מפרשי רש"י על שמות כא לא
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"א • פסוק ל"א | >>
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃
רש"י
"או בן יגח" - בן שהוא קטן
"או בת" - שהיא קטנה לפי שנאמר והמית איש או אשה יכול אינו חייב אלא על הגדולים ת"ל או בן יגח וגו' לחייב על הקטנים כגדולים (מכילתא)
רש"י מנוקד ומעוצב
אוֹ בֵן יִגָּח – בֵּן שֶׁהוּא קָטָן.
אוֹ בַת – שֶׁהִיא קְטַנָּה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק כט): "וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה", יָכוֹל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַגְּדוֹלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אוֹ בֵן יִגָּח...", לְחַיֵּב עַל הַקְּטַנִּים כַּגְּדוֹלִים (מכילתא).
מפרשי רש"י
[עא] יכול אינו חייב אלא על הגדולים וכו'. במכילתא. וקשה, דאם כן לכתוב "או בן יגח או בת יגח" ולא לכתוב (פסוק כט) "כי יגח איש או אשה", ויש לומר דאם כן ענשתו מן הדין, ואין מענישין מן הדין (מכות דף ה:). ואף על גב דגבי ממון מענישין מן הדין, דהא לקמן אמר (רש"י פסוק לג) 'אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן', התם הוי ממון, ובממון ודאי מענישין מן הדין, אבל בכופר דהיא כפרה אין מענישין מן הדין. אבל תימה לי דלמה למכתב כלל "בן ובת", לא לכתוב אלא 'אם אדם יגח', ויהיה בכלל הן גדול והן קטון, ולפיכך צריך לומר דקרא צריך כמו שדרשו בפרק קמא דב"ק (דף טו.) "והמית איש או אשה" השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות הכתובות בתורה. אף על גב דלא דרשו כך אלא מן "והמית איש או אשה" דהוא מיותר, דלא הוי צריך למכתב כלל "והמית איש או אשה", שכבר כתיב (ר' פסוק כח) "כי יגח איש או אשה", דעל כרחך לא מהא מפיק ליה, דהא בפרק שור שנגח (בבא קמא דף מב:) דריש הך קרא "והמית איש או אשה" מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ואם כן הך היקישה לאו מן "והמית" הוא דמפיק, אלא מן "כי יגח איש או אשה", והא דנקט (בבא קמא דף טו.) "והמית איש או אשה", מפני דבעי למילף 'השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה', ובלשון "כי יגח" לא נזכר מיתה, לכך הביא "והמית איש או אשה", ולא מייתי מן "איש ואשה", דאף בלא "איש ואשה" הוא דמצי מפיק מן "והמית" דקאי על איש ואשה הנזכרים למעלה, ולא מיתורא ד"איש ואשה" יליף, רק מן "והמית", אבל "איש ואשה" דכתב בקרא (פסוק כט) יליף ליה מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, כדאיתא בשור שנגח (בבא קמא דף מב:),ואם כן תרוייהו צריכין: