משנה בבא בתרא ד ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ד · משנה ט | >>
אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה, ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו, ולא את התבואה כד שהיא תלושה מן הקרקע.
בזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין.
בין כך ובין כך, לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, ולא את השומירה שהיא עשויה בטיטכוכז, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה, ולא את הבורכח, ולא את הגתכט, ולא את השובך, בין חרבין בין ישובין.
וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבא.
וחכמים אומרים, אינו צריך.
ומודה רבי עקיבא, בזמן שאמר לו חוץ מאלו, שאינו צריך ליקח לו דרך.
מכרן לאחר, רבי עקיבא אומר, אינו צריך ליקח לו דרך.
וחכמים אומרים, צריך ליקח לו דרך.
במה דברים אמורים? במוכר.
אבל בנותן מתנה, נותן את כולם.
האחין שחלקו, זכו בשדה, זכו בכולם.
המחזיק בנכסי הגר, החזיק ל בשדה, החזיק בכולם.
המקדיש את השדה, הקדיש את כולם.
רבי שמעון אומר, המקדיש את השדה, לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה.
אֲבָל לֹא מָכַר,
- לֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן לְצָרְכָּהּ,
- וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן לְצָרְכּוֹ,
- וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא תְּלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע.
- בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ,
- הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין.
- בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ,
- לֹא מָכַר לֹא אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא בֵּית רֹבַע,
- וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה בְּטִיט,
- וְלֹא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב,
- וְלֹא אֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה,
- וְלֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַגַּת, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ,
- בֵּין חֲרֵבִין, בֵּין יְשׁוּבִין.
- וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ,
- דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
- אֵינוֹ צָרִיךְ.
- וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא,
- בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: חוּץ מֵאֵלּוּ,
- שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.
- בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: חוּץ מֵאֵלּוּ,
- מְכָרָן לְאַחֵר,
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמוֹכֵר;
- אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה,
- נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם.
- אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה,
- הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ,
- זָכוּ בַּשָּׂדֶה, זָכוּ בְּכֻלָּם.
- הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר,
- הֶחֱזִיק בַּשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם.
- הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה,
- הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה,
- לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה:
אבל לא מכר -
- לא את האבנים - שאינן לצורכה,
- ולא את הקנים שבכרם - שאינן לצורכו,
- ולא את התבואה - שהיא תלושה מן הקרקע.
- ובזמן שאמר לו: היא, וכל מה שבתוכה - הרי כולם מכורים.
- בין כך ובין כך -
- לא מכר, לא את מחיצת הקנים - שהיא בית רובע,
- ולא את השומירה - העשויה בטיט,
- ולא את החרוב המורכב,
- ולא את סדן השקמה.
[ט] *הערה 1: לא את הבור, ולא את הגת, ולא את השובך -
- בין חרבים - ובין שלמים.
- וצריך ליקח לו דרך - דברי רבי עקיבה.
- וחכמים אומרין: אינו צריך ליקח לו דרך.
- מודה רבי עקיבה -
- בזמן שאמר לו: חוץ מאלו - שאין צריך ליקח לו דרך.
- מכרן לאחר -
- רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך.
- וחכמים אומרין: צריך ליקח לו דרך.
- במה דברים אמורים? - במוכר,
- אבל בנותן מתנה - נתן את כולם.
- האחים שחלקו -
- זכו בשדה - זכו בכולם.
- המחזיק בנכסי הגר -
- החזיק כל שהוא - החזיק בכולם.
- המקדיש את השדה - הקדיש את כולם.
- רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה -
- לא הקדיש - אלא את החרוב המורכב, ואת סדן השקמה.
- רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה -
טעם מחלוקת רבי עקיבא וחכמים כבר זכרנוהו במה שקדם.
ואמרו בנותן מתנה, שנתן את כולם - לפי שהוא עיקר אצלנו נותן בעין יפה נותן, ואפילו לחכמים שאומרים מוכר בעין רעה מוכר ויש לו דרך הוא לפי שהלוקח היה לו לבאר מה שהוא לוקח, אבל מי שמקבל המתנה בושת הוא לו לומר באר מה שאתה נותן לי.
ונתבאר גם כן כי נכסי הגר שמת ואין לו יורשין הפקר, וכל הקודם בהם זכה כלומר כשקדם והחזיק בהם.
ופירוש דברי רבי שמעון המקדיש את השדה לא הקדיש את הקרקע אלא חרוב המורכב - והוא שכבר הוא עושה פירות וסדן השקמה, אבל אבנים של שדה שאינן לצרכה וכיוצא בהן אין מוקדשין:
לא מכר את מחיצת הקנים וכו' - שכל אלה חשובים כשדה בפני עצמן כה:
לא מכר את הבור - אע"פ שמכר לו השדה אין אלו מכורין:
וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח - לבוא לבור ולגת. דמוכר בעין יפה מוכר כדפרישנא לעיל:
נתן את כולן - ואפילו למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר וצריך הלוקח ליקח לו דרך היכא דמכר לו אחד מכל אלו ושייר השדה לעצמו, דוקא במוכר אמרינן הכי, משום דהוה ליה ללוקח לאתנויי ולפרושי וכיון דלא אתני איהו הוא דאפסיד, אבל גבי נותן שמקבל המתנה מתבייש לומר לנותן פרש לי מה שאתה נותן לי, לא אמרינן מדלא פירש איהו הוא דאפסיד, אלא אמרינן בעין יפה נתן ואין צריך מקבל המתנה ליקח לו דרך. וכן נמי כל הני דאמרינן לעיל לא מכר לפי שאינן בכלל שדה, ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה כגון חרוב וסדן השקמה ובור וגת, אם נתן השדה מתנה, נתן את כולן, משום דבעין יפה יותר מדאי הוא נותן:
זכו בשדה זכו בכולן - אפילו בור וגת ושובך שבשדה. מפני שכל אחד זוכה בשלו ומסתלק מחבירו מכל וכל:
החזיק בכולם - ואף על גב דחרוב ושקמה לא לא בטילי לגבי שדה, הוו כשתי שדות ואין מיצר ביניהן דאם החזיק באחת מהן קנה חברתה:
הקדיש כולם - דמקדיש בעין יפה מקדיש:
לא הקדיש אלא את החרוב - מכל הנך דאמרינן במתניתין גבי מכר לא מכר, גבי הקדש נמי לא הקדיש, דדעת מקדיש כדעת מוכר, לבד מחרוב המורכב וסדן השקמה, דאף על גב דבמכר לא מכר, בהקדש קדשי. וטעמא, הואיל ומשדה הקדש קא ינקי לב:
ולא את התבואה. שהיא תלושה מן הקרקע. גמרא. ואף ע"ג דצריכא לארעא פירש הרשב"ם לשטחה בשדה לאחר קצירה להנפא התבואה מריח הקרקע ולייבש:
לא את מחיצת הקנים וכו'. לשון הר"ב שכל אלה חשובין כשדה בפני עצמן. מסיים הרשב"ם והרי הוא כמו שמוכר לחבירו שתי שדות ויש לו שדה אחרת בתוך השתים. ואם אמר לו שתי השדות וכל מה שבתוכן אני מוכר לך. דאין השדה השלישית שביניהן מכור אף כאן שדה אחת מכר לו ולא שתי שדות. וחיצת קנים וחרוב המורכב. וסדן השקמה. חשובין שדה בפני עצמו:
ולא את השומרה שהיא עשויה כו'. גמרא. ואף על גב דמחברא לארעא. פירש הרשב"ם כיון דטוחה בטיט אינה מטלטלת עוד וחשובה ויש לה שם בפני עצמה והרי הוא כמוכר את השדה שלא מכר את הבית. דאין בית בכלל שדה אלא בכלל חצר. ע"כ. וכבר כתבתי דהר"ב ורוב הפוסקים גורסים הכא שאינה עשויה בטיט. וז"ל נ"י. ואע"ג דמחובר בטינא כלומר הכלונסות כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט:
ולא את הבור. לא גרסינן בשום נוסח והדות וכן לא נקט הר"ב בכולה מתניתין אלא בור. אבל בריש פרק דלקמן כתב בור ודות. והרמב"ם פרק כ"ו מהלכות מכירה לא העתיק ואת הדות אבל גבי צריך ליקח לו דרך כתב עד הבור או הדות וכן תעתיק הש"ע. ומפני כן הגיה מהר"ר ואלק ברישא הדות ומכל מקום במשנה אין להגיה דחדא נקט והוא הדין דדמי ליה וגם בהרמב"ם אינו מוכרח:
ולא את הגת. נראה דגת שכיח בשדה. דהיינו כרם בכלל כדלעיל. אבל בית הבד שכיח בעיר ולפיכך במוכר העיר תנן בית הבדין ולא [תנן] גת. ובשדה תנן גת ולא [תנן] בית הבד:
אבל בנותן מתנה נותן את כולם. כתב הר"ב ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה עיין מה שאכתוב בזה בס"ד בריש פרק דלקמן:
החזיק בשדה החזיק בכולן. משום דבגר אין דעת אחרת מקנה למזכה לו. ואין צד שיקנה אלא בחזקה. לפיכך תנן החזיק. משא"כ באחין שחלקו שיש צדדים אחרים שיזכה כל אחד בחלקו בלא חזקה כגון בקנין. ואי נמי חזקה גרועה כמו שכתבתי בריש פ"ק [ד"ה בונין]. הלכך תנן זכו:
החזיק בכולן. כתב הר"ב ואע"ג דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה. הוו כשתי שדות וכו' וכן לשון הרשב"ם ומשום דחרוב ושקמה עם השדה דמי לשתי שדות. מה שאין כן בור וגת ושובך עם השדה. דלא דמיין לשתי שדות. אלא שאינם בכלל שדה. והן דברים מיוחדים בפני עצמם. אבל חרוב ושקמה שהן אילנות כשאינם בכלל שדה הוו דומיא דשדה בפני עצמה. ודמיא לדין דשתי שדות. להכי נקטינהו לאשמיעינן דהוי כאין מיצר ביניהם. אף על גב דבור וגת הוי רבותא טפי לענין זה. דהא כשקנה במכר חרוב ושקמה ) אכתי לא קנה בור וגת. וה"נ נקטינהו גבי אחין. ומ"מ באחין לא כתבו הא דשתי שדות. משום דלא שייכא אלא בדין חזקה אבל בשאר קנינין לא שייך חלוק מיצר מפסיק או לא. והכא בגר דליכא אלא קנין חזקה איצטריך לאשמועינן. וכן הא דשתי שדות דאתמר בגמרא פ"ג דף נ"ג לענין נכסי גר דוקא דאלו במכר ונתן. דמי כולן אפילו מיצר מפסיק קנה אחת קנה השניה עמה. ואחין שחלקו כנתן דמי כולן דמי:
ר"ש אומר המקדיש שדה לא הקדיש אלא את החרוב וכו'. פירש הר"ב דדעת מקדיש. כדעת מוכר. לבד מחרוב וכו'. וטעמא הואיל ומשדה הקדש ינקי גמרא. ופירש רשב"ם וגידולי הקדש הקדש נינהו. ע"כ. ואע"ג דלמסקנא דבגמרא דהכא ופ"ה דף ע"ט ע"ב ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר ליה. ולדידיה אף חרוב ושקמה לא הקדיש. הר"ב מפרש למשנתינו כפשטה ומשמעה:
(כד) (על המשנה) התבואה כו'. ואע"ג דצריכא לארעא. גמרא. ופירש לשוטחה בשדה לאחר קצירה להנפח התנ:ואה מריח הקרקע ולייבש. ר"ש:
(כה) (על הברטנורא) והרי הוא כמו שמוכר לחבירו שתי שדות ויש לו שדה אחרת בתוך השתים. ואם אמר לו שתי השדות וכל מה שבתוכן אני מוכר לך דלא מכר השדה השלישית שביניהן, אף כאן שדה אחת מבר לו ולא שתי שדות. ומחיצת קנים וכו' חשובין שדה בפני עצמה. ר"ש:
(כו) (על המשנה) בטיט. ואע"ג דמחברא לארעא. גמרא דכיון דטוחה בטיט אינה מטלטלת עוד וחשיבה ויש לה שם בפני עצמה והרי זה כמוכר השדה שלא מכר את הבית כו'. ר"ש:
(כז) (על המשנה) וז"ל הנ"י, ואע"ג דמחובר בטינא כלומר הכלונסות, כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט:
(כח) (על המשנה) הבור. וה"ה דות, וחדא מנייהו נקט ועתוי"ט:
(כט) (על המשנה) הגת. גת שכיח בשדה דהיינו כרם בכלל כדלעיל. אבל בית הבד שכיח בעיר ולפיכך במוכר העיר תנן בית הבדין ולא תנן גת. ובשדה תנן גת ולא בית הבד:
(ל) (על המשנה) החזיק. בגר דאין דעת אחרת מקנה ואין צד שיקנה אלא בחזקה, תני החזיק. אבל באחין דאיכא נמי קנין א"נ חזקה גרועה, תנן זכו:
(לא) (על הברטנורא) משום דכשאינן בכלל שדה הוי. ין כשדה בפפני עצמה ודמיא בשתי שדות להכי נקטינהו לאשמועינן דהוו כאין מיצר ביניהן, ואע"ג דבור ודות הוו רבותא טפי לענין זה כו'. ובאחין נקט בור ודות ולא נקט הא דב' שדות משום דלא שייכא אלא בדין חזקה. אבל בשאר קנינין לא שייך חלוק מיצר מפסיק כו' דהוה כנתן דמי כולן דקנה כולן אפילו מיצר מפסיק:
(לב) (על הברטנורא) וגידולי הקדש נינהו. ר"ש. ועתוי"ט:
לא את האבנים: דלא מחתן וכו' פי' נמוקי יוסף כלומר שלא נעשה בהן מעשה זה ואע"ג דמיתקנן להכי:
ולא את הקנים שבכרם שאינם לצרכו: אע"פ שמתוקנות לעמוד תחת הגפנים כיון שלא העמידם שם לא בטילי:
ולא את התבואה: שלא הגיע זמן קצירתם כשתלשן מ"מ השתא אינם בכלל שדה:
ולא את מחיצת הקנים: שהיא בית רובע אע"ג דקטיני פי' שהם קנים דקים:
ולא את השומרה וכו': ואע"ג דמחובר בטינא כלומר הכלונסות כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט חשיבא היא זאת ואינה בכלל מכר שדה סתם עכ"ל נמוקי יוסף ז"ל בשנוי לשון קצת ונראה שהוא ג"כ מסכים לגרסת ר"ח ז"ל ונתן טעם לדבר ברישא ובסיפא:
ולא חרוב וסדן: ואע"ג דקטיני:
ולא את הבור וכו': בפירקין דף ס"ד ופי' שם רשב"ם בין חרבין שאין מים בבור ואין כרמים סמוך לגת ולא יונים בשובך:
בין ישובין: מיושבין ואית דגרסי ישבין כל הנך אינם בכלל שדה ע"כ ופי' נמוקי יוסף לא את הבור משום דהני חשיבי ולא בטילי לגבי שדה דאע"ג דאמרינן מזכר בעין יפה מוכר היינו דברים שהן בכלל שדה אבל אלו לא ע"כ:
מכרן לאחר: בור וגת ושובך והשדה עכב לעצמו. והתם בפירקין דף ס"ד בעי למיפשט ממתניתין דבריש פירקין דהמוכר את הבית לא מכר לא את הבור ולא את הדות דבכולי' תלמודא ס"ל לר' עקיבא מוכר בעין יפה הוא מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה הוא מוכר ודחי לה התם דאפשר לאוקומי פלוגתייהו התם בטעמי אחריני כדאיתא התם. והדר בעי למפשטה מדפליגי נמי גבי שדה משנה יתירה לאשמועינן דאפילו בשאר דינין דליכא הנך טעמי מייפה ר' עקיבא כח לוקח משום דמוכר בעין יפה מוכר ורבנן מייפין כח מוכר משום דמוכר בעין רעה הוא מוכר ודחי לה נמי ודילמא אשמעינן בית וקמ"ל שדה וצריכא דאי אשמעינן בית משום דבעי צניעותא ולוקח ודאי לא בעי שידרסו עליו בתוך ביתו מש"ה קאמר ר' עקיבא דצריך ליקח לו דרך אבל שדה דלא שייך בו צניעותא אימא מודי להו ר' עקיבא לרבנן. ואי אשמעינן שדה משום דקשה לה דוושא אבל בית אימא לא פליג ר' עקיבא קמ"ל דבבית נמי מזקא לי' דריסתו משום צניעות ולרבנן נמי איכא למימר כה"ג אי אשמעינן בית משום דליכא דוושא ואין לו טענה ללוקח הלכך אזלי בתר טענת מוכר אבל בשדה דאיכא דוושא אימא מודו ליה לר' עקיבא צריכא ואכתי מנלן בכולי' תלמודא דר' עקיבא ס"ל דמוכר בעין יפה מוכר ורבנן ס"ל אפכא ומשני אלא ממשנה יתירא דסיפא דשדה דקתני מכרן לאחר דהא תו למה לי היינו הך אלא לאו הא קמ"ל דר' עקיבא ס"ל דאפי' בשאר מקומות דליכא הנך טעמים מייפה ר' עקיבא כח לוקח משום עין יפה ורבנן מייפין כח מוכר משום עין רעה ש"מ ותו לא מידי. ומהתם משמע דר' ירמי' בר אבא הוה תני אפכא קמי' דרב לר' עקיבא בעין רעה ולרבנן בעין יפה:
בד"א: דלא מכר כל הני אע"פ שהן תוך הקרקע שנתן לו היינו במוכר אבל בנותן במתנה נתן את כולן פירוש כל הדברים העומדים בתוך הקרקע שנתן ואפילו דברים המטלטלין שאמרנו דלא מכר והכי אמרינן בפ' המוכר את הספינה דמכר בור לא מכר מימיו והקדיש בור הקדיש מימיו והרי מים תלושין נינהו והקדש נמי כמתנה הוא מיהו משמע דיציע וחדר שאינו ממש בקרקע הבית לא נתן ודייק לה הר"י הלוי אבן מיגאש ז"ל מדקתני זכו בשדה זכו בכולן וכתב רשב"ם ז"ל ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך תנא דמתניתין להזכיר פשיטא שאינה בכלל שדה ובודאי אפילו מקבל מתנה לא קנה עכ"ל נמוקי יוסף ז"ל. וז"ל הרשב"א בחדושיו הא דתנן במה דברים אמורים וכו' יפה פי' הרב רבינו יהוסף הלוי ז"ל דלא קאי אלא אהנך מילי דאיתנהו תוך השדה שנתן לו כגון חרוב ובור וגת דהוי הכל בכלל כיון שלא היה לו לפרש אבל במידי דליתי' תוך השדה שנתן לו כגון יציע וחדר לא שנא מכר ממתנה ומש"ה אמר רב לעיל גבי אחין שחלקו לקוחות הן ויש להן דרך זה על זה משום דבעין רעה מוכר דהא לא קתני מתניתין דשנו הני ממוכר לגבי דרך וכיוצא בה אלא לגבי מילי דשדה ובירושלמי מצאתי ר' אלעזר וכו' שאל על כל התורה הושבה או על הראשונה הושבה נשמיענה מן הדא האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה ואית דבעי מימר הכי א"ר אלעזר האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן המחזיק בנכסי הגר וכו'. וכך נראה פירושו ר' אלעזר שאל זו ששנינו בד"א במוכר וכו' על כל התורה כולה ששנו כאן במוכר שדהו הוא חוזר דהיינו אפילו דרך לומר שאף לדברי חכמים אינו צריך ליקח לו דרך או על הראשונה בלבד דהיינו אבל לא מכר את מחיצת הקנים וכו' ומוכח דעל הראשונה הושבה שהרי שנו כאן אחין ותניא יש להם דרך זה על זה אלמא בעין רעה הן חולקין כמכר לענין דרך. ואית דבעי מימר דר' אלעזר גופיה פשטה ממתניתין דקתני אחין ומחזיק בנכסי הגר והתם ליכא למימר אכולה באם החזיק בנכסי הגר בשדה זו ודאי אין לו דרך על שדה אחרת וזה סיוע לדברי הר"ר יהוסף הלוי ז"ל. ואי קשיא להך סברא הא דאמרינן בחיצון במכר ופנימי במתנה ביש לו דרך ממתניתין לא קשיא דכיון דחזינן במתניתין דאיכא שום יפוי כח במתנה יותר מכח מכר ושניהם יוצאין מרשותו אמרינן לזו עינו יפה יותר מזה ואפשר נמי דלא עדיף מתנה ממכר אלא לענין דבר המחובר לקרקע בתוכו אבל לדברים התלושים כגון אבנים שאינם לצרכה ותבואה התלושה שניהם שוין וכרב ר' משה ז"ל נראה שהיא סובר כן. אבל רואה אני דברי הרב רבינו שמואל ז"ל בזה מהא דאמרינן לקמן גבי מכר בור דגבי מכר לא מכר מימיו וגבי הקדש קדשי וה"ה ודאי למתנה ומים דברים תלושין שאינם בכלל מכר נכנסין בכלל המתנה עכ"ל ז"ל:
זכו בכולן: ומיהו להיות דרך לאח פנימי על החיצון איכא למימר דאית לי' דרב דאמר יכול לומר אדור בשדה שלי כי היכי דדרי בה אבהתא כדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך ופי' נמוקי יוסף ואפילו בהרבה שדות כיון שזכה באחת ע"מ לקנות חברתה זכה בכולן וכ"ש במחזיק בנכסי הגר שאין שם דעת אחרת שימחה כשזכה באחת זכה בכולן אם אין מצר ביניהם ע"כ בקיצור:
המקדיש את השדה הקדיש את כולן: תוס' פ' האומר דקדושין דף ס"א:
רש"א: ר"פ יש בערכין ופי' שם רש"י ז"ל הקדיש את כולה כל אשר בתוכו. רש"א לא הקדיש אילנות שבה אלא חרוב המורכב וסדן השקמה שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש טפי משאר אילנות ע"כ. ובגמרא מכח קושיית ברייתא כי היכי דלא תיקשי דר"ש אדר"ש ולא תיקשי נמי לרב הונא מפרשי' דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש דאפילו במה שהקדיש משייר לעצמו וכיון דלא הקדיש חרוב ושקמה לא הקדיש נמי קרקע הצריך לו כמו גבי מוכר ושייר אילנות לפניו דיש לו קרקע אפילו לר' עקיבא כמו שנכתוב בפירקין דלקמן סימן ה' בעה"י אלא לדידכו דאית לכו בעין יפה יותר מדאי גבי הקדש אפילו להקדיש בור וגת ושובך שאינם בכלל שדה די היה לכם אילו עשיתם מקדיש כמוכר לר' עקיבא למימר ביה עין יפה לגבי מאי דמקדיש בהדיא כגון המקדיש את השדה הקדיש את כל הקרקע בעין יפה ולא שייר מן הקרקע כלום לצורך חרוב שלו ונמצא יונק מן השדה ולכן קדיש גם החרוב אבל בור ודות וגת ושובך וכל הנך דאמרן לעיל דאינם בכלל שדה לא ליקדשו שהרי אין דעתו להקדיש יותר ממה שהוא מפ' ואמרי לי' רבנן לא שנא אלא הקדיש הכל דמדמו ליה לנותן מתנה שכשנותן או מקדיש בעין יפה הוא נותן ומקדיש כל מה שבשדה הואיל ושייך גבי' דשדה פורתא. עוד גרסי' בגמרא אמר ריש לקיש ר' מנחם ב"ר יוסי כר"ש ס"ל. ובפ' הספינה דף ע"ט איתא דס"ל לר' אלעזר בר"ש כאבוה דמקדיש בעין רעה מקדיש:
יכין
אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה: אף שהוכן לכך:
ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע: אף שצריכה עדיין להתייבש בשדה:
ולא את השומרה שהיא עשויה בטיט: לגי' ר"ח הנ"ל גרסי' הכא אינה עשוייה בטיט:
וצריך ליקח לו דרך: מוכר מלוקח כדי לילך אצל אלו מטעם שבסימן ט':
אבל בנותן מתנה נותן את כולם: וכן כל הנך דאמרינן לעיל שאינן בכלל שדה, כסדן ושקמה, ובור ודות וכדומה, דבמתנה לכ"ע נותן בעין יפה נותן, ודוקא כל מה שבתוכה [שם ו']:
זכו בכולם: אפילו בור ודות ושובך שבשדה:
המחזיק בנכסי הגר: שמת בלי יורש שנכסיו הפקר:
הקדיש את כולם: דמקדיש בעין יפה מקדיש:
ואת סדן השקמה: ס"ל מקדיש בעין רעה מקדיש, ואפילו חרוב אף שיונק מקרקע הקדש, לא הקדישו, רק לדבריהן דרבנן קאמר דאפילו לדידהו לא הקדיש עם השדה רק החרוב והשקמה, שיונקין משדה הקדש, ולא מילי אחרינהו שבמשנה ח':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת