תפארת ישראל על בבא בתרא ה

משנה בבא בתרא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על בבא בתרא · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המוכר את הספינה מכר את התורן:    [מאסטכוים]:

ואת הנס:    [זעגעל]:

ואת העוגין:    [אנקער] ונקרא עוגין ע"ש הלהן תעגנה, שהוא לשון עיכוב, שהברזל ההוא ישליכוהו אל תחתית הים והוא קשור בחבל, כדי לעכב הספינה:

ואת כל המנהיגין אותה:    [רודער]:

אבל לא מכר לא את העבדים:    משרתי הספינה:

ולא את המרצופין:    [זעקקע] לסחורה:

ולא את האנתיקי:    כך נקרא בלשון יון כללות הסחורה [לאדונג] בל"א.

מכר את הקרון:    [וואגען]:

לא מכר את הפרדות:    כשאינן קשורות עמו [ר"כ]:

לא מכר את הקרון:    אפילו קשורות עמו, מדיכול לרכוב עליהן בלי קרון למחוז חפצו.

מכר את הצמד:    [יאך] שצומד צואר השוורים יחד:

לא מכר את הבקר:    אפילו במקום שמקצתן קורין לצמד בקר או איפכא. מיהו בקשורין יחד שניהן מכורין [שם]:

וחכמים אומרים אין הדמים ראיה:    אם טעה בכדי שהדעת טועה, יש בו אונאה או בטול מקח [כפ"ד דב"מ סי' י"ז], ואם בכדי שאין הדעת טועה, אמרי' במתנה נתנן לו. ודוקא במקום שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר, אבל כשהרוב קורין נצמד בקר, אמרי' הדמים מודיעין, ואם כולן קורין לצמד בקר, אפילו בלא הודעת הדמים הכל מכור [ר"כ]:

משנה ב

לא מכר כליו:    סק ודסקיא, אפילו היו עליו בשעת מכירה, אבל אוכף הוא [זאטטעל] בל"א, ומרדעת [דעקקע] שעליו לחממו. [אולם מרדע הוא [פייטשע] או [קאנשוק] בל"א, ועיין פרק ה' דשבת מ"ב ובערוך ערך מרדע], אפילו אינן עליו, מכורין עמו [ר"כ ז']:

חמורך הוא:    דשאלו לו, הכי חמורך הוא. מכרהו לי, אז אמרינן דלא נתכוון רק לחמור לבדו. ולר' יהודה הנ"ל הדמים מודיעים, וקיי"ל כת"ק:

משנה ג

המוכר את החמור מכר את הסייח:    [פיללען]. ודוקא באמר המוכר חמור מניקה אני מוכר לך דאם לא לולדו נתכוון א"צ לחלב החמור:

מכר את הפרה לא מכר את בנה:    אף שאמר המוכר מלת מניקה, אמרי' דלחלב נתכוון:

מכר אשפה:    ר"ל מקום גבוה או עמוק לכינוס הזבל:

מכר בור מכר מימיו:    המכונסים בו. וקיי"ל דלא מכר מימיו, וי"א דקיי"ל כמתני' [ר"כ ט"ז]:

הלוקח פירות שובך מחבירו:    מיירי שמכר בית השובך עצמו, שיהיו כל הנולדים בו כל השנה ללוקח, דבכה"ג הו"ל כמוכר דקל לפירותיו, שאינו כמוכר דבר שלא בא לעולם [כסי' ר"ט ד']:

מפריח כריכה ראשונה:    ר"ל זוג ראשון יניח למוכר לצוותא לאבות שלא יברחו:

פירות כוורת:    שמכר בלשון זה כוורת לנחיליו שיוציא כל השנה, כלעיל:

נוטל שלשה נחילין:    דבכל ט' ימים יוצא נחיל דבורים ילדים, ויושבין על ענף, ומביא כוורת חדשה ומושיבן בתוכה, וג' נחילין הראשונים מובחרין הן, ואותן נוטל הלוקח להושיבן בכוורתיו:

ומסרס:    ר"ל ואח"כ מסרס, שנוטל מוכר א' ולוקח א':

חלות דבש:    במכר כוורת להדבש שיתהווה בתוכה בכל השנה:

מניח שתי חלות:    דבש לפרנסת הדבורים בחורף:

זיתים לקוץ:    בקנה ממנו הענפים שרבו באילני זיתים שיקצצם לוקח לעצים:

מניח שתי גרופיות:    ב' ענפים ויחזרו ויגדלו, וי"א שמניחן רק מהסמוכין לארץ [רט"ז י"ד]:

משנה ד

הקונה שני אילנות:    לפירותיהן:

הרי זה לא קנה קרקע:    שבין האלנות, אבל יש לו דרך לאילניו, ולא דמי לדלעיל בקנה בור דצריך ליקח לו דרך [כפ"ד מ"ב] י"ל דהכא גם רבנן מודו דבשלמא התם מדמכר לו מגוף הקרקע ולא הזכיר לו גם הדרך שאני, משא"כ הכא ודוק. וגם יש לו קרקע תחת האילנות כמלוא המלקט וסלו, שאין בעל הקרקע רשאי לזרען כל זמן שהאילנות קיימין:

רבי מאיר אומר קנה קרקע:    וקיי"ל כת"ק [סרט"ז ה']:

הגדילו:    אם הרחיבו הענפים יותר מבתחילה:

לא ישפה:    ר"ל לא יקוצם בעל הקרקע, דמדאין לו לבעל האילנות קרקע, להכי שעבד גם לזה קרקעו בעודן קיימין:

והעולה מן הגזע:    [שטאם], שהוא למעלה מהקרקע:

שלו:    שייך לבעל האילן ולא דמי להך דב"מ [פ"ח מ"ה] דאמרי' יחלוקו, דהכא שאני דשיעבד ליה קרקעו לכל יניקת הגזע. מיהו נל"פ דהתם העולה מן השרשים הוה של בעל הקרקע ק"ו מהכא. אבל חייב לקוץ מיד להעולה מהגזע, דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד למעלה ממקום חיבור הענף החדש בהגזע, ויאמר ג' אילנות לקחתי ויש לי קרקע, ואף שיהיה אז עכ"פ בעל הקרקע מוחזק. עכ"פ מביא אותו לדינא ודיינא. ומה"ט נ"ל דאפילו אין בהשנים שמכר והענף החדש עמם התנאי' שנזכיר לקמן סי' ל"ט, אפ"ה חייב לקוץ, דעכ"פ יביאהו לידי דינא ודיינא:

ומן השרשים:    כל שלמטה מהקרקע:

ואם מתו:    שנתיבשו ב' האילנות:

אין לו קרקע:    דספיקא הוה והממע"ה:

קנה שלשה קנה קרקע:    שבין האילנות, מלבד הדרך והמקום להמלקט כדלעיל סי' ל'. ודוקא בעומדין כסגול כזה [ ציור ], א' כנגד הרווח שבין הב', ושיהיו בין אילן לאילן לא פחות מד' ולא יותר מט"ז אמה, ושאין מפסיק ביניהן בור או אמת המים או ר"ה, והיו כולן בתוך שדהו, ולקחן ביחד, ואם חסר א' מאלו אין לו קרקע:

ישפה:    יקוץ מה שגדל והתפשט יותר מבתחלה, שלא יזיק בצילן לזרעים שתחתיהן:

שלו:    לבעל האילן:

יש לו קרקע:    ויוכל ליטע אחרים במקומן [סרט"ו]:

משנה ה

מכר את הרגלים לא מכר את הראש:    דכל א' חשוב בפני עצמו:

מכר את הקנה:    הריאה והלב יחד:

לא מכר את הקנה:    דבדקה במכר החשוב מכר הטפל, אבל לא איפכא. ובכל הנך דפרקן הכל כמנהג המדינה:

משנה ו

ארבע מדות במוכרין:    ד' דינין חלוקין:

מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות:    הוא הדין כל מילי.

הלוקח יכול לחזור בו:    ולא המוכר, ואפילו הוקרו:

רעות ונמצאו יפות:    שהטעהו לוקח ואמר לו שרעות הן ונמצא שהן יפות:

מוכר יכול לחזור בו:    ולא לוקח אפילו הוזלו:

אין אחד מהם יכול לחזור בו:    אפי' אינן יפות שביפות או רעות שברעות:

שחמתית:    חיטין אדומים, שעושין קמח רב אבל לא יפה:

ונמצאת לבנה:    חיטין לבנים שעושין קמח יפה אבל מעט:

שניהם יכולין לחזור בהן:    דיש חפץ בזה ויש בזה [רל"ג] ונקט הנך שדומין קצת וכ"ש ב' מינין ממש:

משנה ז

המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד:    אם פסקו הדמים, ומשך הלוקח הפירות, אפילו בכליו של מוכר, אפילו לא מדדן:

קנה:    ואפילו לא א"ל משוך [ר' ס"ו]. מיהו משיכה לא קנה רק בסימטא [עי' ב"מ פ"א מ"ד], או בחצר של שניהן, ושיגיע סוף החפץ שמושך למקום שהיה ראשו בתחלה [קצ"ח ג' וט']:

מדד ולא משך:    שמדד המוכר להלוקח לתוך כלי המוכר. אפילו בסימטא, ולא משכן לוקח [והר"ב פי' שמדד לכלי לוקח בר"ה. *)ודבריו תמוהים דבר"ה גם משיכה לא קנה [כח"מ קצ"ח]:

לא קנה:    אפילו פסקו הדמים תחילה. אבל כלי הלוקח בסימטא אי בחצר של שניהן, קנה, וי"א שצריך נמי שמדד המוכר לתוכן, או שיאמר לו המוכר קני. ובמדדן לוקח, אפילו לכלי המוכר, קנה, דהרי משך [ר']. מיהו הגבהה קונה בכל מקום, אבל משיכה או כלי לוקח אינן קונין בר"ה, אפילו בסמטא, או בחצר של אחר או של מוכר [שם קצ"ח]:

אם היה פקח:    הלוקח, והפירות ברשות מוכר או ברשות אחר, וירא לוקח שמא יחזור בו מוכר אחר פיסוק דמים:

שוכר את מקומן:    ויהיה על ידי זה כחצר לוקח שקונה לו [ר' א']:

עד שיטלטלנו ממקום למקום:    ר"ל שיגביהנו והא פשיטא דמטלטלין אינן נקנין רק בהגבהה או במשיכה, רק משום סיפא נקט לה:

קנה:    מיירי בא"ל מוכר ללוקח תיפה לי קרקע זו כל שהו, וקנה בשכרך כל מה שעליה. ולפי מאי דקיימא לן [קצ"ג], דמחובר לקרקע הוא כקרקע' ואפילו א"צ לקרקע י"א דהוה כקרקע, א"כ אפשר דמיירי הכא בהחזיק בקרקע ע"י תלישת הפשתן, שהתכוון לתקן הקרקע ע"י זה, וקנה אגבו הפשתן המחובר, [כש"ס דפ"ד ב']. ונקט תנא פשתן, מדנוח להתלש:

משנה ח

או שהוזלו:    ה"ה בלא הוקרו, רק אין דרך שיחזרו בהן מוכר או לוקח רק ע"י יוקרא וזולא מיהו עכ"פ אפ"ה כל החוזר בו מקבל מי שפרע כשקנה כבר במעות [כב"מ פ"ד סי' י"א]:

אם עד שלא נתמלאת המדה:    הוקר או הוזל:

למוכר:    דאכתי ברשות מוכר עומד:

ללוקח:    מיירי במדה שאולה לשניהן מאחר, דבכה"ג קודם שנתמלא היא שאולה למוכר, ומשנתמלאת שאולה ללוקח, וככלי שלו דמי שקונה לו במודד בסימטא או ברשות של שניהן:

נשברה החבית:    שמדד הסרסור ולא נזהר יפה ונשברה בידו:

נשברה לסרסור:    ונ"ל דה"ה אדם אחר, דהרי אדם מועד לעולם [כסי' שע"ה], רק אורחאי. דמלתא נקט, דסרסור מודד. או נ"ל דוקא סרסור #א), דסתמא שאינו שליח של שניהן, רק אדעתי' דנפשי' קעביד, להכי אפילו א"ל לוקח למוכר שיניח לסרסור למדוד, אפ"ה בנשברה והסרסור עני, אפ"ה פטור הלוקח, משא"כ באחר, משכח"ל דחייב הלוקח בעשאו לוקח שליח למדוד ושיקנה במשיכה עבורו, וא"ל לוקח למוכר שיניח להאחר למדוד בשבילו, ושברה השליח והוא עני, חייב הלוקח [כב"מ פ"ח סי' י"ז].

וחייב להטיף לו שלש טפין:    צריך המוכר להשהות מדתו על כלי הלוקח עד שיטוף ג' טיפין אחר שהורק הכלי [רל"א ו'].

הרכינה:    אם הטה החבית:

ומיצה:    ר"ל אם אחר שהטיף ג' טיפין, הטה המדה ונתמצה משקין בשוליה:

הרי הוא של מוכר:    דמחל לי' הלוקח:

אינו חייב להטיף שלש טפין:    מדטרוד בחנותו:

פטור:    רק אז פטור החנווני, וקיי"ל כת"ק [שם]:

משנה ט

השולח את בנו:    קטן:

אצל חנוני ופונדיון בידו:    פונדיון ב' איסרין, ושלחו להביא שמן באיסר ולהחזיר לו איסר:

שבר:    התינוק:

חנוני חייב:    לשלם השמן והאיסר, מדמסרן להקטן, דהרי לא אמר לוקח להמוכר בפירוש שישלחם לו על ידו [כב"מ פ"ח סי' י"ז] ואע"ג דהוא עצמו נתן להקטן הפונדיון, ולא חשש שיאבדו. י"ל דמימר אמר דוקא פונדיון שהוא גדול #ב) לא יאבדו הקטן משא"כ האיסר. אבל פטור המוכר מלשלם הצלוחית. מדמסר גם הלוקח ביד הקטן זאת הצלוחית עצמו, אבידה מדעת היא. ואפ"ה משכח"ל דחייב מוכר גם על הצלוחית, כשמדד בו המוכר לאחרי', דהו"ל עי"ז שואל שלא מדעת דהו"ל גזלן, דחייב אז עליו עד שיחזירו חזרה מעלייתא ללוקח [קפ"ח ב']:

שעל מנת כן שלחו:    הלוקח להקטן שיחזיר הכל על ידו, ואפילו השתמש בהצלוחית פטור מלשלמו כשנשבר, דס"ל שואל הוה, והרי החזירו למקום ששאל משם. וקיי"ל כת"ק:

בזמן שהצלוחית ביד התינוק:    נ"ל דהאי ביד תינוק ר"ל ברשותו [כמו ויקח את כל ארצו מידו], דאפילו נטלו מוכר למוד לו לתוכה., כל שלא מדד בה לאחרים, פטור:

משנה י

הסיטון:    הוא סוחר שקונה הרבה משקה ביחד, ומוכר מעט מעט לחנווני':

מקנח מדותיו אחת לשלשים יום:    דמשום לכלוך הנדבק, המדה מתמעטת:

ובעל הבית:    שאינו מוכר תדיר כסיטון:

חלוף הדברים:    דסיטן מדמוכר תדיר אין המשקה נקרש בהמדה, ואין הלכה כרשב"ג [כללא. דכללא דכל ששנה רשב"ג במשנה, הלכה כמותו, לאו דוקא ועפ"ה מ"ח]:

חנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת:    מדאינו מטיף ג' טיפין כסיטון נדבק בכליו הרבה:

וממחה:    מקנח:

ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל:    כל פעם ששוקל, דמדעמוקים נדבק בהם האבק:

משנה יא

אבל ביבש אינו צריך:    ורבנן פליגי עלי' דעכ"פ חששינן לאבק שבו.

וחייב להכריע לו טפח:    כשנהגו להכריע. ודוקא כשמכר ליטר' [רשב"ם ולטר' היינו לוג כך כתב רש"י ע"פ ירושלמי (עירובין דכ"ט א' ד"ה עוכל)], וכן מסתבר שיהיה חילוק בשיעור שקונה, דלא מסתבר דבקנה מעט יכריע לו כ"כ הרבה כאילו קונה הרבה, וגם לפעמים יהיה הכרעת טפח טפי מהמשקל שקנה, וגם השיעור לטרא בעצמו שכתב רבינו הרשב"ם לא ידענא מנ"ל. ועוד נ"ל דהכרעת טפח היינו רק במאכלים פשוטים שדרך חנווני למכרם, אבל לא בבשמים יקרים ככרכום קדה וקנמון צרי ואפרסמון:

היה שוקל לו עין בעין:    ר"ל כשלא נהגו באותו מקום להכריע:

נותן לו גירומיו:    [איבערגעוויכט] כדינו:

אחד לעשרה בלח:    אמרינן בגמרא דהיינו חלק ק' ממה שקנה.

ואחד לעשרים ביבש:    היינו חלק ת' ממה שקנה:

מקום שנהגו למוד בדקה:    כל ליטר' בפני עצמה:

לא ימוד בגסה:    הרבה ליטראות בבת אחת, דמפסיד לוקח ההכרעות:

לא ימוד בדקה:    דמפסיד מוכר ההכרעות, או שמוסיף דמים עי"ז ונתאנה הלוקח:

למחוק:    ר"ל שנהגו באותו מקום להסיר מה שלמעלה משפת המדה:

לא יגדוש:    שלא ברצון הלוקח ולהוסיף דמים עבור שמגדיש, דלפעמים נתאנה הלוקח בזה:

לא ימחוק:    אף שפוחת דמים, ומטעם הנ"ל [ועי' ב"מ ספ"ד]: