שולחן ערוך אורח חיים ג יד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · ג · יד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
מפרשים
באר הגולה
(צ) אלא אם כן הוא נשוי — רמב"ם פרק כ"א מהל' אישות.
(ק) ומדת חסידות — רבי יונה בספר היראה.
ט"ז - טורי זהב
(יג) אלא אם כן הוא נשוי — הטור כתב: ואף אם היה נשוי. פירש ב"י דמדת חסידות קאמר. ולא משמע כן בע"א שמביא ב"י. וצריך לומר דהטור מפרש מה שכתוב בגמרא נשוי מותר, פירוש דוקא שהוא באותו שעה מצוי עם אשתו באופן שיש לו פת בסלו. ויש קצת הוכחה לזה מיתור לשון אם היה נשוי, ולא קאמר נשוי מותר, דזה פשוט דכל שהיה פעם אחת נשוי לא הותר לעולם אף אם הוא בלא אשה ימים רבים, אלא ודאי קא משמע לן דצריך שיהיה לו אשה באותה שעה, ועל זה מורה לשון אם היה נשוי, כלומר, באותו פעם. וזהו מדוקדק גם כן ממש בגמרא, רב יהודה נשוי הוי, דלשון הוי מורה כאלו אינו פשוט עד שיצטרך לומר שהיה כן, וזה פשוט דרב יהודה לא היה שרוי בלא אשה, אלא הכי קאמר: באותה שעה היה נשוי, שהיה מצוי אצל אשתו. וכיון שכן, יש לפסוק להחמיר, מי הוא שקרוי מצוי אצל אשתו כל כך שיהיה בכלל ההיתר, דלפעמים שאדם הולך מאשתו איזה זמן רב או מעט, ועל כן כלל הטור להחמיר בכל נשוי, כמו שהחמיר בשאר תירוצים שבגמרא כגון מחמת ביעתותא, מחמת שלא נתברר לנו שיעור ביעתותא כמו שכתב ב"י, ואם כן דינא אמר רבינו וספר היראה ולא ממדת חסידות כפירוש הב"י וש"ע, כן נראה לי.
מגן אברהם
(יד) נשוי — נראה לי דאם אין אשתו עמו, או שהיא נדה, אסור. וכתבו התוס': והא דקאמר דקרי ליה רבינו הקדוש שלא הניח ידיו למטה מאבנטו, היינו רבותיה שהיה נשוי, והיה מחמיר על עצמו, עכ"ל. משמע דסבירא להו דלמטה מאבנטו לאו דוקא, אלא רוצה לומר שלא היה מניח ידיו על אמתו, דאי סבירא לן למטה מאבנטו ממש, היינו רבותא דרבי; אלא על כרחך כמו שכתבנו. (ומדברי הט"ז שם ביורה דעה סי' קפ"ב משמע שלא ראה דברי התוס' אלו). וכן משמע שם ע"ב, דקאמר: יד לאמה תקצץ, על שהניח ידו למטה מטיבורו. אמר לו: ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנה? והלא כריסו נבקעת. וכתבו התוס': אם לא יסיר הקוץ תבקע מילתו, עד כאן. משמע דסבירא להו דכריסו רוצה לומר מילתו, וכן משמע בגמרא, דפתח באמה וסיים בכריסו. אבל באבן עזר סי' כ"ג פסק כהרמב"ם, עיין שם.
אמרינן בגמרא: היכא דבעית מותר לאחוז, כיון דבעית לא אתי להרהורי. והפוסקים השמיטוהו, דלא בקיאי בהי ביעתותי לא אתי להרהורי, דהכל לפי מה שהוא אדם (ב"י). וצריך עיון, דביורה דעה סי' קפ"ד סעיף ה' פסק דחרדה מסלקת הדמים, ולא אמרינן דלא בקיאי בהי ביעתותי. ודוחק לחלק בין פחדא לביעתותא. וצריך לומר דווסתות דרבנן מקילין, מה שאין כן הכא דעון חמור הוא. ועיין שבת דף מ"א.
ביאור הגר"א
יזהר שלא יאחז כו' — דהלכה כר"א, דאף חכמים הודו לו לבסוף. ומדפריך שם אשמואל: והתניא, ר"א אומר כו', ובברכות מ א: אין מי רגלים כו', ובנדה טז א: שלשה שנאתי כו'. ועיין תוס' דיומא ל א ד"ה מצוה.
אם לא כו' אלא אם כן כו' אפילו כו' — ג' אוקימתות שם, ולא פליגי, מר אמר חדא כו', וכן הוא ברי"ף וברא"ש.
ברכי יוסף
ח
יזהר שלא יאחוז וכו'. מ"ש התוס' בסנהדרין סוף דף נ"ח דהא דאמרינן יד לאמה תקצץ היינו ברגיל דומיא למ"ש דרב הונא קץ ידא דברגיל להכות איירי אינו אלא לס"ד דגמרא דנדה ריש פ' כל היד אבל למסקנא לא כמו שביאר הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס' דבריהם. כדאמרינן שם בנדה דכי קתני כל יד המרבה משום נשים ובהכי ניחא דהתוס' בפסקיהם שם בסנהדרין לא כתבו הא דרגיל אלא במכה וכן באגודה בשם התוס' שם ועיין בס' יד אהרן א"ה ח"ב הנדפס עתה מחדש סי' כ"ג:
ט
כתב בס' סלת בלולה בשם סדור הכתוב עפ"י האר"י זצ"ל אם א"א לו יאחוז ע"י חלוקו ויטיל מים וכן הוא בגמ' נדה ע"י מטלית עבה מותר לאחוז ולהשתין עכ"ל וכבר מחי לה אמוחא הרב שמלה חדשה דף קכ"ה ע"ד דמה ענין חלוק למטלית עבה ותו בגמ' לא נאמר זה להטיל מים ומדהפסוקים השמיטוהו מוכח דלהטיל מים אף במטלית עבה אסור דלא התירו אלא בזמן קצר לתרומה ע"ש באורך ודבריו נכונים וכן עיקר. וע"ש בבדף קכ"ו מ"ש ע"ד הרב מגן אברהם בזה. והרב אליה רבה אף שהתיר במטלית עבה אסר ע"י בגד ע"ש ולאפוקי ממ"ש בסלת בלולה. וכבר כתבנו דיש להחמיר אף במטלית עבה כמ"ש הרב שמ"ח ועיין בש"ך י"ד סי' קפ"ב סק"ו:
י
אם לא מעטרה וכו' הרמב"ם השמיט זה ועמ"ש מרן בב"י ומ"ש הרב שמ"ח שם. ועמ"ש מרן בדעת הטור ועיין בקיצור פסקי הרא"ש פ' כל היד. ועיין מה שהאריך הרב שב יעקב בשו"ת א"ח סי' ד:
יא
אא"כ הוא נשוי וכו'. הרב בית שמואל בא"ה סי' כ"ג ס"ק ד' כתב דאף אם אין אשתו עמו מותר והרב מגן אברהם כתב מסברא דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסו' וכ"כ הרב ט"ז. והרב שמלה חדשה שם צדד להתיר אך מסיק דיש להחמיר ע"ש ומכלם נעלם מ"ש האגודה פ' כל הי וז"ל ובנשוי מותר לאחוז באמה ולהשתין היכא דאשתו עמו עכ"ל וכן עיקר דמדינא אסור אם אין אשתו עמו:
יב
כתבו התוס' פ' כל היד וז"ל אם היה נשוי מותר ופ' כל כתבי דקאמר דקרו ליה לרבי הקדוש שלא הניח ידו למטה מאבנטו היינו רבותא שהיה נשוי והיה מחמיר על עצמו עכ"ל וכתב הרב מגן אברהם דמדברי הט"ז בי"ד סימן קפ"ב משמע שלא ראה דברי תוס' אלו עכ"ל ועיין בט"ז א"ה סי' כ"ג. וראיתי בס' דרך חיים למהר"ח מאוסטרא סי' מ"ז שכתב על דברי מגן אברהם הנז' וז"ל ונראה דהתוס' כתבו כן לחד תירוצא דמשני אבע"א שהיה נשוי אבל לאידך תירוצא דברי הט"ז נכונים עכ"ל ואינו מחוור דהנך שינויי דהתם הוו בטעמא דרב יהודה אבל לדינא הא דהיה נשוי מוסכם כלהו שינויי וא"כ דברי התוס' דרבותא דרבינו הקדוש היינו אף שהיה נשוי הוא אליבא דכלהו שינויי. ותו דאי אמרת דס"ל לתוס' דלאינך שינויי רבותא דרבינו הקדוש היינו מטיבורו כפשטיה מאן פלג להתוס' דלהך שינויא רבותא הוי היה נשוי נימא דגם להך שינוייא לעולם הריבותא הוייא מטיבורו כי היכי דהוי לאינך שינויי. ותו דבפסקי התוס' פ' כל היד כתוב אם היה נשוי מותר ויש להחמיר ונראה ודאי דהני פסקו דרבותיה דרבי היינו שהיה נשוי ומ"ה כתבו דיש להחמיר בדרך חומרא מטיבורו ובי"ד כתבו הרב לדעת התוס' נמי שכתב דפשיטא ליה דטיבורו דנקט רבי טרפון לישנא מעליא וכ"כ התוס' ורבינו הקדוש היה נזהר מאבנטו ע"ש ומשמע דגם לדעת התוס' כתב הרב כן. והתוס' פירשו דלא כוותיה דרבותיה היינו שהיה נשוי כמבואר וכלהו הנך שינויי דמשני התם פ' כל היד איתנהו כמ"ש רב הייא גאון בתשובה הביאה בערוך ערך אמתו: ואחשבה שגם הרמב"ם פ' כ"א דאיסורי ביאה שכתב ואסור לאדם שאינו נשוי וכו' ואפיל' מתחת טיבורו וכו' והביאו הרב ט"ז שם בי"ד ס"ל דרבותא דרבינו הקדוש היינו כמ"ש התוס' דאף שהיה נשוי לא היה מכניס ידו מתחת אבנטו דאי כמ"ש הרב ט"ז דהיינו רבותיה מתחת אבנטו והיינו טבורו כמ"ש שם הט"ז איך הרמב"ם כתב סתמא אפילו מתחת טבורו לא יכניס ידו דמשמע קצת דהוי מדינא ואי ס"ל להרמב"ם דבהא נשתבח רבינו הקדוש והיינו רבותיה בדר"א דאונ"י תנאי ואמוראי ואפי' ר' יוסי משמע פ' כל כתבי דלא היתה בו מדה זו היכי כתביה סתמא ואפילו מתחת טבורו וכו'. והרי אח"כ כתב שם הרמב"ם חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר א' מהם שמעולם לא נסתכל במילה שלו וכו' וזו היתה מעלת ר' יוסי שאמרו פ' כל כתבי שהיא למטה ממעלת רבינו הקדוש ואם מעלת ר' יוסי כתבה הרמב"ם בדרך הפלגה לחסידים הראשוני' וגדולי החכמים איך מעלת רבינו הקדוש שהיא למעלה מזו כתבה לדינא או שיתנהג בה כל אדם מה שלא נמצא בחסידים הראשונים וגדולי החכמים. ומה שדקדק הרב ט"ז שם הרמב"ם כתב בתחילה ואסור לאדם וכו' ושוב כתב ואפילו מתחת טבורו וכו' לומר דהא דמתחת טבורו הוא תוספת קדושה וכו' ע"ש אינו מספיק דהו"ל להרמב"ם לפרש שזו קדושה יתירה וככל אשר אשר דברנו דהשתא אין ניכר בדבריו כל כך וכאשר ירדוף הקורא בה יאמר דאאסור דנקט ברישא קאי. ומה שדקדק עוד דברישא כתב כדי שלא יבא ואחר כך כתב שמא יבא וכו' ע"ש הנה הטור בא"ה סי' כ"ג הביא לשון הרמב"ם וכתב בסוף נמי כדי שלא יבא ע"ש. לכן נראה דגם הרמב"ם סבר דרבותיה דרבי היינו שלא הכניס ידו אפי' שהיה נשוי לשום דבר כלל ועיקר וזו קדושה יתירה מאד שהוא לבד אשתבח בה ודבר זה לא הזכירו הרמב"ם שהוא רחוק מאוד אפילו לחסידים הראשונים וק"ל ועיין בדברי רבינו יונה שהביא מרן ז"ל בבית יוסף ע"ש:
יג
כתב הרב מגן אברהם (ס"ק יד) וז"ל: אמרינן בגמרא: היכא דבעית, מותר לאחוז; כיון דבעית, לא אתי להרהורי. והפוסקים השמיטוהו, דלא בקיאי בהי בעיתותא לא אתי להרהורי, כן כתב בית יוסף. וצריך עיון, דביורה דעה (סימן קפ"ד סעיף ה') פסק דחרדה מסלקת הדמים, ולא אמרינן דלא בקיאי בהי בעיתותא. ודוחק לחלק בין פחדא לביעתותא, וצריך לומר דבווסתות דרבנן מקילין, עכ"ל. וכתב עליו בספר יד אהרן וז"ל: ולא הבנתי כונתו, דמה יענה לרבינו בעל הטורים שכתב (שם ביורה דעה): האשה שהיתה נחבאת מפני הפחד, עבר היום ולא בדקה מותרת, שחרדה מסלקת את הדמים. הרי דהביא דפחד ובעיתותא הכל אחד, ואין לחלק בין חרדה לבעיתותא, דהרי אמרו פרק קמא דמגילה (דף ג.): מאי טעמא אבעיתו? והתם קאי אקרא ד"חרדה גדולה" (דניאל י, ז), עכ"ל. וכוונת הרב יד אהרן רצויה, דהוא סבר בפשיטות דחרדה הוי בעיתותא, מכח ההיא דפרק קמא דמגילה, והיינו דקשיתיה מהטור שכתב פחד וחרדה בחדא מחתא. אבל לא ידעתי אמאי הוצרך לדברי הטור, והלא הרב מגן אברהם הקשה מדברי מרן שם (סימן קפ"ד דין ה'), ושם מרן כתב: היתה נחבית במחבא מפני פחד; והוא כתב דטעמא דחרדה מסלקת הדמים. ואם כן, בלאו דברי הטור תיקשי ליה, דהוא עצמו כתב דחרדה מסלקת, ובשולחן ערוך כתב פחד. ובלאו דברי מרן בשולחן ערוך תיקשי ליה, דהוא רצה לחלק דהתם פחד, והרי הוא עצמו כתב חרדה מסלקת הדמים, וחרדה היינו בעיתותא, כההיא דמגילה:
וזה שנים שמעתי מקשים על הר' יד אהרן, דאשתמיטיתיה מה שכתוב בסוטה (דף כ:) אהא דחרדה: פחדא צמית, בעותא מרפיא. הרי דההיא פחד ולא בעיתותא, ושפיר כתב הרב מגן אברהם. ועיין בנדה דף ע"א. ועתה ראיתי בספר בית הלל ביורה דעה סימן קפ"ד בהגהת בן הרב המחבר, שהיה תלמידו של הרב מגן אברהם, והביא קושיא זו בשם רבו. וכתב דלא קשיא מידי, דההיא פחד, וכמו שכתוב בנדה דף ע"א: פחדא צמית וכו', ע"ש. וכבר הרב מגן אברהם ירד לחילוק זה, אלא דדחיקא ליה מילתא, משום דסבר דכי היכי דלא בקיאינן בבעיתותא, הוא הדין נמי דלא בקיאינן בפחד:
באר היטב
(יג) ולמטה — ואפילו בקשוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה, כן משמע מתוס׳ ריש פרק כל היד ד״ה אוחז וכו׳, מדלא תירצו דהתם מיירי כשהוא בקשוי דהא נזדעזע אבריו קחני. ע״ת:
(יד) הנשוי — וט״ז כתב דמדינא אסור, ע״ש. ואם אין אשתו עמו או שהיא נדה לא מיקרי נשוי לענין זה, עיין ט״ז [ו]מ״א. ועיין [בט"ז] באבן עזר סימן כג ס״ק ד מה שכתב שם:
משנה ברורה
(כה) ולמטה – ואפילו אם האבר בקישוי, מותר מעטרה ולמטה.
(כו) מפני שמוציא – רוצה לומר שעל ידי נגיעתו בגיד בא לידי חימום והרהור ויבא לזה. וחומר עוון הזה עיין באבן העזר סימן כ"ג.
(כז) הוא נשוי – דיש לו פת בסלו ואין יצרו תוקפו כל כך. ואם היא נדה או שהוא בדרך, אסור. ועיין באבן העזר סימן כ"ג סעיף ד', דאפילו נשוי אינו מותר להושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו.
(כח) הנשוי – ואם עומד במקום שיש לו פחד שלא יפול, אין להחמיר בנשוי כלל. [ארה"ח].
ביאור הלכה
- יזהר שלא יאחוז וכו' - ר"ל אפילו אם אין לו עפר תיחוח ומקום מדרון וא"א לו להשתין בישיבה ויכול לבוא עי"ז ללעז על בניו ע"י הניצוצות כשלא יאחוז באמה אפ"ה אסור. ב"י:
כף החיים
(לט) סעיף י"ד: יזהר שלא יאחוז באמה וכו' — פירוש, אפילו על ידי בגד, אם לא במטלית עבה. נדה דף י"ג. מג"א ס"ק ט"ו. א"ר אות י"ב. ש"ך יורה דעה סימן קפ"ב ס"ק ו'. א"א אות ט"ו. חיי אדם כלל ג' אות ג'. ר"ז אות כ"ב. אבל הרב בכור שור על נדה דף י"ג כתב דלא אמרינן מטלית עבה אינו מחמם כי אם בזמן קצר כבליעת תרומה וכבדיקת קרי, אבל להטיל מים לא, ע"ש. וכן כתב ברכי יוסף אות ט'. ויש להחמיר כמו שכתב הבכור שור. מטעמי השולחן אות מ"ג.
(מ) שם: אם לא מהעטרה ולמטה וכו' — ואף על פי שהוא קשוי מותר לאחוז מהעטרה ולמטה. ב"י. פרישה אות י"ג. עו"ת אות י"ד. א"ר אות י"ג. ר"ז אות כ"א. ודלא כהרב כס"א אות ו'.
(מא) שם: אלא אם כן הוא נשוי — משמע דמהעטרה ולמטה אפילו לבחור מותר, ודלא כעו"ת שנסתפק בזה. נוה שלום אות ט"ז. שב יעקב סימן ד'.
(מב) שם: אלא אם כן הוא נשוי — הרב בית שמואל באבן העזר סימן כ"ג ס"ק ד' כתב דאף באין אשתו עמו מותר. וכן כתב הישועות יעקב אות ז' בשם תוס' יומא דף י"ח בד"ה יחוד, דאף על גב דאין אשתו עמו מותר, דחשיב פת בסלו. והוא הדין בנדה חשיב פת בסלו. אבל המגן אברהם ס"ק י"ד כתב דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה, אסור. וכן כתב ט"ז ס"ק יג. מאמר מרדכי אות י"א. וכן כתב ברכי יוסף אות י"א בשם האגודה. וכתב דכן עיקר, דמדינא אסור אם אין אשתו עמו. והביאו מטעמי השולחן אות מ"א. וכן כתב חיי אדם שם. ר"ז אות כ"ב. שמן המאור על מגן אברהם ס"ק י"ד, ועיין שם שמיישב דברי התוס'. ועוד עיין שם שמסתפק אם אשתו עמו בעיר מהני או דצריך דווקא שתהיה מצויה לו באותה שעה שמשתין, עיין שם שהניח בצריך עיון. ועיין ט"ז שם.
(מג) שם: ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי — והט"ז כתב דהטור וספר היראה דינא קאמר ולא מדת חסידות כפירוש הב"י והשולחן ערוך. אבל האחרונים חלקו עליו והעלו כדעת מרן ז"ל. הלכה ברורה אות ה'. יד אהרן בהגב"י. מאמר מרדכי אות י"א. נוה שלום אות ט"ו. ר"ז אות כ"ב. קיצור שולחן ערוך סימן קנ"א אות ג'.