קטגוריה:במדבר ה יד

מלבי"ם - התורה והמצוה

מג. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו שכבר עבר עליו רוח קנאה מקודם לכן. וכתב הרלב"ג וכבר ידענו שהקינוי הוא קודם לסתירה והיא הסבה שתשתה האשה מי סוטה, מצד הסתירה. ואלו היה קינוי מאוחר לא יהיה הקנוי סבה לזה כיון שלא חטאה אחר הקנאה, אך תהיה הסתירה סבתו. ולכן אמר גם כן בסוף זאת תורת החטאות. למדנו שהקינוי הוא הסבה בכ“ז ועיי"ש עוד. ושם מבואר זה על פי הכלל באילת השחר שפעל עבר בנין המהפכת, שבא לפניו במאמר פעל עבר ופרשוהו חז"ל שאינו וי"ו ההפוך רק וי“ו החבור, וכן בכאן בא לפניו פעל נטמאה ופעל נתפסה שהוא פעל עבר, ואם כן גם פעל ועבר וקנא הוא פעל עבר בוי"ו המחברת.

וכבר בארתי בפי' ישעיה (י"א י"ג) שפעל קנא הנקשר עם מלת את, מורה שיש לומר רוגז על חברו מפני שחושב שמגרע מאתו דבר שמגיע לו. ומזה הוא קנאת איש באשתו שחושדה שנותנת דרכה לזרים ובוגדת בו באהבתו, שעל זה אמר כי קנאה חמת גבר. וציור הקנאה יוצא מעומק הנפש שמעלה ציור זה על הלב שעל זה אמר שעבר עליו רוח קנאה. שהרוח הוא הציור שעולה אל הלב מעומק הנפש. וישנו לטובו ולרעה. אם בא מציור הטהרה והפרישות או אם בא מתכונה רעה כמה שאמרו בגיטין (דף צ) יש לך אדם שזבוב נופל בתוך כוסו וכו' ועל כך אמר (סוטה ג') מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה. ופליגי בסוטה שם שר' ישמעאל אומר רשות ור' עקיבא אומר חובה.

וזה יסוד מוסד בכללי הלשון, שכל מקום שבא צוויי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסור, אינו צווי אלא הרשאה. וכמו שאמרתי באילת השחר (כלל רכ“ז רכ“ח ) ואחר שלפי הסברא אין לו לקנאות, דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, משמע שמה שאמר וקנא את אשתו הוא רשות, רק ר' עקיבא למד שהוא חובה ממה שאמר שנית או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. כפי הכלל שפעל הנשנה שלא לצורך מורה שתעשה הפעולה בכל אופן, כמו שאמרתי באיילת השחר (פרק י“ז), ובא להורות שהוא חיב לקנאות.

ור' ישמעאל לשטתו שאינו דורש לשונות כפולים, כמה שאמר בירושלמי (בריש נדרים ובכמה מקומות) כן מבואר משטת הש"ס שם. דבירושלמי גרס פלוגתא זו בשם ר' אליעזר ור' יהושע, ואחר שר' יהושע דורש לשונות כפולים תלה, פלוגתא זו בפלוגתת ב"ש וב“ה בגיטין (דף צ). והתוס' סוטה שם הקשו מר' עקיבא, ולק"מ כי הירושלמי לא גריס פלוגתא זו בין ר' עקיבא ור' ישמעאל כלל, כמו שרגיל חלופי שמות התנאים בין הבבלי והירושלמי במקומות אין מספר.

מד. ר"ע אומר מפ' בגמ' (דף כט) שר' עקיבא סבירא ליה ארבעה קראי כתיבי, חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וחד לכהונה (רצונו לומר שמה שנאמר ר' עקיבא מה תלמוד לומר נטמאה שלשה פעמים, פי' ששלשה ונטמאה הם מיותרים כי הראשון אינו מיותר וצריך לגופי' שנטמאה לבעל]. ור' ישמעאל סובר תלתא קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה. וכהונה אתיא מקל וחומר. [ובגמ' גריס הקל וחומר מה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה, זו שאסורה בתרומה א"ד שאסורה לכהונה. וכן הגיה הגר"א כאן].

וכפי דרך הפשט היה נראה שארבעה קראי הם. ונסתרה והיא נטמאה, וקנא את אשתו (פסוק י“ג) והיא נטמאה (פסוק י“ד) והיתה אם נטמאת (פסוק כ“ז) אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה (פסוק כ“ט). שמה שאמר רש"י במשנה (דף כ"ז ע"ב) שנסתרה והיא נטמאה לאו מנינא כי מדבר מסוטה ודאי. כבר בארתי ( נשא מא ) שלפי הפשט מדבר מסוטה ספק, ור' ישמעאל לשטתו שאימו דורש לשונות כפולים כנ“ל ( נשא סג ) אינו דורש כפל מה שאמר בפסוק י"ד וקנא את אשתו והיא נטמאה כמו שאינו דורש כפל וקנא את אשתו.

ור' עקיבא שדורש כפל וקנא את אשתו לחובה דריש גם כן כפל נטמאה, כן היה נראה לולא שרש"י לא פי' כן רק שדורש הוי“ו וכדבריו נמצא בסוגיא דדף כ"ח. ויש לי דרך לפרש גם הסוגיא שיסכים עם דרכנו שלא ירחק מן הפשט, רק שאין רצוני להאריך בזה.

מה. וקנא את אשתו והיא נטמאה או וכו' והיא לא נטמאה כבר בארנו ( נשא לה נשא מא) שלפי הפשט הפשוט הכל מדבר על צד הספק שמסופק אם נטמאה אם לא נטמאה. ומה שאמר ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה היינו שאין שום עד על הטומאה ובכ“ז טמאה לבעלה מחמת ספק. ומה שנאמר בספרי ( נשא מא) ועד אין בה בשני עדים מדבר, הוא על צד הדרוש. וכן ראיתי בפסיקתא זוטרתא, על מה שאמרו ועד אין בה, עדות אין בה דהיינו שנים, דבר אחר ועד אין בה, עד אחד שאם קנא ונסתרה משקה עפ“י ע“א, ומכאן למדו שספק טומאה ברה“י ובשיש בו דעת לישאל דומיא דסוטה, הוא טמא. ומובא בסוטה [דף כט] עי“ש.