טור אורח חיים מו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן מו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות ברכות השחר

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

ואחר שהניח תפילין, יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו. ואף על גב דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה, דהכי גרסינן בברכות פרק הרואה: "כי מתער משנתיה, לימא 'אלהי נשמה'^(א) וכו' עד 'לפגרים מתים'. כי שמע קול תרנגול, לימא 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה'". פירוש, הלב נקרא שכוי בלשון המקרא, דכתיב: "או מי נתן לשכוי בינה", והלב הוא המבין, ועל ידי הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה. ומפני שהתרגנול מבין, וגם בערביא קורין לתרנגול "שכוי", תקנו ברכה זו לאמרה בשמיעת קול התרנגול. "וכי לביש לימא 'ברוך מלביש ערומים', וכי מנח ידו אעיניה לימא 'פוקח עורים', וכי תריץ ויתיב לימא 'מתיר אסורים', וכי זקיף לימא 'זוקף כפופים', וכי נחית לארעא לימא 'רוקע הארץ על המים', וכי מסגי לימא 'המכין מצעדי גבר', וכי סיים מסאניה לימא 'שעשה לי כל צרכי', וכי אסר המייניה לימא 'אוזר ישראל בגבורה', וכי פריס סודרא על רישיה לימא 'עוטר ישראל בתפארה', כי משי ידיה לימא 'על נטילת ידיים', כי משי אפיה לימא 'המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי, ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתך' וכו', וחותם 'ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל'". וכן צריך לומר "ויהי רצון" בוי"ו, שברכה אחת היא עם "המעביר שינה", שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך, ועל כן אין לענות אמן אחר "המעביר שינה", שאינה סוף ברכה.

ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה. ולפי שאין הידים נקיות, תקנו לסדרן בבית הכנסת, וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן, תקנו שיסדרום בבית הכנסת ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן. אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן, דתניא: "היה רבי מאיר אומר: מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום", וסמכוה על דרש הפסוקים. והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא: דוד המלך עליו השלום תיקן מאה ברכות דכתיב (שמואל ב כג, א) "הוקם על", ע"ל בגימטריא ק' הוי, כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקדש ותקן להם לישראל ק' ברכות. ועל כן תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו, להשלים ק' ברכות בכל יום, וצריך כל אדם ליזהר בהם, והפוחת אל יפחות, והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו כמו שאמרו חכמים (ברכות מ א): "ברוך ה' יום יום", "בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו", ואמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לה א): "אמר רב יהודה אמר שמואל, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל", וצריך כל אדם ליזהר שלא יבא לידי מעילה. ויש עוד ג' ברכות שצריך לברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא עשאני גוי", שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל הגויים וקרבנו לעבודתו. "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא עשאני עבד", אף על פי שמברך "שלא עשאני אשה", שגם היא אינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא, צריך לברך "שלא עשאני עבד", שהוא גרוע טפי. "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא עשאני אשה", שאינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא. ונהגו הנשים לברך "שעשאני כרצונו", ואפשר שנוהגים כן, שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה. ובסידורי אשכנז כתובים אלו ג' ברכות מיד אחר "נותן לשכוי בינה", ובספרי ספרדים כתובים בסוף קודם "המעביר שינה", ואין חשש.

וראיתי בסידורי רב עמרם: כיון שבירך "זוקף כפופים", אין לברך "מתיר אסורים", ואיני יודע למה, דהא בגמרא מפרש כל אחת ואחת למה נתקנה.

עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הנותן ליעף כח", ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום, ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה. ועל פי המדרש: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה, ומחזירה לו חדשה ורגועה".

ואומר "יהי רצון" עד "בין שאינו בן ברית". ואם ירצה להוסיף בקשות עוד, הרשות בידו, ואין בו משום שינוי מטבע. וכל הברכות שהן על סידור העולם והנהגתו, כגון "אלהי נשמה" ו"הנותן לשכוי" ו"רוקע הארץ על המים" ו"המכין מצעדי גבר", אין לחסר מהם, אפילו לא שמע קול תרנגול או לא הלך על הארץ. אבל אותם שהם על הנאותיו, לא יברך אם לא נהנה, כגון ששוכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף, אין לו לברך.

ובסידורי אשכנז כתוב אחר יהי רצון: "רבון כל העולמים^(ה), לא על צדקותינו אנחנו מפילין תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים, מה אנו מה חיינו מה חסדנו ומה צדקנו מה כחנו ומה גבורתנו, מה נאמר לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל, כי כל מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה, זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח, עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון. לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך ולברך את שמך וליתן שבח והודיה לשמך, אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושתינו, אשרינו שאנו משכימין ומעריבין ערב ובוקר בכל יום פעמים ואומרים: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", והיה מכוין לצאת בו ידי חובת קריאת שמע, משום שפעמים כשעושין קרובץ מתעכבים מקריאת שמע עד אחר זמנה. ואמר שהיה יוצא בזה, כדאיתא בברכות: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא".

"אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא בעולם הבא, קדש את שמך על מקדישי שמך, קדש את שמך בעולמך, ובישועתך תרום ותגביה קרננו, ברוך אתה ה' מקדש שמך ברבים". ונתקנה על פי הירושלמי. ואינה פותחת בברוך, שאינה אלא ברכת הודאה.

"אתה הוא ה' האלהים בשמים ממעל ובשמי השמים העליונים, אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין אלהים, קבץ קויך מארבע כנפות הארץ, יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה אלהים לבדך על כל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, ומי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה. אבינו שבשמים, עשה עמנו חסד בעבור שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו, וקיים לנו מה שהבטחתנו על ידי צפניה חוזך כאמור, בעת ההיא אביא" וגו'.

ואחר כך ברכת התורה, ופרשת התמיד, ומשנת איזהו מקומן.

והוקשה לי על זה הסדר, לומר פסוקים קודם ברכת התורה. ונהגתי בעצמי מיד אחר ברכת "אלהי נשמה" לברך ברכת התורה^(ו), ולומר אחריה פרשת ברכת כהנים, ולסדר הברכות ו"יהי רצון" ו"רבון העולמים" וכו' עד "לעיניכם אמר ה'". וראיתי בסידורי רב עמרם, אחר שכתב משנת "איזהו מקומן" וברייתא דרבי ישמעאל סידר אותו, וכן כתב: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר: רבון העולמים" וכו' עד "לעיניכם אמר ה'":

בית יוסף

ואחר שהניח תפילין בראשו יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו ואף על גב דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה דהכי גרסינן בברכות פרק הרואה כי מתער משינתיה לימא אלהי נשמה שנתת בי וכו' — כבר כתב רבינו בסימן ו' למה אינה פותחת בברוך. ומה שכתב בברכת "הנותן לשכוי בינה": פירוש הלב נקרא שכוי וכו' – כן כתב ה"ר יונה שם (ד"ה כי שמע) והרא"ש ז"ל. והלב נקרא שכוי בלשון המקרא, דכתיב (איוב לח לו) "מי נתן לשכוי בינה", והלב הוא המבין, ועל ידי הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה. ומפני שתרנגול מבין גם כן, קורין לתרנגול שכוי^א:

וכי אסר המייניה — כתב ה"ר דוד אבודרהם בשם הראב"ד, דהיינו כשלובש המכנסים. אבל הרמב"ם (רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים ז ו) כתב דהיינו כשחוגר חגורו. וזה לשון הרא"ה: כי אסר המייניה. פירוש, הוא האבנט, שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:

כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה — כתב ה"ר דוד אבודרהם, שלא נהגו לאמרה באותן הארצות שאינם מניחים מצנפת, לפי שברכה זו נתקנה לפי שהיו עוטרים מצנפת. ועכשיו נהגו כל העולם לאמרה אף על פי שאינם עוטרים מצנפת, וכן דעת התוספות (ד"ה כי פריס) שכתבו: כי פריס סודרא על רישיה. והוא הדין לכל כובע ולכל כיסוי. ונראה לי שטעם ברכה זו, לפי שאסור להלך בגילוי הראש, כדמשמע בפרק כל כתבי. ואפילו לדברי המפרש שאינו אסור לילך בגילוי הראש, מכל מקום מודה דמדת חסידות היא שלא לילך בגילוי הראש, כמו שיתבאר בסימן צ"א בסייעתא דשמיא (ובספר הזוהר ברעיא מהימנא בנשא דף קכב בר נש אסור למיזל ד' אמות בגלויא דרישא משום דמסתלקי חיי מיניה). ולפי שישראל הם המצווין בכך כדי שיהא מורא שמים עליהם, אנו מברכים "עוטר ישראל", ונקט לשון עיטור, כלומר: דרך מעלה צונו בכך, ומשום דכתיב (ישעיהו סב ג) "והיית עטרת תפארת ביד ה'" סיים בתפארה:

אף על גב דקיימא לן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך, ברכות הללו פותחות בברוך. וכתבו התוספות בפרק שלשה שאכלו (ד"ה כל) דטעמא, משום דמעיקרא לא נתקנו לברכן סמוכות זו לזו, כי שמע תרנגול, כי אסר המייניה וכן כולן. ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות:

וכן צריך לומר ויהי רצון בוי"ו וכו' — כלומר, כן צריך לומר כמו שכתבתי ויהי רצון. והטעם, מפני שברכה אחת היא עם "המעביר חבלי שינה", שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך:

ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה וכו' — כך כתבו התוספות בפרק שלשה שאכלו. וכתבו עוד: ואם תאמר, והלא כל הברכות צריך לומר בחתימתן מעין פתיחתן, ובהאי ברכה ליכא? ויש לומר, דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה מ"המעביר שינה", דסמוך לחתימה איכא "ותגמלני חסדים טובים", והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו, כדאמרינן במדרש: "חדשים לבקרים" וכו' (איכה ג כג), והיינו כעין פתיחתה, עד כאן לשונם.

וזה לשון הכלבו: "המעביר שינה", יש אומרים שהברכה הזאת פותחת בברוך ואינה חותמת בברוך, ויש אומרים שאותה ברכה "ויהי רצון" הכל ברכה אחת ופותחת בברוך וחותמת בברוך, ועניינה הודאה להשם יתברך על המנוחה והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו על ידי השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו, והיא מטבע ארוך. עד כאן לשונו:

כתב הרא"ש: "ברוך גומל חסדים טובים לעמו ישראל", ולא גרסינן "ברוך אתה ה'", דלאו חתימה היא לומר שם, עכ"ל^ב. אבל הרמב"ם ורבינו גורסים "ברוך אתה ה'" וכן המנהג. ובנוסחת הרמב"ם "גומל חסדים טובים", ובנוסחת רבינו מסיים בה "לעמו ישראל":

ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרם בבית הכנסת — כן כתב הרא"ש. וכתב עוד: והא דאמרינן (פסחים ז ב), כל הברכות מברכין עובר לעשייתן, היינו ברכות המצות שאומר בהם "וצונו", צריך לברך להקב"ה תחילה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו; אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו, יכול לברך אחר כך. וטעם זה כתב הר"ן בסוף פרק קמא דפסחים, וסיים בו, שאף על פי ששמע התרנגול בחצות לילה מברך עליו בשחר, דכיון דלאחר מכן מברך, לא נתנו חכמים בהם שיעור תכיפה. ומיהו בירושלמי אמרינן גבי ברקים: היה יושב בבית הכסא וכו', נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דיבור של ראיה ושמיעה. אלא יש לומר שסדר ברכות הללו ברכות השבח על מנהגו של עולם, ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן, עכ"ל. ומה שכתב שאפילו לא נתחייב בהן מברך, יתבאר לקמן בסייעתא דשמיא:

ועל מה שכתב רבינו: וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאינם יודעים אותן וכו' אבל ודאי חובה היא על כל יחיד ויחיד לברך אותן — כתב מהר"י אבוהב ז"ל: הכוונה לומר, שלא נחשוב שמאחר שאין מברכין אלו הברכות בזמנן, שכבר נדחו וכיון דאידחו אידחו, אמר שאין זה מן הדין, אבל חובה על כל יחיד לברך. ורמז עוד בזה שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה לפטור עצמו, עד כאן. ולי נראה שרצונו לומר, דסלקא דעתך אמינא שלא נתקנו לברכן אלא בציבור, שאחד מברך וכולם עונים אמן, אבל לא ביחיד, קא משמע לן.

וברכת נטילת ידים, אם אומר אותה בשעת נטילה או אם ממתין עד בית הכנסת, נתבאר בסימן ו'. גם שם כתבתי טעם למה שנהגו באשכנז שאחד מברך וחביריו עונין אחריו אמן וחוזרין ומברכין לעצמם הברכות שענו אחריהם אמן:

דתניא היה רבי מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום — בפרק התכלת. ומניין מאה ברכות כך הוא: בלילה כשהולך לישן מברך "המפיל חבלי שינה", ובשחר מברך נטילת ידים ואשר יצר, ועוד מברך ט"ו ברכות מ"אלהי נשמה" עד "הגומל חסדים טובים", ושלש ברכות על התורה, וברכת ציצית וברכת תפילין, וברוך שאמר וישתבח, וברכות קריאת שמע שחרית וערבית שבע, הרי ל"ב. ונ"ז ברכות בשלש תפילות, ובשתי סעודות שהוא סועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות, ח' בכל סעודה, אחת כשנוטל ידיו, וברכת המוציא, וד' ברכות שבברכת המזון, וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו, הרי מאה וחמש ברכות אדם מברך בכל יום. ואם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד, ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח, ויש לו להשלימן כשיניח ציצית ותפילין בתפילת המנחה ויברך עליהם.^(ב) ובשבת חסר בכל תפילה י"ב ברכות, וברכת התפילין, הרי ל"ז. וכנגדם אנו מוסיפין ברכה אחת מעין שבע, וקידוש, ותפילת מוסף שיש בה ז' ברכות, וסעודה שלישית שיש בה ח' ברכות, הרי י"ז. חסרו עדיין עשרים להשלים מאה וחמש שאנו מברכין בכל יום, נמצא שלהשלים מאה ברכות חסרים עדיין ט"ו ברכות. וכבר אמרו בפרק התכלת דממלא להו באספרמקי ומגדים, פירוש, מיני בשמים ומיני פירות. וכתוב בשבלי הלקט בשם גאון, דמשלימין הברכות עשרים בשבת, שקורין בתורה ז' בשחרית וג' במנחה, ומברך כל אחד אחת לפניה ואחת לאחריה, הרי עשרים ברכות, והמפטיר מברך שבע. וכן כתוב בהגהות מיימוניות פרק ז מהלכות תפילה בשם רא"ם, דברכות שמברכין הקוראים בתורה וברכות המפטיר עולין לשומעיהן לחשבון, וכן כתב הרא"ש בסוף פרק הרואה. ומשמע מדברי ההגהות שם דדוקא כששומעין אותן ועונין אחריהם אמן. ולי נראה דאפילו אם אומרים אותם בלחש, כיון שהשומעים יודעים איזו ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונין אחריה יוצאים, כדאמרינן בפרק החליל שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים שליח צבור הברכה ויענו אמן, אלמא שהיו עונים אמן אף על פי שלא שמעו הברכה, דכיון שיודעין איזו ברכה סיים די בכך, וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד. וכיון שיכול לענות אמן אף על פי שלא שמע, משמע דהכי נמי נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך. ואם הוא מתענה בשבת, חסרו י"ו ברכות שבשתי סעודות וט"ו ברכות שחסרים בכל שבת, הרי ל"א, וכשתחשוב כנגדם עשרים ברכות שמברכים הקוראים ושבע שמברך המפטיר הרי כ"ז, עדיין חסרו ד' וצריך להשלימם בברכת ציצית במנחה ובברכת ציצית בשחר על טלית קטן ובברכות הריח. ולדעת האומרים דאין מברכים על התורה אלא שתי ברכות, דהערב נא אינה אלא סיום ברכה ראשונה, נכניס במקומה ברכת המקדש שמו ברבים, וסמ"ג כתבה במנין הברכות:

ויש עוד ג' ברכות שצריך לברך שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה — בפרק התכלת. ופריך התם, היינו עבד היינו אשה? ומשני, עבד זיל טפי. ופירש רש"י: היינו אשה. דלעניין מצות אשה ועבד שוין, דגמרינן לה לה מאשה. זיל טפי. אפילו הכי מזולזל העבד יותר מן האשה, עד כאן. ומשמע מדבריו דהני ברכות על חיוב המוצות הן, דגוי לא נתחייב במצוות כלל, ואשה ועבד אף על פי שנתחייבו בקצת מצוות, לא נתחייבו בכולן. ויש להקדים שלא עשני עבד, שבתחילה אנו מברכין שלא עשני גוי שאינו בר מצוות כלל, ואחר כך אנו מברכין שלא עשני עבד, אף על פי שישנו בקצת מצוות זיל טובא והוא חשוד על הגזל, כדתנן (משנה אבות ב ח): מרבה עבדים מרבה גזל, וגם דומה לגוי שאין לו זכות אבות, ועוד שאסור בבת ישראל. ואחר כך אנו מברכים שלא עשני אשה, שאף על פי שהיא חשובה מן העבד מכל מקום אינה חייבת בכל המצוות.

וכתב ה"ר דוד אבודרהם, שהשיב הרמב"ם שברכות אלו אינם אלא על תחילת ברייתו של אדם, לפיכך הגר אינו מברך "שלא עשני גוי" כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה,^(ג) אבל השבוי מברך שלא עשני עבד, שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה, אלא מפני שאין העבד חייב במצוות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים, וכן כתוב בספר ארחות חיים:

וראיתי בסדורי רב עמרם כיון שבירך זוקף כפופים וכו' ואיני יודע למה דהא בגמרא מפרש כל אחת ואחת למה נתקנה — ונראה שיש ליישב, שאף על פי שצריך לברך שתי ברכות אלו, צריך לברך תחילה ברכת מתיר אסורים, וכדאיתא בגמרא (ברכות ס ב): "כי תריץ יתיב לימא מתיר אסורים, כי זקיף לימא זוקף כפופים", כלומר כשיושב על המטה ומותח עצמותיו מברך "מתיר אסורים", מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה ככפותים, וכשעומד על עמדו מברך "זוקף כפופים", מפני שהיתה קומתו כפופה כל הלילה. ואם בירך תחילה זוקף כפופים קאמר רב עמרם שלא יברך אחר כך מתיר אסורים, שלפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האברים, ולמה יחזור לברך פעם שנית על זה? וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל. וה"ר דוד אבודרהם כתב שברכת מתיר אסורים אינה נזכרת בגמרא. ונראה שמפני שראה דברי רב עמרם כתב כן, לפי שפירשם כמו שפירשם רבינו, וליתא, אלא לרב עמרם נמי היא נזכרת בגמרא וכמו שכתבתי, וכך נוסחא דידן בגמרא:

עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב וכו' — אף על פ שיש סמך יפה לברך ברכה זו, מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה. ומצאתי שכתב האגור שראה מקטרגים עליה מטעם זה, והרמב"ם וסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן:

בקצת סידורים יש ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמרא, והיא מגביה שפלים. וכתב ה"ר דוד אבודרהם: והטעם כמו שפירשנו בברכת זוקף כפופים. ולא הבנתי דבריו, דאם כן שני ברכות על עניין אחד למה לי? ואם כוונתו לומר שבמקום זוקף כפופים מברך מגביה שפלים – מאיזה טעם נשנה הברכה שהוזכרה בגמרא? לכך נראה בעיני דאין לברך ברכה זו כלל, והמברך אותה טועה הוא. ואף על פי שאחר שכתבתי זה מצאתיה בספר העיטור, במקומי אני עומד שאין לברך אותה, וכן כתב בשבלי הלקט שרב עמרם גאון הסיר מגביה שפלים. כתוב בעיטור: המברך סומך נופלים טעות הוא. כתב האגור: ראיתי בסידור טליאני וקטאלני וספרדים הרבה ברכות שלא הוזכרו בגמרא ולא בפוסקים, ואין להם ראיה:

וכל הברכות שהם על סדור העולם והנהגתו וכו' אין לחסר מהם אפילו לא שמע קול תרנגול או לא הלך על הארץ אבל אותם שהם על הנאותיו לא יברך אלא אם כן נהנה וכו' — כן כתבו התוספות והרא"ש בסוף פרק הרואה, שאף על פי שלא שמע קול התרנגול יכול לברך "הנותן לשכוי" שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה וברא לנו כל צרכינו, דאף אם ישן אדם בבית אפל יבחין ביאת היום על ידי קול התרנגול. וכתב עוד הרא"ש: כל הנך ברכות שהם להנאתו כמו "מלביש ערומים" ועוטר ישראל" ו"שעשה לי כל צרכי", אם אין נהנה מהם, כגון ששוכב על מטתו ערום, אינו מברך אותם, עד כאן לשונו. ומשמע לרבינו, דברכת "רוקע הארץ" וברכת "המכין מצעדי גבר" הוו על סידור העולם, כמו "הנותן לשכוי". והכלבו כתב, שפשט המנהג באותם הארצות לאמרם על הסדר, וכן הנהיגו רב נטרונאי ורב עמרם ושאר הגאונים לסדר את כולם, אפילו לא עשה המעשה, שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל העולם מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים האלו תמיד לכל, עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאפילו ברכות שהם על הנאותיו מברך, אף על פי שלא נתחייב בהם. והרמב"ם קרא תגר על המנהג, שכתב בפרק ז מהלכות תפילה: נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם. וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן, ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה, עד כאן לשונו. ונראה שדעתו לומר שהמנהג הזה טעות משני פנים: האחד, מפני שאין ראוי לעשות כן לברכן אחר שעבר זמנן, אלא כל ברכה וברכה יברך בזמנה האמור בגמרא. השני, שהם מברכין אותם בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו, ואין לברך שום ברכה מהם אם לא נתחייב בה. וכבר כתבתי לעיל טעם למה מברכין ברכות אלו אחר עשייתן. והגהות מיימוניות כתבו בפרק ז בשם התוספות, שאפילו לא שמע קול התרנגול מברך, שאין הברכה אלא על האורה שהתרנגול מבחין ונהנה מן האורה, ולא אמרו "שמע קול התרנגול" אלא לאפוקי מדבּר, דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים, אי נמי לאפוקי חרש, וכן סומא לא יברך "פוקח עורים", כיון שהדבר חסר בגופו, עד כאן לשונו. והר"ן כתב בפרק קמא דפסחים שסדר ברכות הללו שמברכין בשחרית בבית הכנסת ברכות השבח הן על מנהגו של עולם, ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן, ומנהגן של ישראל תורה היא, כך כתב הרמב"ן בליקוטיו. אבל הרמב"ם כתב שכל ברכה מהם שלא נתחייב בה אינו מברך אותה, וזה שנהגו לברך ברכות אלו כולן זה אחר זה בבית הכנסת בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם טעות הוא בידם, עד כאן לשון הר"ן ז"ל. וכיון דאיכא פלוגתא במילתא, אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. ונראה לי שטוב לאמרה בלא הזכרת השם^(ד):

ובסידורי אשכנז כתוב אחר יהי רצון רבון העולמים וכו' — בסידורים שלנו כתוב: "אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך" וכו' ופרשת העקידה, ואחר כך "רבונו של עולם, כשם שכבש רחמיו" וכו', ואחר כך משנת "אלו דברים שאדם עושה אותם" וכו', ואחר כך כתוב: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר רבון העולמים ואדוני האדונים לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך" וכו'. וכתוב בשבלי הלקט, תניא בסדר אליהו רבא: "העטופים ברעב בראש כל חוצות" (איכה ב יט), אין רעב אלא מדברי תורה שנאמר (עמוס ח יא) "לא רעב ללחם" וגו', ועל אותו הדור הוא אומר: לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת וכו' כי על רחמיך הרבים וכו'. וקדמונינו ז"ל הנהיגו לאומרו בכל יום קודם שיתחילו הזמירות. ורבינו שלמה הנהיג שלא לומר "ירא שמים בסתר", מפני שתוהין לומר: וכי בסתר יהא אדם ירא ולא בגלוי? ומתחילין "רבון העולמים". וגאון אחר כתב שהגון לאומרו, שהרי לדעתינו הוקבע, שבא לזרז האדם להיות ירא שמים ואפילו בסתר ולדבר אמת ואפילו בלבבו. וה"ר בנימין אחי אמר שראוי לומר "בסתר", שלא אמרו אבא אליהו אלא כנגד דורו של שמד, אחר שגזרו שלא לקרות קריאת שמע ולא היו יכולין להיות יראין בגלוי. וזהו שאומר: "וחייבין אנו לומר לפניך תמיד שמע ישראל", ועל כן הוא אומר "ברוך מקדש שמו ברבים", לפי שבשעת השמד אין שמו מקודש ברבים אלא בסתר, על כן אין לנו לשנות, עד כאן. וכתוב עוד שם: "זרע יצחק יחידך", יש אומרים "ידידך", ויש מדלגין "יחידך" ואומרים "זרע יצחק שנעקד על גבי מזבחך", לפי שלא מצינו שנקרא יצחק יחיד להקב"ה אלא לאברהם. ויש מדקדקים ואומרים "יחידו", והוא מוסב לאברהם שנזכר למעלה. וה"ר בנימין כתב שאין לשנות, ופירש "יחידך" בשמך שקראת לו, אבל אברהם ויעקב לא היו יחידים בשם אחד. או יש לפרש על שנתייחד בקרבן, עד כאן:

ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והיה מכוין לצאת בו ידי חובת קריאת שמע — כלומר, דכשאינו אומר אלא "שמע ישראל" לבד, נראה שאינו אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמיחדים; אבל כשאומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", נראה שהוא מכוין עכשיו ליחד ומשום הכי מברך שם כבוד מלכותו, דאם לא כן למה לו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"?

ועל מה שכתב: משום שפעמים כשעושים קרובץ מתעכבים מק"ש עד אחר זמנה וכו' — יש לדקדק, מדגרסינן בירושלמי פרק קמא דברכות, רבי יוסה ורבי אחא נפקין לתעניתא, אתו ציבורא מקרי שמע בתר תלת שעין. בעא רבי אחא מימחיה בידיהון, אמר ליה ר' יוסה: ולא כבר קראו בעונתה? כלום הם קורין אותה אלא לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה? אמר ליה: מפני הדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה היו קורין אותה. דאלמא אין לקרות קריאת שמע שלא בעונתה אף על פי שכבר יצאו ידי חובת קריאה. ושמא יש לומר, דכיון דאמר: בעא ר' אחא מימחא בידיהון, משמע דבעא למימחא ולא מיחה, וכיון שכן, אנן נמי כי מקרי לן הכי לא מחינן בהו. אי נמי, אף על פי שימחו בידם לא ישמעו להם, וכמו שכתב רבינו בסימן ס"ח בשם הרמ"ה:

ומה שכתב: כדאיתא בברכות שמע ישראל וכו' זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא — הוא בריש פרק היה קורא. והטעם, לפי שהיה לומד עם תלמידיו, כשהיה מגיע זמן קריאת שמע לא היה רוצה להפסיק מלמודו אלא לקרות פסוק ראשון בלבד, דהוי דאורייתא.

וכתב הרא"ה: בגמרא מספקא לן אם חוזר וגומר לאחר שעמד מבית המדרש או לא. ואמרינן דרבי שמעון ברבי אומר: חוזר וגומר, פירוש, חוזר וגומר בברכות, ואף על גב דהא נפיק ליה ידי קריאת שמע דאורייתא. הילכך אנן דקרינן בצפרא "רבונו של עולם וכו' ומיחדים שמך פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל" וכו' ונפקי ביה ידי קריאת שמע דאורייתא, אפילו הכי קרי בתר הכי שמע דרבנן בברכות דרבנן. מיהו לא מחוור שפיר, דאילו רבינו הקדוש משום דוחקא דגירסיה הוה עביד הכי, ומשום דתורתו אומנותו, וטפי עדיף לציבורא למימר ברכות קריאת שמע אקריאת שמע דאורייתא. הילכך הכי מיבעי ליה למימר: "ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים ה' אלהינו ה' אחד", וכן קבלתי מפי מורי רבינו, עד כאן לשונו, וכן כתוב באהל מועד בשם הרמב"ן ז"ל. ועכשיו נהגו העולם לומר פסוק ראשון של קריאת שמע כרבי יהודה הנשיא, משום דקריאת שמע בציבור הוי אחר הנץ החמה, ולכך קורין אותו פסוק קודם, שמא שעת קריאת אותו פסוק יהיה קודם הנץ החמה. ואפילו אם יהיה אחר הנץ, מכל מקום טוב למהר ולהקדים קריאת שמע דאורייתא כל מה שאפשר. וגדולה מזו נראה מהירושלמי שכתבתי בסמוך, שהיה מנהגם בציבור לקרות קריאת שמע בזמנה, ואחר כך חוזרים וקורין אותה עם ברכותיה, ואף על פי שבתחילה קראוה כולה. והטעם, לפי שאינו מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע", אלא ברכות השבח הן. וגדולה מזו ומזו מצאתי להרשב"א בתשובה וזה לשונו: הא דתנן: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא, מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן, ואף על פי שאינו קורא קריאת שמע, שהברכות לא נתקנו על קריאת שמע. תדע, שהרי אינו מברך "על קריאת שמע". וכן כתב בארחות חיים בשמו, דהא דתנן: "ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא", דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמן מהטעם הנזכר, הילכך מנהג דידן מנהג ותיקין הוא:

אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' — ונתקנה על פי הירושלמי:

ואינה פותחת בברוך שאינה אלא ברכת הודאה — כן כתבו התוספות בפרק ערבי פסחים ובריש פרק שלשה שאכלו. ונראה מדבריהם שמזכיר בה שם בחתימתה. אבל הרמב"ם בסדר התפילות לא הזכיר בה שם:

והוקשה לי על זה הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה ונהגתי בעצמי וכו' — כתב האגור בשם מהר"ם, דהא דצריך לברך כשהוא משכים, היינו דוקא כשלומד, אבל אם מתפלל תחנונים אין צריך לברך. והראב"ד כתב: צריך לברך כמו כן על מקרא, וכתובים ופסוקים מכלל מקרא הם. וכן פסק מהר"י מולין, עד כאן לשונו בסימן ב'. ואחר כך כתב בסימן צ"ב שמהר"י כתב בתשובה, שאין לחוש אם אומר פסוקים קודם ברכת התורה, כיון שאינו אומר אותם דרך לימוד, אלא דרך בקשה וריצוי, וכתב שכך נוהגים באשכנז. ובספר ארחות חיים כתוב: בעשרת ימי תשובה כשקמים קודם היום לסליחות, כך מנהגינו, לברך ברכת התורה, ולשנות הלכה אחת ממשנת "איזהו מקומן" או ממשניות אחרות, ואחר כך תהלה לדוד, כי הכתובים תורה הם והם בכלל מה שאמרו (ברכות יא ב) למקרא צריך לברך, עד כאן:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות וכו' כצ"ל ומ"ש על סדור העולם והנהגתו פי' הקדוש ברוך הוא העמיד העולם על סדרו שיהא כך נוהג לא יהא שובת ובטל וכמ"ש עוד כל ימי הארץ גו' ויום ולילה לא ישבותו וז"ש על סדור העולם והנהגתו והוא שהברכה היא על סדרו של עולם ושכך היא הנהגתו של עולם לא ישבות בשום יום כגון ברכת אלהי נשמה שנתת לי והנותן לשכוי ורוקע הארץ על המים והרכין מצעדי גבר ויוצר אור ובורא חשך וכיוצא בזה מקצת מק' ברכות שהן על סדור העולם והנהגתו:

ומ"ש פי' הלב נקרא שכוי בלשון המקרא כו' כ"כ ה"ר יונה ומ"ש באשר"י תרנגול נקרא שכוי בלשון המקרא וכו' הוא טעות סופר וצ"ל הלב נקרא שכוי בלשון מקרא כו' וכדמוכח מסוף דבריו וכך היא ההצעה באשיר"י אמר בעל כרחך שהלב נקרא שכוי בלשון המקרא מדכתיב או מי נתן לשכוי בינה וכיון שהלב הוא המבין ולא אבר אחר א"כ בע"כ דעל הלב הוא אומר או מי נתן לשכוי בינה וע"י הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי התקינו ברכה זו לאומרה בשמיעת קול תרנגול ומיהו אם לא שמע קול תרנגול נמי יכול לברך ברכה זו שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה והבנת הלב וברא לנו כל צרכינו דאף אם ישן אדם בבית אופל יבחין ביאת היום על ידי קול התרנגול כך הוא פי' דברי הרא"ש וב"י העתיק תחלת לשונו בטעות:

ומ"ש וכי מסיים מסאני' אומר ברוך שעשה לי כל צרכי כי מהלך אומר ברוך המכין מצעדי גבר כ"כ הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ו אבל בגמרא בספרים שבידינו כתוב איפכא תחלה ברוך המכין מצעדי גבר ואח"כ ברוך שעשה לי כ"צ וכך היה כתוב בכל הסדורים שלנו וכך סדרן הרוקח בסימן ש"ך והאגודה בפרק הרואה והסמ"ג בסוף ה' ברכות ריש דף קי"ד ועל כן אין לשנות מהסדורים הקדושים שבידינו ועכשיו נהגו לשנות על פי הסדורים הנדפסים מחדש כל אחד לפי רצונו ולא שאלו פי הגדולים אשר בארץ ועתידין ליתן עליהן את הדין:

וכי אסר המייניה פירוש כשחוגר תגורה וכי פריס סודרא על רישיה כו' פי' בימי חכמי התלמוד היו רגילין לפרוס סדין על ראשו וכ"כ הרמב"ם בפ"ז וז"ל כשמניח סדינו על ראשו מברך עוטר ישראל בתפארה וכתבו התוספות וה"ה לכל כובע ולכל כסוי וכ"כ האגודה בשם ר"י ה"ה כשמשים כובע על ראשו ומה שתקנו שתי ברכות אלו על החגורה ועל הכובע ולא הוה סגי בברכת מלבוש ערומים שפוטר כל שאר המלבושים ואעפ"י שהחגורה וכובע הוא ג"כ בכלל המלבושים כדמוכח בפרק כל כתבי כשמונה י"ח מלבושים שלובש ומוציא מפני הדליקה ע"ש (דף ק"ך) נראה לי דה"ט דלכי שהא"י אינן חוששין לחגורה ולכובע שיהיו מלובשים בהם תמיד אבל ישראל צריכין שיהיה עליהם חגורה תמיד שלא יהא לבו רואה את הערוה וכן שיהיו מלובשין בכובע שלא ילכו ד' אמות בגילוי הראש ממורא שכינה שעל ראש ישראל כדלעיל בסי' ב' ולקמן בסי' צ"א לפיכך התקינו בשתי ברכות אלו ברוך אוזר ישראל בגבורה ברוך עוטר ישראל בתפארה כי באלה שתי המלבושים היו נבדלים ישראל מן העו"ג ועל כן אינן בכלל שאר המלבושים דמברכין עליהם בסתם ברור מלבוש ערומים דאין בהם הבדל בין עו"ג לישראל אבל באלו מובדלין ישראל מן העו"ג:

כי משי אפיה לימא המעביר שינה וכו' וכן צ"ל ויהי רצון בוי"ו וכו' כ"כ התוספות ע"ש ר"ת בפ"ג שאכלו (דף כ"ו) בד"ה כל הברכות וכתבו דהוי שפיר מעין פתיחה המעביר שינה סמוך לחתימה ותגמלני חסדים טובים דהיינו ג"ח שהקב"ה מעביר שינה מעיניו ומחדש כחו כמ"ש במדרש על פסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך שמביא רבינו בסמוך גבי ברכת הנותן ליעף כח:

ומ"ש שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך פי' דכיון היתה צריכה גם כן לפתוח בברוך דאין לומר דלפי שסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך דהלא ברכות אלו לא תקנו חכמים לברכן סמוכות זו אחר זו אלא כל אחת מברך לעצמה כי שמע קול תרנגול וכו' וכי לביש יאמר מלביש ערומים וכי מנח ידיה אעיניה כו' וכן כולם ועוד דלא נקרא סמוכה לחבירתה אלא כששניהם ברכות ארוכות כגון ברכות י"ח של תפלה אבל ברכת המעביר שינה שהיא ברכה קצרה כברכת הפירות אין הברכה שאחריה נקרא סמוכה לחבירתה אפילו היתה ארוכה. והא דכתב רבינו וחותם בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל כך הוא בסידורי אשכנזים והוא לומר שחסדים טובים שמציל אותנו מן החטא ועון ושלא ישלוט בנו שטן ויצה"ר וכו' אינו גומל אלא לעמו ישראל לפי שישראל נשמתם מאוצר הכבוד מזוקק ומצורף שבעתיים והם עצם הקדושה והטהרה אלא שהשאור שבעיסה הוא מעכב הוא השטן והוא היצה"ר ועל כן ה' לא יעזבנו בידו ועומד עלינו להצילנו שאל ישלוט בנו וכו' אבל הרמב"ם מסיים בא"י גומל חסדים טובים ותו לא ובסמ"ק מסיים גומל חסדים טובים לבריותיו ונוסחאתינו עיקר וכן מצאתי בסמ"ק ישן:

ולפי סדר הגמרא וכו' גם הרמב"ם בפ"ז כתבם כסדר שהם כתובים בתלמוד והשיג עליו ה"ר יונה דמאחר שאין ידיו נקיות היאך אפשר שיברך אותם ואין ראיה מחכמי התלמוד שהם היו קדושים ומתוך כך היו נזהרים ורוחצי' ידיהם ועומדין בענין שהיו יכולין לומר הברכות בנקיות אבל אנו שאין אנו יכולין ליזהר ולשבת בנקיון כל כך אינו נכון לאומרם עד לאחר נטילה וכתב עוד שאין להקשות הלא צריך לברך עובר לעשייתן וכו' ע"ש וכ"כ הרא"ש ומביאו ב"י:

ומ"ש וגם מפני שרבים מע"ה וכו' וצריך נמי להאי טעמא דאל"כ קשה היה להם לתקן שלא יאמרו שום ברכה עד שיטול ידיו תחלה לאיזה צורך תקנו לסדרן בב"ה לז"א שהטעם הוא מפני שרבים מע"ה וכו' אבל מפני טעם זה בלבד לא היו מתקנין שלא לברך כל אחת ואחת בשעתה כפי דין התלמוד אלא כיון דבעל כרחך צריך לשנות דין התלמוד דכיון דאין הידים נקיות אי אפשר לברך כ"א ואחד בשעתה לפיכך תקנו אותה בב"ה כדי לזכות להע"ה:

ומ"ש אבל ודאי חובה וכו' כלומר לא יסמוך כל אדם על עניית אמן ושלא יברך בעצמו אעפ"י שהוא בקי בהן דפשיטא דחובה היא על כל יחיד ויחיד וכו' והביא מה שהשיב רב נטרונאי וכו' להורות שיהיו נזהרין לברך אותם ולא יסמכו על עניית אמן כי איכא סכנת מיתת ק' ישראל בכל יום כמו שהיה קודם שתקן דוד ק' ברכות אלו דלא מהני עניית אמן אלא לע"ה שאינן יודעין לברך אבל היודע צריך לברך. והא דכתב הגאון ע"ל בגי' ק' הוי כי בכל יום היו מתים ק' וכו' הכי איתא במדרש רבה סדר קרח ע"ש:

ומ"ש ואמרינן בפרק כיצד מברכין א"ר יהודה אמר שמואל וכו' (דף ל"ה) אלא דגרסינן בספרינו ת"ר כו' כ"כ הר"א מפראג:

ויש עוד ג' ברכות וכו' בפ' התכלת (סוף דף מ"ג) ומביאו הרי"ף והרא"ש ס"פ הרואה. ופירש"י דעו"ג ואשה הואיל ולאו בני מצוה נינהו שפיר מברך ובגמרא מקשה היינו עבד היינו אשה דלעניין מצות עבד ואשה שוין דגמרינן לה לה מאשה ומשני עבד זיל טפי. ויש מקשין אמאי לא תקנו לברך שעשאני ישראל ככל שאר ברכות שנתקנו על החסד שעשה בפועל שנתן ללב בינה מלביש ערומים פוקח עורים וכן כולם ומפרשים ע"ד מאמר רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא משנברא כו' וזה יכוין בברכות אלו כלומר מי יתן שלא עשאני ועכשיו שעשאני אברך את ה' שלא עשאני עו"ג או עבד או אשה ונאה הוא לדרשא אבל אין כאן קושי' דאם היה מברך שעשאני ישראל שוב לא היה יכול לברך שעשאני בן חורין ושעשני איש דלשון שעשאני ישראל שכבר בירך משמעו בן חורין ומשמעו נמי איש ישראל ולא אשה דאשה נקראת ישראלית וא"כ לא היה מברך ג' ברכות אלא ברכה אחת ואין זה כוונתינו לקצר אלא להאריך בהודאות ולברך על כל חסד וחסר ברכה בפני עצמה וע"כ מברך שלא עשאני עו"ג ועוד מברך על החסד שלא עשאני עבד דזיל טפי ועוד שלא עשאני אשה ופי' שלא עשאני עו"ג עבד אשה הוא שלא מסר נפשו ע"י מלאכו להורידה לתוך גופו של עו"ג או עבד או אשה בתחלת ברייתו ולפ"ז לא היה הגר מברך שלא עשאני עו"ג וכ"כ ב"י ע"ש אבודרהם שכתב כך ע"ש הרמ"ה ונראה דאינו יכול לברך ג"כ שעשאני יהודי דמה שנכנס לדת יהודית הוא ע"י בחירתו שמסר הקב"ה ביד האדם ולא שייך לומר שהוא יתברך עשאו גר שקבל דת משה וישראל ולכן אין הגר מברך מאלו שלשה ברכות אלא שנים שלא עשאני עבד שלא עשאני אשה ודלא כהגהת ש"ע שכתב שהגר יכול לברך שעשאני יהודי דליתא:

וראיתי בסדורי ר"ע וכו' ואיני יודע למה וכו' כתב בית יוסף דנראה דרבינו סובר דר"ע לא היה גורס בגמרא ברכת מתיר אסורים ולכך כתב דכיון שבירך זוקף כפופים אין לברך עוד מתיר אסורים גם אבודרהם כתב דברכת מתיר אסורים אינה נזכרת בגמרא ותימה דאם כן לא היה לו לר"ע אלא לומר דאין לברך ברכת מתיר אסורים כיון שאינה נזכרת בגמרא אבל מלשונו שאמר כיון שבירך זוקף כפופים אין לברך מתיר אסורים משמע להדיא דכל עוד שלא בירך זוקף כפופים יש לו לברך מתיר אסורים ואח"כ יברך זוקף כפופים אלמא דתרוייהו נזכרים בגמרא גם לר"ע אלא טעמו של ר"ע דברכת מתיר אסורים היא על תנועת אבריו שהיו כל הלילה אסורים וברכת זוקף כפופים היא על שכל הלילה היתה קומתו כפופה ועכשיו הוא זקופה א"כ אם מברך זוקף כפופים תחלה בכלל זקיפת הקומה היא תנועת אבריו ואם יברך אחריה מתיר אסורים ה"ל ברכה לבטלה שכבר בירך גם על זה כשהיה מברך זוקף כפופים וכמ"ש ב"י לפרש דברי ר"ע גם רבינו הבין כך מדברי ר"ע ואעפ"כ כתב ואינו יודע למה דכיון דבגמרא מפרש כל אחת ואחת למה נתקנה א"כ שפיר מברך מתיר אסורים על תנועת אבריו שהיו כל הלילה אסורים אעפ"י שכבר בירך על זקיפת קומתו שהיתה קומתו כפופה אין לחוש דעל כל חסד וחסד שעושה עם האדם בכל יום תקנו לו ברכה בפני עצמה כדפרישית גבי ברכות עבד ואשה והכי משמע לרדיא מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה שכתב וז"ל י"ח ברכות אין להם סדר אלא מברך כל אחד מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו וכו' ואח"כ כתב נהגו העם ברוב עירנו לברך ברכות אלו זו אחר זו בב"ה בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אא"כ נתחייב בה עכ"ל אלמא דמיד שנתחייב בברכה חל עליו לברכה אעפ"י שבירך על מה שנתחייב אחריה תחלה אין לחוש כיון דברכות אלו אין להם סדר ואם כדברי רב עמרם הרי יש להם סדר במקצתן שיברך מתיר ואח"כ זוקף ואם בירך תחלה זוקף א"צ לברך שוב אחריה מתיר ולמה אמר הרמב"ם על אלו י"ח שכולם אין להם סדר ועוד תדע שהרי בגמרא כי מקשה היינו עבד היינו אשה ולמה לי תרתי והוי נמי ברכה לבטלה ומשני עבד ויל טפי א"כ הו"ל לר"ע ג"כ להזהיר דאם בירך שלא עשאני אשה שוב אין לברך שלא עשאני עבד וכ"ש שלא יברך שוב שלא עשאני עו"ג וכן אם בירך שלא עשאני עבד לא יברך שוב שלא עשאני עו"ג אלא כיון דתקנו ברכות אלו צריך לברך את כולם ואין לחוש אם הוא מהפך הסדר ודאי לכתחלה יש לברך שלא עשאני עבד קודם שלא עשאני אשה וכן מתיר אסורים קודם זוקף כפופים מיהו אם בירך תחלה זוקף כפופים צריך לברך ג"כ מתיר אסורים וכדברי רבינו הוא העיקר ודלא כמה שפסק ב"י בש"ע לפי הבנתו בדברי רבינו דאם בירך זוקף כפופים שלא יברך מתיר אסורים דליתא והא דכתוב בכל הסדורים שלנו הישנים זוקף כפופים קודם מתיר אסורים נראה שהוא טעות דלכתחלה ודאי צריך לברך בתחלה מתיר אסורים ואח"כ זוקף כפופים כדפי' ואעפ"י שברוקח הזכיר זוקף קודם מתיר שכתב וז"ל זוקף אחת עשרה מתיר י"ב נראה שלא היה דעתו לומר שיאמרו אותן על סדר זה בתחלה זוקף ואח"כ מתיר אלא מנין מאה ברכות היה מונה והולך ולא דק למנותן על הסדר כנ"ל:

עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנזים וכולי וניתקנה על שאדם מפקיד וכו' כתב ב"י איני יודע איך היה רשות לתקנה כיון שלא נזכרה בתלמוד וכ"כ האגור שראה מקטרגים עליה והסכים ב"י שאין לברך אותה וכ"כ בש"ע וכ"כ מהרש"ל ואני תמה על דבריהם מי הגיד להם שניתקנה ברכה זו אחר התלמוד אני אומר דהקדמונים היו גורסין כך בגמרא ומ"ש רבינו עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנז ר"ל אף על פי שאינה בסדורי ספרדים לפי שלא היה נמצאת ברכה זו בגרסתם בגמרא מ"מ איכא למימר דהאשכנזים היו גורסין כך בגמרא וא"ת למה תקנוה חכמי התלמוד יש לומר שניתקנה על שאדם מפקיד והלא יש לנו גדול מעיד על זה הלא הוא הסמ"ג דקא חשיב בתוך י"ח ברכות ברכת הנותן ליעף כח ואע"ג. דהרוקח לא הזכירה והאגודה חלק עליה וכתב ז"ל ולעולם אין מברכין סומך נופלים ונותן ליעף כח דאין נזכרין בתלמוד עכ"ל מה בכך ודאי מדכתב כך אלמא דלא היתה נזכרה ברכה זו בגירסתו גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרוקח מדלא כתבוה אלמא דלא היו גורסים ברכה זו בתלמוד אבל אנו בני אשכנז דקבלנו ברכה זו מאבותינו וגם הסמ"ג כתבה אין ספק שהיו גורסים כך בתלמוד. והלא ברכת מגביה שפלים שהעיד האגודה עליה שנזכרה בתלמוד שהרי כתב וז"ל כדמגבה רישיה אומר מגביה שפלים ועל הנותן ליעף כח השיג כיון שלא נזכרה בתלמוד אלמא דמגביה שפלים נזכרה בתלמוד לדידיה וכ"כ ב"י ע"שהעיטור וכ"כ הרוקח מגביה שמינית וכל שאר הפוסקים לא כתבוה והיא נמצאת בסדורים שלנו. אלמא דאיכא נוסחאות דגרסי לה בתלמוד ואיכא נוסחאות דלא גרסי לה ודכוותה בנותן ליעף כח איכא דגרסי לה בתלמוד ואיכא דלא גרסי לה ולענין הלכה נראה דאין לגעור במי שמברך מגביה שפלים אע"פ שרבינו לא הזכיר מ"מ הני אישלי רברבי העיטור והרוקח והאגודה כדאי הם לסמוך על עדותם ומשמע שכך היו נוהגין לומר ברכה זו ומי הוא שיבא לחלוק על קבלת הראשונים דקטנם עבה ממתנינו וכן בברכת הנותן ליעף כח דהמנהג פשוט מקדמונינו ומאבותינו לאומרה אין רשות לשום גדול בדורו לגעור בשום אדם שלא לאומרה כ"ש שאין לשנות הסדורים שלא להדפיס ברכות אלו מגביה שפלים והנותן ליעף כח בין הברכות ומי שעבר והסירם עתיד ליתן את הדין מיהו הירא את דבר ה' ומוחזק בחסידות ואינו רוצה להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה כיון דאיכא נסחי הכי והכי רשאי ומקבל שכר על כוונתו הטובה אבל לא יורה כן לאחרים כ"ש להסיר ברכות אלו מן הסדורים אבל סומך נופלים היא ברכה לבטלה דלא אשכחן לא פוסק ולא מפרש בראשונים ובאחרונים שיש לאומרה והאגודה והעיטור העידו בפירוש עליה שלא לאומרה ולכן פשיטא שיש להסירה מן הסדורים:

וכל הברכות שהן על סידור העולם וכו' חילוק זה כתבו הרא"ש בפרק הרואה המה שעל סידור העולם יש לו לברך אפילו לא שמע או לא הלך ומה שהוא על הנאותיו אינו מברך אא"כ נהנה אבל הכל בו כתב בשם הגאונים דאפילו לא נהנה מברכין אותן וכן נוהגין ודלא כב"י שהכריע לברך בלא הזכרת שם ומלכות וכ"כ בהגהת ש"ע והכי נקטינן כדברי הגאונים ומנהגן:

ורבינו יודא החסיד היה רגיל לומר אחריו בשכמל"ו כו' בפרק היה קורא סוף (דף י"ג) א"ל רב לר' חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים: פירש"י שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכשהגיע הזמן לא ראיתיו מפסיק א"ל בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה ר' שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה וכתב הרא"ש לשם דמילתא דפשיטא היא דצריך לקרות כולה והא דקאמר בר קפרא דאינו חוזר וגומרה התם מיירי שעבר הזמן הקריאה קודם שגמר לימודו וא"ת כיון שבעינן שיקרא את כולה למה לא הפסיק לקרותה דאפילו מי שתורתו אומנתו תנן דמפסיק לק"ש וי"ל דה"מ אדם שלומד לבדו אבל מי שלומד תורה לרבים אין לו להפסיק עכ"ל וכתב ב"י שהרא"ה הקשה ואמר דהך עובדא דר"י הנשיא דקאמר ר"ש דהיה חוזר וגומרה בברכות לאחר שעבר זמן הקריאה ואע"ג דכבר נפק ליה ידי חובת ק"ש דאורייתא חזר וקרא בתר הכי שמע דרבנן בברכות דרבנן ודאי ניחא דמשום דוחקא דגירסיה הוה עביד הכי ומשום דתורתו אומנתו אבל אנן דקרינן בצפרא ומיחדים שמך פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל וגומר ונפקי ביה ידי ק"ש דאורייתא ובתר הכי קרו ק"ש דרבנן בברכות דרבנן לא מוחוור דטפי עדיף לצבורא למימר ברכות ק"ש אק"ש דאורייתא ולכך מיבעי לוה דלא לימא בצפרא אלא ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים ה' אלהינו ה' אחד וכן קבלתי מפי מורינו רבינו ז"ל עכ"ל והוא הרמב"ן רבו של הרא"ה וכתב ב"י שכ"כ בספר אהל מועד בשם הרמב"ן ז"ל ורצונו לומר שלא יאמרו הפסוק כולו שמע ישראל וכולי אלא ואומרים ה' אלהינו ה' אחד כדי שלא יהיו יוצאים ידי חובת ק"ש דאורייתא דהשתא ניחא לציבורא דקאמרי בתר הכי ברכות ק"ש אק"ש דאורייתא ותמיהא לי טובא דמאי קשיא דהא אנן דקרינן בצפרא ומיחדים כו' ואומרים שמע ישראל וגו' אין אנו מכוונין לצאת בו י"ח ק"ש דאורייתא וארבינו יהודא חסיד שהיה מכוון לצאת נמי ל"ק דאיהו לא הוה קא מכוין לצאת בצפרא ק"ש דאורייתא אלא כשעושים קרוב"ץ דמתעכבין מק"ש עד אחר זמנה דהשתא לא יהא יוצא ידי חובת קריאת שמע דאורייתא בזמנה כלל ע"כ היה מכוין בצפרא ואומר בשכמל"ו אבל בשאר יומי דקרי ציבורא ק"ש דאורייתא בברכותיה תוך זמנה לא היה מכוין לצאת בצפרא ולא היה אומר אז בשכמל"ו והכי משמע לישנא דרבינו שכתב ור' יהודא החסיד הוה רגיל לומר וכולי דה"ל לכתוב ור' יהודא החסיד היה אומר אחריו וכו' אבל היה רגיל לומר משמעו דלפעמים כשהיה רואה שהציבור יהיו מתעכבים מק"ש עד אחר זמנה כגון כשעושין קרוב"ץ או מאיזה סבה אחרת אז היה מכוין לצאת ואומר בשכמל"ו והכי נקטינן ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע וז"ל וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל בשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם ק"ש לקרוא שלא בזמנה ויוצא בו בזה עכ"ל דמשמע דבכל יום ויום טוב לומר כך ועל פי דבריו אלה נדפס בסידורים בשכמל"ו ונהגו הכל לומר כך בכל יום ויום גדול וקטן ואינו נכון דלא ניתנו דברים אלו ליכתב בספר אלא לגדולים שמשערים שהיום יהיו הציבור קוראים שמע בברכותיה לאחר זמנה כי אז יהא מכוין לצאת בצפרא ויאמר אחריו בשכמל"ו אבל בכל יום ויום לא יאמר רק ואומרים שמע ישראל וגו' ולא יהא מכוין לצאת ידי ק"ש דאורייתא וגם לא יאמר בשכמל"ו ודו"ק. כתב ב"י וז"ל ועל מ"ש משום שפעמים שעושין קרוב"ץ מתעכבין מק"ש עד אחר זמנה וכו' יש לדקדק מדגרסינן בירושלמי פ"ק דברכות ר' יוסי ור' אחא נפקין לתעניתא אתו צבורא מקרי שמע בתר תלת שעין בעא ר' אחא מימחא בידיהון א"ל ר' יוסא ולא כבר קראו בעונתה כלום הם קורין אותה אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת א"ל מפני הדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה היו קורין דאלמא שאין לקרות שלא בעונתה אף על פי שכבר יצאו י"ח קריאה עכ"ל ואע"ג דיכול לקרות שלא בעונתה בברכותיה כדתנן פ"ק דברכות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ואמרינן בגמרא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות וכדלקמן בסימן נ"ח אין זה אלא ליחיד אבל לציבור אסור מפני הדיוטות וכו' ותירץ בית יוסף וכתב ושמא י"ל דכיון דאמר בעא רב אתא מימחא בידן משמע דבעא למימחא ולא מיחה וכיון שכן אנן נמי כי מקרי לן הכי לא מחינן בהו אי נמי אע"פ שימחו בידם לא ישמעו להם וכמ"ש רבינו בסימן ס"ח בשם הרמ"ה עכ"ל וכתב עוד בסמוך וז"ל וגדולה מזו נראה מהירושלמי שכתבתי בסמוך שהיה מנהגם בציבור לקרוא ק"ש בזמנה ואח"כ חוזרין וקורים אותה בברכותיה ואע"פ שבתחלה קראוה כולה וכו' עכ"ל מבואר שהיה מפרש בירושלמי במאי דקאמר אתו ציבורא מקרי שמע בתר שלש שעין היינו שבאו לקרוא שמע עם ברכותיה ובעא ר' אחא ממחי בידיהון דלפי זה ודאי דקשה אר"י החסיד דלאחר שהיה יוצא י"ח בצפרא היה חוזר וקורא ק"ש עם הציבור בברכותיה לאחר ג' שעין ועל זה תירץ מה שתירץ אבל לפע"ד אין כאן קושיא דהא דאתו ציבורא מקרי שמע בתר ג' שעין לא שהיו רוצין לקרותה עם הברכות אלא עשאוהו כמו שאנו קורין אשרי קודם מוסף וקודם מנחה כך היה מנהגם לקרוא ק"ש קודם תפלה שאינה סמוכה לגאולה וזהו שאמר לשם נפקין לתעניתא וכו' והוא כי כ"ד ברכות של תענית היו מתפללין כעין מוספין והיו קורין לפניה ק"ש בלא ברכות כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ומשום הכי מיחה ר' אחא מפני ההדיוטות שלא יהיו סבורין שבעונתה קורין אותה עכשיו ויהיו טועין שבאותה קריאה יוצאין י"ח ק"ש בלא ברכות לפניה ולאחריה ובזאת הקריאה אין ספק שאין יוצאין כלל חדא שאין קורין אותה לכוונת קריאת שמע שיהיו יוצאין בה י"ח ק"ש שאינה אלא במקום אשרי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ועוד שהיא לאחר ג' שעות ועוד שקוראין אותה בלא ברכות וכן פי' בעל המאור ריש ברכות בהך ירושלמי וכ"כ התוס' לשם ע"ש ר"ת בדבור ראשון של תוס' אבל ר"י החסיד שלאחר שיצא י"ח בצפרא היה חוזר וקורא ק"ש בברכותיה עם הציבור לאחר ג' שעות משנה שלמה היא הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ואמר מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות ואין חילוק בין יחיד לציבור ושפיר דמי לחזור ולקרותה עם הברכות בציבור דאע"פ דיצא י"ח ק"ש דאורייתא בצפרא אפ"ה קרי בתר הכי לאחר ג' שעות ק"ש דרבנן בברכות דרבנן ועוד כדי להסמיך גאולה לתפלה ותו דליכא למיחש הכא להדיוטות שיהיו סומכין על אותה ק"ש שקורין בציבור עם ברכותיה דהא ודאי דעל זאת הק"ש סומכין הכל ואע"פ שקראוה עכשיו לאחר ג' שעות שעת הדחק אינה ראיה שעושין כן משום קרוב"ץ:

אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' ה"א הנוסתא אמתית בירושלמי ובכל החבורים שהועתק לשון זה והוא סמוך למה שסיים ואמר ה' אלהינו ה' אחד שאומר אתה הוא ה' אחד עד שלא נברא העולם ואתה הוא ה' אחד משנברא העולם דכשם שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד כך משנברא העולם היה הוא ושמו בלבד כי לא נבראו המלאכים עד יום שני וא"כ מי ברא אלה ה' אחד הוא ושמו אחד על ידי כח אותיות שמו הגדול יתב' בהם נברא העולם והוא דרך כבוד כלפי מעלה לומר לפניו יתב' אתה הוא ה' אחד עד שלא נברא העולם ע"י כח אותיות שמך וכו' כדפי' וחדשים מקרוב באו להגיה סדורים ומגיהים כאן אתה הוא עד שלא בראת את העולם אתה הוא משבראת וכו' ושרי להו מארייהו כי אע"פ שכך הוא בסדור הספרדים אנו אין לנו אלא סדור קדמונינו הצרפתים והאשכנזים ועוד דכאן הלשון יותר מתוקן ומקובל לומר עד שלא נברא וכו' וכמו שכתוב בכל החבורים ואין להאריך בזה:

ומ"ש בא"י מקדש את שמך ברבים כן הוא בסדורים דמסיים בה בשם והכי משמע ממ"ש התוס' רפ"ג שאכלו (דף מ"ו) בד"ה כל הברכות דמה שאינה פותחת בברוך הוא לפי שאינה אלא ברכת הודאה מכלל דמסיימת בברוך דאי אינה מסיימת לא איצטריך לטעמא למה אינה פותחת בברוך כיון דלאו ברכה היא אבל הרמב"ם לא הזכיר בה שם ונראה דס"ל דכיון שלא הוזכרה ברכה זו בתלמוד בבלי אין לה דין ברכה אלא יאמרוה בלא שם ומלכות וכך ראיתי מן המדקדקים מיהו לא יורה כן לאחרים ולא ישנה הסדורים כדכתיבנא לעיל:

ומ"ש ונהגתי בעצמי וכו' וכך הוא בסדורים שלנו ועוד כתוב בהם אחר ברכת כהנים משנת אלו דברים שאין להם שיעור וברייתא אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם והוא ע"פ מ"ש התוס' בשם הצפרתים ספ"ק דברכות ויתבאר בסימן שאחר זה בס"ד:

דרכי משה

(א) כתב אבודרהם, שיפסיק מעט בין "אלהי" ל"נשמה", שלא ישמע שהנשמה היא אלהות חס ושלום.

(ב) ובמדינות אלו אין נוהגין להתעטף בטלית ותפילין ביום התענית, ויש ליזהר למלאות החשבון בברכות אחרות.

(ג) ונראה דגר יכול לברך "שעשני גר", דזה נמי מקרי עשייה, כמו שכתוב "הנפש אשר עשו בחרן".

(ד) ולי נראה דאל ישנה אדם מן המנהג.

(ה) וכן המנהג והסדר בסידורים שלנו, רק שאומרים קודם "רבון": "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו, וישכם ויאמר: רבון" כולי.

(ו) וכן המנהג, דמברכים מיד ברכות התורה אחר ברכת "אשר יצר" קודם שיברך "אלהי, נשמה" וקורים אחריה ברכת כהנים ומשנת "אלו דברים שאים להם שיעור" ומשנת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם". וכן משמע במרדכי סוף פרק קמא דברכות, דנוהגים לומר משנת "אלו דברים" אחר ברכת התורה, וכן משמע בתוספות סוף פרק קמא דברכות, אחר כך ברכת "אלהי, נשמה". ומה שאנו משנים סידור רבינו, שכתב לברכן אחר "אלהי, נשמה", משום דלדידיה סבירא ליה ד"אלהי, נשמה" סמוך לברכת "אשר יצר", ואנן לא נהיגין כן, וכבר מבואר לעיל סוף סימן ו.

חידושי הגהות

הערה א: מה שסיים הבית יוסף: ומפני שהתרנגול מבין גם כן קורין לתרנגול שכוי, ליתא ברא"ש, אלא דברי הרא"ש שלפנינו כדברי הרב רבינו יונה והטור. ובבית יוסף משמע שדברי הרא"ש מחולקים מדברי הר רבינו יונה:

הערה ב: ברא"ש שלפנינו ליתא, ואדרבה הוא מעתיק הנוסחא "ברוך אתה ה' גומל" וכו'. ואם נימא שהוא רא"ש אחר, מכל מקום תמוה, דעל כל פנים היה לו להרב בית יוסף להביא גם דעת הרא"ש אביו לסיוע הטור: