מפרשי רש"י על שמות כא כב
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"א • פסוק כ"ב |
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃
רש"י
"וכי ינצו אנשים" - (מכילתא) זה עם זה ונתכוין להכות את חבירו והכה את האשה
"ונגפו" - אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה כמו (תהלים צא) פן תגוף באבן רגלך (ירמיהו יג) ובטרם יתנגפו רגליכם (ישעיהו ח) ולאבן נגף
"ולא יהיה אסון" - באשה
"ענוש יענש" - לשלם דמי ולדות לבעל שמין אותה כמה היתה ראויה להמכר בשוק להעלות בדמיה בשביל הריונה
"ענוש יענש" - יגבו ממון ממנו כמו (דברים כב) וענשו אותו מאה כסף
"כאשר ישית עליו וגו'" - כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך
"ונתן" - המכה דמי ולדות
"בפללים" - ע"פ הדיינים
רש"י מנוקד ומעוצב
וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים – זֶה עִם זֶה, וְנִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ, וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה (סנהדרין ע"ט ע"א).
וְנָגְפוּ – אֵין "נְגִיפָה" אֶלָּא לְשׁוֹן דְּחִיפָה וְהַכָּאָה, כְּמוֹ: "פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ" (תהלים צא,יב), "וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם" (ירמיהו יג,טז), "וּלְאֶבֶן נֶגֶף" (ישעיהו ח,יד).
וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן – בָּאִשָּׁה (סנהדרין ע"ט ע"א).
עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ – לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה הָיְתָה רְאוּיָה לִמָּכֵר בַּשּׁוּק, לְהַעֲלוֹת בְּדָמֶיהָ בִּשְׁבִיל הֶרְיוֹנָהּ (בבא קמא מ"ט ע"א).
עָנֹשׁ יֵעָנֵשׁ – יִגְבּוּ מִמֶּנּוּ מָמוֹן, כְּמוֹ (דברים כב,יט): "וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף".
כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו... – כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ הַבַּעַל בְּבֵית דִּין, לְהָשִׁית עָלָיו עֹנֶשׁ עַל כָּךְ.
וְנָתַן – הַמַּכֶּה דְּמֵי וְלָדוֹת בִּפְלִלִים – עַל פִּי הַדַּיָּנִים.
מפרשי רש"י
[סא] כי ינצו אנשים זה עם זה. לא עם האשה, דאם כן למה כתיב "אנשים", הוי למכתב 'וכי יריב איש':
[סב] ולא יהיה אסון באשה ענוש יענש ישלם דמי וולדות. אבל אין לומר "ולא יהיה אסון" בוולדות "ענוש יענש" בשביל האשה, דהא כתיב אחר כך "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש", ולא שייך בוולדות "ונתת נפש תחת נפש",כיון שלא יצאו לאויר העולם. ולא משום טעמא דשמא יהיה נפל, אלא אפילו ידוע שכלו חדשים שלו לא נקרא "נפש" כל זמן שלא יצא לאויר העולם, שנקרא אז 'עובר אמו' ולא 'נפש אדם'. והרא"ם פירש דטעמא שלא נהרג (כלל) [על] עובר, דשמא לא יהיה בר קימא, והכתוב מיעט אותו מדכתיב (פסוק יב) "ומכה איש", הראוי להיות איש (רש"י שם). וזה אינו, דזה לא הוי טעם כלל, דזמנין דידוע שכלו לו חדשיו, אלא טעמא הוי כל זמן שלא יצא לאויר העולם, דהא תנן (אבלות פ"ז מ"ו) אשה המקשה ללדת מחתכין הולד ממנה, שחיותה קודם לחיות העובר, אבל אחר שיצא לאויר העולם אין נוגעין בו, דאין דוחין נפש מפני נפש. והשתא לפי דברי הרא"ם אם אמרנו שהוא נפל, אחר שיצא גם כן נימא נפל הוא, אלא דטעם הוא קודם שיצא לאויר לא נחשב כולד, ולפיכך חיות שלה קודמת, אבל לאחר שיצא לאויר העולם - אין דוחין נפש מפני נפש. והרמב"ן פירש בהך משנה כשלא יצא לאויר העולם מחתכין הולד טעם אחר, אבל עיקר הפירוש כמו שאמרנו. ודוקא גבי בן נח כתיב (בראשית ט', ו') "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ללמד שהוא נהרג על העוברין, אבל גבי ישראל, דליכא קרא, לא:
[סג] ענוש יענש יגבו ממנו כסף כדכתיב וענשו אותו וגו'. אף על גב דשייך "ענוש" אף על עונש שאין בו כסף, כדכתיב (משלי י"ז, כ"ו) "ענוש לצדיק לא טוב", הכי קאמר, "ענוש" דהכא הוא כסף, שאין לומר דהא לא שייך לשון "ענוש" בכסף, דהא גם עונש כסף נקרא "ענוש", דכתיב (דברים כ"ב, י"ט) "וענשו אותו וגומר", וכאן אי אפשר לפרש רק בכסף, דהא כתיב בתריה "ונתן בפלילים", מידי דיש בו נתינה. וכן פירושו, ונתו המכה לבעל האשה כמו שידונו הדיינים, כדכתיב. שאין לומר שיתן בעל האשה הדין בפלילים כאשר ידונו הם, דזה פשיטא, אלא במי יתן הדין, אלא בא ללמד שיתן כסף על פי הדיינים:
בד"ה ונתן כו' אענוש קאי נ"ב ונ"ל דמוכרח לפרש כן דל"ת המכה משלם דמי ולדות והשני שגורם המחלוקת והמריבה ישלם קנם אחר ע"פ הדייני' ע"כ מפרש ונתן המכה ולא השני אף שהוא גורם ואדמי ולדות קאי ולא אתשלומין אחרים ודוק מהרש"ל: