מפרשי רש"י על שמות כא טז
רש"י
"וגנב איש ומכרו" - (מכילתא) למה נאמר לפי שנאמר (דברים כד) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו אין לי אלא איש שגנב נפש אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין ת"ל וגונב איש ומכרו ולפי שנא' כאן וגונב איש אין לי אלא גונב איש גונב אשה מנין ת"ל (שם) וגונב נפש לכך הוצרכו שניהם מה שחסר זה גלה זה
"ונמצא בידו" - שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קודם מכירה (סנהדרין פה)
"מות יומת" - בחנק כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא והפסיק הענין וכתב וגונב איש בין מכה אביו ואמו למקלל אביו ואמו ונ"ל היינו פלוגתא דמ"ס מקשינן הכאה לקללה ומ"ס לא מקשינן (סנהדרין שם)
רש"י מנוקד ומעוצב
וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו" (דברים כד,ז), אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁגָּנַב נֶפֶשׁ. אִשָּׁה אוֹ טוּמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁגָּנְבוּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ". וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר כַּאן "וְגֹנֵב אִישׁ", אֵין לִי אֶלָּא גֹנֵב אִישׁ, גּוֹנֵב אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "גֹּנֵב נֶפֶשׁ". לְכָךְ הֻצְרְכוּ שְׁנֵיהֶם: מַה שֶּׁחִסֵּר זֶה גִּלָּה זֶה.
וְנִמְצָא בְיָדוֹ – שֶׁרָאוּהוּ עֵדִים שֶׁגְּנָבוֹ וּמְכָרוֹ, וְנִמְצָא כְבָר בְּיָדוֹ קוֹדֶם מְכִירָה.
מוֹת יוּמָת – בְּחֶנֶק. כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה סְתָם, חֶנֶק הִיא (סנהדרין פ"ד ע"ב). [וְהִפְסִיק הָעִנְיָן וְכָתַב "וְגֹנֵב אִישׁ" בֵּין "מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ" לִ"מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ". וְנִרְאֶה לִי הַיְנוּ פְלוּגְתָּא: דְּמַר סָבַר מַקְשִׁינָן הַכָּאָה לִקְלָלָה, וּמַר סָבַר לֹא מַקְשִׁינָן (סנהדרין פ"ה ע"ב).]
מפרשי רש"י
[מט] לפי שנאמר וכי ימצא איש גונב וכו'. ואין לומר דוקא "איש", כדכתיב "וגונב איש ומכרו", והא דכתיב (דברים כ"ד, ז') "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו" לא בא רק למעט קטן דפטור (קושית הרא"ם), דזה אינו, שהרי "נפש" קרא יתירא היא, דהוי ליה למכתב 'וגונב אחיו', ומדכתיב "נפש מאחיו" הכי קאמר - כל נפש, אפילו קטן. ואם תאמר, אחר דמרבינן אפילו גנב אשה וקטן חייב, אם כן "איש" דכתיב גבי "וגונב איש ומכרו" למה לי, ויש לומר, דהתם נמי דרשינן 'הראוי להיות איש', לאפוקי גונב נפל ומכרו דפטור, כדדרשינן לעיל גבי "ומכה איש ומת" (רש"י פסוק יב). ועוד, דלא קשיא למה לי "איש", (ד) כיון דלא מצי למכתב 'וגונב ומכרו', דהוי משמע אפילו גונב בהמה. אף על גב דהוי מצי למכתב 'וגונב אדם', אין זה קשיא, דמאי שנא "איש" מ"אדם", דאין קצור לשון יותר בלשון "אדם" מלשון "איש". וזה התירוץ נראה נכון, דאם כתירוץ הראשון, מנא לן למדרש ד"גונב איש" לרבות אשה שגנבה, דלמא יש למעט [אשה] מדכתיב (דברים כ"ד, ז') "וכי ימצא איש גונב", וקרא ד"גונב איש" למעט נפל הוא דאתא, אלא דקרא ד"גונב איש" לא אתא למעט נפל, רק דאין קצור לשון יותר לכתוב "אדם" ממה שכתב "איש":
ואם תאמר, היכי תיסק אדעתיה לומר דאשה שגנבה פטורה, הא אמרינן בפרק קמא דקדושין (דף כט.) כל לא תעשה בין אנשים בין נשים מוזהרין עליו, וילפינן שם (לה.) מקרא דכתיב (ר' במדבר ה, ו) "איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם", 'השוה הכתוב איש לאשה לכל חטאת בתורה', דאין זה קשיא, דודאי כי ליכא מיעוטא בהדיא - שוה לכל עונשין שבתורה, אבל היכי דהוא ממעט בהדיא נשים, הרי מיעטן קרא בפירוש:
והא דלא הביא רש"י גם כן דצריך קרא (דברים כ"ד, ז') ד (איש כי יכה) ["כי ימצא איש גונב"] למעט את הקטן, סומך הוא על שפירש למעלה (פסוק יב) גבי "ואיש כי יכה כל נפש" (ויקרא כ"ד, ז'),דהכי נמי מצינו לפרש כאן, אלא דכאן איכא לפרש עוד פירוש אחר דלא נוכל לומר למעלה, דהא כאן איכא למדרש אם כתב "וכי ימצא איש וגו'" (דברים כ"ד, ז') הווה אמינא איש ולא אשה, ולכך כתיב "וגונב איש" אפלו היה אשה, אבל לעיל אין לתרץ כהאי גוונא כמו שאמרנו למעלה (סוף אות לט), עיין שם, אבל פירוש למעלה בוודאי נוכל לפרש כאן, ואין צריך להאריך:
[נ] אשה או טומטום מניין. ואין להקשות דעדיין תקשה, (ועדיין) איש שגונב כל נפש אדם חייב, כדכתיב (דברים כ"ד, ז') "וכי ימצא איש גונב נפש מאחיו", ואשה שגנבה איש, דכתיב "וגונב איש ומכרו", אבל אשה שגנבה אשה או קטן מניין, דבגמרא בפרק הנחנקין (סנהדרין סןף פה ע"ב) יליף לה מדכתיב (דברים כ"ד, ז') "ומת הגנב" מכל מקום. אבל קשיא, דלמה לי "וגונב איש", דהא מרבינן "ומת הגנב" מכל מקום לרבות הכל. אבל על הגמרא יראה דלא קשיא, מפני דהגמרא סובר דלא נאמר כלל דלהכי בלחוד אתיא קרא "וגונב איש" לרבות אשה, אלא קרא אתא לומר שצריך שימשכנו לרשותו, כדכתיב (כאן) "ונמצא בידו", אבל לפירוש רש"י דפירש דקרא אתא לאשמועינן דאשה דגנבה תהא חייבת, למה לא נילף מהאי קרא דכתיב "ומת הגנב" מכל מקום, ויש לומר שאף על גב שבגמרא בעי קרא לאשה שגנבה אשה, לפי פשוטו אין צריך קרא, דודאי בכמה מקומות מצאנו שיש חילוק בין איש לאשה, וכן חילוק יש בכמה דברים בין גדול לקטן, והווה אמינא דכאן נמי חילק הכתוב ביניהם. אבל אשה שגנבה אשה, אין סברא לחלק, כיון דאשה שגנבה איש חייבת, ואיש שגנב אשה נמי חייב, אין לחלק ולפטור אשה שגנבה אשה. ורש"י כתב פשוטו של מקרא, ובגמרא יליף ליה כל דבר, דאין בעלי התלמוד הולכים אחר סברות לפי פשוטו:
[נא] ונמצא בידו כבר קודם המכירה. פירוש, הא דכתיב "ונמצא בידו", אין הפירוש כמשמעות הכתוב שאחר שמכרו חזר ולקחו לרשותו, כדכתיב "ומכרו ונמצא בידו", אלא "ונמצא בידו" דקאמר שנמצא בידו קודם שמכרו. והא דהוצרך למכתב "ונמצא בידו", דודאי הוא בידו קודם המכירה, לאפוקי אם עדיין לא הכניסו לרשותו אינו חייב, והכי אמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פה:):