כף החיים/אורח חיים/מו
(א) סעיף א: כשיעור משנתו וכו' — מה טוב ומה נעים אם יוכל עמוד שלא ידבר שום דבר ותהיה תחילת דיבורו בעמדו משנתו מתחיל במצוה לברך ליוצר נשמתו הנה טוב מאוד. חס"ל אות ב'. ועיין מורה באצבע אות ס"ג, ומה שכתבתי לעיל סימן א' אות מ' יעו"ש:
(ב) בטור כתב: ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות וכו' — וכבר כתבנו לעיל סימן כ"ה אות כ"ו שהאר"י ז"ל היה מסדר כל ברכות של שחר עד פרשת העקידה, ואחר כך היה מתעטף בטלית ומניח תפילין ומתפלל, יעו"ש:
(ג) שם: כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה — ברכה זו אינה פותחת בברוך, מפני שהיא ברכת ההודאה, וברכות ההודאה אין פותחות בברוך כמו שכתב מרן ז"ל סימן ו' סעיף ג' יעו"ש. מיהו צריך לסמוך אותה לברכת אשר יצר, כמו שכתבתי לעיל סימן ו' אות ג' ואות ה' בשם האר"י ז"ל, יעו"ש. ועיין עוד לקמן אות ז':
(ד) שם: יאמר אלהי נשמה — צריך להפסיק מעט בין "אלהי" ל"נשמה", שלא ישמע שהנשמה הוא אלהיו חס ושלום. ספר אבודרהם. עטרת זקנים. אליהו רבה אות א'. הש"ץ דף מ"ה ע"ד. בית עובד אות א'. חס"ל אות ג'. יפה ללב אות ב'. בן איש חי פרשת וישב אות ב':
(ה) אין לומר "טהורה היא", רק "טהורה, אתה בראת" וכו', מטעם דעל הרוב חטא ואינה טהורה. קשר גודל סימן ה' אות ח'. וכן כתב ש"ץ דף מ"ו ע"א מטעמים אחרים, יעו"ש. סידור בית עובד אות ב'. חס"ל שם. בן איש חי שם. ועיין יפה ללב אות ד' מה שהאריך בזה, יעו"ש. וכן במסכת ברכות דף ס' ע"ב ליתא תיבת "היא". והביאו הש"ץ שם. ואף על גב דבשער הכוונות דף ב' ע"א איתא "טהורה היא", יש לומר דלאו דווקא. וכן הוא המנהג, דאין אומרים תיבת "היא":
(ו) שם: יאמר אלהי נשמה — ברכה זו צריך להיות בה מ"ז תיבות כמנין הוי"ה אהי"ה שהם או"א אבא ואמא דלא מתפרשן לעלמין. עיין נהר שלום דף י"א ע"ג הנדפס מחדש ומה שכתבתי לעיל סימן ו' אות ג'. וכן כתב ש"ץ דף מ"ו ע"א. חס"ל אות ג':
(וזהו הנוסח)
עריכהאלהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה. אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי. ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים. חס"ל שם. ודלא כהעטרת זהב סימן ו' ונמשך אחריו סידור בית עובד אות ג' שכתב דצריך לומר "אתה נפחתה" ולא יאמר "אתה נפחתה בי". וכן הש"ץ שם דחה דברי העטרת זהב וכתב דכן הוא מנהג העולם וכן עיקר יעו"ש. וכן הוא בש"ס ברכות דף ס' ע"ב. וכן הוא בשער הכוונות כמו שאכתוב באות שאחר זה:
(ז) שם: יאמר אלהי נשמה — ברכת אלהי נשמה שנתת בי וכו' ברכה זו סמוכה לחברתה, לפי שהיא כנגד אמא המחוברת תמיד עם אבא, והבן זה. והנה אף על פי שלא כל אדם זוכה לחלק הנקרא נשמה, עם כל זה הנה יש לו חלק בנשמת אדם הראשון שהיה כולל כל הנבראים, אף על פי שהאדם הזה עדיין לא זכה אליה הוא בעצמו. ואומרו טהורה (היא) כנגד עולם האצילות, אשר משם נשמה לנשמה. אתה בראת כנגד חלק הנשמה הבאה מן הבריאה. אתה יצרתה הוא סוד הרוח הבא מן היצירה. אתה נפחתה בי הוא סוד הנפש שבעשיה. ונמצא כי באומרו נשמה שנתת בי כולל כל הד' חלקים הנזכרים, וקראם כולם בשם נשמה. ואתה עתיד ליטלה ממני וכו' הוא בסוד מ"ן מיין נוקבין, כי לעתיד תקח המלכות את נשמות הצדיקים בסוד חדשים לבקרים וכו' כדי שיהיו בה בבחינת מ"ן. ואחר כך אתה עתיד להחזירה בי בבוקר בסוד חדשים לבקרים. שער הכוונות דף ב' ע"א. ועיין בדרושי הלילה דרוש ג' דף נ"ג ותבין. ועיין ש"ץ דף מ"ה ע"ד ודף מ"ו ע"א שכתב בזה עניין אחר, יעו"ש. ועיין בסידור בי"ע וחס"ל ושאר סידורים שכתבו, כשאומר אלהי נשמה יכוין בשילוב אותיות נשמה עם אותיות שמו, ועיין יפה ללב אות ג'. ולפי שהאר"י ז"ל לא כתב זה ואין אנו נוהגין בו על כן לא כתבנו בזה כלום:
(ח) שם: יאמר אלהי נשמה — ואם בירך "מחיה המתים" במקום "אלהי נשמה" יצא. פרי חדש. יד אהרן בהגהת הטור. קשר גודל סימן ה' אות ע'. ש"ץ דף מ"ו ע"ב. סידור בית עובד בדיני ברכות השחר אות ב'. שתילי זיתים אות א'. והגם דהמאמר מרדכי אות א' פקפק בדברי הפרי חדש, מכל מקום בסוף סיים דיש לחוש לדבריו, יעו"ש. והביא דבריו הש"ץ שם. ובפרט דספק ברכות להקל. וכך פסקו האחרונים:
(ט) שם — שכח ולא בירך ברכות השחר קודם תפילה, יברך אותם אחר תפילה, חוץ מברכת "המחזיר נשמות" שלא יברך, שכבר נפטר בברכת "מחיה המתים", וחוץ מברכת התורה, שכבר נפטר ב"אהבת עולם" כמו שיתבאר בדברינו לקמן בסייעתא דשמיא על סימן מ"ז סעיף ז' וסעיף ח' ועל דברי מור"ם ז"ל שבסוף סימן נ"ב יעו"ש. ואם לא בירך אותם גם אחר התפילה, עד אימת נמשך זמנה ויכול לברך, עיין לקמן בדברינו לסימן ע"א אות ד' יעוש"ב. אמנם לכתחילה פשיטא דאין להניח ברכת השחר עד אחר התפילה, דהא מהפך סדר התיקון הנעשה על ידם, עיין פרי עץ חיים שער הברכות פרק ג ונהר שלום דף י"א ע"ג הנדפס מחדש. ועוד עיין לקמן סוף אות ל"ב:
(י) שם: השומע קול תרנגול יברך וכו' — אף על גב דקיימא לן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך, ברכות אלו פותחות בברוך. והטעם כתבו התוספות בפרק שלשה שאכלו דף מ"ו ע"א, משום דמעיקרא לא נתקנו לברכם סמוכות זו לזו, כי שמע תרנגול, כי אסר המייניה, וכן כולם. ועוד, דהוו (קצרות)[1] קצרות והוויין כברכת הפירות. והביא דבריהם בית יוסף. ולפי זה, השומע קדיש או קדושה או ברכה בין ברכה לברכה בברכות הללו צריך לענות קדיש או קדושה או אמן, אבל באמצע הברכה לא יענה, כמו שכתבנו לעיל סימן ה' אות ד' דבברכות הקצרות לא יפסיק באמצען, יעו"ש:
(י2) שם: כששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה — רש"י פירש שכוי, תרנגול, דאיכא דוכתא דקרו לתרנגול שכוי כדאמרינן בראש השנה דף כ"ו ע"א. והרא"ש כתב דהלב נקרא שכוי בלשון, דכתיב: "מי נתן לשכוי בינה" (איוב לח, לו), והלב הוא המבין, ועל ידי הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה. ומפני שהתרנגול מבין גם כן, וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי, תקנו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול התרנגול, עכ"ד, והביאו הטור וב"י, יעו"ש. ויש אומרים דלכך נתקן על התרנגול, מפני שמבין אימת חצי הלילה ואימת חצי היום. עולת תמיד אות א'. ובשער הכוונות דף ב' ע"א כתב דשכוי הוא גבריאל, סוד הגבורה, ובחצי הלילה נמשכת הארת הבינה בגבורה, וזה מה שאומרים הנותן לשכוי בינה, ואז היא מתמתקת בסוד מה שאמר הכתוב "ויבא לו יין וישת", דארמי ביה מיא בסוד יין המשמח והוא סוד היום. אבל הגבורה בעצמה הוא יין המשכר והוא סוד הלילה, וזה מה שאומרים "להבחין בין יום ובין לילה", שהוא על ידי היין המשמח הנמשך מבינה, הוא המבחין בין יום ובין לילה, עכ"ל. ועיין נהר שלום דף י"ז ע"ג הנדפס מחדש מה שכתב בזה. ולפי זה הדבר ברור דגם החרש מברך ברכה זו, וכן כתב הרב החסיד בן איש חי זלה"ה פרשת וישב אות ד' יעו"ש. ועיין לקמן אות ן' וסימן מ"ז אות ל':
(יא) שם: כששומע קול תרנגול יברך וכו' — והוא הדין אפילו כי לא שמע מברך. טור, וכן כתבו התוספות שם ד"ה כי שמע וכו', וכן כתב הרא"ש סוף פרק הרואה. ועיין ב"י וב"ח, ולקמן אות מ"ט, ובסימן מ"ז אות ל':
(יב) שם: כשלובש מברך מלביש ערומים — עיין לקמן אות מ"ז מה שכתבתי בשם האר"י ז"ל:
(יג) שם: כשיניח ידיו על עיניו וכו' — קשה, מדחשיב אחר כך כי משי ידיה, משמע דכאן עדיין לא נטל ידיו, והא אז אסור ליגע בעיניו כמו שכתב בסימן ד' סעיף ג'. וצריך לומר דלא נקט על הסדר. עוד יש לומר, דכאן מיירי שמניח ידו על עיניו אחר שישים מלבוש על ידו, ודרך המלבוש הוא מניח ידו. וגם מדברי רמ"א סוף סימן מ"ז משמע שכל אלו נאמרו על הסדר. ט"ז ס"ק א. וכן כתב מגן אברהם ס"ק א, דהא שכתב כאן מניח ידיו על עיניו הוא על ידי מפה. מט"י אות א'. ס"ב אות א'. ועיין לעיל סימן ד סעיף כ"ג ובדברינו לשם אות ק"ז:
(יד) שם: כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי — והטעם כתב הרד"א ז"ל לברכה זו, שכל זמן שהוא יחף, אינו יכול לצאת ולעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון שלובש מנעליו כאילו נעשו לו כל צרכיו. וכן כתב הלבוש, וזה לשונו: שכיון שיש לו לאדם מנעלים ברגליו, הרי הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה, וזהו כל צרכי, עכ"ל. ש"ץ דף מ"ט ע"ג, ועיין בשער הכוונות דף ב' ע"ג:
(טו) שם: שעשה לי כל צרכי — ויש אומרים צָרְכָי[2] לשון רבים. ולי נראה דאין לשנות הנוסחא. מגן אברהם ס"ק ב. סולת בלולה אות ד'. ר' זלמן אות ב'. ש"ץ שם, מ"כ[3] וזה לשונו: צריך לומר צרכי הכף דגושה, כמו שאנו אומרים מן חשך חשכי, וכן בספרים ישנים, עכ"ל. ש"ץ שם. וכן כתב החס"ל אות ג' שצריך לומר צרכי בלשון יחיד והכף דגושה, וכן כתב הרב חיים פלאג'י בספרו כף החיים סימן ט' אות י"א שהכף תהיה בחיריק ודגושה:
(טז) שם: שעשה לי כל צרכי — כתב הפר"ח, זה לשון הרמב"ם ז"ל: שעשית לי כל צרכי. ואינו נראה, שכל הברכות כך הם מדברים בנמצא והדר נסתר. יד אהרן בהגהת הטור. פרי מגדים אשל אברהם אות ב'. ש"ץ שם. וכן כתב בביאור הגר"א שעשה לי כל צרכי בלשון עבר על פי סוד. פתחי עולם אות ה':
(יז) שם: שעשה לי כל צרכי — אין לברך בט' באב וביום הכיפורים, אף שלובש מנעל של לבדים. והאבל מברך אף אם הולך יחף, כן נראה לי אחר שראיתי מה שכתב הרב המגיה בש"ץ דף ן' עד דף נ"ג יעוש"ב, וכן המנהג להולכים אחר עקבות האר"י ז"ל. קשר גודל סימן ה' אות י"ט. זכ"ל חלק א' בהלכות ברכות אות ש', ובחלק ג'. סידור בית עובד אות יו"ד. שערי תשובה אות י"ב. כף החיים להרב חיים פלאג'י סימן ט' אות י"א. יפה ללב חלק ג' סוף אות ד'. בן איש חי פרשת וישב אות ט', ועיין שם שכתב דבספרו מקבציאל דחה סברת מהר"א שרעאב"י שכתב בספר דברי שלום על שער הכוונות דהאבל אין מברך יעו"ש, ועיין לקמן אות מ"ט:
(יח) שם: כשהולך יברך המכין וכו' — בגמרא שלפנינו הגירסא איתא "המכין" קודם "שעשה לי כל צרכי", וכן הוא בגירסת הטור שלפנינו. והב"ח אף על פי שהיה לו גירסא אחרת בטור, שהיה כתוב "שעשה לי" וכו' קודם "המכין", כתב שצריך לומר "המכין" קודם "שעשה לי" וכו', מפני שכן הגירסא בגמרא שבידינו, וכן היה כתוב בכל הסידורים, וכן סדרן הרוקח בסימן ש"ך והאגודה בפרק הרואה והסמ"ג בסוף הלכות ברכות ריש דף קי"ד. וסיים הב"ח: מה שנהגו עכשיו לשנות על פי סידורים הנדפסים, עתידים ליתן את הדין, עכ"ד. וכן כתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות א' דהמנהג פשוט בינינו כמו שכתוב בסידורים שלפנינו, תחילה ברכת "המכין מצעדי גבר" ואחר כך "שעשה לי כל צרכי". יד אהרן בהגהת הטור, מאמר מרדכי אות ד', סולת בלולה אות ג'. ועיין מגן אברהם ס"ק ב, שכתב דהכל לפי הזמן והמקום, דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו, עכ"ל. ועיין ש"ץ דף מ"ט ע"ב וקשר גודל סימן ה' אות י"ח ויפה ללב אות י"א:
וזה לשון הרש"ש בספר נהר שלום דף י"ט ע"א בהנדפס מחדש: גם יכוין בח"י ברכות אלו, שהם מן הנותן לשכוי בינה וכו' עד סוף ברכת התורה, לתקן כלים ואורות דאור ישר וחוזר די"ב פרצופים הכוללים דז"א דאצילות ודעשיה ולהמשיך להם מוחין ונרנח"י דמ"ה וב"ן דאור ישר וחוזר באופן זה:
ברכת הנותן לשכוי וברכת פוקח עורים הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דעתיק דכורא הנקרא חכמה והם בניקוד פתח. ברכת מתיר אסורים וזוקף כפופים הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דנוק' דעתיק הנקרא בינה והם בניקוד צירי. ברכת מלביש ערומים והנותן ליעף כח הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דא"א ונוק' הנקרא דעת והם בניקוד מוצא[4]. ברכת רוקע הארץ והמכין מצעדי גבר הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דאבא הנקרא חסד, והם בניקוד סגול. ברכת שעשה לי כל צרכי ואוזר ישראל הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דאימא הנקרא גבורה והם בניקוד שבא. ברכת עוטר ישראל בתפארה ושלא עשני גוי הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דישסו"ת הנקרא ת"ת והם בניקוד חולם. ברכת שלא עשני עבד ושלא עשני אשה הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דז"א הנקרא נצח והם בניקוד חיריק. ברכת המעביר וברכה ראשונה של התורה הם באור ישר ואור חוזר דמ"ה וב"ן דנוק' דז"א הנק' הוד, והם בניקוד קובוץ. ברכת והערב נא ואשר בחר בנו הם באור ישר ואו"ח דמ"ה וב"ן דיעקב ורחל הנק' יסוד והם בניקוד שורק, עכ"ל. ועיין בשער הכוונות דף א' ע"ג ד"ה גם הי"ח ברכות שיש וכו' ובדף י"ז ע"ד ופרי עץ חיים שער הברכות פ"ה ושער הזמירות פ"ד ופ"ה. ועיין בשער הקדמות דרוש דעת דף נ"ג ע"ג והובא בנהר שלום הנדפס מחדש דף ל"ב ע"ג ותבין:
נמצא לפי דברי הרש"ש ז"ל דסדרם הוא כך. הנותן לשכוי. פוקח עורים. מתיר אסורים. זוקף כפופים. מלביש ערומים. הנותן ליעף כח. רוקע הארץ. המכין מצעדי גבר. שעשה לי כל צרכי. אוזר ישראל. עוטר ישראל. שלא עשני גוי. שלא עשני עבד. שלא עשני אשה. המעביר. על דברי תורה. והערב נא. אשר בחר בנו. וכן כתב בסידור הכוונות של הרש"ש ז"ל ואין לשנות מזה הסדר:
(יט) שם: המכין מצעדי גבר — ובאגודה כתב "אשר הכין". והביאו מגן אברהם ס"ק ג וכתב וכן נוהגין. וכן כתב הלבוש. סולת בלולה אות ג'. מיהו בגמרא שלפנינו איתא המכין, וכמו שכתב מרן ז"ל. וכן כתב מחצית השקל ז"ל שיש לומר המכין, וכן כתב בביאור הגר"א, והביאו פתחי עולם אות ה'. וכן כתב הש"ץ דף מ"ט ע"א, דאנן בדידן מנהגינו לומר המכין, וכן כתבו בכל הסידורים וכן העתיקו גורי האר"י ז"ל וכן עיקר, עכ"ל. וכן כתב בסידור הרש"ש ז"ל. מיהו אם שינה לא עיכב. ש"ץ שם:
(ך) שם: כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל וכו' — הזכיר ישראל בברכה זו, וכן בעוטר ישראל, מה שאין כן באחרות. הטעם, שהשאר הן להנאת העולם, שהכל שוים בהם; מה שאין כן באלו שנים, הם בישראל לחוד משום צניעות. דחגורה הוא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה, כמו שכתב בית יוסף. וכובע הוא משום צניעות, כדאיתא בשבת פרק מי שהחשיך דף קנ"ו: כסי ראשך מפני אימתא דמרך. ט"ז סק"ב. ה"ב[5] אות ב'. שתילי זיתים אות ד'. פתחי עולם אות ו'. ועיין בלבוש, ובש"ץ דף נ"ג ע"א, ולקמן אות מ"ט:
(כא) שם: כשחוגר חגורו וכו' — מרן ז"ל הביא משם הראב"ד, שהיינו כשלובש המכנסיים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דהיינו כשחוגר וכו'. והרב הפרי חדש נתעצם להוכיח דפירוש המייניה דאמרו בש"ס הוא חגור, עיין שם ביאורו. ונראה דמר כי אתריה ומר כי אתריה, שהראב"ד היה בארץ עכו"ם שאין לובשים חגורה, ומשום הכי אף דידע שפיר ד"המייניה" חגורו, כתב דיש לברך ברכה זו כשלובש המכנסיים, וללמד יצא למנהג גלילות ארץ מצרים. והרמב"ם היה בארץ ישמעאל, דנוהגים ללבוש חגורה כבני בבל, ומשום הכי כתב כשחוגר וכו'. וכבר כתב הפרי חדש גופיה, דאי ליכא אזור יברכנה במכנסיים, יעו"ש. ברכי יוסף אות ג'. ועיין לקמן אות מ"ט. ובסימן ע"ד אות כ"ג:
(כב) שם: כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים — עיין מה שכתבתי לעיל סימן ד' אות א' ואות ק"ז:
(כג) שם: המעביר חבלי שינה מעיני וכו' — כן הוא גירסת הגמרא שלפנינו, כולם בלשון יחיד: "המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון וכו' שתרגילני בתורתך ותדביקני במצותיך" וכו'. וכן הוא ברמב"ם פ"ז מהל' תפלה דין ד'. וכן הוא בטור, ובלבוש סעיף ד'. אמנם בספר אות אמת כתב שצריך לאומרה בלשון רבים, דאיתא בפרק תפילת השחר, אמר אביי: לעולם לישתתיף אינש בהדי ציבורא וכו'. והביאו כנסת הגדולה בהגהת הטור, ועולת תמיד אות ב', ומגן אברהם ס"ק ד, ומטה יהודה אות ו'. ועיין שלמי ציבור דף נ"ד ע"ד. והרב החסיד בן איש חי ז"ל פרשת וישב אות י"א כתב דיש לומר כולם בלשון יחיד, כנוסחת רז"ל בש"ס, וכתב דכן הוא בסידור הרש"ש ז"ל, יעו"ש. מיהו בסידורי הרש"ש שבידינו, יש מהם כתוב בלשון יחיד, ויש שכתוב בהם בלשון רבים. על כן אין ראיה מזה, שכל מכוין אמר לסופר שיכתוב לו נוסח כפי סברתו. אבל מכל מקום אין לשנות מנוסח הש"ס שבידינו שהוא בלשון יחיד, וכן הוא ברמב"ם וטור ושולחן ערוך ולבוש, כנזכר לעיל. ומה שכתב אות אמת שצריך לאומרה בלשון רבים, דאיתא בפרק וכו', אין ראיה מזה, דיש לומר דזה דווקא היכא דלא איתמר בש"ס בהדיא בלשון יחיד, כמו בנידון דידן, אין לשנות, דאפשר שיש סוד בדבר, וכמ"ש האר"י ז"ל בשער הכוונות דף א' ע"ג, דכל הי"ח ברכות הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים, וכאשר נעתיק לשונו לקמן אות מ"ט:
(כד) וראה זה חדש מצאתי בסידור הרב מהר"ב הלוי ז"ל, שצריך לומר בנוסח "שתצילני היום" י"א דברים, לא פחות ולא יותר: "מעזי פנים ומעזות פנים. מאדם רע. מיצר רע. מחבר רע. משכן רע. מפגע רע. מעין הרע. מלשון הרע. מדין קשה. ומבעל דין קשה". וכו'. והם כנגד י"א קליפות. י"א סימני הקטורת. והנה י"א מימין[6] גימטריא מ"ת, שהם הקליפות הנקראים מתים, מפני שבאו משבירת הכלים הנקראים מלכין דמיתו, דכתוב "וימת וימלוך", ואנו מתפללים שהקב"ה יצילנו מידם וימית אותם, בסוד "בלע המות לנצח". וסוד מימי"ן אלו הם של ראש מות שנתחברו לו"ת כמ"ש בזוהר, עכ"ל. ושוב ראיתי שכתב הר"ן שפירא כן. ש"ץ דף נ"ה ע"ב:
(כה) שם: ואין לענות אמן אחר המעביר וכו' שהכל ברכה אחת היא — דאילו היו שני ברכות היו פותחות בברוך, דלאו סמוכות הם, שכל אחד נתקנה בפני עצמה. ואע"ג דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה, יש לומר ד"תגמלני חסדים טובים" היינו החסד שעושה הקב"ה שמעביר חבלי שינה מעיניו. מגן אברהם ס"ק ה. ועיין בלבוש סעיף ד' ובית יוסף:
(כו) סעיף ב: עכשיו מפני שאין הידים וכו' נהגו לסדרם בבית הכנסת וכו' — עיין מה שכתבתי לעיל סימן ו' אות ג' ואות ד':
(כז) שם: נהגו לסדרם בבית הכנסת וכו' — והא דאמרינן: כל הברכות מברכין עובר לעשייתן, היינו ברכות המצוות, שאומר בהן "וציוונו", צריך לברך להקב"ה תחילה על מה שציוונו וקרבנו לעבודתו. אבל ברכה של הודאה ושבח כעין אלו יכול לברך אחר כך. בית יוסף בשם הרא"ש והר"ן. ועוד טעם אחר כתב בשם הר"ן, מפני שברכות הללו על מנהגו של עולם הם, יעויין שם. ועיין מט"י אות ח':
(כח) שם: ועונים אמן אחריהם וכו' — עיין בסימן רי"ג סוף סעיף ב' שכתב דאף אם לא ענו אמן יצאו, וכן כתבו האחרונים:
(כט) שם: ויוצאין ידי חובתם — כתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות ד', דסבירא ליה להטור דברכות השחר שהם ברכות הנהנין אין אדם יוצא בברכת חבירו אלא כשאינו בקי, אבל אם הוא בקי צריך הוא לברך בעצמו, יעו"ש. אמנם יש מן האחרונים שהשיגו עליו בזה, וכתבו דגם הטור סבירא ליה דאפילו בקי יוצא בברכת חבירו אם כיון. פרי חדש אות ב'. יד אהרן בהגהת הטור. עולת תמיד אות ג'. מט"י אות ז'. מאמר מרדכי אות ה'. שתילי זיתים אות ח'. ועיין ערוך השולחן אות ד', ובאשל אברהם סימן ו' אות יו"ד, ר' זלמן סי' נ"ט אות ד', ובמה שכתבנו אנן בעניותין לסימן נ"ט אות כ"ז:
(ל) סעיף ג: חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות — הטעם בטור, לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל, ותיקן דוד על זה לברך מאה ברכות בכל יום. ט"ז ס"ק ג. ועיין מחזיק ברכה אות ג'. ועיין בשער הכוונות דף ב' עמוד ד' שכתב, כי כללות מאה ברכות שורשם הוא ס"ג, ומילוי שלו בלתי אותיותיו הפשוטות, שהוא בגימטריא ל"ז. והנה ס"ג ול"ז הם ק' ברכן. יעו"ש, ובפרי עץ חיים בשער הברכות פרק א. ובעניין מניין ק' ברכות עיין בית יוסף, ומגן אברהם ס"ק ח, ומט"י אות ט', ובסימן ר"ץ סעיף א' ובאחרונים:
(לא) שם: חייב אדם לברך בכל יום וכו' — עיין מה שכתבתי לעיל סימן ה', שצריך האדם ליזהר הרבה בשעת אמירת הברכות לכוין פירוש המילות, ושלא יחסר מהם שום תיבה או אות, כי ענוש יענש. ובפרט כשמזכיר את השם בפיו, צריך שיירא מאד ויזדעזעו איבריו מפחדותו אותו, אשר הוא ילוד אשה ומזכיר את השם הקדוש הגדול הגבור והנורא, אשר מלאכים קדושים ונוראים ומתפחדים ומתרעשים ומתרגשים בהזכירם אותו, כנזכר בקדושת יוצר. ויקח קל וחומר בן בנו של קל וחומר לנפשו, ויזהר בכל עת וזמן שמוציא את השם בשפתיו שיהא באימה וביראה ופחד. ועיין שם בסימן ה' שהארכנו בזה, ואין צריך לכפול כאן הדברים אלא יעו"ש:
(לב) סעיף ד: צריך לברך בכל יום שלא עשני עכו"ם וכו' — הנה ברכות על חיוב המצוות הן. דעכו"ם לא נתחייב במצוות כלל, ואשה ועבד אעפ"י שנתחייבו בקצת מצוות לא נתחייבו בכולן. ויש להקדים שלא עשני עבד, שבתחילה אנו מברכים שלא עשני עכו"ם, שאינו בר מצוות כלל, ואח"כ אנו מברכין שלא עשני עבד, אעפ"י שישנו בקצת מצוות – זיל טובא והוא חשוד על הגזל, כדתנן (משנה אבות ב ז): מרבה עבדים מרבה גזל. גם דומה לעכו"ם, שאין לו זכות אבות, ועוד שאסור בבת ישראל. ואח"כ אנו מברכין שלא עשני אשה, שאעפ"י שהיא חשובה מן העבד, מכל מקום אינה חייבת בכל מצוות. ב"י ולבוש. וב"ח פירש, שלא עשני עכו"ם עבד אשה, הוא שלא מסר נפשו על ידי מלאכו להורידה לתוך גופו של עכו"ם או עבד או אשה בתחילת ברייתו, עכ"ל. ועיין מה שכתב עליו החיד"א בברכי יוסף אות ז' ובמחזיק ברכה אות ד', יעו"ש. וזה לשון מצת שימורים: דע כי האדם אעפ"י שהוא זכר, יש מיני עבירות שגורמים לו להתהפך ולהיות נקבה, ועניין אחד הוא עניין משכב זכור, מידה כנגד מידה, ומתגלגל ונעשה נקבה. וכן יש מיני עבירות שגורמים לו להתהפך ולהיות גוי, ועניין אחד הוא הבועל ארמית, ובעת הכריעה על ברכיו לשכב עמה אז הוא כורע לע"ז, וזה גורם אח"כ שאוכל עמה מאכלות אסורות ושותה עמה יין נסך, כי עבירה גוררת עבירה, ואהבה שאוהב לגויה מקלקלת הצורה שנברא העולם בצלם אלהים. וכן ג"כ נתהפך אח"כ בגלגול אחד בגוף של גוי, מידה כנגד מידה. וכן יש מיני עבירות שגורמים לו להתהפך ולהיות עבד. והעניין הוא, מי שעובד לאנשים גדולים מהאומות, ועל ידי העבדות שעושה להם הוא מתבטל מעבדות הש"י, ואינו מתפלל ואינו מניח תפילין ומתבטל מתלמוד תורה וקריאת שמע ומתבטל מכמה מצוות של שבת. ואעפ"י שהכל נעשה באונס, מכל מקום מידה כנגד מידה לא בטלה ומתגלגל אח"כ בעבד כנעני. לכן כל מי שהוא מזרעא קדישא זרע אברהם יצחק ויעקב, מאחר שהוא רואה את עצמו שהביאו הקב"ה בגלגול טוב, ויביט בעצמו טוב הכנתו, ראוי ליתן שבח והודאה שהש"י מסייע אותו, כמו שאמרו רז"ל: הבא ליטהר מסייעין אותו. וכן צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, וה' לא יעזבנו בידו וגו', שלא נכשל באלו שלשה עבירות הנ"ל, שלא יצרך הקב"ה להביא אותו באותן ג' גלגולים, גוי עבד אשה. ולכן לא די שיברך ברכה זו פעם א' בימיו, אלא בכל יום ויום, ויהיו אלו ג' עבירות נגד פניו שלא יכשל בהם ח"ו בגלגול זה, כדי שלא יבא באחד מהם בגילגול שני. ולכן אלו ג' ברכות צריך להיות זכרון בין עיניו. (ועיין משנת חסידים מסכת חצות פ"ג אות ז'. ויפה ללב ח"ג אות ט'):
עוד אפשר לפרש, כי גם בחיים חיותו אפשר לאדם להתעבר מאלו הג', גוי עבד אשה. כי בכל לילה עולה נשמתו למעלה לתת דין וחשבון לפני קונו. והנה לפי מעשיו כך דנין אותו, ולפעמים נותנים לו איזו נשמה בסוד העיבור של גוי או של עבד או של אשה. ונודע כי אפילו מי שהוא משכים ללמוד ולעסוק בתורה אינו חוזר בו נשמתו, אלא נשארה באפיו, כמו שאמר הכתוב: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. עד אחר שיתפלל ועונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אז חוזרת הנשמה בגופו. ולכך יש בו ה' תיבות כנגד חמשה בחינות שמות שיש לנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. והנה עתה בקומו ממיטתו בעוד שהנשמה באפיו קודם שיכנס בגופו יברך אלו הג' ברכות, ולא כמו שעושין קצת בני אדם שמסדרים הברכות אחר התפילה. והנה צריך לכוין בברכתו, כמו שלעבר לא נכנס בגופו שום נשמה מהג' הנ"ל, כן מהיום והלאה שלא יכנס בו נשמה שאינה הגונה. ויהרהר בתשובה, שאם עשה איזה דבר מכוער מהג' הנ"ל, שיתחרט עליו ולא ישוב עוד לכסלה. וע"י זה פורח הנשמה שבאפיו שאינה הגונה לו והולכת לדרכה, ונשמתו שהיתה בו מקודם היא לבדה חוזרת ומתפשטת בגוף האדם. ע"כ מאחר שכבר נתפשטו הנשמות בגופו בשעת ברכו, א"כ מה יועיל לו לברך אלו ג' ברכות אחר התפילה? ואעפ"י שעל פי הפשט לית לן בה באיזה זמן שיברך, מ"מ ירא שמים יוצא ידי כולם ויברך אותם בזמנם קודם התפילה מהטעם הנ"ל, עכ"ל. ועיין מה שכתבתי לעיל אות ט':
(לג) שם: שלא עשני עכו"ם וכו' — ואם בירך "שעשני ישראל" או "שעשני יהודי", דעת הב"ח ז"ל [ד]שוב לא יוכל לברך "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אשה"; דלשון "שעשני ישראל" שכבר בירך משמעו בן חורין, ומשמעו נמי איש ישראל ולא אשה, דאשה נקראת "ישראלית", יעו"ש. והביאו דבריו הט"ז ס"ק ד ומגן אברהם ס"ק ט ומאמ"ר אות ז'. מיהו הל"ח פרק הרואה אות פ"ט כתב, דאם בירך "שעשני ישראל", לא יוכל לברך "שלא עשני עבד"; משמע הא "שלא עשני אשה" יכול לברך. וכן כתב מטה יהודה אות יו"ד, וכן הסכים ש"ץ דף נ"ד ע"א, והביאו קשר גודל סימן ה' אות ך' וסידור בי"ע אות י"א. אמנם המגן אברהם שם מצדד בזה אם יוכל לברך "שלא עשני אשה" או לא, יעו"ש ובמחצית השקל (ומן התימא על הש"ץ, שכתב דדעת המגן אברהם לברך "שלא עשני אשה", דהא אינו אלא מצדד צדודי, והיותר נראה דעתו שלא יברך, כאשר יעויין שם ומחצית השקל). ולפי מה דקיימא לן ספק ברכות להקל אפילו כנגד הרוב, כמו שכתבתי בסימן ח"י אות ז' ובכמה מקומות, אם כן הכא נמי, אם טעה וקדם ובירך "שעשני ישראל" או "שעשני יהודי", לא יברך עוד "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אשה" אלא בלא שם ומלכות:
(לד) שם: שלא עשני עכו"ם שלא עשני עבד שלא עשני אשה — ואם קדם ובירך "שלא עשני אשה" קודם שבירך "שלא עשני עכו"ם" ו"שלא עשני עבד", משמע מהב"ח, דלפי מה שכתב בסעיף ה', דאם קדים ובירך "זוקף כפופים" קודם שבירך "מתיר אסורים" – לא יברכנה, הוא הדין הכא, אם קדם ובירך "שלא עשני אשה", שוב לא יברך "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני עכו"ם". וכן אם בירך "שלא עשני עבד" קודם שבירך "שלא עשני עכו"ם", שוב לא יברך "שלא עשני עכו"ם", יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם סוף ס"ק ט, חיי אדם כלל ח' אות ב'. מיהו דעת הט"ז בס"ק ו, דאם בירך "שלא עשני אשה" קודם, יכול לברך אחר כך "שלא עשני עכו"ם" ו"שלא עשני עבד". וכן כתב הפרי חדש אות ה', והרב זקן שמואל בתחילת ספרו, והביא דבריו הברכי יוסף אות ט', ובספרו קשר גודל סימן ה' אות כ"א, וכן כתב מטה יהודה אות י"א, ר' זלמן אות ה', ש"ץ דף נ"ד ע"ב, סידור בי"ע אות י"ב. ולפי מה דקיימא לן דאין הולכין בספק ברכות אחר הרוב, אם כן הכא נמי, אם קדם ובירך "שלא עשני אשה" תחילה, שוב לא יברך "שלא עשני עכו"ם" ו"שלא עשני עבד" אלא בלא שם ומלכות, וכן כתב הרה"ג בן איש חי ז"ל פרשת וישב אות יו"ד:
(לה) שם: שלא עשני אשה — ועבד לא יברך "שלא עשני אשה", שהוא זיל טפי, כמו שכתבתי לעיל אות ל"ב, אלא יברך בלא שם ומלכות. ועיין פרי מגדים במשבצות זהב, אות ד':
(לו) שם הגהה: ואפילו גר יכול לברך כן — פירוש, שיכול לברך "שעשני גר", דזה נמי מיקרי עשיה, כמו שכתוב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן". דרכי משה אות ג', מגן אברהם ס"ק י, כס"א אות ז', ש"ץ דף נ"ד ע"ב (ומה שכתבו הברכי יוסף אות ט' ויפה ללב אות ך' דנוסחת מור"ם בשולחן ערוך היה "שעשני יהודי" וכו', עיין מאמר מרדכי אות ז' מה שכתב בזה). מיהו הב"ח חולק וכתב דאינו יכול לברך הגר "שעשני גר" או "שעשני יהודי", דמה שנכנס לדת יהודית הוא על ידי בחירתו שמסר הקב"ה ביד האדם, ולא שייך לומר שהוא יתברך עשאו גר, שקבל דת משה וישראל, ולכן אין הגר מברך מאלו ג' ברכות אלא שנים: "שלא עשני עבד", "שלא עשני אשה", ודלא כהגהת שולחן ערוך וכו', עכ"ל. וכן כתב הפרי חדש אות ד'. והל"ח אות פ"ט כתב דאם יברך "שעשני יהודי", לא יוכל לברך עוד "שלא עשני עבד", יעו"ש, ובדברינו לעיל אות ל"ג. והשיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ה' כתב, דאף אם יברך "שלא עשני גוי" אין קפידא, דהכוונה שלא עשני שאשאר גוי. ומכל מקום יותר נכון לברך "תחת כנפי השכינה", עכ"ל. וכן כתב המגן אברהם ס"ק י דיכול לברך "שלא עשני גוי", יעו"ש, וכן פסק היד אהרן בהגהת בית יוסף להלכה דגר יכול לברך שלא עשני גוי, יעו"ש. ועיין ברכי יוסף אות ט' מה שכתב על דברי היד אהרן, וסיים וזה לשונו: ואנן בעניותן מסתברא לן איפכא, כיון דמצינו גדול מרבוותא קמאי הרמ"ה שכתב דלא יברך ברכה זו, ומייתו לה או"ח ומהרד"א, וגם אשור נלוה עמם מרן ז"ל דנראה דמסכים עמהם, וגם הב"ח והשל"ה, הביאו המגן אברהם, והפרי חדש ומהר"י הלוי שהביא בספר יד אהרן הסכימו לזה, וכן נראה דעת מהריק"ש בהגהותיו, הכי נקטינן, עכ"ל. וכן כתב בספרו קשר גודל סימן ה' אות כ"ו, והביאו ש"ץ דף נ"ד ע"ג, וכתב דכן נראה הסכמת מהר"י עייאש בספרו מטה יהודה, עכ"ד. וכיון דדבר זה לא נפיק מפלוגתא, יש לברך הגר "שלא עשני גוי" בלא שם ומלכות:
(לז) וגר שהיתה לידתו בקדושה, כתב הפרי חדש אות ד' דמברך "שלא עשני גוי". ומבית יוסף בשם הרמ"ה משמע דבעינן הורתו ולידתו בקדושה, הא לידתו בקדושה אין מברך, דעל ידי בחירת אמו נעשה ישראל, וצריך עיון. ועיין יורה דעה סימן רס"ח וסימן רס"ט סעיף ד' בזה. פרי מגדים במשבצות זהב אות ה':
(לח) השבוי מברך "שלא עשני עבד", שלא תיקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה, אלא מפני שאין העבד חייב במצות כישראל ואינו ראוי לבוא בקהל ופסול לכמה דברים. בית יוסף, וכן כתב הפרי חדש שם, ש"ץ שם:
(טל) ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאמר "שלא עשני עבד" ולא "שעשני גר", ואף על גב דחייב בכל המצוות. וטומטום ואנדרוגינוס דחייבין מספק בכל המצוות לא יאמרו "שלא עשני אשה", דספק הם. ואפשר יאמרו "כרצונו". פרי מגדים אשל אברהם אות יו"ד, ועיין לקמן אות מ"א:
(מ) ממזר, ישראל גמור הוא. וסומא מברך כל השלש ברכות, חדא דקיימא לן סומא חייב בכל המצוות מן התורה, כמו שכתב המגן אברהם בסימן נ"ג ס"ק ט"ז, וכן כתב הפרי חדש שם סעיף י"ד, דלא כנ"ץ, ואף לר' ירוחם ונ"ץ דפטור מן התורה, מדרבנן חייב, ואילו נשים במצוות עשה שהזמן גרמן אפילו מדרבנן פטורים. פרי מגדים שם:
(מא) שם: והנשים מברכות שעשני כרצונו — כתב הרב זקן שמואל בריש ספרו: נראה דאף העבד מברך בברכה זו. והביאו הברכי יוסף אות יו"ד. אמנם הפרי חדש ז"ל כתב אות ד' על דברי מרן ז"ל, וזה לשונו: ולי נראה שאין מברכות אלא השני ברכות ראשונות ותו לא, כיון דלא אשכחינן לה בגמרא, דכולי האי הוה להו לפרושי, עכ"ל. ולזה הסכים הרב מהר"י עייאש בספר מטה יהודה סוף אות יו"ד, יעויין שם. והביא דבריו הש"ץ דף נ"ד ע"ב. וכן כתב החיד"א בקשר גודל סימן ה' אות כ"ג, דנשים מברכות "שעשני כרצונו" בלא שם ומלכות. סידור בית עובד אות י"ג, בן איש חי פרשת וישב אות יו"ד. ולפי זה, גם העבד וטומטום ואנדרוגינוס יאמרו בלא שם ומלכות:
(מב) ובענין ב' ברכות הראשונות, משמע מדברי הפרי חדש הנזכרים דנשים מברכות, דהיינו שלא עשני גויה, שלא עשני שפחה. וכן כתב החיד"א בקשר גודל שם אות כ"ב, וזה לשונו: נשים מברכות שלא עשני גויה שלא עשני שפחה בשם ומלכות. אחרונים בסימן מ"ו. ודלא כהרב יעב"ץ בסידורו שכתב בלא שם ומלכות, עכ"ל. והביא דבריו סידור בית עובד אות י"ג. אמנם בספר עולת שבת כתב שהאשה תברך שלא עשני גויה שלא עשני שפחה בלא שם ומלכות, מאחר שלא נזכר בגמרא, וכן ב"שעשני כרצונו" נכון שלא תברך בשם ומלכות, עד כאן דבריו. והביאו פתחי עולם אות י"ז:
(מג) סעיף ה: ואם קדם ובירך זוקף כפופים קודם שיברך מתיר אסורים לא יברכנה — שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי, זה בכלל, ד"מתיר אסורים" נתחייב מיד כשיושב. מיהו הב"ח כתב דיכול לברכה אחר כך, יעו"ש, והביא דבריו מגן אברהם ס"ק י"א. וכתב, דלי נראה להקל בספק ברכות. (ומה שכתב המגן אברהם שם, דרש"ל סימן ס"ד כתב שיברכנה כמו הב"ח, לא עיין בתשובת רש"ל הנזכר, אלא בדברי שיורי כנסת הגדולה וכמו שכתב המחזיק ברכה אות ה' ד"ה ועוד וכו', יעו"ש). וכן כתב הט"ז ס"ק ו, דיפה פסק בשולחן ערוך כרב עמרם, דספק ברכות להקל. וכן כתב פרי מגדים במשבצות זהב אות ו', סולת בלולה במקו"ח אות ג', וכן נראה דעת הפרי חדש אות ה', מאמר מרדכי אות ח', קשר גודל סימן ה' אות ט"ז, ש"ץ דף מ"ח ע"ג, ר' זלמן אות ה, חיי אדם כלל ח' אות ד', סידור בית עובד אות ז'. ודלא כהלכות קטנות חלק א סימן קי"ח, שכתב דעכשיו שנהגו לאומרם על הסדר אין קפידא בדיעבד וכו', יעו"ש, והביא דבריו יד אהרן בהגהת הטור. ועיין פרי מגדים אשל אברהם אות י"א, שכתב וזה לשונו: ויראה שישמע אחר כך מאחר הברכה "מתיר אסורים" ויכוין לצאת, ויוצא ממה נפשך. ואם יש מי שאין בקי בברכת "מתיר אסורים", יכול הוא לברך להוציאו, דהוי ספק ספיקא, עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לעיל סימן ח"י אות ז' דגם היכא דאיכא ספק ספיקא במילי דברכות – יש אומרים דאין לברך, אין אם כן הכא נמי לברך "מתיר אסורים" להוציא את שאינו בקי, אלא יברך הוא לעצמו בלא שם ומלכות, או ישמע מאחר:
(מד) אדם כפות בלאו הכי מחמת חולי שאינו יכול לזוז ממטתו – גם כן מברך ברכה זו של "זוקף כפופים", דעל מנהגו של עולם נתקנו ברכות אלו. בן איש חי פרשת וישב אות ו'. ועיין מנחת אהרן כלל ה' אות י"ד, ולקמן אות מ"ט. (ומה שכתב שם בן איש חי: הא איכא רש"ל וב"ח דפסקו לברך "מתיר אסורים" אם הקדים זוקף כפופים וכו', יעויין שם, זה נמשך אחרי דברי המגן אברהם הנזכר באות הקודם, ולא ראה דברי רש"ל בשורשם, כמו שכתבתי באות הקודם, יעו"ש):
(מה) אם בשעה שאמר "ברוך אתה ה'" היתה כוונתו לברך "זוקף כפופים", יסיים זוקף כפופים, אף על גב דאז לא יוכל לברך "מתיר אסורים". וכן ב"שלא עשני עבד" ו"אשה" וכיוצא בו. ומכל שכן בשאר ברכות, שלא יקפיד על הסדר אלא יסיים כמו שחשב בשעה שהזכיר השם. חיי אדם כלל ח' אות ה', מיהו לפי מה שכתב הרב ז"ל בשער הכוונות דף א' ע"ג, דכל הי"ח ברכות מן "הנותן לשכוי" עד סוף ברכת התורה כולם חייב האדם לסדרם ולברכם בכל יום אף על פי שלא נתחייב בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים ואין לבטלם וכו', אם כן אין לבטל שום ברכה מפני חומרא זו שבשעה שהזכיר את השם היה דעתו על ברכה אחרת, אלא אם היה בדעתו בשעה שהזכיר את השם לברך "זוקף כפופים" או "שלא עשני אשה" – יכול לסיים "מתיר אסורים" או "שלא עשני עכו"ם" כדי שלא יפסיד ברכות הקודמות להם, וכמו שכתב מרן ז"ל בסימן ר"ט סעיף ח' בשם יש אומרים על כהאי גוונא דיצא. וכן כתב המגן אברהם שם ס"ק ב העיקר דיצא, יעו"ש. ובכהאי גוונא לא אמרינן ספק ברכות להקל, דעיקר ספק ברכות להקל הוא דחיישינן שמא אינו צריך לאותו ברכה והויא ברכתו לבטלה ויש בה משום "לא תשא" וכו'; אבל בכהאי גוונא שהוא צריך לאותה ברכה, ומסיים כהוגן, רק כשהזכיר את השם היה דעתו אל ברכה אחרת – ליכא למיחש לזה בדיעבד, כדי שלא להכניסו בספק ולבטל ממנו ברכות הקודמות להן. וכן פסק הרה"ג בן איש חי זלה"ה פרשת וישב אות ז', וכתב שבספרו מקבציאל דחה דברי החיי אדם, יעו"ש:
(מו) אם היה צריך לברך מתיר אסורים, וטעה ואמר זוקף כפופים, וחזר ואמר מתיר אסורים, וכן היה ברכתו: בא"י אמ"ה זוקף כפופים מתיר אסורים. וכן בשאר ברכת השחר שטעה בכהאי גוונא, כגון שהיה צריך לברך הנותן לשכוי וכו' וטעה ואמר פוקח עורים, וחזר ואמר הנותן לשכוי, יצא ידי שניהם ואינו צריך לברך עוד לא הנותן לשכוי ולא פוקח עורים. ואע"ג דמרן ז"ל בסימן ר"ט סעיף ב' כתב דאם לקח כוס של שכר ובירך בורא פרי הגפן וחזר ואמר תוך כדי דיבור שהכל נהיה בדברו דיצא ידי שהכל, שאני התם דאינו צריך רק לשהכל; אבל הכא דהוא צריך לשניהם ונכללו שניהם בברכה אחת, י"ל דיצא ידי שניהם, וכמ"ש מרן ז"ל ביו"ד סימן של"א סעיף ע"ח: המפריש תרומות ומעשרות זה אחר זה מיד, כוללן בברכה אחת. ואע"ג דבשאר ברכות לא עבדינן הכי אלא מברכין כל אחת בפני עצמה, שאני הכא כיון שכבר נכללו בברכה אחת שניהם והוא מחויב עתה בהם יש לומר יצא ידי שניהם. ועיין סימן ר"ט במגן אברהם ס"ק ה' ונושאי כליו, והנלע"ד כתבתי:
(מז) סעיף ו: יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין; הגהה: אך המנהג פשוט בבני האשכזים לאומרה — וכן כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות דף ב' ע"ב וז"ל: דנכון לאומרה, והיא אחת מן י"ח ברכות האלו שתיקנו קודם התפילה, ואעפ"י שיש מגמגמין בדבר זה, עכ"ז ראוי הוא לאומרו עכ"פ וכמו שנבאר סודה בע"ה. והטעם, שהשתי ברכות אלו שהם מלביש ערומים וברכת הנותן ליעף כח נתקנו לסוד מה שנבאר עתה בע"ה. והוא, כי הנה אין אדם בארץ אשר לא יחטא, וע"י כך מפשיטין מעליו לבוש הקדושה ומלבישין לנשמתו מלבוש הקליפה, בגדים צואים, כדמיון מה שאמר הכתוב: "ויתנצלו בני ישראל את עדים", ונמשך עליהם זוהמת הנחש, וכדמיון אדם הראשון שנאמר בהם: "וידעו כי ערומים הם", ואח"כ כתיב: "וילבישם כתנות עור", משכא דחויא. והנה הכל הוא כפי ערך החטא, כי אם החטא הוא קל, מתחלש כח הלבוש ההוא בסוד "צור ילדך תשי" וכו', אבל איננו מסתלק מעליו, ואם החטא הוא חמור מסתלק הלבוש לגמרי מעליו. וכנגד ב' בחינות אלו נתקנו ב' ברכות אלו, וענינם הוא, כי הנה בכל לילה כאשר האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות העליונה, בסוד "בידך אפקיד רוחי", הנה היא מחדשת אותה בסוד חדשים לבקרים וכו'. ומי שנסתלק ממנו לבושו, נותנת אליו בבקר בחינת לבוש, ומי שיש לו לבוש אלא שנחלש, היא נותנת כח הלבוש ההוא וכו'. והרי נתבאר ברכת מלביש ערומים שנתקנה כנגד מי שנתפשט מעליו לגמרי מלבוש הקדושה, והנה הוא מתחדש עתה בבוקר לגמרי; וכנגד בחינה השני שנחלש מלבושו אך לא נפשט לגמרי, תקנו ברכת הנותן ליעף כח, והדבר מבואר, עכ"ל. וכן כתב בפע"ח שער התפלה פ"ב. עו"ת דף י"ג ע"א הנדפס מחדש. ועיין נהר שלום דף י"ז ה"ג הנדפס מחדש. וכתב הרב נתן שפירא בספר מצת שימורים, מאחר שהרב זלה"ה הסכים לאומרה, בודאי שע"פ רוח הקדש שאמרה לו, יעו"ש. והלק"ט סי' קפ"ה כתב דהוא ז"ל נוהג לאומרה. וכן הסכמת מט"י אות י"ב. וכן כתב הברכי יוסף אות ל"א וז"ל: עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה עפ"י כתבי רבינו האר"י ז"ל, כי אף דקבלנו הוראות מרן ז"ל, קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל גם הוא יודה לברכה. ומה גם שכתב הכנסת הגדולה דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן ז"ל בסוף ימיו. וכן ראוי לנהוג, ודלא כהפרי חדש, עכ"ל. וכן כתב הברכי יוסף שם בשיורי ברכה אות ח' בשם הרמ"ע, וכתב שראויה ברכה זו שתאמר אחר מלביש ערומים קודם להתעטף בציצית, יעו"ש. והביא דבריו הש"ץ דף מ"ח ע"ד, וכתב דמי שנוהג כדעת האר"י ז"ל צריך ליזהר לאומרה אחר מלביש ערומים דוקא יעו"ש, והביא דבריו שערי תשובה אות יו"ד. וכן כתב קשר גודל סימן ה' אות טו"ב. סידור בי"ע אות ח'. כף החיים סימן ט' אות יו"ד. יפה ללב אות כ"א. וכתב דעכשיו נתפשט המנהג גם בבני הספרדים בכל המקומות, אפילו בחו"ל, לאומרה בשם ומלכות ככל הברכות ע"פ כתבי רבינו האר"י זצ"ל, וכן העד העיד כס"א באות ט', ודלא כהשולחן גבוה אות ך' שכתב: ובחוץ לארץ אין נוהגים לאומרה, יעו"ש. וכן כתב בן איש חי זלה"ה פ' וישב אות ח', וכן המנהג עתה פשוט בכל המקומות, בין בארץ בין בחו"ל, וכמו שכתב היפה ללב ז"ל:
(מח) סעיף ז: יש נוהגים לברך ברכות אחרות וכו' וטעות הוא בידם — וכן מנהגינו שלא לברך שום ברכה חוץ מהי"ח ברכות שזכרנו לעיל אות י"ח:
(מט) סעיף ח: כל הברכות האלו אם לא נתחייב בהם וכו'. הגהה: ויש אומרים דאפילו לא נתחייב בהם מברך אותם וכו' — וכן כתב הב"ח. וכן כתב מט"י סוף אות י"ד, דכבר נהגו העולם כדברי ההגהה, יעו"ש. וכן כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות דף א' ע"ג וז"ל: כל הי"ח ברכות שיש מן הנותן לשכוי בינה עד סוף ברכת התורה, כולם חייב האדם לסדרם ולברכם בכל יום אעפ"י שלא נתחייב הוא בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים. ואין לבטלם אפילו אם האדם לא יישן בלילה, אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה, צריך לברכן בכל יום כולן אעפ"י שלא נתחייב בהם, לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו. חוץ מברכת שעשה לי כל צרכי ביום ט' באב ויום הכיפורים, שאז כל העולם יחפים, וגם חוץ מברכת על נטילת ידיים ומברכת אשר יצר, ששתי ברכות אלו אם לא נתחייב בהם אין לברך עליהם, עכ"ל. וכן כתב בפרי עץ חיים שער הברכות פרק א. וזמנם הוא מחצות הלילה ואילך, כמו שכתב בשער הכוונות דרוש א' מדרושי הלילה דף נ"ח ע"א ופרי עץ חיים שער תיקון חצות פרק א ופרק ג. וכן כתב הרש"ש ז"ל בספר נהר שלום בהקדמת חצות דף פ"ז ע"א ובחדש דף ט"ו ע"ג וזה לשונו: באופן שצריך זריזות וזהירות מאד לשמור נפשו שברגע חצות ימצא ניעור, בפרט אם שורש נשמתו הוא מזיווג יעקב ולאה הנעשה אחר חצות לילה. ויברך ברכות השחר. וצריך לאומרם אפילו שלא נתחייב בהם, כגון שלא יישן או שלא פשט בגדיו או לא חלץ מנעליו וכיוצא, אעפ"י כן צריך לאומרם, לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו, והם להמשיך מוחין לפרצופי העולמות העליונים. חוץ מברכת על נטילת ידיים ואשר יצר, שאם לא נתחייב בהם לא יברך, וחוץ מברכת שעשה לי כל צרכי בט' באב וביום הכיפורים, שאז כל העולם יחיפים. וזמנם מחצות הלילה ואילך. וצריך להזהר לאומרם כולם בקומו בחצות הלילה, כדי להחזיר המוחין שנסתלקו קודם חצות מהז"א הכולל דמדת היום ונתפשטו בנוק' הכוללת דמדת הלילה, ועל ידם נגדלה כנגד כל אחורי הז"א, ובחצות ממש ננסרת ובאה לפנים ומסתלקים המוחין ממנה ועולים למ"ן לאו"א ומזדווגים או"א וממשיכין מוחין חדשים דפנים ומתחדשים גם המוחין הראשונים, וכנזכר כל זה באורך לקמן בברכת המעביר יעו"ש. ועתה על ידי הברכות של השחר חוזרים המוחין ההם דאחור ופנים להתפשט בז"א הכולל דמדת היום. וכדי להמשיך השפע המוחין לפרצופים העליונים ולבטל מהם אחיזת הקליפות שנתאחזו בהם קודם חצות כנודע, וכדי לברר הבירורים המתיחסים לכל ברכה וברכה. ואם לא יאמר אותם כולם בקומו בחצות מונע המשכת השפע והמוחין לפרצופים העליונים, וגורם להשאיר אחיזת הקליפות במקומות עליונים, ובנרנח"י שלו ובחושים שלו נשאר התפשטות הקליפות, והוא משתמש בהם עם אחיזת הקליפות שבהם וילכו בלא כח בעת ובזמן שהיה לו כח להפרידם ולבטלם. והיא סיבה דכמה רעות ח"ו. לכן ראוי להזהר לאומרם כלו במקומו בחצות, ואפילו שהוא רוצה לישן אחר כך אין בכך כלום והוה ליה כישן ביום, וכמו שכתב הרב ז"ל על הקם בחצות אחר שיסדר ברכותיו ויאמר תיקון חצות ויעסוק בתורה כמו שעה אחת, שאם אינו יכול לעמוד על עצמו שיכול לחזור לישן, רק שיקום קודם עמוד השחר כמו חצי שעה ויחזור ללימודו. ולא מיבעיא מי שישן וקם בחצות שצריך לעשות כן כנזכר, אלא אפילו מי שלא ישן כלל והוא לומד מתחלת הלילה, הנה בהגיע חצות צריך לאומרם. חוץ מברכת התורה, שאם לא ישן שאין צריך לאומרם עד שיעלה עמוד השחר. אבל שאר הברכות צריך לאומרם. וכנזכר בספר הזוהר פרשת ויקהל קצ"ה ע"ב במעשה דר"א ור"י שהיו לומדים מתחילת הלילה, וכשהגיע חצות ושמעו קול התרנגול ברכו. כי אעפ"י שמצדו לא נסתלקו המוחין מז"א דפרטות, הנה מז"א דכללות נסתלקו ועתה חוזרים. ואפילו מצדו נסתלקו עצמות הנרנח"י בהסתלקות המוחין הכוללין ועתה חוזרים מחודשים כנודע, עכ"ל. והביאו דבריו הש"ץ דף מ"ו ע"ג. זכ"ל ח"א ה"ב אות ש'. ומה שכתב הפרי חדש אות א' דמי שקם בחצות לילה לקרות תיקון חצות או ללמוד ודעתו לחזור ולישן, ברכת המחזיר נשמות יניחנה לבוקר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ז מהלכות תפילה דין ג וזה לשונו: בשעה שיקיץ בסוף שנתו מברך וכו'. וכתב הכסף משנה דדווקא בסוף שנתו, ולא כל זמן שייקץ באיזה שעה שתהיה, יעו"ש. וכן כתב העטרת זהב. וכן כתב המגן אברהם סימן ו ס"ק ח בשם סד"ה, יעו"ש. כבר כתב על זה הש"ץ דף מ"ו ע"ב דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל, דסבירא ליה דכל ברכות השחר על הנאת עצמו הוא מברך ואם לא נתחייב באחת מהן אינו מברך, וכן פסק השולחן ערוך; ולפי זה שייך שפיר לומר ברכת אלהי נשמה צריך להמתין עד שיגמור סוף שנתו. אבל לדעת החולקין דפסק מור"ם ז"ל כדידהו, דבין נתחייב בין לא נתחייב שעל סידורו של עולם והנהגתו הוא חייב לברך, ואנן בדידן כבר פשטה הוראה לפסוק כדעת מור"ם ז"ל וכו' וכן כתבו המקובלים ז"ל, אם כן מי שקם בחצות לילה יוכל לומר כל סדר הברכות אפילו דעתו לחזור ולישן וכו', יעו"ש. ועיין ברכי יוסף אות י"ב ובקשר גודל סימן א' אות ט'. פתח הדביר סימן ו' אות ב' וחס"ל סימן מ"ז אות ו' וכף החיים להרב חיים פלאג'י ז"ל סימן ט' אות א'. ומנהגינו כהאר"י והרש"ש ז"ל דהקם בחצות מברך כל הברכות כולם, מן על נטילת ידיים עד סוף ברכת התורה בשם ומלכות, ואפילו אם דעתו לחזור ולישן עוד. ואחר כך אינו חוזר ומברך כלום, דהוי כאלו ישן ביום. ודלא כהפרי חדש אות ח' והביאו מט"י סימן מ"ז אות ט"ז. וכן מי שלא ישן כלל והוא לומד מתחילת הלילה והגיע חצות, מברך כל הברכות כולם, חוץ מברכות התורה שאינו מברך עד אחר עלות עמוד השחר וחוץ מברכת על נטילת ידיים שאינו מברך כלל מפני שלא נתחייב בה, כמו שכתבתי לעיל סימן ד' אות מ"ח. מיהו ברכת אשר יצר נהגו לחייב עצמם כדי לסמוך ברכת אשר יצר לברכת אלהי נשמה, כמו שכתבתי לעיל אות ג'. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן כ"ה אות ע"ה, דכנגד דברי האר"י ז"ל לא אמרינן ספק ברכות להקל, יעו"ש. ועוד עיין לקמן סימן מ"ז אות כ"ו ואות כ"ז ואות כ"ט ואות ל':
(ן) שם בהגהה: דאין הברכה דוקא על עצמו וכו' — ולפי זה משמע דגם החרש מברך הנותן לשכוי בינה, וסומא מברך פוקח עורים. וכן כתב המגן אברהם ס"ק י"ד, דדעת הפוסקים משמע דאפילו הלן במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים, וסומא וחרש, מברך. אלא דהוא ז"ל לחלק יצא דסומא לא יברך פוקח עורים, אבל חרש יברך הנותן לשכוי, יעו"ש ובמחצית השקל. והפרי חדש אות ח' כתב דלפי דעת ההגהה והמקובלים חרש יכול לברך הנותן לשכוי, והסומא יכול לברך פוקח עורים לכולי עלמא, יעו"ש. (ומה שיש להקשות על זה שכתב הפרי חדש: וסומא יכול לברך לכולי עלמא, מהא דכתבו הגהות מיימוניות פרק ז מהלכות תפילה בשם התוספות, והביא דבריו המגן אברהם שם באות הנזכר, דסומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו, כבר הקשה זה היד אהרן בהגהת הטור, והביא דבריו הברכי יוסף אות י"ג יעו"ש). מיהו הרב מטה יהודה אות ג' דחה דברי הפר"ח והסכים שלא יברך הסומא פוקח עורים ולא החרש הנותן לשכוי יעו"ש. אמנם הברכי יוסף בשיורי ברכה אות י"ד כתב וזה לשונו: סומא מצי לברך פוקח עורים אף לדעת הרמב"ם. הרה"ג מהר"ם זכות בספרו קול הרמ"ז פרק ד דמגילה, וכתב שם שהסכימו עמו רבנן קשישאי דארעא ישראל, וכן כתב הפרי חדש. ובשגם יש לדחות סברותיו כאשר העירותיהו לפנים על דברי הפר"ח, מכל מקום המסתכל יפה ביושר העיון שפיר חזי דלקושטא דהלכתא אדחויי לא סמכינן וסומא נמי על טוב עין הוא יברך פוקח עורים כהוראת רבנן קדישי דארעא ישראל והפר"ח והרמ"ז והכי נקטינן, עכ"ל. וכן כתב בספרו קשר גודל סימן ה' אות י"ד. וכן הסכים הש"ץ בדף מ"ח ע"ב יעו"ש, זכ"ל ח"א בה"ב אות ש', סידור בית עובד אות ה'. וכן כתב הרה"ג בן איש חי זלה"ה פרשת וישב אות ה' וזה לשונו: אף על גב דקיימא לן ספק ברכות להקל, בהא נקטינן לברך, משום דלפי דעת רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות דכל ברכות אלו על מנהגו של עולם נתקנו, ואף על פי שלא נתחייב בהם האדם צריך לברך, אם כן הוא הדין בסומא דצריך לברך, וכנגד דברי האר"י ז"ל אין לומר ספק ברכות להקל, עכ"ל. ולא כמו שכתב היפה ללב ז"ל אות ב"נ שיברך בלא שם ומלכות. וגם בחרש כתב שם בקשר גודל אות י"ב דמברך הנותן לשכוי, ודלא כהמו"ק ומט"י שכתבו איפכא. וכן כתב סידור בית עובד אות ד'. וכן כתבנו אנן לעיל אות יוד, דלפי דברי האר"י ז"ל פשיטא דהחרש מברך הנותן לשכוי בינה יעו"ש. ועיין לקמן סימן מ"ז אות ל':
(נא) סומא לכולי עלמא יברך הנותן לשכוי. אחרונים ופשוט. קשר גודל שם אות י"ג. סידור בית עובד שם:
(בן) מי שחטפו שינה באמצע ברכות השחר, כל ברכה שאינו יודע בוודאי שלא אמרה לא יאמרנו מספק, ואפילו בברכות התורה אם הוא מסופק לא יברך מספק אלא ישמע מאחר שהוא מחויב או יברך בלי שם ומלכות. חס"ל סימן מ"ז אות ח'. ובן איש חי ז"ל פרשת וישב אות י"ב. ועיין לקמן סימן מ"ז אות ב':
(גן) שינוי מקום אסור לעשות בברכות השחר. רק במקום שמברך ענט"י יברך כל הברכות עד פרשת התמיד. כף החיים להרב חיים פלאג'י סימן ט' אות ו'. ועיין מה שכתבנו לעיל סימן א' אות כ"ח וסימן ו' אות ג' וסימן כ"ה אות כ"ו בשם האר"י ז"ל, שהיה מסדר כל ברכות השחר עד פרשת העקדה בביתו, ואחר כך היה מתעטף בטלית ומניח תפילין, ואחר כך היה הולך לבית הכנסת ומתחיל שם מפרשת העקדה ואילך, יעו"ש:
(דן) בעוד שלובש לא יאמר ברכות השחר; ולא יעשה שום עסק אפי' קל שבקלין, ולא ילך אנה ואנה מפינה לפינה כשמברך, אלא ישב על מכונו בהתבודדות ובכונת הלב כדי לברך ברכות השחר. ומה טוב אמר עם הספר מתחילת הברכות עד סוף התפילה. כף החיים שם אות ז' בשם קשר גודל וחס"ל. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ה' אות ב' ואות ג':
(הן) סעיף ט: לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אעפ"י שהוא אומרם דרך תחנונים וכו' — דעת מרן ז"ל לפסוק הכי, כיון שהביא סברא זו בסתם. והוא דעת הראב"ד וארחות חיים והטור ומהרי"ל, ככתוב בבית יוסף. וזה דעת הרמב"ם בתשובה בספר פאר הדור הנדפס מחדש סימן ק"ד וזה לשונו: לעולם צריך שיברך על התורה קודם קריאה, ואפילו יקרא פסוק אחד. ואין חילוק אם יקרא דרך תחינה ובקשה, יהיה מה שיהיה, על כל פנים צריך לברך. עד כאן לשון ברכי יוסף אות י"ד, וקשר גודל סימן ה' אות כ"ט, וכן כתב הש"ץ דף נ"ז ע"ב, סדור בית עובד אות י"ד, חס"ל סימן מ"ז אות א':
(נו) אם אומר בקשה, כי אין בי"ת אשר אין שם תיבות מפסוק הנועל את בית"ו, נראה דיכול לאומרה קודם ברכת התורה, דהני מילי דקראי שאמרו לחתום, לא נצרכה אלא לדבר צחות, לישנא דקרא נקט. ודמי למה שכתב מרן ז"ל ביורה דעה סימן רפ"ד, דאף דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט, באגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות. ועיין מה שכתבו במגינים לקמן סימן מ"ז דין ג', ברכי יוסף אות ט"ו, ש"ץ שם:
(זן) הנוהגים לומר לפני כל מצוה וברכה ולימוד פסוק "ויהי נועם", יזהר בבל יאמר קודם ברכות התורה. ברכי יוסף אות ט"ז וקשר גודל שם אות ל'. ש"ץ שם. וכן הנוהגים לומר "ותתפלל חנה", יברכו כל הברכות עד אחר ברכות התורה ואחר כך יאמרו "ותתפלל חנה", דאין לומר קראי "ותתפלל חנה" קודם ברכת התורה. הרב מהר"י אזולאי ז"ל בספר יוסף אומץ. סידור בית עובד בדינים מחודשים שאחר דיני ברכות השחר אות ג'. וכן אם בא ליכנס לבית הכנסת, לא יאמר פסוק "ואני ברוב חסדך" וכו' קודם ברכת התורה. ועיין עוד מה שכתבתי לעיל סימן ד' סוף אות ט"ז וסימן ח' אות ו' וסימן כ"ה סוף אות ס"ח:
(חן) שם הגהה: שהרי בימי הסליחות מתפללים סליחות ואחר כך מברכין על התורה עם סדר שאר ברכות וכו' — עיין מה שכתבתי לעיל אות מ"ט בשם הרש"ש ז"ל, שכל המאחר ברכות השחר גורם להשאיר אחיזת הקליפות במקומות העליונים ובנרנח"י שלו, יעו"ש, ואם כן כל הזריז ומקדים לברך ברכות השחר בכל מה דאפשר לו הרי זה משובח ומשתכר, שלא יתאחזו כל כך הקליפות בנרנח"י שלו. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן א' אות ח':
(טן) שם בהגהה: ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר וכו' — ולפי דברי האר"י ז"ל, ברכת אלהי נשמה צריכה להיות תיכף אחר ברכת אשר יצר, כמו שכתבתי לעיל אות ג'. וברכות התורה אחר ברכות השחר, כמו שכתבתי לעיל אות ח"י ואות מ"ט, יעו"ש. רק מי שקם קודם חצות ורוצה ללמוד מיד, יוכל לברך אז ברכת התורה קודם ברכות השחר, כיון שאי אפשר לו לברך אז ברכות השחר, כיון דלא הגיע חצות, וכאשר יבואר לקמן בס"ד סימן מ"ז אות כ"ט:
(ס) שם בהגהה: וטוב לומר בשחרית שמע ישראל וגו' בשכמל"ו כי לפעמים שוהים עם ק"ש וכו' — כתב הב"ח על דברי הגהה זו וזה לשונו: משמע דבכל יום ויום טוב לומר כך, ועל פי דבריו אלה נדפס בסידורים בשכמל"ו, ונהגו הכל לומר כך בכל יום ויום גדול וקטן. ואינו נכון, דלא ניתנו דברים אלו ליכתב בספר אלא לגדולים, שמשערים שהיום יהיו הציבור קוראים שמע בברכותיה לאחר זמנה, כי אז יהא מכוין לצאת בצפרא ויאמר אחריו בשכמל"ו; אבל בכל יום ויום לא יאמר, רק "ואומרים שמע ישראל" וגו', ולא יהא מכוין לצאת ידי קריאת שמע דאורייתא, וגם לא יאמר בשכמל"ו, עכ"ל. וכן כתב שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות י"א. עולת תמיד. פרי חדש אות ט'. אמנם בשער הכוונות דרוש ג' דקריאת שמע דף ך' כתב, דאפילו המתפללים כותיקין שאומרים קריאת שמע קודם הנץ החמה, אפילו הכי צריכים לומר פסוק שמע ישראל וגו' ובשכמל"ו בסדר הקרבנות, דתרוייהו צריכי, יעו"ש. וכן העיד מהרח"ו ז"ל שם בשער הכוונות על האר"י ז"ל, שאפילו כשהיה מתפלל כמנהג הותיקין ולומר קריאת שמע קודם הנץ החמה, אפילו הכי היה אומר קריאת שמע שני פעמים, יעו"ש:
(סא) שם בהגהה: כי לפעים שוהים עם קריאת שמע וכו' — וכתב מהרש"ל דיאמר גם כן פרשה ראשונה. ובהגהות תוספת שבת כתב, דמשמע דלפי זה צריך להניח תפילין מקודם, שלא יהא נראה כמעיד עדות שקר כשיאמר וקשרתם, עכ"ד. והנה אמת נכון הדבר ופשוט, מחזיק ברכה אות ז'. ועיין מה שכתבנו לעיל בזה בס"ד סימן כ"ה אות כ"ז, ועוד עיין באות שאחר זה, ולקמן סימן ס"ז אות א' ד"ה ולענין:
(סב) שם בהגהה: כי לפעמים שוהים עם קריאת שמע וכו' — מאד יש ליזהר בערי איטליא ודומיהן, שמאחרין בשבת ואחר כך מאריכין בזמירות וניגונים, ובוודאי עוברת שעת קריאת שמע בזמנה. והאיש הירא יאמר בבוקר כל הקריאת שמע כולה בזמנה, ואחר כך יקראנה בברכותיה עם הציבור. ועיין מה שכתב בפרי חדש לקמן סי' קי"ב. מחזיק ברכה אות ח'. וכן כתב הרוח חיים אות ג'. ועיין עוד מה שכתב הפרי חדש בזה הסימן אות ט', ובדברינו לקמן סימן ס"ז אות א' ד"ה ולענין. אבל אם אין מאחרין, לא יאמר כי אם פסוק שמע ישראל ובשכמל"ו לבד בסדר הקרבנות, כמו שכתבנו לעיל אות ס' בשם האר"י ז"ל. ועיין עוד לקמן בסימן מ"ח מה שכתבנו בענין סדר התפלה בס"ד:
(סג) בנוסח הזמירות אנו אומרים: מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה מאד ירושתינו, אשרינו כשאנו משכימים ומערבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומיחדים שמך וכו'. רוח חיים אות ד'. ועיין שם מה שפירש בזה: