שולחן ערוך אורח חיים מז ג


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

דהכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך:

מפרשים

ט"ז

הכותב בד"ת. לא ידעתי מקור לזה מאין למדו הרד"א שמביא ב"י והלא פסק בסעיף שאח"ז דלא מברכין בהרהור מטעם דלא כד"ד כמ"ש ב"י בס"ס זה ובכתיבה ליכא אלא הרהור ואע"ג דכתב ר"י בריש היה קורא על ע"א דדרך הסופר שמוציא לפעמים תיבות מפיו בשעת כתיבה מ"מ בשביל זה אין לברך כיון שאינו ודאי ותו ק"ל דהא לגבי עדות מצינו מפיהם ולא מפי כתבם וכיון דגלי לן קרא דכתיבה לאו כדבור היאך נברך עליה וצ"ע לענין מעשה ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא בודאי מפיו קצת תיבות להנצל מתוך ברכה לבטלה אלא שבלא"ה י"ל כיון שאומר יברכך אחר ברכת התורה הוי כלומד ד"ת ונ"ל דהך כותב בד"ת היינו שכותב או מעתיק ומכוון ללמוד אז שפיר מברך אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך תחלה וכן יש ללמוד מדברי אבודרה"ם עצמו שסיים בלשון זה רק שלא יהא כותב דברי רשות משמע דה"ק אף שיכתוב איזה פסוקים באגרת שלומים וכיוצא בזה לא יברך וא"כ הה"נ שמעתיק לחוד הוה כדברי רשות כנ"ל:

מגן אברהם

(א) הכותב:    נראה דוקא בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין מה שהוא כותב א"צ לברך דאין זה לימוד ואפי' בכותב דרך לימודו צ"ע דהא עכ"פ הרהור הוא ובאגודה סיים וכתב ובלבד שלא יכתוב אגרות רשות וכ"כ התשב"ץ וצ"ל דה"פ אף על פי שכותב פסוקים באגרות רשות א"צ לברך:

באר היטב

(ב) בד"ת:    ודוקא בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר שמעתיק ספר ואינו מבקש להבין מה שהוא כותב א"צ לברך וה"ה אם כותב אגרת שלומים אף שכותב איזה פסוקים א"צ לברך. מ"א וט"ז.

(ג) לברך:    דהרהור לאו כד"ד. לפ"ז יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה.


משנה ברורה

(ד) הכותב - ס"ל דכתיבה עדיף מהרהור והטעם י"א משום דעביד מעשה וי"א דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה. וכל זה בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין א"צ לברך דאין זה לימוד וכ"ש אם כותב איזה פסוק באיגרת הרשות לדבר צחות א"צ לברך כיון שאינו מתכוין ללמוד. ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני שהרי מ"מ אינו רק מהרהר בדברי תורה אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגין:

ביאור הלכה

(*) הכותב בד"ת:    עיין במ"ב במה שכתבתי ולענין מעשה וכו' הלא המה הט"ז ומ"א והגר"א כולם הסכימו דהוי כהרהור ואף דהפמ"ג מצדד דצריך לברך היינו משום דהוא מצדד בסימן ס"ב דלדינא הרהור כדיבור דמי מדאורייתא ודלא כפר"ח אבל לפי מה שהבאנו שם בסימן ס"ב דכמעט כל הראשונים והאחרונים סוברים דהרהור לאו כדבור דמי מדאורייתא בודאי הדין עם הט"ז ומ"א:

(*) אע"פ שאינו קורא:    ואם הוא כותב ומעתיק וכוונתו רק כדי להרויח ממון אפשר דאפילו בקורא התיבות ג"כ אין צריך לברך דאין זה בכלל לימוד ועיין בסימן ל"ח במגן אברהם סק"ח. ולפ"ז אפילו אם הוא שכיר לכתוב סת"ם דדינא הוא דצריך לקרות בפיו הדברים שכותב אפשר דאין לו לברך ע"ז ברה"ת ועיין בט"ז שכתב דאפילו לדעת המחבר דכתיבה הוא כדיבור אם פעולתו הוא רק כדי להרויח ממון אין זה בכלל לימוד ויש לדחות דשם כיון שכונתו הוא רק כדי להרויח אין נחשב הכתיבה לדיבור משא"כ בדיבור ממש אפשר דלא נפקא מכלל ד"ת בכל גווני וצ"ע. ולענין מעשה יש להחמיר אם השכים בבוקר לכתוב סת"מ לברך ברכת התורה מתחלה ולאמור אח"כ הפסוקין שנוהגין:


כף החיים

(ה) סעיף ג: הכותב בדברי תורה אעפ"י שאינו קורא צריך לברך — עיין ט"ז ס"ק ב שהקשה על דין זה, דמאי שנא מהרהור, שפסק בסעיף שאחר זה דאין מברכין על ההרהור, מטעם דלאו כדיבור דמי, כמו שכתב בית יוסף בסוף סימן זה ובכתיבה נמי ליכא אלא הרהור וכו'. וסיים: ונראה לי דהך כותב בדברי תורה, היינו שכותב או מעתיק ומכוין ללמוד, דאז שפיר מברך; אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון, אין לו לברך תחילה, יעויין שם. וכן כתב סולת בלולה אות ב', יד אהרן בהגהת בית יוסף. מיהו הרב הלבוש בסעיף ד' כתב הטעם דהא דכותב מברך ואעפ"י שאינו קורא, מפני שעושה מעשה בכתיבה, וכן כתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות ב', יעויין שם. ולפי זה משמע דאפילו אינו מכוין ללמוד מה שהוא כותב, חייב לברך, מפני שהוא עושה מעשה בכתיבה. וכן כתב מט"י אות ב', דמסתמיות דברי השולחן ערוך משמע דאין חילוק, ובין הכותב לשם לימוד ובין הכותב דרך העתק כדי להרויח שכר – כדיבור דמי וצריך לברך, יעויין שם. והחיי אדם כלל ט' אות י"א כתב הטעם, משום דדרך הכותב להוציא מפיו מה שכותב, ושמא יוציא מפיו בלא כוונה. וכתב דכל שכן בכותב ספר תורה תפילין ומזוזות דחייב להוציא מפיו, דצריך לברך. וכן כתב אמ"ש כלל א' אות ב' דאסור לכתוב סת"ם עד שיברך ברכות התורה, משום דחייב להוציא מפיו מה שכותב, יעויין שם.

ולעניין מעשה, כדי להינצל מכל הספיקות, בין סופר הכותב סת"ם, בין סופר המעתיק ספר דרך לימודו, או שכותב איזה דבר תורה, צריך לברך תחילה ברכת התורה ואחר כך קורא פרשת ברכת כהנים, כנהוג, כדי שתהיה עיקר ברכתו על פרשת ברכת כהנים, ואחר כך כותב מה שרוצה לכתוב בדברי תורה. וכן יעשה מי ששומע דברי תורה מאחרים, שיברך ברכת התורה ויקרא פרשת כהנים ואחר כך ישמע, מפני שיש פלוגתא בזה, עיין מחזיק ברכה אות ד' וערוך השולחן אות ב'. אבל אם כותב איזה תיבות מפסוקים באגרת שלומים כדי לדבר צחות, אין צריך, כמו שכתבו הט"ז והמגן אברהם שם. ועיין לעיל סימן מ"ו אות נ"ו, ועוד עיין לקמן אות ז':

סעיף ד

(ו) סעיף ד: המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך — דהרהור לאו כדבור דמי. בית יוסף, ט"ז ס"ק ג, מגן אברהם ס"ק ב, ר' זלמן אות ב', חיי אדם כלל ט' אות יו"ד (ועיין שם בנשמת אדם אות ד' מה שכתב על דברי הגר"א, ועוד עיין פרי מגדים במשבצות זהב אות ב'). ולפי זה יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת דברי תורה בפה אחר הברכה, ט"ז שם. והיינו אם אינו אומר פרשת ברכת כהנים תיכף אחר ברכת התורה, דיש לחוש שמא יפסיק בדיבור של חול קודם שיוצ[י]א דבר תורה מפיו, ויש להחמיר כמו שכתב מרן ז"ל בסעיף ט' דהנכון שלא להפסיק ביניהם. אבל אם אמר ברכת כהנים תיכף אחר ברכת התורה, אינו צריך ליזהר בזה, ועיין פרי מגדים במשבצות זהב אות ג':

(ז) שם: המהרהר בד"ת א"צ לברך — כתב מנחת אהרן כלל ה' סימן ל"ד, דעל ידי עיון בספר אין זה הרהור בעלמא, שהרי אי אפשר שלא יוציא דבר מפיו דרך עיונו, ואם יוציא בשפתיו ודאי צריך לברך קודם לכן, עכ"ד. וכן דעת הרב בית עובד לחידושי אורח חיים סימן זה בכתב יד, והביא דבריו פתח הדביר אות ב' יעו"ש:

(ח) שם הגהה: והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו — וכן כתבו האחרונים, סולת בלולה אות א', ר' זלמן שם, חיי אדם שם, בן איש חי פרשת וישב אות י"ב. וכתב הלבוש, שהטעם שהוא עיקר דברי תורה אינו אלא מהרהר, עכ"ד, ומשמע אם אומר הטעם של הדין בפיו אסור עד שיברך, וכן כתב החס"ל אות א', בן איש חי שם:

(ט) שם בהגהה: והוא הדין דיכול לפסוק דין וכו' — הרב מנחת אהרן ז"ל כלל ה' אות ל"ד הכריע, דפיסוק דין דקאמר מור"ם ז"ל היינו הוראת אסור והתר דווקא ולא דיני ממונות, שכן כתב מור"ם ז"ל גופיה להדיא בדרכי משה בסימן פ"ה משם הר"ן ז"ל, וציינו בדרכי משה סימן זה. וטעמא טעים, אמאי בדיני ממונות בין תחילת דין בין גמר דין אסור לפסוק קודם ברכת התורה אפילו בלי נתינת טעם, משום דהיינו תורה. ומכח זה חלק על הרב מט"י ז"ל אות ד', שהבין בדעת מור"ם ז"ל דהיינו בדיני ממונות. וכתב שם דאסור לפסוק דיני ממונות בין הבעלי דינים. והך הוראת איסור והיתר דווקא הוראה פשוטה שאין צריך לעיין בספר, אכן אי צריכה רבא ללמוד דבר על ידי עיון בספר אין זה הרהור בעלמא ובעי ברוכי, יעוש"ב, פתח הדביר אות ג'. ועיין יפה ללב ז"ל אות ג', שכתב דזה וזה מותר בלי נתינת טעם, יעו"ש. ונראה היכא דאפשר יש להחמיר כדברי מנחת אהרן ז"ל:

סעיף ה

(י) סעיף ה: ברכת התורה אקב"ו על דברי תורה — נוסח האשכנזים "לעסוק בדברי תורה". טור וב"ח, מגן אברהם ס"ק ג'. וכתב ב"י בשם הרב דוד אבודרהם, שיותר נכון לומר "על דברי תורה", לפי שהוא כולל עסק הלימוד ועשיית המצות, יעו"ש. והביא דבריו מגן אברהם שם, וכן כתב הפר"ח אות ה'. ועיין שם מה שכתב על דברי הב"ח, ומה שתירץ הפרי מגדים באשל אברהם אות ג'. ועוד עיין שם בפרי חדש, שכתב דעיקר הגירסא "על דברי תורה", והעידו על מהרי"א מורנו הרב יצחק אשכנזי שהיה אומר כן, עכ"ד. והוא האר"י ז"ל, כמו שכתב היפה ללב ז"ל אות ד', דכן העיד מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות בנוסח התפלה דף ן' ע"ד וזה לשונו: גם ראיתי אותו עונה אמן באמצע שתי ברכות של "אשר קדשנו על דברי תורה" ובין ברכת "והערב נא ה' אלהינו", כנראה שהם שתי ברכות וכמו שכתב בעל הטורים (נראה שצ"ל ודלא כמו שכתב בעל הטורים, עיין לקמן אות י"ג), כי "והערב נא ה' אלהינו" הוא ברכה שניה בפני עצמה ואינה סיום ברכה א', עכ"ל. ומה שכתב הט"ז ס"ק ד': "ומהר"י לוריא כתב שיש לענות אמן אחר ברכת לעסוק בדברי תורה" וכו', אינו רוצה לומר שהאר"י ז"ל היה אומר נוסח זה "לעסוק בדברי תורה", דזה היפך עדות מהרח"ו ז"ל; אלא לא בא לומר כי אם על עניית אמן, שהאר"י ז"ל היה עונה אמן אחר ברכת "על דברי תורה". והט"ז תפס נוסח האשכנזים, וכמו שכתב היפה ללב שם. וכן כתב הרב מנחת אהרן ז"ל דף כ"ב ע"ג, שנוסח האר"י ז"ל "על דברי תורה", יעו"ש, והביאו דברי מנחם בהגהת הטור אות ג'. וכן מנהגינו כדעת מרן ז"ל והאר"י ז"ל ודעמייהו, לומר "על דברי תורה". ועיין לקמן אות י"ג:

(יא) שם: והערב נא וכו' — ויש לומר "אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית" וכו', על פי מה שאמרו רז"ל (בבא מציעא פה א), דכל הרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה מובטח לו שאין התורה פוסקת מזרעו, שנאמר "לא ימושו מפיך" וכו' (ישעיהו נט, כא). ב"ח, שיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות א', סולת בלולה סוף אות ב', וכן כתבו האחרונים. "ולומדי תורתך לשמה ברוך אתה י"י המלמד" וכו', כן הגרסא בהרי"ף, ב"ח, עולת תמיד אות ב', פרישה אות ז', שיורי כנסת הגדולה שם אות ב', אליה רבה אות ג', וכן כתבו האחרונים:

(יב) שם: ואשר בחר בנו — וגם הגר יברך כן ולא ישנה כלל, בין כשמתפלל יחיד בין כשמתפלל בציבור. אגרות הרמב"ם ז"ל סימן ט'. כנסת הגדולה בהגהת הטור. עולת תמיד אות א'. מגן אברהם ס"ק ג. פרי חדש אות ה'. אליהו רבה אות י"א. ר' זלמן אות ד'. ש"ץ דף נ"ו ע"א. קשר גודל סימן ה' אות כ"ו. סידור בי"ע אות כ"ג:

סעיף ו

(יג) סעיף ו: אומר והערב עם וי"ו. הגהה ויש אומרים בלא וי"ו וכו' — הנה טעם האומרים "והערב" עם וי"ו, מפני שסוברים שברכה אחת היא עם "אשר קדשנו", ואין לענות אמן אחר "על דברי תורה". והיא סברת התוס' והרא"ש והטור. וטעם האומרים "הערב" בלא וי"ו, סוברים שהיא בפני עצמה, ויש לענות אמן אחר "על דברי תורה". והיא סברת הרמב"ם והרשב"א בשם בעל המאור והרד"א, כמו שכתוב כל זה בטור וב"י יעו"ש. וכתב בית יוסף וזה לשונו: ולענין מעשה נראה לומר "והערב" עם וי"ו, שהרי לדברי האומרים שהיא ברכה אחת אם חסר הוי"ו הוי מפסיק באמצע הברכה. ולדברי האומרים שהיא ברכה בפני עצמה, אף על פי שאמרו עם וי"ו אין בכך כלום, עכ"ל. והנה מרן ז"ל לא גילה דעתו כי אם לומר "והערב" עם וי"ו, אבל לענין עניית אמן אחר "על דברי תורה" לא גילה דעתו. אמנם מוהרח"ו ז"ל בשער הכוונות העיד על האר"י ז"ל שהיה עונה אמן באמצע שתי ברכות של "אשר קדשנו על דברי תורה" ובין ברכת "והערב נא", כמו שכתבנו לעיל אות יו"ד. ומשמע דהיה אומר "והערב" עם וי"ו, כדעת מרן ז"ל, וגם היה עונה אמן אחר "על דברי תורה", דסובר ששני ברכות הם כדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל. וכן כתב בספר פרי עץ חיים שער הברכות פרק א. וכן כתב מצת שימורים. נגיד ומצוה דף י"א ע"א. משנת חסידים מסכת חצות פרק ג אות י"א. וכן כתבו הט"ז ס"ק ד ומגן אברהם ס"ק א, שהאר"י ז"ל נהג לענות אמן בנתיים, יעו"ש. וכן כתב יד אהרן בהגהת הטור, וכתב דלא כהפרי חדש ז"ל שכתב דמהרי"א היה אומר בלא וי"ו, דליתא. וכן כתב החיד"א בקשר גודל סימן ה' אות כ"ח. ר' זלמן אות ה'. ש"ץ דף ח ע"ג ודף נ"ו ע"א. סידור בי"ע אות כ"ה. חס"ל אות ג'. כף החיים סימן ט' אות י"ב. שערי תשובה אות ו'. בן איש חי פרשת וישב אות י"ב:

סעיף ז

(יד) סעיף ז: ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה אם למד מיד וכו' — ואז פוטרת לימוד של כל היום. בית יוסף בשם התוס' והרא"ש, וכן כתב מגן אברהם ס"ק ו, וכתב הפרי מגדים באשל אברהם אות ו' דכן דעת מרן ז"ל. ר' זלמן אות ו'. שתילי זיתים אות ח'. מיהו יש אומרים דאפילו אם למד אחריה מיד אינה פוטרת אלא אותו לימוד בלבד, אבל לא של כל אותו היום. והיא סברת הרשב"א בשם הראב"ד, לספרים דגרסי "ששנה על אתר", והביאו בית יוסף, יעו"ש. וכן דעת הפרי חדש על זה הסעיף, וכן משמע מדברי הלבוש סעיף ח. ועיין פרי מגדים שם. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל אות ב' בדברי הפוסקים, דסבירא להו דברכת התורה מדרבנן, והולכין בספיקה להקל, הכא נמי מי ששכח לברך ברכת התורה ובירך ברכת אהבת עולם ולמד מיד, אמרינן כדברי הפוסקים דסבירא להו דברכת אהבת עולם פוטרת לימוד של כל אותו היום אם למד אחריה מיד, ואינו צריך לברך עוד ברכת התורה, אפילו אם הפסיק מללמוד וחזר ולמד. ועיין לקמן אות טו"ב:

(טו) שם: ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה וכו' — מדקאמר כאן: פוטרת ברכת התורה, ובסימן קל"ט סעיף ט' גבי קראוהו לקרות בתורה כתב דנפטר מברכת אשר בחר בנו, משמע דכאן בברכת אהבת עולם נפטר מכל ג' ברכות של תורה; מה שאין כן אם קראוהו לקרות בתורה, דאינו נפטר אלא מברכת "אשר בחר בנו" לבד, אבל שאר ברכות – "אשר קדשנו... על דברי תורה" "והערב נא" – צריך לברך. וכן כתב הב"ח שם בשם מהרש"ל, וכתב שהוא פשוט, יעו"ש. שיורי כנסת הגדולה שם בהגהת הטור אות י"ב. וכן כתב המגן אברהם שם ס"ק י"ב, פרי חדש שם, שתילי זיתים שם אות ך', חס"ל סימן מ"ו אות ז', קיצור שולחן ערוך סימן ז' אות ז' ואות ח':

(טז) שם: אם למד מיד וכו' — ואף אם התפלל וסיים התפילה, אינו נקרא הפסק אם לומד מיד אחר התפילה. לבוש, מט"י אות י"ב, פרי מגדים אשל אברהם אות ו'. ועיין מאמר מרדכי שתמה על הלבוש שכתב זה מסברת עצמו, וסיים וזה לשונו: וגדול מזה נראה, דאף אם הפסיק בכל הסדר שאחר התפילה, כגון וידוי ונפילת אפיים ושאר דברים, לא הוי הפסק, דכל שלא יצא מבית הכנסת ועוסק בדברי תפילות ותחנונים – מיד קרינן ביה, עד כאן דבריו, והביאו פתח הדביר סימן ז' אות ב'. וזה לשון א"ז: ומיהו כל ענייני תפילה, וגם שהולך אחר הספרים להביא בבית המדרש, אין זה הפסק. תפארת שמואל על הרא"ש פרק קמא דברכות אות ל', והביאו פתחי עולם אות יו"ד:

סעיף ח

(טוב) סעיף ח: ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש סמוך לה וכו' — הא דכתב מרן ז"ל ויש להסתפק וכו', משום דעל הא דאמרינן בברכות דף י"א ע"א דברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה, כתבו התוס' שם וזה לשונם: בירושלמי יש, הא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה, והוא ששנה על אתר. פירוש לאלתר, שלמד מיד באותו מקום, עכ"ל. והביא דבריהם בית יוסף, וכתב וזה לשונו: ואם תאמר, למה לו לירושלמי לומר על הנפטר באהבה רבה שצריך שילמוד מיד? שהרי לעולם הוא לומד, שהרי קורא קריאת שמע אחר אהבה רבה. ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא קריאת שמע סמוך לאהבה, דהא איכא מאן דאמר בסוף פרק קמא דברכות, דהא [ד]תנן: "אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע", ברכה אחת היינו יוצר אור. ואם כן, אחר קריאת שמע אומר אהבה רבה, וכל כהאי גוונא אצטריך הירושלמי לאשמעינן שאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה אלא כשלמד מיד דווקא. ועוד יש לומר, דקריאת שמע ותפילה לא חשיבא לימוד לעניין זה, דדברי תחנונים ותפילה לחוד ודברי תלמוד תורה לחוד, וקריאת שמע כדברי תפילות הוא, עכ"ל. ואם כן, לפי תירוץ ראשון, קריאת שמע חשיבא לימוד לעניין זה, אם קרא קריאת שמע תיכף ומיד אחר ברכת אהבת עולם כמו שאנו עושים בכל יום. ולפי התירוץ השני לא חשיבא, וצריך ללמוד מיד אחר התפלה כדי שתהיה ברכת אהבה פוטרת לימוד של כל היום. ועל כן כתב מרן ז"ל: יש להסתפק אי סגי בקורא קריאת שמע סמוך לה וכו'. מיהו דעת הפרי חדש ז"ל באות ז' דלא יש ספק בזה, ומילתא דפשיטא דלא סגי בקורא קריאת שמע. וכן נראה דעת הב"ח, יעו"ש, וכן כתב אליהו רבה אות ה', וכן כתב חיי אדם כלל ט' אות ה'. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל אות ב' דברכת התורה דרבנן והולכין בספיקא להקל, ובפרט דדעת מרן ז"ל כאן דלא חייש להא דאין הקריאת שמע פוטרת בשביל הלימוד אלא לכתחילה, דכתב: ולכן יש ליזהר וכו', על כן מי ששכח לברך ברכת התורה קודם תפילה, ובירך ברכת אהבת עולם וקרא קריאת שמע תיכף והתפלל כמו שנוהגים, יש ללמוד מיד אחר התפילה איזה דבר כדי שיהא סמוך לברכת אהבת עולם, וכמו שכתבתי לעיל אות ט"ז. ואם גם זאת לא עשה, אפילו הכי לא יברך עוד ברכת התורה, משום ספק ברכות להקל. וכן כתב קיצור שולחן ערוך סימן ז' אות ז':

{{משע{כהח|חי|שם: ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם}} — ולפי סודם של דברים צריך לברך ברכת התורה סמוך לברכת השחר קודם סדר התפילה, כמו שכתבתי לעיל אות ב' ואות ח"י, יעו"ש:

סעיף ט

(יט) סעיף ט: יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימוד אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק וכו' — הא דכתב מרן ז"ל: יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימוד אין בכך כלום, היא סברת ר"י ורבינו יונה והמרדכי. אלא משום דמדברי הרמב"ם ז"ל פרק ז מהלכות תפילה משמע דבברכת התורה נמי צריך ללמוד מיד, כעין שאר מצוות שאינו מפסיק בין ברכתה לעשייתה, כמו שכתוב כל זה בבית יוסף. לכן כתב מרן ז"ל כאן בשולחן ערוך דהנכון שלא להפסיק ביניהם וכו'. ומשמע דדעת מרן ז"ל דאינו חושש לדברי הרמב"ם ז"ל אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אם בירך ברכת התורה ולא למד מיד, אין צריך לחזור ולברך כשלומד אחר כך. וכן כתב מט"י אות י"ד. מיהו הב"ח חולק על זה, וכתב דגם דעת ר"י ורבינו יונה והמרדכי והרא"ש דצריך ללמוד מיד אחר ברכת התורה, כמו בשאר מצוות, ולא אמרו שאינו צריך ללמוד מיד אלא מפני שלומדים אחר ברכת התורה פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל; אבל אם לא למד מיד לא פרשת התמיד ולא משנת איזהו וכו' ולא ברכת כהנים – צריך לחזור ולברך, יעו"ש. והביאו דבריו שיירי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ד', ואליהו רבה אות ו'. וכן דעת הפרי חדש באות ז' יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל ט' אות ד'. אמנם דעת הלבוש כדברי מרן ז"ל. וכתב משפטי צדק חלק ב סימן ס"ב: מאחר דאיכא פלוגתא דרבוותא, וברכות דרבנן, מי יכניס עצמו לברך ברכה אחרת שהיא בספק ברכה לבטלה? עד כאן דבריו, והביאו כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף. וכן דעת עולת תמיד אות ב', וכן נראה דעת ר' זלמן אות ז', וכן כתב סידור בית עובד אות ט"ז. וכן יש להורות, מאחר דספק ברכות להקל, ובפרט שכן דעת מרן ז"ל:

(ך) שם: אין בכך כלום — ולא דמי לכל הברכות, שאסור להפסיק בין הברכה למצוה, כמו שכתוב בסימן ר"ו; שאני הכא, דמצוה להגות יומם ולילה, ואם כן לעולם ליכא היסח הדעת. בית יוסף. לבוש. מגן אברהם ס"ק ז. ר' זלמן שם. שתילי זיתים אות יו"ד:

(כא) שם: וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים וכו' — וכין דאמרינן להו מטעם לימוד, אומרים אותן אפילו קודם אור הבוקר, ודלא כרש"ל בתשובה סימן ס"ד שנהג בפסוקים אחרים משום שאין נשיאות כפים בלילה. דברי חמודות אות ע"ה, שיירי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ד', מגן אברהם ס"ק ח, אליהו רבה אות ז', מטה יהודה אות י"ב. ועיין הטעם שם בדברי חמודות, שנהגו בפסוקים אלו מפני שיש בהם ברכה. ועוד עיין טעם אחר בבית יוסף סימן מ"ח, וברוח חיים אות א', וביפה ללב ז"ל אות ה':

כתב מוה"ר הגדול חיים וחסד בתקנותיו תיקון כ"ט וזה לשונו: תיקנתי להם שלא יברכו, רק מתוך הספר מילה במילה במיתון ולא יבואו לידי שם שמים לבטלה, דגם השומעו אם לא נדהו הוא בנידוי, עכ"ל. והביאו הרוח חיים אות ב'. וכתב דהאב ראוי לחנך לנער מקטנותו שיאמר ברכת השחר, והכל מתוך הספר, והרגל נעשה טבע לכל ימיו. והרב מו"ב נתן סימן: "אמר עם ספר ישוב מחשבתו הרעה" (אסתר ט, כה), יעו"ש:

סעיף י

(כב) סעיף י: אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור וללמוד לא הוי הפסק — משמע דמי שאין דרכו ללמוד, ונמלך ללמוד, צריך לברך. וכן כתב הרא"ש בתשובה סימן י"ב. מגן אברהם ס"ק ט (ומה שכתב הפרי חדש אות ז', עיין מה שכתב עליו יד אהרן בהגהת הטור). אמנם הט"ז ס"ק ח כתב, דאין הפסק מפסיד כלום, מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו, אלא שהטרדא פוטרתו, וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב, על כן אינו צריך לחזור ולברך. וכתב: וכן מורה לשון השולחן ערוך, יעו"ש. והביא דבריו אליה רבה אות ח', וכתב דיש להקל בספק ברכות. וכן הסכים מטה יהודה אות י"ג. על כן נכון לכוין בבוקר בשעת ברכת התורה על כל מה שילמוד באותו היום ובלילה שאחריו עד שיישן, כדי להנצל מספק:

(כג) שם: והוא הדין לשינה — היינו שינת עראי, כגון שמתנמנם מיושב על אצילי ידיו. טור, חיי אדם כלל ט' אות ז', ר' זלמן אות ז', מחצית השקל אות י"א, פתחי עולם אות י"ד. וכן כתב מטה יהודה אות ט"ו, דמה שכתב בשולחן ערוך דשינה לא הוי הפסק, פירושו שינת עראי, ומיירי בין ביום ובין בלילה. אלא שכתב דגם על מיטתו שינת עראי לא הוי הפסק, יעו"ש. ועיין לקמן אות כ"ז:

(כד) שם: והוא הדין לשינה ומרחץ ובית הכסא וכו' — והטעם כתב האגור, לפי שאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדינים כמו בגילוי טפח, וכיצד יקנח. בית יוסף, וכן כתב הלבוש סעיף י"ב, וכתב: וכהאי גוונא צריך ליזהר בדיני מרחץ, כגון שאלת שלום והנחת תפילין. וכן כתב מגן אברהם ס"ק י. סולת בלולה אות ג'. מטה יהודה אות י"ד. פתח הדביר אות ה', שתילי זיתים אות י"ג:

סעיף יא

(כה) סעיף י"א: שינת קבע ביום על מטתו הוי הפסק ויש אומרים דלא הוי הפסק, וכן נהגווכן כתב הרא"ם ז"ל בח"א סי' ו'. כנה"ג בהגב"י, וכן כתב סוב‏[1] במקו"ח אות ב'. ר"ז אות ז'. סידור בי"ע אות י"ז. ועיין מה שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב' וסימן ח"י אות ז', ומה שכתב חיי אדם כלל ט' אות ז' ודוק. ועיין חס"ל אות ד' שכתב דנכון לברך בהרהור או בלא הזכרת שם ומלכות יעו"ש, וכן כתב הרה"ג בן איש חי ז"ל פ' וישב אות י"ב. ולפי מה שכתבנו לעיל סוף אות כ"ב דנכון לכוין בבוקר בשעת ברכת התורה לפטור כל לימוד של אותו היום והלילה שאחריו עד שישן, אפשר דמועיל גם לשינת קבע על מטתו ואין צריך לברך גם בלי שם ומלכות:

סעיף יב

(כו) סעיף י"ב: אף אם לומד בלילה הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן — משמע דאם נעור כל הלילה, אינו צריך לברך בבוקר. וצריך עיון, דבשלמא לסברת הטור דסבירא ליה דבשינה תליא מילתא, אם לא ישן אינו צריך לברך; אבל לפי מה שנהגו שלא לברך כשישן ביום, אם כן צריך לומר דמה שמברך בבוקר היינו משום שקבעו חכמים ברכה זו בכל יום, דומיא דשאר ברכות השחר. תדע, דהא לרבינו תם, כשעומד קודם עלות השחר אינו צריך לברך; אם כן לדידן נמי, אף שלא ישן, כשמאיר היום צריך לברך, שלא היה דעתנו לפטור, רק ליום אחד כתקנת חז"ל. מגן אברהם ס"ק י"ב. סולת בלולה אות ד'. וכתב ר' זלמן אות ז', דהרוצה לצאת ידי ספק, ישמע ברכות התורה מאחר ויתכוין לצאת ידי חובה אם אפשר; ואם לאו, יברך בעצמו, יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל ט' אות ט'. ועיין פרי חדש סימן מ"ו אות ח'. אמנם הרב אליה רבה אות ט' כתב, דהניעור כל הלילה לכולי עלמא צריך לברך בבקר ברכות התורה, יעו"ש. וכן כתב מט"י אות ט"ז (ועיין שם מה שכתב על דברי מגן אברהם והפרי חדש הנזכרים), וכן כתבנו לעיל סימן מ"ו אות מ"ט בשם הרש"ש ז"ל. ועיין ברכי יוסף סימן מ"ו אות י"ב. וכן המנהג פשוט, דהניעור כל הלילה מברך בבוקר ברכת התורה. ואחר המנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמו שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב':

(כז) שם: ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן — העומדים בבית ה' בליל השישי לתיקון היסוד, ואשר אין כח בו לעמוד כל הלילה ישן על גבי הכר שעה או ב' ואחר כך חוזר על לימודו, אי חשיב זה שינת קבע ובעי ברכת התורה, או שינת עראי, כיון שאינו ישן על המטה, ולא בעי ברכת התורה? עיין בתשובת באר המים להרב כמהר"י מנשה ז"ל, דבסימן א' העלה תלמידו הרב כמוהר"ר קאלאמארו ז"ל דחשיב שינת קבע ובעי ברכה בקומו, ושוב אינו צריך לחזור ולברך ברכת התורה. ורבו הרב המחבר ז"ל שם בסימן ב' כתב, דהגם דהוי שינת קבע, ולא חשיב שינת עראי אלא בישן על ברכיו, מכל מקום כיון שחייבים מצד עצמן לחזור על לימודם תיכף, חזרה הלילה לגבי דידיהו כיממא דלא מסלקי נפשייהו ולא מייאשי דעתייהו מתלמוד תורה; ולכן אינו צריך אחר כך לברך, כיון דליכא הסח הדעת, אלא מברך בבוקר כבכל יום ויום, יעו"ש. פתח הדביר אות ו'. ועיין מה שכתבנו לעיל אות כ"ג בשם מטה יהודה. ומשמע דאותם הלומדים בלילי ששי רק עד חצות לילה, ובהגיע חצות מברכין ברכות השחר חוץ מברכת התורה, ואומרים תיקון חצות ולומדים מעט, ואחר כך ישינים בקבע על מיטתם, אלא שקמים שעה אחת קודם עלות השחר או חצי שעה כדי לחבר הלילה והיום בתורה, כמו שכתב האר"י ז"ל בשער הכוונות סוף דרוש ד' מדרושי הלילה דף נ"ד ע"ד, לכולי עלמא צריך לברך ברכת התורה בקומם קודם לימודם. ועיין מה שכתבנו לעיל סימן מ"ו אות מ"ט:

(כט) שם: ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן — משמע מזה, דמי שהוא ניעור מתחילת הלילה עד חצות, ובהגיע חצות בירך ברכות השחר, וטעה ובירך ברכת התורה גם כן באותו שעה, הויא ברכתו לבטלה, כיון שלא נתחייב עדין בברכת התורה, וצריך לומר ברוך שם כבוד וכו' כמו שאומרים אחר ברכה לבטלה, כמו שכתוב לקמן סימן ר"ו סעיף ו', ואחר כך בשחרית יחזור לברך ברכת התורה, או אחר שישן שינת קבע על מטתו, כנ"ל ודו"ק:

סעיף יג

(כט2) סעיף י"ג: המשכים קודם אור היום ללמוד מברך ברכת התורה וכו'. המשכים קודם אור היום מברך כל סדר הברכות וכו' — זמן ברכות השחר הוא מחצות הלילה ואילך, אבל לא קודם חצות, כמו שכתבנו לעיל סימן מ"ו אות מ"ט בשם המקובלים, יעו"ש, וכן כתב בן איש חי פרשת וישב אות י"ג, וכתב שכן נראה מדברי זוהר הקדוש בראשית דף יו"ד ע"ב, ועיין מקדש מלך שם. ואם כן, מכל זה משמע, כיון דברכת השחר זמנה היא מחצות הלילה ואילך, אם טעה ובירך ברכות השחר קודם חצות הלילה, צריך לומר ברוך שם כבוד וכו' כמו שכתבנו באות הקודם, ואחר כך אחר שיגיע חצות צריך לחזור ולברכם. מיהו על צד היותר טוב, אם אפשר יחפש אחר אדם שלא ברך עדיין ויאמר לו שיתכוין להוציאו. אמנם ברכת התורה, דיכול לברך קודם חצות אם רוצה ללמוד בעת ההיא, כיון דישן שינת קבע על מיטתו ושינת הלילה בקבע על מיטתו חשובה הפסק לסברת מרן ז"ל ודעימיה, דלא קיימא לן כר"ח והר"ם ור"י שכתבו דברכת התורה של אתמול פוטרת עד שחרית אחר, כמו שכתבו בבית יוסף ובאחרונים. אך אם ניעור סמוך לחצות, נכון להמתין מלברך ברכת התורה עד שיהיה חצות, כדי שיהיו סמוכים לברכת השחר ויהיה התיקון על נכון, כמו שכתבנו לעיל סימן מ"ו אות ח"י יעו"ש, וכן כתב הבן איש חי שם. וכתב עוד בן איש חי שם בשם הרב החסיד מהר"א מני ז"ל וזה לשונו: בין הפשטנים בין המקובלים כולי עלמא מודו שאם ישן שינת קבע חייב לברך ויכול לברך, וכנראה מלשון זוהר הקדוש חלק א דף יו"ד ע"ב, ועיין מקדש מלך. אמנם יש ב' כוונות בברכת התורה: אחת פרטית, והיא הנזכרת בנהר שלום דף צ"ב ע"א, וזו שיכא גם קודם חצות; ואחת כללית בכלל הי"ח ברכות, והיא הנזכרת בשער הכוונות דפוס ירושלים דף א' ע"ג. ועיין נהר שלום דף ט"ל ע"ב ודף פ"ז ע"ב ביאורם. ובוודאי המברך קודם חצות לא יתוקן זה התיקון, כיון שעליונים לא נתקנו, האיך יתוקנו התחתונים? ומכל מקום המנהג בבית אל יכב"ץ, בזמן שהוא קרוב לחצות ממתינים עד חצות; אבל אם יש זמן הרבה לחצות, יש מברכין ברכת התורה ולומדים, ובחצות יברכו שאר הברכות. ויש חסידים שאף על פי כן ממתינים עד חצות, בעבור תיקון סדר הי"ח ברכות, עכ"ל. כבר כתבנו לעיל סימן מ"ו אות מ"ט, דהקם בחצות ומברך ברכות השחר וברכת התורה, אפילו היה דעתו לחזור ולישן וישן אחר כך שוב, לא יברך שנית אחרי שניעור שום ברכה, דהוה ליה כישן ביום; ודלא כמו שכתב הפרי חדש בסימן מ"ו אות ח', ובזה הסימן אות י"ג, והביאו מטה יהודה אות ט"ז, יעו"ש.

(ל) שם: חוץ מברכת הנותן לשכוי וכו' — שימתין מלאומרה עד שיאור היום. והפרי חדש אות י"ג כתב דמגמרא וזוהר משמע דזמנה מחצות הלילה אם שמע קול תרנגול, וגם הרא"ש יודה לזה. אלא מילתא פסיקתא נקט הרא"ש, שבבוקר ודאי יברך ברכה זו; ואין הכי נמי שכל ששמע קול התרנגול מחצות הלילה ואילך ולא היו ידיו נקיות, שיכול לברך ברכה זו כל שעה שירצה, אפילו קודם אור היום, יעו"ש. וכן כתב המחזיק ברכה אות ו', וזה לשונו: בזוהר מפורש דאחר חצות היו מברכין אותם. ובספר הפרדס לרש"י כתב יד כתב דכך היה מנהגו של רש"י זצ"ל, לברך כל הברכות וגם ברכת הנותן לשכוי בקומו באשמורת. וכן כתב האר"י ז"ל וכן נהגו שלמים וכן רבים, עכ"ל. והביאו דבריו ש"ץ דף מ"ז וסידור בית עובד אות ג' ושערי תשובה אות י"ג. וכן כתב בספרו קשר גודל סימן ה' אות י"א וזה לשונו: הנותן לשכוי יש לברכה אחר חצות כשקם באשמורת, אף שלא שמע קול התרנגול, עם שאר הברכות, אף שלא נתחייב בהן; מחזיק ברכה סימן מ"ז. וכן מצאתי בספר הפרדס כתב יד, שהשיבו מן השמים לרבינו ממרויש, שאפילו לא שמע קול תרנגול וכיוצא יברך, עכ"ל. וכן כתבנו אנן לעיל בס"ד סימן מ"ו אות יו"ד ואות י"א, יעו"ש, ומה שכתב המטה יהודה אות י"ז דעדיף טפי להניחה עד אור היום ואינו מפסיד, יעו"ש, אינו כן לדעת המקובלים, אלא הוא מפסיד אם מאחרה, כמו שכתבנו לעיל סימן מ"ו אות מ"ט, יעו"ש. ועיין עוד בדברינו לשם אות ח"י ואות ן':

(לא) שם: ופרשת התמיד שימתין וכו' — ואם אמרה קודם אור היום, לא יצא ידי חובת תקנת חכמים, וצריך לחזור ולאומרה כשיאיר היום. סידור בית עובד אות ב'. וכתב: ודלא כמהר"י חזן ז"ל בספר חק"ל חלק אורח חיים סימן ן', יעו"ש:

(לב) שם בהגהה: ואם לא היה לו מים יכול ללמוד ולברך בלא נטילה וכו' — עיין בדברינו לסימן ד' אות ק"ז מה שכתבנו בזה בס"ד:

סעיף יד

(לג) סעיף י"ד: נשים מברכות ברכת התורה — דהא חייבות ללמוד דינין שלהם, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רמ"ו סעיף ו'; ועוד, דחייבות לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבות בתפלה, ואם כן קאי הברכה על זה. בית יוסף בשם האגור. לבוש, מגן אברהם ס"ק י"ד, אליהו רבה אות י"א, מטה יהודה אות י"ט. סולת בלולה במקו"ח אות ג'. ר' זלמן אות יו"ד. ועיין ספר חסידים סימן שי"ג:

(לד) שם: נשים מברכות ברכת התורה — אשה שנסתפקה אם ברכה ברכת התורה, לא תברך מספק, אפילו לדעת הפרי חדש ודעמיה דסבירא להו ברכת התורה מדאורייתא. ברכי יוסף אות ח'. ועיין מה שכתבנו לעיל אות ב':

(לה) שם: נשים מברכות ברכת התורה — ועבדים אם מברכים ברכת התורה, הנה לפי הטעם הנזכר לעיל אות ל"ב גבי הנשים, דמברכין ברכת התורה לפי שחייבין לומר פרשיות הקרבנות כמו שחייבין בתפילה – גם בעבדים יש לומר כן, דהא חייבין גם הם בתפילה, כמו שכתוב סימן ק"ו סעיף ב'. אבל לפי הטעם דחייבין ללמוד דינין שלהם, זה לא שייך בעבדים, שאינם בני לימוד כלל, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רס"ז סעיף ע"א. ואם כן, לפי זה אין להם לברך ברכת התורה. ועיין פרי מגדים אשל אברהם אות י"ד שנסתפק בזה, ומדברי ספר תפילה לדוד דף כ"ט ע"ב משמע דעבדים מברכין ברכת התורה כיון שחייבין בתפילה, יעו"ש, ועיין יפה ללב אות יו"ד, ועוד עיין באורח חיים סימן קפ"ז סעיף ג' בהגהה ובסימן רפ"ב סעיף ג' בהגהה ובאחרונים שם, ופתחי עולם בזה הסימן אות כ"א ודו"ק. ועל כן, כיון דיש פלוגתא בדין זה וקיימא לן ספק ברכות להקל, אין להם לעבדים לברך ברכת התורה, אלא ישמעו מאחרים ויתכוונו לצאת. אך אם יש מנהג לברך – יחזיקו במנהגם, כי אחרי המנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמו שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב':

הערות

  1. ^ אצ"ל: שוב


פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן