מ"ג שמות כא כב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יִנְצוֹן גּוּבְרִין וְיִמְחוֹן אִתְּתָא מְעַדְּיָא וְיִפְּקוּן וַלְדַּהָא וְלָא יְהֵי מוֹתָא אִתְגְּבָאָה יִתְגְּבֵי כְּמָא דִּישַׁוֵּי עֲלוֹהִי בַּעְלַהּ דְּאִתְּתָא וְיִתֵּין מִמֵּימַר דַּיָּינַיָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יִנְצוּן גַּבְרִין וְיִמְחוּן אִתְּתָא מְעַבְּרָא וְאַפִּילַת יַת וַולְדָהָא וְלָא יְהֵי בָהּ מוֹתָא מִתְקַנְסָא יִתְקְנֵיס דְּמֵי וַולְדָא הֵיכְמָא דִמְשַׁוֵי עֲלֵיהּ בַּעֲלֵיהּ דְּאִינְתְּתָא וְיִתֵּן עַל מֵימַר דַּיָינַיָא: |
רש"י
"ונגפו" - אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה כמו (תהלים צא) פן תגוף באבן רגלך (ירמיהו יג) ובטרם יתנגפו רגליכם (ישעיהו ח) ולאבן נגף
"ולא יהיה אסון" - באשה
"ענוש יענש" - לשלם דמי ולדות לבעל שמין אותה כמה היתה ראויה להמכר בשוק להעלות בדמיה בשביל הריונה
"ענוש יענש" - יגבו ממון ממנו כמו (דברים כב) וענשו אותו מאה כסף
"כאשר ישית עליו וגו'" - כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך
"ונתן" - המכה דמי ולדות
"בפללים" - ע"פ הדיינים
מפרשי רש"י
[סב] ולא יהיה אסון באשה ענוש יענש ישלם דמי וולדות. אבל אין לומר "ולא יהיה אסון" בוולדות "ענוש יענש" בשביל האשה, דהא כתיב אחר כך "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש", ולא שייך בוולדות "ונתת נפש תחת נפש",כיון שלא יצאו לאויר העולם. ולא משום טעמא דשמא יהיה נפל, אלא אפילו ידוע שכלו חדשים שלו לא נקרא "נפש" כל זמן שלא יצא לאויר העולם, שנקרא אז 'עובר אמו' ולא 'נפש אדם'. והרא"ם פירש דטעמא שלא נהרג (כלל) [על] עובר, דשמא לא יהיה בר קימא, והכתוב מיעט אותו מדכתיב (פסוק יב) "ומכה איש", הראוי להיות איש (רש"י שם). וזה אינו, דזה לא הוי טעם כלל, דזמנין דידוע שכלו לו חדשיו, אלא טעמא הוי כל זמן שלא יצא לאויר העולם, דהא תנן (אבלות פ"ז מ"ו) אשה המקשה ללדת מחתכין הולד ממנה, שחיותה קודם לחיות העובר, אבל אחר שיצא לאויר העולם אין נוגעין בו, דאין דוחין נפש מפני נפש. והשתא לפי דברי הרא"ם אם אמרנו שהוא נפל, אחר שיצא גם כן נימא נפל הוא, אלא דטעם הוא קודם שיצא לאויר לא נחשב כולד, ולפיכך חיות שלה קודמת, אבל לאחר שיצא לאויר העולם - אין דוחין נפש מפני נפש. והרמב"ן פירש בהך משנה כשלא יצא לאויר העולם מחתכין הולד טעם אחר, אבל עיקר הפירוש כמו שאמרנו. ודוקא גבי בן נח כתיב (בראשית ט', ו') "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ללמד שהוא נהרג על העוברין, אבל גבי ישראל, דליכא קרא, לא:
[סג] ענוש יענש יגבו ממנו כסף כדכתיב וענשו אותו וגו'. אף על גב דשייך "ענוש" אף על עונש שאין בו כסף, כדכתיב (משלי י"ז, כ"ו) "ענוש לצדיק לא טוב", הכי קאמר, "ענוש" דהכא הוא כסף, שאין לומר דהא לא שייך לשון "ענוש" בכסף, דהא גם עונש כסף נקרא "ענוש", דכתיב (דברים כ"ב, י"ט) "וענשו אותו וגומר", וכאן אי אפשר לפרש רק בכסף, דהא כתיב בתריה "ונתן בפלילים", מידי דיש בו נתינה. וכן פירושו, ונתו המכה לבעל האשה כמו שידונו הדיינים, כדכתיב. שאין לומר שיתן בעל האשה הדין בפלילים כאשר ידונו הם, דזה פשיטא, אלא במי יתן הדין, אלא בא ללמד שיתן כסף על פי הדיינים:בד"ה ונתן כו' אענוש קאי נ"ב ונ"ל דמוכרח לפרש כן דל"ת המכה משלם דמי ולדות והשני שגורם המחלוקת והמריבה ישלם קנם אחר ע"פ הדייני' ע"כ מפרש ונתן המכה ולא השני אף שהוא גורם ואדמי ולדות קאי ולא אתשלומין אחרים ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְנָגְפוּ – אֵין "נְגִיפָה" אֶלָּא לְשׁוֹן דְּחִיפָה וְהַכָּאָה, כְּמוֹ: "פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ" (תהלים צא,יב), "וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם" (ירמיהו יג,טז), "וּלְאֶבֶן נֶגֶף" (ישעיהו ח,יד).
וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן – בָּאִשָּׁה (סנהדרין ע"ט ע"א).
עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ – לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה הָיְתָה רְאוּיָה לִמָּכֵר בַּשּׁוּק, לְהַעֲלוֹת בְּדָמֶיהָ בִּשְׁבִיל הֶרְיוֹנָהּ (בבא קמא מ"ט ע"א).
עָנֹשׁ יֵעָנֵשׁ – יִגְבּוּ מִמֶּנּוּ מָמוֹן, כְּמוֹ (דברים כב,יט): "וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף".
כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו... – כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ הַבַּעַל בְּבֵית דִּין, לְהָשִׁית עָלָיו עֹנֶשׁ עַל כָּךְ.
וְנָתַן – הַמַּכֶּה דְּמֵי וְלָדוֹת בִּפְלִלִים – עַל פִּי הַדַּיָּנִים.
רשב"ם
בפלילים: בשומת הדיינין:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונגפו וגו'. אמר לשון רבים[2], לומר שאם שניהם נפלו עליה ונגפוה - משלשין ביניהם, וכמו שכתב רמב"ם בפ"א מהלכות חובל ומזיק:
אשה הרה. פירוש, המצויה שם בידיעתם; אבל אם באה ועמדה בגבולם ונגפוה בלא ידיעה פטורים מכלום, מדין שכתב בירושלמי, ופסקו רמב"ם בפ"א מהלכות חובל ומזיק, וזה לשונו: אם היה אחד ישן ובא אחד ושכב בצדו הרי זה פטור הישן גם מהנזק, כי זה אונס מיקרי:
כאשר ישית עליו בעל האשה. פירוש, לצד כי הוא הנוטל דמי ולדות, הוא יהיה בעל דינו בעונש זה לקחת ממנו הראוי לו:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
ואם אסון יהיה בא הכתוב ללמדך על המתכוין להכות שונאו והכה את אוהבו שהוא במיתה, לכך נאמר פרשה זו. רבי אומר, אם נתכוון להכות שונא זה והכה אחר שהוא שונאו פטור. (אבל) המתכוון (שלא) להכות שונאו והכה אוהבו (דין הוא) שיהא פטור, אבל בא הכתוב ללמדך שחבל אשה לבעל, ודמי ולדות לבעל (וכל המתחייב מיתה פטור מן התשלומין). רבי יצחק אומר, אף המתכון להכות והכה פטור עד שיאמר לאיש פלוני אני מכה. (תלמוד לומר) "וארב לו וקם עליו והכהו נפש" (דברים יט), ומה תלמוד לומר וכי ינצו (שומע) לפי שהוא אומר ואיש כי יכה כל נפש אדם, שומע אני אף בן שמונה. תלמוד לומר כי ינצו אנשים מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן של קיימא.
וכי ינצו אנשים אין לי אלא אנשים נשים מנין -היה רבי ישמעאל וכו' כדלעיל, רבי יאשיה אומר איש איש למה נאמר וכו'. רבי יונתן אמר אינו צריך והלא כבר נאמר בעל הבור ישלם וכו' כדלעיל.
פו. ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה . אבא חנן משום ר' אליעזר ונגפו אשה הרה למה נאמר (לפי שנאמר) ויצאו ילדיה הא למדנו שהיא הרה, ומה תלמוד לומר הרה. שאם הכה על ראשה או על אחת מאבריה, שומע אני יהא חייב. תלמוד לומר הרה מגיד שאינו חייב עד שיכה במקום עובריה.
דבר אחר ונגפו אשה הרה מה תלמוד לומר. לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה , אף על פי שאין ההריון שלו. תלמוד לומר הרה מגיד שאינו חייב אלא לבעל ההריון .
פז. ויצאו ילדיה מיעוט ולדות שנים. ומנין אפילו אחד- תלמוד לומר הרה מכל מקום.
לא יהיה אסון באשה. ענוש יענש בולדות. אתה אומר כן, או אינו אלא אסון בולדות וענוש באשה. תלמוד לומר ואם אסון יהיה, הא מה תלמוד לומר ולא יהיה אסון, באשה. ענוש יענש בולדות. או לא יהיה אסון לא באשה ולא בולדות. אלא אם אמרת כן, אף צריך ליתן שכר דמי חיה. הא מה תלמוד לומר ולא יהיה אסון, באשה ענוש יענש בולדות.
פח. ענוש יענש ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא מיתה. הרי אתה דן. נאמר כאן עונש, ונאמר להלן וענשו אותו. מה להלן ממון, אף כאן ממון.
כאשר ישית עליו בעל האשה בא ללמדך הכתוב שחבל אשה לבעל ודמי ולדות לבעל. וכל המחויב מיתה פטור מן התשלומים. (דבר אחר)
פט. כאשר ישית עליו בעל האשה שומע אני, כל שירצה. תלמוד לומר ונתן בפלילים,מגיד שאינו משלם אלא על פי דיינין , שנאמר (ונתן) בפלילים. ואין פלילים אלא דיינין , שנאמר ואויבינו פלילים (דברים לג ) וכתיב כי יחטא איש לאיש ופללו אלהים (שמואל א' ב).
מלבי"ם - התורה והמצוה
פה. וכי ינצו אנשים . יש הבדל בין מצה ומריבה. שמצה הוא על ידי הכאה, וכמה שאמר (כתובות דף ל"ג סנהדרין דף עט) "במצות שבמיתה הכתוב מדבר". והנצים רצו להרוג זה את זה, ונגפו אשה הרה. וסבירא ליה לתנא קמא, שמה שאמר ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש , הינו מיתה. ומשמיענו, שאם נתכוין להכות את זה והרג אחר, חייב. ורבי סבירא ליה שהוא פטור ממיתה, ומה שאמר "ונתתה נפש תחת נפש", היינו ממון (כמו שמובא פלוגתתן בסנהדרין דף עט).
ומה שתפס הציור "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה", שלא נתכוין לאשה, ולא כתב הדין באם נתכוין להרוג לאשה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ישלם דמי ולדות, משום שבא ללמד שני דברים: שדמי ולדות לבעל, ושחבל אשה לבעל. אם יהיה אסון ונתתה נפשו, היו ממון חבל אשה לבעל. ואם היה מצייר שכיוון לאשה, הלא המתחייב במיתה, פטור מן התשלומין, ולא נדע הדין שחבל אשה לבעל.
[ויש לתמוה על מה שאמר בסנהדרין (דף פ"ז ע"ב) דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן. דתניא רבי אומר "ונתתה נפש תחת נפש" ממון, ופרש"י ואם תפסו יורשים ממונא דהרוג, ופטר ליה זקן ממרא וקדשו בו את האשה. לרבי מקודשת, לרבנן אינה מקודשת והא כתב רש"י בב"מ (דף צא) על מה שאמר שם, רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דבקם ליה בדרבה מניה, אי תפיס לא מפקינן מניה. ואם כן היכא דתפיס גם לרבנן מקודשת. ומזה ראיה לדברי המהרש"ל בים של שלמה פ' הכונס (סי' ו) דהיכא דעבדינן החומרא אף אי תפס מפקינן מניה. ועיין בקצוה"ח סי' כח.]
ור' יצחק סובר כר' שמעון (בבא קמא דף מד ע"ב וסנהדרין עט), דצריך שיתכוין לו. וגם סבר כתנא דבי חזקיה (סנהדרין שם וכתובות דף לה), דפטור גם מממון [עמה שאמר בלח"מ פ"ד מה' חובל, הוא הדין שכן יעלו פסקי הרמב"ם]. וא"כ מה שאמר ונתתה נפש תחת נפש , היינו אם נתכוין להרוג את האשה. ואם כן יקשה למה כתב פרשה זו. ומשיב לשיטת ר' יצחק, לפי שהוא אומר וכי יכה כל נפש אדם וכו '. רצונו לומר שכבר למד למעלה ( משפטים נד ) שההורג בן שמונה פטור, אף דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם , וגם בן שמונה בכלל. משום דלזה כתיב מכה איש שממעט בן שמונה עי"ש.
אולם הלא יש לומר שממה שאמר מכה איש, בא למעט את העוברים. וכמה שאמרו בסנהדרין (דף פד ע"ב) שגם נפלים בכלל כי יכה כל נפש אדם. שבדרך ההרחבה גם העוברים בכלל נפש אדם, וכמו שהעוברים בכלל כל בהמה [כמה שאמרנו באילת השחר כלל רפו ]. וכן אימא בסנהדרין (דף נז) שב"נ חייב על העוברים דכתיב שופך דם האדם באדם [ובאמת כבר שאל כזאת הגאון רי"פ בשו"ת נודע ביהודה מה"ת חלק ח"מ (סי' נט) מנלן זאת שישראל אינו חיב על העוברים.] ולכן כתבה תורה שאם הכה את האשה ויצאו ילדיה, אינו חייב מיתה על העוברים. שאם היה חיב מיתה לא היה משלם ממון כדתנא דבי חזקיה. וממילא מיותר כי יכה כל נפש אדם, למעט בן שמונה.
ומה שאמר וכי ינצו אנשים נשים מנין, כבר נשנה ונתפרש למעלה ( משפטים סט ).
פו. ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה מה שנאמר אשה הרה מיותר. שדי לאמר ונגפו אשה ויצאו ילדיה. למד שצריך שיגוף ויכה בקרוב לבית ההריון . ובבבא קמא (דף מט): ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל, מ"ט כדתניא , ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה. מה תלמוד לומר הרה, לומר לך שבח הריון לבעל. ורבן שמעון בן גמליאל [ דסבירא ליה שבח ולדות חולקין ], האי הרה כמר דריש ביה. כדתניא ראב"י אומר, לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון . ולפי זה דרש אבא חנן אתיא כרבן שמעון בן גמליאל, ולכן לא הביא הרמב"ם דין זה בהלכותיו.
אולם מה שאמר " דבר אחר וכו ' לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה , שומעני אף שאין ההריון שלו ", וכן הוא בירושלמי (בבא קמא פ"ה ה"ה), הוא דרוש משונה מן סוגית הבבלי, ולא עוד כי בבבא קמא (דף מג) דיק רב פפא ממה שאמר כאשר ישית עליו בעל האשה , אף על פי שבא עליה בזנות. הרי אמר דלשון בעל האשה מורה על הבועל שההריון שלו.
ולהשוות הדרושים נראה, דכפי הפשט מורה לשון בעל האשה על בעלה, לא על אבי הילדים אם היא מעוברת מאחר. דאז היה לו לומר כאשר ישית עליו בעל הילדים. שהגם שמן הסברא יש לומר שדמי ולדות שייכים לאבי הילדים לא לבעל האשה אחר שאין הילדים שלו, בכל זאת הלא הכתוב אומר כאשר ישית עליו בעל האשה . וזהו שאמרו במכילתא בעל האשה אף על פי שאין ההריון שלו.
אולם, אחר שלמדו רבנן דרבן שמעון בן גמליאל ממה שנאמר הרה, ששבח הריון לבעל. אם כן במה שאמר ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה משמע שני דברים. שצריך לשלם מצד שהיא הרה שהוא שבח הריון, וצריך לשלם דמי ולדות. לכן תפס לשון בעל האשה , כי הבעל הוא התובע תמיד. שאם הולדות שלו, תובע שבח הריון ודמי ולדות. ואם אין ההריון שלו, תובע שבח הריון. ובצד זה דמי ולדות שייכים לבעל ההריון לא לבעלה, שהוא כבר לוקח שבח הריון, ובהולדות אין לו תביעה שאינם שלו.
ור"פ, שדייק " אף על פי שבא עליה בזנות ", לא מלשון בעל האשה דייק, רק אמר כן מן הסברא. שאם אין לה בעל אחר, נקרא בעל האשה אבי הולדות מצד שבעל אותה. שזה ההבדל בין איש ובין בעל כמו שאמרתי במקום אחר. ואם יש לה בעל אחר ישית עליו בעל האשה את שבח הריון.
פז. ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון , אין לפרש דוקא ילדיה הרבים. דסתם הרה אין מפלת רק ולד אחד. רק גם בולד אחד יצא עמו השפיר שהולד מונח בו והדמים. ולשון הרה כולל כל שהיא הרה ממנו. כמה שאמר, הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (ישעיה כו ) תהרו חשש תלדו קש (שם לג ) וכמו שאמרו בנדה (דף ח ע"ב). ויצדק גם באחד לשון ילדיה.
ואי אפשר לפרש שלא יהיה אסון כלל, לא באשה ולא בבנים כי יצאו חיים. דאם כן למה יענש . וכן אין לפרש שלא יהיה אסון בולדות רק באשה, דהא זה אמר אחרי זה ואם אסון יהיה , שמדבר באשה. כי על העוברים אינו חייב מיתה. ועל כן פרשו שלא יהיה אסון באשה רק בולדות. וכבר בארתי בפ ' וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך כדעת הרי"א שסתם נגף הוא מכת מות. ורש"י ז"ל שמביא שם ראיה שנגף מורה הכאה לבד ממה שאמר ונגפו אשה הרה, אינו ראיה דהא היה מכת מות בילדים.
פח. ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה רצונו לומר עונש ממון, שהוא סתם עונש, כמה שאמר ויתן ענוש על הארץ מאה ככר נסף (מלכים ב' כג ) ויין ענושים ישתו (עמוס ב). ואמר ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף , הרי בא עונש מגביל נגד יסור, שזה בגוף וזה בממון. ומה שאמר כאשר ישית עליו בעל האשה , והיה לו לומר בעל הולדות. מפני שגם חבל אשה לבעל, וזה תמיד לבעל דאשה (וכנ"ל משפטים פו ). ואמר שרק אם לא יהיה אסון באשה ישלם דמי ולדות, אבל אם אסון יהיה פטור מדמי ולדות, שהחייב מיתה פטור מן התשלומין .
פט. כאשר ישית עליו . אונקלוס תרגם כמא דישוי עלוהי . ומזה משמע שיתן כפי רצון הבעל. וז"א דהא פירוש ונתן בפללים , שנתינת הממון יהיה על פי שומת דינים. ועל כן פירושו כמו כאשר יטב לך. היינו אם יתבענו הבעל בבית דין. שאם אין תובע אותו אין הבית דין נזקקין להענישו. וכמה שאמר רש"י כשיתבענו הבעל בבית דין. והרמב"ן כתב שבעבור שאין בילדים היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר שישימו עליו עונש וקנס ככל אשר ישית עליו בעל האשה . שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו. ויתן זה בפלילים שלא ישים עליו עונש יותר מכדי דמיהם.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •