מ"ג דברים יא יג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יהוה אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקּוֹדַי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִיהֵי אִין קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן יוֹמָא הָדֵין לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: |
רש"י
"והיה אם שמוע תשמעו" - (סוכה מו) אם תשמע בישן תשמע בחדש וכן (דברים ח) והיה אם שכוח תשכח אם התחלת לשכוח סופך שתשכח כולה שכן כתיב במגלה אם תעזבני יום יומים אעזבך
"מצוה אתכם היום" - שיהיו עליכם חדשים כאלו שמעתם בו ביום (ספרי)
"לאהבה את ה'" - שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא
"ולעבדו בכל לבבכם" - עבודה שהיא בלב וזו היא תפלה שהתפלה קרויה עבודה שנאמר (דנייאל ו) אלהך די אנת פלח לי' בתדירא וכי יש פולחן בבבל אלא על שהיה מתפלל שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה וגו' וכן בדוד הוא אומר (תהלים קמא) תכון תפלתי קטרת לפניך
"בכל לבבכם ובכל נפשכם" - והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לצבור
[י] אם תשמע בישן תשמע בחדש. פירוש, אם תשמע מצות שכבר שמעת וידעת אותם, ואתה מקיים אותם, 'תשמע בחדש', הם מצות שהם חדשים לך, שהרי מצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד מ"ב). דאם לא כן, 'אם תשמעו' מבעי ליה. והא דלא אמרינן כאן 'דברה תורה כלשון בני אדם' (בבא מציעא דף לא:), דיש לומר דאתיא כרבנן, דסבירא להו דלא אמרינן 'דברה כלשון בני אדם', כדמוכח בפרק אלו מציאות (שם). ורבי שמעון הוא סבירא ליה התם דברה התורה כלשון בני אדם. ואפילו לרבי שמעון, לא קאמר רק היכי שהדרש אינו כמשמעות לשון בני אדם, אבל כשהדרש כמשמעות לשון בני אדם - דרשינן, דאף בלשון בני אדם כאשר יכפיל לשונו הוא לחזק הענין. ולפיכך דרשינן לחזק הענין, כמו שדרשינן (בבא מציעא דף לא.) "השב תשיב" (ר' להלן כב, א), אין לי אלא פעם אחד, מאה פעמים מנין, שאם החזירה וברחה מנין שצריך להחזיר. וזהו חזוק למצוה, לכך דרשינן "השב תשיב". וכן כל הנהו שדרש. ובמקום שלא תוכל לדרוש אותו לחזק המצוה, אמרינן 'דברה תורה כלשון בני אדם':
[יא] בכל יום יהיו עליך חדשים. דאם לא כן, מאי "מצוך היום", הרי לא נצטוו באותו יום, אלא אף על גב שלא נצטוו היום יהיו כאילו נצטוו עליך היום, לכך כתיב "היום", שיהיו כל המצות עליך כאילו היום נצטוו. והטעם הזה שיהיו עליך חדשים, עיין למעלה בסוף פרשת בא (שמות פי"ג אות ח):
[יב] שלא תאמר אשנה וכו'. פירוש "לאהבה את ה'" הכי פירושו, שתהיה המצוה שתעשו לאהבה את ה', ואין "לאהבה את ה'" דבר בפני עצמו. ומה שכתוב אחריו "ולעבדו בכל לבבכם", שתהיה המצוה שתעשו לעבדו בכל לבבכם:
[יג] אזהרה ליחיד אזהרה לציבור וכו'. ואם תאמר, מה לי יחיד מה לי ציבור. ותירץ הרמב"ן, שהשם יתברך לא יעשה הניסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת ולהרבות העשב, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד - הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. ולפיכך אמר כי בעשותכם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמכם כל הניסים:
ונראה שאין לשון 'אזהרה ליחיד אזהרה לציבור' משמע כן, שלפי דבריו לא יבוא למצוה, רק לקבל שכר, שאם יעשו רבים המצוה יהיה להם ניסים הרבה. ונראה לומר, דיש מצות שהם ליחיד, כמו רוב המצות; חלה, ובכורים, ותפילין, וציצית. ויש מצות לרבים ולא ליחיד, כגון הקרבת הקרבנות, שאין היחיד מביא, רק הציבור. ובנין בית הבחירה, ולהעמיד שופטים, ודבר זה תלוי ברבים. ולפיכך הזהיר ליחיד, והזהיר לרבים במצות שהם לרבים. ולא יאמר שלא הזהיר דווקא על המצות שהם לכל יחיד ויחיד, אבל מצות של רבים, כיון שלא עלי בלבד מוטל, אין אני מוזהר, לכך הזהיר הרבים על מצות שהם לרבים. וכן לא יאמר לא הזהיר רק על מצוה שהיא לרבים, אבל מצות יחיד, אם אין אני עושה - יש עושים רבים, לכך הזהיר היחיד גם כן:
ויש לתקן פירוש הרמב"ן ז"ל, ש'אזהרה לרבים' אם הרוב לא יקיימו המצוה - היחיד נידון אחר הרוב, ואף על גב שהוא לא עשה - נדון אחר הרוב, ולפיכך מזהיר הרבים. והשתא ניחא לשון 'אזהרה' דקאמר, שלא איירי לענין שכר כמו שפירש הרמב"ן, רק לענין אזהרה, שיהיה נדון [אחר] הרוב. ומיהא מכל מקום גם לפי זה 'אזהרה' לאו דוקא, דאין כאן מצוה דשייך בזה אזהרה, ועל כרחך צריך לפרש אזהרה מן העונש:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ – אִם שָׁמֹעַ בַּיָּשָׁן, תִּשְׁמְעוּ בֶּחָדָשׁ (ברכות מ' ע"א; סוכה מ"ו ע"ב); וְכֵן: "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח" (לעיל ח,יט), אִם הִתְחַלְתָּ לִשְׁכֹּחַ – סוֹפְךָ שֶׁתִּשְׁכַּח כֻּלָּהּ (מדרש תנחומא בשלח יט; מכילתא יתרו יט,ה; מכילתא בשלח טו:כו), שֶׁכֵּן כְּתִיב בִּמְגִלַּת חֲסִידִים: אִם תַּעַזְבֵנִי יוֹם, יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ (ספרי מח; ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).
מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם – שֶׁיִּהְיוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים כְּאִלּוּ שְׁמַעְתֶּם בּוֹ בַּיּוֹם (ספרי נח).
לְאַהֲבָה אֶת ה' – שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הֲרֵי אֲנִי לוֹמֵד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַב, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר; אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה – עֲשֵׂה מֵאַהֲבָה, וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא (שם מא; נדרים ס"ב ע"א).
וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם – עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בַּלֵּב, וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה (תענית ב' ע"א). שֶׁהַתְּפִלָּה קְרוּיָה עֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא" (דניאל ו,יז); וְכִי יֵשׁ פּוּלְחָן בְּבָבֶל? אֶלָּא עַל שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ" וְגוֹמֵר (שם,יא); וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמא,ב; ספרי מא).
בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וַהֲלֹא כְּבָר הִזְהִיר: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו,ה)? אֶלָּא, אַזְהָרָה לַיָּחִיד, אַזְהָרָה לַצִּבּוּר (ספרי שם):
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר (בראשית כה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ודרשו רז"ל מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהלים קז) יורדי הים באניות וגו', ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה' בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקב"ה חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר. ואפילו מה שגזר עליו הש"י אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג) הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים. וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה, במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלק לי"ב צרופין, והסימן בו ז"ה שמי לעלם, תמצא שלשה שמות ראשונים כנגד אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות, שהן אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים, שהם קבוץ גליות, משפט, על הצדיקים, בנין, מלכות, תפלה. וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהלים כט) הבו לה' בני אלים, מוסף על י"ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים, ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין.
ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז"ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה ועם ברכת המינין הם י"ג, וזה כנגד י"ג מדות, לרמוז שכל טוב העולם ומלואו בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות שדי הכל משתלשל מן המדות, ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות כענין שכתוב (דברים ד) אשר לו אלהים קרובים אליו, יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, בכל קראנו אליו, לעלת העלות יתעלה, ואמר אליו למעט המדות, וכבר הזכרתי זה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
לאהבה וגו' ולעבדו וגו' ונתתי וגו'. פירוש לפי מה שקדם לנו כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה הודיע הכתוב שאם יאהבו ה' וגו' בכל לבבם וגו' יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכוין במאמר ונתתי בתוס' וא"ו להעירך שאין זה אלא תוס' על העיקר שהוא שכר עולם הנצחי והקיים, גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות (מועד קטן דף כח:) אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי:
בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולא אמר בכל מאודכם כסדר שאמר בפרשת שמע, לפי שפרשת שמע נאמרה בל' יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הציבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר בכל נפשכם מכל שכן בכל מאודם:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
אין לי אלא מצות שנוהגות עד שלא נכנסו לארץ, כגון בכורות וקרבנות ומעשרות בהמה. מצות נוהגות משנכנסו לארץ, כגון העומר והחלה וב' הלחם ולחם הפנים, מנין? - ת"ל "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי", לרבות שאר מצות.
אין לי אלא שאר מצות עד שלא כבשו. משכבשו וישבו, כגון שכחה ופיאה תרומה ומעשרות שמיטה ויובלות, מנין? - ת"ל "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי", אין לי להוסיף על מצות אחרות.
"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" - מגיד הכתוב שהמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה. וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה, שנא' (הושע ד א) "שמעו דבר ה' בית יעקב, כי ריב לה' עם יעקב, ועם ישראל יתוכח, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ."
"אין אמת" - אין דברי אמת. נאמר כאן אמת, ונאמר להלן אמת, שנאמר (משלי כג כג) "אמת קנה ואל תמכור".
"ואין חסד" - אין דברי חסד נאמרים, שנא' (תהלים לג ה) "חסד ה' מלאה הארץ".
"ואין דעת" - אין דברי דעת, שנ' (הושע ד ו) "נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת".
ואומר (ישעיה ה כד) "לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה". וכי יש לך קש שהוא אוכל אש? - אלא "קש" זה הוא עשו, שכל זמן שישראל מרפים את ידיהם מן המצות - הוא שולט בהם.
ואומר (ירמיה ט יא) "מי חכם ויבין זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה".
ואומר (עמוס ב ד) "כה אמר ה': על שלשה פשעי יהודה, ועל ארבעה לא אשיבנו: על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו".
וכבר היה רבי טרפון ור' יוסי הגלילי ור' עקיבא מסובין בבית ערוד, נשאלו: מי גדול, תלמוד גדול או מעשה? נענה כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.
רבי יוסי הגלילי אומר: גדול תלמוד, שהתלמוד קודם לחלה מ' שנה, ולמעשרות נ"ד שנה, וליובלות ק"ל.
וכשענש - ענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה! שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואומר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". ואומר (תהלים קה מד) "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו - בעבור ישמרו חוקיו" וגו':
אשר אנכי מצוה אתכם היום. ומנין אתה אומר שאם שמע דבר מפי קטן כשומע מפי חכם? שנאמר (קהלת יב יא) "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כולם נתנו מרועה אחד": מה דרבן זה, מכוון את הפרה לתלמיה, להביא חיים לעולם - כך דברי תורה מכוונים דעתו של אדם מדרכי מיתה לדרכי חיים.
ועוד, השומע מפי חכם - כשומע מפי סנהדרין, שנאמר (שם) "בעלי אסופות", ואין אסופות אלא סנהדרין, שנ' (במדבר יא טז) "אספה לי ע' איש מזקני ישראל".
והשומע מפי סנהדרין - כשומע מפי משה, שנאמר (קהלת יב יא) "נתנו מרועה אחד". ואומר (ישעיה סג יא) "ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רועה צאנו ואיה השם בקרבו את רוח קדשו".
ולא עוד, השומע מפי משה - כשומע מפי הקב"ה, שנאמר "נתנו מרועה אחד", ואומר (תהלים פ ב) "רועה ישראל האזינה, נוהג כצאן יוסף, יושב הכרובים הופיעה".
ועוד, הרי הוא אומר (שיר השירים ז ה) "עיניך בריכות בחשבון על שער בת רבים".
"עיניך" - אלו הזקנים המתמנים על הצבור, וכן הוא אומר (ישעיה כט י) "כי נסך ה' עליהם רוח תרדמה ויעצם את עיניכם".
"בריכות" - מה בריכה זאת, אין אדם יודע מה בתוכה - כך אין אדם עומד על דברי חכמים.
"בחשבון" - בחשבונות, שגומרין בעצה ובמחשבה, והם נגמרים בבתי מדרשות, "על שער בת רבים"
וכן הוא אומר (שם) "אפך כמגדל הלבנון, צופה פני דמשק". אם עשיתה את התורה - קוה לאליהו, שאמרתי לו (מלכים א יט טו) "לך שוב לדרכך מדברה דמשק", ואומר (מלאכי ג כב) "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה', והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:
לאהבה את ה' אלהיכם. שמא תאמר, הרי למדתי תורה בשביל שאהיה עשיר, ובשביל שאקרא רבי, ובשביל שאקבל שכר? - ת"ל "לאהבה את ה' אלהיכם". כל מה שאתם עושים - לא תעשו אלא מאהבה:
ולעבדו - זה תלמוד. אתה אומר זה תלמוד, או אינו אלא עבודה ממש? - כשהוא אומר (בראשית ב טו) "ויקח ה' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה", וכי מה עבודה לשעבר, ומה שמירה לשעבר? - הא למדת: "לעבדה" - זה תלמוד, "ולשמרה" - אלו מצוות. וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה - כך תלמוד קרויה עבודה.
ד"א: "לעבדו" - זו תפילה. זו תפלה, או אינו אלא עבודה? - ת"ל "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", וכי יש לו עבודה בלב? הא מה ת"ל "ולעבדו בכל לבבכם"? - זו תפלה.
וכן בדוד הוא אומר (תהלים קמא ב) "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב".
ואומר (דניאל ו יא) "ודניאל כד ידיע די רשים כתבא, על לביתיה וכוין פתיחין ליה בעוליתיה נגד ירושלם, וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי ומודי קדם אלהא כל קבל דהוה עבידא מקדמת דנא". ואומר (שם) "ובמקרביה לגובא לדניאל בקל עציב זעיק ענא מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד אלהא חייא אלהיך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשזבותך מן אריותא". וכי יש פולחן בבבל? הא מה ת"ל "ולעבדו"? - זו תפלה. כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה:
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר. לומר שאין נענין על המטר אלא עם כן יכוונו להתפלל בכל לב: