חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד א

מתניתין לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה:    יש מי שפירש דכל הני אפילו ליכא מיא, דטעמא משום דמזיק בידים, דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעיה, וכדאמרינן בגמרא. והכין נמי משמע לכאורה מדעבדינן צריכותא באמת המים נברכת הכובסין, ואמרינן אי דתנא נברכת הכובסין משום דקוו וקיימי, אלמא לא שמעינן לה להא מבור ושיח ומערה דליכא מיא.

ובתוספת אמרו דטעמא דכולה מתניתין משום מיתונא היא, וטעמא דכל מרא ומרא דאמרינן בגמרא, לאו למימרא דליכא הזיקא אלא בהא, אלא לומר דמעידן חפירה הוו גירי דידיה ומאותה שעה מתחיל הנזק, והילכך אפילו רבי יוסי מודה, ומכל מקום אי לאו מיתונא לא בעי הרחקה כולי האי, והאי דמצריך בגמרא נברכת הכובסין, הוה אמינא התם הוא משום דעמיק טפי ומקלקל ליה לכותל טפי, אבל נברכת הכובסין לא. ואי תנא נברכת הכובסין ואמת המים, הוה אמינא דבור ושיח ומערה דעמיקי טפי ליבעי הרחקה טפי.

וכדברי התוספות נראה לי, מדאמרינן בגמרא גבי בעיא דוסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן, פשיטא דוסד בסיד תנן, דאי לא לערבינהו, וליתנינהו, ודחינן משום דלא דמי דהתם היזיקא דמיתונא הוא והכא היזקא דהבלא, דאלמא דכולה רישא משום היזקא דמתונא הוא, דאי לא, רישא נמי ליפלגה בתרתי, משום דהני היזיקא דחפירה הוא והני הזיקא דמתונא.

שיח ומערה דקתני הכא, לאו לצריכותא נקט להו, אלא משום דבעלמא תני להו ומשום צריכותא תנא להו הכא בגררא.

דף יז עמוד ב

ה"ג רש"י ז"ל: פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חברו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים [הא] קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים וגו':    והכי פירושה: פתח בבור וסיים בכותל, כלומר בכותל חצר, דקא סלקא דעתא השתא דלאו כותל בור קאמר אלא כותל חצר, ואם כן רישא לית לה סיפא; ופריק אביי ואיתימא רב יהודה, לאו כותל חצר קאמר, אלא מכותל בורו קאמר. הדר אקשי וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, דממילא הוה שמעינן דמחצר חברו צריך להרחיק שלשה, דאי מחלל בורו אין זה מרחיק, דמרחיק לא משמע אלא בכונס לתוך שלו, ופריק דהא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים דכמו שזה צריך להרחיק שלשה גם הראשון הרחיק שלשה, ומדאפקה להרחקה דראשון בלשון כותל שמע מינה דכותל בור שלש טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר.

ואיכא למידק, כיון דפרקינן דמכותל בורו שנינו, היכי מצי למיבעי ליתנו מבורו, דהא מדתנא הכי שמעינן מינה דראשון שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך, ואי תנא מבורו אדרבה הוה שמעינן מינה דסומך, וכדאמרינן בסמוך; וכי קאמרינן נמי דנפקא מינה למקח וממכר, אדרבה הוה ליה למימר דנפקא מינה לדינא דמת ניתין גופה, ואשמועינן דראשון שבא לסמוך אינו סומך עד שירחיק שלשה. וי"ל דהאי דקא בעי ליתני מבורו לאביי דוקא הוא דקא בעי לה, כלומר לאביי דאמר סומך ומתניתין בבאו לחפור שניהם בבת אחת כדאוקימנא לה אליביה לקמן, מאי טעמא נקט לה תנא בבאו לחפור בבת אחת, דאיכא למיטעי בה ולמימר דסבירא ליה לתנא דראשון שבא לסמוך אינו סומך, ומתניתין מילתא פסיקתא קאמר בין שבאו לחפור בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה, ליתני מבורו, דשמעינן מינה דודאי דראשון שבא לסמוך סומך, וממילא שמעינן נמי דאם באו שניהם בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה; ופריק דאגב אורחיה ניחא ליה לתנא לאשמעינן דכותל בור שלשה, ונפקא מינה למקח וממכר.

ומיהו, אכתי איכא למידק, דהיכי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, דמשמע מחלל בורו, דאי תנא הכי הוה אמינא דהרחקת שני בורות אפילו באו לחפור שניהם בבת אחת אינה אלא שלשה, זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה, והשתא דתניא מכותלו, דהיינו כותל בורו, שמעינן דהרחקתן ששה זה שלשה וזה שלשה, י"ל דדילמא סבירא ליה השתא להאי דבעיא לה דאם קדם ראשון וסמך למצר, שני שבא לו לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו.

וגירסת הגאונים ז"ל יפה מזו, שהן גורסין פתח מבורו שלשה טפחים, אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, ומאי קא משמע לן, הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה וכו'. ופירוש פתח בבור כמו שפירשנו למעלה דס"ד בכותל חצר קאמר, ומשום הכי קא מסיים קושייה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו, כלומר מאי טעמא כדי מבורו ולא מסיים דיניה ונקיט ליה דינא דכותל, ניתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים ופריק דלאו כותל חצר קאמר אלא כותל בור, והא דאפקא להרחקה דראשון בלשון כותל לאשמועינן אגב אורחיה דכותל בור שלשה טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר.

והא דקאמר דנפקא מינה למקח וממכר ולא קאמר קא משמע לן דראשון שבא לסמוך אינו סומך, משום דאביי הוא דמפרש לה ואמר דכותל בורו שנינו, ולדידיה אדרבה ראשון שבא לסמוך סומך, ומתניתין שבאו בבת אחת לאשמועינן אגב אורחיה דינא לגבי מוכר, ואם תאמר אכתי תיקשי לן היכי קאמר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה, דהא הרחקת שני בורות ששה הן, י"ל דקא סלקא דעתא השתא דאינן אלא שלשה, ואפילו באו לחפור בבת אחת זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה, ולכשתמצא לומר ששה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה, ואם כן הרחקת השני שבא לחפור אינו אלא שלשה כדינו.

הא דמשמע להו מפשטא דמתניתין דכותל חצרו של חברו קאמר ולא כותל בורו, נראה לי משום דלישנא דמתניתין דייקא להו הכי, מדקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו, ואי מכותל בור שכבר הזכיר קאמר, הכין הוה ליה למתני, לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו (של חברו) שלשה טפחים, דהוה משמע מכותלו של בור, השתא דקאמר מכותל של חברו ודאי לכאורה דבכותל חבר אחר שלא הזכיר עדיין קאמר, דאי לא חברו חברו תרי זימני למה לי.

אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך:    יש מפרשים דלמאן דאמר סומך, כיון דברשות שסמך, כשבא השני לחפור צריך הוא להרחיק ששה, דהיינו כל הרחקת שני בורות, כדי שלא יקלקל בורו של חברו, ויש מפרשים דאינו מרחיק אלא שלשה כדינו, דאומר לו לראשון לא דייך שלא הרחקת מן המצר שלי אלא שתזקיקני להרחיק ולכנוס בתוך שלי יותר מדיני.

אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרין מרחיקין את האילן מן הבור וכו':    לא איצטריך ליה לאביי לתרוצי מתניתין אלא להאי לישנא בתרא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך, אבל ללישנא קמא דמודה דבשדה העשויה לבורות אינו סומך הא נמי איכא בור ועתידין השרשים לבא ולהזיק.

רבא אמר אינו סומך אפילו לרבי יוסי וכו':    איכא מאן דמפרש דלרבא איצטריך לתרוצי הא דרבי יוסי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא, אלא דנטר ליה עד השתא, משום דלהאי לישנא בתרא הוזקק התלמוד לתרוצה לרבנן אליבא דאביי, ואגב דמתרץ לה אליבא דאביי מתרץ לה נמי אליבא דרבא. ומיהו האי טעמא דכל מרא ומרא סליק אפילו ללישנא קמא, דאף על גב דשדה שאינה עשויה לבורות היא, הא סבר רבא דמצי אמר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת הכי נמי אימלכנא וחפרנא, וכיון שכן אי מימליך וחפר אשתכח דמהשתא מזיק ליה בגיריה, דכל מרא ומרא מרפי לה לארעא. אבל מורי הרב ז"ל פירש, דלהאי לישנא בתרא הוא דמתנו לה לדרבי יוסי אליבא דרבא, אבל ללישנא קמא על כרחין רבא אליבא דרבנן בלחוד הוא דקאמר לה ולא לרבי יוסי, דכיון שאינה עשויה לבורות ליכא מהשתא הזיקא דמרא.

דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעא:    תמיה לי, אי משום ריפוי מרא היכי קתני וסד בסיד, דלריפוי מרא סידא מאי קא עבדא. וכל שכן למאי דאיבעי לן לקמן (יט, א) וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן, וכי מאחר דרפייה מאריה דידיה כי הדר סד בסיד מאי מתקן ריפוייה. וצריך לי עיון.

דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעאי:    תמיהא לי, לאביי דאמר סומך וטעמא משום דהשתא מיהא לא מזיק ליה, מכל מקום הא משעבד קרקעו להרחיק ששה. ורבא נמי דקאמר אינו סומך ותלי טעמא אליבא דרבי יוסי בהיזיקא דמרא דאיתיה מהשתא הא לאו הכי סומך, אמאי הא משעבד קרקעו של חברו. והא למה הדבר דומה, לפותח חלון העשוי לאורה וליכא היזק ראיה על חצר חברו, דמהשתא לא מזיק ליה, התאמר שאין בעל החצר יכול לעכב עליו כיון שאינו מזיקו עכשיו, ולכשיבא למחר לסמוך לו כותל מרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל, ולקתה מדת הדין בכך. ואפילו למאן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואינו מודה אלא בנזקין דגירי, הני מילי בנזקין, אבל בבא לשעבד קרקעו של חברו לא. ואם באנו לומר שגם כאן שני שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו הראשון, אינו קשה לי כלל, אבל לדברי מי שפירש דשני צריך להרחיק ששה קשיא לי.

וי"ל דאינה דומה לזו, דגבי חלון משל חבירו הוא נוטל, דהיינו אויר חצרו שמועיל לו, ולפיכך יכול לומר לו אינך פותח ונוטל אויר חצרי ומשעבד קרקעי לכך, אבל גבי בור אינו כן, שזה חופר הוא בתוך שלו ומים משלו הן נובעין, ויכול הוא לומר כשסמכתי ברשות סמכתי, שאיני מזיקך באותה שעה, עכשיו כשאתה בא לחפור הרחק שלא תזיקני. ותדע לך, דהא לכולי עלמא ראשון שבא לעשות אוצר בעלייתו עושה ואינו נמנע, אף על פי שבעל הבית צריך מחמת כך להמנע שלא לעשותו בביתו חנות של נחתומין, והיינו טעמא כדאמרן דזה בשלו הוא עושה ושני צריך לישמר שלא יזיקנו, מה שאין כן בחלון, דבחלון בעל החצר שבא לבנות כנגדו אינו מזיק אלא שלו הוא נוטל, וממילא הוא דנסתם אורו בפניו של בעל החלון.

תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו וכו' בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא:    איכא למידק, ולאביי מי ניחא, דאי מחלל בורו קאמר, היכי קתני אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים, ששה מיבעיא ליה. ואיכא מאן דדייק מהכא דשני שבא לחפור אינו מרחיק אלא שלשה טפחים אף על פי [שהראשון סמך למצר], דהאי מקשה ס"ל דהרחקת [שני בורות שלשה טפחים, ולפי זה] אם באו לחפור שניהם בבת אחת זה מרחיק טפח ומחצה וזה מרחיק טפח ומחצה, וכמ"ש למעלה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים, אלמא אינו] צריך אלא ל[שלשה] ש[הוא שי]ע[ור] ההרחקה.

ומסתברא לי דלדעת המקשה הזה ודאי הא דקתני במתניתין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים, מכותל חצרו קאמר, וכדמשני ליה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו, אלמא לדידיה מכותל חצרו שנינו, ואם כן לדידיה לא איתפרש במתניתין הרחקת הבא לחפור סמוך לבורו של חברו כמה, דרישא לית לה סיפא, אלא דמכל מקום מדקתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו שמעינן דטעמא משום דאיכא בור, הא ליכא בור סומך. והילכך לכשתמצא לומר דשני שבא לחפור מרחיק ששה, אף אנו נאמר דמתניתין הכי קתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים דהני שלשה טפחים דקתני במתניתין לאו אבור קאי אלא אכותל חצר. כנ"ל.

ואתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו בשלמא שלרבא וכו':    קשיא לי, דילמא בשהרחיק הראשון מדעת עצמו, ומנין שהרחיק מן הדין, ואם תאמר אם כן מאי הזיקו לתנא למנקט במרחיק, י"ל משום דאורחא דמילתא נקט, דלאו בשופטני עסקינן שיעמול זה לריק ויחפור היום סמוך למצר חברו ויבא חברו למחר ויחפור לו באר אחרת בקרוב שלש טפחים ויפילנו לארץ. ונראה לי מכאן קצת ראיה לדברי האומרים דשני שבא לחפור צריך הוא להרחיק ולכנוס בתוך שלו כל הששה טפחים, והשתא פריך שפיר לאביי למה כנס הראשון בתוך שלו שלשה, דאי משום כותלי בורו הרי השני כשיבא לחפור צריך הוא להרחיק כל הששה משלו. ויש לדחות דסתמא דמילתא כשיבא השני גם הוא לחפור ירחיק מעצמו כל ההרחקה ואף על פי שאין מחייבין אותו מן הדין בכך, לפי שגם הוא יחוש לעצמו שלא יחפור סמוך כל כך לבורו של חברו שיפול בורו ובורו של חברו, דמה הנאה יש לו נזק חברו ונזק של עצמו.

ה"ג רש"י: בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריכא ליה סד"א כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן:    ואיכא למידק, מאי קא משני בא בידים שאני, דהא לאביי מקשינן אלא ללישנא בתרא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך ולית ליה טעמא דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעיה, כיון דהשתא מיהא ליתיה לבור, וי"ל דבא בידים שאני, דכמזיק ומפיל קרקעו ממש לארץ דמי, ובריפוי גדול כזה מודה הוא.

אבל גירסת הגאונים ז"ל דגרסי' אמר לך אביי הכא נמי בבאו לחפור שניהם בבת אחת. ויש מי שמוסיף בגרס' ודקא ארי לה מאי קא ארי לה בא בידים איצטריכא ליה, ואי אפשר לישבה, דאנן לאו סלע הבא בידים קשיא לן, דנימא בא בידים איצטריכא ליה, ומיהו קשה לי דאי בבאו שניהם לחפור בבת אחת מאי שנא סלע הבא בידים דנקט, ואילו היינו גורסין וסלע הבא בידים איצטריכא ליה אתי שפיר. ושמא מי שהוסיף בגרסא זו זו ודקארי לה מאי קרי לה, וליתא, וכולה תוספתא שבוש הוא. והגירסא הנכונה אילו היינו גורסין הכא נמי בבאו לחפור שניהם בבת אחת וסלע הבא בידים איצטריכא ליה, סד"א כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן אלו היו הספרים נסמכים לגירסא זו. אחר כך בדקתי אחר הנוסחאות ומצאתי במקצתתן כן וגם מצאתי בשם רבינו תם ז"ל שהוא גורס כן.

תא שמע מרחיקין את הגפת וכו':    ואם תאמר מא קא מקשה מיהא לרבא, והא אמרינן לעיל דטעמא דרבא משום דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לה לארעיה, והכא ליכא למימר הכי, דהא גפת וזבל לא מקלקל ליה לארעיה שלא תהא ראויה לעשות בה כותל כשיבא לבנות; וי"ל דההוא טעמא לדברי רבי יוסי נקיט ליה,אבל רבא בין לרבנן בין לרבי יוסי קאמר, ומדרבנן מקשין ליה לרבא בכולה שמעתין, וכדמקשין ליה ממתניתין דלא יטע אדם אילן סמוך למצר חברו.

דף יח עמוד א

לא אף על גב דליכא כותל נמי לא סמיך וכו':    ואם תאמר לימא ליה אין הכי נמי דכי ליכא נמי כותל סומך, ושאני הכי דנזקין המטלטלין נינהו ומצי אמר ליה השתא מיהא איני מזיק ולכשתבנה ארחיק. וי"ל כיון דאילו איתא לכותל אם לא סלקם נמצא מזיק, מהשתא מצי מעכב, משום דאמר ליה דילמא מחזקת עלי ומהא שמעינן לפותח חלון על חורבתו של חברו, אף על פי שעכשיו אינו מזיק, כיון דאלו בא לבנות נמצא מזיק וסתם חורבות עשויות להבנות, וכמו שאמרו בירושלמי, מהשתא מוחה בידו והדין עמו.

וכן השיב הראב"ד ז"ל בתשובה, והביא ראיה מן הירושלמי (פ"ג, ה"י) דגרסינן התם: הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר, כלומר בתוספתא, והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור, פירוש במשנתנו בפרק חזקת, אמר רבי יוחנן שניה היא בגנות שנתנו להפריח [לחפירה], אמר ר' נסה וחורבות לא ניתנו ליבנות, וסלקא התם בתיובתא, אלמא בחורבה שניתנה ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, והוא הדין לפתוח על גגין שלנו המכוסין ברעפים, דילמא למחר עושה אותו גג הראוי לתשמיש אי נמי בית ונמצא מזיקו, ולפי זה אם אינו מוחה עלתה לו חזקה. ואיפשר דחלון שיש בו היזק ראיה לעולם אין לו חזקה, דסתם חורבות עשויות להבנות ולכשיבנה גירי נינהו וצריך לסלקה, ויש מי שאומר דטעמא הכא משום דמצי אמר ליה לא בעינא דתסמוך ומחר אני צריך למיקם בהדך בדינא ודיינא.

אלא מאי קא משמע לן הא קמ"ל דהבלא קשה לכותל:    תמיהא לי דכולה שמעתיה משמע דלאביי כולהו הני דמתניתין דקתני בהו כותל שפיר, ולרבא בלחוד קשה מדתני בהו כותל, ואדרבה לאביי קשיא טפי, דאם איתא דלאשמעינן טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך, ואם כן כל הני למה לי, לאשמעינן בחדא ומינה שמעינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך, וי"ל דמשום דהני ניזקין דמתניתין לא דמי חד לחבריה והייתי סובר לומר דדילמא לא בכל מקום אמרו כן, לכך הוצרך לחשוב ולמתני כל הני. כנ"ל.

דירה שאני:    פירש הרא"ם ז"ל: אין בעל הבית צריך להימנע מלעשות בביתו חנות של נחתומין מחשש שמא ימלך השני ויעשה מביתו אוצר, לפי דלעולם אין אדם עושה מדירתו אוצר, ודבר רחוק הוא יותר משדה שאינה עשויה לבורות, ולדבר רחוק כל כך לא חששו. ואינו נראה, חדא דבירושלמי משמע דתחת אוצרו לאו דוקא, דכל שכן תחת דירתו דגרסינן התם (פ"ב) כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כל שכן דירתו, אלמא הא דקתני במתניתין תחת אוצרו ריבותא קאמר אפילו תחת אוצרו וכל שכן תחת דירתו, ולא אמרן אוצרו אלא לאפוקי בי תיבנא ובי ציבי דאינה לא דירה ולא אוצר. ועוד דאפילו נמלך והתחיל בתיקוני האוצר איבעיא לן לקמן (כ, ב) אי הוי כאוצר קודם או כרפת קודמת, אלמא לאו משום דלא חששו לשמא ימלך ויעשה ביתו אוצר, אלא הכי פירושו דירה של נחתום שאני, דכיון שאדם עשוי לעשות בדירתו לפעמים חנות של נחתומין וצבעין אי נמי להכניס בדירתו רפת בקר אין מונעין ממנו, שאין לאסור דירתו עליו, כיון שעדיין לא התחיל הראשון באוצרו ואין הנזק מוכן. וכן פירש רש"י ז"ל.

ויש מדקדקין מפני מה לא תירצו גם בזו הוא הדין דאף על גב דליכא אוצר נמי לא סמיך, אלא הא קא משמע לן דהני קשו לאוצר, ותירצו, משום דלאו קושטא דמילתא הכין, אלא ודאי אי ליכא אוצר סמיך דהא קתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר, ואההיא ברייתא סמיך.

ולי נראה דמגופה דמתניתין נמי איכא למידק דקתני באמת ביין התירו, והגע עצמך [מאי סלקא דעתך] אי ליכא אוצר כלל לא סמיך כי איכא יין שרי מגרע גרע, דהא דקתני ביין התירו אינו אלא לומר שאוצר יין אינו כאוצר פירות שההבל מזיקו.

דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר:    יש מפרשים דהכי קאמר דיקא נמי דדירה שאני, מדקתני הכי בהא ולא קתני בשארא דמתניתין. וקשיא לי, דילמא הוא הדין לאינך, אלא הא קא משמע לן דאפילו רפת בקר דקשי היזקיה ומסריח כל מילי ואפילו יין, אם קדמה לאוצר מותר, וכל שכן הני אחריני דכולה מתניתין, והיינו נמי דנקט בברייתא רפת בקר ולא נקט חנות של נחתומים שבו פתח התנא ברישא ונראה לי דרב פפא אכולה דפירוקא דפריק לעיל קא מהדר, והכי קאמר דירה שאני, ודייקא נמי דהני כולהו דתני במתניתין מן הכותל ומן האוצר, לאו למידק מינה טעמא דאיתנהו הא ליתנהו לא, דאם כן הרי זה כאלו מפורש במשנתנו תחת אוצרו בשקדם אוצר הא ליכא אוצר סמיך, ואם כן למה הוצרך תנא דברייתא למיתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר ומתניתין גופה תני הדין, דהא תני תחת אוצרו ולומר דוקא בדאיכא אוצר, אלא על כרחין אוצרו לא דייק ולא מידי, ואינך כולהו נמי לא דייקי מידי, דכותלו לאו דוקא, אלא הא קא משמע לן דהני קשו לכותל כדאמרן. ומיהו מאן דמקשה ליה לרבא לא דייקי ליה הכין, דאפשר דברייתא דיוקא דמתניתין קא מפרשא, והיינו דאכתי קא מקשה ואזיל מאילן ומשדה וירק וחרדל ודבורים.

עוד נראה לי לפרש, דהכי קאמר, דירה שאני, ותדע דלכולי עלמא בניזקין דגירי ליכא דינא דקדימה, ואפילו לאביי דאמר אם בא לסמוך סומך, לכשיבנה שם חברו כותל כופהו לסלק נזקיו ואילו הכא קתני אם קדמה רפת בקר לאוצר מותר, ולא עוד אלא שמותר לחדש אחרים כשיסלק את אלו, שהרי הוא מדליק אישו בחנותו לכשיכלה הראשון, וכן לכשיגרוף הרפת עוד מחדש אחר אלמא על כרחין טעמא משום דדירה שאני. כנ"ל.

תא שמע מרחיקין את האילן מן הבור וכו' בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא:    איכא למידק, אדרבה, הא לעיל משמע איפכא דאביי הוא דמחזר לתרוצה לדרבנן אליביה ולא רבא ורבא דרבי יוסי בלחוד הוא דאיצטריך ליה לפרוקי אליביה. וי"ל הא ודאי אביי איצטריך לפרוקי הא דרבנן אמאי מצרכינן לארחוקיה אפילו כי איכא בור נמי, כיון דשרשין ליתנהו השתא אלא שעתידין לבא, והרי זה כסומך למצר שדה העשויה לבורות, ובצד זה הוא דמסתייע מינה רבא ואיצטריך אביי לפרוקי, אלא מיהו מדקתני מן הבור משמע דדוקא בדאיכא בור מיהא, וכפירוקה דאביי, ובדין הוא דלעיל מיד הוה ליה לאקשויה אדרבא ולפרוקה כדאקשי ופריק הכא, אלא משום דבעי לאקשויה מכולהו בבי דמתניתין ניחא ליה לנטורי עד דפריך מבבי דמתניתין כסדרא דמתניתין.

כדאמר רב פפא בלוקח הכא נמי בלוקח:    כלומר, שנטע אילן בשדה זו ומכרה לאחר ואחר כך בא וחפר בשדה הסמוכה לה. ואם תאמר אם כן רישא דקתני ואם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אף הוא בלוקח, ואם כן כיון שנעשה ברשות גמורה למה נותן דמים; ותירצו בשם ר"י ז"ל דלהפסד מרובה חששו. ועוד צריכא תלמוד, דאי הוא לא חשש ועשה שלא כהוגן, היאך נחוש לו אנחנו, ומצאתי לרמב"ן נ"ר שאמר דשמא טעמא דמילתא מפני שישובו של עולם באילנות, וכמו שאמרו בירושלמי, ולפיכך הקילו בה.

טעמא משום עבודת הכרם הא לאו משום עבודת הכרם סמיך:    הוא הדין דהוה מצי למפרך מינה בלאו הכי, ולימא ארבע אמות אין עשרים וחמש אמות לא, אלא אלומי אלמה לקושיא, דאפילו הני ארבע אמות דוקא משום עבודת הכרם דמזיק בידים, הא לאו הכי כלל כלל לא.

דיקא נמי דקתני אם היה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר:    פירוש ומדקתני זה סומך וזה סומך משמע ואפילו כל מילי, ואפילו זה בור וזה אילן, ומי לא עסקינן שהבור קדם ואפילו הכי זה סומך אילן בלא הרחקה, ואם כן תיקשי אפילו לאביי, אלא מאי אית לך למימר על כרחין במפסיק צונמא.

הכי קאמר אי לאו צונמא והיו שרשים יוצאין וכו':    לאו למימרא דאי לאו צונמא מעיקרא וסמך שלא כדין אינו קוצץ ודי במעמיד שלשה טפחים, דבכי הא אפילו האילן בעצמו יקוץ, אלא הכי קאמר, אי לאו צונמא השתא, כגון שנעקר לבסוף, קוצץ שלשה שלא יעכב את המחרישה.

אי הכי אימא סופא רבי יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבוריי הרחק דבוריך מחרדלי וכו' ואי דלא סמך היכי משכחת לה:    פירוש מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני רבי יוסי אוסר בשניהם, על כרחין דלא באו שניהם בבת אחת היא מתניתין, דאם איתא, כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי, על כרחין אם באו לסמוך בבת אחת כל אחד מהם צריך להרחיק חצי ההרחקה, והילכך הוה ליה למתני' רבי יוסי אוסר בשניהם, אי נמי זה מרחיק וזה מרחיק, אלא על כרחך בשסמך בעל הדבורים למצר תחלה, ועכשיו כשבא בעל החרדל לסמוך בעל הדבורים מזקיקו להרחיק כל ההרחקה משלו כדי שלא יזיק את דבוריו, ואם איתא קמא היכי סמיך, ואי כשקדם וסמך שלא ברשות, הוה ליה לבעל החרדל להכריחו לסלק דבוריו ולהרחיקם חצי ההרחקה, ומדקתני מתיר בחרדל ותני נמי עלה מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבוריך מחדלי, משמע דאין בעל החרדל יכול לכוף לבעל הדבורים להרחיק כלל, כיון שקדם וסמך, אלא שהוא טוען עליו דייך שסמכת ולא הייתי רשאי להזקיקך להרחיק, אבל שאני ארחיק יותר ממך לא אלא אם תרחיק חצי ההרחקה, אלא ודאי בהיתר הוא שסמך ודלא כרבא.

ואם תאמר דילמא כשעשה שלא ברשות, ואפילו הכי אינו יכול לכופו להרחיק, דזכה בקדימתו שלא לסלקו, וכענין ששנינו לענין אילן ובור אם הבור קודם קוצץ ונותן דמים; לא היא, דלגבי אילן דוקא הוא שאמרו משום דלהפסד מרובה חששו, אבל בסילוק דבורים אין שם הפסד מרובה, ועוד דהוה ליה למיתני מרחיק את הדבורים ונותן דמים כמו ששנינו באילן.

ואיכא למידק, מאי קא מקשה ליה מדרבי יוסי, דהא אמרינן לעיל דלא קאמר רבא אליבא דרבי יוסי אלא בבור דוקא ומשום גירי, דכל מא ומרא דקא מחי ליה מרפי ליה לארעיה, הא בעלמא מודה רבא אליבא דרבי יוסי, ואנן בכולה שמעתין מדרבנן מקשינן ליה לרבא. יט"ל דהכי קא מקשה, אי אמרת בשלמא הבא לסמוך בצד המצר סומך לכוליה עלמא, משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן דבהא קמפלגי, רבנן סברי כיון דקאי ברשות סומך, כשבא השני לסמוך צריך לעשות ההרחקה משלו ואפילו בחרדל ודבורים, ורבי יוסי סובר אף על פי שסמך הראשון ברשות, יכול הי' השני לומר לו לא דייך שסמכת בלא הרחקה מפניח קדימתך ואף על פי שדבוריך מזיקות לחרדלי, אלא שתזקיקני להרחיק גם כשאבוא לסמוך, לא כל הימך; אלא אי אמרת ראשון שבא לסמוך אינו סומיך, בחרדל ודבורים בלחוד דפליגי, במאי פליגי, ולעולם מדרבנן קא מקשה.

ואם תאמר לרבי יוסי מאי שנא מבור, דאמרינן דראשון שסמך למצר שני ריך להרחיק לפחות שלש כדיכנו הראשון, אם כן גם כאן ירחיק בעל הרדל שבא באחרונה חצי ההרחקה מיהא כדינו הראשון. יש מי שתירץ, דלגבי בור היינו טעמא משום דמהני הוא בהרחקתו קצת, שאלו היה חופר סמוך ממש לבורו של חברו היה מקלקלו ומפילו בידים, אבל כאן מה הועיל בהרחקה מחצית ההרחקה הרי הדבורים עדיכין באות ואוכלות וניזוקות, והילכך בכדי לא ירחיק. ועדיין אינו מתיישב בעיני דודאי נראה לכאורה שהשני צריך להרחיק כל ההרחקה, דאי לא לרבנן דאמרי מרחיקין את החרדן מן הדבורים חצי ההרחקה היא, ומה הועילה הרחקתו.

ומכאן נראה לי ראיה שהשני שבא לסמוך מרחיק את הכל, דראשון שקדם [וסמך] וזכה זכה לגמרי, אלא נראה לי דלרבי יוסי בור שאני, דכיון דדבר קבוע הוא ואי אפשר להרחיקו, הילכך כיון שקדם וזכה זכה, דהשני כונס בתוך שלו כשיעור הרחקת שני בורות כדי שלא יזיק. ואף לרבנן בחרדל ודבורים כן אבל לרבי יוסי אף על פי שקדם וסמך יש לו רשות, כיון שהנזק אינו מצוי באותה שעה, אפילו הכי כיון שהדבורים אינו דבר שיפסיד לגמרי הרחקתו ויכול הוא לטלטלן בלא הפסד מרובה, אם הוא אינו רוצה להתרחק בעל החרדל אינו מחוייב להתרחקג כלל.

עוד נראה לעיקר פירוש ת"ש, דלעולם מדרבנן קא מקשה, אלא דאייתי הא דרבי יוסי משום דמיניה שמעינן דאף הדבורים מזיקים לחרדל, וקס"ד השתא דבהא לא פליגי רבנן כלל אלא אף לדידהו תרווייהו מזקי אהדדי. ועוד שמעינן מדרבי יוסי דמתניתין כשקדם בעל הדבורים וסמך, ולא שבאו לסמוך בבת אחת, מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני רבי יוסי אוסר בשניהם ומינה שמעינן דרבנן נמי בהא קאמרי מרחיקין את החרדל מן הדבורים, כלומר בשקדם בעל הדבורים וסמך, אלמא אפילו לרבנן ראשון שבא לסמוך סומך ואפילו בדברים המזיקין, כיון שאין הנזוק מצוי באותה שעה.

דף יח עמוד ב

ופריק רב פפא בלוקח:    כלומר בראובן שהיו לו שתי שדות, ועושה באחד מהם דבורים ובאחד מהם חרדל, ומכר הדבורים ושייר חרדל לפניו וכן נמי משרה וירק, והילכך משכחת לה קמא דסמך בהיתר גמורה.

ואקשינן אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי:    כלשון הזה נמצא במקצת הנוסחאות. והכי פירושא, אי בלוקח כיון שנסמכו החרדל והדבורים בהיתר, למה ירחיק החרדל ואפילו המשרה, אף על פי שהוא לבדו המזיק, למה ירחיק, והלא בהיתר גמורה נסמכו; ורבי יוסי נמי כי היכי דפליג בחרדל ליפלוג נמי במשרה וירק.

ואם תאמר ומאי קושיא לוקמה בלוקח אחד, וכגון שמכר הדבורים ואחר כך בא לסמוך החרדל, וכן נמי מי שמכר הירק ואחר כך בא לסמוך המשרה, והשתא ודאי שפיר קאמרי רבנן דבעל חרדל שבא לסמוך מרחיק וכן נמי המשרה. וי"ל דעל כרחין אי בלוקח מיירי בשני לוקחין הוא, דאי בלוקח אחד בכי הא לא הוה אומר רבי יוסי שיכול בעל החרדל לומר עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחיק דבוריך מחרדלי, שהרי הדבורים ברשות גמורה נסמכו, ואינו דומה למה שאמרנו למעלה שיכול בעל החרדל לומר לו לבעל הדבורים שקדם וסמך, דהתם היינו טעמא משום דיכול בעל החרדל לומר לו אילו עמדתי אני וסמכתי באותה שעה שמסכת' היה עליך להרחיק חצי ההרחקה ודייך שלא הוצרת להרחיק בקדימתך, אבל כאן שבהיתר גמור נסמכו מתחלה, ולא מדין קדימה אלא שעשה בתוך שלו, דין הוא שאם מכרן ובא עכשיו לסמוך להו מזיק גמור הוא וצריך הוא להרחיק. הילכך על כרחין בשני לוקחין היא.

ולי נראה, דבין לוקח אחד בין ששני לוקחין קא פריך, והכי קאמר אי בלוקח ובשני לוקחין קאמר תיקשי לן לרבנן בין בחרדל בין בדבורים בין במשרה וירק, ואי בלוקח אחד תיקשי לך מיהא משרה וירק, דמשרה וירק דומיא דחרדל ודבורים מאי ניהו בלוקח משרה שהוא המזיק כעין לוקח דבורים שהן מזיקין לחרדל, ואם כן למה ירחיק מן הירק, ועוד מאי טעמא דרבי יוסי במשרה וירק דמודה בו דמרחיקין את המשרה והלא ברשות גמורה נסמכה המשרה. כנ"ל.

הכי גרסינן וכן היה גירסתן של גאונים ז"ל וכן נראה גם כן שגירסתו של רש"י היה כך: אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו:    ולא גרסינן אלא אמר רבינא, דרבינא לא פליג אדרב פפא, אלא לתרוצי לדרב פפא קא אתי, והכי קאמר לעולם בלוקח כרב פפא, וטעמייהו דרבנן משום דקסברי דעל המזיק להרחיק את עצמו ואף על פי שנעשה ברשות גמורה, משום דכיון שהיו שם הדבורים או הירק בשעה שלקח הוא החרדל או המשרה וידע שהן מזיקין, יודע הוא שעל דעת שיסלקם מכר לו המוכר אותו שדה, לפי שאין אדם מוכר נזקיו, והיה לו להתנות- וכן נמי אם מכר שדה ששם הדבורים והירק ושייר שדה ששם המשרה והחרדל, על דעת לסלקם מכר השדה האחר, לפי שאין אדם סובל נזקין ועל המזיק להרחיק את עצמו. ועכשיו היה לו להקשות לרבנן אם כן מאי שנא דקאמר מרחיקין את החרדל דהוה להו למימר מרחיקין את הדבורים מן החרדל ואת החרדל מן הדבורים, לפי מה שהיינו סבורין עד עכשיו דתרווייהו מזקי אהדדי, אלא שרצה להקשות תחלה על עיקר התירוץ, ומתוך התירוץ אותה קושיא נתבאר נמי דרבנן לית להו ההוא סברא,; אלא דבורים לחרדל לא מזקי.

ואם תאמר אפילו לרבנן דסברי על המזיק להרחיק את עצמו, כיון שלקחו למה הוא צריך להרחיק, ומאי שנא מאילן דאוקימנא לעיל מתניתין דאם האילן קדם לא יקוץ בלוקח, דאלמא אף על פי שהוא מזיק לבור, כיון שנעשה ברשות גמורה אינו מרחיק כלל, וי"ל דשאני התם דלא היה שם בור בשעה שמכר לו האילן, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי, אבל הכא דהיה שם הניזק הוה ליה אדעתיה ולאתנויי.

מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו:    אלישנא דרבינא קא פריך, דכיון דקאמר דקא סברי רבנן, משמע דרבנן הוא דקסברי הכי, אבל לא רבי יוסי, דאם איתא הוה ליה למימר אמר רבינא דעל המזיק להרחיק את עצמו, ואי רבי יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו סבירא ליה מאי טעמיה במשרה וירק דמודה. ואסיקנא דודאי רבי יוסי על הניזק סבירא ליה, ולדבריהם דרבנן קאמר להו וכו' אלא לדידכו תינח משדה וירק דהני מזקי אהני והני לא מזקי אהני, אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי.

וקשיא לי, אם איתא דלדבריהם דרבנן קאמר להו, היכי קאמר רבי יוסי מתיר בחרדל, כלומר דלרבנן הוה להו (למשרה) [למשרי] בחרדל, דאדרבה כיון דתרווייהו מזקי אהדדי וסברי רבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו, זה מרחיק וזה מרחיק הוה ליה למימר ויש לי לומר דכלפי מה שאמרו חכמים מרחיקין את החרדל, אמר להו רבי יוסי, שאלו רצה בעל החרדל לסבול נזקן של דבורים כדי שלא יצטרך גם הוא לעקור חרדלו ויהא הפסדו מרובה, אלא שרוצה להציל את עצמו שלא להתרחק בטענה זו שיאמר עד שאתה אומר לי להרחיק גם אתה הרחק לפי שגם אתה מזיק ועל המזיק להרחיק את עצמו, שומעין לו, והוא הדין שאם רצה להרחיק את עצמו ולכוף את חברו בעל הדבורים כן להרחיק חצי ההרחקה שומעין לו. ואהדרו ליה רבנן דבורים לחרדל לא מזקו, אי בביניתא לא משכחי ליה, ואי בטרפא הדר פארי. כן נראה לי פירוש שיטה זו לפי גירסת הגאונים ז"ל דלא גרסי בדרבינא אלא.

אבל במקצת הספרים גרסינן: אלא אמר רבינא, ומפרשים דרבינא לפלוגי ההיא דרב פפא אתא ולומר דלאו בלוקח עסקינן, וגם רבינו תם ז"ל גורס כן, והכריע אותה מדתניא בתוספתא (פ"א, ה"ז) רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עשיתי בתוך שלי, אלמא בבאו עכשו לעשות ולסמוך בו חרדל קאמר, ולא בלוקח, וכן משמע סתם דהרחקת משרה מן הירק וחרדל מן הדבורים שעכשיו באין לסמוך המשרה לירק והחרדל לדבורים ולא בשכבר נסמכו בהיתר.

ומורי הרב ז"ל יישב לשון זה התוספתא אף לגרסת הגאונים ז"ל, דהכי קאמר רבי יוסי מתיר אפילו לזרוע שם חרדל בכל שנה, הואיל ונסמך בתחלה ברשות גמורה וקנאו כן, משום דמימר אמרינן דמסתמא לקיימו שם לעולם מכרו, כיון שגם דבורים של מוכר מזיקות את החרדל, הילכך [אף] כשיתלש החרדל זה רשאי הלוקח לסמוך ולזרוע שם חרדל, והיינו דקתני [בתוספתא] כך אני עושה בתוך שלי.

אי בביניתא לא משכחת ליה אי בסרפא הדר פארי:    הקשה הראב"ד ז"ל, א"כ בכל עת שיפרה כך יאכלוהו הדבורים וא"כ לא יפרה ולא ירבה. ותירץ הוא ז"ל, דלא אכלי ליה אלא פעם ראשונה קודם שהרגישו חדודו, אבל לאחר שהרגישו חדודו שוב אין חוזרין ואוכלין ממנו. ואינו מחוור, דלישנא דקאמר שבאות ואוכלות משמע שבכל עת הן באות ואוכלות. ועוד דבאות עכשיו משמע, כלומר לאחר שנזרע החרדל, ואפילו כן מזקיקין חכמים לבעל החרדל לעקור חרדלו ולהרחיק, ואמאי, מאי דהוה הוה, כיון שכבר אכלו ממנו למה יעקור אותו מעתה, והלא אין האחד מהן ניזוק מכאן ואילך. ועוד דאם איתא מאי קא אהדרו ליה רבנן לרבי יוסי אי בטרפא הדר פארי, מכל מקום בפעם ראשונה תרווייהו מזקו אהדדי ומכאן ואילך אפילו חד מנייהו לא מזקי לחבריה. ונראה לי דהכי קאמר, אי בטרפא הדר פארי ובכל שעה שהוא פורה הוא נלקט, ואף על פי שאוכלין ממנו מעט בין פריה ללקיטה, דבר מועט הוא ואין זה נזק של כלום. אי נמי י"ל, דעיקר טרפא לא מהניא אלא להגין על גבעולי החרדל, וכיון שבכל עת שיאכלהו חוזר ופודה בכעל עת הוא מגין ואין בהן נזק.

ועל עיקר הרחקת החרדל מן הדבורים תמיהא לי, אמאי מרחיק כלל, והלא החרדל אינו נכנס לתוך תחומן של דבורים, ודבורים הן שבאין לתוך שדה החרדל ואוכלות אותו, ואם כן הוה ליה כבור המיוחדת ברשות המזיק דפטור, דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי, ונהי דבעל דבורים פטור מתשלומי נזק שמזיקות לחרדל, ואפילו לרבי יוסי דאמר דדבורים מזקי לחרדל משום דאינן בני שמירה, מכל מקום בעל החרדל אמאי מרחיק, אדרבא היה לו לבעל דבורים להרחיק אליבא דרבי יוסי דאמר דמזקי ליה לחרדל, כמו שחייבו בעל שובך להרחיק שובכו מן העיר חמשים אמה וכן משדה חברו, ומשמע דמודה בה רבי יוסי דגירי נינהו.

ואפשר דלרבי יוסי בעל הדבורים מרחיק הוא דכיוני שובך הן, ובהדיא תניא בתוספתא דמכלתין במתניתין דהכא דוכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם ורבי אלעזר אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים, ואף כן מצאתי לרמב"ן ז"ל, ולפי זה הא דקתני רבי יוסי מתיר בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר להו, מפני מה אתם מזקיקין להרחיק את החרדל מן הדבורים אחר שאין אתם מזקיקין את בעל הדבורים, והא תרווייהו מרחיקין מן החרדל דגירי נינהו, אבל חרדל לא מרחיק, משום דעל הניזק להרחיק את עצמו. ומכל מקום קושיא ראשונה במקומה עומדת אפילו לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו, בעל החרדל למה מרחיק, דאף על פי שהן ניזוקין אינו אלא כשור של ניזק ברשות המזיק. וצריך לי עיון. ומתוך הדוחק יש לי לומר דריח החרדל מחדד פי הדבורים וממקומו הוא מזיקן. ועדיין אינו מתיישב בעיני, דאם כן גירי דידיה נינהו ואמאי פליג ביה רבי יוסי, דהא מודה רבי יוסי בגירי.

דף יט עמוד א

איבעי להו וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן:    יש מי שמדקדק מיכן, דמכולה מתניתין בין ברישא בין בסופא וסד בסיד בוא"ו גרסינן, דאי סלקא דעתך דסופא קתני או סד בסיד, מאי קא מבעיא ליה, פשיטא דרישא שלש טפחים וסד בסיד נמי בעי, דאי לא ליתני כאן וכאן או סד. ומיהו פשיטא להו דמסתברא דבסופא או שלשה או דסד קאמר דהבלא דגפת אינו נזק גדול שלא יציל ממנו מידא בעלמא, ופשטו ליה דרישא תרווייהו בעי, דאי לא ליערבינהו.

ויש מי שמדקדק מכאן בהפך, דבסופא גרסינן או סד, דאי גרסינן אפילו בסופא וסד, אמאי פשיטא ליה טפי בסופא מרישא, והיכי אהדר ליה פשיטא דוסד תנן, דאי לא ליערבינהו וליתנינהו, כלומר ליערב רישא בהדי סופא דהיא וסד, אלא דגירסא דרישא מספקא להו אי וסד גרסינן או דילמא או סד גרסינן. והראשון נראה לי עיקר והכין תני להו בתוספתא.

תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וכו':    כלומר, ומדנקט סלע הבא בידים, אלמא משמע דסלע הבא בידים דיניה לחוד וסלע שאינו בא בידים דיניה לחוד, דאי לא מאי שנא הבא בידים דנקט אלא ודאי משום דדיניה מתחלף, ובמאי, הא הכא והכא קתני מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד. אלא ודאי משמע דסלע הבא בידים מרחיק שלשה וסד בסיד ושאינו בא בידים מרחיק שלשה או סד. אי נמי י"ל, משום דבברייתא תנא סתם לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ועלה תנא רבי יהודה להא דסלע הבא בידים, דאלמא לחדותי אתא בסלע הבא בידים, והכי תנא הכא בתוספתא דמכלתין לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד, רבי יהודה אומר בסלע הבא בידים ז חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טיפחים וסד בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד.

ודחינן: סלע הבא בידים איצטריכא ליה [סד"א] כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן. ולעולם אפילו לא בא בידים בעינן שלשה וסד בסיד נמי.

ולענין פסק הלכה: כיון דאמרינן פשיטא דוסד בסיד תני, הכין קיימא לן. דאף על גב דדחיק דילמא משום דלא דמי האי הזיקא להאי הזיקא לא שבקינן מאי דאפשר ליה לגמרא מעיקרא ותפסינן דהויא לבעלמא, וכן פסק מורי הרב ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' שכנים ה"א).

התם היינו טעמא דלא קתני משום דמשתבי:    ויש ספרים דגרסינן דמתשכי לה לקדרה. ופירש"י ז"ל, דסלעים לא קתני התם, משום דמשברי לה לקדרה ואין טומנין בהן כלל, ויותר רחוק הוא שיטמינו בהן מגיזי צמר ולשונות של ארגמן, דהנה זימנין דמטמין בהו כשיצטרך לחמין ואין לו במה להטמין אלא בהן, אבל בסלעים לעולם לא יטמין בהן שמא ישברו את קדרתו. ואינו מחוור, דלשון שתוך בכל מקום אינו לשון שבירה אלא לשון חלודה, וכאותה שאמרו בפרק אלו מציאות (כו, א) דשתוך טפי אלא הפירוש מתשכי לה לקדרה מעלין חלודה (לה) לקדרה, ומתוך כך התבשיל שבה מתעפש ומתקלקל, ולפיכך אין טומנין בהן לעולם.

ומיהו נוסחא דוקאני לא גרסי' דמשתכי לה לקדרה, אלא היינו טעמא כלומר מה שאסרו כאן לסומכן אצל כותל חברו, לא מפני שהן מעלין הבל, אלא שמעלין חלודה לקרקע ומלקין ארעיתו של כותל. וכן פירש בירושלמי (ה"א).

מחרישה תיפוק ליה משום זרעים ופרקינן בחורש לאילנות. הוא הדין דהוה מצי לתרוצי לעכב עליו משעת חרישה, אלא דמשום דלאו בשופטני עסקינן וסתם חורש אינו אלא כדי לזרוע, לפיכך מקשה תיפוק ליה דעיקר כוונתו ודעתו לזריעה, ולמה הוא חורש והא אינו יכול לזרוע, וכדאקשינן נמי ותיפוק ליה משום מיא דכל חורש בין לזריעה בין לאילנות סופו להשקות ואם לא כן למה הוא חורש.

הא דאוקימנא בחורש לאילנות, היינו כשנטע האילנות ברשות, הא לאו הכי מסתמא צריך הוא להרחיק עשרים וחמש אמה מן הכותל לדעת רבנן, כדרך שהוא מרחיק מן הבור, שגם הוא מחלה קרקעו של כותל ומפיל אותו.

דף יט עמוד ב

המבריך גפן בארץ אם אין על גביו שלשה טפחים לא יביא זרע לשם:    פירוש לאו משום יניקה ומשום כלאים, דאין אסור משום כלאים אלא כשיש יניקה וערבוביא, הא ביניקה לחודה לא, וכדתניא בברייתא דמייתינן בריש מכילתין מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קדש, וכדאיתא במסכת כלאים [פרק ג' משלשה היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שנראה כסוף שדה], ובמסכת עירובין בפרק קמא (יא, א) גבי נעץ ארבעה קונדסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן, והכא על כרחין כשהוא זורע רחוק מראשי הגפן המגולין כדי עבודת הגפן יחידית, דהיינו ששה טפחים לרבנן או שלשה דלרבי עקיבא, דאי לאו הכי היכי קתני אבל זורע הוא את הצדדין, והא צריך להרחיק כדי עבודת הגפן, והכא היינו טעמא דעל גביו אסור אם אין עליה שלשה טפחים, לפי שהגפן רכה ושרשי הזרעים נשרשין לתוכה והוה ליה מרכיב ירק בגפן, והיינו נמי דנקט גפן דרכיך, הא שאר כל אילן אף על פי שאין על גביו שלשה טפחים מותר, דאילן (רכין) [קשין] ואי אפשר לשרשי הזרעים להתרכב בהן, ולפיכך שרי ובלבד שירחיק כדי הרחקה מן היוצא על גבי קרקע, וכן מוכח בירושלמי (כלאים, פ"ז, ה"א) דגרסינן התם על משנה זו מה אנן קיימין אי משום זרעין באילן, כלומר משום מרכיב ירק בגפן, למה לי גפן אפילו שאר כל האילנות אי משום עבודה ניתני ששה, אלא כרבי עקיבא דאמר שלשה, אי כרבי עקיבה אפילו מן הצד ניתני שלשה, רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משום זרעים על גבי הגפן, כלומר לעולם משום מרכיב, ודוקא בגפן שהיא רכה, אבל שרשי שאר האילן קשין ואין הירק מתרכב בהן.

אבל זורע הוא את הצדדין:    ואם תאמר ותיפוק ליה משום שרשי הגפן שמשתרשין לצדדים. י"ל דשרשי הגפן אינן עולין למעלה אלא למטה משלשה הן נשרשין.

אמר רבי חגא בשם רבי יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח:    פי' ולעולם אין משתרשין לצדדין. ואם תאמר אם כן בטלת דין ערוגה. י"ל התם משום דממקומן הן יונקין בסמוך להן שלשה טפחים.

התם בשופכין:    מהא שמעינן דשופכין דשאר מים דעלמא שרי, ולא אסרי אלא כעין נברכת הכובסין דקוו וקיימי, אי נמי בחול במתונא, לפי שהלחלוחית אינו מתיבש במהרה, אבל שופכין דעלמא עוברין הן לשעה ומתיבשין ואין חוששין להן.

במה דברים אמורים בכותל לבנים אבל בכותל אבנים טפח:    פירש מורי הרב ז"ל דלא קאי אלא אהרחקת מי רגלים אבל כולהו אינך דמתניתין, כגון זרעים ומחרישה, אפילו מכותל אבנים מרחיקין שלשה טפחים.

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון. מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי:    פירוש דקא סלקא דעתיה השתא דטעמא דשמואל משום דמקבל טומאה וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, וכדמקשינן בסוף ותיפוק לי דהוה ליה דבר המקבל טומאה, ולפיכך קשיא ליה מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון שאינו ממעט, אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו חוצץ בפני הטומאה, ופריק דלא משום דמקבל טומאה קאמר, אלא משום דעתיד לינטל משם, וכל העתיד לינטל אפילו ביומו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ, ורקיק דנטל לרבותא נקטיה, דלא מיבעיא עבה שאינו נמאס בעמידתו בחלון ועתיד לינטל, ולפירושו דינא הוא דלא ימעט, אלא אפילו רקיק דבעמידתו בחלון הוא נמאס ויתקלקל מלחלוח החלון והוה אמינא שימעט, קא משמע לן דאפילו רקיק עתיד לינטל ואינו ממעט, ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואפילו בטלו שם אינו חוצץ, דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה.

ואיכא למידק, אי מבטל [ליה] לא מקבל טומאה, דהא כיפת שאור שיחדה לישיבה אינה מקבלת טומאה, כדאיתא בפסחים (מה, ב), ובפרק העור והרוטב (חולין קכט, א) נמי אמרינן בית שסככו בזרעים טהרו. ויש מתרצים דהתם שאני דעביד מעשה בידים כדי לבטלו, אבל ביטול לחודיה בלא מעשה אינו מעלה אותו מטומאתו ואכתי מקבל טומאה. והא דאמרינן במסכת סוכה (יג, ב) במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה, ומשמע משום דמקבל טומאה, ואף על גב דהתם הא עביד ביה מעשה בידים, י"ל דהתם נמי לא מבטיל ליה לעולם, אלא לשבעת ימי החג בלבד, ואנן ביטול לעולם בעינן.

ופרקינן: בשנילושה במי פירות:    שלא הוכשרה. והני מי פירות דקאמר כגון מי תותים ורמונים וכיוצא בהם, דלא איקרו משקה, הא יין ושמן מכשירין הן, דמשקין נינהו, וכדאיתא בשבת גבי י"ח דבר ובמקומות רבים בתלמוד. וקשיא לי, דא"כ רקיק דקאמר דוקא קאמר, דאי עבה וממלא כל הכותל אף על גב דלא מבטל ליה חוצץ, כדאיתא בסמוך, ואם כן הוה ליה למימר אלא בשנילוש במי פירות, כלומר ורקיק דוקא. על כן נראה לי, דמעיקרא כי אקשי ליה מאי שנא רקיק לישנא בעלמא הוא דקא קשיא ליה, כלומר למעט מ"ש רקיק אפילו עבה אינו ממעט. ופריק דלאו דוקא, אלא לרבותא נקטיה, כדמפרש ואזיל. ולפיכך אקשי ליה אכתי מאי קא משמע לן דבין רקיק ובין עבה אינו ממעט, ופשיטא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ופריק בשנילושה במי פירות, ולעולם רקיק דנקט לרבותא נקטיה כדאמרן כנ"ל, ובזה נסתלקו כל הקושיות. ואפשר דהיכא דבטלו במחשבתו נמי מבוטל וחוצץ או ממעט. כנ"ל.

חזי לטינא דאית ביה קוצי חזי להיסק ברטיבא:    הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בשבת, דכיון דביומיה לא חזי ליה ועל כרחיה מבטל ליה התם חוצץ הוא ליומי, וכדאוקימנא לקמן בן שמונה חי המונח בחלון, אלא כל שאפשר להעמידה בין בחול בין בשבת מעמידה, כיון דתנא סתמא.

האי חבית היכי דמי אי פומא לבר היא גופה תיחוץ:    כלומר, דהא אין כלי חרס מקבל טומאה מגבו. ואם תאמר היכי תיחוץ, והא לא מבטל לה דחזיא ליה. וי"ל דכיון דגרוגרות שבה החריפו אף היא נמאסת ולא חזיא ליה, ואינו מחוור, דאף על גב דלא חזיא ליה לאשתמושי בה, מכל מקום מתבר לה וחזיא ליה ליתן בין פסים לחברו. וי"ל דאין חוששין שמא ישבר הכלי ליתן בין הפצימין, וכדמשמע לקמן בסמוך דתניא בברייתא דעשבין שתלשן והניחן בחלון וכו' וכלי חרס, וראשי כלי חרס חזי ליה, ואוקימנא דמאיס ומנוקב, ולא חיישינן דילמא שקיל ליה ומתבר ליה כדי ליתן בין פצין לחברו.

ומיהו הנכון שיש לומר דכל שהוא סותם לגמרי את החלון, אף על פי שהוא עתיד לינטל, חוצץ הוא, ולא אמרן בשעתיד לינטל שאינו חוצץ אלא כשאינו סותם לגמרי אלא שממעט שיעורו של חלון, דכיון דאיכא תרתי, חדא דאינו סתום לגמרי ועתיד לינטל, אינו חוצץ, והיינו דנקט לעיל לשון מיעוט והכא נקט לשון חציצה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי שבת (קנז, א) מעשה ופקקו את המאור בטפיח דסתם כלים אין מבטלין אותם, וכן בפרק בתרא דמגלה (כו, ב) ההוא אנדרונא דהוה מחית ביה מיתה ואמר להו רבא דליוה לתיבותא ואותביה להתם, אף על גב דתיבותא לא מבטלי ליה התם, אלא טעמא כדאמרן, דכיון שסגורין לגמרי, אף על פי שעתידין לינטל חוצצין. וכן פירש רבינו יצחק הזקן ז"ל הידוע מבעלי התוספות.

דף כ עמוד א

ואי בעית אימא בשל מתכת:    איכא למידק, אי בשל מתכת, אפילו יכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן, אמאי חוצצין, חבית גופה תביא את הטומאה ותטמא באהל, להיותה כחלל, בין בנוגע במת בין שהוא באהל המת, וגם הוא מטמא באהל, וכדתנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ג) אמר רבי עקיבא יש לי עוד חמישי השפוד שהיה תחוב באהל המת האהל והשפוד ואדם שנגעו בשפוד וכלים שנגעו באדם, פירוש כלי מתכות שנעשו אב הטומאה כאדם שנגעו בו ואדם שנגע בכלים הרי אלו טמאים טומאת שבעה, למדנו מכאן שהשפוד נעשה אבי אבות על ידי אהל המת ומטמא הוא באהל המת, ותניא במסכת נזיר (נג, ב) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל חרב הרי הוא כחלל או בעצם אדם זה רב עצמות, אלמא חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל, כיון דנכתבה טומאתו עם דברים המטמאין באהל, דלהכי דרשינן או בעצם אדם זה רב עצמות, דאי בנגיעה אפילו עצם כשעורה, וכדתניא וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה.

ועל כן היה רבינו תם ז"ל רוצה לאסור לכהנים ליכנס באהל שיש שם שום כלי מתכות שנטמא באהל המת כאלו יש שם מת ממש. אבל רבינו חיים ז"ל כהן השיב עליו אם כן אי זה בית אשר תבנו לי, כי אין בית אשר אין שם כלי מתכות שנטמא באהל המת, והיה הוא אומר ז"ל שאין כהן מוזהר ליכנס בבית שיש שם מחט או שפוד שנטמא באהל המת, דלא נאמרו דברים הללו אלא לתרומה וקדשים, וכדתניא בתוספתא בסופא דההוא מתניתין דאהלות דהשפוד והאהל, במה דברים אמורים לתרומה וקדשים, אבל אין הנזיר מגלח אלא על טומאת מת בלבד, ובמסכת שמחות (פ"ד) תניא כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. והשיב עליו רבינו תם ז"ל אין למדין מן הכלל הזה, דלאו דוקא הוא, דהא איכא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר בה, כדתניא (חולין עב, א) על כל נפשות מת לא יבא זה רביעית דם הבא מן המת.

ולענין שמעתין י"ל דמיירי כשהגרוגרות מכסין פי החבית, והילכך כשיכולין גרוגרות לעמוד בפני עצמן ממעטין וחוצצין בפני הטומאה החבית והבית.

כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד:    ובהמה גופה נמי אין דרך להרגה כדי ליתנה לכלב.

הכי גרסינן וכן היא במקצת הספרים: חספא גופה תיחוץ דלית ביה שיעורא:    ותו לא. והכי פירושא דלית בה שיעור לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופה תחוץ דלית ביה שיעורא, כדתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופירש רבינו תם דהכי קאמר דלית ביה שיעורא לחוץ, ולחוש שמא יצטרך לחרס כדי ליתן אותו בין פסים לחברו ועל ידי שיטול את החרס יטול גם המלח כדי שלא יקלקל את הכותל, הכא במאי עסקינן דלית ביה שיעורא נמי, דתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופחות מיכן לא חזי למידי. והא נמי דלית בה כי האי שיעורא. ואין הגירסא נכונה, והראשונה נכונה ממנה. ובספרי ספרד נמי לא גרסינן לה.

דף כ עמוד ב

והא תניא ושל חמור שלשה מן האיצטרוביל:    פרש"י ז"ל של חמור, רחים שמנהיגין על ידי חמור, ושל משנתנו ברחים של יד. ואינו מחוור, חדא דאי חמור ממש האיך הוא עובר בין שלשה טפחים שבין הקלת והכותל. ועוד דאף על ידי הנהגת חמור איכא נמי טרייא כמו ברחים שטוחנין בהן ביד. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש שאין חמור טוחן בה, אלא נקראת רחים של חמור על העצים הנושאים אותה, כי העצים שמשא מוטלת עליהן נקראים חמור, כמו העץ שמטה מוטלת עליו נקרא חמור, כדתנן (כלים פי"ח, מ"ג) נקטילי המטה והחמור טהורין אין טמא אלא מטה ומלבן, וכן העץ אשר מפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור של נפחים טמא, וכן חמרא דאוכפא, והיא עשויה כמין כסא ועליה רחים, וזהו אצטרוביל, ואדם יושב כנגדה במקום גבוה ורגליו מתוחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן, ואין לו טריא אלא קול.

הכי גרסינן: התם מאי טריא איכא משום קלא:    ולא גרסינן אלא משום קלא, דודאי משום טריא היא כדאמרן, וכדאמרינן נמי בריש פרקין הא קא משמע לן דטריא קשה לכותל, ושל חמור נמי אית לה טריא משום קלא, וכדכתיב (מלכים א, א, מ) ותבקע הארץ לקולם וכדאמרינן בשחיטת חולין (נט, ב) גבי אריא דבי עילאי דכי שאג נפיל שוראן דמתא.

מתני' ה"א: שלשה מן הכיליא שהן ארבעה מן השפה:    ירושלמי (פ"ב ה"א). רבי יהודה בן פזי אומר מן השפה החיצונה ולפנים ורבנין אמרי מן השפה הפנימית ולחוץ. ומסתברא דהלכתא כרבנן דרבים נינהו. ועובי כותלי התנור מכלל שיעור השלשה טפחים.

ובכירה טפח:    קשיא לי אמאי לא יהיב שיעורא של כירה למעלה כדיהיב שיעורא לתנור. וי"ל דבכירה שבבית לא איצטריך למיהב ביה שיעורא למעלה, דאין לך בית שאין עלייה שעל גבה גבוהה ממנה, שאי איפשר לה לשלהבת של כירה לעלות כל כך שתגיע לתקרה. ועוד איפשר לומר דמלמעלה ילפי' מלמטה, כלומר דכשם ששיעור שתחת הכירה אחד משלשה בתנור, ממילא שמעינן דשיעור שלמעלה הוא אחד משלשה בתנור והוא אמה ושליש. אי נמי יש לומר דכירה כיון דאין תחה למעלה, אלא מן הצד, ונקבים קטנים בלבד הוא שיש לה על גבה, אין שלהבת יוצאת מהן, ולפיכך למעלה מלמטה, ומשום חום בלבד הוא שצריך להרחיק ולא משום שלהבת התנור, והילכך בין מלמעלה בין מלמטה בטפח סגי, וכן מצאתי בירושלמי (שם).

ונראה לי גם כן, דתנורין שלנו שפתחן מן הצד, אם היה מעמידו בבית אין צריך שיהא על גביו ארבע אמות, שלא אמרו ארבע אמות אלא בשלהן שפתחן למעלה, ומשום שלהבת העולה שמא תאחז בתקרה, אבל תנורין שלנו שפתחן בצדן, למעלן כלמטן שלשה טפחים, ודנחתומין ארבעה טפחים. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"ב ה"א) היה עשוי כמין שובך מהו, נשמעינה מן הדא רבי יהודה אומר עד שיהא תחתיו מעזיבה שלש טפחים ובכירה טפח, וכירה לא כמין שובך היא עשויה, ותימא בין למעלה בין למטן טפח וכאן בין מלמעלן בין מלמטן שלשה טפחים, ונראה לי פי' עשוי כמין שובך שפתחו מן הצד.

רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם:    כלומר דמכאן ואילך אונסה הוא. והסכימו כל הגאונים ז"ל דלית הלכתא בהא כרבי שמעון, משום דאוקמוה בשיטה בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח, ב) דאמרינן התם רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון אמרו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם.

ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק סא, ב) עד כמה תעבור הדליקה ויהא חייב, רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותה כאלו היא באמצע בית כור וכו', רבי שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה, ומסיק התם דהכי קאמר הכל לפי גובהה של דליקה ואמר רבה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכתא כרבי שמעון. י"ל דהתם דלפי שעה, כל שהרחיק כדינו פטור, דאנוס הוא, אבל הכא דמדליק בו תדיר, צריך הוא ליתן דעתו בכל עת, ואם לא עשה והזיק חייב.

גמרא:והתניא בתנור ארבעה ובכירה שלשה טפחים:    פירוש במעמידו בעליה. ואוקימנא בדנחתומין, דתנור דידן כבירה דנחתומין. ובברייתא דלא תנא שיעורא למעלן, מסתברא דלשיעורא דלמעלן לא שנא תנור דנחתומין מתנור דידן, דהא טעמא דלמעלה לא משום חום הוא אלא משום שלהבת, ולענין שלהבת לא שנא דידן ולא שנא דנחתומין, אבל בלמטן שאני, משום דתנור דנחתומין מתוך תדירותו הוא מחמם יותר ויורד ונוקב ושורף.

מתני': לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו:    קשיא לי מפני מה שנה התנא לשונו כאן, דהוה ליה למימר לא יעמיד אדם חנות של נחתומין אי נמי לא יעשה אדם חנות של נחתומין. ונראה לי דרבותא אתא לאשמעינן, דאפילו היה לו חנות של נחתומין או של צבעין בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר, לפי שההבל או העשן עובר מזה לזה שתחת האוצר ומפסיד באוצר.

וממה שפירש רש"י ז"ל בגמרא יש ראיה לדבר, דאיבעיא לן בגמרא בנה עלייה על גבי ביתו מהו, ופירש רש"י ז"ל אם בנה העליון עלייה על גבי ביתו לעשות שם אוצר מי הוי כאוצר קודם או לא, אלמא לקדימה הוא דאיבעיא לן, הא אילו עשה אוצר בעלייה העליונה, אף על פי שהעלייה האמצעית מפסקת, אפילו הכי אסור לבעל הבית לעשות חנות של נחתומין בבית, דהבלא עולה היא למעלה ועוברת שתי התקראות וכל שכן שיעבור דרך פתחים ותחמם תקרה שתחת האוצר.

ואף ממה שפירש ר"ח ז"ל דבנה עלייה התחתון על גבי ביתו להפסיק בינו ובין אוצרו של חבירו איבעיא ליה אי מהניא ליה הפסקת התקרה אם לאו, יש כמין סיוע, דמשום דאשמעינן תנא דמתניתין דאפילו מבית לבית דרך פתחים אסור, איבעיא לן הכא אם הפסיק ביניהם בתקרה אם מציל אם לאו. כנ"ל.

וטעמא דלא יפתח אדם חנות של נחתומין, פרש"י ז"ל שאין העשן מזיק ליין אלא משביח, כמו ששנינו בברייתא. והקשה עליו רבינו תם ז"ל, דאדרבה העשן מפסיד הוא אפילו ביין, וכדאמרינן (מנחות פו, ב) דיין מעושן פסול לנסכים. וי"ל דהתם בחמרא דרב יוסף, דאמר בגמרא הא דידן אפילו שרגא נמי קשה ליה, אי נמי י"ל דיין מעושן שפסול לנסכים לא מפני דיין מבושל פסול לנסכים ואף על פי שמשביחו באמת, וכמו שאמרו בירושלמי במסכת תרומות (פי"א, ה"א) יין של תרומה אסור לבשלו מפני שממעיטו משותיו אחרינא אמר מותר שאף על פי שממעיטו משביחו.

ורבינו תם ז"ל פירש שטעמא משום הבלא, שההבל קשה לאוצר ויפה ליין, וכמין ראיה יש בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם רב הושעיא כד שמע אהן [אדין] תניא יהיב חמרא באיגרא דבני אסרי חמריה אמר ליה המשנה הטעיתני לא שהטעתו המשנה אלא דרחיה דבני מסרי חמריה, ובאיגרא דבני בני חמימות יש ולא עשן. ור"ח ז"ל כתב משום חמימות.

בעי אביי כבד ורבץ לאוצר מהו רבה בחלונות מהו:    פירש רש"י ז"ל, דכולן אעליון בעל העלייה קא מיבעיא ליה, ולענין קדימה, כלומר אם קודם שעשה בעל הבית רפת בקר בביתו, קדם בעל העלייה וכבד ורבץ עלייתו לאוצר, הוי כאוצר או לא. ואם תמצא לומר לא הויא קדימה כיון שלא עשה מעשה גדול ועדיין אינו ניכר דמחמת אוצר הוא מכבד ומרבץ, ריבה בחלונות מהו, שעשה מעשה גדול וניכר דמחמת אוצר הוא עושה כן, שדרכן לעשות חלונות באוצרות להכניס שם רוח ואויר כדי לשמור את התבואה מלירקב.

ואם תמצא לומר דאכתי אין זה מעשה מוכיח ממש לאוצר, בנה עלייה גמורה לאוצר, שדרכן היה לעשות עליות עליונות לאוצר, מהו. תמרי ורומני מאי, אם תמצא לומר שאין קדימה אלא בדברים הנאצרים, אם אצר שם תמרי ורמוני שאין נזוקין, מי הוי קדימה, דאף על פי דאינן נזוקין מכל מקום הרי התחיל באוצר,וסלקן כולהו בתיקו, והם קולא לנתבע ואם קדם רפת בקר לאוצר התבואה ממש אין מחייבין אותו לסלקו.

ור"ח ז"ל פירש כבד ורבץ העליון, ורבה בחלונות ובנה עלייה על גבי ביתו התחתון, להפסיק בין החום והאוצר, ותמרי ורמונים שאצר העליון באוצרו תמרי ורמוני, ואינו מחוור.

תמרי ורמוני מאי תיקו:    תמיהא לי, אמאי לא פשטה ממתניתין דקתני באמת ביין התירו, אלמא כיון דביין גופיה לא מזיק לא הוי קדימה. וי"ל דדילמא מה ששנינו ביין התירו, לאו למימרא שיהא מותר לגמרי ואפילו לכשיבא לאצור שם תבואה, אלא בעוד שהיין שם, ולומר שאינו מזיקו ואינו חייב להרחיק עכשו, אי נמי י"ל דאוצר יין שאני, דכיון שצריך הוא לחביות ולכלים אין דרכן של בריות לחזור ולפנותן ולעשותן אוצר של תבואה, אבל תמרי ורמוני אף על פי שנתנם שם היות למחר הוא מפנן ומכניס שם תבואה.

גמרא:תנא ביין התירו מפני שמשביחו:    תמיהא לי, למה הוצרך תנא דברייתא לפרש לנו מפני שמשביחו, וכי אם אינו מפסידו ולא משביחו לא היו מתירין. ונראה לי, דמשום שממעיטו הוצרך לגלות הטעם מפני מה התירוהו והלא מפסידו שממעיטו, ופירוש שאף על פי שממעיטו משביחו ויותר ממה שהוא מפסיד במיעוטו נשכר בשבחו. ואגב דתנא ביין שמשביחו תנא ברפת בקר מפני שמפסידו אף על פי שלא היה צריך לפרש, דודאי כיון שאסרוהו במשנתנו מן הסתם אנו יודעין שהוא מפסיד, אי נמי י"ל דלשון חכמים עושר, וקא משמע לן דהבלא מעלי לחמרא וכעובדא דרב הושעיא דירושלמי שכתבנו למעלה.

מתני': חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים:    לאו מקול הנכנסים ממש קאמר, דהא אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והרחים, ועוד דסופא דמתניתין דקתני אבל אינו יכול לומר איני יוכל לישן מקול התינוקות, אוקמא אביי בחצר אחרת אף על פי שהקול נוטפל באזניו גם כן, אלא טעמא מפני רבוי הדרך, כלומר איני יכול לעמוד מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך. והכין איתא בירושלמי (ה"ג), דגרסינן התם דיו יכיל מימר ליה אינון אזלין ואתו הכא בעיין לך ולא משכחין לך והן מרבין עלינו את הדרך.

ותמיהא לי, מאי חנות שבחצר דקתני, דהוה ליה למתני לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין, אי נמי אחד מבני חצר שבקש ליעשות חנוני, כלישנא דברייתא אחד מבני חצר שבקש ליענות רופא או אומר חברו מעכב עליו. על כן נראה דהכי קאמר, חנות שבחצר, כלומר שנעשה ברשות, אף על פי כן יכולין הן לומר לו סבורין היינו לקבל ועכשו אין אנו יכולין לקבל.

ומיהו מצאתי בירושלמי (פ"ב ה"ג) דמחלוקת שנויה היא שם דרבנין ורשב"ג, דגרסינן התם תני לשכנו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחור בו רשב"ג אומר אף משקבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל למימר ליה אינון אזלין ואתון הכא בעיא לך ולא משכחין לך והם מרבין עלינו את הדרך, וגרסינן תו התם אתיא דרשב"ג כרבי מאיר דתניא תמן על כולן אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ומיהו קשה להעמיד משנתינו כדברי רשב"ג וכרבי מאיר דמומין ודלא כחכמים, דמתניתין דהכא הלכתא היא. וי"ל דאף על פי דבירושלמי העמידוה כרבי מאיר, כיון דבגמרין לא אמרו אבל אינו יכול לומר איני יכול לישן לא מקול הפטיש כן אפילו רבנן דתמן מודו בהא.

ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות:    בתינוקות של בית רבן, ומתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך. ולא מקול הרחיים דוקא בטוחן לעצמו, דליכא נכנסין ויוצאין.

גמרא: אמר אביי סופא אתאן לחצר אחרת:    מהא משמע דבחצר בלחוד הוא דשייך רבוי הדרך, אבל במבוי לא. דהא לכאורה בחצר אחרת שבאותו מבוי קאמר, מדלא קאמר אתאן לחצר אחרת שבמבוי אחר. וכן נראה לי מדקתני במתניתין חנות שבחצר, ואי אפילו במבוי שייך רבוי הדרך ליתני חנות שבמבוי וכל שכן בחצר. ועוד מביאין ראיה מדתניא לקמן עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. ומדרב הונא נמי שמעינן לה דאמר האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה וקא מוקי רחיא גביה, דינא הוא דמעכב עלויה דאמר ליה קא פסקת לחיותאי, דאלמא ההוא בר מבואה דאוקי רחיא הוא דמצי לעכבו ומשום דקא פסיק לחיותיה, הא שאר בני מבואה לא מעכבי משום רבוי הדרך.

ויש דוחין שתי ראיות אלו, דהתם שאני, דכיון דיש אחד במבוי אין רבוי הדרך מתרבה מחמת זה השני. ואי אפשר, דודאי טפי נכנסין ויוצאין בשביל שתי מרחצאות ממרחץ אחד ומחמת שתי חנויות מחנות אחד, ובכריתות דבסמוך (כא, א) בנוסחי דוקאני אחד מבני חצר גרסינן בהו, אחד מבני חצר שבקש ליעשות רופא או אומן ושנים שדרים בחצר ובקש אחד מהן ליעשות אומן או רופא ולא גרסינן אחד מבני מבוי ושנים שדרים במבוי. והא דתניא (כא, ב) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ובורסי, לאו משום רבוי הדרך קאמר, אלא כשיש שם חייט ובורסי קאמר והן הם שמעכבין ומשום חיותם. וכן פירש רש"י ז"ל שם (ד"ה שלא להושיב), וכן עיקר.

דף כא עמוד א

הכא במאי עסקינן בתינוקות של גוים:    אורחא דמילתא נקט והוא הדין בשל ישראל בשאר אומניות.

מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן וכו':    לא ידעתי למה אמר לא ישכירנו, דהוא הדין לעצמו, שלא יעשה רופא או אומן, כדאיתא באידך ברייתא דלעיל.

הכא במאי עסקינן בספר מתא:    פירש רש"י ז"ל מלמד כל תינוקות העיר, ומתוך שמתקבצים שם כולם מרבים עליו את הדרך עליו ביותר. ואינו מחוור, דאי מדינא אפילו עשרים וארבעה ואפילו פחות נמי לא, אלא מן התקנה ומשום מצוה התירו, והילכך אפילו במלמד את כולן כן. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש סופר שטרות שבעיר, שאין שם משום תקנה, וכל בני העיר צריכין לו ובאין אצלו ומרבין על בני החצר את הדרך.

אמר רבא מתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך לא ממטי' לינוקא ממתא למתא:    פירוש אפילו אין שם עשרים וארבעה כופין זה את זה להושיב ביניהם מלמד תינוקות ולא ממטינן להו למתא אחריתי, דאי אתא רבא לאשמועינן דהיכא דאיכא תינוקות כדי שיעור שישכרו לעצמן מלמד אחד, מאי אתא רבא לאשמעינן, פשיטא, דהיינו עיקר תקנתו של רבי יהושע בן גמלא. ולפי זה הא דאמר רבא סך מיקרי דרדקי עשירין [וארבע] ינוקי, לאו למימר דבפחות מכאן אין כופין זה את זה להושיב ביניהן, כמו שפירשו במקצת המפרשים, אלא לומר שאם יש רבים בעיר ורצו מקצתן להשכיר להן מלמד לכולן ומקצתן אומרים לחלקם, עד עשרים וארבעה, שומעין לזה שאומר רק אחד, מכאן ואילך מוסיפים ריש דוכנא עד ארבעין, ומשם ואילך שנים, וכן לעולם. וכן פירש הרמב"ן נ"ר.

אי איכא חמשין מותבין תרי ארבעין מותבין ריש דוכנא:    אף על גב דאמרינן חמשין מותבין תרי, לאו למימרא דאם ליכא חמשין ממש לא מותבין תרי, דודאי מחמשין עד ארבעין נמי מותבין תרי, מדאמרינן ארבעין מותבין ריש דוכנא, אלמא למעלה מארבעין לא סגי בריש דוכנא.

והא דאמרינן ארבעין מותבין ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא, פירש רבי' מורי הרב ז"ל דלהכי איצטריך היכא דשכרוהו סתם ללמד כל תינוקות העיר. וקא משמע לן דאפילו הכי אי איכא טפי מעשרים וארבעה סתמא דמילתא לאו אדעתא דמיקריא להו לחוד הוא אלא דמקמו בהדיה ריש דוכנא. ונראה לי דהא דאמרינן ומסייעין ליה ממתא, לאו למימרא דיהא שוכר מדנפשיה ריש דוכנא ולידרו בהדיה בני מתא בפלגא או בתילתא, דאם איתא הוה להו לפרושי בכמה מסייעין ליה. אלא הכי קאמר, מותבין ריש דוכנא כי היכי דמסייע בהדיה, וסיוע זה מסייעין ליה ממתא.

דף כא עמוד ב

אמר ליה היכי אקריתון אמר ליה זכר:    בסגול. כך פירשו המפרשים, שהמלמד לא פשע בקריאתו אלא בהשגחתו, שלא השגיח עליו כשהוא (תועה) [טועה] ומחליף קריאתו.

ואמר רבא מקרי דרדקי טבחא ואומנא ושתלא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין הן:    פירש רש"י ז"ל בפרק המקבל (ב"מ קט, א) מקרי דרדקי שקרי בשבשתא. ואינו מחוור. דאם איתא היכי קרי ליה פסידא דלא הדר, דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל שבשתא ממילא נפקא, ויש מתרצים, דההיא במלמד דאיהו גופיה דייק וידע אלא דפשע בינוקי דלא משגח בהו אי קרו בשיבושא או לא, כי ההוא דיואב, דכיון דידע איהו אי לא משגח האידנא משגח לזימנא אחרינא ומפיק לשיבושא מיניה. אבל הכא כדמקרי גופיה לא ידע ולא דייק, דלעולם קרי להו בשיבושא, ובכי הא שיבושא כיון דעל על. ואפילו כן לא מיחוור. והנכון מה שפירש ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל, דפשע בינוקי כלומר דלא גריס ומתבטל, דודאי ההוא יומא דנתבטל הוי פסידא דלא הדר.

וספר מתא:    פירש רש"י ז"ל כותב ספרי תורה. וקשה לי אם כן היכי קרי ליה פסידא דלא הדר, הרי יכול לתקן. ושמא נאמר דלפעמים שהוא כותב טעיות הרבה ואמרינן בפרק הקומץ (מנחות כט, ב) יריעה שיש בה ארבע טעיות יתקן חמש יגנז. והנכון מה שפירש ר"ח ז"ל, ספר מתא כותב שטרות שבעיר, שאם יטעה בכתיבתו ויכתוב מאה במקום מאתים וכיוצא בו, הוי פסידא דלא הדר. ופירש מורי הרב ז"ל לפי שאינו משלם ההפסד שהגיע לו ברעות השטר, דגרמא בעלמא הוא.

מרחיקין מצודת הדג מן הדג:    יש מפרשים, מן הדג, אם נתן חברו עיניו בדג גדול ופירש מצודה לצודו, מרחיק חבירו מצודתו משם כמלא ריצת הדג. ויש מפרשים, מן הדג שנותן במצודתו, שדרך הדייגין לתתוך במצודתן דג כדי שיבאו הדגים לאכול שם אותם דגים ויצודו במצודה.

שאני דגים דיהבי סיהרא:    פירש הרב בעל הערוך ז"ל (ערך סר _ ב), כי לעיתים לאחר שיכנס הדג במצודה זו נותן עיניו ומביט למרחוק וכשרואה מזונות במצודה אחרת יוצא מכאן ורץ לאכול באותה מצודה האחרת, ולפי' נמצא זה כגוזל את הראשון. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי וכו':    פירש רש"י ז"ל, בשיש חייט או בורסי אחר במבוי, ומשום דלא ירד עם האחרים בחייהם, אבל משום רבוי הדרך ליכא, דאין ריבוי הדרך במבוי אלא בחצר, וכמו שכתבנו למעלה. וכן ודאי נראה מדמייתי לה על הא דרב הונא.

תנאי היא דתניא וכו' רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. ורב הונא דאמר כרשב"ג:    ופסקו הגאונים ז"ל דלא כרב הונא, כיון דקאי כרשב"ג ודלא כרבנן, ואנן קיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואלו פסק רב הונא בפירוש כרשב"ג, הוה פסקינן כרשב"ג, אלא ודאי משמע דכיון דעביד רב הונא מימרא באנפיה נפשה ודלא אמרה אפלוגתא דרבנן ורשב"ג ולומר הלכה כרשב"ג, שמעינן ודאי דלא ידע ליה להאי פלוגתא דרשב"ג ורבנן, ואפשר דאי הוה שמיע ליה לא הוה שביק רבנן ואמר כרשב"ג, והילכך אנן הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דרב הונא בריה דרב יהושע אמר בסמוך פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מיעכב, וקיימא לן כותיה דקאי כרבנן.

פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מעכב:    ואם תאמר כיון דרב הונא אמר דמצי מעכב, היכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע דפשיטא ליה בהפך, השתא רב הונא אמר דמצי מעכב ואיהו אמר פשיטא לי דלא מעכב. י"ל כיון דפלוגתא דרשב"ג ורבנן היא, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים, משום הכי אמר דפשיטא ליה דקיימא לן כרבים. ומורי הרב ז"ל כתב, דאיכא למימר דנקט פשיטא לי משום דינא דבר מתא אבר מתא אחריתי דמצי מעכב.

בר מבואה אבר מבואה אחריתי מי מצי מעכב או לא:    פירש רש"י ז"ל מי מעכב עליו את המבוי הזה או לא. ואיכא דקשיא ליה, אם כן היכי מספקא ליה, דאי לא מעכב הא דקתני לעיל בברייתא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי וכו' היכי משכחת לה, דאי בר מתא אחריתי אפילו כולה מתא מצי מעכב עליה. וי"ל דמוקי לה לההיא באומן של עיר אחרת דשרי כרגא הכא, ומשום דקתני בההוא ברייתא ולשכנו אינו כופה, קא מיבעיא ליה הכא שכנו מאי נינהו, אי שכנו בר מתיה קאמר, וכופין שלא להושיב בבר מתא דהיינו בר מבואה קאמר, הא בר מתיה דלא שכנו בר מבואיה ממש מצי מעכב.

וסלקא בתיקו, והילכך הוה ליה חומרא לנתבע. ואי אתא בר מתא אחרינא וקבע ליה חנותיה בהאי מבואר לא מסלקינן ליה, אבל בר מתא אחרינא דאתי למשרי בכרגא הכא, בני מתא לא מצו לעכובי עליה. הא בר מבואה ממש מצו לעכוב. ומיהו לבתר דקבע ליה מעכב עליה.

דף כב עמוד א

זילו זבינו שיעור חיותיכו:    פירש רבינו תם ז"ל דלאו שיעור חיותיכו בלחוד קאמר, דאי הכי למחר הם מתים ברעב, אלא שיעור כדי שירויחו כדי מזונותם קאמר, ועל פי בית דין, ואין מדקדקין בלבד להחמיר עליהן יותר מדאי. וקיימא לן הכין ודאי דבני מתא מעכבי עלייהו עד דשרו בכרגא. ובכתבי הרב ן' מיגש ז"ל, דכי מצו מעכבי אבני מתא אחריתי, הני מילי דלא שוו עיסקי אהדדי, אבל היכא דלא שוו עיסקי אהדדי ולוקחין דההיא מתא ישראל נינהו, לא מצו מעכבו.

והרמב"ן נ"ר כתב דאין דינו מחוור בעיניו, מדתנן (ב"מ ס, א) ולא יפחות את השער. ואף על גב דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרווח תרעי, התם ההוא בבני דההיא מתא, משום דאמר ליה אוזיל את וזבין, אבל אבני מתא אחריתי מעכב, דאיהו לית ליה עיסקא בהדיא, דלא בר מתיה הוא, כדאמרן לעיל גבי בר מבואה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא משום דאמר ליה אנא פלגינא אמגוזי את פלוג שיסקי, כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו, אבל הכא אמר ליה פסקת ליה לחיותאי, כיון שהוא העמיד תחלה לאו כל כמיניה.

וכן נמי סופא דמתניתין בהכי ריהטא, דלא פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בבעלי אומניות, אבל מי שאין לו לירד לאומנות, משום מרווח תרעי ודאי לאו כל כמיניה, ואי בעו בני מתיה דלוזיל גביהו יתנו כעל השערים או יושיבו ביניהם אחד מעירן. אבל ודאי מצי לעכובי אההוא בר מתא, דאי לא תימא הכי, לעולם לא יעכב, שאי איפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו, ותקנת לוקחים ודאי היא. אלא שמע מינה כיון דהאי אית ליה פסידא לא כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים. אבל בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך שאם לאו שיושיבו שם אחר ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם. ומיהו אי לא שוו עסקי' אהדדי ודאי מודינא דמצי למימר ליה את עיסקך גריעא והפ עיסקא שפירא וכעיסקא אחריתי דמיא דהא לית לך דכותה. עד כאן.

פיל שבלע כפיפה כמצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה טפח ליה בסנדלי':    יש מי שפירש, דדוקא שבלע הכפיפה בעא מיניה, ומשום הכי כי לא אהדר ליה איקפד עליה, דהוה ליה למימר דאינה עולה מידי טומאתה, דתנן (משנה, כלים כה, ט) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינויטו מנעשה, אבל בהוצין ועבדינהו כפיפה לאיבעיא ליה, דההוא בעיא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (סט, א) ולא איפשיטא, וקא אתי למפשטה ממעשה דשני זאבים שבלעו שני תינוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית הרעי, ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות, ודחינן דלא דמי הוצין לבשר, דשאני בשר דרכיך טפי, ולעצמות נמי לא דמי, דשאני עצמות דאקושי טפי, וכיון דלא איפשטא להו התם מאי קא קפיד רב אדא בר אהבה על רב דימי דלא הוה בידיה.

ויש אומרים דהוצין ועבדינהו כפיפה קא מיבעיא, כבעיא דהתם, ולא קפיד עליה אלא משום דהוה ליה לאיתויי הנהו ראיות דקא מייתי התם, אלא דלא ידע להו.

מתני': מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר:    פירוש משום דושא כדמפרש בגמרא. ומוקמינן לה בגמרא בכותל גינה, אי נמי בכותל חצר ובעיר חדשה. ואיכא למידק, כיון שהשני כשבא לבנות צריך להרחיק מזה שסמך ראשון, הראשון היאך סמך לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך.

ואם תאמר הכא בשסמך הראשון ברשות, הא לא משמע הכין, ועוד דהא תנן בפירקין קמא אבל בבקעה אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה, אלמא בכונס שיעור בתוך שלו שתי אמות כדי שאם יבא חבירו גם כן למחר לעשות כותל לא יצטרך לעשות הרחקה משלו. וי"ל דלא אמר רבא הבא לסמוך אינו סומך אלא כשסומך שם דבר המזיק, ככולהו אינך דמתניתין דהיינו בור וגפת וזבל וסיד וחרדל ודבורים ומשרה וירק ודכותייהו, אבל כשסומך דבר שאינו מזיק, סומך ואינו נמנע. ותדע שאין מונעין מן בעל העלייה לעשות אוצר בעלייתו כדי שלא יצטרך בעל הבית לימנע מלפתוח בביתו חנות של נחתומין ושל צבעין, וכן אין אומרין לבעל המצר להרחיק בורו ממצר חברו שתים עשרה אמה ומחצה כדי שלא יצטרך חברו להרחיק כל העשרים וחמש אמה כשיבא ליטע אילן בתוך שדהו, והכא נמי דכותה היא, שאין כותלו של זה שבא ראשון לסמוך מזיק לבעל המצר כלל, אלא שהוא גורם לו להרחיק כשיבא לסמוך לו, כדי שלא ימנע קדושת הקרקע ממנו.

ועדיין אינו מחוור, דמכל מקום היאך ישתעבד זה בקדימתו קרקעו של חברו שיהא פנוי לדישת כותלו, דאינו דומה לכל אותן שבמשנתנו, ואפילו לאביי דאמר ראשון שבא לסמוך בצד המצר סומך ושני מרחיק לכשיבא לסמוך, דהתם היינו טעמא לפי שאילו בא השני וסמך בלא הרחקה נמצא מזיקו, אבל כאן אין כותלו של שני מזיק לכותלו של ראון, אלא שמונע ממנו ממילא הדושא, והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה על חצר חברו, שבעל החצר מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו, ונמצא מצריכו להרחיק כותלו מכנגדו ארבע אמות, ואם ידוע שפתחו שלא ברשות אין בעל החצר צריך להרחיק, אלא בונה ומונע ממנו האורה ואינו נמנע.

וכתב מורי הרב ז"ל משם הרב ר' שלמה בר אברהם ז"ל דמתניתין בלוקח מן המלך, דבסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא, הילכך חבירו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך לו צריך הוא להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו.

ומורי הרב ז"ל כתב, דנראה שהמשנה הזו כעין המשנה שבצדה היא, ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות, וההיא ודאי כשהחזיק כך שלש שנים ולא מיחה בו חבירו, וזה בא מחמת טענה דחזקת החלון הויא חזקה ארבע אמות שכנגדו שמשועבדות לו שלא יבנה שם כנגדו כדי שלא יאפיל, ודכותה נמי בכותל, שאם החזיק זה שלש שנים ובא בטענה, הויא חזקת הכותל חזקה להרחקה ד' אמות שיהו משעובדות לו לדושא.

ועדיין קשיא לי, דאם כן אף ראשון שבא לעשות כותל סמוך למצר יכול חבירו למחות בידו, דכל שיש לו חזקה יכול למחות, וענין שאמרו בשלהי חזקת הבתים (נט, א) גבי חלון הצורי למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות, למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות, ותנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות, פחות מיכן אין חזקה ואינו יכול למחות, ובודאי משמע דראשון שבא לסמוך כותל סומך, וכדאמרן מדתנן אבל בבקעה אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ועוד אם איתא גם במשנתינו הוה ליה למתני לא יעשה אדם כותל סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות.

ואף על פי ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות, ולא תנא לא יפתח אדם חלונותיו על חצר חבירו, ואף על פי שאם בא לפתוח חבירו מעכב עליו, התם היינו משום דסמיך אמתניתין דפרק חזקת דקתני לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין וממנה אתה למד דהוא הדין לחצר חבירו וכל שכן, אבל הכא ודאי אם איתא דיכול למחות לא הוה שתיק תנא לאשמעינן הכי בפירקין דהכא או בפרק חזקת הבתים.

ונראה לי, דודאי אם בא לסמוך סומך, ואינו דומה לפותח אוירו של חבירו חלון זה לא מהנה ולא מידי. וכמו שכתבתי בריש פירקין, והילכך אינו בדין שישתמש זה באוירו של זה ויהא צריך ליזהר ולמחות בסוף כל שלש ושלש ואי לא מחי מפסיד. אבל כאן, כותל זה בלא דושא צריך הוא, ואינו לוקח ומשתמש הוא בכלום בחלק חבירו, ודושא ממילא הויא, והילכך אין חבירו מעכב עליו, ואם חושש הוא שמא יחזיק עליו, או יבנה או ימחה מעתה, דלמא יפסיד זה מלבנות בשל עצמו מפני שחבירו אינו רוצה לבנות. ואינו דומה לסומך רחים למצר חבירו לרבא דאמר אינו סומך ואף על גב דליכא כותל ואף על גב דאינו משתמש השתא בכלום בחלק חבירו ואפילו הכי חברו מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו, וכמו שכתבנו למעלה, דהתם מזיק הוא.

ואלו בא חבירו לבנות כותל עכשיו הרי זה צריך להרחיק הרחים, משום דטריא קשה לכותל, וכיון שכן גם מעתה מוחה הוא בידו, תחלתו כסופו. אבל בבונה כותל, אפילו באו שניהם בבת אחת, אין האחד יכול לכוף את חברו להרחיק ולהניח מקום לדושא, הילכך השתא נמי למה נעכב, אם חושש הוא שלא יחזיק עליו מפני שחצרו או גנתו פנויה מצדו ושמא יטעון עליו שכך קנה ונשתעבד לו להניח שם מקום פנוי לדושא, יבנה מעתה או ימחה. כנ"ל. ופירש הרב ר' שלמה ז"ל שכתבנו נראה עיקר, דאי לפירוש זה מ"מ אינו בדין שיהא לו דין חזקה, כיון שאינו יכול למחות.

גמרא: וקמא היכי סמיך:    ואם תאמר דילמא ברשות, לא היא, דכיון דעיקר תלמוד דהכא לאשמועינן דאסור לסמוך כותל אצל כותלו של חברו משום דושא, למה לי לאשמעינן בכותל שני לישמעינמן בכותל ראשון.

שם:    במה שכתבתי בלא יסמוך כותל אחר דאם איתא מאי קא מקשה מחלונות וכל הנך דשמעתין דילמא הכא [בידוע] שהיה משועבד והכא בשאינו ידוע וכו', _ חוזרני בי, דכולה מתניתין [בחדא] גונא מוקמינן לה ואי רישא בידוע סופא נמי בידוע.

דף כב עמוד ב

הכי גרסינן בספרי הגאונים ז”ל: אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בקרוב ד' אמות לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. מאי טעמא רישא דהכא מעלי להתם:    ופירשו משום רבינו האי גאון ז"ל, כגון שיש לראובן כותל מושך ממזרח למערב, וסמך לו שמעון ברשות כותל אחר סמוך לו בקרוב ארבע אמות ג"כ כנגדו ממזרח למערב, ועכשיו בא שמעון זה לבנות כותל אחר אחורי כותלו שלו, לא יסמכנו לכותלו שלו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, מאי טעמא דדושא דהכא של אחורי הכותל של שמעון, מעלי להתם, לכותלו של ראשון, ואף על פי שכותל ראשון של שמעון מפסיק, ומיהו אם בא אדם לבנות כותל סמוך לכותלו של חבירו ולהניח אחורי כותלו ארבע אמות פנויות לדושא אין שועמין לו, שאף על פי שאמרו כאן דדושא של אחורי הכותל הסמוך לו מעלה לו, היינו דמעלה קצת, אבל מכל מקום אינו מעלה כל כך כאלו לא נבנה כותל באמצע. ותדע לך, מדאקשינן מחלונות וממזחילה, ואי סלקא דעתך אינו יכול למחות אלא על השני, מאי קשיא. ובאמת שלשון הגמרא מתישב לפירוש זה היטב.

אבל מכל מקום קשה לי דאם כן כיון שיש כותל בקירוב לו ארבע אמות, איזו ראיה יש לו שעבוד דושא על חצרו של חברו שמעון. ושמא כשנודע שנשתעבד בפירוש חצרו של שמעון לדושת כותל זה של ראובן, אלא שנתן רשות לאחר מכאן לשמעון לבנות כותל אחר סמוך לו, ואתא תנא דמתני' לאשמועינן דאף על פי שנתן לו רשות לסמוך לו כתל אחר, לא יסמוך לו כותל אחר, דאכתי לא מבעי ליה דיצא דהתם. ואי איפשר לומר כן, שאם כן מאי קא מקשה בכולה שמעתין טעמא משום שלא יאפיל וטעמא משום מזחילה הא משום דושא לא, דהתם בשלא נודע שנשתעבד לדושא והכא כשנודע.

ומיהו לפי פירושו של הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל שכתבנו למעלה, דמתניתין בעיר חדשה ובקונין מן המלך, דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות לדושא, ניחא, דהכא מסתמא כבר נשתעבדו לו, ואף על פי שנתן לזה רשות לסמוך לו כותל ראשון אינו יכול לסמוך לו כותל אחר וכדאמרן, וכי מקשינן ליה ממתניתין דמזחילה וממתניתין דחלונות, לומר דמהתם משמע דמסתמא לא נתשעבדוכ לו ארבע אמות משום דושא כלל.

והר"י אבן מיגש ז"ל פירש כגון שהיה כותל ראובן מושך ממזרח למערב, וכותל שמעון סמוך לו בקרוב ארבע אמות מן הצפון לדרום, ובני אדם עדיין עוברים סמוך לכותל ראובן באלכסון, ועכשיו בא שמעון לסמוך כותל אחר ממזרח למערב לכותלו שלו המושך מן הצפון לדרום, לא יסמיכנו לו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות , ואף על פי שהוא מרחיק מכותלו של ראובן ארבע אמות, מאי טעמא דמתחלה, קודם שיבנה כותל זה, אף על פי שלא היו העוברין מהלכין לעיקרו של כותל ראובן מפני כותל שמעון שבצפון, אפילו הכי כשעוברין באלכסון, דושא דהכא, כלומר של אלכסון, מעלה להתם, לכותלו של ראובן, דמניעת הדושא שמחמת כותל הצפון אינו מונע ממנו כלום מתועלת הדושא, וכדאמרינן בסמוך הכא במאי עסקינן בבא מן הצד, אלמא אפילו לכתחלה יכול הוא לסמוך, שאינו מונע ממנו כלום, והילכך זה שבא לסתום שלא יעברו העוברים באלכסון כמו שהיו עוברים מתחילתן, הרי זה מעכב על ידו, עד שיניח מקום פנוי בין קרן כותל זה שבא לבנות עכשיו ובין כותל הצפון כזה: ??? כדי שיעברו גם עכשיו באלכסון כמתחלה, מאי טעמא דושא דהכא של האלכסון מעלה להתם.

והקשה מורי הרב ז"ל להאי פירושא דמאי האי דאמר רבא הכי קאמר, והלא בזה הלשון בעצמו שמפרש רבא עכשיו באוקמתא דמתניתין בו בלשון היינו מפרשים אותה מעיקרא, דהא שמעיקרא נמי כך הוה משמע לן דמי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר, ומה ביאור הוסיף רבא במה שאמר ובמה יודע החילוף שמתחלף בו פירוש המשנה מן הפירוש הראשון, והיה לו לרבא לבאר ולומר הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו מן הצד בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו אלא אם כן הרחיק מכותלו שלו ארבע אמות. וזה גם כן קשה לפירושו של רבינו האיי גאון ז"ל. ולי קשה גם כן לפירוש זה הלשון לא יסמוך לו כותל אחר, כראשון משמע, ואם הראשון מן הצד והשני שכנגדו אין זה במשמע כותל אחר סתם.

ורבותינו הצפרפתים ז"ל גורסין הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ברחוק ארבע אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר מאי טעמא דושא דהכא מעלה להתם. וכן נמצא גם בספר מוגה בישיבות הגאונים ז"ל, וכן בפרושי דר"ח ז"ל בלשון יש אומרים. ופירש רבינו יצחק ז"ל, כי בעל הכותל שנפל רוצה לחזור ולבנות כותלו עכשיו סמוך לכותלו של חבירו בקרוב ארבע אמות, ואשמעינן תנא דמתניתין דאינו רשאי, אלא מחזיר הוא כותלו למקום שהיה רחוק מזה ארבע אמות. והא דנקט תנא האי דינא בכותל שנפל, רבותא אשמעינן, דלא מיבעיא בתחלה כשבא לסמוך, שנתחייב להרחיק משום דושא, אלא אפילו עכשיו שנפל, אם חוזר ובונהו מחזיק ארבע אמות כמשפט הראשון, שהייתי אומר שאינו צריך, שכבר נדוש הקרקע באותו זמן שהיה שם הכותל הראשון, קא משמע לן, וגם לפירוש זה אין הלשון מתיישב בו, דמאי דושא דהכא מעלה להתם דקאמר.

ויש לפרש דושא דהכא דבין שני הכותלים מעלה להתם מעלי לשני הכותלים, וכאלו פירש כאן עיקר טעם הרחקת הכותלים זה מזה. וכן פירש רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה לי שעדיין קשה, שהיה לו להשמיענו מתי נפל כותל זה למאן דאמר בכותל חצר, וכי לעולם צריך לדושא, ופעמים שיפול הראשון לאחר זמן מרובה ואינו צריך עוד להתרחק ואפשר לפרש, דסתם כאן כמו שסתמו במשנה בעיקר הדין, שהרי משנה זו דוקא בעיר חדשה ולא בעיר ישנה, ולא גלה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה, לפי שהכל תלוי בראיית בית דין שבאוו מקום ושבאותה שעה, שאין כל המקומות שוים.

תנן החלונות וכו' ותני עלה מכנגדן שלא יאפיל וכו':    מגופה דמתניתין הוה מצו נמי לאקשויי, דמדנקט החלונות, משמע דטעמא משום חלונות, הא בלאו חלונות משום דושא לא. אלא משום דברייתא מיפרשא טעמא בהדיא ניחא ליה לאיתויה.

הא משום דושא לא:    ואם תאמר לוקמה בעיר ישנה, דלכולי עלמא לית בה משום דושא. י"ל כיון דרישא דמתניתין דלא יסמוך לו כותל אחר בעיר חדשה, לא ניחא ליה לאוקומי סופא, דהיינו החלונות, בעיר ישנה.

וכמה:    לא תלמודא בעי לה, דהא אנן ארבע אמות תנן, וכדמקשה לאחר מיהא,אלא מדברי רב ייבא הוא וכאלו אמר רב ייבא כמה כמלא רוחב חלון, ומילתא באפי נפשא היא ולא קאי אמתניתין דידן ולא אברייתא דמתניתינן, וברייתא דבעו ארבע אמות, היינו בא לבנות משני צדדין, אבל רב ייבא אתא לחדותי ולאשמעינן דבבא מן הצד ומרוח אחד לא בעי אלא כמלא רוחב חלון, דהיינו טפח. פירש רש"י זל דתנא דברייתא דתנא מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה מלמטן כדי שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל "לא יהיב שיעורא, ולומר שפעמים שצריך הרחקה יותר על ד'. שאם היה בין כותל להכותל ריחוק גדול, אם מגביה כותלו ארבעה אמות מחלונו של זה כל שכן וכל שכן שיראה שם להדיא.

לפיכך פי' התנא דברייתא שצריך להגביה עד כדי שלא יציץ ויראה, ולא אמרו ארבע אמות אלא בבונה בסוף ארבע אמות מכותל החלונות, ומיהו מעיקרא דהוה סלקא דעתא דברייתא מכנגדן ממש קאמר, על כרחין האי מכנגדן ארבע אמות קאמר, דאי לא, תיקשי אמתניתין דקתני מכנגדן ארבע אמות. ולמאי דאוקימנא השתא מתניתין וברייתא בבא מן הצד, לא אתפרש שיעורא בבונה מכנגדן ממש כמה ירחיק כדי שלא יאפיל, אלא כיון דמעיקרא הוה משמע לן דמתניתין וברייתא כנגדן ממש קאמרי ולא הוה קשיא לן עלה מידי אלא תיפוק לי משום דושא, אלמא משמע דאפילו מכנגדן ממש בארבע אמות סגיא, ואף על גב דודאי אי איפשר דלא יאפיל קצת, מכל מקום לא הצריכוהו חכמים יותר, דבאורח כי הא סגי ליה. ועוד דלרב דאמר לא שנו אלא בכותל גינה אבל בכותל חצר לא, מתניתין דהחלונות כפשטה מוקי לה בבונה מכנגדן ממש, ואפילו הכי בארבע אמות סגי ליה. וכן כתב מורי הרב ז"ל והרמב"ן נ"ר.

לא קשיא כאן מרוח א' כאן משני רוחות:    יש מפרשים דמשתי רוחות צריך כמלא רחב חלון מרוח אחת וארבע אמות מן הרוח השני, וארבע אמות דקתני ארוח שני קאי, ויש אומרים, כי מכל אחד משני הצדדים צריך להרחיק ארבע אמות. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. ויש אומרים, שאין צריך להרחיק בין שני הכותלים אלא ארבע אמות. ומסתברא דאפילו אין אויר בין שני הכותלים אלא ארבע אמות, בהכי סגי ליה, ודומיא דמכנגדן, דכל היכא דאיכא אויר ארבע נכנסת לו אורה כדי הצורך, ובלבד שירחיק הכותלים טפח מפתיחת החלון, כדי שלא יפול צל הכותלים לתוך החלון, שהרי אפילו במן הצד האחד לבד מרחיק טפח ואף על פי שנשאר הצד השני פנוי לגמרי.

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי:    פירש רש"י ז"ל, דלאו למימרא דכולה מתניתין כרבי יוסי חוץ מזו, דטובא איכא דעל כרחין ליתנהו כרבי יוסי, דלאו גירי נינהו. אלא לימא אף זו דלא כרבי יוסי קא מר. ולפי פירושו אפשר לומר, דמשום דאית ביה כעין טעמא בעי לה אי איתיה אי ליתיה, ואורחא דתלמודא בהכין בכל דוכתא דמשכח ביה כעין טעמא.

אבל ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל פירשו, מדקאמר הכא לימא דלא כרבי יוסי, שמע מינה דפשיטא להו דכולה מתניתין רבי יוסי מודה בה, והם ז"ל הניחו הדבר מסותם ולא פירשו היאך, וכתב הרב מורי ז"ל, דהיינו טעמא, דכל דבר שהוא מזיק בשעת הנחתו ואין הנזק שמגיע לשם נולד לאחר מכאן אלא כמות שהוא מזיק וממקום שהניחו שם, חשבינן ליה מזיק בשעת הנחתו וגם מגירי דידיה הוו.

וגפת וסיד וזבל וסלעים ההבל מצוי בהם וכגחלת הן, וממקומן הן מזיקין, ואינן דומין לאילן שהשרשין נולדין לאחר מכאן ומתפשטין והולכין עד הבור, ולפיכך אין נחשבין בגיריה, וכן מיא דפרק הבית והעלייה (קיז, א) דאמרינן דלאו גירי נינהו, משום דמיא מיתם תימי והדר אזלי, ונמצא שאינן מזיקין בשעת הנחתו ולא ממקום הנחתו. ומרחיקין את הזרעין מן הכותל י"ל משום שאין הנזק משום שרשין, דהא מסקי עלה לעיל בגמרא שזרעים לא מישתרשי לצדדין, אלא מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח, כלומר ממקומן יונקין כח הארץ ומחלידין אותה, וכח היניקה מצויה בזרעים, ולפיכך חושבין אותה כמזיקין משעת הנחתן. וכן מתונא דמחרישא ושל מי רגלים מזקת ממקומה וכן חול במתונא. ומיהו עדיין קשה מפני מה לא יסמוך כותלו לכותל חבירו, והלא בסמיכתו אינו מזיקו, אלא שמונע ממנו דושא, ומאי גירי איכא. וי"ל דהכא נמי כיון שבשעה שהוא בונה הוא מונע ממנו תועלת הדושא, גרמא דגירי הוא.

ולפיכך מה שכתבנו למעלה משמו של הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל בפירושא דמתניתין דמי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו, דהיינו בלוקח מן המלך ומסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות הסמוכות לו לדושא, הא לא שייכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו או על הניזק, אלא טעמא אחרינא הוא דכשלו הן לכך. ותדע לך דלא שייך בפלוגתייהו, דאם איתא, אפילו לרבנן נמי מאי מזיק איכא, דכותלו של שני אינו מזיק לראשון אלא שמונע ממנו רגל הדורסין. וגם לפירושו של רבינו ז"ל שפירש דבמחזיק שלש שנים ובא מחמת טענה היא, מתניתין לאו בפלוגתייהו שייכא כלל, אלא שזה בא בטענה בכח חזקה שקנה מקום דישה לשעבוד או שנותן לו. וזה נראה לי מבואר, אף על פי שנתקשו בזה הראשונים ז"ל.

ובמשרה וירק וכרשין ובצלין וחרדל ודבורים, בהני הא קא מפרש בגמרא לעיל דבכולהו פליג רבי יוסי, וכתב הרב אלפסי ז"ל דאף על גב דפליג במשרה, מיהו מודה הוא ודאי דצריך לארחוקי את המשרה בכדי שלא יהו גיריה. ולא פירש הרב ז"ל כמה. ואפשר דשלשה טפחים קאמר, דמתונא דידה מזקא לירק ממקומה בקירוב שלשה טפחים כמתונא דמיא לכותל. וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל. ולפי זה, רבנן דאמרי מרחיקין את המשרה מן הירק, וטפי משלשה טפחים קאמר, ולא ידענו כמה. ולקמן במקומה נכתוב בה יותר בס"ד.

ומיהו עדיין קשה לי, כרישין למה ירחיק מן הבצלים, והלא שרשי הכרישין אינן משתרשין לצדדין, וכדאמרינן לעיל דזרעים לא משתרשי לצדדין, אלא מהו הנזק שמזיקין לבצלים מפני שממקומן כח יניקתן מקלקל את העפר לגבי בצלים או שממתקין אותו ומבטלין חריפות הבצלים, ואם כן הרי זה כנזק זרעים לכותל, דממקומן הן מזיקין, ולמה לא נחשוב אותן כגיריה. וצריך עיון.

ופשטן של דברים בודאי נראין לי כדברי רש"י ז"ל, כי יש במשנתינו שנחלק בהן רבי יוסי. ודע דוקא במרחיקין את הגורן משמע דסבירא ליה לרבינא דרבי יוסי פליג ביה ולאו גיריה נינהו ולא גרמא דגירי, דזיקא הוא דממטי לה, כדמשמע לקמן בעובדא דבי מריון בריה דרבין.

ולענין פסק הלכה: אע"פ שאמרנו לדעת הגאונים ז"ל דמודה רבי יוסי בכולה מתניתין ופליגי אביי ורבא לעיל בבא לסמוך בצד המצר אם סומך אם לאו, כתב ר"ח ז"ל דלענין חפירת בור בלבד קיימא לן כרבא דאמר אינו סומך, משום דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפי לארעא. אבל בגפת וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה יכול לסמוך כל זמן שאין שם כותל, אע"פ שהמקום עשוי לכותלים.

וכתב מורי הרב ז"ל דנראין דבריו, מפני שבשעת מעשיו לא הוו גיריה, דאכתי ליתיה לניזק, ובשעה דאיתיה לניזק כלומר לאחר שיבנה זה כותל, בההיא שעתא לא הוו גיריה, דכבר כלו מעשיו. ולדידי קשיא לי דהא זרעים בשעה שהוא זורען אינן מזיקין כלל עד שישרישו, ולאחר מיכן הוא שיונקין, ואם כן למה אנו מחשבין אותה כגיריה, דהא בשעת מעשיו לא הוו גיריה, ולכי ינקי ומזקי כבר כלו מעשיו, אלא דכל שהוא מזיק ממקום הנחתו חשבינן גיריה, והכי נמי ממקום הנחתן הן מזיקין. וי"ל דמכל מקום לא חשיבי גירי דידיה אלא כשהניזק מצוי בשעת הנחתו, דומיא דגירי ממש, דמורה לאדם במטרה. ואלו היה מורה שלא במקום שהניזק שם ולאחר זריקתו בא הניזק וקבלה, פטור, דלא הוו גירי, וכל זה איננו שוה לי.

ועוד נראה לי דבגפת וסיד וכל שיש בו היזק דגירי, אף על פי שקדם וסמך, כל שבא חבירו לבנות כותל כופה אותו ומסלקן, שאין קדימה לניזקין דגירי, אלא אם כן החזיק שלש שנים ובא מחמת טענה, הא מדין קדימה לא, וכל שכן שאם סלק את הראשונים דאין מחדש שם אחרים.

גם לעיקר פסק הלכה שפסקו כאביי תמיהא לי, דהא קיימא לן דכל דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, וזו אינה מהם. ומיהו הר"ז הלוי ז"ל פירש בשמעתא דחרדל ודבורים, דלמסקנא אמרינן דהא רבא מודה בכולהו לבר מבא לחפור בור, ומשום דכל מרא ומרא מרפי לארעיה, ולפי הגירסא שגורסין שם אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו.

הא דתנן: ואת הכותל מן המזחילה כדי שיהא זוקף את הסולם:    דוקא בשהחזיק שלש שנים לתקן המזחילה שלו דרך חצרו של זה, אי נמי במתנה בפירוש, וקא משמע לן שצריך להרחיק כותלו משם ארבע אמות. אבל המחזיק במזחילה אפילו שלש שנים אינו מוחזק בכך לתקנה מצד חצרו של זה, שלא הוחזק זה אלא לשפיכת מימיו, אבל לתקנה ולזקוף סולם מצד חצרו של זה לא. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' שכנים ה"ח) כן כתב, אינו מחוור. וכן כתבו בתוספות דמתניתין על כרחין כשנתן לו או מכר לו כדי זקיפת סולם למזחילה.

הכא נמי זימנין דבהדי מנח לה יתבא ארישא וקפצה:    כלומר וכיון דזימנין מתרמי הכין ואז הוו גיריה, לעולם אסור, דכל היכא דאיכא צד לגירי מסלקינן ליה. ולא מצי אמר אנא נטרנא ליה דלא אתי לך נזקא מחמתי. ומיהו נראה לי, דאפילו יתבא ארישא וקפצה, אינו אלא גרמא, דאיהי היא דקפצה מעצמה, והיינו דלבתר דאמרינן טעמא דזימנין דיתבא ארישא וקפצה, אקשינן והא גרמא הוא, דאלמא אפילו בהכי ליכא אלא גרמא. וזה נראה לי עיקר.

עוד בפרק (קמא) ‪)‬שני‪(‬ מזחילה:    ונראין לי דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' שכנים ה"ח) דמזחילה חזקה לעצמה לכל תיקוניה, דאם לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת, וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראיה להרחקת כותל ארבע אמות בחצר חבירו, ומזחילה גם כן להרחקת ארבע אמות. כנ"ל.

פרק לא יחפור [כב, א] מה שכתבתי בבא לפתוח חלון על חברו דבין לרבא בין לאביי אינו פותח, ואינו דומה לבא לחפור בו[ר] סמוך למיצר דסומך, לפי שאינו נוטל משל חברו כלום וכענין שאמרו באוצר, עוד קשי' לי דאינו דומה לאוצר, דאינו צריך לבית כלל, אבל בור שצריך לכותלים ועושה משדה חברו כותל לבורו, ומותר מפני שאין מזיק עכשו, הרי הוא כפותח חלון על חצר חברו, שמשתמש באורו ואינו מזיקו עכשו, וכאן וכאן משעבד את חברו להרחיק.

דף כג עמוד א

אמר להו רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא:    וכדמסיק דגרמא בנזקין אסור, והא גרמא דגירי הויא. ואפילו רבי יוסי מודה בהא. דאי לא, הא קיימא לן כרבי יוסי, והיכי מפיק להו רב יוסף, והיינו טעמא, דבשעה שבאין האומנין מבריחין אותן והולכין ויושבין להם בתאלי.

והא אחזיקו להו:    לכאורה הוה משמע מהכא דאפילו חזקה בלא טענת מכירה מהניא להו, ולא בעינן אלא חזקת סבלנות בלבד, דאי בטענת מכר או מתנה, מאי קאמר אביי והא אחזיקו להו, ומנא ליה דאתו לה בטענה. וכן אמרו קצת מן הראשונים נ"ע וקא יהבי טעמא משום דליכא חסרון קרקע. והא דתנן בפרק חזקת הבתים (מא, א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, התם בדאיכא חסרון קרקע, וכדתנן מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה.

ואינו מחוור, דכללא הוא דקא כייל ותני כל חזקה שאין עמה טענה. ועוד דתנן בפרקין לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח וכו', ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, ואמרינן עלה בגמרא זאת אומרת טוענין ליורש טוענין ללוקח, ואי בטענת סבלונות מאי טוענין ללוקח איכא, הא אינו צריך טענה, ואפילו המוכר בעצמו בלא טענה הרי הוא בחזקתו. אלא על כרחין אפילו בדליכא חסרון קרקע צריך טענה. וכן הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל וכן הסכים מורי הרב ז"ל וכן עיקר. ולפי דבריהם נראה לי הכא הכי קאמר, והא אחזיקו להו והיכי מפקינן להו מהכא עד דנדע אי אתו לה בטענה אם לאו.

ואם תאמר אי משום הא ליתא, דהא רב יוסף גופיה מידע ידע ודאי אי זבין להו או יהיב להו אם לאו, י"ל דכיון דאחזיקו להו ואיכא סהדי דרב יוסף מפיק להו מהכא, בודאי אי אתו אומני לבי דינא ואתו לה בטענה, אמרינן ליה לרב יוסף קום אהדר להו, וכל דאמרינן ליה מדינא קום אהדר להו אסיר ליה לאפוקי להו מהשתא. כנ"ל. ומכאן נראה לי לאפוקינהו מהשתא. כנ"ל.

ומכאן נראה לי עוד, דנזקין דקוטרא ובית הכסא דאמרינן דלית להו חזקה, אפילו ראיה אין להן. דאי לא נימא הכי, מאי קא מהדר רב יוסף לאביי מינה, ואמאי שתיק ליה אביי, לימא ליה דילמא ראיה יש להן ועד שיבאו ונראה מה יטענו לא תסלקם. כנ"ל.

רב מרי אמר בקוטרא:    פירוש בעשן תדיר כעשן הכבשונות וכיוצא בו. והכין איתא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם, ההיא איתתא דהוה מדלקא חולין תותי רבי אלפא בעיא ממחה בידה אתא לקמיה דרבי נסה אמר ליה לא אמרו אלא בעשן תדיר.

ורב זביד אמר בבית הכסא:    פירש רש"י ז"ל, דוקא בית הכסא מגולה ונראה לעינים, שכך היו בתי כסאות שלהן. וכן פירש רבינו תם ז"ל במגולה ומפני שריחו רע ביותר.

אמר לי הני לדידי כיון דאנינא דעתאי כקוטרא ובית הכסא דמו לי:    מהא שמעינן, דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזקים שהנפש קצה בהם, אין לו חזקה, כי הא דרב יוסף, דאף על פי ששאר בני אדם אין נמאסין בו כל כך, כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין עליו בכך, ולא אמרו קוטרא וביכת הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל. וכן כתב ר"ח ז"ל: ואסיקנא גרמא בניזקין אסורין ואין חזקה בקוטרא תדירה ובית הכסא וכל דדמי להו. עד כאן.

ולענין הא דאמרינן אין חזקה לנזקין ואוקימנא בקוטרא ובית הכסא, יש מי שאומר, דכשם שאין להם חזקה, כך אין להם ראיה, ואפילו מחלו או נתנו או מכרו בעדים. ואפילו קנו מידו יכול הוא לחזור בו, דיכול הוא לומר סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל וכענין שאמרו בכתובות (עז, א) לענין מומין וכן פירש רבינו תם ז"ל.

ואחרים אומרים דכיון דאמרינן אין להם חזקה, משמע דחזקה לית להו הא ראיה אית להו, וכדאמרינן בפרק חזקת (מט, ב) לא לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש, ודוקא ראית מכירה, משום דאמר ליה כבר מכרת ואם אינך יכול לקבל קום וצא, אבל אם מחל לו יכול הוא לחזור בו ולומר לו סבור הייתי לקבל ואיני יכול, וכענין שאמרו בירושלמי וכתבתיו למעלה גבי איני יכול לישן מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין, דתני משקבל עליו אינו יכול לחזור בו רשב"ג אומר אף משקבל עליו יכול לחזור בו אתיא דרשב"ג כרבי מאיר דתנינן תמן על כלם אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.

והרמב"ן נ"ר כתב דחזקה הוא שאין להן הא ראיה יש להן, בין שהביא ראיה שמכרן לו או שנתן או שמחל בפירוש, ומה שאמרו בירושלמי יכול הוא לחזור בו לאו לאחר שקבל עליו בפירוש קאמר, אלא שקבל עליו דרך שתיקה, ואינו דומה למומין, שבכמה מקומות אמרו בתלמוד אימר דשמעת ליה לרבי מאיר במומין בשאר מילי מי שמעת ליה, והרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' שכנים ה"ז) גם כן מודה דמכר ומחילה מפורשת מועילין בהן, אלא שהוא מצריך קנין למחילה זו, וכן דעת בעל התוספות ז"ל, ור' יצחק בר מרדכי כתב דאפילו בלא קנין. ונראין דבריו, דאין זה אלא כעין שעבוד ומחילת השעבודין אינן צריכין קנין, כדאמרינן בקדושין פרק קמא (טז, א) גבי עבד עברי גופו קנוי, דאי לא תימא הכי לימא ליה באפי תרי זיל.

ומיהו אם לא הביא ראיה אין חזקה עולה להן לעולם, ואפילו במחזיק שלש שנים. לפי שאנו עדים שלא שתק זה מחמת שמכר או שמחל, דמסתמא אין אדם מוכר ולא מוחל נזקין כאלו, אלא רוצה הוא לערער ולא נזדמן לו.

והרמב"ן נ"ר הביא ראיה מדקתני במתניתין גבי שובך אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, ובודאי דההוא חזקה שיש עמה טענה היא, מדאמרינן עלה בגמרא זאת אומרת טוענין ללוקח, וכמו שכתבנו למעלה, וכל חזקה שצריכה טענה כבר הסכימו הגאונים ז"ל שהיא חזקת שלש שנים, אלמא מתניתין דשובך בבא מחמת טענה כובחזקת שלש, ואפילו הכי אקשינן עלה והא אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין, אלמא הא דרב נחמן אפילו בבא מחמת טענה והחזיק שלש שנים היא ואפילו הכי אין להם חזקה, וכל שכן לדעת רבותינו הצרפתים ז"לּ שאמרו דאין חזקה עולה לעולם אלא בשלש שנים ואפילו בדבר שאינו מחסרו קרקע, שהרי אפילו לשאר נזקין אין חזקה בפחות משלש שנים, והילכך נזקין אלו שאין להם חזקה אפילו במחזיק שלש שנים קאמר.

ואלא מיהו מה שהעמיד הרב נ"ר ההיא דירושלמי במקבל דרך שתיקה, אינו נראה בעיני, דהא מדמו ליה לקבלת מומין, ועוד דהא מכרעא סברא, דבשום מקום טענת סבלנות אינה טענה, כמו שמוכיח בההיא דאמרינן לקמן זאת אומרת טוענין ליורש, וכמו שכתבנו, ואם כן מאי קאמרי חכמים אם משקבל אינו יכול לחזור בו, שהרי לא קבל עליו בפירוש אלא דרך שתיקה, וטענת סבלנות אינה טענה. על כן היה נראה כדברי רבינו תם ז"ל, דאפילו ראיה אין לו, דסבור הוא לקבל ואינו יכול, ואין אדם מצוי למכור נזקין כאלו ולצאת מביתו, וכקנין בטעות הוא. וכן נראה לי מקורקור דרב יוסף וכמו שכתבתי למעלה במקומה.

מתני': מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה:    כלומר מפני התבואה השטוחה בגנין לבני העיר.

לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח:    הני תרתי בבי צריכי. דאי אשמעינן מרחיקין מן העיר, הוה אמינא מפני שהתבואה שטוחה בגנות ומצויה להן, אבל בשדה לא מפני שהתבואה תחת הקרקע ואינה נמצאת ואי תנא לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, הוה אמינא דוקא בשדה שהתבואה מצויה שם אבל בעיר לא, קא משמע לן.

רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין כמלא שגר היונה:    משמע דלא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה בשיעור שגר היונה, אלא דרבנן סברי דבחמשים אמה מליא כרסייהו, ומיהו מישט שייטי טובא. ורבי יהודה סבר דכרסייהו נמי לא מליא אלא בלא שגר היונה. וכן כתבו גם בתוספות.

ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו:    ובירושלמי אמרו דאפילו נפל חוזר ובונהו, ולומר דאין השובך חזקה לגופו בלבד אלא חזקה לעשיית שובכין שם לעולם, ודכותה מי שיש לו חלון על חצר חבירו ונפל הכותל, כשחוזר ובונה כותל אחר חוזר ופותח שם חלון אחר במקומו של ראשון, שלא הוחזק באותו כותל בלבד, אלא בחלון הוחזק לעולם על חצר חברו.

וחמשים אמה ותו לא ורמינהי אין פורשין נשבים ליונים אלא אם כן הרחיק מן הישוב שלשים ריס:    תמיהא לי, לדידיה דלא סליק אדעתיה לאפלוגי בין שיעור מליא כרסייהו לשיעור שיטה, היכי מתרצה ליה מתניתין גופא- דהא ממתניתין גופה משמע דמודו רבנן דמישט שייטי טובא, מדאמר רבי יהודה ארבעת כורין כמלא שגר היונה, ומשמע ודאי דבשעירו שגר היונה לא פליגי רבנן, וכדכתיבנא לעיל, ואפילו הכי קאמרי דכל שיש לו חמשים אמה לכל רוח עושה שובך בתוך שלו. ועוד קשיא לי, דאפילו בשיעור שיטה משמע דפליגי מתניתין וברייתא, דברייתא קא תני שלשים ריס, דהיינו ארבעת מילין ומתניתין קתני ארבעת כורין כמלא שגר היונה, וכור לא הוי מיל. וצריך לי עיון.

ומישט שלשים ריס ותו לא וכו':    איכא למידק, בלא תירוצא דאביי לדידיה, היכי ניחא ליה רישא דברייתא אסופא, דברישא קתני שלשים ריס ובסופא קתני אפילו מאה מיל, ובתרווייהו קתני יישוב. ומפרשי מקצת מרבוותא, דאי לאו דאביי לא הוה קשיא ליה, דהכי משמע ליה פירוש דברייתא, אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן הישוב, כלומר מן העיר, שלשים ריס, במה דברים אמורים כשאין בין השובך שבעיר למקום המצודה ישוב שדות, אלא מדבר, ואין מוציאין לאכול,אבל אם היה חוץ לעיר ישוב שדות, שמוציאין זרעים לאכול, אפילו מאה מיל הן שטין למלא כרסן, ומסתייעי בהדין פירושא מדתניא בתוספתא בפרק מרובה אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס במה דברים אמורים במדבר אבל ביישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס.

ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן מעיקרא מסופא דברייתא הוה ליה למפרך, דהא מתניתין לסופא דברייתא דמיא, דהא איכא ישוב שדות. ועוד דכי הדר אקשינן מסופא דברייתא, לא הוה ליה לאקשויי ומישט שלשים ריס ותו לא, דהא אפילו לדידיה לא שייטי אלא שלשים ריס, אלא דלמלא כריסן הן שטין בישוב שדות אפילו מאה מיל, והכין הוה ליה למימר וכריסייהו בחמשים אמה מליא ורמינהי וביישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס, דההיא משום ממלא כרסייהו הוא. והנכון שהמקשה הזה לא היה יודע פירוש הברייתא, ולברר הברייתא הוא בא, וכן נראה מדברי התוספות.

אי בעית אימא דגוי:    ואפילו למאן דאמר גזלו של גוי אסור, יוני שובך שאני, דאפילו בישראל ליכא גזל גמור, אלא משום דרכי שלום.

ואי אשמעינן הכא גבי יחיד אימר פיוסי פייסה וכו':    קשיא לי, והא מתניתין דהכא בין ביחיד בין ברבים היא דהא קתני מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם בתוך שלו אלא אם כן הרחיק חמשים אמה לכל רוח, וקתני אם לקחו אפילו בית רובע וכו'. וי"ל דהכי קאמר, אי לאו מתניתין דזיזין הוה אמינא דהא דקתני הכא אם לקחו אפילו בית רובע, לאו ארישא דרישא קאי, דהיינו מרחיקין את השובך מן העיר, אלא גביכ יחיד קאי, דהיינו סופא דרישא, כלומר אמאי דקתני לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, משום דביחיד איכא למימר דילמא פיוסי פייסיה, קא משמע לן מתניתין דזיזין דאפילו גבי רבים אמרינן, ומתניתין דהכא דקתני אם לקחו אפילו בית רובע אפילו ארישא דרישא קאי. כנ"ל.

דף כג עמוד ב

אמר רבי חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב:    כלומר, אפילו איכא קורבא דמוכח כעובדא דפרדיסא דלקמן, והיינו דקשיא ליה לר' זירא, דאי לא, מאי קשיא ליה, היינו תשע חנויות דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב ואף על פי שנמצא יותר קרוב למוכר נבלה. אלא ודאי כדאמרן.

מתיבי והיה העיר הקרובה אל החלל ואף על גב דאיכא דנפישא מיניה:    קשיא לי, ולדידה מי ניחא, והא לכולי עלמא בדליכא קורבא דמוכח בתר רובא אזלינן, וכמו שכתבנו, ותשע חנויות יוכיחו, ואפילו הכי לגבי עגלה ערופה אזלינן בתר קורבא אף על גב דלא מוכח, דבמדידה תליא רחמנא. וי"ל דהכי קאמר, אי אמרת בשלמא דכי איכא קורבא דמוכח שבקינן רובא ואזלינן בתר קורבא, זימנין דאישתכח קרוב לזה בקורבא דמוכח ואזלינן בתרה, והילכך אף כשאין שם קורבא דמוכח אזלינן ביה בתר קורבא, כדי שלא תחלק ולא תתן דבריך לשיעורין. אלא לדידך דאמרת דאפילו בקורבא דמוכח אזלינן בתר הרוב, אמאי.

ועדיין אינו מתיישב בעיני כלל, דכל עצמנו אין לנו שהולכין אחר (הרוב) [הקרוב] מן התורה ברובא דליתא קמן אלא מן והיה העיר הקרובה אל החלל, ואי מהתם ואפילו בדאיכא אחריתי דנפישא מיניה, אם כן אפילו בקורבא דלא מוכח, כגון תשע חנויות, נמי נאמר כן, ואי דוקא בדליכא דנפישא מינה אמר קרא, הא איכא אחריתי דנפישא מינה לא, אם כן אפילו בקורבא דמוכח נמי מנא ליה לרבי זירא ולמה מודה בתשע חנויות וחולק על רבי חנינא. ורבי זירא לא משמע ליה דבסברא בעלמא חולק על רבי חנינא, דהא קראט קאמר, וקרא אפילו לדידיה נמי דסבירא ליה דאפילו בדאיכא דנפישא מינה קאמר.

ועל כן נראה לי דרבי זירא לא חולק היה, וכדמוכח לקמן, אלא חוקר ושואל היה דקרא ומתניתין היכי. והא דבעי לה אמימריה דרבי חנינא, הוא הדין דהוה בעי לה אמתניתין דתשע חנויות, אלא משום דרבי חנינא קאמר לה בהדיא דאפילו במקום קרוב הלך אחר הרוב קא בעי ליה עליה, דאלו ההיא דתשע חנויות לא מיפרשא בהדיא דאפילו במקום קרוב נלך אחר הרוב. ומעיקרא הקשה מוהיה העיר הקרובה, דמשמע דאדרבה רוב ורוב הלוך אחר קרוב ואפילו איכא דנפיש מינה וליכא קורבא דמוכח כי התם, הפך מדרבי חנינא לגמרי, ואוקימנא בדליכא. הדר אקשי ממתניתין, דמהתם משמע דכל היכא דאיכא קורבא דמוכח מיהא אזלינן בתר קורבא, דקא סבר דמתניתין אפילו בדאיכא אחריני של הפקר דנפישי מיניה חוץ לחמשים אמה ותוך שלשים ריס ומפריח קאמר. ופריק בדליכא כנ"ל.

וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים:    ואם תאמר אם כן למה לן קרא בשלהי פרק מרובה (פב, ב) דירושלם אין מביאה עגלה ערופה דכתיב ל(י)רשתה וירושלם לא נתחלקה, דאף על גב דכתיב ירושלים הרים סביב לה, מכל מקום כל העולם באין שם לסחורה, שהיא רוכלת הגוים, ועולין שם לרגל ובשאר ימות השנה לשלם נדרים ונדבות, ואם כן קרא לפוטרה מעגלה ערופה למה לי. תירצו בתוספות, דמכל מקום מקומות היו שם שלא היו בני אדם רגילין לילך שם, אלא בני ירושלים. ומסתברא דאיצטריך אפילו בזמן שלא היה שם בית המקדש עדיין, ואי נמי אי איתרמי דלא סלקי לה, אפילו הכי מדינא לא מיתא, דרחמנא פטרה.

תנן ניפול הנמצא בוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך ואף על גב דאיכא דנפיש מיניה:    כלומר, בשלמא לרבי זירא, כיון שנמצא בתוך חמשים אמה ואפילו במפריח הרי הוא של בעל השובך, ואף על גב דאיכא דנפיש, משום דאיכא קורבא דמוכח, וכדאביי דאמר לעיל בחמשים אמה מליא כרסייהו, ועל דרך הרוב אינן יוצאין חוץ מחמשים אמה, הילכך הרי הוא של בעל השובך, ואף על גב דאיכא אחרינא דגוי אי נמי דהפקר דנפיש מיניה תוך שלשים ריס. אלא לרבי חנינא, ניזיל בתר רובא דתוך שלשים ריס. ופרקינן בדליכא, כלומר, תוך שלשים ריס. ואקשינן אי דליכא אימא סופא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, ואי דליכא ודאי דהאי הוא, כלומר אי אמרת בשלמא דאיכא דנפיש מיניה ורישא דהוי של בעל השובך משום דהוי קורבא דמוכח, כדאמרן, שפיר, דסופא נמי משכחת לה דאיכא דנפיש מיניה, וכיון דבחוץ מחמשים אמה ליכא קורבא דמוכח ואזלינן בתר רובא, ומשכחת לה בההוא אחרינא דגוי אי נמי דהפקר. אלא אי אמרת דליכא דנפיש, ודאי דהאי שובך הוא, דהא מישט שייטי עד שלשים ריס. ופירש רש"י זל, דכי אקשינן ליה מסופא, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי אכתי מרישא, ולימא אפילו כי ליכא אחרינא דנפיש מיניה מכל מקום ליזיל בתר רובא דעלמא, אלא כיון דאשכח פירכא דעדיפא מינה ניחא ליה לאקשוייה.

ואינו מחוור בעיני כלל, דאם איתא דחיישינן בכי הא לרובא דעלמא, סופא דקתני הרי הוא של מוצאו ניחא, דמשום הכי הוי של מוצא ולרבי חנינא, דאזלינן בתר רובא דעלמא ומעוברי דרכים נפל, אלא נראה דלרובא דעלמא לא חיישינן הכא, דכיון דתוך שלשים ריס ליכא אחרינא וקיימא לן דמישט שלשים ריס ותו לא, הא מעלמא לא אתא, ואי משום עוברי דרכים, לנפילה לא חיישינן כל כמה דמצי למימר דמההוא שובך אתא, דאין בני אדם שוטים שלא להשגיח על מה שבידם. ואף על גב דאמרינן לקמן גבי הנהו זיקי דאשתכח בי קופאי, והני מילי רברבי אבל זוטרי אימא מעוברי דרכים נפיל, התם הוא משום דעל כרחין נפול, אלא דלא ידעינן ממאן נפול, אי מבני העיר או מעוברי דרכים, והתם הוא דאזלינן בתר רובא דעלמא דהיינו עוברי דרכים, אבל הכא דאפשר למיתלי דהפריח מתוך שובך זה, אף על פי שהוא חוץ לחמשים אמה, בדידיה תלינן ולא חיישינן לנפילה. וזה נכון וכן פירשו גם בתוספות.

הכא במאי עסקינן במדדה:    ובהא איתרצא כולה מתניתין, דתו לא אצטריכי' לאוקמה בדליכא, דאפילו איכא אחרינא דנפיש חוץ לחמשים, הרי זה של בעל השובך, דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה, הילכך על כרחין מהא אתא. ובשנמצא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, דעל כרחין לאו מהני אתא אלא מעוברי דרכים נפל.

הא דאמרינן: על דאפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא:    פרשו בתוספות, דלאו משום דאמר מילתא דתמאה, דהא על כרחין אשכחן בכי האי גוונא במתניתין וכדקתני מחצה על מחצה יחלוקו, ולא משחכת לה אלא בשרגלו אחד תוך תחום זה ורגלו האחר תוך תחום האחר, אלא אפקוה משום דאמר מילתא דלא אפשר, דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה, ואפילו רגלו אחד אי אפשר שיוצא בחוץ, דכל שיעורי חכמים כך הם (ר"ה יג, א): בארבעין סאה הוא טובל בארבעין סאה חסר קורטו איחנו טובל. כך פירש רבינו תם ז"ל.

תנן נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו ואף על גב דאיכא חד מנייהו דנפיש:    תימה היאך איפשר לומר דאיכא חד מנייהו דנפיש, דהא אמנא לה למתניתין במדדה ותוך חמשים הוא, וכל שהוא תוך חמשים אמה ליכא קורבא דמוכח, וכיון שכן אי איכא חד מנייהו דנפיש, מיניה הוא, דהא בכל כי האי גוונא לכולי עלמא אזלינן בתר רובא דהיינו תשע חנויות. ותירצו בתוספות דעיקר קושיא זו אינה אלא משום דבעי לאקשויי וליזיל בתר רובא דעלמא. וקושיא זו ראשונה אינה עיקר. וזה דחוק.

ומסתברא, שהמקשה הזה סבור דאפילו בתוך חמשים אמה איכא קורבא דמוכח, וכגון שנמצא לזה בדרך משל קרוב באמה ובאמתים ולזה בארבעים, ומכל מקום לדברי רבי חנינא הוה לן למיזל בתר רובא ולא תר קורבא, ואכתי איכא למידק היכי הוה סלקא דעתו דאיכא אחרינא דנפיש, דאם כן סופא דקתני מחצה על מחצה יחלוקו, תיקשי ליה, דהא היכא דליכא קורבא כלל על כרחין אזלינן בתר רובא, דרובא דאורייתא, ותירצו בתוספות, דבהרבה מקומות בתלמוד יש שיכול להקשות וליטעמיך ואינו מקשה. וי"ל עוד, דקא סלקא דעתא דמקשה דמחצה על מחצה דקתני, היינו ששוים לגמרי בקורבא ורחוקה ובמספר העופות.

וליזיל בתר רובא דעלמא:    יש מפרשים רובא דעלמא דדילמא מעוברי דרכים נפל. ואי איפשר מכמה טעמים, חדא דאינו מן הדעת, שיש כאן שובך דנוכל לתלות בו, ונתלה בנפילה דעוברי דרכים דאינה מצויה, כמו שכתבנו למעלה. ועוד מדאמרינן לעיל ואי בדליכא אחרינא אמאי של מוצאו ודאי מהאי הוא, אלמא לא חיישינן לנפילה דעוברי דרכים. ועוד כי יש מקצת נוסחאות בגמרא דגרסינן הכי הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים דכיון דמדדה אי מעלמא אתו לא מצי אתי, וכן היא גירסת הגאונים ז"ל. ולפי גירסא זו אי איפשר לפרש כן. ומקצת נוסחאות יש דכל דמדדה אי חזי לקיניה מדדה ואי לא לא מדדה, וגם לגירסא זו אי איפשר לפרש כן.

אלא הכי פירושא, ליזיל בתר רובא דשובכין דעלמא, דקא סלקא דעתא שיש כאן שובכין אחרים תוך חמשים אמה ונפישי מהני תרי דנמצא בין שניהם. ואם תאמר ומנא ליה דאיכא אחריתי תוך חמשים דפריך הכין להדיא, י"ל דעל כרחין בדאיכא אחריני היא מתניתין, דאי לא תימא הכין, מאי קא משמע לן כולה בבא דסופא, דאי לאשמעינן דאינו של מוצאו, הא שמעינן ברישא, ואי לאשמועינן בשקרוב לזה שלו, פשיטא, דקורבה דאורייתא בדליכא דנפיש מיניה, ומחצה על מחצה נמי פשיטא, אלא על כרחין בדאיכא אחריני תוך חמשים היא, ואתא לחדותי דאפילו הכי אין תולין אותן באותן האחרים ואף על גב דרובא נינהו, אלא באלו הקרובים. ומשום הכי פריך וליזיל בתר רובא דעלמא. ואם תאמר ולדידיה מי ניחא, הא כיון דתוך חמשים אמה הן, ליכא קורבא דמוכח, ובכי הא ודאי לכולי עלמא אזלינן בתר רובא. תירצו בתוספות דקושיא זו לאו לרבי חנינא בלחוד הוא דאקשינן לה אלא לכולי עלמא.

ופרקינן: הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים:    כלומר, ששאר השובכין, אף על פי שהן תוך חמישין אמה, הן בתוך הכרמים. אבל שני שובכין אלו מכוונין כנגד השביל, האחד בראש השביל לצד מזרח, והשני בראש השביל לצד מערב, והנפול נמצא באמצע השביל, ולפיכך אי אפשר לתלות בשאר השובכין אף על פי שהן רוב, מפני שכיון שהן תוך הכרמים, ונפול זה אינו מפריח אלא מדדה, אי מעלמא אתי, כלומר מאותן האחרים לא מצי אתי, שהגפנים מונעין אותו. ויש מוסיפין בגירסא דכל מידדה אי חזי לקיניה מידדה ואי לא לא מידדה, והכל עולה לפירוש אחד.

דף כד עמוד א

עוד שם דמר אית ליה דר' חנינא ומר דהיינו רב לית ליה דר' חנינא:    תמיהא לי, האיך היה באפשר לומר דרב לית ליה דר' חנינא אפילו באיסורא, דהא לדידיה לעולם הולכין אחר הרוב ואפילו בממונא, כדאיתא בריש פרק המוכר (בידוע) [פירות]. וי"ל דהיינו דקאמר לא דכולי עלמא אית להו דרבי חנינא.

שמע מינה רובא דאורייתא:    איכא למידק, למה לי דשמעינן לה מדרבי חייא, קרא כתיב (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות, וכדאקשינן בחולין (יא, א) דאמרינן התם מנא לן דאזלינן בתר רובא מנא לן דכתיב אחרי רבים להטות. ונראה לי דהכא הכי קאמר, שמע מינה בתר רובא דליתיה קמן. ואכתי לא ניחא לן, דרובא דליתיה היינו רובא דאיתיה קמן, אבל מדרבי חייא שמעינן אפילו רובא דליתיה קמן. ואכתי לא ניחא לן, דרובא דליתיה קמן נמי הא מייתי ליה בפרק קמא דחולין (שם) מפסח ומשעיר המשתלח ומעגלה ערופה וממכה אביו ומשחיטה גופה אתי לן מהני.

ושמע מינה איתא לדרבי זירא דאמר אף על גב דדלתות מדינה נעולות:    כלומר, דליכא אלא חד רובא, ואף על גב דרבי זירא הוה מקשה לעיל לרבי חנינא, לאו לאיפלוגי עלה אלא לברורה למילתא. אי נמי דבקורבא דמוכח פליגי, וכדכתיבנא לעיל.

איתמר חבית שצפתה בנהר וכו' לימא בדרבי חנינא קא מיפלגי דרב לית ליה דרבי חנינא ושמואל אית ליה דרבי חנינא:    ואם תאמר והיאך איפשר לומר דרב לית ליה דרבי חנינא, והא קאמר נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת, ומי ליכא למימר אפילו נמצאת כנגד ביתו של גוי ואף על גב דקרוב לו מותרת, דאזלינן בתר רובא דישראלים נינהו י"ל כיון דנמצאת בנהר ליכא קורבא דמוכח לאחד מבני העיר, דאפשר של זה כמו של זה, אבל לעיר כולה כנגד שאר עיירות דעלמא איכא קורבא דמוכח.

ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה שריא רבינא. לימא משום דסבר לה כרבי חנינא:    ואין לומר דשריא משום דספק ערלה בחוצה לארץ מותר, דכיון דבתוך הפרדס אשתכח, אי לאו דרבי חנינא כודאי משוינן ליה.

לימא לא סבר לה כרבי חנינא לא שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו:    ולאו דחויי קא מדחי ליה, דודאי רבא כרבי חנינא סבירא ליה, כדאמר לעיל שמע מינה מדרבי חייא אזלינן בתר רובא, ואקשינן והא רבא הוא דאמר רוב ומצוי ליכא מאן דאמר, ואמרינן הדר ביה רבא מההיא.

דף כד עמוד ב

הא דאמר רב אשי מה טעם קאמר מרחיקין כדי שלא יזיק:    תמיהא לי, מאי איצטריך ליה למתני הכין, ומאי נפקא מינה, דודאי מדמחייבין ליה לארחוקי מזיק הוא. ונראה לי, דאיצטריך משום דתנא לעיל מינה מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, וקא מפרש טעמא בגמרא משום נויי העיר, וכל שהוא משום נויין אין בני העיר יכולין למחול, וכדמייתינן עלה אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ומשום נויי ארץ ישראל, קא משמע לן דהכא לאו משום נויי העיר הוא אלא משום שלא יזיק, ואם רצו למחול ולמשבק עושין. אי נמי קא משמע לן דבין בערי ארץ ישראל בין בחוצה לארץ מרחיקין, מה שאין כן במרחיקין את האילן דאינו אלא משום נויי העיר, וכיון דמשום נויין הוא סתמא דמילתא אינו חייב להרחיק אלא דוקא בארץ ישראל, והיינו דקא מקשה עלה ותיפוק לי דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין זו תפארת ארץ ישראל. כנ"ל.

דף כה עמוד א

מתני': מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים וכו':    לא נתפרש במתניתין שיעור הרחקתן. ואפשר דהרחקת משרה וכרישין ובצלים שלשה טפחים כשיעור אמת המים ונברכת הכובסין. אבל בתוספתא (פ"א, ה"ז) נראה דהרחקת דבורים חמשים אמה, דתניא התם רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה ושמא גם משרה וכרישין הרחקת ג' אמה כיון דערבינהו ותננהו דריחן הולך למרחוק ומפסידים אפילו עד חמשים אמה, וגם כן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל דהרחקתן לרבנן הויא טפי משלשה טפחים, וכמו שכתבתי למעלה, שהוא ז"ל כתב דאף על גב דרבי יוסי פליג במשרה, מכל מקום צריך הוא להרחיק כדי שלא יזיק ולא ליהוו גיריה דידיה, ונראה דהרחקתן דקאמר היינו שלשה טפחים דומיא דנברכת הכובסים, ואם כן לרבנן צריך טפי, והשתא אתי שפיר דלא פריש שיעורא במתניתין, דאהנך דבמתניתין דלעיל מינה קאי, דשיעור הרחקתן חמשים אמה, כגון גורן ונבלות ובורסי, וסתם כאן לומר דשיעורן כשיעורא דלעיל, ומדעריב נמי משרה בהדי דבורים משמע דחד שיעורא אית להו.

דף כה עמוד ב

תנא בין שהבור למעלה ואילן למטה בין שהבור למטה ואילן למעלה:    מהכא שמעינן דלא גרסינן במתניתין בין שהבור למעלה ואילן למטה בין שהבור למטה ואילן למעלה, אלא הכי גרסינן, בין מלמעלן בין מן הצד, ומשום דלא איתפרש במתניתין מאן ניהו למעלן. והיה באיפשר לפרש דוקא בשאילן למעלן והבור למטה, אתא תנא דברייתא ופריש מאי דסתים תנא דמתניתין. והיינו נמי דכי בעי לאקשויי בשלמא בור למטה ואילן למעלה וכו' איצטריך לאיתויי ברייתא ולא אקשינן הכי אמתניתין, משום דבמתניתין לא אתפרש, ואי לאו ברייתא הוה אמינא דבמתניתין הכי קאמר בין השאילן למעלה בין מן הצד, אבל בור למעלן לא.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי:    תמיהא לי, למאי איצטריך למפסק הלכה כרבי יוסי, תיפוק לי משום תנאין דיהושע, דאמרינן לקמן (כז, ב) אחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך מביאין ממנו בכורים שעל מנת כן הנחיל יהושע את ישראל הארץ. ורבנן נמי דפליגי עליה דרבי יוסי וכי לית להו תנאין שהתנה יהושע. ואין לומר דפליגי בתנאים דיהושע, דמר סבר התנה ומר סבר לא התנה. ואף על גב דאמר עולא לקמן (כז, ב) אילן הסמוך למצר חברו תוך שש עשרה אמה אין מביאין ממנו בכורים, לאו למימרא דסבירא ליה דלא התנה יהושע, אלא דס"ל דאף על פי שהתנה שלא יהא צריך להרחיק, מכל מקום אין מביאין ממנו בכורים, שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם.

ויש לומר דאילן הסמוך על המצר תרתי אית ליה, משום יניקה ומשום קלקול בורות, ויהושע לכולי עלמא התנה משום יניקה ומשום יישוב ארץ ישראל, לפי שישובו של עולם באילנות, ואפילו רבנן דרבי יוסי מודה בהא, וכדתנן לא יטע אדם אילן סמוך למצר חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, ופשטה אפילו בדלא מפסיק צונמא, אבל היכא דאיכא בור פליגי, וכדתני בהדיא בפלוגתייהו מרחיקין את האילן מן הבור, ובהא פליגי, דרבנן סברי כיון דישובו של עולם בבורות בהא לא התנה יהושע, ולפיכך מרחיק. ורבי יוסי סבר עדיין ישנה לתקנת יהושע ואפילו בהא, משום דטיפי הוי ישוב העולם באילנות מבבורות, דמים מצויין בעולם טפי, ולפיכך זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ובהא הוא דאיצטריך למיפסק כרבי יוסי. והכין משמע ממאי דגרסינן בירושלמי (ה"י) דגרסינן התם רבי יעקב בר אחא בשם רבי יהושע בן לוי טעמון דרבנין מפני שישובו של עולם בבורות, שמעון בר בא משום רבי יוחנן כך משיב רבי יוסי לחכמים כמה דאית לכון מפני שישובו של עולם בבורות] אף אנא אית ליה מפני שישובו של עולם באילנות.

ומיהו אכתי קשיא לי, דאדרבה מלישנא דרבי יוסי דאמר שזה נוטע בתוך שלו, משמע דמדינא נוטע ואינו מרחיק, דבתוך שלו הוא נוטע, ולא משום תנאין דיהושע, דלא מדכרינן להו בגמרין כלל אפלוגתא דרבי יוסי ורבנן, וכן נמי מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן גבי מימריה דלעולא וזה לשונו: וליתא להא דעולא דהא בהדיא פסקינן הילכתא כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו, וכל היכא דאיתיה מן דינא לא מיקרי גזלן, עד כאן, ואם כן אדרבה תיקשי לן לדידן למה הוצרך יהושע לתקן, וי"ל דעיקר תקנת יהושע לא איצטריך אלא לענין בכורים שיהא כמביא מארצו ומביא וקורא, וכן מצאתי גם בתוספות, וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם רבי יוסה בשם רבי יוחנן אין שרשין לענין הבכורים אמר רבי יוסה ויאות שאם אתה אומר כן שהשרשין עקר הן לענין הבכורים לא היה אדם יכול להביא בכורים מעולם שהשרשין של זו יוצאין לתוך שרשין של זו ושרשין של זו יוצאין לתוך שרשין של זו, לפום כן אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן אין שרשין לענין בכורים כלום, ולפי זה מה שנחלקו בירושלמי רבי יוסי ורבנן גבי אילן סמוך הסמוך לבור, כמו שכתבנו למעלה, לא על תקנת יהושע נחלקו, אלא אדרבה קא סברי רבנן דאף על גב דמדינא נוטע בתוך שלו, משום שישובו של עולם בבורות נקום ונתקן שירחיק, ואמר להו רבי יוסי דלא נפסיד על זה שלא יטע משום תקנת העולם, שגם ישובו של עולם באילנות.

ולפי זה נראה דנצטרך לומר דעולא גזלן גמור קרי ליה, ולית ליה לא הא דרבי יוסי ולא תנקת יהושע, דקא סבר דלא תקן, וסבר ליה כרבי יהושע בן לוי דסבר דלא תקן יהושע בהא כלל, וכדאיתא בשילהי פרק מרובה דלא תקן יהושע אלא עשר תקנות האמורות שם ואלו בהא דרבי יוחנן הוו להו חד סרי כדאיתא התם, וכן פירש ר"ח ז"ל לקמן דלעולא אינו מביא בכורים משום דגזלן גמור הוא וכתיב שונא גזל בעולה, אלא שרש"י ז"ל לא פירש כן.

ובהא נמי ניחיא לי הא דאמר רבא בריש פירקין הבא לסמוך בצד המצר אינו סוימחך ואפילו בשדה שאינה עשויה לבורות, ואם כן לדידיה תקנת יהושע היכי משכחת לה, אלא דנצטרך לומר לההוא לישנא דרבא לית ליה דתקן יהושע בהא.

ומיהו אכתי קשיא, דהיאך איפשר לומר דמדינא אינו מרחיק, דהא משמע בפרק חזקת (לז, א) ובפרק המוכר את הבית (עא, ב) דאילן כיון דמכחיש בארעא בעל קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל, דהא במוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אי לאו דאמרינן דמוכר נחית לשיורא ושייר ארעא הוה מצי אמר לוקח עקור אילנך שקול וזיל, כדאיתא בפרק חזקת, ומשום האי טעמא הוא, וכדאמר רב הונא בשילהי המוכר את הבית.

ומצאתי בתוספות בשם ר"י ז"ל בפרק חזקת, גבי הא דאמרינן התם אבל אילן כיון דמכחיש בארעא אמר ליה עקור אילך שקול וזיל, ואף על גב דמותר לסמוך, מכל מקום תרעומת יש, הילכך משייר יניקת האילן ליטע אחר במקומו כדי שלא יוכל להתרעם עליו, עד כאן לשון התוספות. והא דאמר רב הונא בשילהי המוכר את הבית (עא, א) אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע, מכר קרקע ושייר אילנות לפניוו יש לו קרקע וכו', ואמרי התם רב הונא דאמר כרבנן, ואקשינן רב הונא דאמר כרבנן פשיטא, ופרקינן הא קא משמע לן דאי נפלי הדר שתיל להו, כלומר דלא שמעינן לה מדרבנן עד דאתא רב הונא ואשמעינן, לפי דברי ר"י ז"ל צריכין אנו לומר דרב הונא גופיה לא אתא לאשמועינן אלא דאפילו תרעומת אין לו עליו. וזה דחוק. דהפרש יש בין נוטע בשדהו ממש וסמוך למצר חברו ובין מי שאין לו קררקע כלל אלא ששייר אילנות לפניו. דכיון דאין לו שדה הרי זה כנוטע ממש לתוך שדה חברו, אכתי תיקשי דאם כן מאי קא משמע לן רב הונא אליבא דרבנן במוכר קרקע ומשייר אילנות לפניו דיש לו קרקע דאי נפיל הדר שתיל להו, פשיטא, דכיון דקרקע יש לו לרבנן פשיטא דשתיל כל אימת דבעי, דהא שייר קצת קרקע גרידא שתיל לכתחלה, כל שכן במשייר קרקע ואילנות שיכול ליטע אחרים במקומן, ואם כן אכתי תיקשי לן רב הונא כרבנן פשיטא, כדאקשינן מעיקרא.

ומיהו רש"י ז"ל פירש התם, דאי לאו מילתיה דרב הונא הוה אמינא דאפילו לרבנן אי נטלי לא שתיל להו ולית ליה קרקע כלל, משום דהוה שיור הקרקע לגבי אותן האילנות כשיור דרך לגבי בור, ואי נפיל הבור בענין שאי אפשר לתקנו שוב אין לו דרך, הכי נמי כשנפלו האילנות שבו לא יהיה לו קרקע כלל, קא משמע לן רב הונא שהקרקע משויר הוא לגמרי, ואי נפול אילנות הדר שתיל להו.

אחר כך מצאתי שם לרמב"ן נ"ר שאם לא השמיענו רב הונא כן, הייתי אומר, שאף על פי ששייר קרקע גמור ואם מתו יהא הקרקע שלו, אפילו הכי לא יטע אחרים תחתיהן, כדי שלא יצאו שרשיםלתוך שדה חברו, דהא לאו שדה אילן בפני עצמוט הוא שיסמוך למצר משום תנאין שהתנה יהושע, שלא על דעת שדה אילן שייר שנים, והשתא קא משמע לן רב הונא דשייר לגמרי, שאפילו מתו יטע אחרים תחתיהן. נראה שהוא נ"ר סבור דלא התנה יהושע אלא בשדה אילן, כלומר בשדה הראויה לשלשה אילנו שנקראין שדה אילן, אבל כאן שאין משייר לו אלא קרקע לשני אילנות, אין זה שדהג אילן, ואי לאו משום שיורו כי נפלי לא נטוע להו, ומשום שיורו נטע להו.

פפי יוכנאה עני והעשיר הוה:    משמע דמשום הכי איצטריך למימר עני והעשיר הוה, לומר, דאף על גב דהחזיקו שלש שנים בכך קודם שהעשיר, אין חזקן חזקה, דכיון דעני הוה לא הוה מסיק אדעתיה שיתעשר ויבנה, וכדאמרינן (גטין ל, ב) חברך מית אשר איתעת[ש]ר לא תשר, ולפיכך לא מחה, הא אם היה עשיר מתחלתו ולא מחה אפילו קודם שיבנה חזקתן חזקעכה, דיכול הוא למחות אפילו קודם שיבנה, וכדכתיבנא לעיל גבי גפת וסיד, וכיון שלא מיחה עלתה להן חזקה, דאז לא היה נזקן היזק גדול לשעתו כדי שנאמר נזקין כאילו אין אדם מוכרן וכקוטרא ובית הכסא דמו, אבל אם לאחר שבנה האפדנא החזיקו אין להן חזקה, דנזקין גדולים הן ואין להם חזקה, וטפי מקוטרא ובית הכסא נינה, שאין אדם מוכר שיפול עליו ביתו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דנזקין אלו כקוטרא ובית הכסא דמו ואין להן חזקה.

דף כו עמוד א

וכמה כדנייד נכתימא אפומא דחצבא:    פירש רש"י ז"ל, שאם יניח בראש החומה חצבא ונכתימא אפומא ונדייה נכתימא הרי זה נזק וצריך להתרחק. ואינו מחוור, דאפילו פחות מיכן הוי נזק, דהאי מפיל ממש הוא.ור"י ז"ל פירש אי נדייא אפדנא מעט, אפילו משהו, כמה דניידא נכתמא הפמא דחצבא, הרי זה נזק וחייבין להתרחק, וזה נכון.

אמר להו כי מודה רבי יוסי בגיריה הני מילי דקא אזלא מכוחו האי זיקא הוא דקא ממטי לה:    מהכא משמע דלרבי יוסי אפילו לגבי נזקין דרבים סבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דאיכא גירי דידיה, ולא שני לה בין היזיקא דיחיד להיזקא דרבים, והילכך מתניתין דקתני מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא משמע דפליג עלה רבי יוסי, אם כן לרבי יוסי גירי הוו ואפילו לגבי יחיד נמי מרחיק, ועוד דההיא מתניתין אפילו ביחיד היא, וכדתנן לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח, כלומר מפני שדות היחידים שסביביו. ומינה לדבורים דמרחיקין לרבי יוסי מן העיר חמשים אמה, כדאיתא בתוספתא (פ"א, ה"ז) וכדכתבינן לעיל (כה, א, ד"ה מתניתין), אף ממצר חברו מרחיקין חמשים אמה. ועוד דכיונים ממש הן, והילכך משמע דאף על גב דאמרינן בריש פרקין דבכולה בבא דמשרה וירק פליג רבי יוסי, היינו דבעל המשרה וכרישין והבצלים והחרדל אינן צריכין להרחיק, אבל דבורים ודאי צריך להרחיק, דגירי נינהו, כדאמרן.

אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי ליה:    ואם תאמר ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה דחייב אף על גב דאיכא כח אחר מעורב בו. פירש מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק, שהאש היא שמזקת ששורפת, וכן כובד האבן והסכין הן שמזיקין, והילכך אפילו כח אחר מעורב בו חייב, דממונו הוא דאזיק. אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת, אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים.

מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו:    ואם תאמר אמאי לא מקשה לה ממתניתין (כד, ב) דמרחיקין את הגורן, דהתם נמי זיקא הוא דממטי ליה, ואפילו הכי חשבינן ליה גרמא בנזקין, ורבי יוסי נמי מודה בה, כדעת הגאונים ז"ל שכתבתי למעלה גבי מרחיקין את הסולם מן השובך, וי"ל דאמר לך רבינא דההיא רבנן היא ולא רבי יוסי, דגרמא דידיה בנזקין נמי ליתא. ולמרימר ולמר בר רב אשי אף היא הויא גרמא בנזקין ורבי יוסי נמי היא, ומשום הכי נמי לא מקשה מינה לרבינא ומקשה מזורה ורוח מסייעתו דליכא דפליג עליה. כנ"ל.

ואם תאמר מאי קא מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו דליכא, דהא דחאה רב אשי בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא ס, א) גבי לבה וליבתו הרוח ואין בלבויו כדי ללבותה פטור, ואקשינן עלה מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, ופריק רב אשי התם מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בניזקין פטור, י"ל דהכא לאו לענין חיוב תשלומין מדמה לה, אלא לענין אסורה, דמכל מקום גרמא הוא, וגרמא בנזקין אסור. וכן כתב ר"ח ז"ל. ורבינא דלא חש לה, סבירא ליה דאפילו גרמא דידיה לא הוי ושרי.

הכי גרסינן: אמרוה רבנן קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו:    ואית ספרים דגרסי אמר להו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו, הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא ממונא הוא וממונא מאיסורא לא ילפינן. וקשיא לי להאי גירסא טובא, דאם כן כי אקשינן ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש, מאי טעמא לא אקשינן בין לרבינא בין לאמימר, כיון דתרווייהו בחדא שיטתא קיימי. אלא ודאי לא גרסינן ליה, דאמימר כמר בר רב אשי סבירא ליה.

ואם תאמר אכתי כי אקשינן לרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש, ליקשי נמי לאמימר ולמר בר רב אשי דמדמו לה לזורה ורוח מסייעתו. דהתם חייב והכא פטור אלא דאסור משום גרמא בנזקין. י"ל דלרבינא דשרי לגמרי ודאי קשיא, אבל לאמימר ולמר בר רב אשי לא קשיא, דדילמא אינהו לגמרי מדמו לה לזורה ורוח מסייעתו ואפילו לענין תשלומין, ודלא כרב אשי דפרק הכונס, וכיון דלא איתפרש להו לענין תשלומין היכי סבירא ליה לא אפשר לאקשויי להו.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי ואמימר דאמרין היינו זורה ורוח מסייעתו ומסקין ליה.

אמר שמואל לא שאנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות:    פירש רש"י ז"ל דבארץ ישראל מחרשתם גדולה ובבבל קטנה, והטעם לפי שארץ ישראל ארץ הרים וקרקע קשה וצריך מחרישה גדולה, אבל בבל דטבעני די להם במחרישה קטנה. ואם תאמר והא אמרינן לקמן בפרק הספינה (פב, ב) עובדא הוה בדורא דרעוותא ואמר ליה רב יוסף זיל הב ליה כדי בקר וכליו, וכמה כדי בקר וכליו ארבע אמות, ודורא דרעותא אתריה דרב יוסף בבבל הוה. י"ל שגם בבבל מקומות יש, שגם שם יש מקומות קשין וצריכין מחרישה גדולה כארץ ישראל.

א"ל והא רחקי לי א"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי:    כלומר משום היזקא דעופות.

אמר ליה והא אנן אחד גפנים ואחד כל האילן וכו':    קשיא לי, רבא בר רב חנן היכי הוה טעי בהא וסבר דהרחקה דמתניתין מיירי אפילו משום סלוקי נזקא דעופות, והא תני אם היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, ולסלוקי הזיקא דעופות גדר גבוה עשרה מאי מהני ליה, ונראה לי לפרש דרב יוסף אמר ליה לקוץ, וסבר רבא בר רב חנן דמשום הזיקא דפרות לא הצריכו חכמים להרחיק כלל, אלא משום עבודת הכרם בלחוד הוא דאיצטריך, ומשום הכי אמר ליה הא רחקי לי כפי מה שהצריכו חכמים משום עבודת הכרם ושוב אינו חייב יותר. ואמר ליה רב יוסף כי משנתינו לא דברה אלא בהזיקא דבקר וכליו, אבל בהיזקא דעופות, שהוא מצוי בין אילנות לגפנים לא דברה., ואהדרה ליה רבא בר רב חנן דמשנתינו אפילו בין אילנות לגפנים קתני, ואפילו הכי תני עלה משום עבודת הכרם, דאלמא אינו צריך להרחיק אלא משום כדי עבודת הכרם, הא משום הזיקא דעופות כלל כלל לא, דלא חשיב ליה היזק. ואהדר ליה רב יוסף דהא דקתני במשנתינו אחד גפנים ואחד כל האילן, לאו בין אילנות לגפנים קאמר, אלא אחד אילנות לאילנות וגפנים לגפנים, ולהני ודאי לא צריך אלא משום עבודת הכרם, אבל בדין אילנות לגפנים לא איירי במתניתין כלל, דהא מילתא אחריתי היא, ומשום הזיקא דעופות וצריך הוא להרחיק.

אמר ליה אנא לא קאיצנא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקציה כמר אי ניחא ליה למיקץ זיל קוץ:    יש מפרשים דרב יוסף לאו מדינא אמר ליה דאיקוץ, דאנן כרבי יוסי סבירא לן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, והא נמי לאו גירי נינהו, אלא מדין חסידות קאמר ליה דכיון דלרבנן צריך להרחיק ומזיק הוא, מדין חסידות הוא דליקוץ ולא יזיק. והיינו דאהדר ליה רבא בר רב חנן לבסוף אנא לא קאיצנא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקציה, ואי מדינא חייב לקוץ אדרבה מותר ומצוה לקוץ. ולא הוה אמר ליה נמי מר אי ניחא ליה למיקץ זיל קוץ.

ואינו מחוור כלל, דאם איתא לא הוה אמר ליה רב יוסף זיל קוץ, דמשמע דמדינא קאמר ליה, אלא הוה אמר ליה ליקוץ מר. והא דאמר ליה אנא לא קאיצנא דאמר רב וכו', היינו משום דלדידיה פירושא דמתניתין אחד גפנים ואחד כל האילן, אחד גפנים לאילנות ואחד אילנות לגפנים קאמר, ורב יוסף הוה קא מחדש ליה בפירושא דמתניתין ואמר דאחד גפנים לגפנים ואילנות לאילנות קאמר אבל אילנות לגפנים בעי טפי. ולפיכך אמר ליה, אי קודם מעשה אמרה מר צאיתנא ליה, אבל בשעת מעשה אמרה אין שומעין לו, והילכך אנא דלא סבירא לי כפירושיה דמר לא קאיצנא, דאסור למקצייה מדרב, אבל מר דסבירא ליה דמדינא בעי למקצייה זיל קוץ.

ואיכא דאקשי ליה מאי גירי איכא הכא. י"ל דהוה ליה כקורקור דרב יוסף דקרי ליה גרמא דגירי, משום דכי אתי אומני מפרחי להו ואזלי ויתבי בתאלי, והכא נמי כי הוה אתי רבא בר חנן למגדר דיקליה מפרח להו ואזלי ויתבי בסמוך להן לעולם גביה פרדיסיה דרב יוסף. וזה עיקר.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב יוסף, ובין אילנות לאילנות וגפנים לגפנים סגי לן בכדי עבודת הכרם, דהיינו ארבע אמות בארץ ישראל ושתי אמות בבבל, ובבבל נמי במקום שהארץ קשה ומחרשתם גדולה צריכין ארבע אמות כארץ ישראל, וכמו שכתבנו למעלה.

ובשבאו לסמוך בבת אחת, יש מפרשים דבארץ ישראל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות ובבבל זה נותן אמה וזה נותן אמה. והנוטע אילן אצל שדה חברו הוא נון כל הד' אמות . ומורי הרב ז"ל כתב דאפילו באו בבת אחת זה מרחיק ארבע אמות וזה מרחיק ארבע אמות, שהרי כל אחד יכול לזרוע אותן ד' אמות שהוא מניח, והילכך אם לא יניח זה אלא שתי אמות נמצא מכניס בקר וכליו על גבי תבואתו.

ובין אילנות לגפנים כתב הרב אבן מיגש ז"ל משמו של הרב אלפסי ז"ל רבו שאין צריך להרחיק אלא ארבע אמות, דהרחקה סתם אינה יתירה על ארבע אמות, והעיד שכך היה דן. והקשה הרמב"ן ז" אם כן מאי קא מקשה ליה רבא בר רב חנן לרב יוסף והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל האילן, מאי קושיא, מתניתין ארבע אמות תנן,פ ובהכי ודאי סגי אפילו בין אילנות לגפנים, אבל הם בבבל היו ולא הרחיק רבא מתחלה אלא שתי אמות משום עבודת הכרם, אבל משום עופות לא צריך להרחוקי, וכדרך הפירוש שפירשתי אני למעלה. והא נמי דאמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעי טפי, לא טפי משיעורא דתניתין קאמר, אלא טפי מעבודת הכרם, ונפקא מינה לבבל.

ואלא מיהו אכתי קשיא, דפרדיסא דאילנות או דגפנים משע. ועוד דבהדיא אמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעינן טפי, ואם כן אפילו לא הרחיקו שניהם אלא כדי עבודת הכרם לבד זה הרחיק שתי אמות וזה הרחיק שתי אמות, ונמצא בין אילנות לגפנים ארבע אמות, אלא שזה אינו קשה אלא לפי דברי מורי הרב ז"ל שאמר דבבל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות, אבל כלפי דברי המפרשים שפירשו דזה נותן אמה וזה אמה, ניחא. ואף הרב אבן מיגש כן סבור.

וכן כתב מורי הרב ז"ל דשיעור הרחקה באילנות לגפנים הכל לפי מה שעיני הדיין רואות, והיכא דלא ידע דיינא לשעורי אין לו לחייב את הנוטע להרחיק מן הספק, מיהו שמונא אמות יש לחייבו לפחות, מדקאמרינן הני מילי אילנות לאילנות אבל אילנות לגפנים בעינן טפי, ואילנות לאילנות יש ביניהן הרחקת שמונה אמות ואפילו הכי קאמרי דאילנות לגפנים בעינן טפי, וזה כדרך סברתו של מורי ז"ל שאמר דכל אחד נון כדי עבודה, דהיינו בארץ ישראל ארבע אמות לכל אחד ובבל שתים. ואפילו הכי, לפי מה שפירשתי אני למעלה אינה ראיה, וכמו שכתבתי למעלה.

הגרש"י ז"ל: אמרינן ליה כולהו:    ואינה נכונה, דמאי כולהו, דליכא למימר הכי אלא במה שהוא ידוע ונודע מה שהקשה לו. אלא ה"ג:] אמרי ליה טובא.

ולא יכילנא ליה עד דאמרינן ליה הא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלן:    פירש רש"י ז"ל דהכי קאמרי, דכי היכי דאמר רב יהודה דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אף על פי שאינו שלהם, כיון שהחזיקו בו, אסור לקלקלו, אף אני כן, כיון שהחזקתיו בו אסור לך לקלקלו. ואינו מחוור, דרב כיהודה ברבים דוקא קאמר ולא ביחיד. ועוד קשיא לי, דאם איתא, היה חופר בורות שיחין ומערות קוצץ ויורד והעצים שלו היכי משכחת לה, והא אחזיק.

אלא נראין דברי ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל שפירשו, שדרך הרבים היתה עוברת בין מצר רב פפא למצר רב הוא בריה דרב יהושע, ומשל רב הונא בריה דרב יהושע היה, אלא שהחזיקו בו רבים מדעת רב הונ, ולשם היה חופר הוא עכשון, ולפיכך אמר ליה ותיפוק לי מיהא דכבר החזיקו בו רבים ואתה מקלקלו, וכל שכן שאתה עושה שתים מקלקל מצר הרבים ומפסיד שלי.

דף כו עמוד ב

בתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה כאן לאחר שש עשרה:    יש מי שפירש, דדברי רב פפא הן, והכי קאמר כשהיה קוצץ, וסמיך אמתניתין דקתני היה חופר בורות שיחין ומערות קוצץ ויורד, היה לי לומר דלא שרי במתניתין אלא בחופר חוץ לשש עשרה, שאין האילן נפסד בכך, דאין כח יניקתו מתפשט אלא עד שש עשרה, ולפיכך קוצץ ויורד. אבל תוך שש עשרה אסור, דמפסיד הוא באילן עצמו, ורב הונא תוך שש עשרה היה חופר.

ואינו נראה כלל, חדא דאם היו שרשין יוצאים לתוך שדה חברו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב את המחרישה, ודאי אפילו תוך שש עשרה הוא, שלא עלתה על דעת שיהא זה מפסיד שדהו שלא יוכל לזרעו, דאם איתא לכולי עלמא היה אסור ליטע סמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה לרבנן, מהא דאמרינן מרחיקין את האילן מן הבור, והבא לסמוך אינו סומך, דהא קאי ניזק, אלא ודאי מעמיק הוא שלשה כדי שלא תעכב את המחרישה ואפילו תוך שש עשרה ובמקום שאמרו מעמיק שלשה משום מחרישה אמרו שאם היה חופר בורות קוצץ ויורד. ועוד דסתמא קתני, ואם איתא לא הוה תנא מסתם לישניה בכל כי הא.

אלא לא דברי רב פפא הן, אלא דברי רב הונא, ותשובה היא על מה שהשיב לו רב פא מדברי רב יהודה, והכי קאמר, כי אמר ליה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אמאי לא אמרינן ליה הני מילי בחופר ומקלקל תוך שש עשרה אמה, משום דדרך הרבים שש עשרה אמה, אבל אני כבר הנחתי להם דרך רחב שש עשרה וחוץ לשש עשרה אני חופר.

ואם תאמר והא הא דרב יהודה על כרחין לית ליה ליה שיעורא, דהא בשילהי פרק חזקת (ס, ב) פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בכנס אם יכול להחזיר כותלים למקומן אם לאו, ריש לקיש אמר כנס מחזיר כותלים למקומן ורבי יוחנן אמר כנס אינו מחזיר כותלים למקומן, ואמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן כדרב יהודה דאמר רב יהודה דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, וריש לקיש סבר הני מילי היכא דליכא רווחא אבל איכא רווחא לא, אלמא לרבי יוחנן הא דרב יהודה אפילו בדאיכא רווחא היא, ורווחא דדרך הרבים היינו שש עשרה אמה. וי"ל דהתם לאו רווחא שש עשרה אמר קאמר, דשש עשרה אמה היינו דרשות הרבים דאורייתא, אבל רווחא כדרך שרגילין הרבים להניחן ושיספיק להן לעגלות דקרונות קאמר, אי נמי י"ל, מנא לן דרב הונא בריה דרב יהושע בההיא כרבי יוחנן סבירא ליה, דילמא כריש לקיש.

אמר עולא אילן הסמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואינו מביא ביכורים:    ואם תאמר והא דקתני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן מרחיק ארבע אמות, אלמא בארבע אמות סגי. ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש אין מביאין ממנו בכורים, אין צריך להביא, לפי שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי, לא קשיא מידי, דאיכא למימר דאיהו נמי לא אמרה אלא לענין בכורים. אבל לפירושו של ר"ח ז"ל שפירש דגזלן גמור קאמר, ואסור להביא ממנו בכורים משום דכתיב (ישעיה סא, ח) שונא גזל בעולה, קשיא. וי"ל דעולא מוקי לה למתניתין בדמפסיק צונמא, כדאוקימנא לה לעיל בריש פרקין.

דף כז עמוד א

יש מי שגורס: אכתי פש ליה תרתי תלתי אמתא:    ופירושו אכתי פש ליה תרי תילתי אמתא שהיה יכול עוד עולא להוסיף על שיעורו, ולומר אילן שהוא סמוך למצר חברו תוך שש עשרה אמה ושני שלישין גזלן הוא, לפי שחשבון זה יעלה בכוון כחשבון הברייתא, והוא שלא נחשוב מקום האילן לכלום, כיצד נמצא האילן הזה יונק ל"ג אמה ושליש על ל"ג אמה ושליש ויעלה תשברתו לאלף וקי"א אמה ותשיע, כיצד חלק אותו ועשה מהן רצועות ויעלו בידך ל"ג רצועות כל אחת ואחת ארכה ל"ג אמה ושליש ברחב אמה, ועדיין נשאר בידך רצועה קצרה רחבה שליש אמה וארכה ל"ג אמה ושליש, וכל שלש רצועות מאותן הל"ג רצועות עושות מאה אמה, נמצאו בידך י"א חלקים כל אחת ואחת משלש שלש רצועות, וכל חלק מהן תשברתו מאה אמה, נמצא תשבורת כולן אלף ומאה אמה, ועדיין בידך הרצועה שרחבה שליש אמה על אורך ל"ג ושליש עשה מהם אמות שלימות השלשים יעלו לעשר אמות, הוסף על האלף ומאה אמות הרי אלף וק"י, ועדיין נשארו בידך שלש אמות ושליש אמות מרובעות, עגל אותן, כמה מרובע יתר על העיגול רביע, נמצאו האלף וק"י כשתסיר מהן הרביע חוזרין לת"ת ול"ב אמות וחצי, חזור אצל הרצועה הקטנה שנשאר בידך שהיא שלש אמות ושליש על רחב שליש, צרוף אותו ויעלה אמה אחת שלמה ושליש קטן שהוא שליש משליש שבור אותה ועשה מהם טפחים הנה האמה עולה לשלשים וששה טפחים, כי האמה היא בת ששה טפחים, ועל ששה על ששה הרי ל"ו, והשליש הקטן שהוא שליש אמה על שליש אמה, נמצאת שני טפחים על שני טפחים, נמצאו בין כולם ארבעים טפחים, עגל אותן והסר מהן הרביע נמצא שלשים טפחים, הי"ח טפחים חצי אמה נמצא בידך תמני מאה ותלתין ותלתא, ועדיין בידך י"ב פחים שבורים שהן שליש אמה, נמצא בין הכל תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא כשיעור הברייתא, לא פחות ולא יותר.

אלא שקשה קצת לפירוש זה, שאין אנו חושבין מקום האילן לכלום. על כן נראה יותר כגרסת הספרים שגורסין פש ליה פלגא דאמתא, וכגון שמקום האילן שליש אמה, ונמצא בין השדה מקום האילן ל"ג אמה ושליש על ל"ג אמה ושליש, והחשבון בכיוון כמו שאמרנו כשתחלק אותה על דרך שכתבנו.

קרקע כל שהוא חייב בפיאה ובביכורים ובוידוי:    פירש רש"י ז"ל דלא גרסינן וידוי, לפי שאין וידוי אלא במעשר, ומעשר לא תליא בקרקע, דאפילו המוכר מביא מעשר ואפילו לוקח מן השוק, ואף על גב דאמרינן תבואת זרעך ולא לוקח, התם לא מיעט אלא בלוקח תבואה ממורחת, דבמרוח תלא רחמנא, אבל בלוקח שבלים ומריחן חייב במעשר.

דף כז עמוד ב

הכי במאי עסקינן ברהיטי:    ואם תאמר חיטי נמי הא בעו שלשה טפחים. י"ל דכל שהוא לאו דוקא, אלא מאי כל שהוא, שלשה טפחים, דאשכחן כל שהוא דאית ליה שיעור כההיא בראשית הגז (חולין קלה, א) דאמרינן שלש רחלות גוזזות כל שהוא ומפרשים שגוזזות מנה ומנה ופרס, ובמסכת עירובין בפרק חלון (פ, א) ומגביה מן הקרקע משהו, ומפרשים מאי כל שהוא נמי דקתני טפח.

ואינו מחוור, דהכא הא קתני לה גבי כותבין עליו פרוזבול ותנן נמי הכא ונקנין עמה נכסין שאין להם אחריות, וההיא ודאי כל שהוא ממש קאמר, וכדמוכח בפרק קמא דקדושין (כו, ב) דפריך כל שהוא למאי חזי, ומשני חזי למיתלי ביה מחט, ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן מחט, ומשני מאן לימא לן דלא תלי ביה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, ואם איתא דהאי כל שהוא דהכא אית ליה שיעורא שלשה טפחים, מאי קשיא להו, הא חזי לצבור בתוכן מאה מנה. ובודאי מדתני ליה י"ל דאף על גב דיונקת עד שלשה טפחים כיון שאין השרשין משתשרשין לצדדין עיקר יניקתה אינה אלא מתחתיה משרשיה, ושאר יניקתה שהיא יונקת סביבה עד שלשה יניקה מועטת היא, שאין אדם מקפיד עליה ואינו נחשב כגזלן בכך.

לבכורים בהדי הני כל שהוא, דבכורים נמי לית ליה שיעורא, אלא נמי לית ליה שיעורא, אלא.

שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:    ועולא דקרי ליה גזלן, לפירוש ר"ח ז"ל שפירש דגזלן גמור קאמר, סבר דלא התנה יהושע בכך, לפי שאין זו במנין העשרה תנאין שהתנה יהושע השנויין בברייתא בשילהי פרק מרובה, ואדרבה אקשינן התם אמאי לא מני לה להא דרבי יוחנן דאחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך בהנך תנאין דברייתא.

אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת:    אסיקנא דאבא שאול לחומרא קאמר. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל, מדשקלינן וטרינן לפרושה לדאבא שאול, שמע מינה דהילכתא כותיה. ור"ח ז"ל פסק כתנא קמא.

תנא מפני אהל הטומאה:    יפה פירש הרב אבן מיגש ז"ל וכך פירושו, מפני אהל הטומאה, כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן, ומהדרינן אי ממתניתין הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא, אלא מפני טומאה שמביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא, וכיון שכך דבדחלולא בעלמא סגי לן, שהוא צורה שעושין אותו לעופות כדי שיראו ויברחו, קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששין לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו, אלא הטומאה שאנו חוששין לה שמא ישנה תחת האילן, כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל תחתיו ועל בני אדם העוברים תחתיו. עד כאן.

ורש"י ז"ל פירש בדחלולי מלשון חלל, ובנוטל מענפי האילן אחת מבינתים שלא תוכל הטומאה להשאר על גבי האילן. ואינו מחוור, דלא הוה ליה למימר בדחלולי, אלא בחלולי, והראשון נראה עיקר. וגם ר"ח ז"ל פירש כן, דחלולי מלשון יראה, והוא הצורה, שעושין להפחיד העופות ולהבריחן.

---