שולחן ערוך אורח חיים ג ה
<< · שולחן ערוך אורח חיים · ג · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
מפרשים
באר הגולה
(ו) אם נפנה — ברכות סא ב לפירוש ירושלמי והתוס' שם והרא"ש והרשב"א שם.
ט"ז - טורי זהב
(ג) מגולה שאין בו מחיצות — בטור כתב בלשון זה: מיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה, אבל במקום שיש מחיצות, כגון בית הכסא שבבית, אין צריך לדקדק, עד כאן לשונו. וכתב ב"י בשם אבוהב, דמה שכתב הטור: כגון בית הכסא שבבית, רוצה לומר שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול, עד כאן לשונו. והב"י כתב על זה: ולא נהירא, אלא בכל מקום שיש שם מחיצות, אפילו הם רחוקות הרבה, שרי. והא דאמר: כגון בית הכסא שבבית, טעמא קא יהיב, דכל שיש בו מחיצות, דומה לבית, דהכי משמע, מדכתב תחילה: דווקא כשנפנה במקום מגולה, דהיינו מקום שאין בו מחיצות כלל. והכי איתא בירושלמי, שאמר: ובלבד מקום שאין בו כותל. וכתב עליו הרא"ש: הלכך בית הכסא שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד, ולא חילק בין קרובות לרחוקות. ובהדיא כתב הרשב"א: ובלבד מקום שאין שם כותל, כלומר בבקעה, משמע דלא מפיק מכלל יש שם כותל אלא בקעה בלבד. ורבינו עצמו כתב ברמזים: ולא יפנה לצד מזרח או מערב, והני מילי בשדה שאין בו מחיצות כלל, אבל בבית הכסא שבבית אין להקפיד, עד כאן לשונו. דמשמע מדבריו דבית הכסא בשדה לא היו לו מחיצות כלל. וכן כתב הוא ז"ל בסימן פ"ג עד כאן לשונו.
וקשה לי, דהא בפרק לולב הגזול דף ל"ו הוכיחו התוספות, דמדאמר לשון כניסה לבית הכסא, משמע דהיה שם מחיצות. ועוד, מדאמר לשון בית הכסא, משמע דהיה כמו בית וכו', הביאוה הב"י לקמן סימן שי"ב. והכי נמי אמר בגמרא פרק הרואה בדינים אלו, תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית הכסא ולמדתי כו', משמע דביש שם מחיצות מיירי, ואפילו הכי אמר שאין נפנין מזרח ומערב וכו'. ותו קשה לי, דלפי דברי ב"י יהיה מותר בכל העיר, כיון שיש לו מחיצות, חומה או גדר סביב. דזה ודאי אינו, דהא הצריכו שיהיה שם כותל, דהיינו במקום שנפנה. ואם כן, מה לי חצר גדול ומה לי כל העיר?
על כן נראה עיקר כפירוש האבוהב, דדוקא צריך שיפנה סמוך למחיצה, ובזה מבואר נמי לשון הירושלמי, שאמר: ובלבד שאין שם כותל, משמע במקום מושבו ממש, דהוא נפנה לשם. גם לשון הרשב"א שהביא ב"י שכתב: פירוש בבקעה, נראה לי שאדרבה משם ראיה לדברינו, דלדברי ב"י קשה, מאי קמ"ל הרשב"א? וכי לא ידענא לפרש מה שכתב הירושלמי: מקום שאין שם כותל? ואין לומר שבא ללמדנו, דלא נפרש כפשוטן של דברים, שצריך שיפנה סמוך לכותל, ואפילו בחצר יש איסור כל שאינו סמוך לכותל, אלא דוקא בבקעה שאין שם כותל כלל אסור; אם כן, אף עתה נאמר דהאמת הוא כן, כפשוטן של דברים, דאף בחצר אסור ברחוק מן הכותל, שזהו דבר שהסברא נותנת, כיון שהוא נפנה במקום מגולה, ולא כתב הרשב"א לפרש אלא דוקא בבקעה, שאין שם גדר כלל – אסור שם בכל מקום, מה שאין כן בחצר שיש שם מחיצות, יש היתר אצל המחיצות. ועל כן אמר הירושלמי: מקום שאין בו שייכות כותל, כגון בקעה, בזה לא מצינו בו היתר כלל; מה שאין כן ביש כותל, כגון חצר, מותר אצל הכותל. וכן נמי מבואר לשון הרא"ש שהביא ב"י, שכתב: הלכך בית הכסא שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד, דקשה, למה הוצרך לכתוב שלנו, ודי לו לכתוב בית הכסא שיש לו מחיצות? אלא ברור דנתכוין לאפוקי בית הכסא שבשדה, כגון אותם שהיו בזמן התלמוד, אסור אפילו בכל מקום שיש מחיצות, כיון שהיו גדולים כמו חצר, יש איסור, כיון שמקום שהוא נפנה אינה סמוך למחיצה; אבל בשלנו מותר, דהמחיצה סמוכות למקום הפנייה. וכן הוא דעת הטור ברמזים שמביא ב"י, שכתב: הני מילי בשדה שאין בו מחיצות, אבל בבית הכסא שבבית אין להקפיד כו'. וקשה, למה ליה להזכיר שדה או בית בזה? אלא היה לו לחלק בין שיש מחיצות לאין מחיצות. אלא להורות על מה שכתבנו, שבשדה שהוא גדול, על כן אסור אלא אם כן סמוך לכותל ממש, ואז הוי כמו בבית. וזהו מבואר מלשון הטור כאן, שכתב: דוקא כשנפנה במקום מגולה, פירוש, שאותו מקום הוא מגולה, אף על פי שיש לו מחיצות, אלא שהן רחוקות ממנו, ואין היתר אלא כמו בבית. וכן נראה לענ"ד, דבעינן שיהיה נפנה סמוך לכותל אם הוא בחצר, כיון שיש שם היקף גדול תוך המחיצות, וגם כן אינו מקורה למעלה. אבל אם הוא מקורה למעלה אין איסור כלל אפילו הוא גדול, כן נראה לי וכתב ב"י: אפי' בכותל אחד, כמשמעות לשון הירושלמי, וכן עיקר. והוא שישב סמוך לה דוקא.
(ד) אבל וכו' — הטעם, מפני שהשכינה במערב, על כן אסור שיהיה פניו או אחוריו לשם. ויש עוד טעם, לפי שהוא נגד ירושלים. ובגמרא איתא פרק הרואה דף ס"א, תנו רבנן: הנפנה ביהודה, לא יפנה מזרח ומערב, פירוש: אחוריו או פניו לאחד מהם, מפני שירושלים בארץ יהודה בצפונה של יהודה, וארץ יהודה היא על פני אורך ארץ ישראל ממזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה, ואם יפנה ממזרח למערב יפנה נגד ירושלים. אבל צפון ודרום יפנה, ובלבד שלא יפנה ממש נגד ירושלים בדרומה של יהודה. ובגליל שהיא בצפון ארץ ישראל, לא יחזיר פניו צפון ודרום, אלא מזרח ומערב. רבי יוסי אומר, לא אסרו אלא ברואה. פירוש, במקום שיכול לראות הר הבית. וחכמים אוסרין. חכמים הינו תנא קמא? איכא בינייהו זויות דיהודה וגליל, שאין נגד ירושלים; לתנא קמא מותר, לחכמים אסור. ואחר כך איתא ברייתא אחרת כהאי גוונא, רק במקום חכמים אחרונים איתא שם, רבי עקיבא אוסר בכל מקום. רבי עקיבא היינו תנא קמא? איכא בינייהו חוצה לארץ, דרבי עקיבא אוסר. וקיימא לן כרבי עקיבא.
והקשה ב"י, דאמאי כתב הטור סתם בין מזרח למערב אסור, דזה אינו אלא בארץ שהיא במזרח של א"י, כמו בבל, או בארץ שהיא במערב של א"י, כמו אלו הארצות, על כן אסור בין מזרח למערב; אבל בארץ שהיא בדרום של א"י, כמו יהודה, או בצפונה, כמו גליל, הוי איפכא, דבין מזרח למערב מותר, ובין צפון לדרום אסור, כמו שכתב התנא קמא, דהא רבי עקיבא לא פליג אלא אחוצה לארץ. ותירץ, דאין הכי נמי, דלר"ע אין הכי נמי דאין איסור אלא בין מזרח למערב, לפי שהשכינה במערב, כדאיתא בירושלמי. אבל בין צפון לדרום מותר בכל מקום. והוי מצי למעבד איכא בינייהו בזה, אלא דעביד חדא מתרתי.
ולעניות דעתי נראה דדברי הטור מוכרחים, דהאי במאי דפליגי חכמים אחרונים עם התנא קמא בברייתא ראשונה לענין הצדדים דיהודה, ואסר להו התנא קמא, ומזרח ומערב דוקא אסור, ומאי טעמא שרי בצפון ודרום ביהודה? מאי שנא מהנהו צדדין? דהא אינהו נמי לאו נגד ירושלים נינהו, והוא הדין בצפון ודרום יש על כל פנים חלק נגד ירושלים. אלא על כרחך דבאותה ארץ, כיון דאין ארץ רבה שלא כנגד ירושלים אלא צדדין לחוד, על כן הצדדים נגררים אחר הרוב; מה שאין כן בצפון ודרום, דהמיעוט הוא נגד ירושלים, ואם כן, אם נימא דר"ע סבירא ליה בחוץ לארץ אסור גם כן משום נגד ירושלים, תקשה לך, הא חוצה לארץ הוא רוב העולם שלא כנגד ירושלים, הן ממזרח למערב הן מצפון לדרום, ואמאי נאסר שם מזרח ומערב טפי מצפון ודרום? ואין לומר: אם כן בגליל אמאי נאסור לתנא קמא צפון ודרום טפי ממזרח ומערב? דשם יש לומר דכל צד דרום של גליל הוא ארץ ישראל, שהרי הגליל הוא בצפון, על כן אסור מצפון לדרום משום כבוד כל ארץ ישראל; אבל בהא דלעיל קשה אליבא דרבי עקיבא.
אלא על כרחך דלאו טעמא הוא משום ירושלים, אלא משום כבוד השכינה שהיא במערבו של עולם, ומשום הכי בכל חוצה לארץ שוה, דאין איסור רק בין מזרח למערב, ואם כן לא קשה אמאי לא עביד איכא בינייהו לענין צפון ודרום דמותר לרבי עקיבא, דהיא היא, והאי הוא באמת הנפקא מינה ביניהם, וזה תלוי במה שרבי עקיבא אוסר בח"ל, בזה הורה לנו שאין איסור רק משום שכינה, והיינו בין מזרח למערב דוקא בכל העולם. ונ"ל שלזה כיוונו התוס' שם, שכתבו: רבי עקיבא אוסר בכל מקום מזרח אחוריו ופניו למערב, ומסקינן אפילו בח"ל, עד כאן לשונם. דקשה, מאי קא משמע לן אפילו בחוץ לארץ? הא בהדיא אמר לה בגמרא אחר מילתא דרבי עקיבא, ומאי מסקנא שייך כאן? ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דפירוש דרבי עקיבא תלוי במסקנא במה שאוסר בח"ל והיינו כמו שכתבנו.
מגן אברהם
(ה) מגולה — אבל בחצר בכל ענין שרי (ב"י). ומכל מקום נ"ל דעיר המוקפת חומה לא מקרי מחיצות לענין זה. בב"י ולבוש כתב דמחיצה אחת לצד מערב סגי, עד כאן. ומדנקט בשולחן ערוך מחיצות, משמע דב' מחיצות בעי, דהא יש אומרים גם למזרח אסור, שהוא רוח שכנגד מערב, עיין ב"י. ובגמרא דב"ב פרק קמא אמרינן דמזרח נקרא אויר יה. ומכל מקום לפי מ"ש בהג"ה דלהטיל מים שרי, אם כן לא חיישינן בפירועו לפניו, ואם כן שרי במחיצה שלאחריו.
(ו) לדרום — דווקא פניו לדרום ואחוריו לצפון, אבל איפכא לא (היכל הקדש), עיין שם הטעם.
ביאור הגר"א
במקום מגולה כו' — ירושלמי שם, ובלבד במקום שאין שם כותל.
יכוין כו' — כרבי עקיבא, דרבה עביד כוותיה.
שיהיו — ירושלמי שם, תני: המטיל מים, הרי זה הופך פניו לצד צפון. המיסך את רגליו, הרי זה הופך פניו לצד דרום. רבי יוסי אומר, מן הצופים ולפנים. רבי עקיבא אומר, בכל מקום, ובלבד שאין שם כותל. תני, המיסך את רגליו, לא יתן פניו כנגד למזרח ואחוריו כלפי מערב, אלא לצדדין. ר' יהודה אומר, בשעת המקדש. ר' יוסי אומר, מן הצופים ולפנים כו'. וכתב בית יוסף: והפוסקים השמיטוהו, משום דכיון דבגמרא דידן סתמא קתני, משמע דבכל עניין שרי, וזהו שאמר שיהיו כו' או כו' ועיין מגן אברהם. אבל העיקר, דשם מיירי בגליל, וירושלמי אזיל לשיטתו דאין חושש אלא במיסך מאחוריו, כמו שאמרו בברייתא שאחריה: ואחוריו למערב, ושם איירי ביהודה. ור' יהודה ור' עקיבא פליגי ולא סבירא להו כלל האי ברייתא. וכן שם בתוספתא דמגילה שכתב למטה: המיסך את רגליו פניו כלפי העם, המטיל כו', ט"ס וצ"ל כלפי הקודש, ור' יוסי קאי אשניהם, דתנא קמא הוא תנא קמא דגמרא שלנו, דאין אוסר אלא כלפי הקודש, אלא דבתופסתא שם לא חש אלא על אחוריו, וכן בירושלמי אמר: לא יתן כו' ואחוריו כלפי מערב. אבל בגמרא שלנו חושש גם לפניו מפני המילה טפחיים.
ולהטיל וכו' — כן מדייק בית יוסף מן הירושלמי שם: תני, המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח כו', מדקאמר המיסך כו'. וליתא, דהא ברייתא דלעיל שם משמע דגם במטיל אסור. וגם מה שמדייק מדברי הרמב"ם רס"ז: המטיל כו', כגירסא בבית יוסף ושולחן ערוך, ישב ופניו כלפי הקודש או יסלק כו'. ואין ראיה מנא ליה דלמזרח המקדש מיירי. וגם אין הגירסא נכונה במה שכתב שם, והעיקר דלצד מערב אסור, שהשכינה במערב, ולפנות הוא דאסור לשני הצדדים, משום שני גילוייו.
באר היטב
(ה) מחיצות — אבל בחצר בכל ענין שרי. ב״י. וט״ז בקונטרס אחרון העלה דצריך שיפנה דוקא סמוך למחיצה, כפירוש אבוהב שדחה הב״י עיין שם. וכתב המגן אברהם: ומכל מקום נראה לי דעיר המוקפת חומה לא מיקרי מחיצות לעניין זה, עיין שם:
שערי תשובה
(ג) מחיצות — עיין באר היטב. ועיין במגן אברהם שכתב בשם הב"י דבמחיצה לצד מערב סגי. וכתב המגן אברהם: כיון דלהטיל מים שרי ולא קפדינן בפירוע שלפניו, אם כן סגי במחיצה שלאחריו. והבאר היטב קיצר בזה, ועיין באחרונים. ובבכור שור בברכות האריך בזה הרבה, ושם מבואר הדין לענין בזמן הזה, עיין שם. ועל מה שכתב בשולחן ערוך: וכן אסור לישן בין מזרח למערב – כתב המגן אברהם בשם מהרמ"ע, דהיינו ראשה למערב ומרגלותיו למזרח. ולא ידעתי למה השמיטו בבאר היטב. וראיתי מי שכתב להגיה במגן אברהם: ראשה למערב, וטעמא קא טעים, לפי שאמרו: אדם הראשון ראשו מארץ ישראל וגופו בבבל כו', עיין שם. וצריך עיון, דרש"י בחגיגה דף י"ב כתב דאדם הראשון היה ראשו למזרח, ועיין בשו"ת יעב"ץ חלק א' סימן מ"ו הביא בשם לקוטי הפרדס לרש"י דשם איתא ראשו למזרח, ועיין בשו"ת שב יעקב סימן ג':
משנה ברורה
(ז) מגולה – אבל בחצר בכל עניין שרי, כן כתבו הבית יוסף והמגן אברהם. אבל הטורי זהב הסכים עם מהר"י אבוהב דבחצר גם כן אסור באמצע החצר בין מזרח למערב, דהלא מגולה הוא באותו מקום, אם לא שמקרב עצמו לצד אחד מהכתלים. וכן כתבו הדרישה ושאר אחרונים.
(ח) שאין בו מחיצות – אבל אם יש בו מחיצות, ואפילו רק מחיצה אחת לצד מערב, ישב בצד המחיצה בסמוך לה [דהיינו על כל פנים בתוך ארבע אמות] ואחוריו למערב כלפי המחיצה, ונפנה שם. וכן אם הכותל במזרח, יושב בסמוך לה ואחוריו למזרח. ויש מחמירין בזה, מפני שפירועו שלפניו הוא לצד מערב, והשכינה במערב. ובמקום שאפשר, טוב להחמיר. כתב הפרי מגדים דאין שיעור לגובה המחיצה, רק כל שאין פירועו מגולה על ידי זה שרי.
(ט) או איפכא – ויש אומרים דאיפכא לא. וטוב ליזהר בזה.
(י) בין מזרח וכו' – משום דהשכינה שורה במערב. ואפילו אם מחזיר פניו למערב – אסור, דמזרח – שהוא נגד מערב – יש לו גם כן קדושה.
ביאור הלכה
- ולהטיל מים בכ"ע שרי - ודעת הגר"א דלצד מערב אסור גם בזה מפני שהשכינה במערב והוא פורע עצמו בעת הטלת מי רגלים וכמו שכתב בסעיף ד' אלא יטה עצמו לצד מזרח או לשאר הצדדים או במקום שיש מחיצה סמוך לה וכנ"ל והמנהג להקל כהש"ע ומסתברא דבמקומותינו שהולכים במכנסים ואין דרך לפרוע את עצמו גם להגר"א יש להקל:
כף החיים
(יד) סעיף ה': אם נפנה במקום מגולה וכו' — אבל בחצר בכל עניין שרי. ב"י. מג"א ס"ק ה'. ומכל מקום נראה לי דעיר המוקפת חומה לא מקרי מחיצות לעניין זה. מג"א שם. אבל הרב נו"ש אות ד' כתב, דמלשון מרן משמע דאין צריך לדקדק בזה כי אם בשדה דווקא, אבל כל שהוא בתוך העיר שיש שם חומה ומחיצות אין צריך לדקדק, עיין שם.
(טו) שם: שאין בו מחיצות וכו' — אבל אם יש מחיצות, אפילו מחיצה אחת לצד מערב, סגי, ששם השכינה. ב"י. לבוש א"ר אות ג'. ישי"ע אות א'. ויחזור אחוריו לצד מערב. ישי"ע שם. א"א אות ה'. ר"ז אות ח'. ויש מתירין אפילו אם המחיצה לצד מזרח אם מחזיר אחוריו לצד מזרח. מג"א שם. ר"ז שם. תוספת שבת בקו' ס' פלאים. וכן משמע מקיצור שו"ע סימן ד' אות ב'. ומחיצות דנקט הש"ס לאו דווקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין מחיצה אחת נמי סגי. תוספת שבת שם. אבל דעת הפרמ"ג שם והישי"ע שם, אם המחיצה לצד מזרח אסור, ויש לחוש לדבריהם. ועיין נו"ש אות ה'. ושיעור המחיצה בזה כתב הרב בן איש חי שם אות ט', אין צריך שתהיה גובה עשרה, אלא כל שאין פירועו מגולה שרי. ולכן אם היא קטנה יפנה סמוך לה ממש באופן שתגין שלא יתגלה פירועו. ויש אומרים דאפילו במקום מחיצות צריך לדקדק בזה שלא לפנות בין מזרח למערב. ונכון לחוש לדבריהם לכתחילה, במקום שאפשר, שלא לבנות בית הכסא תחלה לפנות שם למערב או למזרח אלא לצפון. ר"ז אות ז'. הרב בן איש חי שם. ועיין מש"ז אות ה'. וכן יש נוהגים ליזהר שלא לבנות בית הכסא אלא בין צפון לדרום.