מפרשי רש"י על שמות כא טו
רש"י
"ומכה אביו ואמו" - (שם פד) לפי שלמדנו על החובל בחבירו שהוא בתשלומין ולא במיתה הוצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה
"אביו ואמו" - או זה או זה
"מות יומת" - בחנק
רש"י מנוקד ומעוצב
וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ – לְפִי שֶׁלָּמַדְנוּ עַל הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְתַשְׁלוּמִין וְלֹא בְמִיתָה, הֻצְרַךְ לוֹמַר עַל הַחוֹבֵל בְּאָבִיו שֶׁהוּא בְמִיתָה. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְהַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַבּוּרָה (סנהדרין פ"ה ע"ב).
אָבִיו וְאִמּוֹ – אוֹ זֶה אוֹ זֶה.
מוֹת יוּמָת – בְּחֶנֶק (סנהדרין פ"ד ע"ב).
מפרשי רש"י
[מו] ואינו חייב אלא בהכאה דיש בה חבורה. דכך שנינו בספרא (ויקרא כ"ד, כ"א), ומייתי רש"י לקמן בפסוק (שם) "ומכה בהמה ישלמנה", יכול יהא חייב אפילו בהכאה בלא חבורה, תלמוד לומר "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה, אף מכה אדם עד שיעשה בו חבורה. ויש מפרשים שראייתו דלכך לא סמך "מכה אביו" אל "מקלל אביו" (פסוק יז), לומר דמכה דומה אל "כי יזיד" (פסוק יד), מה "כי יזיד" אי אפשר בלא חבורה, אף "מכה אביו" דוקא בחבורה. ואין בזה ממש, דלא יליף בספרא רק מהיקשא דמכת בהמה כדלעיל. וגם סמיכות הכתוב לא קשיא, שהכתוב אומר דאדם שהמית לאחר חייב מיתה (פסוק יד), ולפעמים חייב עליו אפילו בלא הריגה, בהכאה לבד, כגון שהוא אביו או אמו, דחייב עליו בלא שהמית אותו (פסוקנו). ולפעמים תמצא שחייב בלא הכאה, כגון שעושה מעשה שגנבו ומכרו חייב מיתה עליו (פסוק טז), ולפעמים תמצא מיתה במה שהוא עושה לאדם אף בדבור לבד, דכתיב (פסוק יז) "ומקלל". הרי אלו המיתות האמורות זו אחר זו, לומר על חשיבות האדם שלא יהא קל בעיניו, שתמצא אלו החומרות; שאם הרגו לגמרי חייב מיתה, ולפעמים על חבורה בלבד - כגון שהוא מכה אביו, ולפעמים אף בלא חבורה רק שעשה מעשה - שגנבו ומכרו, ולפעמים בדבור לבד - "מקלל אביו ואמו", ומכל מקום מזה ליכא למילף שאינו חייב דוקא בחבורה, דלא כתיב חבורה, שמא הכאה בלבד:
[מז] אביו ואמו זה או זה. כרבי יונתן בפרק השואל (ב"מ סוף צד ע"ב) ובכמה דוכתיה, דמשמע שניהם כאחד ומשמע (שניהם ביחד) [אחד בפני עצמו] עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו" כדרך שפרט לך בכלאים (דברים כ"ב, י'). פירוש, דכל מקום שנאמר כך בוי"ו אין פירושו שנים ביחד, אלא או זה או זה, דאם כל מקום שנאמר כך בוי"ו פירושו ביחד, אבל לא אחד מהן, אם כן למה הוצרך לפרט גבי כלאים "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (שם), הא בכל מקום שכתוב כך בוי"ו כך פירושו עד שיהיו יחדיו, שמע מינה שאם לא כתב "יחדיו", אף על גב דכתיב וי"ו, או זה או זה משמע (כ"ה ברא"ם):
[מח] וסתם ימות בחנק. דכן [הוא] במכילתא; כל מקום שנאמר מיתה בתורה בסתם אינו אלא בחנק. מפני כי חנק קל מן כל המיתות, לכך כל מקום שנאמר "מות יומת" סתם בחנק הקלה, כך סבירא ליה לרבי יאשיהו. רבי יונתן אומר לא מפני שהיא קלה, אלא מפני שנאמרה [סתם, וכל מיתה האמורה] בתורה סתם אינו אלא חנק. ונראה לי טעמיה דרבי יונתן, מפני שכל אדם חי מפני רוח חיים שהוא שואב תמיד, כדכתיב (בראשית ז', כ"ב) "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", והחנק הוא שנוטל ממנו רוח חיים, ולפיכך סתם מיתה הוא חנק. ורבי קאמר שם טעמא דומיא דמיתה בידי שמים, מה מיתה בידי שמים אין עושה רושם, אף מיתה זו שאין עושה רושם, והיינו מיתת חנק שאינה עושה רושם:
בד"ה יומת בחנק כו' בסופו כו' נ"ב מקשין אמאי פי' כאן יותר כל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק ממה שפי' לעיל אלא נ"ל דק"ל איך הפסיק בגונב איש למכה אביו בין מקלל אביו אלא שבא להשמיע לנו דמקיש מכה אביו לגונב איש שהוא בודאי בחנק משום דכל סתם מיתה היא חנק אף מכה אביו כן ולא תימא דנילף מכה ממקלל ודוק מהרש"ל: