מפרשי רש"י על שמות כא לד


<< | מפרשי רש"י על שמותפרק כ"א • פסוק ל"ד | >>
א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות כ"א, ל"ד:

בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ׃


רש"י

(שמות כא לד): "בעל הבור" - בעל התקלה; אף על פי שאין הבור שלו, שעשאו ברשות הרבים, עשאו הכתוב בעליו, להתחייב עליו בנזקיו.

"כסף ישיב לבעליו" - ישיב לרבות שוה כסף, ואפילו סובין (בבא קמא ז א). (והא דכתיב מיטב שדהו וכתב רש"י שהניזקין מן העידית תירץ בגמ' דפ"ק דב"ק רב הונא בריה דרב יהושוע דזהו אם בא לגבות קרקע אבל מטלטלי כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן הכא).

"והמת יהיה לו" - לניזק; שמין את הנבלה, ונוטלה בדמים, ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו (מכילתא, בבא קמא ז א).


רש"י מנוקד ומעוצב

בַּעַל הַבּוֹר – בַּעַל הַתַּקָּלָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבּוֹר שֶׁלּוֹ, שֶׁעֲשָׂאוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, עֲשָׂאוֹ הַכָּתוּב בְּעָלָיו לְהִתְחַיֵּב עָלָיו בִּנְזָקָיו (בבא קמא כ"ט ע"ב).
כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו – "יָשִׁיב" לְרַבּוֹת שְׁוֵה כֶסֶף, וַאֲפִלּוּ סֻבִּין (בבא קמא ז' ע"א).
וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ – לַנִּזָּק. שָׁמִין אֶת הַנְּבֵלָה וְנוֹטְלָה בְּדָמִים, וּמְשַׁלֵּם לוֹ הַמַּזִּיק עָלֶיהָ תַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ (בבא קמא י' ע"ב).

מפרשי רש"י

[עט] בעל הבור [בעל התקלה] ישלם כו'. דהא בור ברשות הרבים הוא (רש"י כאן), ואין הבור שלו, אלא "בעל הבור" 'בעל התקלה' (כ"ה ברא"ם):

[פ] לרבות שוה כסף ואפילו סובין. מדלא כתיב 'כסף ישלם לבעליו', אלא לכך לא כתיב 'ישלם', דהוי משמע דוקא כסף ולא מידי אחריני, כי לשון 'ישלם' משמע שהוא משלם תחת השור הניזק, וכסף נותנין תחת כל דבר, שהרי מוכר כל דבר בעד כסף, לכך לא כתב 'ישלם' רק "ישיב", כל שהוא משיב:

[פא] והמת יהיה לו לניזק כו'. דלמזיק אי אפשר לומר, דהא "ישיב" לרבות אפילו שוה כסף (רש"י כאן), והשתא אי אית למזיק נבילה יהיב ליה, דהא שוה כסף הוא, כל שכן דיהיב ליה זאת, אלא "והמת יהיה לו" לניזק. ואין עיקר קרא בא לאורויא דיתן לו הנבילה, דהרי כבר כתיב "ישיב" לרבות אפילו סובין, אלא הכי קאמר, דנבילה היא שלו בלא דין, ומתחילה היא עומדת ברשותו של ניזק. ולפיכך אם היה פחת בין מיתה להעמדה בדין, ברשות הניזק איפחת, כיון דלא היה ברשות המזיק. והרא"ם פירש דהא דקאמר בגמרא (ב"ק סוף י ע"ב) 'לא נצרכה אלא לפחת נבילה' - באם אינו ענין לנבילה, דהא לא צריך קרא, כדאמרינן דאפילו סובין מצי יהיב ליה, תניהו לפחת נבילה. ואין דבריו נכונים כלל, אלא מדבר זה שהנבילה לניזק ילפינן פחת נבילה, ולכך קאמר 'לא נצרכה וכו, ורוצה לומר דהאי דאשמועינן דשמין את הנבילה והיא דניזק, צריך לאשמועינן משום פחת נבילה, שהנבילה מיד אחר המיתה היא לניזק, ואם אפחת - ברשותו אפחת, שלא יצאת מרשותו:

אך קשיא, דהיאך מפרש קרא "והמת יהיה לו" שיהא הנבילה לניזק, ובגמרא בהדיא מסיק (בבא קמא דף נג:) דהך "והמת יהיה לו" אתיא למי שהמת שלו, למעוטי פסולי המוקדשין שאין המת שלו, ולפיכך צריך לומר דמה דפירש רש"י כאן "והמת יהיה לו" 'לניזק ושמין את הנבילה לבעלים כו, לא בא לאורוי כלל על פחת נבילה, אלא בא לפרש קרא "והמת יהיה לו", שאין לפרש אותו למזיק, דהא סובין יהיב ליה - כל שכן נבילה של ניזק דיהיב, ואף על גב דמוקמינן (בבא קמא דף נג:) קרא "והמת יהיה לו" לפסולי המוקדשין, מי שהמת שלו, צריך גם כן לפרש מי שהמת לניזק ושמין לו בדמיו ומשלם עליו, אבל מי שאין המת לניזק, כגון פסולי מוקדשין, דאין המת לניזק - פטור בבור. ורש"י לא בא רק לפרש פשטיה דקרא, לישנא ד"המת יהיה לו", ולא קשיא מידי. אך לקמן אצל שור (פסוק לו) דפירש גם כן "והמת יהיה לו" לניזק, שם צריך לפרש דעיקרא דקרא אתא לאשמועינן על פחת נבילה שיהא של ניזק, מטעם דלעיל:

ואם תאמר, דילמא "והמת יהיה לו" למזיק, ואי משום דכתיב "ישיב" לרבות אפילו שוה כסף ואפילו סובין, דילמא הכי קאמר, דהמת הוא ברשותו של מזיק עד שיתן הנבילה לניזק, ואי איפחת - ברשותו של מזיק איפחת עד שעת שומא, כבר אמרו על זאת בגמרא (בבא קמא דף י:) לא לכתוב כלל "והמת יהיה לו", דכיון דכתיב (פסוק לו) "שלם ישלם שור תחת שור", ממילא כיון דצריך ליתן לו שור מעליא אין הפחת של ניזק, ומדכתיב "והמת יהיה לו" על כרחך בא לומר דיהיה הנבילה לניזק, ופחת דניזק הוא: