פתיחת התפריט הראשי



Verse 2

וידעתם היום כל לא את בניכם אשר לא ידעו וגו'. יאמר הכתוב הנוראות האלה שאני מספר אותן אינן לעתיד שיראום בניכם, כי אתם בעצמכם ראיתם אותם בעיניכם, והנה הכל נמשך לפסוק כי עיניכם הרואות, כלומר אתם עדים בדבר זה. והזכיר להם הנסים המפורסמים שהם נסי מצרים, הוא שאמר ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה וגו', וענין קריעת ים סוף הוא שאמרו אשר הציף את מי ים סוף וגו', וענין המן הוא שאמר ואשר עשה לכם במדבר. ומה שלא הזכיר ירידת המן בפירוש, כדי שיכלול בזה נסי השלו והבאר. והזכיר פתיחת הארץ הוא שאמר ואשר עשה לדתן ולאבירם, והיה לו לומר ואשר עשה לקרח כי הוא היה ראש המחלוקת, אבל לא הזכירו משה דרך ענוה כי נתבייש מחטא האיש ההוא הקרוב לו, או שרצה להזכיר את אלו לפי שהעיזו פניהם יותר מכלן ויצאו נצבים והיו מחרפים ומגדפים, כמו שהזכירו ז"ל.

וכבר ידעת כי הנסים הנסתרים הם מכח אל שדי שהיא השגת האבות, הוא השם הנכבד שכתוב בו (דברים כח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, והמפורסמים הם מכח השם המיוחד השם הגדול, הוא השגת משה ע"ה, ועל כן תמצא בראש הפרשה ביעודי הגוף שכלם נסים נסתרים שהזכיר שם ה' אלהיך כמשפטו בכל משנה תורה, הוא שאמר (שם ז) ושמר ה' אלהיך לך וגו', אבל כאן שהזכיר הנסים המפורסמים והזכיר השם הגדול הוא שאמר כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, והבן זה.

את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. ידוע לכל משכיל שאין לשון יד וזרוע נופלים בהקב"ה אבל הם ענינים למעלה נמשלים ביד וזרוע ואותן ענינים הם כחות ומדות, ולא תבין שיהיו שניהם נאמרים על כח אחד, אלא כל אחד ואחד כח בפני עצמו, כי כן הן באדם, אין היד והזרוע נאמרים על אבר אחד לבדו כי כל אחד אבר בפני עצמו, כי מה שנקרא יד הוא פסת היד שבה חמש אצבעות ועד הפרק השלישי שבו גמר פסת היד נקראת יד, ומשם ואילך עד העציל שהוא נקרא מרפק ובלעז קובדי"ר נקרא קנה כי הוא הקנה המחובר עם פסת היד, ומן העציל ולמעלה נקרא זרוע והוא מקום הנחת תפילין שהוא גבהו של יד והוא כנגד הלב, ועל זה אמרו במסכת מנחות חביבין ישראל לפני המקום יתברך שנתן להם תפילין בזרועותיהן ותפילין בראשיהן. וראיה לזה שנקרא זרוע מה שאחר העציל, הוא מה שאמר איוב (איוב לא) כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר, התחיל מן הכתף שהוא למעלה ואח"כ זרוע, ואמר מקנה שהוא המחובר עם פסת היד, וכן שנינו במסכת אהלות ששם מונה רמ"ח אברים שבאדם, ואומר שם שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע ואצבע שנים בקנה שנים במרפק, ואחד בזרוע, וארבע בכתף. וזו ראיה שהמחובר עם פסת היד נקרא קנה, ולשון עציל נקרא בלשון ברייתא ולשון מרפק בלשון משנה, ואציל בלשון מקרא שכן כתוב (יחזקאל יג) על כל אצילי ידי, ותרגם יונתן על כל מרפקי ידוי. ובמסכת סופרים אמרו, לא יתן אדם ספר תורה על ארכובתיו ויתן שני אציליו עליו מפני שנוהג בו מנהג בזיון. ואחר שנתבאר ההפרש הזה שיש בין יד לזרוע נאמר כי דבר ידוע הוא שהזרוע גדול מן היד ואין כח היד אלא בכח הזרוע.

ומעתה יתבאר לך כל מקום שנאמר בתורה יד וזרוע בהקב"ה שהכל נאמר על מדת הדין, אבל יש ויש בחלקי הדין דין חמור מחברו ודין קל מחברו זה למעלה מזה וזה למטה מזה, כשם שיש בגווני היין או הדם מראה אדום זה למעלה מזה וזה למטה מזה, וכן בכאן, כי היד מדת הדין רפה ואין הכח הרפה אלא מכח הקשה וכמו שרמזתי בשתי ההי"ן של (שמות טו) מי כמוכה, וזהו (ישעיה נג) וזרוע ה' על מי נגלתה, וזהו (תהלים מד) כי ימינך וזרועך, וכבר רמזתי מזה בפסוק (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה.

מה שהזכיר כאן את גדלו ואחר כך אמר את ידו החזקה וזרועו הנטויה, הוא כמו (דברים ה) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כי ידו החזקה וזרועו הנטויה הוא כבודו שהיא מדת הדין רפה מקבלת מן הזרוע, נרשם בו השם המיוחד להורות כי הרחמים בו, כענין שכתוב (ישעיה כו) כי ביה ה'. וכן תמצא בתפלתו של שלמה ע"ה שאמר (מלכים א ח) כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, הזכיר תחלה מדת רחמים ואחר כך מדת הדין שבה הרחמים, וזה מבואר.

Verse 10

לא כארץ מצרים היא. שהיא תלויה בהשקאה כמו שאמר והשקית ברגליך כגן הירק, אין הארץ בענין זה תלויה בעמל האדם, אלא למטר השמים תשתה מים, ועל כן תצטרכו לקיום התורה, שאם אתם מקיימין התורה והמצות השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה, ואם לאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, כמו שאומר בפרשה הסמוכה לזו. ואע"פ שאילו היתה ארץ משקה כארץ מצרים היה נקל אצל הש"י להוביש להם המים ולהחריב הנהרות אם לא היו מקיימין התורה, כבר כתב בזה הרמב"ן ז"ל כי הפרשה הזאת תזהיר כמנהגו של עולם, והארץ מצד שהיא הרים ובקעות תאבד מהרה יותר משאר ארצות כשלא ישלח שם מטרות עזו, כי החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו יותר מן הבריא שלא יבוא עליו החולי.


Verse 12

ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. ע"ד הפשט עיקר השגחתו בארץ ההיא, כי בודאי כל הארצות הוא דורש, אבל הענין כי עקר הדרישה וההשגחה שם ומשם מתפשטת לשאר הארצות, כענין הלב באדם שהוא נתון באמצע הגוף שהוא עקר החיות ומשם החיות מתפשט לשאר האברים. ובא הכתוב ללמדנו שאין ארץ ישראל נתונה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות כשאר הארצות, ואינה נמסרת לדרישת אלהי מעלה כשאר האקלימין, אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו דורש אותה תמיד, לא מנה עליה משאר הכחות שוטר ומושל, וזהו שאמר דוד ע"ה על ארץ ישראל (תהלים פז) כל מעיני בך, באורו עקר השגחתי ועיוני אינו אלא בך, כי משם יתפשט לשאר העולם.

וע"ד הקבלה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד זו ביהמ"ק של מעלה שעליו אמר הכתוב (ישעיה סו) והארץ הדום רגלי, כי רגלי האדם סופו, ועל כן הזכיר בה ה' אלהיך, ומזה נקרא ביהמ"ק של מטה (שם סד) בית קדשנו ותפארתנו, כלומר ביתו של קדשנו ותפארתנו, כי קדשנו הוא הכבוד, וזהו סוד הכתוב (תהלים צו) עוז ותפארת במקדשו.

ויש לך להשכיל מה שהזכיר בפסוק של מעלה והארץ אשר אתם עוברים שמה היא הארץ הגופנית שבה ביהמ"ק של מטה, וזהו שהזכיר בה הרים וגבעות, למטר השמים תשתה מים, באר לך כי הארץ ההיא למטר השמים תשתה מים, אבל זאת בשמים, והיא העשירית, וזהו לשון תמי"ד, כלומר מדת יו"ד, ומזה נשתבחה הארץ ההיא בעשרה דברים (דברים ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, שהן שבעה המינין, ושבולת שועל ושיפון וכוסמין, הרי עשרה, והכל רמז אל הארץ הנזכרת בפרשת בראשית.

מרשית השנה. חסר אל"ף, ויהיה הרמז לחדש תשרי שהוא ראש השנה לבריאתו של עולם, ודרשו רז"ל, מראש השנה נדון מה יהא בסופה.


Verse 13

ולעבדו בכל לבבכם. דרשו רבותינו ז"ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וכן אמרו רז"ל בברכות, עבודה זו תפלה, שכן נאמר בדניאל (דניאל ו) אלהך די אנת פלח ליה וגו', וכי יש פלחן בבבל אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה, וכן דוד ע"ה הוא אומר (תהלים קמא) תכון תפלתי קטורת לפניך. ואמרו רז"ל תפלות כנגד תמידין תקנום.

וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר (בראשית כה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ודרשו רז"ל מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהלים קז) יורדי הים באניות וגו', ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה' בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקב"ה חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר. ואפילו מה שגזר עליו הש"י אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג) הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים. וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה, במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלק לי"ב צרופין, והסימן בו ז"ה שמי לעלם, תמצא שלשה שמות ראשונים כנגד אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות, שהן אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים, שהם קבוץ גליות, משפט, על הצדיקים, בנין, מלכות, תפלה. וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהלים כט) הבו לה' בני אלים, מוסף על י"ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים, ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין.

ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז"ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה ועם ברכת המינין הם י"ג, וזה כנגד י"ג מדות, לרמוז שכל טוב העולם ומלואו בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות שדי הכל משתלשל מן המדות, ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות כענין שכתוב (דברים ד) אשר לו אלהים קרובים אליו, יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, בכל קראנו אליו, לעלת העלות יתעלה, ואמר אליו למעט המדות, וכבר הזכרתי זה.


Verse 14

ונתתי מטר ארצכם בעתו. בשעות הראויות לזרוע ושתמצאו בהם נחת רוח, וכן דרשו רז"ל ונתתי גשמיכם בעתם לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית, בזמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות. דבר אחר בעתם, בלילי רביעיות ובלילי שבתות, בימי רבי שמעון בן שטח היו יורדין בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשין חטין ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצרו מהן חכמים דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם, שנאמר (ירמיה ה) עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, שכך מצינו בימי הורדוס שבזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אין הגשמים יורדין להם אלא בלילות, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה והיו משכימים ויוצאים למלאכתם, להודיע שמלאכת שמים בידיהם.

יורה ומלקוש. יורה הוא המטר היורד לאחר הזריעה ברביעה ראשונה שמרוה את הארץ ואת הזרעים, או הוא מלשון הוראה שמורה את הבריות לאסוף פירותיהן ולהטיח גגותיהן, או על שם שהוא מורה על שנה טובה. ומלקוש הוא המטר היורד באחרונה סמוך לקציר, ונקרא מלקוש על שם שיורד על המלילות ועל הקשין, והוא המטר המאוחר, וכן תרגום (בראשית ל) העטופים, לקשיא, או נקרא כן על שם שהוא מל קשיותן של ישראל כך דרשו רז"ל, והענין, כשמתאחר מתפללין עליו וחוזרין בתשובה.

ואספת דגנך ותירושך. דרשו רז"ל והלא כתיב (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אלא נהוג בהם מנהג דרך ארץ, עתים לזה ועתים לזה, טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.


Verse 15

ונתתי עשב בשדך. יחס נתינת העשב לעצמו יתעלה, כנגד דעות החושבים כי העולם נמסר אל העליונים ואל הכחות המצמיחים, ולכך באה התורה לרפוא מחלת אמונתם, להודיע כי הוא יתעלה המצמיח והנותן עשב, כענין שנאמר (תהלים קד) מצמיח חציר לבהמה, ולכך אמר ונתתי עשב, כלשון שאמר ונתתי מטר ארצכם, כי כשם שהוא הממטיר כך הוא הנותן עשב, ופסוק אחד כלל שניהם, הוא שכתוב (זכריה י) ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה.

ואכלת ושבעת. יחזור אל דגנך תירושך ויצהרך. או יהיה באורו, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, כשיהיה רב העשב בשדה והמרעה טוב אז ואכלת ושבעת, כי הוא סימן השובע במזונות בני האדם. ודרשו רז"ל, ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, מכאן שאסור לו לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו.


Verse 16

השמרו לכם פן יפתה לבבכם. מתוך השלוה והעושר שיהיה לכם בארץ, שלא תסורו מן הדרך ותדבקו בעבודה זרה ח"ו וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והזכיר זה מפני שעובדי עבודה זרה יחשבו כי בעבודתם יבא המטר ויצליחו כל גדולי הארץ, על כן הודיע בכאן כי השמים יהיו נעצרים בעבדם עבודה זרה ולא יהיה מטר כלל. וכן הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיה ל) וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו, וסמיך ליה ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה וגו' והיה דשן ושמן וגו', בא לבאר שאין שאר הכחות העליונים ממטירים ולא יש בהבלי הגוים מגשימים, כי אם ה' אלהינו לבדו הוא הממטיר ונקוה לו.


Verse 17

ועצר את השמים ולא יהיה מטר. זהו שהזכיר למעלה למטר השמים תשתה מים, כי לכך לא נתן לך ארץ משקה כארץ מצרים כדי שלא תהיה ההשקאה בידך והייו תמיד עיניך נשואות אליו למפתח גשמים שבידו.

ודע כי נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת תענית פרק קמא המטר מאין בא, ר"א אומר כל העולם כולו ממי אוקיאנוס הוא שותה, שנאמר (בראשית ב) ואד יעלה מן הארץ והשקה, רבי יהושע אומר ממים העליונים הוא שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים. וכל אחד ואחד יש לו ראיות חזקות, ר"א יש לו ראיה ממה שכתוב (תהלים לג) כונס כנד מי הים נותן באוצרות תהומות, מי גרם לאוצרות שימלאו, תהומות, וזו ראיה שהמטר ממי אוקיאנוס, ומה שמי אוקיאנוס מלוחין ומי המטר מתוקין, מתמתקין בעבים. ור' יהושע יש לו ראיה ממה שכתוב (שם קד) משקה הרים מעליותיו, ואמר רבי יוחנן מעליותיו של מעלה, דתניא מים העליונים במאמר הן תלוין ופירותיהן מי גשמים שנאמר (שם) מפרי מעשיך וגו'. דברי החכמים האלה דברי אלהים חיים הן, ואפשר להיות כי נאמנו דברי שניהם, כי לפעמים המטר יורד מן השמים כלומר ממים העליונים, ולפעמים ממי אוקיאנוס שהן מים תחתונים, ואותו שהוא ממי אוקיאנוס אינו נקרא מטר אלא גשם, מלשון גשמות ודבר גופני, ואותו שהוא ממים העליונים נקרא בשם שניהם בלשון מטר ובלשון גשם, נקרא בלשון גשם (ישעיה נה) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ונקרא בלשון מטר, למטר השמים תשתה מים, (דברים כח) את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגו', ועצר את השמים ולא יהיה מטר. ומצינו בפרשת המבול שתי לשונות, מטר וגשם, שנאמר (בראשית ז) אנכי ממטיר על הארץ, וכתיב (שם) ויהי הגשם על הארץ, לפי ששם נבקעו כל מעינות תהום רבה, תהום עליון ותהום תחתון.

ומצאתי בפרקי רבי אליעזר פרק ה' סיוע לדברי אלה, הוא שאמר שם העבים שואבין מן התהומות שנאמר (תהלים קלה) מעלה נשיאים מקצה הארץ, ובכל מקום שמפקיד להם המלך הם מגשימים, ומיד הארץ היא מעוברת וצומחת כאשה אלמנה שהיא מעוברת מזנות, אבל כשירצה הקב"ה לברך צמח האדמה המטר בא מן השמים שהם מים זכרים, ומיד הארץ מעוברת ומצמחת זרע של ברכה. שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, עד כאן.

ויש לך להתעורר בשם מטר שהוא מיוחס לשמים ברוב המקומות שבתורה, כי יש הפרש גדול בין המלות ויש בחלוקי הלשונות ידיעה מופלאה וחכמה מפוארה, ותן אל לבך מהו, (איוב לז) וגשם מטר, כי לשלג שתחת כסא הכבוד אמר שיחזור ארץ, ולגשם שהוא הגוף שיחזור מטר, וכבר אמרו רז"ל הפך בשרו ללפידי אש, וזהו (תהלים קלה) ברקים למטר עשה, כי לפי פשוטו של כתוב יתחייב שיהיו ברקים נראין עם המטר לעולם, ואינו כן.

ואבדתם מהרה. אם ח"ו תעבדו עבודה זרה תהיו גולין מעל הארץ הטובה לפי שהארץ אינה סובלת עוברי עבירה, וכן אמר הכתוב (ישעיה יג) וחטאיה ישמיד ממנה. ומשלו רז"ל משל למה הדבר דומה, לאדם שהוא מוליך בנו לבית המשתה והיה מזהירו שלא יאכל יותר מדאי כדי שיבא נקי לביתו, לא השגיח הבן ואכל ושתה יותר מדאי, הקיא וטנף כל בני המשתה, מה עשו בני המשתה נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחרי פלטרין.


Verse 18

ושמתם את דברי אלה. דרשו רז"ל אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו חדשים עליכם כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיה לא) הציבי לך ציונים. הכונה בזה לומר כי אע"פ שאנו עושין המצות בחוצה לארץ והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדונו החכמים ז"ל שאין עקר עשייתן אלא בארץ הקדושה.


Verse 19

ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה או פסוק של שמע.


Verse 20


Verse 21

לתת להם כימי השמים על הארץ. למדך הכתוב כי ארץ ישראל נתונה לישראל לעולם כימי השמים על הארץ שהם לעולם, ואם יגלו ממנה עתידין לחזור לתוכה, שאין אומה ולשון מושיבין אותה ומחזיקין בה כי אם ישראל.

ויתכן עוד לומר שיהיה הבטחה לעתיד לבא כי בזכות התורה יאריכו ימים ויחיו חיים ארוכים ארבע מאות וחמש מאות שנה, זהו שאמר כימי השמים על הארץ, שהרי ת"ק שנה מן השמים לארץ, וכן התנבא ישעיה ע"ה לעתיד ואמר (ישעיה סה) כימי העץ ימי עמי, כאותו זמן של אדם הראשון שאכל מן העץ והיו ימי האדם וחייהם ארוכין, כן יהיו ימי עמי לעתיד, וזה יהיה כשתחזור השכינה שהיא ה"א אחרונה שבשם, לפי שבעוה"ז אין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שנה, ולעתיד כשתחזור הה"א לא יהיו מענישים עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים, שכן כתוב (ישעיה סה) כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל, וכיון שיאריכו לרשע ולא יענש עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים אין ספק כי הצדיק המתברך והזוכה יחיה למעוט חמשה פעמים מאה שהוא ת"ק, וזהו שאמר ישעיה ע"ה כימי העץ ימי עמי, והוא עץ החיים שדרשו בו רז"ל עץ החיים מהלך ת"ק שנה, וזהו שאמר משה בכאן כימי השמים על הארץ, כמדת השמים על הארץ, וזה וזה אחד אלא שהרב רמז והתלמיד פירש.

ויש לפרש עוד כי הכתוב ירמוז על שני חיי האבות כי הם חיו בין כלן ת"ק שנה, שהרי אברהם חיה קע"ה שנה ויצחק ק"פ שנה ויעקב קמ"ז שנה, הרי תק"ב שנה שחיו האבות, השנים הנשארים כנגד שמים וארץ, ות"ק הוא שעור שבין שמים לארץ. וכן תמצא השם הנעלם של שם שדי שהוא ת"ק, וכשנתרחב העולם ונמתח כשעור הזה ת"ק אז אמר לעולמו די, וזהו שאמר אשר נשבע ה' לאבותיכם, שחיו ת"ק שנה, כימי השמים על הארץ שהם ת"ק, כי הכל בזכות האבות. עוד אפשר לומר כימי השמים על הארץ, כי הם השמים והארץ שבבראשית והוא זמן יובל העולם, והבן זה.


Verse 22

כי אם שמור תשמרון. אם תשמרו מצות התורה הקב"ה יגרש האויבים מפניכם, שהרי על מנת כן אתם נכנסים לארץ. ובמדרש אם שמור תשמרון אם שמור מצות התורה תִשָמְרוּן כלומר תהיו נשמרים מכל אויב ומכל מזיק, וכן התחיל בפרשה של מעלה והיה אם שמוע תשמעו, כלומר אם שמוע לדברי התורה תִשָמְעוּ כלומר תהיו נשמעים, ומכלל הן אתה שומע לאו, וכענין שכתוב (משלי כא) אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה.

Verse 23

והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם. הקרובים, ואח"כ כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, והם הרחוקים. ולכך אמרו רז"ל על דוד ע"ה שעשה שלא כסדר ולא כמצות התורה, כי בתחלה כבש הרחוקים והם ארם צובה וארם נהרים שהם רחוקים מן הארץ, ואח"כ כבש הקרובים, ומפני זה אמרו כבוש יחיד לא שמיה כבוש, קראוהו כבוש יחיד לפי שלא היו שם ששים רבוא, ואמרו לא שמיה כבוש לענין קדושת הארץ במעשרות ובשמטת קרקעות מן התורה אלא מדרבנן, וארם צובה היינו סוריא, כך דרשו רז"ל בספרי.


Verse 25

לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם. יש בפסוק הזה ע"ב אותיות כנגד שם בן ע"ב יוצא, ממנו שם ידוע נדרש למבוקשיו יודעי כחו הגדול לפחד הדרך. ומה שאמר כאשר דבר לכם, כי כן הבטיחם הש"י (שמות כג) את אימתי אשלח לפניך, וכן התפלל משה רבינו ע"ה (שמות טו) תפול עליהם אימתה ופחד, שתהיה מדת הדין מתוחה כנגד האויבים לשעה גם לעתיד. וכן דרכו של הקב"ה עם הצדיקים, כענין שכתוב (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, והוא חרבו של הקב"ה שיש לה י"ו פנים האומרת הך באויבים, והבן זה, כי חרבו של הקב"ה שיש לה י"ו פנים נלמד הוא בפסוק (ויקרא כו) והבאתי עליכם חרב, וכן עוד (ישעיה כז) בחרבו הקשה הגדולה והחזקה, וכן (בראשית ג) ואת להט החרב המתהפכת, וכבר כתבתי שם. וענין הפרשה הזאת לבאר כי אם נשמור את כל המצוה הזאת והוא קיום התורה שימסור הקב"ה ביד ישראל העמים החזקים ההם ושיירשו את מורשיהם, ולכך תצוה הפרשה שנירא מהשם יתעלה, הוא שאמר (דברים ו') את ה' אלהיך תירא, ושלא נירא מן העכו"ם הוא שאמר (שם ז) לא תירא מהם וגו' לא תערוץ מפניהם, לפי שיראת בשר ודם הוא פחיתות הנפש וחסרון גדול בחק יראת השם יתברך, והירא וחרד מבשר ודם הוא מסבב מוקש ומכשול לנפשו ומביא עליו צרה אף על פי שלא היתה ראויה לבוא עליו, ומי האיש הירא ושם ה' מבטחו ינצל מן הצרה אף על פי שהיתה ראויה לבא עליו, וכן שלמה ע"ה מזהיר את האדם על מדת הבטחון (משלי כט) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב.


Verse 26

מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין (משלי כ, ד) שלמה המלך ע"ה דרש בספר משלי לבאר כלל כל המדות הטובות כדי שיתרחק האדם מן המדות המגונות ויתקרב אל החמודות ובכללם מדת הזריזות והעצלה, לפי שמדת העצלה היא שורש לנזקים הרבה וסבה לכמה מכשולות, יש עצל בביתו ויש עצל בגופו ויש עצל בנפשו ויש עצל בתורה ובמצות ובמעשים טובים. יש עצל בביתו, כי מי שיצטרך לתקן תקרה בביתו אם יתקננו מיד יוכל לתקנו בהוצאה מועטת ואם יתעצל בדבר ויתרשל בו סוף שיצטרך להוציא כל ממונו עד שיורש וימך, ועל זה אמר שלמה (קהלת י) בעצלתים ימך המקרה. יש עצל בגופו, אם ישתדל האדם בעניני גופו וצרכי מזונותיו וישמח בחלקו ויספיק לו הבינוני ולא יבקש המותרות, אז יוכל להשיגם, ואם יתעצל בהן ולא יחשוב בהן כלל ויסמוך על הנס ימות ברעב, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי יג) מתאוה ואין נפשו עצל. יש עצל בנפשו, כלומר שיתעצל בתקון מדותיה לפי שהנפש במדותיה כדמיון האדמה, כשם שיש אדמה טובה נוחה להעבד ויש שעבודתה קשה ואף ע"פ כן אין העובד צריך להניחה להפסד ושיתרפה בה אלא שיעמול בה כפי כחו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם יח) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, כן בנפשות יש נפש טובה תקבל המוסר במעט תוכחות ומעט עמל ויש נפש קשה להנהיגה להמשך אחר השכל, ואם הוא משתדל ועמל בתקון מדות נפשו כעמל העובד באדמתו אין ספק שימשיכנה מעט מעט אל המדות הטובות, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם כד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, המשיל התאוה לשדה לפי שהוא מתולדות החומר ואם לא ינהיגנו כראוי ויניח התאוה על דרכה הנה הוא משחית גופו ונפשו, זהו (שם) וגדר אבניו נהרסה. יש עצל בתורה ובמצות ובמעשים טובים אם הוא מתעצל בחכמת התורה ואיננו טורח במצות ובמעשים טובים בעולם הזה במה יזכה נפשו לעולם הבא, וזהו שאמר בכאן מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, יאמר כי העצל אינו משתדל במה שיצטרך באותו זמן שהוא ראוי להשתדל בו, והמשיל כל עצל באיזה דבר שיהיה לעובד אדמה שהוא יושב בטל בחורף שהוא זמן החרישה ולא יחרוש, והמשיל עוה"ז לחורף שהוא זמן ממשלת הלבנה ועולם הבא שהוא עקר המשילו לקיץ שהוא ממשלת השמש, ודבר ידוע לכל משכיל כי השמש והירח בעליונים דוגמא והשמש עקר. וכן מצינו בשיר השירים שהמשיל שלמה ע"ה הגלות לחורף, הוא שאמר (שיר ב) כי הנה הסתו עבר וגו', וכבר דרשו רז"ל העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל. בארו לנו כי כשם שיום השבת הוא יום מנוחה, לא יום המעשה והטורח, כן העולם הבא עולם המנוחה והגמול לא עולם המעשה, ומזה אמרו אם לא טרח מהיכן אוכל, וזהו ושאל בקציר ואין. ומה שאמר מחורף ולא בחורף כשם שאמר בקציר, ענינו מפני פחד החורף, כי כן דרכו של עצל שיטעון טענה למניעתו על הדבר, כענין שכתוב (משלי כו) אמר עצל שחל בדרך, ומה שנמנע מהחרישה מפני עצלותו יתלה אותו לפחד הקור. והכונה לשלמה בגנותו תמיד מדת העצלה, כדי להמאיסה בעיני הבריות ושיתרחקו ממנה ושיתקרבו אל מדת הזריזות, והוא שמוכיח ומזהיר בנמלה (שם ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, יאמר אף על פי שהנמלה היא הפחותה שברמשים, ממנה יש לו לאדם ללמוד דבר חכמה בענין הזריזות שבה שהיא מאספת בזמן אחד מה שתאכל בזמן אחר שלא תוכל לאסוף בו, ועוד כי התבואה שירד עליה המטר היא מוציאה אותה אל הרוח כדי שתתנגב ואחר כך תאסוף אותה ותהיה ראויה להשתמר, ואמר (שם) אשר אין לה קצין שוטר ומושל, הכונה בזה שאין לה שכל כלל, שכל מה שהיא עושה אינו מכח השכל אלא מכח הטבע בלבד, ומפני שהשכל יש לו שלשה שמות, והם חכמה תבונה ודעת, ואינן מיוחסין כי אם במין האדם לבדו, ושלשתן מין אחד, לכך חזר שלשה שמות של אדנות שכלן מין אחד. והנה עם מדת הזריזות יוכל האדם לקנות חיי העוה"ז ועם העצלה יכול להפסידם ועם הזריזות יוכל לקנות חיי העוה"ב ועם העצלה יפסידם, עם מדת הזריזות יקיים המצות ויגיע לו מהם החיים והטוב והברכה, ועם העצלה יביא עליו המות והרע והקללה, שהרי הרשות נתונה לו והכל תלוי בבחירתו ורצונו וכל הדברים הם מסורין בידו לעשות טוב או רע, ואז תבא לו ברכה על הטוב והקללה על הרע, וזהו שכתוב.

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אמר ראה בלשון יחיד ולפניכם בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל עם היחידים ועם ההמון, ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת רחמים שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר ראה בלשון יחיד, והוא ראיה בעין השכל כענין (קהלת א) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, ולפי שהברכה והקללה הם זרוז להמון בקיום המצות והפחדם בעברם עליהן, לכך דבר עם ההמון ואמר לפניכם. וכן אמר במקום אחר (דברים ד) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, הזכיר ראה בלשון יחיד כנגד החקים שאין טעמן נודע רק ליחידים, והזכיר אתכם בלשון רבים כי התורה בחקותיה ומשפטיה לרבים נתנה. הנה נתבאר בפסוק זה שהרשות והבחירה בידו של אדם, רצה להדריך עצמו בדרך ישרה או להתיצב על דרך לא טוב, הכל מסור ברצונו והכל תלוי בבחירתו, ומזה אמר הכתוב (שם ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, למד שאין הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע עד שיעשה טובה או רעה אלא הכל מסור בידו, כי אילו היה הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או יהיה שום דבר מושכו בעקר תולדתו לאחד מהדרכים טוב או רע איך יצוה הקב"ה אותנו על ידי נביאיו לעשות כך, כיון שהוא מתחלת בריאתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשכהו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כלה להפרע מן הרשע או לשלם לצדיק שכר טוב, וזה עקר גדול ועצום והוא יסוד האמונה. ומפני זה נזכר העיקר הגדול הזה בפתיחת התורה ובחתימתה, הוא שתמצא באדם הראשון כתוב (בראשית ג) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, באורו הן מין האדם היה יחידי בעולם ואין לו מין שני שידמה לו בעליונים ולא בתחתונים, שהרי העליונים שכליים עובדים ומקלסים הש"י בשכל ולא בטבע, והארציים גם כן מקלסין אותו יתברך בטבע ולא בשכל כלל, וכל אחד ואחד הכרחי בקלוס, זה הכרחי בשכל וזה הכרחי בטבע, אין לאחד מהם מונע, אבל האדם הוא משותף מהם ומורכב משניהם, מן השכליים מצד הנפש ומן הארציים מצד הטבע, ואיננו הכרחי כי אם רצוניי, שהרשות נתונה בידו להביא עליו עונש ושכר הברכה והקללה בחתימתה, הוא שתמצא בסוף דברי משה (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, כלומר שהרשות בידכם לעשות טוב או רע, וכן אמר בכאן ראה אנכי נותן לפניכם היום.

וכתב הרמב"ם ז"ל אל תתמה היאך אומר (תהלים קלה) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ, בודאי שהכל בחפצו יעשה אע"פ שמעשינו מסורים לנו, כיצד כשם שחפץ השי"ת להיות האש והרוח עולין למעלה והמים והעפר יורדין למטה והגלגל סובב בעגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגם שחפץ בו, כך חפץ השם להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו בלא כופה ומושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הש"י עושה כל יכלתו, לפיכך דנין את האדם לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבים לו ואם עשה רעה מריעין לו, הוא שאמר הנביא (ישעיה נ) מידי היתה זאת לכם, (שם סו) גם המה בחרו בדרכיהם וגו'. ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת יא) שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עכ"ל ז"ל.


Verse 27

את הברכה אשר תשמעו. לא הזכיר בברכה אם תשמעו כמו שהזכיר בקללה. ואמר והקללה אם לא תשמעו לפי שהוא לשון מסופק ולא רצה להזכירו בענין הטובה אבל בפורענות הזכיר לשון מסופק ולכך כתב בברכה אשר תשמעו שהוא לשון ודאי.


Verse 28

אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך. למדך שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל מצות התורה, ומכאן אמרו המודה בעבודה זרה כאלו כופר בכל התורה כלה.


Verse 29

ונתתה את הברכה. נתינה זו בפה הוא, כענין (ויקרא טז) ונתן אותם על ראש השעיר.

על הר גרזים. כלפי הר גרזים היו הופכין פניהם ופותחין בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, וכן כל ארור שבפרשת כי תבא פותחין תחלה בלשון ברוך ואחרי כן הופכין פניהם כלפי הר עיבל ופותחין בקללה.

והרמב"ן ז"ל כתב, יתכן שהיה הר גרזים לדרום שהוא הימין, והר עיבל לצפון כי (ירמיה א) מצפון תפתח הרעה, עד כאן.


Verse 30

הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש. נתן להם סימן, שאם ילכו אחריו דרך המערב ימצאום בארץ האמורי היושב בערבה נכח הגלגל אצל אלוני מורה הוא שכם, וכענין שכתוב (בראשית יב) עד מקום שכם עד אלון מורה.