תוספות יום טוב על בבא בתרא ד

<< · תוספות יום טוב · על בבא בתרא · ד · >>

משנה א

היציע. כתב הר"ב כמין חדר שעושין סביבות וכו' כמו שהיה במקדש. ויש שעושין אותה בעובי כותל וכו" כל זה מדברי הרי"ף. ולפי פירוש הר"ב והרמב"ם במשנה ג' פרק ד' דמדות. היו יציעות המקדש בעובי הכותל וכו' ועיין מ"ש שם:

ולא את החדר וכו'. כתב הר"ב ואף על פי שהוא פתוח לבית וכו'. ומסיים הרשב"ם דכיון דאין תשמישו כשל בית שאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה. הלכך אינו בכלל בית. ע"כ. ובגמרא השתא יציע לא מזדבן חדר מיבעיא לא צריכא דאע"ג דמצר ליה מצרי אבראי. כשכתב לו המצרים של הבית לא כתב מצר פלוכי חדר. אלא כתב המצר שחוץ לחדר כגון בית פלוני מן המערב. אפילו הכי לא אמרינן שקנה החדר כיון שהוא תוך המצר. אלא אמרינן מצרים הרחיב לו כמצר חדר אינו ניכר לאנשי העיר. הילכך הרחיב לכתוב המצרים הניכרים:

ולא את הגג. אבל עלייה בכלל בית כחכמים דמתניתין ד' פ"ז דנדרים. ולפיכך אני תמה על יש אומרים דכתב הטור סימן רי"ד בשמם. דעלייה לא הוי בכלל הבית. והרי בנדרים דהולכין אחר לשון בני אדם אמרו חכמים שהיא בכלל בית:

משנה ב

הרות. פירש הר"ב בנין של אבנים על גבי קרקע. וכן פירש במשנה ז' פ"ג דראש השנה גם רש"י והרמב"ם מפרשים כן. כמ"ש שם. וכ"כ עוד הר"ב במשנה ו' פ"ה דכלים. ולשון הברייתא דהכא דבגמרא. והעתיקה הר"ב במשנה ח' פ' י"א דאהלות שבור בחפירה. ודות בבנין. ופי' הרשב"ם בחפירה בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין. בבנין. חופרין בו בעפר תיחוח ובונין לו כותל אבנים ומקרי דות. והלכך אי תנא בור הוי אמינא הני מילי בור שהוא בחפירה. אבל דות שהוא בבנין כמין בית הרי הוא בכלל בית. ואי תנא דות. משום דבנין בפני עצמו הוא וחשיב. אבל בור לא חשיב. וליבטל גבי בית. צריכא. ע"כ. והדעת מכרעת כפירושו. וז"ל הרמב"ם בפ' כ"ה מהלכות מכירה ולא את הבור החפור בקרקע ולא את הדות הבנוי בבור. ע"כ ולשון זה נראה כפי' הרשב"ם:

אף על פי שכתב לו עומקא ורומא. נמשך גם על ולא את הגג. המגיד פכ"ה מהלכות מכירה. וז"ל הרמב"ם בפירושו לפי שלא יועיל עומקא ורומא אלא להקנות מה שהוא נראה על הארץ. או מה שעל הגג. ע"כ. וז"ל המגיד פרק כ"ד מהלכות מכירה. וכשכתב לו עומק ורום אם בא להגביה ולבנות באויר. או להעמיק ולחפור. מגביה. ומעמיק. אבל לא קנה בבנינות שבעמקים ובאויר:

בזמן שא"ל חוץ מאלו וכו'. פירש הר"ב דתנאי שלא לצורך הוא ולאטפויי דרך קאתי. ולרבנן לא אתא לטפויי כלל דבלאו הכי שייר לעצמו דרך. ולרווחא דמלתא אמר כן שלא יאמר לוקח כל הבית מכרת לי ולא עכבת דרך. שאין כל מוכרין בקיאין בדינין. והלכך פירש כל כך. הרשב"ם:

מכרן לאחר. לשון הר"ב מכר הבור והדות לאחר. ושייר הבית לעצמו. דאין לומר שמכרן אחר שמכר הבית סתם כי היאך יתכן שהוא עצמו אין לו דרך. ומי שלקח ממנו יש לו דרך. שדי לו ללוקח שיהיה כמוכר אבל ר"ל שמכרן לפני מכירת הבית או מכר הבית לאיש א'. והבור והדות לאיש אחר. בשעה אחת. הרמב"ם:

רבי עקיבא אומר א"צ ליקח לו דרך. ועיין במ"ה פ"ו. וכתב הר"ב הלכה כר"ע. גמ'. ואכולה מתני' קאי:

משנה ג

אבל לא את המפתח. כתב הר"ב דמידי דמטלטל הוא. כלומר אע"ג דקביעה כדאמרינן בגמ' דקתני מפתח דומיא דדלת. מ"מ אינה מכורה משום דאין קביעותה קביעות גמורה. ומפתח זה (שאינה) [צ"ל שהיא] קבועה כגון אותם שאנו קוראים קודאינ"ט א)בלעז שראויות לכל פתח ופתח. אבל מכתשת הקבועה. היא יותר קבועה. ולפיכך היא מכורה. נ"י:

הקלת. פירש הר"ב אפרכסת וכו' לקבל הקמח וכו'. [ובסוף פרק י"ד ממסכת כלים כתבתי שהר"ב הרכיב בכאן ב' פירושים. וכן עוד לו בזה במ"ג פרק ד' דזבים]:

משנה ד

מכר בתים בורות ושיחין ומערות. לפי שהחצר עשוי לכביסה. ולהשקות בהמות. ותשמיש החצר והבור הוא תשמיש אחד. ולפיכך נמכרין עמה. אבל בית אינו עשוי לכביסה. ולהשקות בהמות. אלא לדירה. ואין תשמישן שוה. מנמוקי הרשב"א ז"ל. והרב אבן מגא"ש ז"ל נתן טעם אחר לפי שדרך החצרות להיות בהן בור ודות. ואין דרך הבית בכך. המגיד פרק כ"ה מהלכות מכירה:

אבל לא את המטלטלין. תשמישי הבית שאינן קבועין כל כך. הנך דאמרן לעיל דאינן מכורין בכלל בית. וכ"ש שאר מטלטלין דאינם בכלל תשמישי בית. הרשב"ם. ועיין בפירוש הר"ב משנה ז':

לא את המרחץ וכו'. דאין דרך החצרות שיהיה להם כן. ואינו תשמיש מיוחד לחצר אחת. דהרבה חצרות משתמשות במרחץ אחד. וכן בבית הבד. נ"י:

לא מכר אלא אוירה של חצר. אבל בתים ובורות לא מכר ודמים מודיעים ליכא למימר דאין אונאה לקרקעות. הרשב"ם. ולטעמיה אזיל דס"ל דאין אונאה לקרקעות. וכמ"ש בשמו במשנה ו פרק בתרא דשביעית. וכן סתם הר"ב במשנה ו' פ"ג דפאה אבל לדעת הסוברים דבפלגא איכא. וכמ"ש בשביעית ובפרק אחד עשר דכתובות [משנת ה'] לדידהו כשהדמים הרבה יותר מפלג. הוה בטול מקח:

משנה ה

המוכר את בית הבד. בית שהבד בו ואותו בית לתשמיש בד לבדו עשוי. הרשב"ם:

מכר את הים וכו'. ונראה בעיני דכל הנך דקתני בהו מכר קבועין הן שם ואינך דאינן מכורין בכלל בית הבד מטלטליהן כדאמרן נמי גבי בית שמכר מכתשת קבוע ולא המטלטלת. הרשב"ם: הבתולות. פירש הר"ב כלונסות של ארז שמעמידים בהן קורות בית הבד. וז"ל הרשב"ם. שנועצין בארץ בראש הגת מכאן ומכאן. ונוקבין זה כנגד זה ונותנים בריחים מזה לזה. ומעמידים הקורה על הבריח. ע"כ. ולשון כלונסות עיין בפירוש הר"ב מ"ג פ"ב דר"ה:

העבדים. ה"ג [וכן גרסת הר"ף] בכ"ף ופירש הר"ב נסרים וכו' וכן כתב הרמב"ם והרשב"ם ועיין ספי"ב דכלים:

מכר את הקירה. מסיים בברייתא שלא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה:

משנה ו

ולא מכר את הנסרים וכו'. משום דמטלטלי לא מזדבני. הרשב"ם:

ולא את המגורות וכו'. דאין אלו תשמישין המיוחדים למרחץ כי הנך דלעיל. ואין אלו מאני תשמישתיה. אלא ממונו הם להנות בהם אפי' בתוך ביתו. דכשקונה אותן. קונה להסיק ביתו. ולאפות ולצלות בהם כמו חטי ושערי [דבפי' הר"ב משנה דלקמן]. הרשב"ם:

מגודות. כמו נהרסו ממגורות [יואל א, יז]. הרשב"ם:

משנה ז

בית הבדין. עיין במשנה ט' בדבור הגת:

ובית השלחין. פירש הר"ב גנות ופרדסים השייכים לעיר. שנאמר (שיר ד) שלחיך פרדס רמונים. ופירש הרשב"ם שלחיך גנות המשלחים פירות בכל שנה. והתוס' פירשו על שם האילן שעושה בדים ושולח פארות כדכתיב (יחזקאל יו) ותעש בדים ותשלח פארות וגו' ע"כ. וכתבו עוד וא"ת דבכולי גמרא הוו בית השלחין באגי שדות שמשקין אותן [כדפי' הר"ב בריש מועד קטן. ובמשנה ב' פ"ט דבבא מציעא] ומאי שנא הכא דמשנינן להו מכל בית השלחין שבגמ'. ויש לומר דפשיטא ליה לגמרא. דאין חלוק בין שדה בית השלחין ושדה בית הבעל לענין מכר. ויש חלוק בין באגי לגינוניתא. לכך לא ניחא לפרש שלחין כמו בעלמא דהוי משמע דאתא למעוטי שדה בית הבעל. ע"כ. והשתא דמפרשינן שלחין פרדס ממעטינן באגי דהיינו בין שדה שלחין בין שדה הבעל. וכתב הרשב"ם משום דגנות שייכי לעיר טפי מבאגי שהרי גן ראוי לטייל בו כמו בבית. ועיין מ"ש לקמן בדבור מכר את הסנטר:

הרי כולן מכורין. דכיון דיצא מכל העיר ללכת לעיר אחרת. הוצאות המטלטלין הוי מרובה משבח. נ"י:

רבן שמעון בן גמליאל אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר. פירש הר"ב העבד הממונה לשמור העיר. מסיים הרשב"ם בשם ר"ח לשון נוטרה את הכרמים (שיר א) ע"כ. וכל שכן שחולק על תנא קמא במה שאמר דבאגי לא. דהשתא אם הסנטר מכור כל שכן באגי ולא הוצרך לפרש משום דאתא במכל שכן. אבל בגמרא אמרינן דלמאן דמפרש בית השלחין גינוניתא כפירוש הר"ב דליכא לפרושי סנטר שומר העיר אלא סנטר היינו באגי. דהא רבן שמעון בן גמליאל מהדר לת"ק. ות"ק באגי אמר דלא. ואתא איהו למימר דבאגי נמי מכור. ולית לן למימר דסנטר היינו שומר. ומכ"ש באגי. ולמאן דאמר סנטר שומר מפרש בית השלחין באגי. דכתיב (איוב ה) ושולח מים על פני חוצות. פירש הרשב"ם כלומר להכי נקראין שלחין שצריכין לגשמים. ע"כ. [ועיין בריש מועד קטן] וגם בית הבעל בכלל כמ"ש לעיל בשם התוספות. וכיון דלתנא קמא באגי מכורים אתא רשב"ג לומר דאף השומר מכור. ונמצא עכשיו דהר"ב שמפרש בית השלחין גינוניתא לא הוה ליה לפרש סנטר שומר אלא באגי. שכן הוא סוגית הגמרא. והרמב"ם והטור העתיקו כמאן דאמר בית השלחין באגי דלא כפירוש הר"ב וטעמייהו נראה לי משום דאתא כהכא תרגימו דאסנטר. והכא תרגימו היינו סתם בני הישיבה. ומ"ש הר"ב וכן הרמב"ם שאין הלכה כרשב"ג כ"כ הרי"ף וגם בכאן הוכיח הרא"ש דלית ליה כללא דכל מקום ששנה רשב"ג וכו' וכמ"ש במשנה ז' פרק ח' דעירובין:

משנה ח

מכר את האבנים שהם לצרכה. פירש הר"ב לעשות גדר ואע"ג דתשמישין המטלטלין הן כיון דקביעי להאי תשמיש ואין מזיזין אותן מהאי שדה לעולם כמחובר חשיב להו. הרשב"ם:

ואת הקנים שבכרם. וממילא שמעינן המוכר את השדה מכר את הכרם. שכל אילנות בכלל שדה. אחד גפנים. ואחד כל אילן חוץ מחרוב המורכב. וסדן השקמה. כדמוכח במתניתין ובגמרא וכו'. הרשב"ם וכ"כ נ"י. ודבריהם נעלמו מעיני מהר"ר מרדכי יפה ז"ל. כשכתב בלבוש עיר שושן סימן רט"ו המוכר את השדה וכו'. וכן בכרם מכר את הקנים וכו' נדחק לכתוב וכן בכרם משום דקשיא ליה מה ענין קני הגפנים למכר השדה. ולפיכך מפרש דבמכר הכרם בהדיא מיירי. וליתא לדברי הרשב"ם ונ"י גם פשטא דמתניתין אינה מוכחת כדבריו. גם מהגמרא יש לרשב"ם ראיה ואין להאריך. ועיין במשנה דלקמן. ותימה שמהר"ר ואלק כהן ז"ל לא השיגו בזה:

ואת מחיצת הקנים. ה"ג הר"ב והרמב"ם בפירושו גם בחבורו [פ"ו מה"מ] וכן הגירסא ברי"ף. וגם בירושלמי. אבל בבבלי גרס חיצת וכן גרסת הרשב"ם והרא"ש והטור. ולענין הפירוש שתי הגרסאות שוות:

ואת השומרה שאינה עשויה בטיט. ה"ג הרשב"ם. ובסיפא גבי לא מכר גרם העשויה. ור"ח גרס איפכא. תוספות. והיא גרסת הר"ב וכן הגירסא בספר הרי"ף והרמב"ם. ואף הרא"ש העתיק כגרסת הרי"ף. וזה תימה לי על הטור סימן רט"ו שכתב כגרסת הרשב"ם. ואזדא לה תמיהת מהר"ר ו א ל ק כ ה ן על מור"ם שהשמיט דברי הטור מה שאין כן דרכו. דהא בדין השמיטו אחרי דלא אזיל ליה בהא בשטת אביו הרא"ש. וגם הרי"ף והרמב"ם ורבינו חננאל גורסים דלא כגרסתו. ומכל מקום לשון הר"ב שכתב המחוברת לקרקע בטיט קשיא טובא. דבגמרא אמרינן עלה אע"ג דלא קביעא בארעא. וכן הרמב"ם שגרסתו כגרסת הר"ב העתיק בפרק כ"ו מהלכות מכירה העשויה בטיט אע"פ שאינה קבועה. אלא הפירוש כמו שכתב נ"י שמכוסה וטוחה מלמעלה. ואע"ג דלא מחברא בטינא שלא שם סביבותיה הרבה כמנהג העולם:

השקמה. מפורשת במשנה ט' פרק ט' דב"מ:

משנה ט

ולא את התבואה. שהיא תלושה מן הקרקע. גמרא. ואף ע"ג דצריכא לארעא פירש הרשב"ם לשטחה בשדה לאחר קצירה להנפא התבואה מריח הקרקע ולייבש:

לא את מחיצת הקנים וכו'. לשון הר"ב שכל אלה חשובין כשדה בפני עצמן. מסיים הרשב"ם והרי הוא כמו שמוכר לחבירו שתי שדות ויש לו שדה אחרת בתוך השתים. ואם אמר לו שתי השדות וכל מה שבתוכן אני מוכר לך. דאין השדה השלישית שביניהן מכור אף כאן שדה אחת מכר לו ולא שתי שדות. וחיצת קנים וחרוב המורכב. וסדן השקמה. חשובין שדה בפני עצמו:

ולא את השומרה שהיא עשויה כו'. גמרא. ואף על גב דמחברא לארעא. פירש הרשב"ם כיון דטוחה בטיט אינה מטלטלת עוד וחשובה ויש לה שם בפני עצמה והרי הוא כמוכר את השדה שלא מכר את הבית. דאין בית בכלל שדה אלא בכלל חצר. ע"כ. וכבר כתבתי דהר"ב ורוב הפוסקים גורסים הכא שאינה עשויה בטיט. וז"ל נ"י. ואע"ג דמחובר בטינא כלומר הכלונסות כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט:

ולא את הבור. לא גרסינן בשום נוסח והדות וכן לא נקט הר"ב בכולה מתניתין אלא בור. אבל בריש פרק דלקמן כתב בור ודות. והרמב"ם פרק כ"ו מהלכות מכירה לא העתיק ואת הדות אבל גבי צריך ליקח לו דרך כתב עד הבור או הדות וכן תעתיק הש"ע. ומפני כן הגיה מהר"ר ואלק ברישא הדות ומכל מקום במשנה אין להגיה דחדא נקט והוא הדין דדמי ליה וגם בהרמב"ם אינו מוכרח:

ולא את הגת. נראה דגת שכיח בשדה. דהיינו כרם בכלל כדלעיל. אבל בית הבד שכיח בעיר ולפיכך במוכר העיר תנן בית הבדין ולא [תנן] גת. ובשדה תנן גת ולא [תנן] בית הבד:

אבל בנותן מתנה נותן את כולם. כתב הר"ב ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה עיין מה שאכתוב בזה בס"ד בריש פרק דלקמן:

החזיק בשדה החזיק בכולן. משום דבגר אין דעת אחרת מקנה למזכה לו. ואין צד שיקנה אלא בחזקה. לפיכך תנן החזיק. משא"כ באחין שחלקו שיש צדדים אחרים שיזכה כל אחד בחלקו בלא חזקה כגון בקנין. ואי נמי חזקה גרועה כמו שכתבתי בריש פ"ק [ד"ה בונין]. הלכך תנן זכו:

החזיק בכולן. כתב הר"ב ואע"ג דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה. הוו כשתי שדות וכו' וכן לשון הרשב"ם ומשום דחרוב ושקמה עם השדה דמי לשתי שדות. מה שאין כן בור וגת ושובך עם השדה. דלא דמיין לשתי שדות. אלא שאינם בכלל שדה. והן דברים מיוחדים בפני עצמם. אבל חרוב ושקמה שהן אילנות כשאינם בכלל שדה הוו דומיא דשדה בפני עצמה. ודמיא לדין דשתי שדות. להכי נקטינהו לאשמיעינן דהוי כאין מיצר ביניהם. אף על גב דבור וגת הוי רבותא טפי לענין זה. דהא כשקנה במכר חרוב ושקמה ) אכתי לא קנה בור וגת. וה"נ נקטינהו גבי אחין. ומ"מ באחין לא כתבו הא דשתי שדות. משום דלא שייכא אלא בדין חזקה אבל בשאר קנינין לא שייך חלוק מיצר מפסיק או לא. והכא בגר דליכא אלא קנין חזקה איצטריך לאשמועינן. וכן הא דשתי שדות דאתמר בגמרא פ"ג דף נ"ג לענין נכסי גר דוקא דאלו במכר ונתן. דמי כולן אפילו מיצר מפסיק קנה אחת קנה השניה עמה. ואחין שחלקו כנתן דמי כולן דמי:

ר"ש אומר המקדיש שדה לא הקדיש אלא את החרוב וכו'. פירש הר"ב דדעת מקדיש. כדעת מוכר. לבד מחרוב וכו'. וטעמא הואיל ומשדה הקדש ינקי גמרא. ופירש רשב"ם וגידולי הקדש הקדש נינהו. ע"כ. ואע"ג דלמסקנא דבגמרא דהכא ופ"ה דף ע"ט ע"ב ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר ליה. ולדידיה אף חרוב ושקמה לא הקדיש. הר"ב מפרש למשנתינו כפשטה ומשמעה:

משנה בבא בתרא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב