מפרשי רש"י על שמות כא יב
רש"י
"מכה איש ומת" - כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין ומה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש
"מכה איש ומת" - (סנהדרין פד) למה נאמר לפי שנא' (ויקרא כד) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת אינו חייב אלא בהכאה של מיתה ואם נא' מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מניין ת"ל כי יכה כל נפש אדם אפי' קטן ואפי' אשה ועוד אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה והרג יהא חייב ת"ל (שם) ואיש כי יכה ולא קטן שהכה ועוד כי יכה כל נפש אדם אפי' נפלים במשמע ת"ל מכה איש שאינו חייב עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש (מכילתא)
רש"י מנוקד ומעוצב
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – כַּמָּה כְתוּבִים נֶאֶמְרוּ בְפַרְשַׁת רוֹצְחִין, וּמַה שֶּׁבְּיָדִי לְפָרֵשׁ לָמָּה בָאוּ כֻלָּם, אֲפָרֵשׁ.
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד,יז): "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת", שׁוֹמֵעַ אֲנִי הַכָּאָה בְּלֹא מִיתָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת" – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְהַכָּאָה שֶׁל מִיתָה. וְאִם נֶאֱמַר "מַכֵּה אִישׁ", וְלֹא נֶאֱמַר "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה", הָיִיתִי אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה אִישׁ, הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" – אֲפִלּוּ קָטָן וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה. וְעוֹד: אִלּוּ נֶאֱמַר "מַכֵּה אִישׁ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ קָטָן שֶׁהִכָּה וְהָרַג יְהֵא חַיָּב. תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה" – וְלֹא קָטָן שֶׁהִכָּה. וְעוֹד: "כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" – אֲפִלּוּ נְפָלִים בְּמַשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַכֵּה אִישׁ" – אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה בֶן קַיָּמָא הָרָאוּי לִהְיוֹת אִישׁ.
מפרשי רש"י
[לט] שומע אני בהכאה בלא מיתה. הקשה הרא"ם איך סלקא דעתך דבהכאה בלא מיתה, וכתיב (פסוקים יח-יט) "והכה באבן או באגרוף וניקה המכה", וגם שם (פסוק יט) פירש רש"י 'וכי סלקא דעתך שיהא נהרג זה שלא הרג', אם כן פשיטא הוא זה דבהכאה בלא מיתה אין כאן מיתה. ועוד, אם בהכאה בלא מיתה יש מיתה, למה הוצרך למכתב (פסוק טו) מכה אביו דחייב מיתה, וכי גרע זה מאחר דהיכה אותו דמחייב מיתה. ונדחק בתירוצים כמו שמבואר בדבריו. ולא עיין, כי מה שאמר כאן דהווה אמינא דחייב מיתה בהכאה שאין בה כדי תשלומין, דלא ניתנה לתשלומין, וחייב בה מיתה כיון דאין כאן תשלומין. והרי כך אמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לב:), הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, כדאיתא התם, ואם כן הייתי אומר גם כן דהיה חייב מיתה אם לא היה בה תשלומין. ואין להקשות דדווקא מלקות, דהוא קל טפי מממון, אמרינן כו', אבל מיתה דהוא חמור לא אמרינן ביה, דאם כן יהיה מי שיכה את האדם הרבה קל ממי שיכה אותו מעט, דאין זה קשיא, דאין הכי נמי, דהיכי דאפשר בתשלומין לא חייבה התורה מיתה, כיון דאפשר בתשלומין. והיכא דליכא תשלומין - חייבה התורה מיתה, שזהו תשלומין שלו, דאם לא כן במה ישתלם, ופשוט הוא. ועוד, דהווה אמינא שבהכאה בלא מיתה חייב מיתה, אף על גב דאמרה תורה "רק שבתו יתן לו" (פסוק יט), הכי קאמר, אם ישלם הכאתו - מוטב, ואם לא ישלם - חייב מיתה, או שאין לו לשלם חייב מיתה, וכהאי גוונא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף טו:) גבי כופר, דבעי לומר חייב מיתה, ואם נותן ממון אינו חייב:
ועוד הקשה הרא"ם, דנימא איפכא, דלמה נאמר (ויקרא כ"ד, י"ז) "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", מפני שנאמר (כאן) "מכה איש ומת" שומע אני עד שימית, לכן נאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם", והכי נמי דרשינן (רש"י פסוק טז) "וכי ימצא איש גונב" (דברים כ"ד, ז'), אין לי אלא איש שגנב, אשה מנין, תלמוד לומר "וגונב איש וכו'" (פסוק טז). וכל דבריו אינו קושיא של כלום, דודאי בחד גופא לא יתכן לומר כך, דאם חייב בהכאה שאין בה מיתה - למה נאמר להלן מיתה, שהרי קודם שבא לכלל מיתה חייב המכה מיד. אבל גבי "וכי ימצא איש גונב" (דברים כ"ד, ז'), אף על גב דאשה נמי חייבת, לא קשיא מידי, דחד מינייהו כתב בתורה, אבל לומר "ומכה איש ומת", [ו]הוא הדין בלא מיתה, דבר זה לא יתכן בשום אופן, דהא כל הכאה היא קודם מיתה, ולמה יאמר מיתה כל שחיובו מיד בהכאה, ופשוט הוא:
וכן הא דדרשינן (רש"י כאן) "ואיש כי יכה כל נפש" (ויקרא כ"ד, י"ז) לרבות אם הכה את הקטן ואת האשה, ליכא למדרש איפכא; דלא יהיה חייב אלא אם הכה איש, כדכתיב (כאן) "ומכה איש", וכדי שלא תאמר שיהא חייב אפילו אשה שהכתה, כתב לך (ויקרא כ"ד, י"ז) "ואיש כי יכה", דהא "כל נפש אדם" רבוי הוא, דהוי למכתב 'ואיש כי יכה אדם', מאי "כל נפש אדם", אם כן מרבה לך האשה והקטן. והשתא צריך לומר הא דכתיב (כאן) "מכה איש ומת", לומר שלא יהא חייב עד שימית אותו, אי נמי עד שיהא בן קיימא כדלקמן (רש"י כאן) 'הראוי להיות איש':
והשתא מה שהקשה הרא"ם (פסוק טז) דלמה לא אמרו בכאן גם כן אילו נאמר (ויקרא כ"ד, י"ז) "ואיש כי יכה" הייתי אומר איש כי יכה ולא אשה, לכך כתיב (כאן) (ומכה כל נפש אדם) ["מכה איש ומת"] אפילו אשה וטומטום, דזה לא נוכל לומר, דמנא לן כך, דשמא אשה פטורה, דלא נוכל למילף מן (מכה כל נפש אדם) ["מכה איש ומת"], דהא איצטריך קרא (ומכה כל נפש אדם לרבות קטנים), ואם כן מנא לן לרבות אשה, ודוקא לקמן גבי גניבה אמרינן כך (רש"י פסוק טז) אילו נאמר (דברים כ"ד, ז') "וכי ימצא איש גונב נפש" הווה אמינא דוקא איש ולא אשה, לכך כתב (פסוק טז) "וגונב איש" שאפילו אשה נמי חייבת, דאם לא כן "וגונב איש" למה לי. ואם תאמר, אם כן מנא לן דאשה שהרגה תהא חייבת, דילמא "ואיש כי יכה" ולא אשה, ויש לומר, דגבי הכאה יש כתובים רבים, ובהדיא במכילתא (כאן) דרש לרבות אשה מדכתיב (במדבר ל"ה, י"ז) "רוצח הוא", ורש"י לא בא לפרש רק יתור הכתובים, לא מהיכן אנו לומדין הכל, ולפיכך לא מייתי כאן מהיכן לומדין אשה. ומה שהקשה הרא"ם למה לא נדרש כאן לפי שנאמר (ויקרא כ"ד, י"ז) "ואיש כי יכה" שומע אני איש ולא קטן, תלמוד לומר "ומכה איש" אפילו קטן, וכן גבי גניבה לפי שנאמר (דברים כ"ד, ז') "וכי ימצא איש גונב" שומע אני איש ולא קטן, תלמוד לומר "וגונב איש" (פסוק טז) אפילו קטן, דזה לא קשיא, דאם כן "איש" הכתוב למה לי:
[מ] תלמוד לומר ואיש כי יכה. ואם תאמר, והיכי מצאנו שיהיה קטן בר עונשין עד דהוצרך הכתוב למעט, דבכהאי גוונא פריך בריש סורר ומורה (סנהדרין דף סח:), ויראה דאין זה קשיא, דודאי אצל בן סורר ומורה שנהרג בשביל שהוא זולל וסובא ואינו שומע בקול אביו ובקול אמו (דברים כ"א, כ'), וקשה, דהא קטן לאו בר עונשין, ולא נצטווה על כל זה, לכך לא צריך קרא. אבל גבי רציחה, וגבי נאוף אשת איש, וגבי גניבת אדם, צריך קרא למעט הקטן שהוא פטור, שלא תאמר כיון דהמעשה נעשה, התורה לא הקפידה, יהיה גדול או קטן, יש להמית אותו בשביל המעשה שנעשה, כגון רציחה מפני שפיכות דם, וניאוף בשביל זנות הנעשה, וכן בשביל הגניבה שנעשה חייבה התורה את הגונב נפש ומכרו, וכן חייבה המקלל בשביל הקללה שנעשה, בזה יש לומר כמו שחייבה התורה את הבהמה שהרגה אף על גב דלא שייך צווי בה, ולכך יש לומר דגם קטן שהוא רוצח יהא חייב מיתה, וכן בכל האחרים. ולא פריך רק בן סורר ומורה, דלא חייבה התורה על חטא ידוע, רק שהוא סר מן הדרך אינו שומע בקול אביו ואמו (שם), וזה לא שייך בקטן, שהרי אינו בר דעת (גיטין דף כג.). והתוספות בפרק קמא דקדושין (יט. ד"ה איש) תרצו דהווה אמינא שהקטן יהיה נהרג כיון דהאשה נהרגת על ביאת קטן. תימה על תירוץ זה, דמה סברא זאת שיהא הקטן נהרג בשביל שנהרגת האשה על ידו, דמן הבהמה אין למילף, דשאני אדם מבהמה. ועוד, דלא יתורץ כל הני, קללת אב, וגניבת אדם:
[מא] עד שיכה בן קיימא וכו'. והקשה הרא"ם דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נז:) אמרו בן נח נהרג על העוברין, ומי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, ותירץ דגם כן כאן לישראל לא שרי, אלא דאינו נהרג. ותירוץ זה אינו מספיק, [ד]כמו דאיכא לאקשויי היכן מצאנו גוי חמור מישראל לענין אסור - הכי נמי לענין מיתה יש להקשות היכן מצאנו גוי חמור. אבל לא קשיא, דמיתה היא מצוה ביד בית דין, ולא שייך לומר בעונש מיתה או מלקות 'היכן מצינו דיהיה גוי חמור מישראל', דודאי חמור הוא הישראל מן הגוי, ולכך לא דנין את הישראל למיתה, אף על גב דהגוי דנין אותו למיתה, וזהו בודאי חומרא דישראל הוא על הבית דין (הוא), שאין רשאי לדון אותו למיתה:
[מב] זה שהרגו בשוגג עולה בסולם. וצריך לומר דלאו כשהיה עולה היה הורגו, דאם כן היה דרך עלייה, וקיימא לן (מכות דף ז:) דהרגו בדרך עלייה אינו גולה, אלא אם כן הרגו דרך ירידה, ויש לומר, שהיה עולה בסולם ואחר כך ירד (כ"ה ברא"ם). והא דנקט 'היה עולה בסולם', מפני שהוא קאי על דאמרינן 'הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג שוגג עולה בסולם', רוצה לומר שזה מזמן הקב"ה שהוא עולה בסולם, דאם לא כן מאי מהני שהוא מזמנן לפונדק, דהפונדק לא יעשה דבר, אלא דהוא מזמן שיהא עולה לסולם. אבל הירידה אין צריך לזמן, דכל שעולה בסולם סופו לרדת גם כן: