משנה בבא בתרא ה ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ה · משנה ז | >>
המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד, קנה.
מדד ולא משך, לא קנה.
אם היה פקח, שוכר את מקומו.
הלוקח פשתן מחבירו, הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום.
ואם היה במחובר לקרקע ותלש כל שהוא, קנה.
משנה מנוקדת
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ,
- מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד, קָנָה;
- מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ, לֹא קָנָה.
- אִם הָיָה פִּקֵּחַ,
- שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ.
- הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ,
- הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה,
- עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם;
- וְאִם הָיָה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא,
- קָנָה:
- הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה,
נוסח הרמב"ם
המוכר פירות לחברו -
- משך ולא מדד - קנה,
- מדד ולא משך - לא קנה.
- אם היה פיקח - שוכר את מקומן.
- הלוקח פשתן מחברו -
- הרי זה לא קנה - עד שיטלטלנו ממקום למקום.
- ואם היה מחובר לקרקע -
- תלש כל שהוא - קנה.
פירוש הרמב"ם
יש אצלנו עיקר במקח וממכר ראוי שתדע אותו ואז תבין ענייני הלכה זו מן העיקרים ההם. ואלו הן:
- משיכה קונה בסימטא, ובחצר של שניהם.
- מסירה קונה ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם.
- והגבהה (ומשיכה אין קונין במסירה. ועיקר אחר והוא שכל מה שאמרנו) קונה בכל מקום.
- והמקום שנקנין בו המטלטלין במסירה אין מועיל בו המשיכה, והמקום שמועיל בו המשיכה אין קונין בו במסירה.
- ועיקר אחר והוא, שכל מה שאמרנו כל מקום שהוא קונה במשיכה ואפילו במקום שתועיל בו המשיכה זהו בדבר שאי אפשר בו הגבהה, אבל דברים שיתכן בהם הגבהה אינן נקנין אלא בהגבהה.
- וכן כשישכור המקום שאותן הפירות בו, חזר אותו מקום כשלו וקנה אותן פירות.
- ועיקר אחר והוא, שכליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קונה, ולפיכך אין קונין לו כליו לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד של מוכר, אלא אם כן אמר לו מוכר "זיל קני" או אם לקח ממנו את הכלי והגביהו קודם שיקבל הפירות הלקוחים מאותו האיש בעצמו, לפי שבשביל הנאה שהיתה לו במכירת הכלי אין מקפיד עליו במקומו.
ואלה הפירות שמדברת בהן המשנה בכאן הם ברשות הרבים, ולפיכך כשמדד ולא משך לא קנה, ואפילו היה אותו הדבר בכליו של לוקח, לפי שאינו קונה ברשות הרבים כמו שקבענוהו עיקר. וזהו כשהמוכר הוא המודד, אבל אם מדד הלוקח קנה בהגבהה כמו שאמרנו. אבל אם מדד המוכר ללוקח בסימטא יקנה.
ואמרו משך - רצה לומר משך מרשות הרבים לרשותו או לסימטא, לפי שהמשיכה ברשות הרבים אינה מועלת.
ודע כי אפילו משך קצת החפץ והוציאו מרשות הרבים קנה, כיון שאפשר באלה הפירות הגבהה, אלא אם היו משואות גדולות כמו שאמרנו בעיקרנו. ולפיכך אמרו בפשתן לא קנה עד שיטלטלנו לפי שאף על פי שהמשואות גדולות אפשר להגביהן מעט מעט ולא יתפזר, ולפיכך אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה.
ועיקר גם כן אצלנו כל העומד ליבצר כבצור דמי, ולכן הפשתן המחובר לקרקע כשיבש במקומו וצריך לתלשו דינו כדין המטלטלין.
וכבר פירש התלמוד מה שאמר בכאן ותלש ממנה כל שהוא קנה - זהו כשיאמר לו "יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה", ולפיכך זה שקנאו הוא כדרך שכירות לפי ששכרו לעבודת זה המקום בדבר ידוע, וכשעבד כמו שפסק עמו קנה שכירותו וקנה אותו הדבר הידוע.
וזכור כל אלה העיקרים שהבאתי בזה המקום, ואל יליזו מעיניך:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
משך - מרשות הרבים בסמטא או בחצר לט של שניהם, קנה. אבל משיכה ברשות הרבים לא מהניא:
אע"פ שלא מדד - וכגון שפסק לו מתחלה הדמים בכך וכך יתן לו המדה. אבל לא פסק לו הדמים, אפי' מדד ומשך לא קנה, דלא סמכא דעתייהו, שהמוכר יכול להעלות הדמים כמו שרוצה, והקונה אומר איני קונה אלא בזול:
מדד - המוכר ללוקח ברשות הרבים, אפילו בכליו של לוקח, לא קנה, שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים מ. ואם לוקח עצמו מדד, אפילו ברשות הרבים קנה בהגבהה:
אם היה פקח - הלוקח:
שוכר את מקומו - אם הוא ברשות בעלים מא. ומקומו קונה לו. ובמשאות גדולות איירי דאין דרכן להגביה, לכך קני במשיכה:
עד שיטלטלנו - היינו הגבהה מב. ואורחא דמלתא נקט, דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום מג:
ואם היה מחובר לקרקע - בגמרא מוקי לה כגון שאמר לו מוכר ללוקח לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה, דכיון ששכרו לעשות מלאכה בקרקע שלו ועשה בו מלאכה כל שהוא, קנה שכירותו, וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות מד, לפיכך אם תלש כל שהוא קנה:
פירוש תוספות יום טוב
משך. לשון הר"ב מרשות הרבים בסמטא. או בחצר של שניהם. הרכיב שתי לשונות שזה שכתב בסמטא או בחצר בבי"ת הוא ל' הרשב"ם בפירוש המשנה ולא נקט מרשות הרבים. אבל בפירש הרמב"ם דנקט מרשות הרבים כתב) לסמטא או לחצר בלמ"ד. וכן הוא בגמרא מאי משך דקתני מרה"ר לסמטא. ופירוש סמטא עיין [בפירוש הר"ב] במ"ד פ"ק דב"מ:
מדד המוכר וכו'. [פירש הר"ב] שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים כיון שאין לו רשות להניחן שם. ועיין ברפ"ח דגטין. ומ"ש הר"ב ואם לוקח עצמו מדד אפילו ברה"ר קנה בהגבהה. הרמב"ם. וז"ל נ"י אם מדד הלוקח והגביה ידיו במדידה וכו':
שוכר את מקומן. כתב הר"ב אם הוא ברשות בעלים. ומסיים הרשב"ם ומלתא באפיה נפשה היא וכו'. ומ"ש הר"ב ומקימו קונה לו ובמשנה ט' פ"ה דמעשר שני דתנן ומקומו מושכר לו ומפרש הר"ב שיקנה המעשר אגב קרקע. וצריך לומר דהכא לא בעינן אגב. משום דמיירי שהחצר משתמר לדעתו דלוקח. או שעומד בצדו. וכמ"ש לענין מציאה במשנה ד' פ"ק דב"מ:
הלוקח פשתן וכו'. עד שיטלטלנו. כתב הר"ב היינו הגבהה. ואע"ג דמתניתין במשאות גדולות ובפשתן נמי מי לא עבדי שליפי רברבי. שאני פשתן דמשתמט. כלומר שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביה. ואין בו טורח ולא אמרו משאות גדולות שאין צריך בהן הגבהה אלא כגון טעון של אגוזים או פלפלים או שקדים. והיה גדול שאין אחד יכול להגביה. ואם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. הרמב"ם פ"ג מהלכות מכירה. והרשב"ם מפרש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק וא"א לעשות מהן משאות גדולות:
שיטלטלנו. פירש הר"ב הגבהה ואורחא דמלתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום. וז"ל הרשב"ם ואורחא דמלתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך:
ואם היה מחובר לקרקע וכו'. כתב הר"ב בגמרא [דף פ"ז ע"א] מוקי לה כגון שא"ל מוכר ללוקח לך ויפה לי וכו'. קנה שכירתו וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות. זהו דרך הרמב"ם [בפ"ג מה"מ] ומפרש לה בפשתן שנתייבש ועומד לתלוש דכתלוש דמי [לענין מקח וממכר כדפירש הר"ב במשנה ו' פ"ו דשבועות] אפ"ה בתלישת והגבהת המקצת קנה השאר ע"י קנין השכירות. ופירש המגיד בספ"ג מהלכות מכירה דבאותו תלישה ובשכר היפוי ההוא קנה קרקע. וקנה אגבו כל מה שעליה אבל ללשון הר"ב שכתב במשנה ז' פ"ח. והוא לשון הרשב"ם [דף קל"ח] דסבירא ליה דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. מפרש המשנה בענין אחר כמ"ש הרשב"ם בפירושו דקרקע נקנה בחזקה. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהניא לפשתן. ואע"ג דלא זבין ליה ארעא. ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר במחובר. וכגון דא"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתיפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים [דף נ"ד] האי מאן דזכי זכייא אדעתא דארעתא קני. וה"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה. ע"כ. ועיין עוד מ"ש בספ"ח:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(לט) (על הברטנורא) כן היא בר"ש, בבי"ת. אבל לא נקט מרה"ר. ובר"מ כתב מרה"ר לסמטא, בלמ"ד כו':
(מ) (על הברטנורא) לפי שאין לו רשות להניחן שם:
(מא) (על הברטנורא) ומלתא באפי נפשה היא. הר"ש. ועתוי"ט:
(מב) (על הברטנורא) ואע"ג דמתניתין במשאות גדולות ובפשתן נמי מי לא עבידי שליפי רברבי, שאני פשתן, דמשתמט כלומר שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביהו, ואין בו טורח. ולא אמרו משאות גדולות שא"צ הגבהה אלא בגון טעון של אגוזים או פלפלים או שקדים. והיה גדול שאין אחד יכול להגביה, ואם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. הר"מ. ועתוי"ט:
(מג) (על הברטנורא) לשון הר"ש, דאין דרך להגביה מקתו אלא בדי ליטלו ולילך:
(מד) (על הברטנורא) הר"מ. ומפרש ליה בפשתן שנתייבש ועומד לתלוש דכתלוש דמי אפ"ה בתלישת והגבהת המקצת קנה השאר ע"י קנין השכירות. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
משך ולא מדד: פרק הנושא אשה דף ק"ג:
מדד ולא משך: תוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף נ"א.) ופי' הרמב"ם ז"ל ואמרו משך ר"ל מר"ה לרשותו או לסמטא ע"כ. ופי' רשב"ם ז"ל סמטא היינו שביל של יחידים ואני שמעתי כניסה בולטת מר"ה ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפים דאינו עשוי להילוך בני ר"ה ומוכח בגמרא דרך משיכה מהניא אפילו בכליו דמוכר. בפי' רעז"ל אבל משיכה בר"ה לא מהניא אע"פ שלא מדד וכגון כו'. אמר המלקט מלת מהניא היא סוף דבור ומלות אע"פ צריך למחוק אותן ותחלת הדבור צריך להיות כך ולא מדד קנה וכגון שפסק וכו'. גם באותו דבור צריך להיות אבל לא פסק לו הדמים אע"פ שמדד ומשך לא קנה וכו':
אם היה פקח שוכר את מקומן: לפי דרכנו למדנו מזו המשנה סחורה שלא יוכל המוכר לחזור והרי לך עושר למוד מלשון חכמים במשנתנו הכי אמר רב הונא בכתובות פ' הנושא אשה. וכתב רש"ל ז"ל שם פ' הנושא דדייק לה מדקתני ואם הי' פקח לגבי לוקח ולא אמרו פקח לגבי מוכר שאם פקח הוא לא ימדוד במקומו של לוקח או לא ישכור לו מקומו אלא שכוונו לדבר בלשון עושר כלומר בזה שהמוכר לא יוכל לחזור א"כ ירויח הלוקח וזהו עושר והמוכר ג"כ אינו מפסיד שהרי מכר בשויו הראוי מתחלה לאפוקי אפכא שמרויח המוכר ומפסיד הלוקח שהרי קונה בשער היוקר ומש"ה לא דברו אלא בלוקח שהוא עושר דאי לא תימא הכי מאי עושר איכא בזה שאין יכול לחזור וכי לא נמצא בתלמוד יתר דיני מקח וממכר שהן תועלת לענין חזרה ולשאר מיני תועלת בפ' הזהב ובכמה דוכתי בבבא בתרא ע"כ בקיצור:
עד שיטלטלנו: דהיינו הגבהה דכיון דאין דרך פשתן לעשות משאות גדולות משום שמחליק הלכך לא מהניא בי' משיכה ובעי הגבהה אבל ברישא גבי פירות דרך לעשות משואות גדולות וקטנות. ומיהו רישא דמתניתין דקתני משך ולא מדד קנה אע"פ שלא הגביה מיירי במשאות גדולות ור"ח מפ' דאע"ג דגם פשתן עושין ממנו משאות גדולות אפ"ה לא קני לי' במשיכה כיון שאם ימשך מתנתק אין דרכו להמשך לפיכך קני בטלטול. והרמב"ם ז"ל מפ' בפ"ג מהלכות מכירה דשאני פשתן דמשתמיט צ"ל שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביה ואין בו טורח ולא אמרו משואות גדולות שאין צריך בהן הגבהה אלא כגון טעון של אגוזים או פלפלין או שקדים והי' גדול שאין אחד יכול להגביה ואם יתירו יתפרד ויהי' לו בו טורח גדול ע"כ:
ואם הי' במחובר וכו': ירוש' פ"ק דקדושין ובר"פ חזקת. וביד ספ"ג דהלכות מכירה ובפ"ד סימן ה' ו'. ובטור ח"מ סימן ר':
תפארת ישראל
יכין
המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד: אם פסקו הדמים, ומשך הלוקח הפירות, אפילו בכליו של מוכר, אפילו לא מדדן:
קנה: ואפילו לא א"ל משוך [ר' ס"ו]. מיהו משיכה לא קנה רק בסימטא [עי' ב"מ פ"א מ"ד], או בחצר של שניהן, ושיגיע סוף החפץ שמושך למקום שהיה ראשו בתחלה [קצ"ח ג' וט']:
מדד ולא משך: שמדד המוכר להלוקח לתוך כלי המוכר. אפילו בסימטא, ולא משכן לוקח [והר"ב פי' שמדד לכלי לוקח בר"ה. *)ודבריו תמוהים דבר"ה גם משיכה לא קנה [כח"מ קצ"ח]:
לא קנה: אפילו פסקו הדמים תחילה. אבל כלי הלוקח בסימטא אי בחצר של שניהן, קנה, וי"א שצריך נמי שמדד המוכר לתוכן, או שיאמר לו המוכר קני. ובמדדן לוקח, אפילו לכלי המוכר, קנה, דהרי משך [ר']. מיהו הגבהה קונה בכל מקום, אבל משיכה או כלי לוקח אינן קונין בר"ה, אפילו בסמטא, או בחצר של אחר או של מוכר [שם קצ"ח]:
אם היה פקח: הלוקח, והפירות ברשות מוכר או ברשות אחר, וירא לוקח שמא יחזור בו מוכר אחר פיסוק דמים:
שוכר את מקומן: ויהיה על ידי זה כחצר לוקח שקונה לו [ר' א']:
עד שיטלטלנו ממקום למקום: ר"ל שיגביהנו והא פשיטא דמטלטלין אינן נקנין רק בהגבהה או במשיכה, רק משום סיפא נקט לה:
קנה: מיירי בא"ל מוכר ללוקח תיפה לי קרקע זו כל שהו, וקנה בשכרך כל מה שעליה. ולפי מאי דקיימא לן [קצ"ג], דמחובר לקרקע הוא כקרקע' ואפילו א"צ לקרקע י"א דהוה כקרקע, א"כ אפשר דמיירי הכא בהחזיק בקרקע ע"י תלישת הפשתן, שהתכוון לתקן הקרקע ע"י זה, וקנה אגבו הפשתן המחובר, [כש"ס דפ"ד ב']. ונקט תנא פשתן, מדנוח להתלש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת