מ"ג במדבר י לה


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה יהוה ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
׆  וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲוָה בְּמִטַּל אֲרוֹנָא וַאֲמַר מֹשֶׁה אִתְגְּלִי יְיָ וְיִתְבַּדְּרוּן שָׂנְאָךְ וְיִעְרְקוּן בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה כַּד הֲוָה בָּעֵי לְמֵיטַל אֲרוֹנָא הֲוָה עֲנָנָא מְקַפֵּל וְקָאִים וְלָא הֲוָה נָטִיל עַד דְמשֶׁה הֲוָה קָאֵי בִּצְלוֹ מַצְלֵי וּבָעֵי רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ וְכֵן אָמַר אִתְגְלֵי כְּדוֹן מֵימְרָא דַיְיָ בִּתְקוֹף רוּגְזָךְ וְיִתְבַּדְרוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן דְעַמָךְ וְלָא יֶהֱוֵי לְסַנְאֵיהוֹן רֵיגַל לְמֵיקוּם קֳדָמָךְ:
ירושלמי (קטעים):
וַהֲוָה כַּד הֲוָה אֲרוֹנָא נָטַל הֲוָה משֶׁה קָאִים יְדוֹי בִּצְלוֹ וְאָמַר קוּם כְּעַן מֵימְרָא דַיְיָ בִּתְקוֹף חֵילָךְ וְיִתְבַּדְרוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן דְעַמָךְ וִיעַרְקוּן שַנְאָךְ מִן קֳדָמָךְ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי בנסע הארן" - עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורעניות לפורעניות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז)

"קומה ה'" - לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר (תנחומא בויקהל)

"ויפוצו אויביך" - המכונסין

"וינסו משנאיך" - אלו הרודפים

"משנאיך" - אלו שונאי ישראל שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם שנא' (תהלים פג) ומשנאיך נשאו ראש ומי הם על עמך יערימו סוד

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן – עָשָֹה לוֹ סִימָנִיּוֹת מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו, לוֹמַר שֶׁאֵין זֶה מְקוֹמוֹ. וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן? כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין פֻּרְעָנוּת לְפֻרְעָנוּת וְכוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בְּ'כָל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ' (שבת קט"ו ע"ב-קט"ז ע"א).
קוּמָה ה' – לְפִי שֶׁהָיָה מַקְדִּים לִפְנֵיהֶם מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר: עֲמֹד וְהַמְתֵּן לָנוּ, וְאַל תִּתְרַחֵק יוֹתֵר. בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא בְּוַיַקְהֵל (ז).
וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ – הַמְּכֻנָּסִין (ספרי פד).
וְיָנֻסוּ מְשַֹנְאֶיךָ – אֵלּוּ הָרוֹדְפִים (שם).
מְשַׂנְאֶיךָ – אֵלּוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל; שֶׁכָּל הַשּׂוֹנֵא אֶת יִשְׂרָאֵל – שׂוֹנֵא אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ" (תהלים פג,ג), וּמִי הֵם? "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד" (שם ד; ספרי שם).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

קומה ה': שהיתה מסתלקת שכינה אז מעל הכפרת:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי בנסוע הארון" - עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה כתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז) -- לשון רש"י.

ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם "ויהי בנסוע הארון". ולשון הגמרא שם "פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א) פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג) ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'", וכתב הרב בפירושיו שם בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה'. ואלו דברי תימה שהרי פורענות "ויהי העם כמתאוננים" כתובה ראשונה, ושל תאוה שניה, ושתיהן סמוכות. אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן רמז על הראשונה באמרו "מהר ה'" כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה. ואין בזה טעם או ריח.

אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר. אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות. וזהו "ויסעו מהר ה'", שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה'. וזהו 'פורענות ראשונה'. והפסיק שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות, ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויהי בנסוע הארון. הפסיק כאן בשני פסוקים אלה והיה ראוי להדביק ויהי העם כמתאוננים עם בנסעם מן המחנה מפני שישראל אחר שנסעו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ונתרחקו ממנו ובאו עתה בתוך המדבר הגדול והנורא דרך שלשת ימים היו מצטערים מאד ומתאוננים על פחד הדרך כי אמרו איך נוכל לסבול הצער והענוי, וא"כ כיון שהכל ספור אחד וענין אחד לא היה ראוי שיפסיק ביניהם בפרשת ויהי בנסוע.

וע"ד הפשט ענין ההפסק לפי דעתי הוא זה, ידוע כי חלקי עולם השפל הם שלשה חלקים ואלו הן, ים מדבר וישוב. וכן דרשו רז"ל העולם שלישו ים שלישו מדבר שלישו ישוב, והנה ישראל כשנכנסו לארץ עברו על שלשה חלקים אלו, ונתבאר להם חדוש העולם במופת באותן הנפלאות הגדולות והנוראות אשר ראו בעיניהם, והנסים המפורסמים הנעשים להם בכל חלק וחלק נסי הים ונסי המדבר ונסי כבוש ארצות שבעה עממין, כי היו נסים נגלים לעיני השמש, ומפני שהולכי מדברות כי יראו ההרים הגבוהים והצורים החזקים השרשיים שהם יסודות הארץ תתאמת מהם לבעלי הטבע אמונת קדמות העולם, ועל כן חייבה חכמת התורה להפסיק פרשה זו בענין הארון שבו לוחות העדות, והוצרך משה להזכיר ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך כדי לבטל דעת האמונה ההיא הנפסדת, כי התורה המונחת בארון עם נפיצת אויביהם של ישראל הוא המעיד על חדוש העולם, ועל כן נעשו נסים לישראל גדולים ונפלאים במדבר משנים הטבע כדי לקבוע בלבבות אמונת החדוש ולהעיד עליו מתוך המקום שהוא מחייב אמונת הקדמות אצל המאמינים אותו. ומזה תקנו לנו ואמרו במשנה על ההרים ועל הגבעות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית, לבאר כי אע"פ שנראה לבני אדם שהוייתם נצחית ואין בריאתם מחודשת, הכל נברא מבראשית יש מאין, והמברך כן הוא מעיד על חדוש העולם.

וע"ד מדרש רז"ל בפרק כל כתבי הקדש, פרשה זו עשה בה הקב"ה סמנין מלמעלה ומלמטה לומר שאין זה מקומה, רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא שספר חשוב הוא בפני עצמו, מאן הוא דפליג עליה דרבי, רשב"ג הוא, דתניא רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתעקר ממקומה, ולמה כתובה כאן להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה, פורענות ראשונה ויסעו מהר ה', אותו היום סרו מאחרי ה', פורענות שניה ויהי העם כמתאוננים, עד כאן.
ושלש דעות בדבר, דעת תנא קמא שהיתה ראויה פרשה זו להכתב בדגלים בפרשת במדבר סיני שכתוב שם (במדבר ב) ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כי באהל מועד היה הארון ושם היה ראוי לכתוב ויהי בנסוע הארון, ועל כן עשה לה הקב"ה סימנין כדי להבדילה בין הסמוכות לה בתחלה ובסוף וכדי ללמדנו שנכתבה שלא במקומה. ואם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסוע הארון עד ונסע אהל מועד תמצאם חמשים, ולכך היו הסמנין מנוני"ן ללמדך שפרשה זו פונה לסוף חמשים פרשיות שהוא מקומה.

ודעת רבי שהפרשה הזאת נכתבה במקומה, שהרי בענין המסעות נכתבה, וכבר הזכיר למעלה בתחלת הפרשה ויהי בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן ואמר ויסעו בני ישראל, ומונה והולך מסעות הדגלים ועל כן אמר לא מן השם הוא זה, כלומר שאין זה טעם הדבר שהסמנים היו לפי שאין כאן מקומה, אלא שהוא ספר חשוב בפני עצמו, ועל כן היו הסמנין להבדילה מן הפרשיות הסמוכות לה למעלה ומטה, וכוון בזה לומר שהתורה שהיא חמשה חומשי תורה נחלקת לשבעה ספרים, וספר וידבר נחלק לשלשה ספרים ואמרו בגמרא כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן (משלי ט) חצבה עמודיה שבעה, אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כרבי ומאן האי דפליג עליה, רשב"ג הוא, ודעת רשב"ג שהוא מקומה, אבל עתידה שתעקר ממקומה לימות המשיח שיהיו כל הפורעניות בטלים ויצר הרע בטל, ומה שנכתבה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות.

וע"ד הקבלה ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם כי נרשמו בה שבעת אלפים כמו בפסוק ראשון, ודרשו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. והענין הזה רוצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורב והשממון, וכיון שהתורה כלה בנויה ומיוסדת על חדוש העולם יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, וזהו שכתוב (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף, כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לנבראים כלם כן עתיד שיהיה אחרון לכלם, ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון, ודוד ע"ה באר זה ואמר (תהלים קב) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים עמה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. ואות אלף הששי רשומה במלת אלפי לרמוז שיתא אלפי, והשביעית נחתמה במלת ישראל ופירוש ישראל בכאן הסרת הכחות כי הפסק המשכתם באותו זמן הוא האלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב (הושע ט) בשורי מהם, בשי"ן במקום סמ"ך, והוא מלשון הסרה ובטול, ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו ואפשר שתתפרש על שתי לשונות, אפשר לומר כי כשם שמורה על החורבן כן תורה על הבריאה שלאחר החורבן כי הוא כולל שררת הכחות, ורמז לך כי אחר חורבן האלף השביעי ואחר בטול הכחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש בעולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב (תהלים כד) ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דבר על החורבן מתחלת המזמור שישוב הכל לסבה ראשונה, ודבר ג"כ על החדוש. ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת שהזכיר שם (שם צב) צדיק כתמר יפרח, רמז להויה של אחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכלו במילת לעשות לרמוז מעשה אחר השבת, וכבר הזכרתי שם, וזהו (שם עב) יפרח בימיו צדיק, בכל שמטה ושמטה, ורב שלום עד בלי ירח, באורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כחות העולם, והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו. והכתוב שאמר (בראשית ח) עוד כל ימי הארץ, יורה שיש לארץ זמן קצוב והיא עולמו של יובל, ולכך הזכיר שלמה ע"ה (קהלת א) והארץ לעולם עומדת, הוא עולמו של יובל, כי אין הדבר אל לא תכלית. וכן דעת דוד אביו ע"ה ממה שכתוב (תהלים קב) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד, ומה שאמר (שם קמח) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, ואמר עוד (שם קד) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, אין ענינו שיגזור בהם נצחיות אלא מצד תוקף בריאתם וחוזק חמרם התקיף אמר כן שהן ראוים לעמוד לעולם ושלא יתמוטטו כלל עד שיגזור בבטולם מי שבראם, ומפני שלא תבין כי הסדור והנהוג הזה של שמטות העולם ילך אל לא תכלית, לכך הפרשה מסוימת בנוני"ן בתחלה ובסוף לבאר כי ילך עד היובל הגדול שהוא אלף דור והיה העולם בטל ויחזור לתהו ובהו. ומה שבאה הנו"ן הפוכה כי כשם שמכתב האות בתיקונו כראוי מורה על קיום דבר כך הפוך האות ובטולו מסדורו הראוי מורה על בטול דבר וחרבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה. ואמר הכתוב (איוב ט) המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, וכתיב (תהלים מו) על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים, ביובל הגדול, שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם. וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן. והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל. וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא (שם קמה) תהלה לדוד לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו, וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר סומך ה' לכל הנופלים, הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן. וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמטה והיובל שהם מן המצות המקובלות. ויען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך אוכיח לך מה הסבה בחורבן העולם ובחדושו בשמטות, ומה הסבה גם כן בבטול המציאות ובחדושו ביובלים. ידוע כי ששת ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה ביומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה ויום שני החסד ויום שלישי הגבורה וכן כלן, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו, העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמו ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כלן ושביתתו ומנוחתו היא פעולתו, וזהו (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום שביעי שהוא יסוד. וכן הענין בששת אלפים כי חזר חלילה והתחיל לפעול באלף ראשון בבינה ובשני בחסד ובשלישי בגבורה וכן כלן, עד שיכנס האלף השביעי שהוא יסוד, ולכך הוא שבת ומנוחה, ויהיה העולם חרב בהכרח לפי שפעלו כל ספירה וספירה אלף שלה, הנה ההמשכה פוסקת מהתחתונים בהיות כלן חוזרין ומתעלין למעלה לקבל מן הבינה, ומאחר שהתפארת והכבוד שהם מנהיגי חמה ולבנה מתעלין למעלה על כל פנים יתחייב שתפסק ההמשכה, וזהו החרבן שיהיה העולם חרב, אבל לא יהיה תהו ובהו כי עתידין הן שיחזרו כבתחילה וישפיע למטה מה שקבלו למעלה ואז יתחדש העולם, וכן יהיה הענין משבעה לשבעה עד היובל הגדול, וכשיגיע היובל הגדול יחזרו כל העשר לשרשם שהוא אין סוף. וזהו סבה שיהיה העולם בהכרח תהו ובהו ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, וכן הארץ כבגד תבלה, כי התפארת והכבוד שכנגדם חמה ולבנה והשמים והארץ נבלעו אל הקדש וחזרו ליסודם. והענין הזה מבואר לדוד המלך במזמור (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה, כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון והתחיל בהתחתונים וסיים בעליונים, הוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף אמר (שם) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם כי איני רשאי להרחיב בהם באור. וא"כ יתחייב שיהיה כל המציאות כולו בטל ונעדר ואחר היובל יתחדש המציאות כלו כי יחזרו העשר כבתחילה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים מימי קדם, וכן מיובל ליובל עד י"ח אלף יובלין, כי כל ספירה וספירה תפעול אלף יובלין, וזהו כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה, ומפני שלא תבין שילכו היובלין הללו אל לא תכלית ולאין סוף לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה לישב עולמו שתי רבבות שהם עשרים אלף יובלין, ואמר אלפי ישראל לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומר שהם אין ולכך אין להזכיר האלפים ועל כן הם י"ח אלף יובלין וזהו סוד הכתוב (יחזקאל מח) סביב י"ח אלף וכן בפרק קמא דעבודה זרה איבעית רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בי"ח אלף עולמות שלו שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן כן מלת ישרא"ל במקום הזה מלשון הסרה שתסיר שני אלפים משתי רבבות, שמענה ואתה דע לך. והנה זה מן הדברים הנמנעים שאין לנו להרהר בהן, והוא שאמרו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן הפוכה, והוא כי מלת בנס"ע ירמוז למספר יעק"ב ועל שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ואחוריו לארבע רוחות העולם על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי בנסוע הארון" ללכת ולהכנס לארץ ישראל: " קומה ה' ויפוצו איביך" כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל:

" וינוסו משנאיך מפניך" פן יבאו ישראל להחרימם:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי בנסוע הארון", באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה' הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה' ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע"ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה', בראשם, להקדים לפניהם לגרש את האויב, כמ"ש רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וכו' עלה רש, ופרש"י עפ"י דברי חז"ל שא"ל שא"צ להם להלחם כי ה' ילחם להם רק ללכת ולרשת את הארץ, וע"כ אמר משה אל ה' ההולך עם ארון קדשו, להוריש יושבי הארץ, קומה ה' ויפוצו אויביך, ויש הבדל בין אויב ובין שונא, שאויב איבתו גלויה והם המקובצים למלחמה וכשיקום ה' יפוצו אויביך והשונאים אינם מקובצים למלחמה רק שומרים שנאה בלב והם לא יתחילו כלל להכין צבא מלחמה רק ינוסו תיכף כגרגשי

שפנה והלך לו:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי בנסוע הארון. יש מרז"ל שאמרו (שבת קטז, א) שב' פסוקים אלו הם ספר בפני עצמו וע"כ מנה ז' ספרים בתורה. וכי יפלא ממך דבר לאמר הרי עיקר התורה למצותיה נתנה ובספר זה אין רמז לשום מצוה, אענה אני חלקי ואומר שלמצות פריה ורביה עשה ספר בפני עצמו, כי במצוה זו תלוי קיום העולם וגורם השראת השכינה כמ"ש רז"ל (יבמות סד, א) כל מי שאינו עוסק בפו"ר גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין השכינה שורה בפחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל הרי שהיו ישראל כ"ב אלף פחות אחד וזה שלא עסק בפו"ר נמצא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וזו מצוה ראשונה שנצטוה אדה"ר עליה כי מיד אחר שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם וגו'. כתיב (שם א.כח) ויאמר להם פרו ורבו. כך עשה ספר מיוחד ממצוה זו לומר שהשראת השכינה בישראל צריך כ"ב אלף וממילא ידע כל איש מישראל להיות זהיר במצות פו"ר למלאות המספר. וראיה גדולה לדברינו מן פר' מתאוננים שסמוכה לה כמו שיתבאר בסמוך.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי בנסוע הארון וגו' קומה ה' וגו'. צריך לדעת כוונת המאמר, ויתבאר הכתוב על פי דבריהם (ע"ח של"ב פ"א) שרשמנו בכמה מקומות שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה, וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בב' הדרגות א' הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית, ב' בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות, ובא המאמר כאן ויהי בנסוע הארון כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות, והוא מאמר קומה ה', ויפוצו אויביך שהם הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה יתפוצצו, ואליהם רמז בתיבת ויהי לשון צער, וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם אמר וינוסו משנאיך מפניך פירוש אותם בחינות המשניאים דרך ה' בלבות בני אדם ינוסו, ואומר לשון רבים לצד היותם רבים המפתים כמאמרם ז"ל ביומא (סט ב) שיש יצר הרע של עבודה זרה ושל זנות וכו', וכל זה בנסוע פירוש בדרך נסיעה, וכשהיה חונה היה אומר באופן אחר, כי ה' כשחונה במקום אחד יגיד בזה כי המקומות שלא חנה שם לא היה שם בירור ניצוצי הקדושה שיצטרך לחנות שמה ויספיק מעבר דרך שם, ובמקום אשר יחנה שם יגיד כי שם יש ניצוצי הקדושה שצריך להתעכב בשבילם שם, ועל זה היה מכוין משה ואומר בנחה שובה ה' רבבות אלפי ישראל, פירוש שישיב ניצוצי הקדושה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל כי כל ניצוצי הקדושה יקראו ישראל ואולי שרמז בתיבת אלפי לשון מעלה ורבנות, ותמצא כי ניצוצי הקדושה אשר שבה ס"מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה, ויכוין משה בזה להתפלל להתעצם כח קדושת ישראל בעזר ה' לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי בנסוע הארון. נקוד עליו מלמעלה ומלמטה, מפני שלא היה זה ממקומו.

רבי אומר: מפני שהוא ספר בעצמו. מכאן אמרו "ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים".

ר' שמעון אומר: נקוד עליו מלמעלה ומלמטה, מפני שלא היה זה מקומו. ומה היה ראוי לכתוב? - "ויהי העם כמתאוננים". משל למה הדבר דומה? לבני אדם שאמרו למלך: הנראה שתגיע עמנו, אצל מושל עכו! הגיע לעכו - הלך לו לצור. הגיע לצור - הלך לו לצידון. הגיע לצידון - הלך לו לאנטוכיה. הגיע לאנטוכיה - התחילו בני אדם מתרעמים על המלך, שנתלבטו על דרך זו. המלך צריך להתרעם עליהם, שבשבילם נתלבט על דרך זו! כך הלכה שכינה בו ביום ל"ו מיל, כדי שיכנסו ישראל לארץ; התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום שנתלבטו על דרך זו. המקום צריך להתרעם עליהם, שבשבילם הלכה שכינה ל"ו מיל, כדי שיכנסו ישראל לארץ!

ויאמר משה קומה ה'. וכתוב אחד אומר (במדבר ט) "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". כיצד יתקיימו ב' כתובים הללו? משל למלך בשר ודם, שאמר לעבדו: הנראה שתעמידני, בשביל שאני הולך ליתן ירושה לבני.

ד"א: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהיה מהלך בדרך ונהג אוהבו עמו. כשהוא נוסע - אומר: איני נוסע עד שיבא אוהבי. וכשהוא חונה - אומר: איני חונה עד שיבא אוהבי. נמצאת מקיים "על פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו":

קומה ה' ויפוצו אויביך - אלו המכונסים:

וינוסו משנאיך - אלו הרודפים. מפניך הם נסים, ואין אנו כלים לפניהם? - אלא כשפניך אתנו - אין אנו נסים לפניהם, וכשאין פנים אתנו - אנו כלים לפניהם. וכן הוא אומר (שמות לג) "אם אין פניך הולכים" ואומר (שם) "ובמה יודע איפוא", ואומר (יהושע י) "ויהי בנוסם מפני בני ישראל והם במורד בית חורון - וה' השליך עליהם אבנים גדולות", (תהלים פג) "אלהי שיתמו כגלגל, כקש לפני רוח, כאש תבער יער, וכלהבה תלהט הרים":

וינוסו משנאיך - וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? - אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל - כמי ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר (שמות טו) "ברוב גאונך תהרוס קמיך", וכי יש קמים לפני המקום? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל - כאלו קם על המקום. וכך הוא אומר (תהלים עד) "אל תשכח קול צורריך, שאון קמיך עולה תמיד". מפני מה? (תהלים פג) "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש". מפני מה? (שם) "על עמך יערימו סוד", (תהלים עג) "כי הנה רחיקיך יאבדו". (תהלים קלט) "הלא משנאיך ה' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי".

וכן הוא אומר (זכריה ב) "כל הנוגע בהם - כנוגע בבבת עינו" בבת עין לא נאמר, אלא בבת עינו של מקום. כביכול כלפי מעלה, אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו (איוב ז) "למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא", אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו (יחזקאל ח) "והנם שולחים את הזמורה אל אפם", אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו (חבקוק א) "הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי, ולא אמות", אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו (תהלים קו) "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו (במדבר יא) "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, ואם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי", אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו (במדבר יב) "אשר בצאתו מרחם אמו, ויאכל חצי בשרו", אלא שכינה הכתוב.

וכל העוזר לישראל - כאלו עוזר למקום, שנאמר (שופטים ה) "אורו מרוז, אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגיבורים".

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין לי חביב בכל הגוף כעין, ומשל בה את ישראל. ומה שאדם לוקה על ראשו - אינו אומץ, אלא עיניו; הא אין לך חביב בכל הגוף כעין, ומשל בה את ישראל. וכן הוא אומר (משלי לא) "מה בטני ומה בר בטני ומה בר נדרי". ואומר (משלי ד) "כי בן הייתי לאבי, רך ויחיד לפני אמי".

ר' יוסי בן אלעזר אומר: כאדם שמושיט אצבעו לתוך עינו ומחטטה. פרעה שנגע, מה עשיתי לו? - (שמות טו) "מרכבות פרעו וחילו ירה בים". סיסרא שנגע, מה עשיתי לו? - שנאמר (שופטים ה) "מן שמים נלחמו, הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא". סנחריב שנגע, מה עשיתי לו? (מלכים ב יט) "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור". נבוכדנצר שנגע, מה עשיתי לו? - (דניאל ד) "ועשבא כתורין יאכל". המן שנגע, מה עשיתי לו? - (אסתר ח) "ואותו תלו על העץ".

וכן אתה מוצא, כל זמן שישראל משועבדים - שכינה עמהם משועבדות, שנאמר (שמות כד) "ויראו את אלהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". וכן הוא אומר (ישעיה סג) "בכל צרתם לו צר". אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין? תלמוד לומר (תהלים צא) "יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה". וכן הוא אומר (בראשית לט) "ויקח אדני יוסף אותו... ויהי ה' את יוסף". וכן הוא אומר (שמואל ב ז) "מפני עמך, אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו".

ר' אליעזר אומר: עבודה זרה עברה בים עם ישראל! ואיזה? זה פסלו של מיכה.

רבי עקיבא אומר: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך! את מוצא שכל מקום שגלו - שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א ב) "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים בבית פרעה". גלו לבבל - שכינה עמם, שנאמר (ישעיה מג) "למענכם שולחתי בבלה". גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג) "מי זה בא מאדום". וכשהם חוזרים - שכינה חוזרת עמהם, שנאמר (דברים ל) "ושב ה' אלהיך את שבותך". והשיב לא נאמר, אלא "ושב ה'". ואומר (שיר השירים ד) "אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי".

רבי אומר: כאן אתה אומר "קומה ה'", וכאן אתה אומר "שובה". כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? מגיד הכתוב, כשהיו ישראל נוסעים - היה עמוד הענן מקופל, ולא היה פורס עד שהיה אומר "קומה ה'". נמצאת מקיים "קומה ה'" - ונמצאת מקיים "שובה ה'".

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהי בנסוע. ווי היה לאומות בנסוע, ויהי עולה ל"א שנלחם עם ל"א מלכים:

בנסע. מלמד שהיה מתנענע ולא היה נוסע ממקומו עד שמשה היה אומר קומה ה'. בנסוע הארון. כשנוסע הארון מסיע עמו המרכבה וחיות הקדש:

בנסע. באטב"ח חשמל. בנסע בא"ת ב"ש שטח"ז שהוא בגי' ככבוד המרכבה:

בנסע. בגימ' יעקב, שדמות יעקב אשר הוא חקוק בכסא הכבוד נוסע עמהם:

<< · מ"ג במדבר · י · לה · >>