ט"ז על אורח חיים ד
סעיף א עריכה
(א) ויברך על נטילת ידים — לפי שידים עסקניות הן, ואי אפשר שלא נגעו בלילה בבשר המטונף, לכך תיקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל. כן כתב הרא"ש. והרשב"א נתן טעם, דבשחרית נעשה כבריה חדשה, שנאמר "חדשים לבקרים", על כן תיקנו נטילה בעת ההיא. ואף על גב דנטילה היא מלשון אנטיל, דהיינו כלי, ובאמת אין צריך כאן כלי אלא לאכילה, מכל מקום לא ישנה את הברכה, כן כתב בית יוסף. ועיין סימן ו' אי צריך לברך מיד אחר הנטילה, או להמתין עד שיבא לבית הכנסת.
(ב) כשרים לנטילת ידים — דכאן אין צריך, רק משום נקיות בעלמא.
סעיף ב עריכה
(ג) להעביר רוח רעה — דמקפיד אותו רוח עד שיטול ידיו ג' פעמים.
סעיף ד עריכה
(ד) במקום הקזה — משמע אפילו אחר הנטילה, כל היום, וכן בגיגית שאחר כך. וכן כתב בבית יוסף בהדיא. ולמדו מדאמרינן בגמרא: "יד לעין תקצץ כו' יד מסמא" כו', ופירש רש"י דהנהו כלהו קאי אקודם נטילת שחרית; ולי נראה דיד לאמה לאו משום שחרית נקטיה אלא משום קרי וכו', עד כאן לשונו. ופירש בית יוסף, דטעמו דרש"י מדלא אמר בגמרא גבי יד מסמא כו', ההיזק שבא מיד לאמה וטבעת. ולפי זה לחסודה וגיגית נמי, אפילו כל היום מזקת מקום הנגיעה. ותימה לי, לפי זה אמאי לא נקט רש"י יד לחסודה, דמיירי אפילו כל היום, דהוא נזכר בגמרא קודם אמה? ונראה לי, דוודאי כולן מיירי קודם נטילת שחרית, זולת באמה וטבעת, הוכחת רש"י דקאי אכל היום, משום דמצינו בהו במקום אחר איסור כל היום מחמת קרי, ותחתוניות הוא בשבת דף פ"א, על כן נקט רש"י הני תרתי דוקא, אבל השאר כולן דוקא בשחרית. והטעם בחסודה וגיגית נראה גם כן משום סכנה, והיא בכלל מסמא ומחרשת דנקט בגמרא, דכשישתה אחר כך השכר הוי כאלו מגיע מיד לפיו ולחוטם. ותמהתי על פירש בית יוסף ושולחן ערוך דגיגית הוא משום הפסד השכר, וכי בשביל זה יאמרו חכמים תקצץ? והא דלא חשיב הטור חסודה וגיגית, נראה דלא נקט רק מידי דמצוי בכל יום, דאטו כי רוכלי ליחשב כל מילי דסכנתא? כן נראה לי. שוב ראיתי שגם מורי חמי ז"ל [הב"ח] כתב כן.
סעיף ח עריכה
(ה) על גבי קרקע — לפי שרוח רעה שורה עליהן.
סעיף י עריכה
(ו) כדי שיריק כו' — כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין.
סעיף יא עריכה
(ז) ממי שלא נטל כו' — דכתיב: "והזה הטהור על הטמא". ונראה לי דהוא הדין בנטילה לאכילה, וכל שכן הוא, שהרי התם עיקר החיוב משום טומאה דסרך תרומה.
סעיף יב עריכה
(ח) לקריאת שמע ולתפילה — דאמרינן בכיור: "ירחצו ממנו" ולא בתוכו, הא בעלמא אפילו בתוכו. אבל לרוח רעה בעי עירוי ג' פעמים דוקא, ושכשוך בכלי אפילו ק' פעמים לא חשיב אלא אחד, שמיד נטמאו המים והויין כמי שופכין. משום הכי נסתפק אחר כך במימות מחולפים, דאפשר דלאו דוקא עירוי בעינן להעביר רוח רעה ואפילו רחיצה סגי. אלא שמדברי הזוהר נראה דבעינן כלי.
סעיף יג עריכה
(ט) אם היה נעור כו' — בבית יוסף כתב, לטעם הרשב"א בנטילת שחרית, שהוא משום שנעשה כבריה חדשה, ואם ניעור כל הלילה, אינו נעשה כבריה חדשה. ואפשר שאפילו בניעור צריך ליטול ידיו שחרית, דכיון דתקנו ליטול ידיו שחרית, לא פלוג רבנן. אבל להרא"ש שאין צריך ליטול אלא מפני שנגע במקום המטונף, היכא דלא נגע משמע דלא תקון, עד כאן לשונו. וצריך להבין דבריו, דאמאי לא אמר גם לטעם הרא"ש משום לא פלוג. ונראה לי, דדווקא להרשב"א, שהטעם משום דצריך אדם ליתן שבח והודיה על חסדי השם יתברך, שמחזיר נשמותיהם של אחרים שהיו ישנים, דוגמא לדבר בברכת לשכוי בינה, דאיתא לקמן: על מנהגו של עולם מברך. מה שאין כן לטעם הרא"ש, שאין זה חוק ליתן הודיה, אלא להציל אדם מעבירה, שלא יתפלל בידים מזוהמות. וכיון שזה אין צריך לזה, לא בעי נטילה, זהו מקום הספק. על כן פסקו כאן שולחן ערוך ורמ"א דיטלם בלא ברכה, כן נראה לי.
סעיף יד עריכה
(י) כשיאור היום — דיש לומר דבת מלך היא שורה עד אור היום, על כן צריך נטילה באור היום.
סעיף טו עריכה
(יא) ישן ביום כו' — דיש להסתפק אי לילה גורם לרוח טומאה, או שינה גורם.
סעיף טז עריכה
(יב) שלא יטעום כו' — דהזוהר כתב דעד שישים נשימות הוי מסטרא אחרא.
סעיף יח עריכה
(יג) צריכים נטילה — פירוש, במים דוקא ולא נקיון בעלמא.
סעיף כא עריכה
{(יד) וסימן קס"ד — דשם נתבאר, אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך על נטילת ידים לאכילה.
(טו) מלמולי זיעה — פירוש, זוהמא כעין שעורים קטנים.