שולחן ערוך אורח חיים מו ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · מו · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראין.
- הגה: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה:
מפרשים
ואין דבריהם נראין דאע"פ שנתן הטור טעם לסידורי אשכנז שיש ברכה זאת שניתקנ' עפ"ה חדשים לבקרים וכו' מ"מ כיון שהברכה ליתא בגמ' ע"כ אין לאומר' וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ס"ד והנה בסמ"ג חשב ג"כ ברכה זאת וכבר העיד רמ"א על המנהג בבני אשכנזים שיש לאומרה ואין אחר המנהג כלום ונראה ראיה לזה דיש לסמוך על המנהג דקשין לי דברי הרא"ש אהדדי דבפ' בתר' דבכורות ובפ"ק דקדושין העתיק הרא"ש ברכה שאומרים על פדיון הבכור אשר קידש עובר ממעי אמו וכו' וסיים ע"ז בצרפית ואשכנז לא נהגו לברכה זו דלא מצינו שום ברכה שלא הוזכר בתלמוד כי אחרי סדור רב אשי לא מצינו שנתחדש' ברכה ע"כ. וברפ"ק דכתובות הביא ברכת בתולים אשר צג אגוז כו' וכ' ע"ז ואפשר שברכה זאת תקנוה הגאונים ז"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל הרי סתר את דברי עצמו שא"ל ברכה שלא הוזכר בגמ' וא"א ליישב אלא בדרך זה דאם יש כבר מנהג לומר אות' הברכה אין לבטל' אף שלא הוזכרה בפי' בגמ' דכבר אפשר שהיה לגאונים שתקנו' סמך מן התלמוד בזה ע"כ לא בא הרא"ש בבכורות לבטל הברכה ההיא במקום שנהגו לאומרו אלא שכ' טעם על אשכנז וצרפת שא"א משא"כ בברכת בתולים שהמנהג לאומרה ע"כ לא ביטלה כנ"ל ליישב דבריו של הרא"ש והוא ראייה למה שכ' בברכ' הנותן ליעף כח במקום שיש מנהג. ואין להקשות מה יועיל המנהג כיון דאיכא חשש ברכה לבטלה זה אינו דכבר הוכיח ר"ת והביאו הרא"ש בפ"ק דקדושין שאין בזה משום לא תשא כיון שמזכיר השם דרך ברכ' אע"פ שאינו חייב בה ומביא ראיו' ברורות ע"ז ע"כ נלע"ד דכדי הוא המנהג בזה ולא לבטל הברכה משא"כ בברכת מגבי' שפלים שזכר הב"י שא"ל שאינ' בגמ' ובזה אין מנהג כלל לאומר' אע"פ שבאגוד' זכר ברכה זאת וכתב שראה שישנה בקצת ספרי התלמוד כד מגביה רישיה אומר מגביה שפלים. ומטעם זה כתב מו"ח ז"ל שאין להסיר' מן הסידורים משא"כ בברכת סומך נופלים שלא הוזכרה כלל בשום ספר שיש להסירה מן הסידורים ונראה דכיון שאין מנהג ברור גם במגביה שפלים אין להכניס עצמו בספק בזה ולא יאמר אותם וכמ"ש כאן בסעיף שאח"ז כן עיקר:
(יב) ואין דבריהם נראין: ובכ"ה כתב חכם אחד העיד שחזר הרב"י בסוף ימיו וצוה לאומרו בשם ומלכות ואני מחיתי שלא לשנות מנהג קדמונים לאומרו בלא שם ומלכות עכ"ל, ובכוונות כתב לאומרו וכ"כ הב"ח וסמ"ג:
ס"ו יש נוהגין כו'. טור וע"פ המדרש ועיין ילקוט תהלים סי' תש"ב ועיין תוס' מ"ו א' ד"ה כל:
ואין כו'. דאין לחדש ברכה אחר הגמ' כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין וזה שכתב בסעיף ז' יש נוהגין כו':
אך המנהג כו'. כמ"ש בירושלמי ובמ"ס מנהג עוקר הלכה ובכמה מקומות בש"ס:
(י) לאומרה: בכוונות כ' לאומרה בהזכרת שם ומלכות וכן כ' הב"ח וכן מנהגינו.
(כא) המנהג פשוט — וכן הסכימו האחרונים:
(כב) לאומרה — ר"ל בהזכרת שם ומלכות ואפילו אם היה ניעור כל הלילה ג"כ יש לברך אותה לפי מה שאנו נוהגין היום כהג"ה שבסעיף ח' [פמ"ג]:
(מז) סעיף ו: יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין; הגהה: אך המנהג פשוט בבני האשכזים לאומרה — וכן כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות דף ב' ע"ב וז"ל: דנכון לאומרה, והיא אחת מן י"ח ברכות האלו שתיקנו קודם התפילה, ואעפ"י שיש מגמגמין בדבר זה, עכ"ז ראוי הוא לאומרו עכ"פ וכמו שנבאר סודה בע"ה. והטעם, שהשתי ברכות אלו שהם מלביש ערומים וברכת הנותן ליעף כח נתקנו לסוד מה שנבאר עתה בע"ה. והוא, כי הנה אין אדם בארץ אשר לא יחטא, וע"י כך מפשיטין מעליו לבוש הקדושה ומלבישין לנשמתו מלבוש הקליפה, בגדים צואים, כדמיון מה שאמר הכתוב: "ויתנצלו בני ישראל את עדים", ונמשך עליהם זוהמת הנחש, וכדמיון אדם הראשון שנאמר בהם: "וידעו כי ערומים הם", ואח"כ כתיב: "וילבישם כתנות עור", משכא דחויא. והנה הכל הוא כפי ערך החטא, כי אם החטא הוא קל, מתחלש כח הלבוש ההוא בסוד "צור ילדך תשי" וכו', אבל איננו מסתלק מעליו, ואם החטא הוא חמור מסתלק הלבוש לגמרי מעליו. וכנגד ב' בחינות אלו נתקנו ב' ברכות אלו, וענינם הוא, כי הנה בכל לילה כאשר האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות העליונה, בסוד "בידך אפקיד רוחי", הנה היא מחדשת אותה בסוד חדשים לבקרים וכו'. ומי שנסתלק ממנו לבושו, נותנת אליו בבקר בחינת לבוש, ומי שיש לו לבוש אלא שנחלש, היא נותנת כח הלבוש ההוא וכו'. והרי נתבאר ברכת מלביש ערומים שנתקנה כנגד מי שנתפשט מעליו לגמרי מלבוש הקדושה, והנה הוא מתחדש עתה בבוקר לגמרי; וכנגד בחינה השני שנחלש מלבושו אך לא נפשט לגמרי, תקנו ברכת הנותן ליעף כח, והדבר מבואר, עכ"ל. וכן כתב בפע"ח שער התפלה פ"ב. עו"ת דף י"ג ע"א הנדפס מחדש. ועיין נהר שלום דף י"ז ה"ג הנדפס מחדש. וכתב הרב נתן שפירא בספר מצת שימורים, מאחר שהרב זלה"ה הסכים לאומרה, בודאי שע"פ רוח הקדש שאמרה לו, יעו"ש. והלק"ט סי' קפ"ה כתב דהוא ז"ל נוהג לאומרה. וכן הסכמת מט"י אות י"ב. וכן כתב הברכי יוסף אות ל"א וז"ל: עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה עפ"י כתבי רבינו האר"י ז"ל, כי אף דקבלנו הוראות מרן ז"ל, קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל גם הוא יודה לברכה. ומה גם שכתב הכנסת הגדולה דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן ז"ל בסוף ימיו. וכן ראוי לנהוג, ודלא כהפרי חדש, עכ"ל. וכן כתב הברכי יוסף שם בשיורי ברכה אות ח' בשם הרמ"ע, וכתב שראויה ברכה זו שתאמר אחר מלביש ערומים קודם להתעטף בציצית, יעו"ש. והביא דבריו הש"ץ דף מ"ח ע"ד, וכתב דמי שנוהג כדעת האר"י ז"ל צריך ליזהר לאומרה אחר מלביש ערומים דוקא יעו"ש, והביא דבריו שערי תשובה אות יו"ד. וכן כתב קשר גודל סימן ה' אות טו"ב. סידור בי"ע אות ח'. כף החיים סימן ט' אות יו"ד. יפה ללב אות כ"א. וכתב דעכשיו נתפשט המנהג גם בבני הספרדים בכל המקומות, אפילו בחו"ל, לאומרה בשם ומלכות ככל הברכות ע"פ כתבי רבינו האר"י זצ"ל, וכן העד העיד כס"א באות ט', ודלא כהשולחן גבוה אות ך' שכתב: ובחוץ לארץ אין נוהגים לאומרה, יעו"ש. וכן כתב בן איש חי זלה"ה פ' וישב אות ח', וכן המנהג עתה פשוט בכל המקומות, בין בארץ בין בחו"ל, וכמו שכתב היפה ללב ז"ל: