קטגוריה:משלי ד ח

בלשון ימינו, "סלסולים" הם עיטורים וקישוטים עגולים, אולם משמעות זו לא כל כך מתאימה לפסוקנו. האם ייתכן שבלשון המקרא יש לשורש סלסל משמעות אחרת?

השורש נזכר במקרא רק בפסוק אחד נוסף, כשהנביא ירמיהו מנבא שהאויבים יחריבו את ישראל כמו בוצר על סלסלות, (ירמיהו ו ט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת", שם נראה שהכוונה לסלים קטנים, אולם גם משמעות זו אינה מתאימה לפסוקנו.

1. חכמי התלמוד למדו את פירוש המילה סלסלה מעוזרת-הבית של רבי יהודה הנשיא: "לא הוו ידעי רבנן מאי סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ; שמעו את אמתו של בית רבי, שהיתה אומרת לאותו גבר שהיה מהפך בשערו, אמרה לו: 'עד מתי אתה מסלסל בשערך!'" (בבלי מגילה יח. מתורגם לעברית). היה שם גבר גנדרן, שנהג להפך את שערו מצד לצד, למשמש בו ולהתעסק בו ולטפח אותו, ועוזרת-הבית אמרה לו: "זה לא מתאים לגבר לסלסל בשער שלו בצורה כזאת!". מכאן למדנו שהפועל סלסל משמעותו: התעסק וטפח. כך נאמר גם על יוסף, "כיון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר 'ברוך המקום שהשכיחני בית אבי'" (מדרש תנחומא על פרשת וישב סימן ח).

הפסוק שלנו מלמד, שהאדם החכם צריך להשקיע בטיפוח החכמה שלו, כמו שהאדם הגנדרן משקיע בטיפוח שערו; להתעסק בחכמתו ולשפר אותה בלי הפסקה: "היה חוזר עליה לדקדק בה" (רש"י על משלי ד8), להפוך אותה מצד לצד, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (בן בג בג, משנה אבות ה כב). להמשיך ללא הרף לקדם את המחקר ולגלות דברים חדשים.

2. מפרשים אחרים קישרו את השורש סלסל לשורש סלל, שממנו המילה מסילה, כמו ב(ישעיהו נז יד): "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ, פַּנּוּ דָרֶךְ, הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי" וב(ישעיהו סב י): "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה, סַקְּלוּ מֵאֶבֶן, הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים".

לפי זה יש לפרש: סלסול = הרמה וכיבוד: "יצייר בליבו חשיבות החכמה ורוממותה, וכנגד זה גם החכמה תרומם אותו" (מלבי"ם וכן נחמיאש על משלי ד8), או סלסול = הליכה במסילה: "לדרוך ולהלוך במסילתה [של החכמה] יומם ולילה", או "מעניין (תהלים פד ו): "מְסִלּוֹת בלבבם", ללמוד תורה בכוונה" (נחמיאש על משלי ד ח).

3. על-דרך הדרש, אפשר לקשר את השורש סלסל למילה סליל, העולה בתנועות מעגליות מעלה מעלה. כך גם לימוד התורה - לימוד מחזורי, שבכל מחזור הוא גבוה ונעלה יותר (ע"פ גליה).

4. ולפי ההקשר, יש שפירשו סלסול = ליטוף, בהקבלה להמשך הפסוק "תחבקנה" (דעת מקרא).

1. הפסוקים נאמרו במקור לשלמה, כשהיה עדיין קטן, כדי ללמד אותו איך לשפר את מעמדו בעזרת החכמה, כך שיוכל לנצח בתחרות על המלוכה (ראו "הקבלות"). ראיה לפירוש זה היא הפסוק הדומה בספר בן סירא, המתייחס בפירוש לישיבה עם מנהיגים: "סלסלה ותרוממך, ובין נגידים תושיבך".

2. אך הפסוקים נועדו גם לאדם שכבר הצליח לשפר את מעמדו, רכש חכמה ותבונה, וזכה לכבוד ולתפארת. הפסוקים מזכירים לו, שלא יתגאה, אלא יזכור תמיד שהכבוד בא לו רק בזכות החכמה והתבונה ולא בזכות עצמו, ולכן עליו להמשיך תמיד לעסוק בחכמה ובתבונה - "סלסלה - ותרוממך" (ע"פ גליה). כך, כנראה, פירש שמעון בן שטח: "ינאי המלך ואשתו המלכה ישבו ואכלו לחם, ומכיוון שינאי הרג את הרבנים - לא מצא אדם שיברך עבורם; אמר לה לאשתו: מי ייתן לנו איש שיברך לנו? אמרה לו: הישבע לי, שאם אביא לך איש - שלא תצער אותו. נשבע לה; הביאה את שמעון בן שטח, שהיה אחיה. הושיב אותו ינאי בינו לבינה. אמר לו: ראה כמה כבוד אני עושה לך! אמר לו [שמעון]: לא אתה מכבד אותי, אלא התורה היא שמכבדת אותי, שנאמר סלסלה ותרוממך" (בבלי ברכות מח א, תרגום לעברית; לפי חלק מהגרסאות, המשך הפסוק שם הוא כמו בספר בן סירא, "ובין נגידים תושיבך". בזכות חכמתו זכה שמעון בן שטח לשבת בין הנגיד לבין אשתו הנגידה).

לדוד המלך היו בנים רבים שהתחרו על ירושת העצר. אחד המועמדים המובילים היה אבשלום, (שמואל ב יד כה): "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם; וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאֶתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ".

התכונה הבולטת של אבשלום הייתה השער היפה שלו. הוא השקיע הרבה בטיפוח השער שלו; במילים אחרות, הוא סלסל בשערו, כמו שעשה יוסף בשעתו, "כיון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר 'ברוך המקום שהשכיחני בית אבי'." (תנחומא פרשת וישב סימן ח; מהדורת סנונית. גם חכמי התלמוד ופרשני הפשט על הפסוק פירשו את הפועל סלסל בפסוקנו באותה משמעות של הביטוי "סלסל בשערו". ראו בבלי מגילה יח א, בבלי ראש השנה כו ב, רש"י ומצודות על פסוקנו).

מרוב שהשקיע בתדמית חיצונית, גבה ליבו של אבשלום והוא מרד באביו, ובסופו של דבר נלכד ונהרג דווקא בגלל אותו שֵׂער שסלסל בו, (שמואל ב יח ט): "וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד... וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ".

דוד אהב את שלמה בנו, ורצה שהוא ימלוך אחריו, ולכן אמר לו 'אל תלך בדרכו של אבשלום אחיך! אל תסלסל בשערך - סלסל את החכמה! עסוק בהתמדה בקניית חכמה, והחכמה תרומם אותך ותביא לך כבוד!

אבשלום ניסה לחזק את מעמדו בדרך נוספת - נשים, (שמואל ב טז כא): "וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ"*; פילגשי המלך מסמלות את מלכותו, ולכן אחיתופל ייעץ לאבשלום לקחת אותן לעצמו (גם אדוניהו אחיו ניסה כנראה לעשות דבר דומה - לקחת את אבישג השונמית, הסוכנת של דוד).

אולם דוד ייעץ לשלמה עצה אחרת - במקום לחבק נשים, חבק את החכמה, ותזכה לכבוד: תכבדך - כי תחבקנה.

ייתכן שגם הפסוק הקודם (פסוק 7) מביע רעיון דומה. הרי בנוסף לשערו, אבשלום השקיע גם בקניינים חומריים, (שמואל ב טו א): "וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו". כך עשה גם אדוניה אחריו, (מלכים א א ה): "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר 'אֲנִי אֶמְלֹךְ!', וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו".

דבריו של דוד בפסוק 7 מתייחסים לנקודה זו: ראשית חכמה - קנה חכמה: במקום לקנות רכב מפואר ועבדים שירוצו לפניך, קנה לך חכמה - רוץ אחרי אנשים חכמים ללמוד מהם; ובכל קניינך קנה בינה: במקום לחשוב תחבולות איך להגדיל את כבודך בעיני העם, חשוב דברי הגיון וטעם ושפר את כישוריך השכליים.

את אותה עצה, שנתן דוד לשלמה בנו, מעביר שלמה לבניו ותלמידיו הלומדים את ספר משלי: הוא מנחה אותם להשקיע בחכמה (למשל לרכוש השכלה פורמלית) או בתבונה (למשל להמציא המצאות מקוריות), על-מנת לשפר את מעמדם החברתי ואף להגיע לעמדות השפעה ושלטון.