פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על יהושע ב

(א) השאלות (א) כפי סדר הכתובים משמע שעתה שלח מרגלים אחר שאמר הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים, וע"ז יפלו שאלות רבות, איך אמר בעוד שלשת ימים אתם עוברים ואח"ז שלח מרגלים והם נסעו מהלך יום ליריחו ושם לנו, ואח"ז ישבו ג' ימים בהר ואח"ז שבו אל יהושע ואח"ז נסע העם מן השטים אל הידרן ולא עברו עד יום הבא וא"כ לא עברו עד יום החמישי:

"וישלח". זה היה בעת שאמר ולראובני ולגדי, קודם שדבר ה' אליו וקודם שהכריז הכינו לכם צדה, כמו שהוכחתי (ס' הקודם פסוק יב). ובזה נמלטנו ממה שנבוכו המפ' בחשבון שלשת ימים שלא יעלה עם זמן לכת המרגלים ושובם, שבאמת הלכו המרגלים איזה ימים קודם לזה: "וישלח יהושע". בא להשיב על השאלה שתפול בזה איך שלח יהושע מרגלים אחרי שראה הרע שנמשך משליחות המרגלים בימי משה, משיב כי היו חמשה הבדלים בין מרגלים של יהושע ובין מרגלים של משה. א] המרגלים ששלח משה היו עפ"י שאלת העם כמ"ש (דברים א, כב) ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ולכן כששבו והוציאו דבה סמכו העם עליהם, אבל פה שלח יהושע מדעת עצמו ולא מדעת העם. ב] משה שלחם ממדבר פארן שהיה רחוק מן הארץ והיו מסתפקים במהות הארץ ועל יכולתם לכבשה, אבל יהושע שלח "מן השטים" שהיה בגבול הארץ, בלתי מסתפק אם יכנס אם לאו, רק לדרוש המקום הנוח לכבוש. ג] משה שלח שנים עשר תרים ויהושע שלח "שנים אנשים מרגלים". רצוני, כי כבר בארתי בפי' התורה (פ' מקץ ופ' שלח) שיש הבדל בין התר והמרגל, התר מבקש את הטוב אם טובה הארץ ואם אנשיה גבורים וכדומה, והמרגל יבקש את ערות הארץ, המקום הנוח לכבשה משם. ובארתי כי יש בזה שני מיני שליחות, אם העם שולחים תרים לראות הטובה אם רעה [שהכונה בזה אם ראוי שילחמו עליה אם לאו], ישלחו נשיא מכל שבט, כי לא יסמכו בזה על אנשים פחותים ולא יסמכו שבט על שליח שבט אחר, כי כ"א ישלח איש אשר יסמך לבו עליו כי יתור אם תהיה הארץ מוכשרת לפני שבטו ועסקיו כפי מה שהוא עובד אדמה או רועה צאן או עוסק במסחר או לחוף אניות, ועל כוונה זאת שלח משה לתור הארץ לא לרגל, ולכן שלח נשיא מכל שבט, ולכן יצא המכשול הגדול הזה משליחותם. לא כן אם שולחים מרגל, והוא אם הסכימו לכבשה ושולחים לראות את ערות הארץ מאיזה מקום יכבשוה בקל, ישלחו איש אחד או שנים מהמון עם, כי זה ישלח רק שר הצבא הרוצה לדעת מאיזה מקום ילחם, וע"ז האופן שלח יהושע רק שנים ולא י"ב, ורק אנשים מההמון לא נשיאים, ורק מרגלים ולא תרים, ולכן לא היה מקום פה להוצאת דבה. ד] שלחם "חרש". ר"ל בשתיקה, שאיש לא ידע בדבר רק הוא לבדו. ה] "לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו", עקר השליחות היה על יריחו והארץ אשר סביבותיה, שדרך שם באו ורצו לדעת איך יכבשוה: "וילכו". ועל הכוונה הזאת הלכו: "ויבאו" "בית אשה זונה ושמה רחב". והיה בזה תחבולה כפולה. א] שלא יכירום כי מבני ישראל המה, באו בית אשה זונה, ונודע לתושבי כנען כי ישראל עם שונא זמה המה ולא יעלה על לבם כי שלוחי ישראל בית זונה יתגודדו. ב] ע"י שהיה שמה רחב, מפורסמת בשמה אצל גדולי הארץ, כמ"ש (מגילה טו א) רחב בשמה זנתה, נגלו לה סתרי גדולי הארץ וסודותיהם ואצלה יחקורו כל הנעשה בארץ, ולכן לא הלכו לשום מקום רק וישכבו שמה:

(ב) השאלות (ב) איך א"ל שיעברו בעוד ג' ימים אולי יתאחרו המרגלים ימים רבים ואיך ידע שישובו מתור הארץ תיכף? ושנאמר ששלח המרגלים קודם וכדעת הרלב"ג יקשה סדר הכתובים, שאחר שהכריזו השוטרים אמר לבני ראובן ובני גד, ואח"ז שלח מרגלים - גם על גוף הדבר התפלאו כל המפ' איך שלח יהושע מרגלים, ושכח כי המרגלים גרמו בכיה לדורות בימי רבו, ואם משה לא עשה זאת עד הפצירו בו העם ועד שאל בה', איך אחר הקלקול שיצא מזה עשה זאת יהושע מדעת עצמו? - איך עזבו המלאכים מה שנשתלחו לחקור את הארץ ולחפשה ויבואו בית אשה זונה וישכבו שמה? ואיך לא השכילו עד שבלילה הא' תיכף הרגיש בם מלך יריחו?:

"הנה אנשים". הבינו כי מרגלים המה, מג' טעמים. א] מצד בואם העיר שהיתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא, וז"ש "הנה אנשים" באו. ב] שידעו שמגמת מהלכם רק ליריחו לבד, כי הם סוחרים עוברים ממקום למקום היה להם ללון לפני השער למען יוכלו ללכת כאור הבקר לדרכם, כי שערי העיר לא יפתחו בעת המצור עד נכון היום, וז"ש "באו הנה". ג] ממה שבאו "בלילה", שלא כדרך עוברי דרך הנכנסים בכי טוב בפרט בעת הסכנה, ומזה הוכיחו כי הם "מבני ישראל" וכי תכלית ביאתם "לחפר את הארץ" לדעת סתריה ע"י האשה הזונה. ויש הבדל בין החופר את הארץ ובין התר והמרגל, שהחופר הוא בעומק במקום אחד לדעת מחשבות אנשים וסתריהם, והם לא הלכו רק לחפור במקום אחד:

(ג) השאלות (ג) (ג) מהו הכפל הבאים אליך, אשר באו לביתך?: "הבאים אליך". ר"ל הגם שיאמרו לך כי באו אליך לזנות, דע שתכלית "אשר באו, לביתך באו", והוא יען "כי לחפר את כל הארץ באו", שרוצים לחפור בביתך תעלומות כל הארץ ועניניה, שזה גדר החופר כנ"ל:

(ד) השאלות (ד - ו) למה ספר הכתוב הטמנתם ב"פ? ותחלה אמר ותצפנו בלשון יחיד ואח"כ ותטמנם בלשון רבים?: "ותקח ותצפנו". יש הבדל בין "צפן" ובין "טמן, הצפון" הוא העומד במקום שאין העין רואהו (והוא ההיפוך מפעל צפה, כדרך השרשים המשמשים u1491 דבר והפוכו) הגם שאינו מכוסה באיזה מכסה או בעפר רק שעומד מן הצד, "והטמון" הוא המכוסה מלמעלה בכסוי או בעפר. והנה בבוא שלוחי המלך פתאום לא היה לה פנאי להטמינם ולכסותם בפשתי העץ, רק להצפינם, ר"ל להעמידם בקרן זוית מן הצד לבל יראום תיכף, וגם לא יכלה להעמיד שניהם במקום אחד שאם יראום שמה יכירו כי הם השנים מרגלים, לכן העמידה כ"א בקרן זוית לבדו שגם אם יראו את האחד לא יחשבו כי הוא הוא, באשר ידעו שהיו המרגלים שנים, וגם שאז עכ"פ ימלט השני. ובאשר יראה שבאם יחפשו הלא ימצאו אותם, לכן הערימה גם היא ותספוק כפיה לאמר כי באמת היו בזה מרגלים וכי זה רגע יצאו וברחו, למען ימהרו לצאת מביתה ולרדוף אחריהם, וז"ש "כן באו אלי האנשים", ר"ל כדבריכם כן הוא וכן באופן זה שאמרתם באו האנשים, כי תיכף בבואם חקרו ודרשו כדרך המרגלים. (ראיה ב') "ולא ידעתי מאין המה", כי אם לפעמים יבואו אנשים נודעים ויחקרו על עניני הארץ יש לתלות שהיה זה אצלם במקרה, לא כן אנשים נכרים שלא נודעו מאין המה ומה להם לדרוש עניני הארץ הזאת, וגם ממה שהעלימו שם מקומם ולא הגידו מאין המה מבואר כי מרגלים הם:

(ה) (ראיה ג') "ויהי השער לסגור". שיצאו ונעלמו בעת שרצו לסגור השער, כבורחים. (ראיה ד') שיצאו "בחשך" ואפלה "ולא" הוליכו אבוקה בידיהם, כי נסו וימלטו. (ראיה ה') "ולא" "ידעתי אנה הלכו", כמו שהעלימו המקום שמשם באו כן העלימו המקום שאליו הלכו, וכ"ז סימנים מובהקים שהם מרגלים, לכן "רדפו מהר אחריהם", כי, א] ראוי לרדוף אחריהם אחר שהם בודאי מרגלים. ב] אחר שבודאי "תשיגום", וא"כ אין להתעצל מלרדוף ולהשיג: (ו) "והיא". אחר שע"י חכמתה פטרה השלוחים מביתה אז מחשש פן ישובו לבקשם שנית, "העלתם אל הגג ותטמנם" (שהטמנה הוא ע"י כסוי), שכסתה אותם "בפשתי העץ" "הערוכות", שהיו מסודרות שם מכבר עד שלא ירגיש איש כי איש טמון תחתיהם. ופשתי העץ פי' המפ' בעצי פשתן, כמו תולעת שני ושני תולעת. וי"ל שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. וי"מ שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ:

(ז) השאלות (ז) מלת אחריהם האחרון מיותר, שכבר אמר רדפו אחריהם? וגם לא באר מי סגר השער כי אם רחב סגרה מדוע הורידה אותם בחבל היה לה לפתוח להם השער: "והאנשים רדפו". בתוך כך, אחריהם, לפי דעתם בדרך הירדן: "והשער סגרו". שיעור הכתוב, "והשער סגרו" אחריהם אחרי כאשר יצאו הרודפים, ומלת אחריהם כמו (בראשית יט, ו) והדלת סגר אחריו, הרודפים אחרי אשר יצאו סגרו את הדלת אחריהם מצד האחר כדי שאם עדן לא יצאו מן העיר לא יוכלו לצאת משם:

(ח) "והיא עלתה עליהם". כי היו טמונים תחת הפשתים ועלתה עליהם להסיר המכסה ולדבר עמם:

(ט) השאלות (ט - יא) כפל הדברים וכי נפלה אימתכם, וכי נמוגו ונשמע וימס לבבנו?: "ידעתי". תחלה אמרה דרך כלל, "ידעתי" כי נתן ה' לכם את הארץ. ועתה בארה דבריה מאין ידעה זאת, שזה משני טעמים. א] "כי נפלה אימתכם עלינו" (גדר האימה והבדלה מיתר לשונות המורים על המגור u1493 והפחד, כי האימה תהיה תמיד מפני ציור רוממות העצם המאוים ועזוזו, לא מפני אפשריות הרע אשר יוכל להשיג ממנו), ר"ל שנפלה עלינו אימה מפני גדולתכם ורוממותם. ב] "וגם נמוגו כל יושבי הארץ", מפני יראת הרע שיגיע להם על ידם. ומפרש מ"ש כי נפלה אימתכם עלינו שהיא יראת הרוממות, היא: (י) "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם". ומ"ש כי נמוגו כל יושבי הארץ היא כי שמענו "אשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר החרמתם" "אותם", ולא החייתם כל נשמה:

(יא) "ונשמע". ר"ל כי הדרך הוא בעת יעלה גוי מירכתי ארץ להחריב ארצות, תחלה לשמע שמעו יפחדו וייראו מפניו, אבל בעת יקרב הגוי אל גבול ארצם יתעוררו יושבי הארץ ואיש את רעהו יחזקו להלחם נגדו. אבל פה לא כן הוא, כי בין בעת אשר "ונשמע" אז "וימס לבבנו" מפני השמועה, ובין גם עתה שקרבתם אל גבול ארצכם "לא קמה עוד רוח" גבורה "באיש" לעורר את העם לקראת נשק, כי נואשו כולם מלהלחם, יען יודעים "כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", ומי ילחם וינצח את האלהים האדירים האלה:

(יב) השאלות (יב - יד) מה שכפלה עם בית אבי חסד ולי אות אמת, והם אמרו ועשינו עמך חסד ואמת, ומה הבדלם? ומה שאמרו אם לא תגידו את דברנו אם כמפ' שהוא האות של חוט השני, הלא עדיין לא נתנו לה האות הזה?: "ועתה". אמרה הגם כי אחר שתעברו את הירדן לא תחיו כל נשמה, עתה השבעו טרם עברתם את הירדן, שהיה להם רשות לקבל גרים המשלימים עמם, כמ"ש חז"ל (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א) שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע וכו' הרוצה להשלים ישלים, ובשגם שהתגיירה וקבלה מלכות שמים כמ"ש כי ה' אלהיכם הוא אלהים וכו'. ופרטה בתנאי השבועה ג' דברים. א] "השבעו לי", שהנשבע על דעת חברו אין לו התרה. ב] "השבעו בה'", שהיא שבועה חמורה יותר בהיותה בשם המפורש. ג] "כי עשיתי עמכם חסד", והנשבע על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו אין לו התרה: "ועשיתם". ר"ל עקר השבועה אני מבקש בעבור בית אבי, כי עמהם תעשו חסד, כי להם לא חויבתם תשלומי גמול, אבל להחיות את נפשי זאת חויבתם ולא יקרא חסד רק אמת, ואיני מבקש מכם רק שתתנו אות אמת, שיהיה אות ביני וביניכם שתכירו ביתי בעת הכיבוש. עתה פרשה מהו החסד שיעשו עם בית אבי אביה?:

(יג) "והחייתם את אבי". א] שיחיו אותם ולא יהרגום. ב] "והצלתם את נפשותינו ממות", שמוטל עליכם להציל אותנו לבל נהרג ע"י אחרים, וגם רמזה שיצילו נפשותיהם ממש ממות הרוחני במה שיגיירו אותם:

(יד) "נפשנו". אמרו לה שגם זה חויבו מצד הדין למסור את נפשם למות תחתם: "אם לא תגידו את דברנו זה". ר"ל שבעבור זאת שלא תגידו דברנו, שהודענו לכם כי מרגלים אנחנו ואתם לא הגדתם בית המלך, וא"כ הצלת נפשכם הוא בכלל אמת, אבל והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת, אמת במה שנחיה אתכם, וחסד במה שניתן לכם מתנות רבות וכבוד:

(טו) "כי ביתה בקיר החומה". ר"ל חוץ מהחומה וקיר החומה הוא קיר ביתה, ועז"א כי ביתה בקיר בחומה, וגם היה כנוס בהחומה עד שהיתה החומה מקיפה משלש רוחות ובזה היה לה חלון פתוח לרווחה אל החוץ, ועז"א ובחומה היא יושבת. ובזה יובן מדוע לא נפל ביתה עם נפילת החומה כמו שיתבאר (לקמן ה, כ), כי אז דרו בבית אשר בקיר החומה חוץ לחומה: (טז) "ואחר תלכו לדרככם". ר"ל לא תצטרכו לעקם הדרך, רק תרדו מן ההר אל הדרך הישר ובו תלכו:

(יז - כ) השאלות (יז - כ) המאמר הזה כולו היה להם לדבר עמה על הגג בצנעה ובעת השבועה, לא אחר שהורידה אותם בעד החלון שהיה חשש פן ישמעו הדברים ואזנים לכותל? גם מה זה שאמרו נקיים אנחנו משבועתך, שמורה שאין השבועה חלה עליהם, ואיך יהיה זה והלא נשבעו תחלה בלא תנאי ואיך יכלו להטיל אח"כ תנאי בשבועתם? בשגם שאם כפי' המפ' הול"ל אנחנו רוצים להיות נקיים, לא מאמר מוחלט שהם נקיים שמורה שהשבועה לא חלה כלל?:

"נקים אנחנו". יען ששבועתם היתה בלי שום תנאי ובזה האופן אם יתערבו משפחתה בין אנשי העיר יצילו את כל בני העיר, אמרו לה דעי כי משבועתך הקודמת אנו נקיים יען "אשר השבעתנו", ר"ל ששבועה זו היתה בהכרח כי היינו בידך, ושבועה שנשבעים לאונסין אינה שבועה, ובכ"ז אנו נשבעים לך עתה (שאין אנו אנוסים) שנית על תנאי, שלא תחול רק על בני ביתך אשר ימצאו בביתך ולא יצא החוצה, כי בצאתו החוצה אנו נקיים, ורק אם תקשרי תקות חוט השני שנכיר את הבית ע"י הסימן. וכן רק באופן שלא תגידי את הסימן, שאז כ"א יקשור חוט השני ואז נקיים אנחנו משבועה הראשונה שהיתה בלי תנאי, יען אשר השבעתנו והיינו אנוסים, כנ"ל. והנה בראשונה אמרו אם לא תגידו את דברנו בלשון רבים, שכללו גם את בני ביתה שידעו שהם מרגלים ולא הגידו בית המלך, ופה שכוונו על הגדת האות שלא ידעה בו רק היא לבדה אמרו אם לא תגידי בלשון יחיד, ומבואר אצלנו שמדרך המליצה לציין עצמים חזקים בסימן הזכרות, ולכן u1488 אמר משבועתך הזה תחת הזאת, והשבעתנו בקמץ תחת החיר"ק, להראות שהשבועה עצמה והמשביע היו עליהם בתוקף ובאונס ובהכרח, שזה ציון לשון זכר, שלכן נקיים המה ממנה כדין שבועת אונסין:

(כא) "ותקשור". תיכף, לבל ירגישו אח"כ בדבר:

(כג) "המצאות". יש הבדל בין קורות ובין מוצאות, הדבר שסבתו בלתי ידועה או בלתי רגילה הוא מקרה, והדבר שסבתו קרובה קרוי מוצאות, ולכן אצל יעקב אמר (בראשית מב, כט) ויגידו לו את כל הקורות אותם, כי שם לא היה ראוי שיתן אותם כמרגלים, ופה קראם מוצאות כי מן הרגיל שירגישו במרגלים החופרים את הארץ וסבתו קרובה וראויה:

(כד) "ויאמרו". ותכלית ספורם היה "כי נתן ה' להם את הארץ". ממה שראוי שהצילם בדרך נס: "וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם". ממה שראו איך התירא מלך יריחו ודרש אחריהם וממה שנודע להם מפי רחב: