גור אריה על רש"י במדבר י
<< · גור אריה על רש"י · במדבר · י · >>
[א] בשעת סילוק מסעות וכו'. פירוש, בשעה שהמסעות מסתלקין ממקום שהיו שם נקרא זה 'סילוק מסעות', אז היו תוקעין, שיודעים הכל שהמסעות מסתלקין, ויהיה כל אחד מכין עצמו לילך. ואין פירוש 'סילוק המסעות' בשעה שכבר הסתלקו, כמו שהבין הרא"ם, דזה אינו, דאיך יסעו ואחר כך יתקעו, שהרי קודם היו תוקעין ואחר כך היו נוסעים, אלא האי דנקט 'בשעת סילוק המסעות היו תוקעין', פירושו שהתקיעה הוא סימן לסילוק המסעות. אף על גב שעדיין לא סלקו המסעות, כיון שהשעה הוא, ונסתלק עמוד הענן, נקרא זה 'שעת סילוק המסעות', שעל כל דבר יאמר שהוא שעת דבר זה אף קודם לכן, כיון שיהיה מיד, נקרא שעת זה:
[ב] ותקעו בשתיהן והוא סימן למקרא העדה. פירוש, שאין סימן מקרא העדה מצד התקיעה בחצוצרות, כדמשמע לישנא דקרא "ותקעו בהן ונועדו אליך וגו'", שאין זה כן, שהרי למסע המחנות היה גם כן תקיעה בחצוצרות (פסוק ב), אלא "ותקעו" דקאמר רצה לומר בשתיהן, שאם יתקעו בשתי חצוצרות ובשני כהנים, הוא סימן לקריאת העדה, "ואם באחת יתקעו" (פסוק ד) בכהן אחד, הוא סימן לקריאת הנשיאים. והיינו טעם, שהנשיאים בעם שקולים ככל העם, לפיכך אם יתקעו בשתיהן הוא סימן לכל העם עם הנשיאים; האחד סימן לנשיאים, והשני סימן לעם, שהנשיאים שקולים ככל העם. ואם באחת יתקעו, סימן לנשיאים בלבד:
[ג] ואף הן יעידתן וכו'. כלומר, מצד התקיעה - בשתי חצוצרות למקרא העדה, ובאחת לנשיאים, הוא סימן, אבל מצד חילוף המקומות שהם נקראים לשם - אין כאן סימן, שהרי בשתיהן היה יעידתן אל אוהל מועד, ובגזרה שוה בא וכו'. ואם תאמר, אם כן לא צריך גזירה שוה, דודאי אל אוהל מועד היה יעידתן, דאם לא כן, רק אל מקום אחר, אם כן יהיה סימן במקום שהם נקראים שם, ולמה צריך בחצוצרות סימן למקרא העדה בשתים ולנשיאים באחת. ויש לתרץ, דלא הוי ידעינן מכח סברא זאת שיעידתן לאוהל מועד, דלעולם הוי אמרינן דלא לאהל מועד, ולא קשה אם כן כבר בלאו הכי יש סימן, דהוה אמינא לפעמים באוהל מועד ולפעמים במקום אחר, לכך צריך סימן שאם יתוועדו אל מקום אחר, דהיינו חוץ לאוהל מועד, צריך סימן אחר, וסימן דקרא היינו כשהיו נועדים להיות באוהל מועד, לכך צריך קרא דלעולם יעידתן באוהל מועד, ולא במקום אחר:
אי נמי, דהוה אמינא דמה שצוה הקדוש ברוך הוא להיות על ידי חצוצרות - לאו לסימנא הוא, אלא כך הוא גזירת הכתוב להיות מקרא העדה על ידי חצוצרות, ומקרא הנשיאים על ידי אחת, אף על גב שכבר יש סימן במקום שנקראים שם - גזירת הכתוב כך, ולפיכך הוצרך גזירה שוה:
ואם תאמר, ואם כן, מאי דוחקו לרש"י דמשום סימן הוא, שמא מכח גזירת הכתוב, ולא לסימנא. ויש לתרץ, דיותר טוב לומר שהוא לסימן, דהשתא יש טעם וסברא, ממה שנאמר שהוא גזירת הכתוב. שכל מה שנוכל לומר טעם וסברא - אין אנו מוכרחין לומר שהוא גזירת הכתוב. אבל אי לא כתב קרא, לא הוי ילפינן דין זה שיעידתן לאוהל מועד, שהיינו אומרים מנא ליה ללמוד דין זה שיעידתן לאוהל מועד, שיש לומר שגזירת הכתוב כן הוא שיהיה בשתי חצוצרות למקרא העדה:
[ד] סימן מסע המחנות וכו'. פירוש, שאין סימן מסע המחנות מצד התקיעה לבד, שהרי בין מסע המחנות ובין מקרא העדה - בשתי חצוצרות (רש"י פסוק ז), ואם כן מאי סימן יש בזה, אלא שזה הסימן הוא; שהמסע של מחנות הוא בתקיעה ותרועה ותקיעה, מה שאינו במקרא העדה והנשיאים. [ו]כך הוא נדרש בספרי; "ותקעתם תרועה", תקיעה בפני עצמו ותרועה בפני עצמו. אתה אומר תקיעה בפני עצמו ותרועה בפני עצמו, או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא, כשהוא אומר (פסוק ז) "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו", (ו) הרי תקיעה בפני עצמו ותרועה בפני עצמו:
והכי פירושו; דמדכתיב "ותקעתם תרועה", האי קרא אינו רוצה לומר יתקעו תרועה, ולשון 'תקיעה' נופל על מי שתוקע בחצוצרות, וכל קול בכלל "יתקעו" - הן תקיעה הן תרועה, ויאמר הכתוב שיתקעו קול תרועה, אבל מדכתיב "תתקעו ולא תריעו", אם כן תקיעה מילתא בפני עצמה היא, דאם לא כן, היאך יאמר "תתקעו ולא תריעו", והלא שם 'תקיעה' יאמר גם כן על התרועה, אלא שמע מינה שהתקיעה אינה כמו התרועה, וכל אחד בפני עצמו. ואם כן הא דכתיב "ותקעתם תרועה" גם כן הכי פירושו, שיתקעו ויריעו, ושני קולות הם, ולא קול אחד:
וכן משמע מתוך פירוש רש"י, שפירש במסכת ראש השנה (דף לד.) שפירש אברייתא דלעיל וזה לשונו; תקיעה בפני עצמו, דלא תימא חד היא - והכי קאמר קרא הוו תוקעין תרועה, אלא הכי קאמר, הוו תוקעין תקיעה ואחר כך תרועה. או אינו אלא אחת, והכי קאמר הוו תוקעין תרועה, כשהוא אומר "תתקעו ולא תריעו" - תתקעו ותריעו קאמר, ותרועה לא קרי ליה תקיעה, עד כאן דברי רש"י. ומוכח בפירוש שדייק מדכתיב "תתקעו ולא תריעו", שמע מינה שחילוק יש בין תקיעה ובין לשון תרועה, מדקאמר "תתקעו ולא תריעו". והרא"ם פירש דרך זר בפירוש זה. ומדכתיב "ותקעתם תרועה", וכתיב (פסוק ו) "תרועה יתקעו למסעיהם", דרשו רז"ל (ראש השנה דף לד.) דפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, והרי תקיעה ותרועה ותקיעה:
[ה] מעתה אין חילוק וכו'. ואם תאמר, אם כן אין חילוק וסימן כלל, והכתוב נתן לסימן במסע המחנות, ואיך לא יהיה חילוק. ויש לתרץ, דבחצוצרות לחוד לא היה סימן, רק בהסתלקות הענן וחצוצרות היה סימן למסע העם. ולפיכך כתב "ובהקהיל את הקהל וכו'", דבחצוצרות לחודא היה סימן (מסע המחנות) להקהיל את העם:
[ו] ובהקהיל את הקהל וכו'. דאם לא כן, למה לי "תתקעו ולא תריעו", דמהיכי תיתי תרועה בהקהיל את העם, ולא הוי ליה למכתב "ולא תריעו":
[ז] יתקעו במקראות הללו. פירוש, שלא היו תקיעות זולת אלו הנזכרים למעלה, כמשמעות הכתוב "ובני אהרן יתקעו בחצוצרות", דמדכתיב "ובני אהרן יתקעו בחצוצרות", והוי למכתב "ובני אהרן יתקעו" ותו לא, משמע דרצה לומר שיש תקיעה בחצוצרות שיתקעו בני אהרן זולת התקיעות המפורשים למעלה, וזה אי אפשר לומר, לכך פירש שיתקעו במקראות הללו:
[ח] בקרבן ציבור הכתוב מדבר. ובפרק אין נערכין (ערכין סוף יא ע"ב) יליף בהיקש, מה עולה קדשי קדשים, אף שלמים קדשי קדשים הם ולא קדשים קלים, כמו שכתב רש"י בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, כ'). ומה שלמים קבועים להם זמן, דהיינו בעצרת, אף עולה שקבוע לה זמן, דהיינו עולת ציבור שקבוע לה זמן, ולא נדבת ציבור:
[ט] מכאן למדנו כו'. פירוש, כיון דיש כאן זכרונות ושופרות, ויש מלכויות עמהם, אף בראש השנה, אף על גב דלא כתיב שם רק זכרונות ושופרות (ויקרא כ"ג, כ"ד), יליף בבנין אב מכאן דיש עמהן מלכויות גם כן (ראש השנה דף לב.):
[י] נמצאת אתה כו'. פירוש, למה הוצרך לכתוב יום שנסעו משם, אלא לומר שהיו שם שנה פחות עשרה ימים, כמשפט הנושא אשה, שנאמר (דברים כ"ד, ה') "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו", כך כל י"ב חדש של מתן תורה היו נחים ולא נוסעים ומטולטלים, רק הכל דרך שמחה. ואלו עשרה ימים מפני כי הנסיעה היא נסיעה של כבוד וגדולה עם הדגלים, ולא היה כבוד כמוה, לכך היה התחלת נסיעת הדגלים בתוך השנה. וכיון שעל כל פנים היה תוך השנה, היה זה אחר שעבר שני שלישי החודש, ולא נשאר רק מיעוט החודש, התחילו ליסע דרך כבוד וגדולה:
[יא] כמשפט המפורש וכו'. דאין לומר "למסעיהם" המפורשים בפרשת מסעי (להלן לג, א-מט), שאיך יאמר "למסעיהם" בלשון רבים, כי מסע הראשון - לא נסעו אלא מסע אחד, אלא פירוש "למסעיהם" כמשפט המפורש למעלה (ב, א-לא) מי ראשון ומי אחרון:
[יב] קברות התאוה במדבר פארן. דאם לא כן, דכאן כתיב "ויחנו במדבר פארן", אם כן במדבר פארן היו, ואחר כך כתיב (ר' להלן יא, לה) "ויסעו מקברות התאוה", אלא קברות התאוה במדבר פארן היה:
[יג] כיון שנוסע דגל מחנה יהודה וכו'. פירוש, דהאי "והורד המשכן" הכתוב אחר "ונסע דגל מחנה יהודה" (ר' פסוק יד), שהוא משמע שאחר שנסע דגל מחנה יהודה הורד המשכן, דזה אינו, אלא "בנסוע המחנה" (לעיל ד, ה), דהיינו מיד כשהענן מסתלק (רש"י שם), היה נכנס אהרן ובניו ופרקו הפרוכת. דאין לומר אחר שנסע מחנה יהודה היה נכנס אהרן ובניו ופרקו הפרוכת, דאיך סלקא דעתך שיהיה יהודה נוסע תחילה ויהיה המשכן עדיין נשאר במקומו, שאין זה כבוד למשכן שיהיה עומד והם הולכים, אבל 'כיון שנוסע דגל מחנה יהודה' קאמר, דהיינו כשבאים ליסע (כ"ה ברא"ם):
[יד] ובני גרשון ובני מררי טוענים אותו בעגלות והארון וכלי קודש וכו' עד שנסע דגל ראובן ואחר כך נסעו הקהתים. ומשמע מזה אבל בני גרשון ובני מררי כבר נסעו אחר שנסע מחנה יהודה וקודם שנסע מחנה ראובן, דהא לא אמר רק 'הארון וכלי קודש עומדים מכוסים עד שנסע מחנה ראובן, ואחר כך נסעו הקהתים', אבל בני גרשון ובני מררי כבר הלכו להם אחר מסע בני יהודה. וכן אמר אחר כך 'ואחר כך נסעו הקהתים', ומשמע מזה שבני גרשון ובני מררי כבר נסעו קודם מחנה ראובן. וכן משמע מה שאמר אחר כך (רש"י פסוק כא) 'והקימו המשכן בני גרשון ובני מררי שהיו קודם להם מסע שני מחנות':
ואם כן קשה לפי זה, שפירש למעלה (רש"י ב, יז) "ונסע אהל מועד" 'אחר שני דגלים הללו', דמשמע שהיה מסעי המשכן גרשון קהת ומררי אחר שני דגלים של יהודה וראובן, לא שיהיו בני גרשון ובני מררי אחר מחנה בני יהודה. והכתוב גם כן מוכיח בפירוש שהיו מסעי גרשון ומררי אחר דגל מחנה יהודה, וקודם ראובן. ויש לומר, כיון דבני קהת נסעו אחר דגל ראובן, נקרא זה "אוהל מועד בתוך המחנות" (לעיל ב, יז), ולא היו בני גרשון ומררי אחר דגל יהודה רק בשביל שיקימו המשכן קודם בואם של בני קהת (רש"י פסוק כא), ונקרא זה "ונסע אוהל מועד בתוך המחנות", וכאילו היה כל אוהל מועד בתוך המחנות:
[טו] בני גרשון ומררי. פירוש, שאין "והקימו" דבק אל בני קהת הקודמים להם, שאיך יתכן שיהיו בני קהת מקימים המשכן קודם בואם, דכתיב "והקימו המשכן עד בואם". ועוד, הרי אין הקמת המשכן מסורה לבני קהת, אלא לבני גרשון ומררי (לעיל ג, כה, לו). ומפני כי משמעות הכתוב "והקימו המשכן" כשהיו רוצים היו מקימים המשכן, וזה לא יתכן, שהרי "על פי ה' יחנו" (לעיל ט, כ), הוצרך לומר ש'סימן החניה נראית וכו:
[טז] והקימו מקימי המשכן וכו'. פירוש, אף על גב שלא נזכרו בני גרשון ומררי, מפני שהם מקימי המשכן כתוב בתורה סתם "והקימו המשכן", רצה לומר מי שדרכם להקים המשכן:
[יז] שהיה שבטו של דן וכו'. אף על גב דבני יהודה מרובים טפי, שאני בני יהודה שהיה מלך (בראשית מ"ט, י'), והוצרך ליסע בראשונה כמלך, ולפיכך הנסיעה באחרונה לבני דן:
[יח] זה סדר מסעיהם. פירוש, שאין מדבר כאן משום מסע שנסעו, כמו "אלה מסעי" (להלן לג, א), שמדבר במסעיהם, אלא פירוש 'אלה סדר מסעיהם':
[יט] ביום ההוא נסעו. אבל מה דכתיב (פסוקים יא-יב) "בעשרים בחודש נעלה וגו' ויסעו בני ישראל", אין זה נסיעה, אלא אף הבקשה וההכנה לנסיעה יקרא 'נסיעה', כיון שמתחיל ליסע, והוה אמינא כי סדר הדגלים היה באותו היום, ולא הנסיעה, לכך כתב "ויסעו":
[כ] חובב הוא יתרו שנאמר וכו'. אבל מקרא דהכא אין להביא ראיה - דכתיב "חובב בן רעואל המדיני [חותן משה] וגו'", דהוה אמינא ד"חותן משה" קאי על "רעואל", אבל השתא דכתיב (שופטים ד', י"א) "ומבני חובב חותן משה", שמע מיניה דיתרו הוא חובב. ומדכתיב "חובב בן רעואל", אם כן רעואל לאו חותנו הוא, והא דכתיב (שמות ב', י"ח) "ותבאנה אל רעואל אביהן" כו':
[כא] על שם שייתר וכו'. ובפרשת יתרו כתב (רש"י שמות יח, א) 'שבעה שמות היו לו', נתבאר בפרשת יתרו, עיין שם:
[כב] נוסעים אנחנו אל המקום מיד. דאם לא כן, הוי ליה למימר 'הולכים אנחנו אל המקום', דלשון 'נסיעה' משמע שהוא נוסע ממקום שהם בו אל המקום אשר הם נוסעים אליו - מסע אחד:
[כג] אלא שחטאו במתאוננים וכו'. צריך עיון, דהא רש"י סבירא ליה דחטא הראשון היה קברות התאוה (להלן יא, לד), כמו שיתבאר בסמוך (אות לג), ואם כן הוי ליה למכתב 'אלא שחטאו (במתאוננים) [במתאוים]'. וכן פירש רש"י בפרק כל כתבי (שבת ריש קטז.) בתוך שלשה ימים לנסעם התאוו האספסוף תאוה. שמא סבירא ליה לרש"י דחטא הראשון של "התאוו תאוה" (להלן יא, ד) לא היו נענשין עליו עד שנשתרשו בחטא, שחטאו שני פעמים. ולמד רש"י זה מדהקדים הכתוב חטא מתאוננים (להלן יא, א), שמע מינה שהוא הגורם שלא יכנסו לארץ מיד:
[כד] וכסבור שהוא נכנס. אף על גב שכבר אמר לו ה' בסוף פרשת שמות (שמות ו', א') "עתה תראה" 'ולא את העשוי לשלשים ואחד מלכים' (סנהדרין דף קיא.), ואם כן ידע שלא יכנס (קושית הרא"ם), הרי תירץ רש"י בעצמו שהגזירה עדיין לא נגזרה, והיה סבור שהגזירה תתבטל:
ואף על גב שהוא בעצמו היה אומר "תביאמו ותטעמו" (שמות ט"ו, י"ז), נתנבא שלא יביאם לארץ, אלא אחר יביאם (רש"י שם). וכן אמר "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג), [ביד] מי שסופו להכניסם לארץ (רש"י שם), כל זה אמר כשהיה מדבר עם השם יתברך, שכיון שידע שיש עליו עונש שלא יכניסם לארץ, היה מדבר כפי העונש שהוא עתה בו. ואין לעבד המדבר עם המלך, שענשו בדבר מה, לומר שאין חש לאותו עונש. לכך כל מקום שהיה מדבר עם השם יתברך היה מדבר כפי העונש. אבל כשהוא מדבר אל יתרו, דהיינו עם בני אדם, כיון שלא נגזרה הגזירה, דהיינו שלא נתפשטה הגזירה ונגלה, רק העונש הזה אצל השם יתברך, ולפיכך היה סבור משה רבינו עליו השלום שתתבטל. רק עם השם יתברך, שעונשו אצלו, היה מדבר עמו כפי העונש אשר ידע משה רבינו אשר הוא אצל השם יתברך. כלל הדבר, במקום שהיה עונשו - היה מדבר כפי העונש, ובמקום שלא היה עונשו, שלא נתפשטה הגזירה ונגלה כלל, ובשביל שלא נתפשטה הגזירה היה סבור לבטלה, לא היה מדבר כפי העונש. ובפרשת חקת (להלן פ"כ אות ח) יתבאר יותר, עיין שם:
[כה] בשביל ארצי וכו'. פירוש, שאינו רוצה שילך אל ארצו כמשמעו - לדור שם, שהרי היה עם ישראל אחר כך, שנאמר (ר' שופטים א, טז) "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה אשר בנגב ערד וישב את העם", הרי שנתגייר וישבו בניו בתוך בני ישראל, אלא רוצה לומר בשביל נכסיו ובשביל משפחתו להביאם:
[כו] אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמרו כו'. פירוש, מה שהיה צריך משה רבינו עליו השלום לבקש את יתרו שלא ילך, והלא היה לטובתו של יתרו, ואין מבקשים האדם בדבר שהוא טובתו, ותירץ, שהיה מתירא שלא יאמרו כי 'לא נתגייר וכו, והוי חילול השם, לכך היה אומר לשון "נא":
[כז] דבר אחר שתהא חביב וכו'. הוצרך לכל הפרושים האלו, מפני שכולם צריכים; דלפירוש קמא, לא הוי למכתב רק 'והיית לעינים', ולמה כתב "לנו לעינים", ולפיכך צריך לפרש 'כל דבר שנעלם וכו. וגם על זה קשה, שלשון "והיית" הוא עבר, והוי למכתב 'ותהיה לעינים'. ואין הוי"ו מהפך העבר לעתיד, כי אחר שנסמך התיבה אל לשון עבר, והוא "ידעת את חנותינו", גם הוא עבר. ולשני הפירושים קשה, שהכתוב יותר היה להקדים שירצו להטיב ליתרו, כמו שאמר אחר כך "והיה הטוב", וזה אינו טובה ליתרו מה שיהיה יתרו מאיר עיניהם של ישראל, לכך פירש 'שתהא חביב עלינו וכו, רוצה לומר שגם זה טובה:
[כח] היה דושנה של יריחו וכו'. ומה שהניחו דושנה של יריחו ליתן אותה למי שיש בית המקדש בחלקו, כדי שלא יערער ויאמר מקום בית המקדש היה טוב יותר, ולכך הניחו את המקום שהיה יותר דשן ליתן לו. ואם תאמר, מה הטובה הגדולה הזאת, שהיא חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. אין זה קושיא, כי אחר שהיה לו המקום שהוא תמורת המקום הנכבד, יורה חשיבות המקום על מעלת העומד בו, כי המקום מורה על מעלת העומד בו. לכך קראו רז"ל המעלה בשם 'מקום', באמרם (כתובות דף קג:) 'ממלא מקום אבותיו', שתראה כי המקום מורה על מעלת הדבר. וכאשר נתנו לנחלתו המקום שהוא תמורת המקום המקדש, מורה על מעלתו של היושב בו. ומפני שהמקום יורה על מעלת העומד בו, ימשך אחר זה כמה מעלות וכמה ברכות, לפי מקום מעלתו וחשיבותו:
[כט] מהלך שלשה ימים נסעו ביום אחד. דאם לא כן, 'ויסעו שלשת ימים' מיבעי ליה, מאי "דרך שלשת ימים", אלא שהלכו דרך שלשה ימים ביום אחד, ולכך אמר "דרך שלשת ימים" הוי, אבל הלכו ביום אחד:
[ל] זה הארון היוצא עמהם למלחמה וכו'. דאין זה ארון ששם לוחות שניות, דהא אותו ארון בתוך המחנה נוסע, דכתיב (ר' לעיל ב, יז) "ונסע אוהל מועד בתוך המחנות", וכתוב (ר' פסוק כא) "ואחר כך נסעו הקהתים נושאי המקדש", והוא הארון המקודש יותר. ובפרשת עקב פירש רש"י (דברים י', א') שזה הארון לא עשה בצלאל, אלא משה עשאו, שנאמר (שם) "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לחות אבנים ועשית לך ארון עץ", והוא הארון שעשה משה להניח שם הלוחות, דארון שעשה בצלאל לא נעשה עד אחר יום הכפורים (רש"י שם). ואם כן קשיא, היאך פירש רש"י כאן 'שברי לוחות היו שם', והלא הארון שעשה משה הניח שם הלוחות השניות, דכתיב "פסל לך שני לחות אבנים כראשונים ועשית לך ארון עץ". ופירש הרא"ם, שלא היו שם הלוחות רק עד שהוקם המשכן, ונתנו לוחות השניות בארון שעשה בצלאל, ובארון שעשה משה נשארו שברי לוחות:
[לא] שבעה עננים כתובים. כדתניא בספרי; "וענן ה' עליהם יומם", "ועננך עומד עליהם" (להלן יד, יד), "ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם" (שם), "ובהאריך הענן על המשכן" (לעיל ט, יט), "ובהעלות הענן" (שמות מ', ל"ו), "ואם לא יעלה הענן" (שם שם לז), "כי ענן ה' על המשכן" (שם שם לח):
והקשה הרא"ם, לא ידעתי למה בחר באלו, שהרי הרבה עננים כתובים; "כל ימי אשר ישכן הענן" (לעיל ט, יח), "ויש אשר יהיה הענן" (שם שם כ), ועוד "ויש אשר יהיה הענן ונעלה הענן" (שם שם כא). ויש לפרש, שלא היו רק שבעה, כי כל הכתובים בפרשה הזאת אינם לדרשה, שלא באו לדרשה רק אותם שלמדנו ממנו חדוש, אבל אותם שלא למדנו ממנו דבר, לא באו לדרשה כלל. ולפיכך לא בא לדרשה רק "ובהאריך הענן וגו'" (ר' לעיל ט, יט), כי מה שכתוב (לעיל ט, יז) "ולפי העלות הענן וגו'", הוא עצמו מה שכתוב בפרשת פקודי (שמות מ', ל"ו) "ובהעלות וגו'", כי שתיהן רצה לומר כאשר נסתלק הענן נסעו. ומה שכתוב (לעיל ט, יח) "כל ימי אשר ישכן הענן וגו'", הוא בעצמו מה שכתוב "ואם לא יעלה הענן" (שמות מ', ל"ז), כי בשתיהן רצה לומר כל זמן אשר היה הענן היו חונים. רק "ובהאריך הענן יומם" (לעיל ט, יט) הוא ענין בפני עצמו, לומר כשהיה מאריך הענן - שלא נסעו, שלא תאמר דווקא כשלא היה מאריך כל כך, אבל אם היה מאריך הרבה - היו נוסעים, ולכך כתב "ובהאריך וגו'". וכן "ויש אשר יהיה הענן" (לעיל ט, כ), וכל הנך דכתיבי בתר הכי, לא הוי לדרשה, כי לא בא להגיד רק כי לפעמים היה כך שהיה הענן חודש, ולפעמים היה כך, כמו שמפרש, ואין זה שום ענין חדש, והכל הוא ענין אחד. דאם כן יקשה, מה שכתוב (לעיל ט, יז) "במקום אשר ישכון שם הענן וגו'", דזה לא נכתב בפרשת פקודי, והוי לו למדרש אותו, ויהיו שמונה עננים:
לפיכך נראה לפרש, כי 'שבעה עננים כתובים' פירוש כי שבעה עננים בא להגיד שהענן היה במסעיהם, כי מה שכתוב "וענן ה' עליהם", וכן "בעמוד ענן" (להלן יד, יד), וכל הנך דמייתי (בתורת כהנים) [בסיפרי], הכתוב בא להגיד שהענן היה עמהם, ולכך באו לדרשה. אבל הכתובים בפרשת בהעלותך, אין הכתוב מדבר רק איך היו נוסעים על פי הענן, ולא בא הכתוב להגיד שהיה הענן עמהם, ולא בא הכתוב לדבר מן הענן, לכך לא באו לדרשה כולם. ואף שהכתוב שאמר (לעיל ט, יט) "ובהאריך הענן וגו'" מדבר הכתוב גם כן בנסיעתן, מכל מקום כיון דלמדנו מזה שהיה ענן ה' עמהם, יש למנות מהם אחד. אף על גב דעיקר הפרשה לא אתא רק לספר איך היה מסעיהם, מכל מקום סוף סוף למדנו מזה שהיה ענן ה' במסעיהם, ויש למנות אחד מהם. ומביא "ובהאריך הענן יומם על המשכן ושמרו משמרת ה' ולא יסעו" (שם), מפני שהכתוב אין מדבר כל כך בנסיעתם ולא בחנייתם, כמו שאר הכתובים, שכתוב (שם שם יח) "כל ימי אשר ישכון הענן יחנו", "ויש שיהיה הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן ונסעו" (שם שם כא), וכן כולם, נזכר החניה שהיו חונים על ידי הענן, וכל אלו הפסוקים בכלל הזה, שהכתוב מספר נסיעתן וחנייתן. אבל הכתוב הזה (שם שם יט) "ובהאריך הענן על המשכן ושמרו משמרת ה' ולא יסעו", שהכתוב לא בא רק לספר שהיה אסור להם ליסע כל זמן אשר ישכון הענן, ואם כן מקרא זה אינו בכלל סדר נסיעתן וסדר חנייתן, ולכך מייתי הכתוב הזה. ושאר הכתובים שנזכר שם הענן, אין זה רק לספר איך היה החניה והנסיעה:
ועוד, דבהך קרא (שם) העיקר נזכר, שהיו אסורים ליסע, כדכתיב בקרא "ושמרו משמרת ה' ולא יסעו", וזהו איסור, שלא תאמר שמקום שהיה שם עמוד הענן היה רשות להם לחנות, ומכל מקום אם היה רוצים ליסע - רשאים, לכך מייתי מקרא הזה, דבו נזכר עיקר מה שהיה על ידי הענן, שאסר להם ליסע. ושאר הכתובים אינם רק לספר יש שהיה הענן יומם, ויש יומים, ויש עשרה ימים, ואין זה דבר חדש. ומכל מקום העיקר נזכר בזה שאמר "ובהאריך הענן ושמרו משמרת ה' ולא יסעו" (שם), שאסורים ליסע. אבל הנזכרים בפרשת פקודי (שמות מ', ל"ו-ל"ח), ובפרשת שלח (להלן יד, יד), כיון שכולם באו לומר שהיה הענן עמהם, יש למנות כל אחד ואחד בפני עצמו. ופירושו פשוט ואמת וברור הוא:
הקשה הרא"ם, אחר כי שבעה עננים היו, וסוכות שציוה הקב"ה הוא בשביל שהושיבם בסוכות (ויקרא כ"ג, מ"ג), והם היו ענני כבוד (רש"י שם), אם כן היה לעשות מצות סוכה בענין זה, אחד למעלה ולמטה ואחד לפניהם. וקושיא זאת אינה קושיא למבין, כי הענן שהיה מן השמים, בין שהיה למעלה בין שהיה מן הצד, הכל הוא נחשב למעלה, כמו השמים אשר הם על האדם. ואף על גב שהשמים הם תחת האדם, הם על האדם, שאין האדם על השמים. וכן בענן עצמו, שהוא בא מלמעלה מששה פאות העולם, נחשב הכל עליהם. תדע, דהא כתיב (להלן יד, יד) "ועננך עומד עליהם", הרי כי כולם "עליהם" נקרא, מפני כי הדברים אשר הם למעלה אין ראוי שיקראו תחת האדם, רק על האדם. לכך אין מצות סוכה רק למעלה, ולא למטה. כי אם היה עושה למטה או מן הצד, לא היה זה דומה לעננים, שהיו למעלה ולא למטה:
[לב] עשה לה סימניות שאין זה מקומה. פירוש, כי היה למכתב פרשת "ויהי בנסוע" אצל הדגלים "ונסע אוהל מועד וגו'" (לעיל ב, יז), והוי למכתב שם "ויהי בנסוע" (שבת דף קטז.). ואף על גב דכאן גם כן כתיב (פסוק לג) "ויסעו מהר ה' וגו'", אפילו הכי אין לכתוב "ויהי בנסוע" כאן, אלא גבי "ונסע אוהל מועד", שהכתוב של "ונסע אוהל מועד" איירי בכל נסיעה ונסיעה, וכן "ויהי בנסוע" איירי בכל מסע ומסע [ש]היה אומר כך, ולא הוי למכתב אצל "ויסעו מהר ה'". וכן גבי "ויהי בשנה השנית" (פסוק יא) לא הוי למכתב, שזה הוא מסע אחד, ומשמע שלא היה אומר משה כך אלא פעם זה בלבד, והרי לא מדבר כאן בנסיעה אחת:
[לג] כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. בפרק כל כתבי (שבת דף קטז.). ושם אמרו 'פורענות ראשונה מה היא, "ויסעו מהר ה'" (פסוק לג), ואמר רבי חנינא ברבי חמא מלמד שסרו מאחרי ה. ופירש רש"י (שבת דף קטז.) תוך שלשה לנסיעתם התאוו תאוה. ולפי זה צריך לומר כי "והאספסוף התאוו תאוה וגו'" (ר' להלן יא, ד), פירוש שכבר התאוו תאוה תוך שלשה ימים לנסיעתם. ובתוספות (שבת ריש קטז.) כתבו על רש"י ז"ל, שאין צריך לומר כך, דאמרינן במדרש "ויסעו מהר ה'", שהיו דומים לתינוק הבורח מבית הספר, ופירוש שלא היו רוצים ללמוד תורה, ובורחים משם, וזהו פורענות ראשונה. ויראה מה שדחקו לרש"י ז"ל לומר דהיה זה פורענות של "התאוו תאוה", דאי פירושו פורענות שהיו דומים לבורחים מבית הספר, אם כן עדיין יהיו שני פורעניות סמוכים זה לזה, דהיינו מתאוננים והתאוו תאוה. ומה שפירש הרמב"ן דעל שני פורענות לא קפיד קרא, רק שלא יהיו משולשים בפורעניות, ואז חס ושלום לא תפסוק הפורענות, הלשון אינו משמע כן מה שאמרו 'להפסיק בין פורענות'. אבל נראה שדעת התוספות, דמתאוננים והתאוו תאוה לא רצה הכתוב להפסיק ביניהם, שהרי בפעם אחד היה, ונחשב זה פורענות [אחת]. אבל בין שני פורעניות שלא היו בפעם אחד, שהרי זה היה שנסעו מהר ה', וזה היה אחר ג' ימים כשחנו, אין הכתוב רוצה להסמיך ב' פורעניות תכופין מאותם שאינם תכופין, כי זה היה הוספת פורענות. כך נראה דעת התוספות, ופירוש נכון וברור הוא:
[לד] שאין השכינה שורה וכו'. פירוש, כי לשון "רבבות" הוא כ' אלפים, "ואלפי" הם שני אלפים, הרי כ"ב אלפים. והשכינה שורה בכ"ב אלף מחנות מלאכים, שנאמר (ר' תהלים סח, יח) "רכב רבותים אלפי שנאן", כנגד זה שכינתו בישראל. ולפיכך היו הלוים כ"ב אלף (לעיל ג, לט), שהם מחנה שכינה: