רבינו בחיי על במדבר י


פסוק ב


עשה לך שתי חצוצרות כסף. ע"ד הפשט היו חצוצרות הללו של כסף והיו מקשה, ולשני דברים היו משמשים, האחד להקהיל העם או הנשיאים, והשני לנסיעה, הוא שכתוב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות. כשהיו תוקעין בשתיהן היה סימן להקהיל העם וכשהיו תוקעין בחצוצרת אחת בלבד היה סימן להקהיל הנשיאים הוא שכתוב ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, לפי שהם המיוחדים שבעם לפיכך היו תוקעין באחת והיה סימן להם, וזה וזה בתקיעה שהיא פשוטה, ופשוטה רמז למדת רחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, אבל למסע את המחנות היו תוקעין בתרועה שנאמר תרועה יתקעו למסעיהם, לפי שהנסיעה סימן למלחמה, שהרי מחנות ישראל לקראת שבעה עממין היו הולכים להלחם בהם ולכבוש את הארץ, ולכך היו מריעין בתחלת נסיעתן כי התרועה רמז למדת הדין והיא המנצחת במלחמה, ומפני זה יזכיר הכתוב במסעות (במדבר ט) על פי ה' ביד משה, וזהו שכתוב (שם י) וכי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם, והזכיר משה וינוסו משנאיך מפניך כלומר ממדת הדין. וכן היה סדר הענין במסעות, היו תוקעין לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם, כי ארבע מחנות של ארבע דגלים היו עומדים לארבע רוחות העולם, והוא שכתוב ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה, והרי לך מחנות המזרח ומחנות דרום. תרועה יתקעו למסעיהם, למסעות הנשארים, כלומר שיתקעו תרועה שלישית למסע מחנות המערב ותרועה רביעית למסע מחנות הצפון, כי לכל דגל מסע בפני עצמו כמו שמפרש הכתוב והולך ונסע דגל פלוני וכן כלן.

וע"ד המדרש עשה לך שתי חצוצרות כסף, זהו שאמר הכתוב (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם, שהיו הפתחים שפלים ואמר והנשאו פתחי עולם וגו', אמרו לו השערים מי זה מלך הכבוד, השיב שלמה ע"ה ה' עזוז וגבור, חזר ואמר ושאו פתחי עולם וגו', אמרו לו מי הוא זה מלך הכבוד, השיב ואמר ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, שאלמלא שאמר להם ה' צבאות הוא מלך הכבוד בקשו השערים ליפול עליו ולהריץ את גלגלתו, וכיון שהשיב להן כך מיד נפתחו השערים, וכיון שחלקו כבוד להקב"ה אמר להם הקב"ה חייכם כשאחריב את ביתי אין בריה שולטת בכם, תדע שכל כלי ביהמ"ק גלו לבבל שנאמר (דניאל א) ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים, אבל שערי ביהמ"ק נגנזו במקומן שנאמר (איכה ב) טבעו בארץ שעריה. ונקרא הקב"ה מלך הכבוד לפי שהוא חולק מכבודו ליראיו, כיצד, הוא נקרא אלהים ובמשה כתיב (שמות ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה, הוא מחיה מתים ובאליהו כתיב (מלכים א יז) ראי חי בנך, נקרא מלך דכתיב (תהלים מז) עלה אלהים בתרועה וגו'. ובמשה כתיב (דברים לג) ויהי בישרון מלך, מה המלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף, שבשעה שתהא מכניס את ישראל יהיו תוקעין בהם והם מתכנסין שנאמר ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד.
עשה לך, לך אתה עושה ואין אחר משתמש בהן, תדע שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בחצוצרות אלא בשופרות כשבא להלחם ביריחו שהיא תחלת כבושה של ארץ ישראל מה כתיב שם (יהושע ו) וירע העם ויתקעו בשופרות, ולא עוד אלא אפילו משה עצמו בחייו נגנזו, שכן הוא אומר בשעת פטירתו (דברים לא) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, והיכן היו החצוצרות שהוא אומר להם הקהילו ולא אמר תקעו בחצוצרות ויתכנסו, אלא שנגנזו, לקיים מה שנאמר (קהלת ח) אין שלטון ביום המות. ובדוד המלך כתיב (דברי הימים ב כט) ויעמדו הלוים בכלי דוד וגו' והשיר משורר וחצוצרות מחצצרים, אבל דוד עצמו משתמש בכנור שנאמר (תהלים נז) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו, מיד היה דוד המלך ע"ה עומד וכל התלמידים שהיו עוסקין בתורה ומנדדין שינה מעיניהם עד עמוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו, מיד היה דוד המלך ע"ה עומד וכל התלמידים שהיו עוסקין בתורה ומנדדין שינה מעיניהם עד עמוד במלכותו, וצוה הקב"ה בזה לכבוד משה, כי כן תכסיס המלך שתוקעין לפניו בשופר כי כן יצוה לאסוף חיילותיו, ובעבור שעלתה השגתו להתנבא בשם הגדול מדת רחמים לכך צוה אותן לעשותן של כסף ולא הוכשרו לעשותן משאר מיני מתכות שכן אמרו במסכת מנחות החצוצרות היו באים מן העשת של כסף, עשאוה מגרוטאות של כסף כשרה, משאר מיני מתכות פסולה. ובעבור שנתיחד לו דבור הרחמים פנים אל פנים מראה בתוך מראה לכך היו שתים והיו מקשה, וזהו סוד אמרו ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה, התקיעה בשתיהן שהיו סימן להקהיל כל ישראל ירמוז לדבור הרחמים מתוך האש לכל ישראל, וזהו שכתוב (דברים ד) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, והתקיעה באחת שהיה סימן לנשיאים המיוחדים בעם ירמוז למשה המיוחד על כולן שהיה שומע מתוך התקיעה, הוא קול השם המיוחד, והוא לבדו המשיגו והמתבונן בו, והתרועה במסע המחנות הנוסעים למלחמה תרמוז להשגתם של ישראל שהיא התרועה, ולפי שלא עלה שום נביא למדרגה זו בנבואה לשמוע מן השם המיוחד אלא הוא לבדו לכך צוהו שלא ישתמש בחצוצרות אלא הוא לבדו לא זולתו, הוא שכתוב עשה לך ודרשו רז"ל לך אתה עושה ואין אחר משתמש בהן, והוסיף עוד ואמר והיו לך כלומר והיו המדות לך לבדך ולא לאחר זולתך, ומרוב קדושות החצוצרות ובהיותם כלי שההשגות נרמזו בו היו טעונין גניזה ונגנזו בחייו של משה.


ואל תתמה בהיותן שתיהן של כסף, כי כיון שהיו מקשה אי אפשר לעשותן אלא של כסף וכענין הכרובים שהיו זהב ומקשה כי הרחמים הוא מכריעו וכלול מן הדין, וכן בכאן בחצוצרות מדת הדין רפה היא וכלולה מן הרחמים, ומטעם זה לא נשתמש בחצוצרות אפילו יהושע תלמידו שלא עלתה השגתו בכך, אמנם נשתמש בשופר להודיע בו להיות מדת הדין מתוחה כנגד האויבים כי היא מדתו, וגם היא מדתו של דוד שנתמש בכנור, והיא התכלת הצבוע מדם חלזון שהוא הדג המצוי בים כנרת שלכך נקראת מדה זו כנור דוד שהיה מנגן מאליו, נמצאת למד שכל אחד ואחד נשתמש בכלי הראוי לו לפי השגתו ונבואתו ומדתו שהוא שואב ממנה, וזה מבואר.

פסוק כט


ויאמר משה לחובב. כתב הרמב"ן ז"ל שחובב הוא יתרו, שקראו לו שם חדש כשחזר לתורת ישראל, כי כן דרך כל מתגייר כי לעבדיו יקרא שם אחר, והוא אבי צפורה, ורעואל היה זקנה, ואמר הכתוב (שמות ב) אל רעואל אביהן, כאשר אמר יעקב (בראשית לב) אלהי אבי אברהם, ואמר הכתוב על בלשאצר שהוא בן נבוכדנצר, והוא בן בנו. אבל דרשו רז"ל שבעה שמות יש לו ליתרו. ומה שאמר לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, משה חלה פניו ללכת עמהם ואמר לו סתם והיטבנו לך, והוא חשב שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ, והשיב כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד, אז אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו, כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה ומכל הטוב אשר ייטיב השם לנו נטיב לך, רמז לתת לו אחוזה וארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו כאשר יעזרם בכבוש הארץ. ועל דעתי כי נתרצה אליו ועשה כן, עד כאן לשונו ז"ל.

פסוק לא


והיית לנו לעינים. להורות לנו הדרך, וי"ל כיון שישראל היו נוסעים על פי הענן והוא המורה להם הדרך מה צורך היה להם ביתרו, אבל משה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם.
או יאמר והיית לנו לעינים, לעדות בפני האומות ממה שראית בעיניך האותות והמופתים הגדולים ויראו ויקחו מוסר ויכנסו תחת כנפי השכינה, וזה דעת אונקלוס ע"ה שתרגם וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך. ובמדרש והיית לנו לעינים, כל דבר המתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו. דבר אחר תהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י) ואהבתם את הגר.

פסוק לג


ויסעו מהר ה'. נסעו ישראל מהר סיני והענן לפניהם, והארון היה הולך אחרי הענן, ולא שכן הענן בשום מקום עד היום השלישי בערב כי היה מבקש להם מקום טוב לחנותם, וזהו שאמר לתור להם מנוחה, ודרשו רז"ל מהר ה' מאחרי ה', כלומר שהתאוו תאוה, וזה היה כ"ב באייר, שהרי בעשרים לחדש השני נעלה הענן, ויום ראשון של שלשת ימים שהזכיר כאן דרך שלשת ימים הוא יום עשרים עצמו וא"כ בכ"ב באייר התאוו תאוה ואכלו בשר עד כ"ב בסיון, ומה שהוצרכו לדרוש כן לפי שהשגיחו שלא נמצא בתורה אלא הר האלהים (שמות כ"ד) ויעל משה אל הר האלהים וכן (שם ו') אל הר האלהים חורבה, וכן נמצא במסורת שאין בתורה אלא שנים (בראשית כ"ב) בהר ה' יראה, ויסעו מהר ה', וכיון ששנה הלשון ואמר מהר ה' הוצרכו לדרוש שנסעו מאחרי ה':

פסוק לה


ויהי בנסוע הארון. הפסיק כאן בשני פסוקים אלה והיה ראוי להדביק ויהי העם כמתאוננים עם בנסעם מן המחנה מפני שישראל אחר שנסעו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ונתרחקו ממנו ובאו עתה בתוך המדבר הגדול והנורא דרך שלשת ימים היו מצטערים מאד ומתאוננים על פחד הדרך כי אמרו איך נוכל לסבול הצער והענוי, וא"כ כיון שהכל ספור אחד וענין אחד לא היה ראוי שיפסיק ביניהם בפרשת ויהי בנסוע.

וע"ד הפשט ענין ההפסק לפי דעתי הוא זה, ידוע כי חלקי עולם השפל הם שלשה חלקים ואלו הן, ים מדבר וישוב. וכן דרשו רז"ל העולם שלישו ים שלישו מדבר שלישו ישוב, והנה ישראל כשנכנסו לארץ עברו על שלשה חלקים אלו, ונתבאר להם חדוש העולם במופת באותן הנפלאות הגדולות והנוראות אשר ראו בעיניהם, והנסים המפורסמים הנעשים להם בכל חלק וחלק נסי הים ונסי המדבר ונסי כבוש ארצות שבעה עממין, כי היו נסים נגלים לעיני השמש, ומפני שהולכי מדברות כי יראו ההרים הגבוהים והצורים החזקים השרשיים שהם יסודות הארץ תתאמת מהם לבעלי הטבע אמונת קדמות העולם, ועל כן חייבה חכמת התורה להפסיק פרשה זו בענין הארון שבו לוחות העדות, והוצרך משה להזכיר ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך כדי לבטל דעת האמונה ההיא הנפסדת, כי התורה המונחת בארון עם נפיצת אויביהם של ישראל הוא המעיד על חדוש העולם, ועל כן נעשו נסים לישראל גדולים ונפלאים במדבר משנים הטבע כדי לקבוע בלבבות אמונת החדוש ולהעיד עליו מתוך המקום שהוא מחייב אמונת הקדמות אצל המאמינים אותו. ומזה תקנו לנו ואמרו במשנה על ההרים ועל הגבעות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית, לבאר כי אע"פ שנראה לבני אדם שהוייתם נצחית ואין בריאתם מחודשת, הכל נברא מבראשית יש מאין, והמברך כן הוא מעיד על חדוש העולם.

וע"ד מדרש רז"ל בפרק כל כתבי הקדש, פרשה זו עשה בה הקב"ה סמנין מלמעלה ומלמטה לומר שאין זה מקומה, רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא שספר חשוב הוא בפני עצמו, מאן הוא דפליג עליה דרבי, רשב"ג הוא, דתניא רשב"ג אומר עתידה פרשה זו שתעקר ממקומה, ולמה כתובה כאן להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה, פורענות ראשונה ויסעו מהר ה', אותו היום סרו מאחרי ה', פורענות שניה ויהי העם כמתאוננים, עד כאן.
ושלש דעות בדבר, דעת תנא קמא שהיתה ראויה פרשה זו להכתב בדגלים בפרשת במדבר סיני שכתוב שם (במדבר ב) ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כי באהל מועד היה הארון ושם היה ראוי לכתוב ויהי בנסוע הארון, ועל כן עשה לה הקב"ה סימנין כדי להבדילה בין הסמוכות לה בתחלה ובסוף וכדי ללמדנו שנכתבה שלא במקומה. ואם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסוע הארון עד ונסע אהל מועד תמצאם חמשים, ולכך היו הסמנין מנוני"ן ללמדך שפרשה זו פונה לסוף חמשים פרשיות שהוא מקומה.

ודעת רבי שהפרשה הזאת נכתבה במקומה, שהרי בענין המסעות נכתבה, וכבר הזכיר למעלה בתחלת הפרשה ויהי בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן ואמר ויסעו בני ישראל, ומונה והולך מסעות הדגלים ועל כן אמר לא מן השם הוא זה, כלומר שאין זה טעם הדבר שהסמנים היו לפי שאין כאן מקומה, אלא שהוא ספר חשוב בפני עצמו, ועל כן היו הסמנין להבדילה מן הפרשיות הסמוכות לה למעלה ומטה, וכוון בזה לומר שהתורה שהיא חמשה חומשי תורה נחלקת לשבעה ספרים, וספר וידבר נחלק לשלשה ספרים ואמרו בגמרא כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן (משלי ט) חצבה עמודיה שבעה, אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כרבי ומאן האי דפליג עליה, רשב"ג הוא, ודעת רשב"ג שהוא מקומה, אבל עתידה שתעקר ממקומה לימות המשיח שיהיו כל הפורעניות בטלים ויצר הרע בטל, ומה שנכתבה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות.

וע"ד הקבלה ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם כי נרשמו בה שבעת אלפים כמו בפסוק ראשון, ודרשו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. והענין הזה רוצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורב והשממון, וכיון שהתורה כלה בנויה ומיוסדת על חדוש העולם יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, וזהו שכתוב (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף, כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לנבראים כלם כן עתיד שיהיה אחרון לכלם, ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון, ודוד ע"ה באר זה ואמר (תהלים קב) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים עמה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו. ואות אלף הששי רשומה במלת אלפי לרמוז שיתא אלפי, והשביעית נחתמה במלת ישראל ופירוש ישראל בכאן הסרת הכחות כי הפסק המשכתם באותו זמן הוא האלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב (הושע ט) בשורי מהם, בשי"ן במקום סמ"ך, והוא מלשון הסרה ובטול, ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו ואפשר שתתפרש על שתי לשונות, אפשר לומר כי כשם שמורה על החורבן כן תורה על הבריאה שלאחר החורבן כי הוא כולל שררת הכחות, ורמז לך כי אחר חורבן האלף השביעי ואחר בטול הכחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש בעולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב (תהלים כד) ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דבר על החורבן מתחלת המזמור שישוב הכל לסבה ראשונה, ודבר ג"כ על החדוש. ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת שהזכיר שם (שם צב) צדיק כתמר יפרח, רמז להויה של אחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכלו במילת לעשות לרמוז מעשה אחר השבת, וכבר הזכרתי שם, וזהו (שם עב) יפרח בימיו צדיק, בכל שמטה ושמטה, ורב שלום עד בלי ירח, באורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כחות העולם, והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו. והכתוב שאמר (בראשית ח) עוד כל ימי הארץ, יורה שיש לארץ זמן קצוב והיא עולמו של יובל, ולכך הזכיר שלמה ע"ה (קהלת א) והארץ לעולם עומדת, הוא עולמו של יובל, כי אין הדבר אל לא תכלית. וכן דעת דוד אביו ע"ה ממה שכתוב (תהלים קב) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד, ומה שאמר (שם קמח) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים, כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, ואמר עוד (שם קד) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, אין ענינו שיגזור בהם נצחיות אלא מצד תוקף בריאתם וחוזק חמרם התקיף אמר כן שהן ראוים לעמוד לעולם ושלא יתמוטטו כלל עד שיגזור בבטולם מי שבראם, ומפני שלא תבין כי הסדור והנהוג הזה של שמטות העולם ילך אל לא תכלית, לכך הפרשה מסוימת בנוני"ן בתחלה ובסוף לבאר כי ילך עד היובל הגדול שהוא אלף דור והיה העולם בטל ויחזור לתהו ובהו. ומה שבאה הנו"ן הפוכה כי כשם שמכתב האות בתיקונו כראוי מורה על קיום דבר כך הפוך האות ובטולו מסדורו הראוי מורה על בטול דבר וחרבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה. ואמר הכתוב (איוב ט) המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, וכתיב (תהלים מו) על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים, ביובל הגדול, שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם. וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן. והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל. וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא (שם קמה) תהלה לדוד לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו, וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר סומך ה' לכל הנופלים, הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן. וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמטה והיובל שהם מן המצות המקובלות. ויען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך אוכיח לך מה הסבה בחורבן העולם ובחדושו בשמטות, ומה הסבה גם כן בבטול המציאות ובחדושו ביובלים. ידוע כי ששת ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה ביומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה ויום שני החסד ויום שלישי הגבורה וכן כלן, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו, העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמו ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כלן ושביתתו ומנוחתו היא פעולתו, וזהו (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום שביעי שהוא יסוד. וכן הענין בששת אלפים כי חזר חלילה והתחיל לפעול באלף ראשון בבינה ובשני בחסד ובשלישי בגבורה וכן כלן, עד שיכנס האלף השביעי שהוא יסוד, ולכך הוא שבת ומנוחה, ויהיה העולם חרב בהכרח לפי שפעלו כל ספירה וספירה אלף שלה, הנה ההמשכה פוסקת מהתחתונים בהיות כלן חוזרין ומתעלין למעלה לקבל מן הבינה, ומאחר שהתפארת והכבוד שהם מנהיגי חמה ולבנה מתעלין למעלה על כל פנים יתחייב שתפסק ההמשכה, וזהו החרבן שיהיה העולם חרב, אבל לא יהיה תהו ובהו כי עתידין הן שיחזרו כבתחילה וישפיע למטה מה שקבלו למעלה ואז יתחדש העולם, וכן יהיה הענין משבעה לשבעה עד היובל הגדול, וכשיגיע היובל הגדול יחזרו כל העשר לשרשם שהוא אין סוף. וזהו סבה שיהיה העולם בהכרח תהו ובהו ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, וכן הארץ כבגד תבלה, כי התפארת והכבוד שכנגדם חמה ולבנה והשמים והארץ נבלעו אל הקדש וחזרו ליסודם. והענין הזה מבואר לדוד המלך במזמור (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה, כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון והתחיל בהתחתונים וסיים בעליונים, הוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף אמר (שם) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם כי איני רשאי להרחיב בהם באור. וא"כ יתחייב שיהיה כל המציאות כולו בטל ונעדר ואחר היובל יתחדש המציאות כלו כי יחזרו העשר כבתחילה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים מימי קדם, וכן מיובל ליובל עד י"ח אלף יובלין, כי כל ספירה וספירה תפעול אלף יובלין, וזהו כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה, ומפני שלא תבין שילכו היובלין הללו אל לא תכלית ולאין סוף לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה לישב עולמו שתי רבבות שהם עשרים אלף יובלין, ואמר אלפי ישראל לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומר שהם אין ולכך אין להזכיר האלפים ועל כן הם י"ח אלף יובלין וזהו סוד הכתוב (יחזקאל מח) סביב י"ח אלף וכן בפרק קמא דעבודה זרה איבעית רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בי"ח אלף עולמות שלו שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן כן מלת ישרא"ל במקום הזה מלשון הסרה שתסיר שני אלפים משתי רבבות, שמענה ואתה דע לך. והנה זה מן הדברים הנמנעים שאין לנו להרהר בהן, והוא שאמרו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן הפוכה, והוא כי מלת בנס"ע ירמוז למספר יעק"ב ועל שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ואחוריו לארבע רוחות העולם על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה.