פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

(א) ועכשיו וכו' — כי אין אנו מחזיקין ליראת שמים שמלאכין מלוין אותנו.

סעיף דעריכה

(ב) מלאחריו טפח — משום צניעות, ומלפניו משום קילוח. מ"ר. ובטור כתוב בעניין אחר, והסכים ב"י לגירסא זאת.

סעיף העריכה

(ג) מגולה שאין בו מחיצות — בטור כתב בלשון זה: מיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה, אבל במקום שיש מחיצות, כגון בית הכסא שבבית, אין צריך לדקדק, עד כאן לשונו. וכתב ב"י בשם אבוהב, דמה שכתב הטור: כגון בית הכסא שבבית, רוצה לומר שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול, עד כאן לשונו. והב"י כתב על זה: ולא נהירא, אלא בכל מקום שיש שם מחיצות, אפילו הם רחוקות הרבה, שרי. והא דאמר: כגון בית הכסא שבבית, טעמא קא יהיב, דכל שיש בו מחיצות, דומה לבית, דהכי משמע, מדכתב תחילה: דווקא כשנפנה במקום מגולה, דהיינו מקום שאין בו מחיצות כלל. והכי איתא בירושלמי, שאמר: ובלבד מקום שאין בו כותל. וכתב עליו הרא"ש: הלכך בית הכסא שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד, ולא חילק בין קרובות לרחוקות. ובהדיא כתב הרשב"א: ובלבד מקום שאין שם כותל, כלומר בבקעה, משמע דלא מפיק מכלל יש שם כותל אלא בקעה בלבד. ורבינו עצמו כתב ברמזים: ולא יפנה לצד מזרח או מערב, והני מילי בשדה שאין בו מחיצות כלל, אבל בבית הכסא שבבית אין להקפיד, עד כאן לשונו. דמשמע מדבריו דבית הכסא בשדה לא היו לו מחיצות כלל. וכן כתב הוא ז"ל בסימן פ"ג עד כאן לשונו.

וקשה לי, דהא בפרק לולב הגזול דף ל"ו הוכיחו התוספות, דמדאמר לשון כניסה לבית הכסא, משמע דהיה שם מחיצות. ועוד, מדאמר לשון בית הכסא, משמע דהיה כמו בית וכו', הביאוה הב"י לקמן סימן שי"ב. והכי נמי אמר בגמרא פרק הרואה בדינים אלו, תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית הכסא ולמדתי כו', משמע דביש שם מחיצות מיירי, ואפילו הכי אמר שאין נפנין מזרח ומערב וכו'. ותו קשה לי, דלפי דברי ב"י יהיה מותר בכל העיר, כיון שיש לו מחיצות, חומה או גדר סביב. דזה ודאי אינו, דהא הצריכו שיהיה שם כותל, דהיינו במקום שנפנה. ואם כן, מה לי חצר גדול ומה לי כל העיר?

על כן נראה עיקר כפירוש האבוהב, דדוקא צריך שיפנה סמוך למחיצה, ובזה מבואר נמי לשון הירושלמי, שאמר: ובלבד שאין שם כותל, משמע במקום מושבו ממש, דהוא נפנה לשם. גם לשון הרשב"א שהביא ב"י שכתב: פירוש בבקעה, נראה לי שאדרבה משם ראיה לדברינו, דלדברי ב"י קשה, מאי קמ"ל הרשב"א? וכי לא ידענא לפרש מה שכתב הירושלמי: מקום שאין שם כותל? ואין לומר שבא ללמדנו, דלא נפרש כפשוטן של דברים, שצריך שיפנה סמוך לכותל, ואפילו בחצר יש איסור כל שאינו סמוך לכותל, אלא דוקא בבקעה שאין שם כותל כלל אסור; אם כן, אף עתה נאמר דהאמת הוא כן, כפשוטן של דברים, דאף בחצר אסור ברחוק מן הכותל, שזהו דבר שהסברא נותנת, כיון שהוא נפנה במקום מגולה, ולא כתב הרשב"א לפרש אלא דוקא בבקעה, שאין שם גדר כלל – אסור שם בכל מקום, מה שאין כן בחצר שיש שם מחיצות, יש היתר אצל המחיצות. ועל כן אמר הירושלמי: מקום שאין בו שייכות כותל, כגון בקעה, בזה לא מצינו בו היתר כלל; מה שאין כן ביש כותל, כגון חצר, מותר אצל הכותל. וכן נמי מבואר לשון הרא"ש שהביא ב"י, שכתב: הלכך בית הכסא שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד, דקשה, למה הוצרך לכתוב שלנו, ודי לו לכתוב בית הכסא שיש לו מחיצות? אלא ברור דנתכוין לאפוקי בית הכסא שבשדה, כגון אותם שהיו בזמן התלמוד, אסור אפילו בכל מקום שיש מחיצות, כיון שהיו גדולים כמו חצר, יש איסור, כיון שמקום שהוא נפנה אינה סמוך למחיצה; אבל בשלנו מותר, דהמחיצה סמוכות למקום הפנייה. וכן הוא דעת הטור ברמזים שמביא ב"י, שכתב: הני מילי בשדה שאין בו מחיצות, אבל בבית הכסא שבבית אין להקפיד כו'. וקשה, למה ליה להזכיר שדה או בית בזה? אלא היה לו לחלק בין שיש מחיצות לאין מחיצות. אלא להורות על מה שכתבנו, שבשדה שהוא גדול, על כן אסור אלא אם כן סמוך לכותל ממש, ואז הוי כמו בבית. וזהו מבואר מלשון הטור כאן, שכתב: דוקא כשנפנה במקום מגולה, פירוש, שאותו מקום הוא מגולה, אף על פי שיש לו מחיצות, אלא שהן רחוקות ממנו, ואין היתר אלא כמו בבית. וכן נראה לענ"ד, דבעינן שיהיה נפנה סמוך לכותל אם הוא בחצר, כיון שיש שם היקף גדול תוך המחיצות, וגם כן אינו מקורה למעלה. אבל אם הוא מקורה למעלה אין איסור כלל אפילו הוא גדול, כן נראה לי וכתב ב"י: אפי' בכותל אחד, כמשמעות לשון הירושלמי, וכן עיקר. והוא שישב סמוך לה דוקא.

(ד) אבל וכו' — הטעם, מפני שהשכינה במערב, על כן אסור שיהיה פניו או אחוריו לשם. ויש עוד טעם, לפי שהוא נגד ירושלים. ובגמרא איתא פרק הרואה דף ס"א, תנו רבנן: הנפנה ביהודה, לא יפנה מזרח ומערב, פירוש: אחוריו או פניו לאחד מהם, מפני שירושלים בארץ יהודה בצפונה של יהודה, וארץ יהודה היא על פני אורך ארץ ישראל ממזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה, ואם יפנה ממזרח למערב יפנה נגד ירושלים. אבל צפון ודרום יפנה, ובלבד שלא יפנה ממש נגד ירושלים בדרומה של יהודה. ובגליל שהיא בצפון ארץ ישראל, לא יחזיר פניו צפון ודרום, אלא מזרח ומערב. רבי יוסי אומר, לא אסרו אלא ברואה. פירוש, במקום שיכול לראות הר הבית. וחכמים אוסרין. חכמים הינו תנא קמא? איכא בינייהו זויות דיהודה וגליל, שאין נגד ירושלים; לתנא קמא מותר, לחכמים אסור. ואחר כך איתא ברייתא אחרת כהאי גוונא, רק במקום חכמים אחרונים איתא שם, רבי עקיבא אוסר בכל מקום. רבי עקיבא היינו תנא קמא? איכא בינייהו חוצה לארץ, דרבי עקיבא אוסר. וקיימא לן כרבי עקיבא.

והקשה ב"י, דאמאי כתב הטור סתם בין מזרח למערב אסור, דזה אינו אלא בארץ שהיא במזרח של א"י, כמו בבל, או בארץ שהיא במערב של א"י, כמו אלו הארצות, על כן אסור בין מזרח למערב; אבל בארץ שהיא בדרום של א"י, כמו יהודה, או בצפונה, כמו גליל, הוי איפכא, דבין מזרח למערב מותר, ובין צפון לדרום אסור, כמו שכתב התנא קמא, דהא רבי עקיבא לא פליג אלא אחוצה לארץ. ותירץ, דאין הכי נמי, דלר"ע אין הכי נמי דאין איסור אלא בין מזרח למערב, לפי שהשכינה במערב, כדאיתא בירושלמי. אבל בין צפון לדרום מותר בכל מקום. והוי מצי למעבד איכא בינייהו בזה, אלא דעביד חדא מתרתי.

ולעניות דעתי נראה דדברי הטור מוכרחים, דהאי במאי דפליגי חכמים אחרונים עם התנא קמא בברייתא ראשונה לענין הצדדים דיהודה, ואסר להו התנא קמא, ומזרח ומערב דוקא אסור, ומאי טעמא שרי בצפון ודרום ביהודה? מאי שנא מהנהו צדדין? דהא אינהו נמי לאו נגד ירושלים נינהו, והוא הדין בצפון ודרום יש על כל פנים חלק נגד ירושלים. אלא על כרחך דבאותה ארץ, כיון דאין ארץ רבה שלא כנגד ירושלים אלא צדדין לחוד, על כן הצדדים נגררים אחר הרוב; מה שאין כן בצפון ודרום, דהמיעוט הוא נגד ירושלים, ואם כן, אם נימא דר"ע סבירא ליה בחוץ לארץ אסור גם כן משום נגד ירושלים, תקשה לך, הא חוצה לארץ הוא רוב העולם שלא כנגד ירושלים, הן ממזרח למערב הן מצפון לדרום, ואמאי נאסר שם מזרח ומערב טפי מצפון ודרום? ואין לומר: אם כן בגליל אמאי נאסור לתנא קמא צפון ודרום טפי ממזרח ומערב? דשם יש לומר דכל צד דרום של גליל הוא ארץ ישראל, שהרי הגליל הוא בצפון, על כן אסור מצפון לדרום משום כבוד כל ארץ ישראל; אבל בהא דלעיל קשה אליבא דרבי עקיבא.

אלא על כרחך דלאו טעמא הוא משום ירושלים, אלא משום כבוד השכינה שהיא במערבו של עולם, ומשום הכי בכל חוצה לארץ שוה, דאין איסור רק בין מזרח למערב, ואם כן לא קשה אמאי לא עביד איכא בינייהו לענין צפון ודרום דמותר לרבי עקיבא, דהיא היא, והאי הוא באמת הנפקא מינה ביניהם, וזה תלוי במה שרבי עקיבא אוסר בח"ל, בזה הורה לנו שאין איסור רק משום שכינה, והיינו בין מזרח למערב דוקא בכל העולם. ונ"ל שלזה כיוונו התוס' שם, שכתבו: רבי עקיבא אוסר בכל מקום מזרח אחוריו ופניו למערב, ומסקינן אפילו בח"ל, עד כאן לשונם. דקשה, מאי קא משמע לן אפילו בחוץ לארץ? הא בהדיא אמר לה בגמרא אחר מילתא דרבי עקיבא, ומאי מסקנא שייך כאן? ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דפירוש דרבי עקיבא תלוי במסקנא במה שאוסר בח"ל והיינו כמו שכתבנו.

סעיף ועריכה

(ה) אפילו כשאין אשתו עמו — זה למד מדברי רמב"ם. ובב"י בשם התוס' משמע אפילו באשתו עמו שרי בלא תשמיש, שכן כתב: שהשכינה שרויה בין מזרח למערב, והיה הדבר גנאי לשכב עם אשתו מפני התשמיש, עכ"ל. וקשה לי, אמאי לא הזכיר הטור איסור שינה עם אשתו בין מזרח למערב, כמו שכתב הרמב"ם. תו מצינו בפרק קמא דברכות, אבא בנימין אמר: כל ימי הייתי מצטער שתהא מטתי נתונה בין צפון לדרום, משמע מצוה בעלמא היא מן המובחר ולא איסור. וכבר הרגיש בזה ב"י, ותירץ, דהיה מצטער על איסור שיש בדבר. והוא רחוק. ונראה לי ליישב הכל, ואדרבה דברי השולחן ערוך כאן צריכים עיון, דהא פסק הטור: כשיש מחיצות שרי אפילו לפנות מזרח ומערב, והוא על פי הירושלמי שהביאו התוס' שסיים שם בדברי רבי עקיבא: ובלבד שאין שם כותל, ואם כן הוא הדין תשמיש המטה, דזה פשוט דלא חמיר תשמיש מעשיית צרכיו, דהא בבית הכסא אסור להרהר בדבר קדושה, ובשעת תשמיש מן המובחר להדבק מחשבתו בדברים קדושים עליונים כמו שכתב בזה בראשית חכמה שער הקדושה פרק ו' בשם הרמב"ן. ומשום הכי, כיון שתשמיש אין שייך במקום מגולה, על כן לא הוצרך הטור להזכיר איסור בדבר זה מצד מזרח ומערב.

ומדברי רמב"ם אין ראיה, שהוא אינו מחלק בין יש שם כותל או לא, כמו שכתב ב"י בסימן זה, דסבירא ליה דתלמודא דידן חולק על הירושלמי וסבירא לן דהתירא דכותל הוא לר"י דוקא, ולא קימא לן כר"י אלא כרבי עקיבא, משום הכי השוה הוא תשמיש לעשיית צרכיו, דבתרוייהו אסור בין מזרח למערב אפילו ביש מחיצות. ועכשיו מתורץ ההיא דאבא בנימין, דלדברי הטור פשיטא דלא קשיא מידי, דזהירות בעלמא הוא, וכן משמע לשון רש"י שכתב שם: ונראה בעיני שהשכינה היא במערב או במזרח, ולפיכך נכון להסב תשמישו לרוחות אחרות, עכ"ל, הרי שכתב לישנא דנכון, וגם כתב דרך עצה שיסוב התשמיש לרוח אחר, ולא אמר שאין נכון לשמש בין מזרח למערב, דודאי אין איסור בדבר, אלא דכל שאפשר בקלות להסב תשמישו לרוח אחר כן הוא נכון.

ועם זה מיושב שפיר לשון אבא בנימין, שאמר שהיה מצטער על זה, דהענין היה שראה בני ביתו נוהגים שלא ליזהר בזה, על כן היה מתקוטט עמהם לתוספת זהירות, וכן היא כוונת התוספת שזכרנו, שגנאי הדבר לשכב אצל אשתו כו', לפרש מילתא דאבא בנימין, שאין איסור, רק דרך גנאי הוא, וזה מיושב אפילו להרמב"ם, דאוסר תשמיש אפילו בחדר בין מזרח למערב, דסבירא ליה דאבא בנימין סבירא ליה כר"י דמתיר במקום גדר, ואפילו הכי היה נזהר מצד זהירות, דשמא הלכה כר"ע דלא מחלק בזה, ונמצא לדידן דסבירא לן כר"ע – ודאי יש איסור להרמב"ם.

אבל לענין הלכה, דקיימא לן דיש היתר אפילו לעשות צרכיו בבית הכסא מחמת מחיצות, כמו שכתב הש"ע, כל שכן תשמיש דמותר במקום מחיצות. ודברי הש"ע כאן צריכים עיון, דמתיר במקום מחיצות לצרכיו דלא כהרמב"ם, אלא כהטור, ואוסר בתשמיש כהרמב"ם.

אחר זמן ראיתי למורי חמי ז"ל שכתב: גם צריך טעם מה שכתב בבית הכסא שיכול לישב כו' אפילו בין מזרח למערב, וגבי תשמיש המטה אסור. ויש לומר שבתשמיש המטה צריך לקדש עצמו יותר, על כן צריך להזהר יותר, עכ"ל. ותמוה הוא, דגבי דבר מטונף ומאוס ביותר יהיה היתר, ולא ליחוש לכבוד השכינה, ובדבר שאינו מאוס כל כך אלא אדרבה, דבוק לקדושה כמו שכתבנו, בזה ירחיק מכבוד השכינה. על כן נראה לעניות דעתי, דלדעת הטור היתר גמור הוא, על כן לא זכרו לאיסור. ומי שאי אפשר לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום, אין עליו איסור בין מזרח למערב. מצורף לזה מה שכתב מורי חמי ז"ל בשם הזוהר פרשת במדבר, פירוש דבריהם, הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, היינו ראשו למזרח ומרגלותיו למערב, וכן צריך לישן עם אשתו, דלא כמשמעות הש"ע, אם כן ממה נפשך לכל הפחות אין איסור בדבר, כן נראה לעניות דעתי נכון.

סעיף זעריכה

(ו) מן הצופים — פירוש, מקום היה שיכולים לראות משם הר הבית, ומשם ואילך אין יכולין לראות. ומה שכתב כאן: ישב ופניו כלפי הקדש, והוא מדברי רמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה. אלא דהכסף משנה כתב שם שטעות סופר הוא, וצריך להגיה: וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים, לא ישב ופניו כלפי הקדש, אלא לצפון או לדרום, או יסלק הקדש לצדדין. וכן כתוב בספרי רבינו המוגהים, עכ"ל. ותימה על הש"ע שלא כתב כאן כמו שהגיה הוא עצמו בכסף משנה. ואפשר שכתב דברים אלו קודם שכתב אותו בכסף משנה. וכן משמע שם בכסף משנה שככתב וזה לשונו: וכל הדברים האלו ביארתי היטב בספר אורח חיים בב"י, עיין עליו, ויש כאן ט"ס וצריך להגיה כו', עכ"ל. והנה לפניך בב"י שכתב ופירש הנוסחא כמו שכתב בש"ע בלי ט"ס. אלא פשוט שבסוף ימיו חזר בו אחר שמצא ספרי רמב"ם המוגהים, ואז כתב כאן ויש כאן ט"ס כו'. ועל כן צריך להגיה גם כאן. וכן כתב מורי חמי ז"ל שיש להגיה בש"ע כן.

סעיף חעריכה

(ז) לראות פירועו — פירוש, גילוי שלו. ומוכח בגמרא דאם אינו רואה פירועו, אפילו שומע קול עיטוש שלו שרי.

סעיף טעריכה

(ח) שלא ינתק — לפי שנפתח הנקב בחזקה, וניתקין שיני הכרכשתא.

סעיף יעריכה

(ט) ביד ימין — הרבה טעמים נאמרו בגמרא: האחד, מפני שקושר בה תפילין; השני, שרגילין להושיט בה לפה; השלישי, מפני שמראה בה טעמי תורה. ולאלו הטעמים, אם הוא איטר ימין, יקנח בימין. אבל יש טעם רביעי בגמרא, לפי שנתנה תורה בימין; ולפי זה, אפילו באיטר הולכין אחר ימין של כל אדם, וצריך לקנח בשמאל (פירוש, של כל אדם). וצריך לומר אפילו לטעם השלישי, מכל מקום מותר להראות טעמי תורה בשמאל אף שמיוחד לקנח, שהרי איטר מקנח בשמאל כמו שכתבנו, אע"פ שהוא מראה בה טעמי תורה כנ"ל. אלא שהב"י כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין, על כן צריך לומר דגם איטר יקנח בימין (פירוש, של כל אדם), דלדידיה הוי השמאל שלו ימין, והוי שפיר אפילו לטעם הרביעי.

סעיף יאעריכה

(י) בצרור שקנח בו חבירו — אמרינן בגמרא: אבל הוא עצמו, לית לן בה.

סעיף יבעריכה

(יא) כמו ביום — פירש רש"י, לענין פירועו טפח וטפחיים מיושב, עכ"ל. בא למעט לענין ריחוק מקום, כההיא דאיתא שם: רבא ביממא הוה אזיל עד מיל, ובליליא אמר לשמעיה: פנו לי דוכתא ברחובה דמתא. רב אשי אמר: אפילו תימא "במקום", צריך להתרחק בלילה, כגון בקרן זוית, פירש רש"י: אם יש קרן זוית סמוך, צריך להסתלק שם אף בלילה.

סעיף יגעריכה

(יב) מפני ניצוצות — פירוש, כשמגיע הקילוח קרוב לפסוק, הוא דואג שלא יפלו ניצוצות על רגליו ומפסיק. אבל במקום גבוה או בעפר תיחוח ליכא ניצוצות, עד כאן לשון רש"י בכיצד מברכין. משמע מלשונו הטעם שיהיה מוכרח להפסיק, והוא סכנה. וקשה, דאמרינן במי שמתו, דמי שיש לו תפילין בראשו ושכח ונכנס לבית הכסא, ממתין עד שיגמור סילון הראשון ואחר כך אין סכנה. ונראה דמשום זה הוצרך הטור לומר דחוששין שמא יפלו ניצוצות על רגליו ויראה ככרות שפכה ויוציאו לעז על בניו, פירוש, כשעומד, אין מימי רגליו עושין כיפה, וכרות שפכה נמי אין עושה כיפה, ודעת הטור שמא יגמור להשתין אף שהוא עומד ולא יחוש לטינוף רגליו, מכל מקום חוששין מצד אחר. ויש לישב גם דעת רש"י, שלא נתכוין לומר דחיישינן שמא יפסיק, אלא מפרש דברי רבי חייא שאמר אין מי רגלים כלין אלא בישיבה, דקא משמע לן באמת מי שירצה להשתין מעומד ורוצה להפסיק כשיהיה סמוך לגמר הקילוח אין עבירה בידו, רק מי שרוצה להוציא כל מי רגליו אין לו תיקון אלא מיושב. אך קשיא לי מפרק כל היד שמביא ב"י, אם אין לו עפר תיחוח מאי? אמר ליה: מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו שעה אחת רשע לפני המקום, דהיינו אם יאחז באמה; הא יש לו תיקון להפסיק סמוך לגמר, ואמאי הרשו לו לגרום להוציא לעז? ויש לומר דהם שאלו על מי שאין לו עפר תיחוח ואינו יכול לסבול בטבעו להפסיק קודם הגמר, כן נראה לי.

סעיף ידעריכה

(יג) אלא אם כן הוא נשוי — הטור כתב: ואף אם היה נשוי. פירש ב"י דמדת חסידות קאמר. ולא משמע כן בע"א שמביא ב"י. וצריך לומר דהטור מפרש מה שכתוב בגמרא נשוי מותר, פירוש דוקא שהוא באותו שעה מצוי עם אשתו באופן שיש לו פת בסלו. ויש קצת הוכחה לזה מיתור לשון אם היה נשוי, ולא קאמר נשוי מותר, דזה פשוט דכל שהיה פעם אחת נשוי לא הותר לעולם אף אם הוא בלא אשה ימים רבים, אלא ודאי קא משמע לן דצריך שיהיה לו אשה באותה שעה, ועל זה מורה לשון אם היה נשוי, כלומר, באותו פעם. וזהו מדוקדק גם כן ממש בגמרא, רב יהודה נשוי הוי, דלשון הוי מורה כאלו אינו פשוט עד שיצטרך לומר שהיה כן, וזה פשוט דרב יהודה לא היה שרוי בלא אשה, אלא הכי קאמר: באותה שעה היה נשוי, שהיה מצוי אצל אשתו. וכיון שכן, יש לפסוק להחמיר, מי הוא שקרוי מצוי אצל אשתו כל כך שיהיה בכלל ההיתר, דלפעמים שאדם הולך מאשתו איזה זמן רב או מעט, ועל כן כלל הטור להחמיר בכל נשוי, כמו שהחמיר בשאר תירוצים שבגמרא כגון מחמת ביעתותא, מחמת שלא נתברר לנו שיעור ביעתותא כמו שכתב ב"י, ואם כן דינא אמר רבינו וספר היראה ולא ממדת חסידות כפירוש הב"י וש"ע, כן נראה לי.

סעיף יזעריכה

(יד) המשהה נקביו כו' — ובקטנים משום בל תשקצו, ומשום שלא יהיה עקר.