חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קח עמוד א

האב את הבנים והבנים את האב נוחלין ומנחילין:    איכא למידק, כיון דתנא האב את הבנים נוחלין ומנחילין, למה לי למתני' תו הבנים את האב. ואם תאמר לאשמועינן בנים ולא בנות ולקדם, וכדייקינן מינה בגמרא והא סופא קתני ובני אחות, ודייקינן נמי בני אחות ולא בנות אחות לקדם, וכדאיתא נמי בגמרא, אלא כל היכא דקתני בנים בנים ולא בנות לקדם, ואכתי והבנים את האב למה לי. ויש לפרש, דמיתורא דהבנים את האב שמעינן לכולהו, הא אלו לא תנא ברישא והבנים את אב לא שמעינן מידי לקדם בין בבנים את האב בין בבני אחות.

עוד יש לפרש, דהכא איצטריך, דכיון דתנא האב את הבנים נוחלין, והתם בן ובת כי הדדי נינהו, שהאב יורש את הבת כמו שהוא יורש את הבן, ואף על גב דירושת האב בנכסי הבת אינה בכתו', דאיש כי ימות כתיב, מכל מקום פשיטא ומק"ו דבן אתיא ומה האב בנכסי הבן יורש שאין שבח נעוריו לאב בנכסי הבת ששבח נעוריה לאביה לא כל שכן, וכיון שכן הייתי אומר כשם שנוחלין שוין בין בבן בין בבת וכי הדרי נינהו, כך במנחילין בן ובת כי הדדי נינהו, ולפיכך איצטריך לאשמועינן הבנים את האב ולא הבנות ולקדם.

והאחים מן האב נוחלין ומנחילין:    ואם תאמר אמאי לא תנא נמי ואחי האב. י"ל כל דכתיבי בהדיא בקרא לא תנא הכא. ואם תאמר אם כן למה לי למתני האחין מן האב והא אחין מן האב בהדיא כתיבי ונתתם את נחלתו לאחיו. י"ל דבקרא לא כתיב בהדיא מן האב, ומיניה לא שמעינן בהדיא אם מן האב אם מן האם, ואף על פי דמשפחתו כתיב ומשפחתה אינה קרויה משפחה, אנן הוא דדרשינן הכי מדכתיב למשפחותם לבית אבותם, אבל בהדיא לא כתיב, ועוד דאיצטרכינן למשקל בה ולמטרי ומשפחת אם אינה קרויה משפחה והא כתיב, וכל דלא כתיבן בהדיא, תנא הכא.

דף קח עמוד ב

גמרא: ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח:    איכא למידק, והא בהדיא כתיב שהבן קודם לאחים ואפילו לבת, דכתיב ואיש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, ואם כן היאך איפשר דניקום ונאמר שהאב קודם לבן והאחים קודמין לאב וכל שכן שיהו האחין קודמין לבנים. וכי תימא קראי לאו כסדרן כתיבי, וכדאמרינן לקמן, הני מילי שארו דעל כרחין לאו במקומו כתיב, אבל דנערבב קראי כולי האי לא.

וכתב הראב"ד ז"ל, דהא דאמרינן מרבה אני את האח, לאו למימרא דנרבה את האח ונוציא את הבן, אלא הכי קאמר, ומה ראית לרבות את הבן מן הקרוב קרוב ודם, לפי שיש קורבא לבן אצל האב שאינה לא באב ולא באח, והלא גם לאח יש קורבא שאינה לא באב ולא בבן. והשיב, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה,, מה שאין כן לא באב ולא באח, ואם כן דין הוא שנרבה אותו מן הקרוב שהוא הקרוב שבכולן. אדרבה מרבה אני את האח.פירוש, לאו למימרא שנרבה את האח ונוציא את הבן, אלא מה שאתה אומר שהאב קודם לאחין, אדרבה, שהרי יש לרבות האח מן הקרוב קרוב קודם, שאף הוא יש לו קורבא אצל אחין מה שאינה לא בבן ולא באב, ואם כן כמו שאתה מרבה את הבן כך יש לך לרבות את האח, דמה ראית להוציאו יותרא האח מן הבן, שהרי בן ואח שקולין הן, ואי זה תוציא ואיזה תרבה. ופריק שהבן הוא הקרוב שיש לו קורבא] אצל אביו ואפילו במקום שיש אח,, מה שאין כן באח שאינו קם תחת אחיו ליבום במקום שיש בן, ואם כן אין לנו לרבות את האח אלא הבן לבדו.

וכתב הרב ז"ל: ואם תאמר מכל מקום הרי מצינו שהאח קרוב יותר מן האב, שכן קם תחת אחיו ליבום ואפילו במקום שיש אב, ואין האב קם תחת הבן לכלום. ותירץ דהא ליתא, דכיון דאשכחן מיהא דבן קרוב לאב יותר מן האח, נמצא שהאב קרוב לבן יותר מן האח, שכל שזה קרוב לזה כך זה קרוב לו. זה תורף דברי הרב ז"ל. ואין דבר זה מחוור כל הצורך, אבל אפשר לומר, שאין מרבין מן הקרוב אלא קרוב אחד, והוא הקרוב יותר, דהקרוב יותר אמר הכתוב ולא הקרובים, ומיהו כל שאנו מוצאין קרובים שזה קרוב כזה, כגון שיש לזה קרביות כמו לזה, על כרחינו שניהם בכלל הקרוב, דאיזה מהם תוציא. וזהו שנשאו ונתנו בבן ואח לומר ששקולין הן בקורבה ושניהם נכנסים בכלל הקרוב עד שאמרו שהבן הוא יותר קרוב, וכיון שאין בן ואח שקולין אין לך לרבות אלא הקרוב שבהן והוא הבן.

ומכל מקום אכתי איכא למידק, והיאך הקשה שנרבה את הבן ואת האח, שאם כן קדמת האב למאן לאחי האב, אם כן לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא, וכדאמר לקמן אחי האב לא צריכי למעוטי, אחי האב מכח מאן קאתי מכח אב קאי אב וירתי אינהו. על כן יש מפרשים דהכי קאמר, ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח אדרבא מרבה אני את האח כמו הבן, שגם הוא קרוב יותר מן האב ומן הבן, ואם כן אין האב קודם אלא לאחי האב, והא לא איצטריך אלא על כרחיך האי הקרוב אשארו קאי, כלומר, ונתתם את נחלתו לשארו שהוא הקרוב יותר בנחלה, ויקדים אפילו לבן. ופריק לעולם לאו לשארו שהוא קרוב קאמר, אלא לשארו במקום הקרוב עצמו, והוא האב והבן, ומרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה. וזה עיקר.

דף קט עמוד א

הא דאמרינן: לענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו, לא אתפרש בגמרא מנין, דבן אין לו כתובה בפרשה, ובת מנין:    וכתב ר"ש ז"ל, דנפקא להו מבן אין לו עיין עליו. וכן כתב הראב"ד ז"ל לקמן (קיט, ב) גבי בנות צלפחד דרשניות היו. וזה אינו מחוור, דעיין עליו על הבן דייקי לה, כלומר, עיין עליו אם יש לו מאותו הבן בן או בת או בן הבן או בת הבת, אבל לא נאמר העיון על המת בעצמו. ויש אומרים דנפקא להו מדכתיב ולא ימחה שמו מישראל יצא זה שאין שמו מחוי.

אחי האב לא צריכי קרא אחי האב מכח מאן קאתי מכח אב קאי וירתי אינהו:    קשיא לי, אם כן אף אנו נאמר אחין מן האב לא צריכי קרא, דאחין מכח מאן קאתו מכח אב ולמשמוש נחלה, כדאמרינן לקמן (קטז, ב) באברהם ויעקב בנכסי עשיו, דיעקב קודם, משום דאילו איתיה יצחק יצחק קודם, השתא דליתיה ליצחק יעקב קודם, משום דיעקב יוצא ירכו של יצחק, כלומר, משום משמוש נחלה קודם, אלמא יעקב מכח יצחק הוא יורש בנכסי עשיו אחיו. וי"ל דאחין ודאי צריכי קרא, דאי לא הוה אמינא דאינהו קודמין משום דקרבי ליה טפי מאב, שכן האח קאי תחת אביו ליבום. כנ"ל.

דף קי עמוד א

ולא תימא כהנא רבא אנא:    כלומר, אדם גדול אנא, אבל אי אפשר לפרש כהן ממש, דרב כהנא לא כהן היה, וכדאמרינן בחולין (קלב, א) רב כהנא אכיל בשביל אשתו. אלא אם תאמר דההוא רב כהנא אחרינא הוה ולא רב כהנא תלמידו של רב.

דף קיב עמוד א

פנחס דזבן מזבן ויאיר דזבן מזבן:    ואם תאמר אם כן תרי קראי למה לי, ואי נמי קרא למה לי כלל. י"ל דבכבודן ועשרן של צדיקים משתעי קרא, שאוכלין פרי מעשים בעולם הזה. וכי אקשינן לעיל אם כן תרי קראי למה לי, הכי קאמר, אי לאו לאשמועינן דין ירושת הבעל למה לי לאשמועינן שמתו אימותיהם וירשו הם.

פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת:    ואם תאמר לימא יאיר דזבן מזבן ופנחס דירש את אמו, דהא לעיל לא קשיא ליה אלא תרי קראי למה לי. וי"ל דכי אמר פנחס דזבן מזבן לא מצי אמרת, הכי נמי דיאיר דזבן מזבן לא מצית אמרת, דאם כן כיון שחוזרות ביובל ואינו יכול ליקבר בהם לא היה אומר הכתוב ויהי לו עשרים ושלש ערים, שאינן שלו אלא לאכילת פירות. ואמר בפנחס והוא הדין ליאיר.

דנפלה משדה חרמים:    פירש ר"ש ז"ל, שדה המתחלקת לכהנים ביובל. והקשו עליו, דכשמת אלעזר עדיין לא היה היובל לישראל, דבסדר עולם (פי"ב) שנו עשרים ושמונה שנה פרנס יהושע את ישראל, ובו בפרק מת אלעזר, ואלו ישראל לא מנו שמיטות ויובלים אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו (ערכין יב, ב). אלא שדה חרמים ממש קאמר, שהוא לכהן, וכמו שפירש הוא ז"ל ללשון ראשון, ושדה החרם מתחלקת לכהנים של אותו משמר.

גירסת הספרים כך: אמר ליה אביי לרב פפא בין למאן דאמר בהסבת הבן בין למאן דאמר בהסבת הבעל הא קא מיעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא:    ולפי גרסא זו אביי שואל היה לרב פפא היכי מתוקמי קראי והיכי עבדי דלא תיעקר ירושת שבט האם, דכשאתה משיאה לזו שהיא יורשת שני המטות, בין שתמצא לומר שהקפידה התורה אף בהסבת הבן או תמצא לומר שהקפידה בהסבת הבעל ולא בהסבת הבן, שאין הנכסים עקורין כשבאין מיד האשה ליד בנה, דבן כרעיא דאימא הוא, מכל מקום כיון שהבעל יורש, כשאתה משיאה לאחד ממשפחת מטה אביה כמו שאמרה תורה הא קא מיעקרא הנחלה משבט האם לשבט האב, שהבעל והבן משבט האב הן נחשבין. ואכתי אביי ורב פפא לא מסקי אדעתייהו מאי דקאמר ליה רב אשי לרב יימר דמנסבין לה לגברא דשבטא דאבוה כשבטא דאבוה ואימא משבטא דאימא. ואהדר ליה רב פפא שאני הכא שכבר הוסבה, שהאשה הזאת על שבט אביה תחשב, ועד שלא נשאת כבר הוסבה הנחלה על ידה לשבט האב, ולא הקפידה תורה בזו אלא שתשמור הנחלה לאותו שבט שהוסבה לו, ולא תנשא לשבט אמה אלא לשבט אביה. אמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן כי בזו שהיא באה משני מטות הקפידה התורה שלא תסוב הנחלה על ידה מאחד משני המטות ממטה אל מטה. ורב יימר ראה דברי רב פפא ואמר ליה לרב אשי בעל כורחין אית לן למימר שכבר הוסבה, שאם כן לא תמצא תקנה לזו שתנשא לעולם, ולא אמרה תורה שתשב זו עגונה לעולם, אלא כי אמרי שכבר הוסבה יש לה תקנה, בין שתאמר שהקפידה התורה בהסבת הבעל ובין שהקפידה בהסבת הבן, וכמו שאמרנו, והשיב לו רב אשי דכבר הוסבה לא אמרינן, ואפילו הכי יש לה תקנה דמנסבינן לה לגברא דכותא. ואפשר לומר דהא דרב אשי כמאן דאמר בהסבת הבעל, דהשתא לא מיעקרא נחלה כלל, דהא בעל כמותה לגמרי, אבל אי אמרת בהסבת הבן הקפידה תורה, אפילו כי מינסבא לגברא דכותא, מכל מקום כשיירשנה בנה מתעקרא נחלה, דעד השתא בידא דידה דהיא כולה מצד האב משבט ראובן ומצד אמה כולה משבט שמעון, ואלו הבן בין מצד אביו ובין מצד אמה משבט ראובן. וי"ל דאפילו למאן דאמר בהסבת הבן ניחא, דמכל מקום הבן הוה מצד אביו ומצד אמו משני המטות ומצד האבות משבט ראובן ומצד האימהות משבט שמעון. כן נראה לפרש שיטה זו לפי גירסת הספרים.

ויש גירסא אחרת וכך היא: אמר ליה אביי לרב פפא אי סלקא דעתך דבעל לא ירית וקראי בהסבת הבן הא קא מיעקרא נחלה וכו'. וקושיא הוא דקא מקשינן לרב פפא דאמר לעולם אימא לך בעל לא ירית וקראי בהסבת הבן, והכי פירושא, אי אמרת בשלמא דהסבת הבעל הכתוב מדבר, ולומר שהבעל יורש את אשתו, אבל בהסבת הבן לא הקפידה התורה, דנחלה הבאה לו לבן ממורישה לא חשבינן לה עקירה, דכמאן דמנחה ביד מורישיו היא, הכא נמי משכחת לה תקנה לזו שאתה יכול להשיאה לגברא דכותא מצד אביו ומצד אמו, והילכך אם תמות בחיי הבעל ויירשנה הבעל הא לא מיעקרא נחלה זו כלל, דאכתי כדקיימא קיימא, ואם ימות הבעל בחייה ויירשנה בנה הא על יד הבן לא מיעקרא נחלה, דכרעא מאימיה הוא. אלא אי אמרת בעל לא ירית ובהסבת הבן הקפידה התורה, אין תקנה לזו, שאפילו אתה משיאה לגברא דכותא מכל מקום בנה שהוא יורשה אינו דכותה ובו הקפידה התורה ואין תקנה לזו ותשב ותתעגן. ואמר ליה שאני הכא שכבר הוסבה. ורב אשי דאהדר ליה לרב יימר דמנסבינן לה לגברא דכותא, סבר שהבעל יורשה, כאביי, וכאביי פריק ליה.

ונמצא לפי זה, דרב אשי דהוא בתרא אית ליה ירושת הבעל דאורייתא, וכולהו תנאי הכין אית להו, רבי עקיבא ורבי ישמעאל דאמר אין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת שבנה ובעלה יורשין אותה, ואביי ורבא אית להו נמי הכין, דדקו לה מקרא מונתתם את נחלתו לשארו ונתתם את נחלת שארו לו, וכן ר' אבהו שאמר משום ר' יוחנן ומשום ר' ינאי משמיה דרבי ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, הכי נמי אית להו, ותרתין מתניאתא דאייתי בסמוך חדא תניא בהסבת הבן והבעל וחדא תניא בהסבת הבעל ולא הבן, תרווייהו אית להו ירושת הבעל דאורייתא. ורב פפא דאמר בעל לא ירית לאו בדוקא אמרה, דחייה בעלמא הוא דקא דחי דקראי לא קא מוכחי, דאיכא למימר דבעל לא ירית והסבת הבן הכתוב מדבר. ולא אשכחן בכולהו תנאי מאן דאמר ירושת הבעל מדרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכתוב (כתובות פג, ב) (ז"ל) ולרבי אל(י)עזר, ופליגי רבנן ורבי מאיר עליה בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נב, ב), דתנן התם אלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה (ב)דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים מתנה כמכר, ר' אלעזר אומר כולן חוזרין ביובל, ואמרינן עלה בגמרא והיורש את אשתו ירושת הבעל דאורייתא, וחכמים לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא במתנה ומשום דכתיב תשובו ודרשו ליה לרבות את המתנה, ורבי אלעזר אמר כולן חוזרין סבר לה כדרבנן דאמרי תשובו לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו, בכורה מתנה קרייה רחמנא, והיורש את אשתו ירושת הבעל דרבנן. אלמא ליכא מאן דאית ליה דרבנן בכולהו אלא רבי אלעזר, ולא קיימא לן כותיה אלא כחכמים וכרבי מאיר, ובכולהו אמוראי נמי (ו)לא אשכחן דאית ליה דרבנן אלא רב דאמר הכין בריש פרק הכותב ולא דחי כל הני מן קמי רב. ואפילו כי אמר רב פפא נמי, הא איכא רבא דרביה הוא דלא סבירא ליה כותיה. ור' יוחנן אית ליה נמי הכין, כדאמרן, ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד דהא איכא רב אשי דהוא בתרא דאית ליה הכין, כמו שכתבתי, והלכתא כותיה דבתרא הוא. ודאמרינן (כתובות, פג, א) בכותב לאשתו בעודה ארוסה דין ודברים אין לי עמך וכו' נחלה הבאה לו ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה לאו נחלה הבאה לו מדרבנן קאמר, אלא העתידה לבוא לו ממקום אחר על ידי מעשה שלא בא עדיין קאמר, וכמו שכתבתי למעלה בפרק (נ, ב) ובכתובות בריש פרק הכותב בסייעתא דשמיא.

דף קיב עמוד ב

תניא בהסבת הבן ותניא בהסבת הבעל:    כלומר, תניא חדא שאף בהסבת הבן הקפידה התורה וכל שכן בבעל, ותניא בהסבת הבעל לבד ולא בהסבת הבן, שאין ירושת הבן נחשבת כעקירה, דבן כרעא דאימיה הוא. תניא אף בהסבת הבן ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה וכו' כשהוא אומר ולא תסב נחלה ממטה למטה בהסבת הבעל אמור, הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, בהסבת הבן הכתוב מדבר. ומכאן ששניהן יורשין ובשניהן הקפיד הכתוב. ותקנת היורשת שני מטות לברייתא זו, או כרב פפא דאמר משום שכבר הוסבה, או דסבירא ליה להאי תנא דכל שנושאין אותה לגברא דכותא שפיר דמי, דבנה נמי מצד האבות משבט אביו ומצד האימהות משבט אמה, וכמו שכתבתי למעלה. תניא בהסבת הבעל, כלומר, ולא בהסבת הבן, דבכך לא הקפידה התורה, כדעת אביי. והכי גרסי: ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה בהסבת הבעל הכתוב מדבר, אתה אומר בהסבת הבעל או אינו אלא בהסבת הבן, כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה הרי בהסבת הבעל ולא בהסבת הבן.

דף קיג עמוד ב

אורעא כל הפרשה כולה להיות דין:    כלומר נחלת כל שאר הנוחלין כנחלת הבן, מה הבן דכתיב ביום הנחילו את בניו אף כל שאר הנוחלין שבפרשה כיוצא בו, ופר"ש(י) ז"ל דתרווייהו קראי צריכי, ביום הנחילו איצטריך לתחלת דין דביום, וחוקת משפט איצטריך לריבוי כל שאר נחלות דלהוי דין, דהאי דוהיה ביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש את אביו לחוד ונסתמה הפרשה להיות דין וצריך שלשה ביום.

ואם תאמר ולמה איצטריך, דאי לשלשה, כבר למדנו שהדין בשלשה, ומאי שנא הא, ואי ביום כבר למדנו (סנהדרין לד, ב) מהיקש דינין לנגעים, וכתיב (ירמיהו כא, יב) בית דוד דינו לבקר משפט, ואף על גב דכתב ושפטו את העם בכל עת, הא אוקמוה התם בפרק אחד דיני ממונות לגמר דין. וכתב ר"ש ז"ל סלקא דעתא אמינא חלוק נחלתו כחלוקת השותפין ולא חשיב דין, קא משמע לן.

שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין:    ואוקמא רב חסדא בשנכנסו ביום, שהוא כשר לדון, אבל בלילה כותבין ואין עושין דין, לפי שאינו זמן בית דין, דתחלת דין אינו בלילה, והוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין. וטעמא דאין עד נעשה דיין כדכתבינן לקמן.

וכתב ר"ש ז"ל, דאפילו ביום דוקא כשנכנסו לבקר ושכיב מרע מוסר דבריו בפניהם, אבל אם זמנום לעדים שוב אין עושין דין, ואפילו כשאחרים מעידין בפניהם, דמשעה שנעשו עדים שוב אין נעשין דיינין, דאין עד שבא להעיד נעשה דיין לעולם, בין העיד או כתב עדותו בשטר בין שלא העיד ולא כתב, דדמי לנכנסו בלילה דאין עושין דין. והביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמכות (ה, ב) דשלושה עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ר' יוסי אמר במה דברים אמורים בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר ורבי פליג ואמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו בהן אבל לא התרו בהן מה יעשו שני אחים ואחד שראו באחד שהרג את הנפש, ואמרו עלה בגמרא היכי אמרינן להו אמר רבא דאמרינן להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון, כלומר, כשבאתם לראות היה דעתכם לראות כדי להעיד או לראות בעלמא, ואם אמרו כדי להעיד נצטרפו נפסלו ונתבטלה עדותן והתם פסק רב נחמן כרבי.

והרב ז"ל בעצמו הקשה על דבריו מהא דתנן בראש השנה (כה, ב) ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד, ואוקימנא בשראוהו בלילה, אלמא אותו היחיד אינו נפסל לדין אף על פי שראה מתחלה בלילה והיה עד, אלא דן למחר כל שהעידו אחרים בפניו. ותירץ הוא ז"ל, דהתם בשלא נתכוונו מתחלה להעיד, אלא כשראוהו ממילא. וכן כתב גם משם רש"י ז"ל.

ואם תאמר אם כן לדברי הרב ז"ל גם אלו שנכנסו בלילה לבקר מפני מה נפסלו לעשות דין לעולם ואפילו כשאחרים מעידין בפניו. לא היא, דהכא אף על פי שהם לא נכנסו להעיד, כל שהשכיב מרע מצוה בפניהם בלילה שאין ראוי לדין, להעיד מסר להם דבריו, וכאילו אמר להם הוו עלי סהדי דמי, מה שאין כן בעד הרואה ממילא בעלמא, ובעד היודע מודה גם הרב ז"ל שאינו נפסל בכך לדין כל שמעידין אחרים בפניו בדיני ממונות.

אלא שאני תמה בדברי הרב ז"ל, דבסוף דבריו כתב דנכנסו בלילה אין עושין דין על פי עצמם אלא אם יעידו בניהם אחריהם, ונמצא שהרב ז"ל מודה שאינו עד ליפסל לדין אלא אם כן הזמינוהו בפירוש לעדות, ואף על פי שמי שעושה מעשה בפניו נראה כמתכוין לעשותו עד, כשכיב מרע זו שמוסר דבריו בפניו בודאי להעיד ולא לדון, או כמשתכוין תחלה להעיד, ואם כן מי שנכנס בלילה פעמים נעשה דיין, כשמעידין בפניו אחרים, ופעמים אינו נעשה דיין, ושיילינן ליה לאסהודי אתית או למחזי אתית.

ומכל מקום מה שהביא הרב ז"ל ראיה כאן מדרבי ומדפסק רב כנחמן שם במכות כמותו יש תמהין עליו, דהכא למאן קאמר כרב יהודה, ורב יהודה לית ליה כרבי אלא כרבי יוסי דאמר בממונות תתקיים עדות בשאר, ואי אפשר לומר שהרב לא אמר אלאל לפסק הלכה לדידן דקיימא לן כרב נחמן, שהרי הוא ז"ל לא דקדק כאן אלא מדקאמר רב יהודה שנכנסו לבקר את החולה ואמר דרב יהודה בדוקא נקט שנכנסו לבקר. אבל בנמוקי הרמב"ן ז"ל תירץ, דנראה לדעת הרב ז"ל שלא נחלקו ר' יוסי ורבי בדיני ממונות אלא בנמצא עד אחד קרוב או פסול, דרבי יוסי סבר ודאי למיחזי אתא ולא לאסהודי אתא כיון דפסול הוא, ורבי סבר שיילינן להו, אבל בעדים הראויים להעיד נעשו עדידם דמרבי נשמע לכולי עלמא.

ויש מפרשים, דמה שאמרו בלילה כותבין ואין עושין דין, דוקא בעדות עצמן, אבל כשאחרים מעידין לפניהם אף הן עושין דין, והוא הדין למי שנזדמן לעדות כל שלא העיד, דעד הרואה הרי הוא כעדים שראו את החדש בלילה, וכל שכן כשלא הזמינוהו להעיד, ואף על פי שנתכוון הוא להעיד, שאין המחשבה פוסלת, ומעשים בכל יום בקדושין ובכתובות שמקדשין בפני קרובים ורחוקים שנאספין שם, ואין פוסלין את הרחוקים מחמת הקרובים, ומקיימין את העדות ברחוקים.

ומה שאמרו שם דשיילי להו אי למחזי אתיתון או לאסהודי, דוקא בשהעידו קאמר, דלאחר שהעידו שיילינן להו אי לאסהודי נתכוון מתחלה לעדות, דכיון שנתכוונו מתחלה והעידו עכשיו בבית דין נצטרפו ופסלו ואפילו בדיני ממונות, אבל אם מתחלה לא נתכוונו להעיד, הרי לא נצטרפו עם הכשרים כלל ואף על פי שהעידו, ונמצא שאינן פוסלין אפילו כשהעידו עכשיו לפי שלא נצטרפו מתחלה, וכל שכן כשנתכוונו מתחלה להעיד ולא העידו עכשיו שאין מחשבתן בלא צירוף מעשה פוסלת.

רצו עושין דין:    פירש ר"ש ז"ל, דאף על גב דאין מעידין אחרים בפניהם כלום, הא פרכינן בראש השנה (כה, ב) לא תהא שמיעה גדולה מראיה. והרמב"ן ז"ל תפש עליו ב כך שלא אמרו שם בפרק ראוהו בית דין לא תהא שמיעא גדולה מראיה אלא בקדוש החדש, דלא כתיבא ביה כהגדה אלא כזה ראה וקדש, וכן פירש שם רש"י ז"ל, אבל בדיני ממונות ספיקא דגמרא הוא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כא, ב) שקיל וטרי בה בדיינין המכירין חתימות ידי עדים אם צריכים להעיד בפניהם, ובפרק החובל (ב"ק צ, ב) נמי איכא תרי לישני. אלא טעמא הכא משום דהגדת בעל דין איכא והרי היא כמאה עדים, דהודאת בעל דין כמאה עדים דהודאת בעל דין בפני בית דין אין לך העדאה גדולה מזו, ועושין עליה דין. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק ראוהו בית דין. גם כתבתי שם שנראין עקר דברי ר"ש ז"ל, דבכולהו אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכן משמע מסוגיא דבבא קמא.

עוד כתב ר"ש ז"ל, כשנכנסו בלילה עדות שהועד בפנים מפי החולה בלילה לאו עדות בפני בית דין הוא, דבההיא שעתא אינן יכולין להיות דיינין, ומיהוא העדים שהעידו בפני בית דין בלילה עדות גמורה יכולין לדון עליה למחר ביום. ואינו מחוור, דקבלת עדות כתחלת דין הוא ותחלת דין אינו בלילה. ותדע מדאמרינן בריש פרק ראוהו בית דין כיון דתנא ראוהו בבית דין נחקרו העדים למה לי, הכי קאמר אי נמי נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר וכו', ואיצטריך סלקא דעתא אמינא תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשו בלילה מידי דהוי אדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה, קא משמע לן, ואימא הכי נמי, אמר קרא כי חק לישראל הוא וכו', אלמא קבלת עדות כתחלת דין, הילכך אין מקבלין בלילה ואפילו עברו וקבלו אינו מקובל ואין דנין על פי אותה קבלה כתחלת דין.

והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו קיום שטרות אין עושין בלילה. ומיהו בירושלמי (סנהדרין פ"ד, ה"ה) אמרו שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין, וכתב הרמב"ן ז"ל דאינו דומה כן לפום גמרין, מדאמרינן פרק קמא דסנהדרין (יא, ב) אין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש, וגמר לה מהא מה משפט מיום אף קדוש החדש ביום, ומינה לדנו בלילה או שקבלו עדות בלילה לא עשו ולא כלום. ועוד שנינו ביבמות (קד, א) חל(י)צה בלילה [חליצתה] כשרה ור' אל(י)עזר פוסל, ומפרש עלה בגמרא דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא, ומינה דקבלת עדות דלילה שהיא כתחלת דין פסולה.

עוד כתב ר"ש ז"ל, דמהא דרב יהודה דאמר רצו כותבין רצו עושין דין, שמעינן דאינו צריך לומר אתם עדים, דאילו אמר אתם עדים אין עושין דין, והילכך בשלא אמר אתם עדים היא ואפילו הכי רצו כותבין. ודברים פשוטים הן דאינו צריך לאתם עדים ואפילו בבריא אלא בהודאות בלבד, וכדי שלא יאמר לו משטה אני בך.

דף קיד עמוד א

ומה שאמרו אין עד נעשה דיין:    כתב ר"ש ז"ל משום דצריכין העדים לעמוד בפני הדיינים ועדים בעמידה ובית דין בישיבה, דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו' ודרשינן ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב וגו' אשר להם הריב אלו בעלי דין לפני [יי'] אלו הדיינים, אלמא עדים בעמידה ובית דין בישיבה. ויש מי שאומר משום דבעי עדות שאתה יכול להזימה, משום כן פסלו עדים הקרובים לדיינים, שאם הוזמו לא על פיהם הן נהרגין. ויש מי שאמר דנפקא לן מהא דרב יהודה ומדאורעה פרשת נחלות להיות דין, וכבר כתבתיה בארוכה שם בריש פרק ראוהו בית דין.

קנין עד מתי הוא חוזר:    יש מי שפירשה דוקא בקנין מתנת שכיב מרע במקצת, ומשום דשכיב מרע עשוי לימלך ולחזור בו פעמים במקצת פעמים בכל, הא בקנין דבריא אין לו. ודבר הלמד מענינו הוא, שהביאו בשמועה זו דמתנות של נחלות. ויש אומרים דקנין סתם אמרו, לא שנא דשכיב מרע ולא שנא דבריא, ומשום דקאמר רב יוסף כותי' דידי מסתברא דאמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה, משום הכי הביאוה כאן וזה עיקר. ורבינו תם ז"ל אמר דהוא הדין לכל שאר הקנאות בחזקה ומשיכה. ואינו מחוור, שהרי אמרו (לעיל פו, ב) כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה, וסתמא דמילתא בעסוקין באותו ענין הוא, וכן כשהיתה מדה של לוקח ויש בה שנתות ראשון ראשון קנה, אלא בקנין סודר בלחוד אמרו ואפילו קנין של בריא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

אלא לרבה דלמא הדר בה:    יש מפרשים, מדקאמר רצו עושין דין, אפילו מיד משמע, וניחוש דילמא לאחר גמר דינם יחזור בו ונמצא דינם בטל ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ויש דלמא הדר ביה לבתר כן ולא ידעינן. ואינו מחוור, דלהכי ליכא למיחש, דאם איתא בטלת כל מתנות שכיב מרע ואפילו כתיב בהון ומגו מרעיה איתפטר לבי עלמיה, דדילמא הדר ביה ולא ידעינן, ועד דמסהדי דלא זזה ידם מתוך ידו מכי פקיד קדמיהון לא נידון בה.

ור"ש ז"ל פירש, כיון דאפשר לו לחזור, אם דנו תוך אותו זמן אין דינם דין ואפילו ידעינן דלא חזר בו, שאין ישיבתם ישיבת בית דין. וכענין זה פירש הרב בעל המאור ז"ל דכיון שאי אפשר להם לדון באותה ישיבה אין זו ישיבת בית דין. וכן פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דכיון שאי אפשר להם לדון מתוך אותה ישיבה אינן בית דין ולא נמסר להם בתורת בית דין אלא בתורת עדות ואין עד נעשה דיין. ורב חסדא דדחה ואמר והדר יתיבון ומקמי דליפוק לברא, מושב בית דין הוי, ואף על גב דלא חזי למידן בתחלת ישיבתן, דכל דינא הכין הוא, דבתחלת ישיבת הדיינים אי אפשר להם לפסוק הדין עד שיתבאר מתוך טענותיהן, ואפילו הכי לכי מתברר חותכין אותו ותחלת ישיבתן מיקריא ישיבת בית דין, הכא נמי אף על גב דאי אפשר להן בתחלת ישיבתן עד דקמו ויתיבו, משום דלא איתברר אי מהדר ביה או לא, כי קמו ויתיבו איתברר דצוואה גמורה היא וחותכין עליה את הדין.

דף קיד עמוד ב

והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה:    ואיכא למידק, דמחצה לאו פלוגתא דרבה ורב יוסף הוא, אלא דרב יוסף ואביי (לקמן קמג, א). ויש לפרש דקים להו דאביי משמיה דרבה רביה אמרה.

יש מי שאומר דלא איפסיקא הלכתא כרבה בר מהני תלת אלא במאי דפליגי בהאי מסכתא, אבל בעלמא איכא דהלכתא כרב יוסף דהא (בב"ק נו, ב) בשומר אבדה אפליגו, וקיימא לן בההיא כרב יוסף דאמר שומר שכר הוי. וליכא למימר דבההיא נמי הלכה כרבה, דהא בפרק השוכר במציעא (פב, א) ובשבועות פרק שבועת הדיינים (מד, ב) מתמהינן לימא דרב יוסף תנאי היא ואמרינן לא דכולי עלמא אית להו דרב יוסף, וכי היכי דלא ליתוקם דרב יוסף כתנאי הדרי לפרוקי (פסק') [פרוקי] אחרינא. ועוד דבשבועות (מט, ב) איצטריך רבה לאוקמא כתנאי ואיהו דאמר כרבי אליעזר ורב יוסף כרבי עקיבא, ורבי אליעזר במקום רבי עקיבא אינה משנה, דרבי אליעזר שמותי הוא (נדה ז, ב).

והרב אלפסי ז"ל כן פסק בההיא (ב"ק נו, ב) דשומר אבדה הילכתא כרב יוסף. ואלא מיהו ודאי כללין בכולי תלמודא הוא. ואף על גב דבההיא דשומר אבדה הלכתא כרב יוסף, משום דחזי ביה טעמא, אבל כל היכא דליכא טעמא כרבה קיימא לן. ואל תתמה, דכולהו כללי נמי איכא דנפקי מנייהו ולאו דוקא, שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, ואמרי בפסחים (כז, א) גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה, משום דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ובהא אפילו מחביריו משום הכי אפכה שמואל ותני לה, ודכותה איכא טובא.

אין הבעל יורש את אשתו בקבר:    פירש ר"ש ז"ל, בקבר האשה. ואינו מחוור, דאם כן אינו כבן אצל האם, דאלו הבן יורש את אמו בקבר האם ומנחיל לאחים מן האב. ועוד דבעל שאינו יורש את אשתו בקבר האשה משום דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק [בשעת] מיתתה, ואילו הבן נוטל בראוי כבמוחזק. והעיקר כמו שפירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בן מיגש, שאין הבעל יורש את אשתו בקבר הבעל, דכיון דמת ליה והותרה לינשא לאחר נפרדה ממנו ושוב אינו יורשה, שהרי אילו תנשא לאחר האחר יורשה, וכן הבן שבקבר אינו יורש אמו להנחיל לאחין מן האב. ובני אחות בגררה דהנך נקטה.

דף קטו עמוד ב

מלמד שבא צבעון על אמו וכו':    ואם תאמר ומאי ראיה קא מייתי להו מהכא, דאינהו נמי מודו דבן הבן הרי הוא כבן, ולא נחלקו אלא בבת הבן שתירש הבת עמה. פירש ר"ש ז"ל, דאין הכי נמי, והיינו דקאמר ליה בכך אתה פוטרני, ומיהו רבי יוחנן בן זכאי לא רצה מעיקרא לגלות לו טעמי התורה ודחה אותו בכך, ולא נתכוון אלא לדחות הקל וחומר שהיו דרושין מעצמן, ואחר כך גילה לו ואמר לו מה שכן יפה כחה במקום אחין.

ורבינו תם ז"ל כתב, דענה נקבה היתה, וכמו שכתוב (בראשית לו, ב) אהליבמה בת ענה בת צבעון. ואף על פי שכתוב (שם, כד) הוא ענה אשר מצא, מפני שהיתה היא מן האלופים קראה בלשון זכר. ואהליבמה שהיתה מן האלופים נקבה היתה, כדכתיב אהליבמה בת ענה ואהליבמה אשת עשו. וזהו שהביא לו ראיה לשבור דבריהם מכאן. ומכל מקום עוד צריכין אנו לומר כלשון הרשאון, שלא נתכוון מתחלה אלא לשבור הק"ו שלהן, שהרי כאן מנאה עם הבנים ממש, אלמא אינה ככח כחו אלא ככחו ממש, דאי לא מה הביא להם והלא אף הם מודים שבת הבן יורשת. והיינו דקאמר ליה ר' בכך אתה פוטרני ולבסוף שבר דבריו לגמרי, דמה לבת בנו שכן יפה כחה במקום האחין.

דף קטז עמוד א

מלמד שהתנו השבטים עם שבט בנימן וכו':    פירש ר"ח והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, שהתנו שכל אשה שישאו משאר השבטים והיא בת נחלה שתשאר הנחלה לאחי אביה. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דבגירסת הספרים יש שלא תירש בת הבן עם האחים. ועוד דזה אינה ירושת פליטה לבנימן ושלא ימחה שבטם מישראל, אלא שלא יוסיפו על שבטם נחלה על נחלתם.

ור"ש ז"ל פירש, שהתנו שבת הבן היורשת עם האחים משבט בנימין, אם תנשא לאחד מן שאר השבטים שלא תירש עם האחים אבל בת יורשת שלא במקום בנים תירש, שאין דעת המת נוחה שנעקור נחלתו מזרעו, וזה עיקר. והוצרכו להתנות בכך, מפני ששבט בנימין מספר עכשיו מועט ונחלת בנות הבנים מרובה ויורשת הרבה, ואם תנשאנה לשאר השבטים כמעט לא תשאר להם פליטה בנחלתם מחמת ירושת הבנות.

דף קטז עמוד ב

אילו איתיה ליצחק יצחק קודם:    תמה אני בדברי רבא, וכי רבא אין לו משמוש נחלה. וצריך עיון.

מתני': ושהיה בכור ונטל שני חלקים:    ואף על פי שלא היה חפר מבאי הארץ, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק (לקמן קיט, א) הא פרישנא דארץ ישראל מוחזקת היא. ואף על פי שמת צלפחד בחיי חפר ולא באו הנכסים לידו קודם מיתתו, אפילו כן בנותיו נוטלין חלק בכורתו, שהוא יירש את חלק בכורתו בקבר להנחיל לבניו, ואין זה ראוי שאמרו שאין הבכור נוטל בו.

ודע כי לא נאמר ראוי ומוחזק, אלא בשראוי או מוחזק למוריש את הבכור או את הבעל בשעת פטירתו, אבל לא ראוי ומוחזק ליורש שהוא הבכור או הבעל. כיצד, ראובן בכור יעקב וחנן בכורו של ראובן, אם מת ראובן בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב, בין שהיו לו ליעקב נכסים שקנה בחיי ראובן בין שקנאם או שנפלו לו בירושה מיצחק לאחר מיתת ראובן, בני ראובן חנוך ופלוא כשבאין לחלוק בנכסי יעקב עם שמעון ולוי נוטלין חלק בכורה מחמת ראובן אביהם שהיה בכור, שהרי נכסים אלו מוחזקין היו ביד הזקן בשעת מיתתו, אבל חנוך בכורו של ראובן כשבא לחלוק עם אחיו, נוטל פי שנים בנכסים שהיו מוחזקין ביד ראובן אביהם בשעת מיתתו, אבל בנכסי הזקן לא יטול אלא כפשוט, ואף על פי שהוא בכור בן בכור, שנכסים אלו מוחזקין היו ביד יעקב המוריש לאביהם אבל לא היו מוחזקים ביד ראובן מורישם, וכבר אמרתי שאין הדבר תלוי אלא במוריש.

וגרסינן בירושלמי (ה"ג): כתב בכל אשר ימצא לו בכור אינו יורש בראוי כבמוחזק, כיצד מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, ואם היה אביו בכור כשם שנוטל בנכסי אביו כך נוטל בנכסי אבי אביו, ריש לקיש בשם אבא כהן בר דלא נאמר משפט לענין כפילא ונאמר משפט לענין פשיטות מה לענין פשיטות אתה רואה את הבן כאילו האב קיים ליטול [פשיטות אביו] אף לענין כפילא אתה רואה את הבן כאילו האב קיים ליטול כפילת אביו.

ושנינו בתוספתא (פ"ז ה"ב): כיצד אין נוטל בראוי כבמוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו, ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. פירוש, לא שנוטל פי שנים בנכסי אבי אביו כשבא לחלוק בהם עם אחיו קאמר, אלא כשבא לחלוק עם אחי אביו בנכסי הזקן, ולא כשהוא בכור, אלא אפילו היה הוא פשוט, לפי שהוא נוטל בנכסי הזקן פי שנים מאביו שהיה בכור והנכסים היו מוחזקין לזקן המורשי.

והתימה מן הרב בעל הלכות גדולות ז"ל (ריש הלכות נחלות) שכתב, שאלו היה בכור בן בכור נוטל פי שנים אפילו בנכסי הזקן, ונראה שסמך על התוספתא זו, ופרשה כשיהיה בכור לאביו ובא לחלוק עם אחיו בנכסים שנפלו להם מאבי אביהם, ואינו אלא כמו שפירשנו.

דף קיז עמוד א

ומחזרין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה:    יש מי שגורס אצל אבי אביהם, דאילו מחזירין לאביהם גם אביהם כל אזחד מנחיל לבנו כל שבא לידו, וכיון שכן אפילו החזירו חנוך ופלוא שני בני ראובן אצל ראובן אביהן שני חלקים, ונמואל וימין ואהד שלשה בני שמעון אביהן, למה חוזרין וחולקין בשוה, שהם לא הורישו אלא כל אחד לאביו שהיה מיוצאי מצרים. אלא לאבי אביהם גרסינן, וכגון שיצא יעקב ממצרים וראובן ושמעון הטפלים עמו, והוליד ראובן ושמעון במדבר זה אחד וזה שנים, ונכנסו לארץ בני עשרים זה נטל חלק וזה שנים, והחזירום אצל יעקב אבי אביהם וחזר יעקב ונתן לבן ראובן בן בנו מחצה מחמת ראובן אביו, ומחמת שמעון בנו נתן מחצה לשני בני שמעון בני בנו. ושני כהנים אלו שאמר מכרי כהונה הם, וכל מי שנותן להם בגורן לא מחמת עצמן נותן להם אלא מחמת הזקן, שהוא גדול הבית והוא המכר, אלא כדי שלא ילך אחד מבני הבנים בידים רקניות נותן לזה ולזה, והכל מחמת הזקן, על כן כשבאין לבית מחזירין אצל הזקן והזקן מחלק לשני בניו חלק כחלק לזה מחצה ולזה מחצה.

אבל ר"ש גריס: אצל אביהם, וכן היא ברוב הספרים שלנו. ופירוש, שני כהנים אלו משותפין, ודכותה ביוצאי מצרים אנו רואין שמעון ולוי אחים שיצאו ממצרים כאלו שניהם יורשין [שנפלה] להם ירושה בארץ, ובניהם הבאים לארץ נוטלין אותה ומחזירין אותה להם, והם חולקין שוה ומורישין לבניהם בשוה זה מחצה וזה מחצה, ומשל דשני כהנים דאמר, בשני כהנים משותפים קא אמר, וכן היא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם: משל למה הדבר דומה לשני אחין משותפין שיצאו ממצרים, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, וירשו בית חמשת כורין כל אחד דואחד נטול לתך, החזירום לאבותיהם וחולקים נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובניו של זה מחצה, דוסתאי בן יהודה מושלו משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים משותפין שהיו עומדין על הגורן לזה תשעה בנים ולזה בן אחד ונטלו עשרה קבים הביאום לבתיהם וחלקום, נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובניו של זה נוטלין מחצה. עד כאן. וזה מבואר כדברי ר"ש(י) ז"ל, וכן נמי איתא בתוספתא (פ"ג ה"ג). וכתב ר"ח ז"ל בפירושיו נראה שגם הוא גורס אצל אביהן.

דף קיז עמוד ב

הא דתניא היה מיוצא מצרים וכו' מכאן ומכאן נוטל מכאן ומכאן:    פירש ר' יהוסף הלוי ז"ל כשהיה אביו ביוצאי מצרים לא הוא, והוא היה מבאי הארץ ולא אביו, נוטל חלק מחמת אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ, כי לאלו ולאלו נתחלקה. אבל לאו למימר שיטול אחד מחמת עצמו שניח חלקים אף על פי שהיה הוא מיוצאי מצרים ומבארי הארץ וכגון שהיה יתר מבן ששים כשנגזרה גזרה כולא היה מן המתים במדבר, ואי נמי כגון יהושע וכלב, שאין לך אחד שנטל מחמת עצמו שני חלקים. וכן ירש ר"ש ז"ל ללשון אחד.

והביא הרב הלוי ז"ל ראיה לפירושו מדתני בספרי (במדבר כו, נג) ר' שמעון בן אלעזר אומר זה נוטול חלקו ולק אביו נמצא מקיים שני מקראות האלה לאלה תחלק הארץ בנחלה ובשמות מטות אבותם ינחלו. אבל בתוספתא (פ"ז, ה"ג) משמע דאיש אחד שהיה הוא מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב נטל שני חלקים, דתניא התם: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו ג' חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים, אלמא יהושע וכלב עצמן נטולו מכאן ומכאן.

וכן משמע נמי מברייתא שהביאו בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם: תני ר' הושעיא בן קרחה אומר נתחלקה הארץ ליוצאי מצרם ולעומדים בערבות מואב כיצד וכו' בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים בנחלה חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב ושהיה בכור ונטל שני חלקים ושנטלו חלק אביהן בתוך אחי אביהן אמר רבי יוסי מתניתין לא אמרה כן אלא נתון תתן להן נחלה וכו', והנה בנות צלפחד דלא נטלו מחמת עצמן ממש וממנין ערבות מואב, אלא שנטלו שני חלקים אלו מחמת צלפחד אביהם שהיה מכאן ומכאן, לפי דעת ר' הושעיא, ולא כמאן דאמר מקושש זה צלפחד. כן נראה.

בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו:    כלומר, משכחת לה וכמאן דאמר לקרפיף גברי אתפליג, וכדתניא בתוספתא (ראה ספרי במדבר כו, נד): הרי שיצאו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ חמשה קורא אני עליו לרב תרבה, והרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעטי תמעיט. אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעטו והרי כל אחד נוטל מחמת עצמו. ואפילו תימה לחזרה, לא שייך למימר לרב ולא נחלתו.

ולי נראה דאדרבה, אי לזרה הפך הדברים, לרב תמעיט ולמעט תרבה, שהרי מוך החזירה יטלו בשוה וממעטים למרובה שיטול המעט כמו משום טפלים נפישי דאית להו. ולפי דהאי אפשר אפילו למאן דאמר לשבטים אפליג, דאף על פי שהיה מנין של יהודה מרובה ממנו טובא, טפלים טובא, ואף על פי שנוטלין חלק כאחד מן השבטים אפילו כן צווחו על שלא היה חלקם מספיק לפי הטפלים. אי נמי אפילו למאן דאמר לשבטים אפליג, לא שיטול שבט המועט באוכלוסין כמרובה, אלא שמוסיפין לזה לפי פקודיו, וכדכתיב איש לפי פיקודיו יותן נחלתו, ואחר כך חוזר השבט וחולק למשפחותיו. וכן כתב למטה הראב"ד ז"ל.

דף קיח עמוד ב

מתלוננים שבעדת קרח:    פירש ר"ש ז"ל, דהיינו מאתים וחמשים איש שבעדתון. ועדתו היינו אנשי ביתו. והרא"ם ז"ל פירש, דעדתו היינו כל אותן מאתים וחמשים איש ומתלוננים שבעדתו כל אותן שאמרו אתם המתם את עם יי'. וגם עכשו לפי פירושו אכפול יהושע וכלב למירת טובא מארץ ישראל. והראשון נראה עיקר, שאותן המתלוננים לא היו בעדתו.

תרי אחי דאבא הוו ליה:    כלומר, ומבאי הארץ היו ומתו קודם שחלקו. הקשה הראב"ד ז"ל, אם כן כשנתכתב מקרא זה דנתון תתן וכו', דמניה דרשינן נחלות אלו, עדיין חיים היו, ואיך הבורא רכותב עליהם בנכות צלפחד ירשו אותם. והוא מפרק לה, שכאן נרמז לו למשה שעתידין אלו למות וירשו אותם., זה נרמז בתורה ונתפרש ביהושע, דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה.

דף קיט עמוד א

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים:    לאו דוקא, אלא לומר במטלטלין. ופירש ר"ש ז"ל, דלהכי נקט יתדות אהלים משום דלכולם היו יתדות אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל. ור"ח ז"ל פירש דאגב גררא קא משמע לן דיתדות אהלים כמטלטלים דמו, דלא תימא כיון דמחוברין בקרקע כקרקעי דמי. ולא ידעתי מאין שמענו זה, דאם תמצא לומר דכקרקע דמו, גם הם היו נוטלות חלק בכורה בהם, שהרי מוחזקים הן. ומסתברא שהיה יכול לתרץ דתלתא אחי דאבא הוו ליה ובקרקע ממש נטלו, ותו לא תקשי ליה מהא דרבי חידקא, אלא תלתא אחי דאבא ליכא דוכתא למדרשינהו, דתרי הוא דדרשי מנתון תתן ולא תלתא. ותו דאם כן תהדר קושיין לדוכתא מאי קא חשיב אי טפלים קא חשיב טובא איכא, כדאקשינן לעיל. כנ"ל.

יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה אלא שאינו יודע באי זו מיתה:    ואם תאמר והלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא בחנק. יש לפרש דיודע היה דשבת חמורה דאיתקש לע"ז, וכע"ז היא שכל המודה בה כאלו כופר בכל התורה, ולפיכך נסתפק לו אם נדון בסקילה כע"ז. ואם תאמר אם כן איך נתחייב מיתה והא בעי התראה. י"ל שהתרו בו במיתה סתם, וכדאיתא בפרק הנשרפין (סנהדרין פ', ב). ולמאן דאמר במיתה האמורה בו הוראת שעה היתה.

דף קיט עמוד ב

ואם אמרת מוחזקת היא אם כן מאי קא מבעיא ליה:    ואיכא למידק, אלא מאי אינה מוחזקת, אם כן מאי קא מבעיא ליה. יש לפרש דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי ולטעמיך, אלא דאיכא טובא בתלמודא דמצי לאקשויי ולטעמיך ולא אקשי.

ופשטו ליה תרווייהו ירושה היא להם ומורישין ואינן יורשין:    ירושלמי: אמר ר' הושעיא כל שנאמר בהן מורשה דיהא הוא היתיבון והכתיב כמורשה קהלת יעקב, אמר לון ואית דיהא סגי מינה מן דו לעי לעי הוא משכח כולה.

אילו היה לו בן לא דברנו:    פירש ר"ש ז"ל, דפרשת נחלות כבר נאמרה, כדאמרינן לעיל שלא נסתפק מחישה אלא אם נוטלים חלק בכורה אם לאו. ואינו מחוור, שאם לא נסתפקו אלא בחלק בכורה אם ארץ ישראל מוחזקת אם לא, מאי קאמרינן אם כבן אנו נירש ואם לאו תתייבם אמנו, והלא אפילו היו כבן אם ארץ ישראל אינה מוחזקת לא היה יורש. אלא שכל פרשת נחלות לא נאמרה עדיין, אלא שמשה רבינו עד שלא נאמרה פרשת נחלות לישראל יודע היה שהן יורשות, אלא כששמעו פרשת יבמין כך דרשו, כיון שהיבם קם תחת אחיו ליבום וקם על שמו בנחלתו והבן מונעו מליבם ומלירש, אם כן הבן וכיון שכן דרשו הם אם אנו מצילות את אמנו מלהתיבם אם כן נעמוד במקום אבינו לנחלה ואם לאו תתייבם אמנו כדי שיקום היבם על נחלת אבינו.

והראב"ד ז"ל פירש, שאף על פי שעדיין לא נאמר איש כי ימות ובן אין לו, כבר שמעו לאלה תחלק הארץ בערבות מואב, ולאלה לזכרים שכתב מספרם, על כן אמרו אלו היה בן לא דברנו, ועכשיו שאין בן נהיה אנחנו במקום בן כמו לענין יבום. ואין פירושו מחוור בעיני, שאם כן מה דרשו, שהרי טפלים מצילות את אמם מלהתיבם ואף על פי שלא היו מן המנין בערבות מואב ולא היו מכלל אותם שאמר הכתוב לאלה תחלק הארץ.

דף קכ עמוד ב

אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל:    כלומר, כל ישראל בנדרים כאהרן, ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות, ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות, שהן המומחין.

ואם תאמר שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו, אהרן חד ובניו תרי הרי תלתא. ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא, וכאן רמז להן הכתוב כן. ויש מפרשים, כיון דמומחה בחד והדיוטות אפיקתיהו מחד, אקומינהו בשלשה בבית דין דעלמא.

ואם תאמר אם כן לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין ליסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל, דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות, אבל למישרי איסורי לא אמר, דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתיר את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי איצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל, דאי משום ללמד על הפרת נדרים, וכדאמרן, ליכתביה גבי נדרים גופייהו, וכענין שאמרו ביבמות פרק כיצד (כב, ב) גבי אחותו מאביו ומאמו. ושמא לדרשא בא שם, ויש לי לומר דילמד על שחוטי חוץ שהכל חייבין בהן ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה, ומשום ששחיטה כשרה היא בזר, דמקבלה ואילך מצות כהונה.

ולבית שמאי דאמרי' אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש וכו':    ואיכא למידק, אדרבה, היא הנותנת דהוה להו למימר דיש שאלה בהקדש, דהא דאמרינן הקדש טעות הקדש היינו משום דחמירא מחשבתו, דאלו אמר מקדיש שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש, ויצא לבן, ואמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן, קא הדרי בית שמאי דאזלי בתר דעתיה, כדאיתא התם בנזיר (לא, ב) וכיון שכן אית להו למימר מינה דיש שאלה בהקדש, דהא אזלינן בתר דעתיה דמקדיש. ותירץ רבינו תם ז"ל, דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה, אלא שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפך דיבור, וכל שכן שתופס בדיבור הפך המחשבה, ולפיכך אין שאלה בהקדש.

הא דאמרינן: זה הדבר דראשי המטות מבעי' ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר:    קשיא לן, דהא רבי יוחנן אמר התם בנדרים (עז, ב) בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר ולא כלום, ומי נימא דרבי יוחנן כבית שמאי. וי"ל דאפילו לבית הלל נמי אית להו הכין, ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר לחכם בלשון היתר, דכתיב דלא יחל דברו, דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, ובבעלד ואב כתב בלשון הפרה. ודדריש נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט חייב ולא על המולק, בית הלל נמי אית להו כי הא, אלא דנפקא להו בזבחים (קז, א) לדרשא אחרינא, ומדכתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק, והכין דרשינן ליה נמי בתורת כהנים (שם, צ).

דף קכא עמוד א

מועדי יי' צריכין קדוש בית דין:    פירש ר"ש ז"ל שלא המועדות בעצמן צריכין קידוש, אלא ראשי חדשים שבהן תיקון המועדות, והיינו דתנן בקדוש החדש (ר"ה כד, א) ואומרים מקודש מקודש. ור"ח ז"ל כתב זה לשונו: מועדי יי' צריכין קידוש בית דין, כי משה רבינו קדשם, שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, דבור זה קדוש המועדות הוא מפי משה. שמעינן מינה שהמועדים צריכים קדוש בית דין לקבעם ולומר המועד ביום זה המקודש. עד כאן.

הא דאמר רב חסדא ביחיד מומחה:    פירש ז"ל, מומחה בקי בתלמוד, כלומר, רב מובהק, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' נדרים ה"ה), ומסתברא דמומחה סמוך קאמר דומיא דמועדות דהא כי אמרינן דלגבי הפרת נדרים לא בעי מומחין כמועדות, אקשי והא ראשי המטות כתב, ואם איתא מאי קושיא, אכתי אמינא דלא בעי מומחין כמועדות ומועדי יי' צריכין מומחין סמוכין כמשה ואהרן דכתיב לכם ככם אבל הפרת הא מומחין בקיאין צריכא, והיינו ראשי המטות. אלא דאף ראשי המטות מומחין סמוכין משמע, כל שאינו מומחה סמוך אינו מתיר ביחיד אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא. והכין משמע ליה שם בנדרים מן מה שאמרו בירושלמי, וכבר כתבתיה בארוכה בנדרים (עח, א) בסייעתא דשמיא.

מאי דרוש איש ממנו (ו)לא יתן בתו לבנימן ממנו ולא מבניו:    כתב הרמב"ן ז"ל, אני תמה, כיון שאין משמעות אלא מהם, כל אחד ואחד בעצמו נדר ובנו מותר, ומאי יום שהותר לבא בקהל, היום הראשון שנולדה בת לבנים הותר לאותה ועדיין אסור בכולן. ומשמע דלשון בני אדם בנדרים כולהו כהדדי מתנו, ועד שכלו אותו הדור נאסרו לבא בהן, (ויש) [ויום] שכלו הותרו בכולן ועשאוהו יום טוב. עד כאן.

דף קכא עמוד ב

יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו הטוב והמטיב:    ובמדרש איכה רבתי (פ"ב, ד') אמרו, כרם גדול היה לאדרינוס המלך מהלך שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמין טבריה לצפורי, והקיפוהו מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידים ולא הבאישו ולא הסריחו ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמדה למלכות אחרת ונגזרה עליהם קבורה, אמר ר' חנינא יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו חכמים הטוב והמטיב בברכת המזון על היין ולא תקנוה בתפלה משום מעשה כרמו של אדרינוס זכר לדבר.

אחיה השילוני ראה את עמרם:    סבר כמאן דאמר פנחס לאו היינו אליהו, דלמאן דאמר אליהו זהו פנחס לא היה צריך לאחיה השילוני, אלא לימא משה ראה את עמרם ואליהו ראה את משה, וסבירא ליה נמי דחנוך לאו היינו מטטרון, דאי הכי שנים קפלו את העולם, שחנוך ראה את אדם ועדיין הוא קיים. ויש אומרים דאפילו תמצא לומר חנוך זה מטטרון, לא חשיב ליה, שהרי נסתלק מן העולם הזה, אבל אליהו עדיין הוא בעולם ונראה לראויין לו.

הא דאמרינן: לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, ועמרם שהיה משבט לוי היה מבאי הארץ, ואחיה השילוני קטן היה כשראה את עמרם. ונראה שדחקו לרב ז"ל לומר כן, מפני שלא פירש שאחיה השלוני היה משבט לוי, והיה לו לומר אחיה השלוני לוי היה ולא נגזרה גזרה על שבט לוי. ומכל מקום אי אפשר לומר דעמרם היה מבאי הארץ וזיל קרי בי רב הונא, שהרי אמרו כאן דעמרם ראה את יעקב, וכיון שכן על כרחינו מת עמרם קודם לחמשים ושש שנה עד שלא יצאו ממצרים, שהרי עמדו במצרים מאתים ועשר שנה משירד שם יעקב, כמנין רדו, צא מהם שבע עשרה שנה שהיה יעקב בארץ מצרים, נשארו קצ"ג שנה, וימי שני עמרם אשר חי שבע ושלשים ומאת שנה, ואף לכשתמצא לומר שלא נולד עמרם עד תשלום שני יעקב, נמצא שמת קודם יציאת מצרים חמשים ושש שנה. אלא אחיה לוי היה והוא הוא שראה את עמרם במצרים, וכן פירש ר"ש ז"ל, ומנין שהיה לוי דכתיב בדברי הימים (דה"א א, כו) והלוים אחיה על אוצרות בית אלהים.

דף קכג עמוד ב

גירסת הספרים: אי דלא אתי לידא דאבוהון ראוי הוא:    והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל העביר עליה קולמוס, דלא מיקרי ראוי אלא במה שבא עליהם לאחר מיתת אביהן מכח אביהם, ואלו לא נטלו כלום במתנות אלו מחמת אביהם אלא מחמת עצמם ונכסים של עצמם הם. וגירסת הרב ז"ל: אי דלא אתי לידא דאבוהון אמאי, כלומר, נכסי עצמן הן. וגירסתו מחוורת.

ומכל מקום יש לי ליישב גירסת הספרים, דאפילו המקשה היה מרגיש בתירוץ הבא בגמרא, דהיינו במכרי כהונה, שכן דרך התלמוד בכמה מקומות שהמקשה מרגיש קצת בתירוצין ומכניסן ברמז בתוך דבריו, והכי פירושו, אי דלא אתיא לידא דאבוהון ואפילו במכרי כהונה וזה נותן להם מחמת הכרת אביהן, מכל מקום כל שלא הורמו ראוי הוא. ופריק במכרי כהונה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. כנ"ל לישבה.

דף קכד עמוד א

ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי:    פירש ר"ש ז"ל, דנפקא מינה להיכא דהלכות האחים למדינת הים, אף על פי שהבכור הזה כאן אין לבעל חוב בקרקע עד דשמעי בית דין טענת האחין, דמה ידעינן אי זו טענה יש להן, דשמא יטענו פרענו או שטר פרוע הוא, ולפי פירושו אפשר דאפילו לרבא דאמר בפרק הכותב (כתובות פח, א) דאפילו בבעל חוב דעלמא נפרעין מן האדם שלא בפניו, כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו ויושב במדינת הים, אפילו הכי נפקא מינה הכא, דאפילו לא היה בכור זה רשאי לסלק עצמו מחלק בכורתו אומרים לו או פרע או נורידנו לבעל חוב בקרקע כדינו בשומת בית דין מיד. אבל עכשיו, כל שהאחים קרובים כדי שנשלח ונודיעם, אין יורדין לנכסים עד שנשלח להם תלת איגרין חדא גו תלתין וחדא גו תלתין וחדא גו תלתין, כדאיתא בירושלמי בפרק הכותב (ה"ח).

והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, שאין הלוה רשאי לסלק עצמו מנכסיו ולומר לבעל חובו איני נותן אלא הרי נכסי לפניך, אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור ולהגבותם או לשומן עליהן, ומהכא שמעינן לה. ואני תמה, מאין זה וכי כופין בשוטי למי שאינו רוצה להטפל בנכסיו לפרוע. אלא אם רצה אומר לבית דין איני רוצה להטפל בנכסים שומו לו והורידוהו כל זמן שתרצו, לדידן דקיימא לן דשעבודא דאורייתא. ואפשר דלרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פריעת בעל חוב מצוה שכופין אותו כשאומר לא בעינא למעבד מצוה, כדאיתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי. אבל לדידן אין כופין בשוטי אלא בהורדה לנכסים.

והראב"ד ז"ל פירש, דאפילו פשטותו אם אמר איני רוצה בירושת אבי ולא אפרע חובותיו אין מעשין אותו, אלא הכא לענין חזרה קאמר, דאילו לפשיטות כי אמר פשוט לא יריתנא ולא פרענא, וכי פרעי אחוה בזוזי הדר אמר הבו לי מנתאי ואפרע לכו זוזי מצי הדר ביה, דמכי מית אבוה זכה ליה בחלק פשיטות, וכי אמר לא פרענא לא זביני הוה ולא מתנה הות ולא הפקר. אבל חלק בכורה אכתי לא זכה ביה, דמתנה קריה רחמנא, ובמתנה כל דאמר אי אפשי בה דבריו קיימין. ועוד דבחלק בכורה מחילה קלילה מהניא ביה, וכדאמרינן לקמן (קכו, א) דאם ויתר אפילו במקצת ויתר בכולן, הילכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה, וזה נכון.

דף קכד עמוד ב

אמר רב נחמן אמר רב אסור לעשות כדברי רבי קא סובר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו:    כלומר, שככה נאמרה הלכה בפירוש ולא מחבריו אלא מחבירו, והילכך אפילו עשה אינו עשוי, כטועה בדבר משנה. ותדע, מדלא אסיק בה (כדפסיק) [כדאסיק] רבא דאמר [אסור] לעשות כרבי ואם עשה עשוי.

ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כדברי רבי בזו:    ואפילו לכתחלה, משום דכי אתמר הלכתא הכי אתמר הלכתא כרבי מחברו, כלומר, לעולם, בין מסתבר לן טעמיה בין דלא מסתבר לן, ולא סיימו בה ולא מחביריו, משום דפעמים הלכה כמותו ואפילו מחביריו, היכא דמסתבר טעמיה, והכל לפי מה שעיני הדיין רואות. ותדע דרב נחמן לא אמר ואפילו (ד)[מ]חביריו לעולם, דהא אמרינן לקמן דלדידיה אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ולא כרב[י], ולפי מה שפירש ז"ל, ואם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן.

ורבא אמר הלכתא אסור לעשות:    בכל מקום שנחלקו עליו חביריו, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ומיהו אם עשה עשוי. קא סבר לא נאמר שם ולא מחביריו אלא מטין דברי חביריו. [כן] פירש ר"ש(י) ז"ל. אבל הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש משום הגאון רבינו האי ומשם הרב אלפסי ז"ל מטין כדברי רבי איתמר, כלומר, אפילו במקום חבריו. והדעת נוטה לדבריו, דכיון שכן אם עשה כדברי רבי(נו) שעשה עשוי. ומכל מקום כיון שלא נאמר הלכה כרבי בהדיא, אסור לעשות לכתחלה כדבריו. וכן פסק ר"ח ז"ל. ולא פליגא עליה דרב פפא דפסק לקמן במלוה דלא כרבי, וכמו שאכתוב שם בע"ה.

כ"ה בר"ן.(???)

שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית:    כלומר, ואפילו ברבית שנעשה בחיי האב, ואף על גב דנקיט שטרא בידיה, לא חשבינן כמוחזק וכמאן דגבי אלא בעיקר ההלואה, דמאי דיהיב שקל, אבל ברבית דלא מטא לידיה דאב לעולם, לא חשבינן ליה לעולם כמוחזק.

והא דשלחו מתם איכא מאן דאמר דלא פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמרו אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, דרב יהודה במלוה דישראל, והא דשלחו מתם במלוה דגוי, והכין מוכחא מילתא, דבד(ב)רב יהודה לא אתמר רבית, ובדשלחו מתם אמרו אבל לא ברבית, דאלמא במלוה הגוי היא. ור"ח ז"ל לא הכריע בדבר, ואמר שהדבר צריך עוד תלמוד, אבל ר"ש ז"ל דחאו ואמר דאדרבא אי איכא למימר דמלוה הגוי טפי ראויה ולא מוחזקת, דאלימי נינהו ולא צייתי דינא, אלא שאין הפרש בין זו לזו, ודרב יהודה ושלחו מתם פליגאן. וזה עיקר.

אמר ליה נהרדעי לטעמייהו:    כלומר, דרב נחמן נמי דנהרדעא הוא אמר נמי גבו מעות יש לו, אלמא מוחזקת היא. ופירש ר"ש(י) דהא [ד]אמרי נהרדעי לטעמייהו, [לא] לאפוקי מדרבה דאמר גבו קרקע יש לו קאמר, דהאי דשלחו מתם לא(ו) אתפרשה בדגבו מעות דוקא, ואפשר דרבה נמי כותייהו, אלא לאפוקי מדרב יהודה אמר שמואל קאמר, וסבירא להו אליבא דרבנן דלעולם מלוה ראויה היא ובין גבו מעות בין גבו קרקע אין הבכור נוטל פי שנים, דסתמא אמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה.

דאמר רב נחמן גבו קרקע אין לו:    משום דאבוהון מעות יהב ולא קרקע, ולאו היינו קרקע דשבק אבוהון ונכסי דקנו יתמי נינהו. אבל גבו מעות יש לו. פירש ר"ש ז"ל משום דאבוהון מעות יהב ומעות שקל חשבינן להו כמוחזקין ביד האב. וכן פרשו רוב המפרשים, ואני מוסיף טעם לדבריהם, דרב נחמן סבר כיון דיהיב זוזין ודעתו סמוכה עליהן, ועיקר פרעון במעות, וכל שיש לו מעות אי אפשר לסלקו בקרקע, ואפילו תולה מעותיו באחר, כופין אותו לטרוח ולמכור ולהביא מעות, דאלמא כשם שנתן מעות כך דעת שניהם להשיב לו מעות, לפיכך סבר רב נחמן שאם יש לחלק כדעת נהרדעי דלא חשיב מוחזק אלא כנגד מה שנתן, דהיינו עיקר המלוה, אבל לא ברבית, גם בעיקר הגוביינא י"ל דעיקר חזקתו וסמיכת פרעונו על המעות היה. כנ"ל.

ויש מי שהקשה, מדאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק מב,כ ב) תנו רבנן והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף האשה נזקיה ליורשה. ואקשינן עליה מדידיה מדתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא, ופריק ריש לקיש דלא אמר רבי עקיבא דנזקיה ליורשיה ולא לבעל אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה והוה ליה ראוי, ואקשינן תו ושאר נזיקין לא אמר רבי עקיבא והא תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, ואם אין בעל נותן ליורשיו, ואם אין אשה נותן ליורשיה, ופרקינן אמר רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה, ואקשינן ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ור"נ גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו, ופרקינן אמרי הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן הוא דאמרינן, כי קאמרי הכא כדרבי דאמר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו, ואם כדברי ר"ש ז"ל דטעמיה דרב נחמן הכא משום דמעות יהב ומעות שקלי, מאי קאמר ומאי איכא למיפלג התם בין קרקע למעות, דהא התם לא שייך האי טעמא, דנזקין נינהו, ובין גבו קרקע בין גבו מעות לרב נחמן לא לירת בעל ואפילו בנשואה.

ומסתברא לי דלא קושיא היא, דהתם לא מעייל נפשיה בטעמיה דרב נחמן ולא ידע טעמיה מאי, וכדלא ידע ליה אביי טעמא הכא דמקשה ליה לרבה קשיא לרב נחמן קשיא קרקע טעמא מאי, וכשתמצא לומר דרב נחמן לדידיה בין גבו קרקע בין גבו מעות לית ליה לוקמיה לדידיה אפילו בנשואה בין גבו קרקע בין גבו מעות, ועוד משום דלרבה איצטריך למנקט בדוקא בגבו מעות אבל גבו קרקע מחזקינן ליה במוחזק ומשום דשעבודא דאורייתא, וכל דגבו קרקע דעיקר שעבודא עליה חשבינן ליה כמוחזק ביד המלוה וכן ביד הניזק, ומשום לתא דידיה דאיצטריך לאפוכי אפיך נמי מדרב נחמן ולאו בדוקא. כנ"ל.

דף קכה עמוד א

אנן לטעמיה דבני מערבא קאמר ולן לא סבירא לן:    פירש ר"ש(י) ז"ל, אנן לא סבירא כלל כדשלחו מתם, אלא בין גבו קרקע בין לא סבירא כלל כדשלחו מתם, אלא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו, כדרב יהודה אמר שמואל דאמר אליבא דרבנן אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, וכדאמר רב נחמן [אמר] (ממ)רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחוב אביה[ן] בעל חוב חוזר וגובה אותו מהם, התם היינו טעמא משום דאמר להו בעל חוב כי היכי דמשעבד ההוא לוה לאבוהון משעבד נמי לדידי מדרבי נתן, והוא הדין בשגבו מעות, אי לאו משום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב [לא] משתעבדי, ולא עדיפי הני מטלטלי [מהני] דהוו ברשותיה דאב, וכדמשני רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה לאביי דאמר למפרע הוא גובה כדאיתא בפסחים בפרק כל שעה (ל, ב). והא דאמר רב נחמן דבגבו מעות יש לו, לטעמייהו דבני מערבא דשלחו מתם קאמר. ומיהו בדגבו קרקע (ו)סבר רב נחמן דאפילו לבני מערבא אין לו לבכור, משום דהא שלחו מתם דהלכתא כרב ענן בעובדא דסבתא דבעל לא ירית לה דראוי הוא, משום דאי קדמה סבתא וזבינה זביניה זביני, אל(י)מא כל דאפשר לסלק מן הקרקע [חשבינן] ראוי, ולוה נמי הא מצי לסלוקי לבעל חוב מן הקרקע, דאי בעי יהיב ליה זוזי ומזבין ליה לקרקע לאיניש אחרינא, דאי לא תקשי לן ממערבאי למערבאי. ורבה נמי לדידיה בין גבו מעות בין גבו קרקע לית ליה, דלא חשבינן לה למלוה מוחזקת אלא דמסתברא טפי הוו מוחזקת לבני מערבא בדגבו קרקע, ומשום (דלא מידהו) [דלדידהו] (ד)שעבודא דאורייתא, כדאיתא לקמן בשילהי גט (פשיטא) [פשוט], משום דעיקר שעבודא עליה (משום דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא וכדאיתא בשילהי גט פשיטא), ובחיי האב נשתעבד, אבל מעות לא נשתעבד כלל אפילו בחיי האב, שאין עקר שעבוד עליהן. ומיהו בעובדא דסבתא אפילו בני מערבא חשבינן ליה אפילו לקרקע ראוי גמור, משום דלא אישתעבד כלל לא לבעל ולא לאשה, דסבתא לא לותה כלום מן הבת ולא מן הבעל. כן פירש ר"ש(י) ז"ל.

ואיכא למידק, דאם כן מאי קאמר רבינא נהרדעי לטעמייהו, והא (ד)רב נחמן לית ליה כותייהו, ואי משום דמפרש טעמייהו, בהא לא אמרינן דאזיל לטעמייהו. ואיכא למימר, דרבינא סבר דרב נחמן גופיה כנהרדעי סבירא ליה, אלא דאתא לפרושי ולגלויי דנהרדעי ואיהו נמי דנהרדעא הוא סבירא ליה דלית ליה אלא בדגבו מעות, דמשום דמעות יהב ומעות שקל.

וקשיא לי, דהא רבה לא אהדר ליה לאביי למאי דאקשי' ליה מעיקרא בין לדידיה בין לרב נחמן מאי שנא קרקע ומאי שנא מעות. וי"ל דמדקאמר לה לטעמייהו דבני מערבא אמרי גילה לו דלטעמייהו דחלקו בין קרן לרבית קאמר ליה, ולומר דבני מערבא לאו כל מאי דכתיב בשטרא חשבינן כמוחזק ואף על פי דנקט ליה שטרא בידיה, ואף על גב דלדידהו שעבודא דאורייתא, אלמא לדידהו איכא לאיפלוגי נמי בין גבו מעות לגבו קרקע, ומר אזיל בתר עיקר שעבודא דהיינו קרקע, ומשום דלדיהו שעבודא דאורייתא, ומר אזיל בתר מאי דיהב מלוה דהיינו מעות.

ורבינו תם השיב על דברי ר"ש(י) ז"ל בהא דקא מפרש דרב נחמן לגרמיה בין גבו מעות בין גבו קרקע אין לו, דאם כן היה לו לפרש כן בגמרא. ויש מתרצים דרבה לא פשיטא ליה בהדיא רב נחמן מאי סבירא ליה, דאפשר דסבירא ליה כמוחזק הוא, משום דבעל חוב למפרע הוא גובה, וכדסבירא ליה לאביי התם בפרק כל שעה, והכי קאמר ליה לאביי, הא דמפלגי בין גבו קרקע לגבו מעות לדידי הכי ולרב נחמן הכי, לטעמא דבני מערבא קאמרי, דמפלגי בין (מפליגי) [מלוה] לרבית, ואף על גב דסבירא להו שעבודא דאורייתא, אפילו הכי לא סבירא להו ברבית, לדידהו מפלגינן נמי בין גבו קרקע לגבו מעות, אבל אנן לא סבירא לן הכי, הילכך לרבה דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא, כדאיתא בשילהי פרק גט פשוט, פשיטא לן דאין לו אבל דרב נחמן מדרב נתן אמרה, ואנן מדסבירא לן כפירוקיה דרבא דפריק התם דהא דרב נחמן מדרבי נתן אמרה, אמרינן הכא דלרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו לבכור, דמלוה לאו מחזקת היא.

דף קכה עמוד ב

נכסי לסבתא ובתרא לירתאי הוה ליה ברתא דנסיבא:    כך גריס ר"ש ז"ל. וקשיא לי, דאם כן היכי קאמרינן דבעל לא ירית ומשום דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ואמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה וזבנה זביניה זביני, כלומר, כרשב"ג (לקמן קלז, א) דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני ועמד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והא דאמרינן לקמן בשילהי פירקין (שם, ב) בעובדא דההיא איתתא דאקניה דיקלא לרב ביבי בר אביי כל שני חייה, ואזל איהו ואקנייה לבנו קטן אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייאתא אפילו רשב"ג לא אמר אלא לאח אבל לעצמו לא, כלומר, כשאמר אחריך לפלוני, אבל אחריך לעצמו לא, דלא נתן לראשון אלא אכילת פירות בלבד, ואם כן הכי נמי דקאמר אחריך ליורשי לא הוציא הנכסים מרשותו ומרשות יורשיו אלא בחיי סבתא שתאכל היא פירות הנכסים כל ימי חייה. ור"ש ז"ל בעצמו כן פירש שם, וכיון שכן הכא אי קדמה סבתא וזבינא זביני לאו [זבינא]. ולולי שהרב ז"ל בעצמו פירש שם כן, הייתי מתרץ לפי גרסתו שבכאן דהתם הכי פירושא, הני מילי בשירד הראשון ומכר או נתן לאחר, אבל בשנתן לעמצו לא, ובנו קטן כגופו דמי. וכן פירש שם ר"ח ז"ל. וגירסת הגאונים ז"ל יפה מגירסתו כמו שאכתוב. אלא שאני חוזר לפרש דברי השמועה על דרך גירסת הרב ז"ל.

אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי:    כלומר, וירית לה בעל דהוא יורש הבת שהיא יורשת של נותן, דלא לירתאי שיהיו לי באותה שעה קאמר, כגון אחיו או אביו שהן יורשי, קאמר אלא לירתאי דאית לי השתא, ואפילו לירתי ירתאי, והנה הבעל יורש יורשיו, שהוא הבת. ומיהו לאו למימר דסבר רב הונא דנותן זה נתכוון לתת לבת שהיא יורשת שלו ולמי שהוא יורש שלה עכשיו דהוא ירתי ירתיה, דאם כן אפילו למאן דאמר דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי היה הבעל יורש מכח מתנתו של שכיב מרע זה, כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת ראשון יחזרו לשני, ואנן הא קאמרינן לקמן דטעמיה דרב הונא דוקא משום דקסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי. אלא רב הונא הכי קאמר, הא דקאמר לירתאי, לאו לירתאי שיהיו באותו העת שתמות הסבתא קאמר, אלא לירתאי ומהם ליורשי היורש, (בהן) [כדין] כל הירושות, וכיון שכן האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וכבר הוחזקו הנכסים לבת והבעל יורשה, דמוחזקין הן לה. והוא הדין אם אין לה בעל ויש לה בן או בת, ויש לאותו שכיב בנים שנולדו לאחר מתנה זו וישנם בשעת פטירת הזקנה, יוצאי ירכה של בת קודמין לבנים.

ורב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתי, וכיון שמתה הבת יחזרו נכסים ליורשי הזקנה, ואפילו היו לה לבת בן או בת, משום דסבירא ליה לרב ענן דהאומר בתרה לירתי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת שני בחיי ראשון יחזרו הנסים ליורשי ראשון, וכתנא דברייתא דקתני לקמן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, ולאו דוקא מת שני בחיי ראשון, אלא הוא הדין למת שלישי, דכשימות שני יחזרו נכסים ליורשי ראשון בחיי שני, כדאיתא בתוספתא (פ"ח, מ"א), וסבירא ליה לרב ענן דאפילו שאמר לירתי כמאן דאמר לבתי דמי, וכיון שמת הבת בחיי הזקנה אף על פי שיש בן לבת יחזירו נכסים ליורשי הזקנה ולא ליורשי הבת, ורב הונא דאמר לירתאי ואפילו לירתי ירתי סבר דאפילו למאן דאמר מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, התם הוא דקאמר ואחריך לפלוני, שהרי מת השני בחיי הראשון ולא זכה השני בנכסים כדי שיזכו יורשיו בהן אחר הראשון. ושמא הוא הדין כאן אלו אמר ובתרא לבתי, אבל באומר בתרה לירתאי הרי הוא כמפרש ואחריה לבתי וליוצאי ירכה או לשאר היורשים שישארו לי בעת שתמות הזקנה, ואפילו למאן דאמר האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי יחזרו הנסים ליוצאי ירכה של בת ואם אין לבת יוצאי ירכה יחזרו לשאר היורשים שלו, דלירתי קאמר. אי נמי יש לפרש דרב הונא לית ליה כההיא תוספתא (שם) דתני דאפילו מת שלישי בחיי שני יחזירו נכסים ליורשי ראשון, אלא דוקא בשמת שני בחיי ראשון אפסקיה, אבל מת שלישי (כחו) [בחיי] שני ינתנו נכסים ליורשי שלישי, וכפשטה דברייתא דנקיט לה בדמית שני בחיי ראשון, דאם איתא, לישמעינן במת שלישי בחיי שני וכל שכן בשמת שני בחיי ראשון. כנ"ל. ומכל מקום בין הכי ובין הכי לא איצטריך ר' אלעזר למימר דטעמיה דרב הונא משום דהאומר אחריך כאומר מעכשו אלא במקום בעל, שאינו יורש של נותן. כן נראה לפרש לפי גירסת הרב ז"ל.

אבל הגאונים ז"ל גורסים: ובתרה לירתא הוה לה ברתא דנסיבא. ואם תאמר כיון שהוא נותן לה וליורשיה למה לי למימר בתרה לירתה, לימא סתם נכסי לסבתא, וממילא נמי הוי בתרא לירתא. י"ל דאינו רוצה שירשו יורשי הזקנה מכח הזקנה אלא מכח מתנתו. וזהו שאמר רב ענן לירתה ולא לירתי ירתה, דכיון דהו"ל ברתא באותה שעה, הרי זה כמו שאמר ובתרה לבתה, וכיון דשכיבא ברתא בחיי סבתא יחזרו נכסים ליורשי נותן, וכאידך תנא דאמר לקמן יחזרו נכסים ליורשי נותן, ואפילו הוה לה ברא לברתא, דלא נתן אלא לירתא, דהיינו ברתא, ולא הספיקה הזקנה למות עד שמתה הבת, והרי נכסים חוזרין ליורשי הנותן. ולית הלכתא כוותיה, דאילו הוה ליה ברא לברתא ירית, דלירתאי ואפילו לירתי ירתאי קאמר, ואפילו נולד הבן לאחר מתנת הנותן, לפי שהרי זה כאומר ואחר הסבתא אני נותן לך לבת וליורשיה, ואפילו לא היה בן לבת אחי הבת או שאר יורשיה ממשפחת האב יורשין אותה, ואין אומרים כל שמתה הבת בחיי הזקנה יחזרו הנכסים ליורשי הזקנה, לפי שאין הבת יורשת אותה בקבר להנחיל לאחין מן האב, וכל זה מפני שאנו אומרין דלירתה אפילו לירת ירתה, ומכח מתנת הנותן זכין, דיורשי הבת יורשין בראוי כבמוחזק, מה שאין כן בבעל. ואפילו תמצא לומר באומר נכסי לך ואחריך לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, הכא שאני, דאמר לירתא ולא אמר לבתה, אלא כאלו אומר ואפילו מתה הבת בחיי סבתא לא יחזרו ליורשי הסבתא אלא ליורשי יורשיה. ומה שאמרו דאילו הוה לה ברא לברתא ירית, הוא הדין והוא הטעם לשאר יורשי הבת ממשפחת אביה, ולאו דוקא ברא, אלא לרבותא נקט ברא משום דרב ענן, דלדידיה אפילו ברא דברתא לא ירית, ואף על גב דהוא יורש אפילו של סבתא לא יירש, אלא יחזרו ליורש הנותן. אבל לדידן לא שנא ברא ולא שנא שאר יורשי הבת. ועוד נפקא מינה בין נותן לסבתא סתם לנותן לה וליורשיה, דאילו נותן לה סתם אילו עמדה היא ונתנה הנכסים במתנת שכיב מרע לאחר, והניח[ה] את בתה, אין לבת בהם כלום, ועכשיו שאמר ואחריה ליורשיה, אם נתנתם במתנת שכיב מרע לא עשתה ולא כלום, ואפילו לרשב"ג, כדאיתא לקמן. ועוד דעכשיו אינה רשאה למכור לכתחלה ואפילו לרשב"ג, כדאיתא לקמן, ואלו נתן לה סתם מוכרת ואפילו לכתחלה. ועוד שאם לותה הזקנה אין בעלי חוב נפרעין מנכסים אלו לאח(ו)ריה, ואילו נתנם לה סתם בעלי חוב באין ונפרעין מהם כנ"ל פירוש השמועה לפי גירסת הגאונים ז"ל.

קא סבר רב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי:    ולית הלכתא כותיה, אלא כדשלחו מתם דהלכתא כרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמיה אלא משום דהוה ליה ראוי, דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. וכתבו ר"ח והרב אלפסי ז"ל דמהא שמעינן דאילו אמר אחריך מעכשיו לבת, אף על פי שמתה הבת בחיי (ברתא) [סבתא] הבעל יורשה, ד[כ]בר זכתה הבת בגוף הנכסים בחייה.

אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאילו קדמה סבתא וזבינה זבינתה זביני:    תמיה לי, מה הוסיף רבה טענה על מה שאמר רבי אלעזר, דהא ודאי רבה עמד על טעמו של רבי אלעזר, שקודם לו היה, וכיון שפירש רבי אלעזר דטעמייהו דבני מערבא משום דראוי הוא, לפי שכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ולא זכה בגוף הנכסים ואין לשני במקום ראשון כלום, היינו ממש דרבה, ומה בא להשמיענו.

וסבור הייתי דרבה מוסיף על דבריהם היה ולומר מסתברא טעמייהו דראוי הוא לבעל לעולם ואפילו באומר אחריך מעכשיו לבת, משום דכל האומר אחריך כאומר מה שישאר אחריך, ואילו ירד ומכר אין לשני אלא מה ששייר אחריך, ואילו ירד ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אלא דנפקא מינה דמת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי שני, ואפילו לתנא דתוספתא (פ"ח, ה"א) דאמר בנכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני שאם מת שלישי בחיי שני דיחזרו נכסים ליורשי שני, דהא מעכשיו אמר ליה, אבל מכל מקום בעל אינו יורש לעולם, דכיון דאילו עמדה הזקנה ומכרה מה שעשתה עשוי, אפילו לא מכרה אין חושבין אותן מוחזקין אלא ראויין, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. כך נראה לי.

אלא שנראה מדברי הרב אלפסי ז"ל למטה מדברי רבי ורשב"ג דכל מאן דאית ליה דאומר אחריך כאלו אומר מעכשיו, אם עמד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות, שלא נתן לראשון אלא אכילת פירות בלבד. ואפילו הכי הייתי אומר כסברא הראשונה לדעת רבה. אלא שמדברי הרב ז"ל נראה שם דאפילו לדעת רבה אמר כן. ועוד צריכה לי עיון. אחר כך מצאתי לי רב, לפי שמורי הרב ז"ל סבור כן דרבה אפילו למאן דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמרה. וזה נראה עיקר.

וכדי שלא ישתבש אדם בהלכתא זו ללמד ממנה באותן שכותבין בשטרי מקח ומתנה לך וליורשיך ולבאים מכחך, שיהא הדין נוהג שם כדין שאמרה כאן, אני כותב, שלא נאמרו דברים אלו שבשמועה זו אלא באומר אחריך, אבל באומר לך וליורשיך שופרא דשטרא הוא, לומר שהמתנה או המכר לא יהא להן הפסק, שכן כותבין למכור ולמשכן ולעשות כל חפצת נפשם ואין צורך כי אם לשופרא דשטרא בעלמא.

אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל(ו) בראוי כבמוחזק:    ודוקא בראוי דלא הוה ברשותא, אבל שבחא דהוה ברשותא שקיל לכולי עלמא, בין לרבי בין לרבנן, ואפילו [חפירה] והוו שובל שלפופי והוו תמרי (לעיל) נכסים מאביה או מאבי אביה לאשה ולשאר יורשין, וקודם שחלקו מתה האשה נוטל הבעל בשבח כמו שהיתה נוטלת היא, כיון דאין בעיקר ירושת האשה חלק לאחר עמו, חדא דבכור בלחוד הוא עקר [מ]הנכסים והרי זה כאחד מן הפשוטים. ועוד דבכור נמי כי האי גוונא שקיל- אילו היה חנוך בכור ראובן בא לחלוק (עוד) [עם] שמעון ולוי בנכסי יעקב, הרי הוא נוטל בכל השבח כראובן אביו, שזה אינו נוטל עכשיו מחמת חלק בכורתו אלא מחמת חלק פשיטותו (פשוט) [ופשיטות] אביו. וזה פשוט.

ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין שגבו מעות:    והא דרב פפא, מסקנא דגמרא היא, והכין אסכימו כולהו רבוותא ז"ל דהכין הלכתא, ודלא כדשלחו מתם. ולא תימא דרב פפא משום דסבירא ליה שעבודא לאו [דאורייתא] כדאיתא בשילהי גט פשוט (קעו, א), ובכתובות (פו, א) ובערכין (כב, א) נמי אמר פריעת בעל חוב מצוה, משום הכי אמר דמלוה ראויה היא, אבל לדידן דקיימא לן שעבודא דאורייתא מלוה מוחזקת היא, ובשגבו מעות או קרקע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נוטל, דהא רב פפא נמי אשכחן דאית ליה בפרק קמא דקידושין (יג, ב) שעבודא דאורייתא. אלא רב פפא הכי לכולי עלמא קאמר, דודאי ראויה היא, דלאו היינו קרקע דשבק אבוהון ולאו הני מעות דשבק אבוהון. ורבא נמי אמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. ורב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא בפריעת בעל חוב מצוה, איהו נמי אמר בפרק איזהו נשך (ב"מ סז, ב) דמשכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים ואף על גב דנקיט שטרא בידייהו, ונחתי לארעא עד דפרע' ליה.

והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, דכי חשבינן לה למלוה ראוי, הני מילי לגבי בכור, משום דמתנה קרייה רחמנא, אבל לגבי בעל מוחזקת היא, דכל מאי דאית לה לאיתתא ירית ליה בעל, ולא אמרו אין הבעל נוטל בראוי, אלא בראוי דירושה, שהוא ראוי גמור, אבל ראוי דמלוה כמוחזק הוא לגביה. וסייע דבריו מדרב פפא דהכא דפלגינהו לבעל ובכור ואמר אין הבעל נוטל בראוי ואין הבכור נוטל במלוה, ואם איתא, למימר אין הבעל והבכור נוטלין בראוי כבמוחזק, ואי נמי אין נוטלין במלוה. ומסתברא דאי אפשר לערבן ולומר אין הבכור והבעל נוטלים בראוי כבמוחזק, דהא אינן שוין בראוי, שהרי הבעל נוטל בשבח, ואפילו בשבחא דלא אתי ממילא, דאילו לגבי בעל ראוי זה אינו חשוב ראוי, דקרן דידיה הוא דאשבח. ואילו לגבי בכור פליגא, וכללא דמילתא לגבי בעל אין שום דבר שיקרא לגבי דידיה כראוי שאם עשה עשוי, מה שאין כן בבכור דאפילו מה שקרוי אצלו ראוי לרבנן מה שעשה עשוי ולכתחלה אין עושין כרבי.

ועוד כתב מורי, דמשום הכי לא ערבינהו, משום דלגבי בכור משנה שלימה שנינו בבכורות (נא, ב) דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ולפיכך לא הוצרך לומר כאן שאינו נוטל בראוי, אלא הוצרך לפרוט שאינו נוטל במלוה, משום דאפליגו בה בשמעתין. אבל בעל שאינו נוטל בראוי ליתיה לא במשנה ולא בברייתא, אלא מימרא היא דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר רב ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה, ולפיכך הוצרך לומר בהדיא אין הבעל נוטל בראוי.

והרמב"ן ז"ל הקשה, אדרבה תמה על עצמך, למה הוצרך רב פפא לומר אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, דהלכתא מכלל דפליגי, ואנן לא אשכחן מאן דפליג עליה, דכולי עלמא היא. ואי מדרב הונא דאמר בעובדא דסבתא בעל ירית, אדרבה אתמוהי מתמהי עליה וסבר רב הונא הבעל נוטל בראוי, ופרישנא דלא, אלא משום דקא סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ומשום [כך] כתב הוא ז"ל, דאדרבה הוא אתא לאשמועינן דאין הבעל נוטל בראוי דמלוה כמו שהי' ראויה לבכור, וכל עיקר לא בא אלא ללמדך זה דמלוה ראויה היא ולא ירית לה בעל כמו שאין הבכור יורשה. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל. וכן כתב רבינו חננאל בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים דאשת איש שהוזקה ומיתה אליבא דרב פפא נזקיה ליורשיה ולא לבעל בין שגבו קרקע בין שגבו מעות, דראוי הוא ואין הבעל נוטל בראוי. עד כאן.

ובשאלתות דרב אחא גאון ז"ל בפרשת בלק משמע דגריס בהא דרב פפא אין הבעל נוטל במלוה, דהתם שאיל בעל אי ירית מלוה ואמר תא שמע דאמר רב פפא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות קתני מיהת אין הבעל נוטל במלוה אלמא ראוי הוא, א(י)למא גירסת הגאון כך היא, ובוא ונסמוך עליו שהיה רב מובהק.

ועוד הביא הרב ר' יהוסף ז"ל ראיה לדבריו מההיא דתניא בפרק שור שנגח ארבעה או חמשה (מב, ב), וכבר כתיבנא לה לעיל, דתניא והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו וכו' מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה (נזקיו) [נזקיה] לירושיה, כלומר, ולא לבעל, ואקשינן והא תניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא, ואוקמה ריש לקיש דוקא בכופר, הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה, דהוה ליה ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, אבל בשאר נזקין דמשתלמין מחיים הרי הן לבעל, ואקשינן ובשאר נזקין לא והא תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין (ל)ה בעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה, ואוקמה רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה אלמא בנשואה בין למר בין למר נזקיה לבעל אף על פי שמתה דהוו להו כמלוה, ואקשינן תו ולוקמה בין רבה בין רב נחמן אפילו בנשואה ולרבה בשגבו מעות ולרב נחמן בשגבו קרקע דאמר רבה גבי בכור גבו מעות אין לו, ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו אליבא דרבנן דאמרי דבכור נוטל במלוה אבל לא בריבית, משום דלא אתחזק בידא דאבוהון, אבל בעלמא כרבי סבירא להו דחשבינן לה כמוחזקת ואמר דבכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית, אלמא לדידהו מלוה לגבי בעל מוחזקת היא.

וראיה זו איננה, ואדרבה ממנה אתה למד דאחד הבכור ואחד הבעל שוין בה, דאי לא, היכי מקשי התם ממאי דאמרי רבה ורב נחמן בבכור למאי דקאמרי גבי בעל, דשאני בעל דמלוה מוחזקת אצלו, ומאי קא מדמו לה להדדי, דאילו לגבי בעל אילו נשואה היה נזקיה לבעל. וגם מה שהוא גורס שם: אבל בעלמא כרבי סבירא להו, אינה כן ברוב הספרים, אלא הכי גרסינן: כי קאמרי הכא כרבי, ולומר דריש לקיש דאוקמה דוקא בכופר על כרחין כרבי סבירא ליה, ולרבי כיון שאמר דבכור נוטל בין במלוה בין ברבית דמוחזקת היא לדידיה, כל שכן מעות וקרקע דגוף המלוה או הנזקין, ומשום הכי אוקמה לההיא דהכה את האשה דוקא בגרושה.

ולדידי קשיא לי עוד לדברי הרב ז"ל, דאם איתא דמלוה מוחזקת היא לגבי בעל, אם כן מי דחקם לומר אבל בעלמא כרבי סבירא להו, כלומר, לענין ירושת הבעל, לימא אבל בעלמא לכולי עלמא ירית, דהא לא אשכחן להו לרבנן ורבי דפליגי אלא בבכור אבל לא בעלמא, ואי נמי לימא הני מילי בבכור אבל בבעל בין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו.

ולענין כתובת אשה ובעל חוב, כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל משם הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל שהמלוה ראויה היא אצלם ואין אחד מהם גובה ממנה, דמלוה ראויה היא לכל דבר. אבל הוא ז"ל כתב דמוחזקת היא אצלם ואשה גובה מהם. והביא ראיה ממה ששנינו בברייתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא, ב) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם, לא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו ויקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אלמא מילות הבעל מוחזקת היא לגבות ממנה כתובתה.

והרב ז"ל בעצמו דחאה, דהתם לענין יבמה אכתי לא מטא זמן כתובתה לגבות, והרי היא כאילו גבה הבעל את חובו, וכל מה שיש לבעל משועבד לכתובה, שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, וכיון דילקח בהן קרקע כי מית יבם ומטי כתובתה למגבי מוחזקת היא.

ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק הכותב (פד, א) מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחים, רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ורבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים, וטעמא דרבי עקיבא משום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, הא לאו הכין אשה גובה כתובתה מהם, וממילא שמעת מינה דמלוה מוחזקת היא לפרוע ממנה בעל חוב וכתובתה, והילכך השתא דתיקון רבנן בתראי למיגבא כתובה ממטלטלי דיתמי אפילו כתובה יגבה מן המלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע.

ולא ירדתי בראיה זו לסוף דעת הרב ז"ל, דהתם ודאי אי לאו דמלוה מטלטלי היא ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, בעל חוב גובה ממנה לכולי עלמא ואפילו גבו מעות, וכן כתובת אשה לרבי מאיר דאמר דמניה אפילו ממטלטלי גבי, דמטלטלי לכתובה משתעבדי כבעל חוב דעלמא, ולאו משום דכתובה ובעל חוב גובין מן הראוי, אלא מדרבי נתן, והיינו דקאמר ליה רבא לאביי התם בפרק כל שעה (לא, א) דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ומדינא יתומים שגבו בחובת אביהם אפילו קרקע אין בעל חוב גובה אותה מהם, דהוו להו נכסי דקנו יתמי, אלא דחוזר וגובה מדרבי נתן, והוא הדין בשגבו מעות, עכשיו דתיקון רבנן גאוני ז"ל בין לכתובה בין לבעל חוב מטלטלי דיתמי מוציאין מזה ונותנין להן, ולדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב שם בפרק האשה שנפלו לה נכסים דלאו תרי חומרי' נינהו דחזרו המטלטלין עכשיו לדידן כדינא דרבי מאיר לגבות מהן האשה את כתובתה. ויש לי לעיין מה שאמרו בפרק אלמנה נזונית (ק, ב) אלו דברים שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין, שטרות שמא יגנבו, ואם אינן נגבין בבית דין אין שייכא בהו הכרזה. וצריך עיון.

אחר כך מצאתי לראב"ד שהעמידה לההיא שם בפרק אלמנה ניזונת בשטרי משכנתא דסורא דבעל חוב גובה ממנה. ולפי מה שכתבנו בפרק איזהו נשך אפילו במשכנתא בנכיתא ובאתרא דלא מסלקי איפשר לאוקומה, כדרכו של הרב ז"ל.

ומכל מקום לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן, כדאיתא בפרק (קדוש) [קמא ד]קדושין (טו, א) גבי מוכר עצמו אין מעניקין לו, ואי נמי כופר שאינו משתלם מחיים, ואי נמי ראוי דירושה אין האשה ובעל חוב גובין ממנו, משום דמלוה וירושה ראויין הן, ומדרבי נתן ליכא בהא, ולפיכך אין גובין ממנה, דאין האשה ובעל חוב גובין מן הראוי, כתובת אשה בהדיא שנינו בבכורות (נא, ב) אלו שאין נוטלין בראוי כבמוחזק הבכורה וכתובת אשה והיבם, והוא הדין לבעל חוב, ומשום הכי לא ערביה התם בהדי הנך וליתני הבכור והיבם וכתובת אשה ובעל חוב, משום דהתם קתני ולא בשבח ואילו בעל חוב גובה הוא את השבח, ותנן בפרק מי שמת (לקמן קנז, א) נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל (יורשיו) מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, בעל חוב אומר האב מת ראשון יורשי האב אומרים הבן מת ראשון בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן, ואמרינן מאי יורשי האב בנים, ואפילו הכי אין בעל חוב של אביהן גובה מהן כל שמת אביהן קודם אבי אביהן ואף על גב דבמקום אביהן קיימא, וכדאמרינן התם בכור שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בחיי אביו הבן מוציא מיד הלקוחות דאמר להו מכח אבוה דאבא קא אתינא ובמקום אב קאימנא, אלמא אף על גב דבן יורש חלק בכורה מחמת אביו אפילו הכי אין הלקוחות גובין מהן, אלמא בעל חוב אין נוטל בראוי דירושה וכן בכל ראוי שאין דינו של רבי נתן שייך ביה.

ומלוה שיש עליה משכון מטלטלין מוחזקת היא וכקנויה היא לו מדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון והבכור נוטל בה פי שנים, כדאמרינן בפרק השולח (גיטין לז, א) שאין השביעית משמטתה, ולא שנא בין משכנו בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו, והוא הדין שהבעל חוב וכתובת אשה נפרעין מהן לאחר תקנה שהתקינו שיהו גובין מטלטלין דיתומים.

ומשכונות קרקע באתרא דלא מסלקי בכור נוטל פי שנים ובעל חוב גובה ממנה, אבל באתרא דמסלקי אין בכור נוטל פי שנים ואין בעל חוב גובה ממנה לדינא דגמרא, וכדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סז, ב) אלא שלאחר התקנה כתובת אשה ובעל חוב גובה ממנה. וכן הדין באתרא דלא מסלקי כל שהגיע זמנה בחיי האב. כן כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל. ומסתברא לי, שלא אמרו שם משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים אלא באתרא דמסלקי מיד, אבל בסתם מקומות דסתם משכנתא שם שתא הרי היא כמכר ולעולם נידונת כמכר ואפילו לאחר הזמן, וכל שהממשכן גואל חושבין אותו כחוזר ולוקח, וכל שכן באתרא דלא מסלקי ואפילו לאחר שהגיע זמנה. וכבר כתבתיה בארוכה במקומה בפרק איזהו נשך בסייעתא דשמיא.

הא דאמר רב פפא שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, [משום דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה] אבל לא בריבית ולדידהו אינה ראויה אלא מוחזקת, ולפיכך פירש כאן דאינו [נוטל פי שנים] במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות. ועוד שהשבח שהשביחו נכסים מעצמן, כגון חפורא והוו שובלי שלפופי והוו תמרי, שנחלקו עליהם רבי ורבנן, כלומר [דלרבי] לא חשיב ראוי ולרבנן חשיב ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים, ופסק רבא לעיל דאסור לעשות כרבי ואם עשה עשוי, ורב פפא דתלמידי דרבא כרביה סבירא ליה, לפיכך פירש רב פפא שאינו נוטל במלוה, דהא ראויה גמורה היא, משום דלא איתה ברשותיה דאב, אבל באינך דברשותיה הוו לא אמר שאינו נוטל, דאם עשה כרבי (כר' נתן לו) מה שעשה עשוי. וכן פסק ר"ח ז"ל כדרבא דאם עשה עשוי, ורב פפא לא לפליג עליה, דתלמידיה [הוה] כדאמרינן.

דף קכו עמוד א

ובמלוה שעמו פליגי:    הרב אלפסי ז"ל פירש בו שני עניינין. האחד, פלגי, כלומר, חולקין בה עמו אחין ונוטל הוא בה חלק בכורתו, השני פלגי בחלק הבכורה, דהוה ליה ממון המוטל בספק אי חשבינן לה כמוחזקת אי לאו, וכל שמוטל בספק חולקין. וזה נראה לי עיקר, דאילו לפירוש הראשון הוה ליה למימר ובמלוה שעמו נוטל.

רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים קא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה:    קשיא לי, חדא דהא לכולי עלמא אם אמר איני נוטל רשאי ואמאי לא כל חלק בכורתו. ועוד דאדרבה איפכא מסתברא פלוגתייהו, דלמאן דאמר אין לבכור קודם חלוקה הוה לן למימר דאם ויתר במקצת ויתרם בכולן, דכל שלא זכה ואין לו יכול להסתלק במתנה דלא אתיא לידיה, ואם אמר אי אפשי בה דבריו קיימים, אבל אם יש לו קודם בכורה והוה לה כחלק פשיטותו ובמה שויתר ויתר ובמה שלא ויתר לא ויתר, כמתנה לאחר שבאת לידו, ניחא לי, דודאי כל שאמר בפירוש שהוא מוותר על הכל ויתר, דמתנה קרייה רחמנא, ועד דאתא לידיה מצי מוותר, אבל לא נחלקו כאן אלא במה שמוכיח מתוך מעשיו הסתומין, דמאן דאמר ויתר בכל הנכסים קסבר שיש לו קודם חלוקה ובמה שיש לו אדם מוותר, ומר סבר אין לו והלכך לא ויתר אלא במה שבא לידו, שאין אדם מוותר אלא במה שיש לו, אבל במה שאין לו לא שייך ויתור. כנ"ל.

דף קכו עמוד ב

ומר סבר לא עשה ולא כלום בכולהו:    פירוש, בחלק בכורתו ובחלק אחיו, משום דאין לו לבכור בחלק בכורתו קודם חלוקה. אבל בחלק פשיטותו מה שעשה עשוי, (ושותף) [דשותף] שמכר חלקו מכור ורשאי, וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית (לעיל סב ב) פלגא דאית לי בארעא פלגא, אלמא יכול הוא למכור.

אלא שראיתי לר"ש ז"ל שפירש בהפך, דמאן דאמר יש לו לבכור קודם חלוקה סבר לא עשה ולא כלום בחלק פשיטותו ובחלק פשיטות אחיו, אבל בחלק בכורה מה שעשה עשוי. וכן פירש כשמועה זאת בכמה מקומות, דחלק פשוט אינו יכול למכור קודם שהוברר. ולא ירדתי לסוף דעתו. ואף הראב"ד ז"ל כן פירש, דבחלק פשיטותו מכרו קיים. וכן עיקר.

והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה:    ודוקא בעיקר הנכסים לענין המכירה ומתנה וויתור, אבל בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לחלוקה, כגון חפירה והוו שבלי, לא, דמתנה קרייה רחמנא.

[מתני': האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר ולא כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה:    פירוש, דוקא בשאמר כן ושתק, הא אלו אמר איש פלוני בכור שלא] ליטול פי שנים, אבל נותן כל שאר הנכסים לפשוטין, או שאמר איש פלוני לא יירש עם אחיו, אלא נותן אני כל הנכסים לשאר בני, דבריו קיימין, שהרי נתנם במתנה לשאר ולא נשארו שם נכסים דירושה שנאמר בהם שיהא כמתנה על מה שכתוב בתורה. ולגבי הפשוט אפילו אמר לא יירש אלא ירשו אחיו דכל דבריו קיימין כדברי רבי יוחנן בן ברוקה.

הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר:    הא דרבי מאיר אפילו בדכפליה לתנאיה ובדאמר לה ואם יש לך עלי שאר כסות ועונה לא תהא מקודשת. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שתהא מקודשת, והוא אומר שלא תהא מקודשת לו אם [יש] לה עליו שאר כסות ועונה. תירץ רבינו תם ז"ל, דאנן סהדי דכל שמתנה על מה שכתוב בתורה הרי זו כמתנה בדבר (שאפשר) [שאי אפשר] לקיימו, כעל מנת שתעלו לרקיע, שאינו אלא כמפליג בדברים [כדאיתא בב"ק צד, א], ולאו דוקא הוא, וכן בעל שמתנה בענין שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן.

ומה שאמרו במסכת נזיר (יא, א) האומר הריני [נזיר] על מנת שאטמא למתים הרי זה נזיר אפילו כשתמצא לומר דבכפל תנאיה ורבי מאיר, מהאי טעמא נמי הוא, דלאו בדוקא אתני אלא כ[מ]פליג בדבר. ואי נמי אפשר דהאי כרבנן ובדלא כפליה לתנאיה, וקא סברי דמכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן.

התם ידעה וקא מחלה הכא לא מחיל:    מסתברא דהא דקאמר לא מחיל, לאו דוקא, אלא לרבותא נקטיה, דודאי אפילו מחל הבן בפירוש לא עשה ולא כלום, דמחילה במה שאינו שלו עדיין והוא עתיד לבא לו ממילא כירושת האב, אינו יכול להסתלק ממנה ולא למכרה, וכשם שאמרו מה שאירש מאבא מחול לכם לא אמר ולא כלום, כך אם אמר לאחין מה שאירש מאבא מחול לכם (ו)לא אמר ולא כלום אלא לרבותא נקטיה, כלומר, אפילו אם מחילתו מחילה הכא מיהא לא מחל, וכל שכן שאפילו מחל לא עשה ולא כלום. כנ"ל. אבל מדברי ר"ש ז"ל נראה שהוא סובר שאם מחל הבן מרצונו מחילתו מחילה, שכך כתב: אבל הכא [נמי] מי מחיל, מה הנאה יש לו לבן שימחול, ואף על פי ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו. עד כאן לשונו. ואינו מחוור בעיני.

אמר ליה דהוו קרו ליה בוכרא סיכלא:    שמעינן מהא דבחזקה כי הא מפקינן ממונא.

דף קכז עמוד א

אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה קשיא:    ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא, לא דחי לה, ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת.

בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא:    כלומר, מדדרש בקדמיתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו. אבל מאי דדרש' בבתרייתא בכור ודאי הוא, שהרי הוכרו אלא שלבסוף נתערבו.

הא דאמר ליה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה:    איכא למידק, דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה, ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, ואם כן היאך הוא כותב הרשאה, דהרשאה כמתנה, דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שלוחין) דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן גם היא אין כותבין עליה הרשאה.

ויש מדקדקין מכאן שאין כן, דהרשאה בכל דהו סגי, דהא שליחא שוייה, וכדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק א', א) כיון דכתיב ליה כל דמתמנית מן דינא עלי הדר שליחא שויא, וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למסור [למכור] וליתן, כגון זו, ואי נמי מלוה על פה, כותבין עליה הרשאה.

ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל, דכל דצריך למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך (אי) אפשר למימר ליה אפיק לנפשך, הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעא מרבא וסברא, אלא מכללא שמעה, כדאמרינן לעיל, ודילמא לדידיה לא סבירא ליה, והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבין הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא, ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלג(ת)א קאמר. ואי נמי יש לפרש, דמעיקרא סברה כרבא דרביה למאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קא אמר, אבל לבתר דשמע להא דר' ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה, הדר ביה וסבר כותיה דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות. כנ"ל.

ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, ב) (גמר) [גבי] משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן. וכבר כתבתי עליה בארוכה בבבא קמא פרק מרובה ובספר תשובות שאלות (ח"ב סי' רכ"ד) בסייעתא דשמיא.

ילמדנו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר בשעת מיתתו על אחר שהוא בכור:    פירש ר"ש(י) ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, אבל אם יש עדים שנולד זה קודם לאותו שאמר אביו עכשיו שהוא בכור אינו נאמן. אבל כשאין שם עדים אלא חזקה, מבעיא להו אי מהימן במקום חזקה כי האי או לא. ויש מקשים על דבריו, דאפילו כשיש עדים שנולד ראשון נאמן האב לומר לרבי יהודה זה בני ממזר, כדאיתא בקידושין (עח, ב) ושנינו שם אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמן, ותניא נמי הכי מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, ואמרינן לקמן (קכח, ב) שהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. אלא אפילו מוחזקין בו שהוא בכור שיש עדים שנולד קודם לכל שאר הבנים, וכל שכן שהוחזקה בקול. אבל באומר על אחר שהוא בכור, וכדאמרינן לקמן (קכז,ב) אמר בני [הוא וחזר ואמר] עבדי [הוא] אינו נאמן. ומיהו מסתברא לי להעמיד דברי הרב בתאומים ויש עדים שזה יצא ראשונה, דאי חד בנו בכורו השני ודאי בנו, דאי אפשר שיהא האחד [בנו] והאחד ממזר, דטפה אחת מתחלקת לשני וולדות.

דף קכז עמוד ב

למאי הלכתא למיתן ליה פי שנים לא יהו אלא אחר:    כלומר, לרבנן דאמרי דיכיר לא אתא אלא בצריך היכירא, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא. דבשלמא לרבי יהודה איצטריך קרא, דאי לאו קרא לא הוה נאמן במגו דאי בעי למיהב ליה מתנה, דמגו במקום חזקה כי האי וכל שכן במקום עדים שזה נולד קודם לו לא אמרינן, אלא לצריך היכירא פשיטא. ואם תאמר איצטריך דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר ולא כלום, כדאיתא במתניתין, והשתא דבריו קיימין. אנן הכי קאמרינן, למאי איצטריך לאשמועינן קרא דמהימן לומר שהוא בכור לתת לו פי שנים, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דאי בעי לשקורי ולמיהב ליה למה ליה לשקורי, ליתן ליה בלשון מתנה.

לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס:    כלומר, שאינו יכול לדבר, וא נמי שיכול לדבר אלא שנטרפה דעתו ואינו מדבר כהוגן. והראב"ד ז"ל פירש, שאינו יכול להרכין אפילו בראשו ולבדקו לששה פעמים הא יכול נותן בבדיקה, כמו שאמרו בפרק מי שאחזו (גטין ע"א, א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות למתנות ולירושות, ואוקימנא למתנות דידיה לירושות לירושת בן הבכור, הא לאו הכין אין מתנתו מתנה, דאפילו לרבי מאיר לא עדיפא מתנתו בהן עד שלא באו לעולם משעה שבאו לעולם, ואי בשעה שבאו לעולם לא היה יכול ליתנם היאך תתקיים בהם המתנה עד שלא באו לעולם. והא דלא אוקמה בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה, דבהנהו אפילו בכור ידוע אינו נוטל בהם, דראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כמוחזק.

ומהא שמעינן דלרבי מאיר המוכר פירות דקל לחבירו ולא באו לעולם עד שמת או עד שנטרפה דעתו לא קנה. ומסתברא דהוא הדין למזכה למי שלא בא לעולם, וכל שכן, דהא איכא מאן דאמר דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם (ו)לא אמר, וכיון שכן למאן דאמר שכשם שמקנה דבר שלא בא לעולם כך מקנה לדבר שלא בא לעולם, מכל מקום דינו שנשוה לדידיה (ל)דין דבר שלא בא לעולם כדין דבר שלא בא לעולם, והילכך אם הקנה לנולדים לא קנו אלא אם כן נולדו בחיי הנותן ועד שלא יהא גוסס. ואם כן הא דתנן בפרק מי שמת (לקמן קמ, ב) אם ילדה אשתו זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר נוטל מנה נקבה נוטל מאתים, ואתינן לאוקומה כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן לדבר שלא בא לעולם, אם כן ההיא כשילדה קודם שימות האב, דאילו לאחר מיתה לא (לא) עדיפי קודם שנולדו משנולדו, וכשנולדו אי אפשר לו ליתן להם שכבר מת, אלא דוקא כשנולדו עד שלא מת. כנ"ל.

היה משמשו כעבד ואמר (וחזר) עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן:    ואוקימנא בדקרו ליה עבדא מצר מאה. קשיא לי, אפילו הכי אמאי לא מהימן, דלא יהא אלא אחר אילו בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב, וכדאקשינן לעיל ומי נימא דהכא נמי דוקא לא איצטריכא לא לנכסים שנפלו לאחר מכאן לרבנן, או שנפלו לו בשעה שהוא גוסס לרבי מאיר, והא לא משמע הכין, דאם איתא הוה להו לפרושי.

ונראה לי, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכל שאומר בני הרי הוא כאומר יירש כבן, וכל שאומר בכור הוא הרי הוא כאומר יטול פי שנים, וכן כל שאומר עבדי כאלו אומר יירש עם בני, ואינו בכור כאומר לא יטול פי שנים, והילכך אי אמר תחלה בני הרי הודה והחזיקו כבנו, וכיון שכן כשחזר ואמר בשעת מיתתו עבדי הרי הוא כאומר על מי שהוא בנו לא יירש, ולא אמר כלום, דאי אפשר לו להעביר ממנו נחלתו בלשון לא יירש, וכן כשהחזיק אחד מבניו כבכורו וחזר ואמר אינו בכור, הרי הוא כאלו אמר על מי שהוא בכור ודאי לא יטול פי שנים, ואפילו לא היו מוחזקין בו שהוא בכור לא היה נאמן לומר על אחר שהוא בכור אפילו לרבי יהודה אלא משום דכתיב יכיר שהתורה נתנה בידו ההבחנה, וכן באומר ממזר, ודוקא למי שלא הוחזק על ידי הודאתו, אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחרי הבחנה, והילכך כשאמר עבדי והחזיקו בעבד גמור דקרו ליה עבדא מצד מאה וחזר ואמר בני הרי זה כאומר על אחר יירש, שאין בדבריו כלום. כנ"ל.

דף קכח עמוד א

גירסת הספרים: נשבע ואינו יכול לחזור:    דכל שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאילו אמר לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו. וכן נראה גירסתו של הרב אלפסי ז"ל, ורבינו תם ז"ל גורס: ונשבע. ולומר, דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם.

וכתב ר"ח ז"ל, שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש, או בקטן המוטל בעריסה, והדין דאין נשבעין על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אין יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גריס, ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעין על העבדים, דאפילו בדברים שנשבעין עליהן, בכי האי גונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא, דכופר בכל הוא זה.

ואם תאמר שאינן בני שבועה כלל, הא ליתה, דהא נשבעין עליהן מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא, (אלא) כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פז, ב) בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר, דאף על פי שהעבדים אין נשבעין עליהן ואיכא תרתי חדא דכופר בכל, ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהן דבר תורה וזה ויתר עוד יותר שישבע ויטול, סלקא דעתא אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו, קא משמע לן.

מר בר רב אשי אכשר אפילו באבא דאבא:    פירש הרב אלפסי ז"ל, דקא סבר דאבא דאבא שלישי בראשון הוא, ולית הלכתא כותיה, דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחין שהוא ראשון בראשון, והוה ליה אבא דאבא שני בראשון. אבל ר"ש(י) ז"ל כתב, דלית הלכתא כמר בר רב אשי, דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דור לא יעידו לאבותם, דבן ירך אביו הוא.

כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר:    וכבר כתבתי בפרק חזקת בשמעתא שהשותין מעידין זה לזה, נוגע בעדות מחמת ממון למה כשר בכ[ש]נסתלקה (יגיעת) [נגיעת] עדותו, וכמו שאמרו בשותפין וכמו שאמר (לעיל מג, א) ליסתלקו בתרי מנייהו ולדיינוהו, ושם כתבתיה בסייעתא דשמיא. ומפורש בערכין פרק הישג יד בנודר (יח, א) דתחלתו וסופו בכשרות נפקא לן מדכתיב והוא עד או ראה אם לא יגיד בעינן ראיה והגדה בכשרות.

פקח ונתחרש:    כלומר, מחמת חולי, ונשתתק, ואף על פי שיכול להרכין בראשו, משום דכתיב על פי שנים עדים, ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא, אבל בעדיות דרבנן כשר, ובבדיקה, דתניא בפרק מי שאחזו (גטין עא, א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לגיטין ולקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן.

דף קכח עמוד ב

ובבנים הבאים לאחר מכאן:    ולא דמיא לאותה שאמרו לקמן פרק מי שמת (קמב, ב) ההוא גברא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מינאי, אתא [בריה] קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהא עליה אמר ליה קני כחד מינייהו, ואסיקנא דלא קנה, דהוה ליה קני כחמור, ואתמר קני כחמור לא קנה, והיינו טעמא דלא קני משום הקנה לנולדים דלא קנו מצד הקנאתו, דהמזכה (לעבד) [לעובר] לא קנה, והילכך כשאמר לו קני כחד מנייהו הוה ליה כחמור ולא קנה. אבל הכא לא הקנה לבנים כלום ואינן זוכין מצד הקנאתו, אלא ממילא מצד ירושתן, ואמר שתטול אשתו חלק בנכסים כחלק אחד מן הבנים בשעת ירושתן. הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש.

וכתב ר"ש(י) ז"ל, דכמו שאמר שהבנים הבאים לאחר מכאן ממעטינן בחלק מתנתה, כך אם היו מרובין ונתמעטו נוטלת כאחד מהן בשעת חלוקה, שכן אמר לה. והראב"ד ז"ל נסתפק בדינו.

ואם תאמר לעיקר הדין מאי קא משמע לן ר' אבא. שאין לומר שאינה נוטלת אלא בנכסים של עכשיו וכבנים הבאים לאחר מכאן, הא ר' אבא לא פירש כן, דרבא הוא דפריש הכי. כתב הראב"ד ז"ל דהא קא משמע לן, שלא אבדה כתובתה באותו החלק, אבל נוטלתו יתר על כתובתה. ואפילו לרב נחמן דאמר כיון שעשאה שותף עם הבנים אבדה כתובתה, הני מילי במחלק נכסיו, אבל זה אינו מחלק ולטפויי לה קא אתי. עוד [כתב] ז"ל דהא קא משמע לן, אף על פי שאם עשאה יורשת לא אמר כלום, אפילו הכי כי אמר תיטול לשון מתנה הוא, ולא אתי כאחד מן הבנים ומבטל לה. עד כאן.

אמר רבא הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה:    יש מי שאומר דדוקא בכי הא נאמן, דנאמן לפסול את הגדולים ממנו על ידי הבחנת הבכור, שהתורה נתנה הבחנה ביד האב על הבחנת הבכור. הא באומר זה בני ממזר בלא הבחנת הבכור אינו נאמן. ואי אפשר לומר כן. דהא בהדיא אמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמר לומר זה בן גרושה זה בן חלוצה, ואין הבחנת בן גרושה ובן חלוצה תלויה בהבחנת הבכור. ועוד שהרי שנינו בקידושין (עח, ב) אפילו שניהם אומרי[ים] על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמנין.

והרב בעל הלכות גדולות כתב דרבי יהודה הכי והכי אית ליה אבל אנן הוא דלא פסקינן כותיה אלא על ידי הבחנת הבכור. ותמיהא לי, אנן כמאן, אי סבירא לן כרבי יהודה אפילו בעלמא נאמן, ואי כרבנן אפילו בבכור אינו נאמן אלא בצריך היכירא, כדאמרינן לעיל. והרב אלפסי ז"ל נראה שפסק כרבי יהודה אפילו באומר זה בני ממזר ואפילו שלא במקום בכור, מההיא דיבמות בפרק החולץ (מו, א) דההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי, ואמר לו רבי יהודה לדבריך גוי [אתה] ואין עדות לגוי ונאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך וכולה כדאיתא התם, דאלמא טעמא דאין עדות לגוי, הא בעלמא נאמן לפסול ואפילו שלא על ידי הבחנת הבכור, וכמו שכתב שם בהלכות.

נשבע וגובה מחצה:    כמודה מקצת הטענה. הקשה הראב"ד ז"ל, ולמה נאמן בשבועתו, והא איכא שטר. ואם תאמר מפני שהעדים שמעידין שפרעו כולו מבטלין כח השטר ואהעדים סמכינן, אם כן אף הוא לא ישבע, דאטו מי שמודה מקצת ויש לו עדים שמעידין על המקצת שפרע מי נשבע.

ואם תאמר שאני הכא שהעדים מוכחשין, שהוא מכחישן, וכלל לגבי נפשיה נאמן להכחישן ולחייב את עצמו כדרך שהוא נאמן לחייב את עצמו במה שהוא מודה שלא פרע, אם כן חזרה קושיא לדוכתא, שלא יהא נאמן אפילו בשבועה, שהרי השטר בחזקתו. ותירץ הוא ז"ל, שאם אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשין, אבל פרעתי מחצה אינה הכחשה, אלא כאדם שאומר עד כאן אני זוכר, והעדים אומרים אנו זוכרים יותר ממך שפעם אחרת פרעת המחצה האחרת, ומיהו לא בריר לן דהכי קאמר, אלא י"ל הכחשה היא וי"ל אינה הכחשה, לגבי נפשיה הכחשה היא, דכיון דאיכא שטרא אירתותי קא מירתת, ולאו משיב אבידה הוא אלא כמודה מקצת בעלמא הוא, ולא סמכינן עלייהו.

דף קכט עמוד א

הא דאמרינן דליתא לדמר בר רב אשי:    פירש הרב אלפסי ז"ל, משום דאב ובנו ראשון בראשון הן, ומינה דבאבא דאבא כשר. אבל ר"ש(י) ז"ל פירש, דכל יוצאי ירכו פסולין לו. ונראה לי משום הכי לא פרשו בו טעם, משום דמתניתין היא, שהרי שנינו בפרק זה [בורר] (סנהדרין כז, ב) אלו הן הקרובים האחים וכו' הן ובניהם וחתניהן, וכיון שכן קל וחומר לאב ובנו שבן הבן וחתנו פסולין הן.

ואם תאמר אם כן מר בר רב אשי היכי טעי בה, וכי לא ידיעה ליה מתניתין. י"ל דאגב חורפיה דהוה סבר למילף לה מדרבא לא עיין בה. ויש לנו כיוצא בה בתלמוד וחדא מינייהו לעיל (קטז, א) דבעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כאברהם וישמעאל בנכסי עשו אי זה מהם קודם, ואמר רבא והא תנן האב קודם לכל יוצאי ירכו, ורמי בר חמא אגב חורפיה לא עיין בה, ומשום דפשיטא דטעי בה מר בר רב אשי, כי קאמרי לקמן הלכתא ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא אקשינן לאפוקי מאי, לאפוקי מדאמר מר בר רב אשי, ליתה לדמר בר רב אשי, כלומר, משום הא לא איצטריך דהאי פשיטא דליתה. ותדע, מדלא קאמר הא אמרינן דליתה וקאמר אי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא איתותבו אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא.

ואם תאמר ומאי קושיא, דאנן הכי קאמרינן, הלכתא כדשלח ר' אבא דאמר שלישי בשני כשר אבל לא בראשון. פירש ר"ש ז"ל דר' אבא על מה ששאלוהו השיב ושמא אף בראשון היה מכשיר. ואם תאמר אם כן מנלן דלאפוקי מדמר בר רב אשי, דאף הוא מוסיף הוא, ודילמא ר' אבא אף באבא דאבא היה מכשיר אלא שאלה שהיתה כך היתה. תירץ הרב ז"ל דאין הכי נמי דמצי לאקשויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. ולכי נראה שאין אנו צריכין בהא דמר בר רב אשי לתירוצו של רבינו ז"ל, דהא דמר בר רב אשי (לתירוצו של רבינו ז"ל דהא דמר בר רב אשי) פשיטא להו לכולהו דטעי בה וליתא כלל ואין צריך לומר הלכה כדשלח ר' אבא לאפוקי מההיא, דההיא פשיטא דליתא כלל, וכמו שכתבתי למעלה.

והרמב"ן ז"ל תירץ דגמרא קים ליה דהלכתא כרבא, דכיון דפסקינן דליתא לדמר בר רב אשי דגמר מרבא אבא דאבא, שמע מינה דרבא גופיה הלכה היא, דמאי דקא מכשר ר' אבא כולה מילתא ברוחקא דשלישי תליא, והילכך כל שלישי שרי בין בשני בין בראשון, ודאמר מר בר רב אשי דעביד אבא ובריה כראשון בראשון וגמרא מדרבא לאכשורי באבא דאבא, אמרינן דלית הלכתא כותיה, דאב ובנו כחד נינהו, ומינה דלא פסלו אלא זה, הא באבא דאבא דאבא כשר, וכדעת הרב אלפסי ז"ל.

ודברי ר"ש(י) ז"ל נראין לי עיקר, דאילו לפי פירושו של רבינו ז"ל היה לו לומר אי לאפוקי מדרבא הא כותיה קיימא לן. אלא הנכון כדברי ר"ש(י) ז"ל, והכי קאמר, אי (לא) לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ודלמא אף ר' אבא מודה בה. ומדאמר רב שימי בר אשי הלכה ככל הני דשלח ר' אבא לא שמעינן דליתא לדרבא, דאי לאפוקי מיניה לא מיסתיא דלא לימא בהדיא לית הלכתא כרבא.

מתני': המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום:    פירש ר"ש ז"ל, דלא אמר כלום לא במה שהשוה להם את הבכור ולא במה שריבה בלשון ירושה לאחד על אחיו הפשוטין, ומתניתין רבנן היא ודלא כרבי יוחנן בן ברוקא, ואפילו לא היה שם בכור כן הדין וכן הטעם, והויא לה הא מתניתין סתם כדרבנן ואידך מתניתין מחלוקת והלכתא כמחלוקת דהיינו רבי יוחנן בן ברוקה. וכן פירש הרב אב בית דין ז"ל וכן הראב"ד ז"ל, וכן נראה עיקר כמו שאכתוב לקמן גבי הא דאמרינן כולא מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא.

ולפי פירוש זה, הא דשקלי וטרו בגמרא בפירושה דהא מתניתין דקתני כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, ואף על גב דלא קיימא לן כי הא מתניתין אלא כרבי יוחנן בן ברוקה אפילו אמר בלשון ירושה, היינו משום דנפקא לן מינה כשהשוה להם את הבכור דמודה בה רבי יוחנן משום דכתיב לא יוכל לבכר, וכדאיתא בגמרא. ואי נמי נפקא מינה לבת במקום בנים או לאח במקום בת.

ויש מי שהעמיד משנתנו ככולי עלמא, ולא אמר כלום אבכור קאי. וכן פרשו משום רבינו האיי גאון ז"ל. וכן פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל דמתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא ומשום שהשוה להם את הבכור הוא דקתני לא עשה ולא כלום, אלא שהוא ז"ל פירש דכיון שהשוה להם את הבכור לא עשה ולא כלום אפילו בפשוטין אלא צוואתו בטלה. ואין נראה כן מדברי רבינו הגאון ז"ל, אלא במה שהשוה את הבכור דוקא אמר שלא אמר כלום. וכן פירש מורי הרב ז"ל. ולפי זה מקמצין מכולן לפי חשבון ומשלימין לבכור, לפי שהבכור עם האחין בזה כדין בעל חוב דאביהם שנוטל מהם לפי חשבון מה שנתן להם אביהם. וכן נראה לי עיקר.

גמרא: ורבי אל(י)עזר אמר ואפילו באדם אחד ושתי שדות שדה אחד ושני בני אדם:    גירסת הספרים מסיימי בה: אבל בשני [בני] אדם ושתי שדות לא קנה. ואיכא דקשי ליה, דאם איתא, מאי קאמר אביי אנחת לה הכא דר' אל(י)עזר אדר' אל(י)עזר לא קשיא כאן בשדה אחת וכו' ומאי איצטריך ליפרוקינהו ור' אל(י)עזר בעצמו אמר [כן] בהדיא. ועל כן יש (שמעמידין) [שמעבירין] עליה קולמוס ומפר(י)שי דמעיקרא הוה סבירא ליה לאביי דר' אלעזר אפילו בשתי שדות ושני בני אדם אית ליה, אלא דלמאי דקאמר ר' דימי משמיה דר' יוחנן דבשדה אחת ושני בני אדם לא קנה קאמר איהו דקנה, אבל לדידיה לא שנא שתי שדות ושני בני אדם משדה אחת ושני בני אדם. והשתא דשמעה להא דרבין דאמר משמיה דר' אל(י)עזר דבשני בני אדם ושתי שדות לא קנה, הדר ממאי דהוה סבירא מעיקרא וידע דר' אל(י)עזר נקט בשתי שדות ואדם אחד או בשדה אחד ושני בני אדם. ור"ש(י) ז"ל גריס לה ופירש דההוא לישנא דגמרא הוא ולא אמרה ר' אל(י)עזר בהדיא.

הא דאמר ריש לקיש לעולם לא קנה עד ש[י]אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני [ופלוני] שנתתים להם במתנה וירשום:    פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, דריש לקיש לפרושי מתנה באמצע הוא דאתא, דאי לא, תיקשי לן, דהא תנן דאפילו כתב מתנה בתחלה או בסוף דבריו קיימין. ואין פירושו מחוור בעיני, דאם כן מאי שנא דנקט לה במתנה באמצע ואמאי לא פריש כולהו בבי דמתניתין דהיינו בתחלה ובסוף.

אבל ר"ש ז"ל פירש דבשתי שדות ושני בני אדם אמר שלא קנו עד שתהא מתנה באמצע, שאילו אמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני ופלוני שנתתים להם במתנה אני אומר דלפלוני הראשון אמר ליטול בירושה שהוא הלשון הראשון ולפלוני האחרון ליטול במתנה שהוא הלשון האחרון, שבסדר הזכרתן סדר לשון ירושה והמתנה, וכן אמר פלוני ופלוני נתתי שדה פלוני ופלוני וירשום לראשון נתן בלשון מתנה ולאחרון בלשון ירושה. אבל עכשיו שאמר ירושה בתחלה ולבסוף, כשם שהירושה נאמרת על שניהם [כך המתנה נאמרת על שניהם]. ולפי פירוש זה נראה דריש לקיש נמי לית ליה מתניתין דבין בתחלה בין בסוף, דמתניתין אינה אלא באדם אחד ושדה אחת, דאלו בשדה אחת ושני בני אדם אתה מטיל את הלשון לסמוך לו, וכן בשתי שדות ואדם אחד. וקשיא לי לפי זה, דאם כן על כורחין ברייתא דנכסי לך ואחריך יירש פלוני הויא תיובתא דריש לקיש, דלדידיה כי[ו]ן שאתה מטיל הלשון אחר הסמוך לו אפילו תוך כדי דיבור נמי.

דף קכט עמוד ב

וכי תימא בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה [היא] והא שלח רב אחא בריה דרב וכו':    מהא שמעינן דהא דרב אחא (אפי') אין הפר(יח)' בין שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני ובין שאמר ואחריו למי שאינו ראוי ליורשו, דכל מי שהחזיק בתחלה בנכסיו אם הוא ראוי ליורשו הרי הוא יורש בהן דבר תורה, ואף על פי שנתן לו יותר ממה שראוי לו, לפי שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אף על פי שהוא בא להפסיקה אינו רשאי, שהרי הוא לאחר [שהחזיק] כמצוה על הנכסים שאינן שלו.

ואפילו באומר ואחריך מעכשו לפלוני נראה לי שאין בדבריו כלום, דכל שזכה בו הראשון מחמת ירושה הוא ואין לה הפסק בשום צד., ותדע לך, דאי לא תימא הכי, רב הונא דאית ליה האומר אחריך כאומר מעכשו דמי פליג אדרב אחא בר עויא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי הוא ליורשו לא אמר כלום, ואנן לא אשכחן מאן דפליג אהא דרב אחא בר עויא והלכה פסוקה היא דמקשינן מינה בכל דוכתא בהדיא, ולקמן (קלג, ב) דהוה סביר רב עיליש דשני נמי שקיל, אמר ליה רבא דיני (דאורייתא ואפי') [דחצצתא הכי] דייני לאו היינו דרב אחא בר עויא, ואילו היה רב הונא חלוק(ה) לא הוה קרי ליה דייני דחצצתא. ועוד, דאם איתא, מאי קא מותיב מינה הכא לכולהו, דילמא הני נמי כרב הונא סבירא להו באומר אחריך דכאומר מעכשו דמי והכא נמי בראוי ליורשו. אלא ודאי מינה שמעינן דבראשון בראוי ליורשו אפילו באומר מעכשו אמרה רב אחא בר עויא. כנ"ל.

אף על פי שלא אמר יירש אלא שאמר נכסי לך, שאין [זה] לשון מתנה אלא ל שון ירושה:    כיון שהוא בר ירושה. והא דאמרינן שאין לשון מתנה, פירש ר"ש ז"ל, שאין לשון זה למי שראוי לירש לשון מתנה אלא לשון ירושה, ודייק לה מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאינה מתנה אלא ירושה, דאלמא לשון זה קאמר.

אבל אם אמר בלשון מתנה, כגון שאמר נתתי נכסי לפלוני בני ואחריך לפלוני א(ד)ם מת ראשון יחזרו לשני, דהא אין כאן ירושה אלא מתנה. וכן פירש ר' זרחיה הלוי ז"ל, דלהכי קאמר אין לשון זה לשון מתנה, אלא לשון ירושה, וכדאמרינן (ע"ז סו, ב) שאין טעם כמון אלא ריח כמון. וכן נראה לכאורה בתירוצם, מדאמרינן במתניתין ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום ואפילו אמר לשון ירושה אי אמר אף לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, אלמא אף למי שראוי לירשו אם נתן לו בלשון מתנה אין אומרין שאינה מתנה אלא ירושה.

אבל משום הגאונים ז"ל אמרו, דאפילו נתן להם בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק. ונראה לי לתרץ מתניתין על פי דברי הגאונים ז"ל, דכל שהוא ראוי לירש, כל שנותן לו המוריש ירושה היא לו, ואפילו נתן כל הנכסים לאחד מן הבנים, אם אין שם בכור ירושה היא לרבי יוחנן בן ברוקה, דנחלה קרייה רחמנא, מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דרשי התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, והילכך לדידיה אלו אמר כל נכסי לראובן בני ואחריו כולן או מקצתן לשמעון בני לא אמר כלום, אבל לרבנן בכל שהוא יתר על חלק ירושת ראובן יחזור לשמעון אחר ראובן, דכל מה שהוא יתר על חלקו אינה ירושה אלא מתנה, כלשון שאמרה האב, והוא הדין במקום בכור לרבי יוחנן בן ברוקה, הואיל ואין רשות לאב להנחיל לפשוטין חלק הבכורה, והילכך אין מתנתו ירושה באותו חלק אלא מתנה, והילכך דבריו קיימין עד שיאמר בלשון ירושה. כנ"ל.

וכן נראה לי כדעת הגאונים ז"ל, מדאמרינן לקמן (קלג, א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא כל שכותב למי שראוי ליורשו, באי זה לשון שיכתוב לשון ירושה הוא, דאי סלקא דעת' דוקא באומר נכסי לך, אם כן לא סגיא דלא לימא רב הונא הכותב כל נכסי לפלוני אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, כיון שהכל תלוי בלשון נכסי לך. כנ"ל.

והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הקשה, דהא תניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו', ואסיקנא (רבנן) דבין אמר תנו בין אמר אל תתנו אם אמר אם מתי ירשו אחרים תחתיהן אין להם אלא שקל, ואמאי, והא אמרינן באומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום. ותירץ דהתם במה שנתן להם לא הפסיק, שהוא לא זכה להם אלא שקל שקל בכל שבת, ואותו שקל אם לא הספיקו ליטול שבת בשבתו ומיתו ירשו אותו היורשין של (הברי') [הבנים], אבל השאר לא ירשו לעולם. ויש אומרים דשאני התם שלא באו ליד יורש מעולם, ושליש שאני.

ומכל מקום עדיין קשה בדברי רב אחא, דכיון שירושה אי אפשר להיות לה הפסק ואף על פי שמפסיקה האב, אם כן מתנת שכיב מרע שקונה היכי משכחת לה, והלא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה, וכבר קדמו ירושה דאורייתא, וכענין שאמרו לקמן (קלז, א) גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאם נתן הראשון במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום, ואמרינן טעמא משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך. ובתנו שקל לבני בשבת נמי אף על פי דפירש ואמר תנו או אל תתנו, מכל מקום ממילא חלה ירושת הבנים ואין לאחריך במקומם כלום. אלא שבזו אנו יכולין לומר, דהכא משום דביד שליש מסורין, כפי התירוץ השני, והשליש זכה מעתה בהם לאותן אחרים כשימותו הבנים. אבל לתירוץ הרב הלוי ז"ל קשה. וכן מתנת שכיב מרע בתנאין אינו קונה, שכבר חלה הירושה, ואם כן תיקשי הא דאמרינן התם (ביצה כ, א) הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי וכו', דאמרינן התם דאי אמר לינסוב ברתאי והבו ליה אי נסיב ברתיה שקיל ואי לא [לא] שקיל, ואי איתא, אפילו כי נסיב היכי שקיל, והלא קדמה נחלה ואין לה הפסק.

והרמב"ן ז"ל כתב דאיפשר לומר דהתורה נתנה רשות להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש, וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן, וירושה עוברת ונפסקת מן היורש, ורב אחא בר עויא בנכסי לך דוקא אמר דאתחיל בירושה דאורייתא והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו, אבל בשותק ואומר סתם אי מתו בני יירש פלוני זכה. ומיהו גם הוא ז"ל סלקא ליה עדיין בצריך עיון.

והרב ר' יהוסף ז"ל כתב בזו שאין לה הפסק. ולדידי נמי קשיא לי, דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, ופרישנא כי הא דאמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלניא, ואמר להו אלא למאן, ואמרינן דאם ראוי ליורש נוטלן משום ירושה, ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני לא אמר כלום, דירושה אין לה הפסק, והתם לא הנחילוהו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי, כלומר, אלא מי ראוי ליטלן, והרי זה כמניח סתם ליורשיו. וי"ל דאפילו הכי כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאילו פירש נכסי לפלוני.

ותסברא והא אמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת לא קשיא כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור:    פירש [ר"ש] ז"ל, דהא דריש לקיש הוא דמתרצא ונפקא מתיובתא, אבל הני אחריני כולהו סליקו בתיובתא.

ואם תאמר מאי שנא, נימא דהנך כולהו נמי בלאחר כדי דבור ולא תקשי להו נמי ברייתא. כתב (הר"ם) [הר"ש] ז"ל דאם איתא דלדידהו שני להו בין תוך כדי דבור לאחר כדי דבור, למה אוקמוה למתניתין דוקא בשדה אחת או באדם אחר, לוקמוה אפילו בשתי שדות ושני בני אדם. והקשו עליו דמאי קושיא, דילמא משום דניחא להו לאוקומה בכל ענין ואפילו בלאחר כדי דבור. ויש מפרשים דהשתא הדר ביה ולא סליק חד מנייהו בתיובתא דכולהו בל[א]חר כדי דבור, ויש כיוצא בזה בתלמוד תיובתא והלכתא.

חוץ מע"ז וקדושין:    פירש ר"ש(י) ז"ל, שאם התפיס או הקנה דבר לע"ז ובתוך כדי דבור חזר, לא מהני' ליה חזרתו ונאסר. ויש מי שהקשה, דהא קיימא לן שאין התפסה לע"ז, כדאיתא במסכת ע"ז בפרק (רבי ישמעאל) [כל הצלמים] (מד, ב). על כן פרשו ע"ז באומר לע"ז אלי אתה, אף על פי שחזר בו תוך כדי דבור חייב, והיינו דאמרינן בפרק בתרא דנדרים (פז, א) חוץ ממגדף וגירושין, הנה שפרשו שם ע"ז במגדף, והיינו עובד ע"ז. והא דמנו התם מגרש והכא קדושין משום דדא ודא אחת היא, דאתקוש יציאה להויה, כדכתיב ויצאה והיתה (קידושין ה, א).

דף קל עמוד א

אי בעית אימא כולה רבי יוחנן בן ברוקה היא:    והכי קיימא לן, דלא שבקי מאי דקאמר רבי ישמעאל בנו בהדיא משום דיוקא דלישנא דמדקאמר לא נחלקו מכלל דתנא קמא סבר נחלקו. ועוד רבי ישמעאל דבנו הוא קיים ליה טפי במה דקאמר אבוה. וכי פסקי רב יהודה ורבא כרבי יוחנן, בהא הוא דפסקי, אבל בבת במקום בנים ואח במקום בת לא אמר כלום.

ומכאן יש להכריע בפירוש משנתינו דהמחלק נכסיו על פיו, שהעיקר הלשון שכתבתי דרבנן דרבי יוחנן בן ברוקה היא, ולא אמר ולא כלום אכולהו קאי ולא אבכור בלחוד, דאי לא כן לא מצינו מחלוקתן במשנתנו, ועל כרחינו ישנה למחלוקתן במשנתנו, תדע מדאמרינן לעיל (קכב, ב) גמרא אחד הבן ואחד הבת בנחלה אמר רב אשי הכי קאמר אחד בן בין הבנים ואחד בת בין הבנות אם אמר יירש כל נכסי(ו) דבריו קיימין, ואקשינן כמאן כרבי יוחנן בן ברוקה, והא קתני לה לקמן רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, וכי תימא סתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקה סתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם.

ויש לי לומר לפי הפירוש השני, דמגופה דמתניתין שמעינן לה, מדקאמר רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין מכלל דרבנן פליגי עליה. ועוד דמדקתני בברייתא דרבי ישמעאל לא נחלקו אבא וחכמים, שמעינן דמאי דקתני במתניתין רבי יוחנן בן ברוקה, הכי קאמר, רבי יוחנן בן ברוקה אבל לא בעלי מחלוקתו.

הא דאמקשינן: הא מלא יוכל לבכר נפקא:    כלומר, בבכור לא יוכל מכלל דבפשוט יוכל. ואם תאמר אם כן קושיא לרבנן. וי"ל דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי ולטעמיך לרבנן מאי איכא למימר, רבנן מ(ל)וקמי ליה למאי דאמרינן לעיל (קיג, ב) ביום אתה מפיל נחלת ואי אתה מפיל נחלת בלילה.

דף קלא עמוד א

בעי רבא בבריא היאך:    כתב הראב"ד ז"ל: פירוש, שהקנה לו נכסיו בשטר ובלשון ירושה. ויש אומרים אפילו בעל פה, דכיון דמחלק נכסיו ובלשון ירושה התורה נתנה רשות לאב להנחיל, ולאחר מיתה הוא דקאמר, דהא בלשון ירושה הוא דיהיב להו, ואף על גב דאמרינן אין שטר לאחר מיתה, התם בלשון מתנה, ולשון מתנה כיון דשייך בה שטרא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, אבל היכא דבלשון ירושה קאמר ולאחר מיתה ירושה אינה צריכה שטר, ובין בכתב ובין בעל פה דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקה, שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. או דילמא דוקא בשכיב מרע, שהוא קרוב למיתה ובר אורתיה הוא, אבל בריא לא.

ואני תמה אם בעל פה היתה שאלה, דאפילו שכיב מרע לא עשו דבריו ככתובין וכמסורין אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו, הא בריא לא. ואיני רואה הפרש בדבר זה בין הראויין לירש ובין אחרים שאינן ראויין לירש, שאם אתה אומר כן מתנת שכיב מרע במקצת למי שראוי ליורשו לא תהא צריכא קנין אם אמר בלשון ירושה, ואי נמי באומר מקצת נכסי לראובן בני, שאין לשון מתנה אלא ירושה, ואם נפשך לומר כי לא היתה הגמרא שותקת בכך.

אלא מסתברא דבמקנה נכסיו בשטר קאמר ובלשון ירושה, ואף על גב [דאין] שטר לאחר מיתה, הני מילי בשטר מתנה, כדברי הרב ז"ל, דאינו קונה לאחר מיתה, אבל האי דיהיב בלשון ירושה הרי הוא כירושה שקונה עם גמר מיתה, הילכך אף על גב בבריא קונה בשטר ואפילו נתן לו הכל, משום ירושה, וכרבי יוחנן בן ברוקה, וכיון דאמר משום ירושה קונה עם גמר מיתה כירושה. ועוד נראה לי דהא לא שייכא כלל בההיא דאין שטר שלאחר מיתה, דהכא בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו היא, וכמתניתין דלקמן, אלא שכתבו לו בלשון ירושה, ומספקא ליה לרבא דילמא לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה דאפילו בלשון ירושה קנה אלא בשכיב מרע, דבר אורותי הוא. ולו הוא שנתנה התורה רשות להנחיל לכל מי שירצה, כדכתב והיה ביום הנחילו את בניו, אבל בבריא לא, משום דהואיל וכתב ליה בלשון ירושה והוא עכשיו אינו בר אורותי הרי הוא כנותן למי שאינו [ראוי] לירש ובלשון ירושה שלא אמר כלום. אבל אי אמר בלשון מתנה ובשטר ודאי פשיטא דקני. ותדע לך דבהכי איירי, דהא אתי למפשטה ממשנת בנין דיכרין, וההיא כי האי גוונא היא, ואי שנו יסבון מהנה (וכל שכן) ולא שייך למימר ביה אין שטר לאחר מיתה אף על פי שהיא מתנה. כנ"ל ועיקר.

וכתב ר"ח ז"ל דבעיין איפשיטא דאפילו בבריא קאמר. וכן נראה לכאורה, דהא פשיט(א) ליה רב משרשיא לרבא מדברי רבי נתן ורבי שחזר והודה כדברי רבי נתן דירתון תנן ושמע מינה כרבי יוחנן נשנית ובבריא קאמר, וקבלה מיניה רבא, דאלמא בעיין בהא תליא, דאי מתניתין ירתון תנן היינו רבי יוחנן בן ברוקה, ואי כרבי יוחנן בן ברוקה שמעינן דבבריא קאמר. ורב פפא אמר ליה לאביי דלדברי כולם קשיא אי זה הכרע יש שתהא משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו כי תני בה ירתון, דדילמא אפילו רבנן היא ושאני התם דתנאי בית דין הוא ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ואהדר ליה אביי דעל כרחין רבי יוחנן בן ברוקה היא הואיל ומ(מ)פקי ליה בלשון ירתין, דאי אמרת בשלמא רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר ולא אהני תנאי בית דין אלא לעשות מי שלא בא לעולם כמו שבא לעולם, היינו דמפקי ליה בלשון ירתין דמהנה בבריא המזכה למי שבא לעולם, אלא אי אמרת רבנן היכי מפיק ליה בלשון ירתין דהוא לשון הבאי דלא מהנה בשום מקום ואפילו בשכיב מרע, לימרו יסבון, ואי משום דלא תטרוף (מ"מ) ממשעבדי לימרו אינון יסבון מבני חרי. אלא שמע מינה רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר. ושקלינן וטרינן בהא אי רבי יוחנן בן ברוקה אי בתרי בי דינא אתקון או בחד בי דינא אתקון ואמרינן דבתרי בי דינא אתקון ובי דינא בתרא כבי דינא קמא. והילכך מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא וכרבי נתן וכרב משרשיא ורבא דקבלה מיניה דבבריא קאמר. ועוד דאף על גב דאמוראי שקלי וטרו בה לאו לאיפלוגי על רבי נתן ורבי דתנאי נינהו אלא לברורה דמלתא, ומשום קושיא דאמוראי לא דחי מאי דקא תנו תנאי, ועוד דהא רב משרשיא ורבא דקבלה מיניה.

אבל רבינו האיי גאון והרב אלפסי זכר כולם לברכה אמרו דבעיין לא איפשיטא. ולפי דבריהם, רב פפא לא להקשות אדרבי נתן ואדרבי קא אתי ולומר דלא כרבי יוחנן בן ברוקה היא, אלא לומר דאפילו תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תשמע מינה מידי בבריא, דהא על כרחין עיקרא משום תנאי בית דין היא, וכיון שכן אני אומר דכולה משום תנאי בית דין היא שעשו מי שלא בא לעולם כמו שבא לעולם ובריא כשכיב מרע, והואיל ובשכיב מרע מהנה לרבי יוחנן בן ברוקה אפקוה בלשון ירתין ולא אפקוה בלשון יסבון, כדי שלא תטרוף ממשעבדי. ואמר ליה דלא היא, דכיון דבבריא דעלמא לא מהנה לכולי עלמא לא הוה להו לאפוקה בלשון דלא מהנה בבריא לכולי עלמא, ומאי דוחקייהו דלא מפקי לה בשלו יסבון דמהנה בבריא דעלמא, ואי משום שלא תטרוף ממשעבדי לימרו בהדיא יסבון מבני חרי. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דדילמא ניחא להו לאפוקה בלשון יתרון לאשמועינן דלא טרפא ממשעבדי ולא איצטרכי לאורוכי למימר יסבון מבני חרי, ואפילו הכי לא תדוק מינה מידי בבריא דעלמא לרבי יוחנן, דהכא משום דתקינו סמוך לה תקנתא אחריתי בלשון מתנה, דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה, ובתוך כדי דבור, דבחד בי דינא אתקין, וקנה לכולי עלמא, ולאו רבי יוחנן בלחוד היא, אלא אפילו רבנן מודו בה ושקלי וטרי בהא אי בחד בי דינא, ולא תידוק מינה מידי דרבי יוחנן בן ברוקה היא, ואפילו תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תידוק מינה דרבי יוחנן בן ברוקה בבריא קאמר, דעיקר דמלתא משום תנאי בית דין הוא שעשו מי שאינו בעולם כמו שישנו ובריא כשכיב מרע, הואיל ובשכיב מרע מהנה.

דף קלא עמוד ב

בנו גדול לא עשאו אלא אפטרופא:    דקדקו עליה הגאונים ז"ל, דהא תנן במתניתין (לעיל קל, א) איש פלוני ירשני במקום שיש בן וכו' רבי יוחנן בן ברוקה אמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה מודו ליה. ותרצו דהא הלכתא בלא טעמא הוא ואין לך אלא פשוטן של דברים מתניתין באומר ודרב יהודה בכותב, וטעמא קצת יש דבכותב דאית ליה קלא מוכחא מלתא דלכבוד בעלמא דליפוק עליה קלא ולשתמען מיליה. ועוד הקשו מהא דאמרינן לקמן (קלג, א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא אפילו בכותב לא אמרינן עשאה אפטרופא. ותירצו דההיא בבת בין הבנות אי נמי באח בין האחים.

והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש דלא שנא כותב ולא שנא אומר, אלא מתניתין בשברר דבריו ודרב יהודה בשלא ברר. ואלא מיהו נראה לי דההיא דרב הונא אי אפשר להעמידה בשברר, דהא פריש לה רב הונא גופיה דאיהו לא אמר כלום, אלא דמכלל תשובתו שהשיב על מה ששאלוהו נכסי למאן דילמא לפלניא והשיב אלא למאן הוא שאמרו שנוטלם בראוי ליורשו משום ירושה, אלמא בשלא בירר היא. אלא דאפשר לומר דהיא הנותנת, דהרי היא כמברר למתנה, דודאי אותן ששאלוהו לא על אפטרופא שיעשה על נכסיו שאלוהו אלא על מי שיזכה בנכסיו שאלוהו. ומעתה אין אנו צריכין לדוחקה דוקא שלא בבן בין הבנים.

וכן נראה לי משם דהכותב לאו דוקא, אלא מאי כותב אומר, וכמו שאמרו (כתובות פג, א) הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, ופירש רבי חייא מאי כותב אומר, וכל נותן בלשון כותב מפקי ליה, וכדתנן נמי במתניתין הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, ולאו דוקא כותב, והא דרב הונא נמי משמע ודאי דלאו דוקא כותב, דאיהו לא אמר אלא [אלא] למאן, וכמו שכתבתי.

ויש מקשים על הרב הלוי ז"ל, דאי מתניתין דוקא בשברר, אם כן כי מקשי בסמוך על הא דרבי יהודה הנחתום במאי אילימא בשכיב מרע והא אומר לא עשאה אלא אפטרופא, מאי קושיא, דילמא ההיא בשברר. ואל תתמה ששנאוה סתם, דהא מתניתין על כרחך בשברר, כי היכי דלא תקשי' לן, ואפילו הכי שנאה סתם.

והראב"ד ז"ל נעשה בפירושו כעין מכריע, ופירש דמתניתין באומר וכל באמירה למתנה נתכוון ואף על פי שלא בירר, דמפני שכבד עליו הדבור לא ברר, ודרב יהודה בכותב, שכתב, דכיון שכתב היה לו לברר, וכל שלא ברר בכתיבתו אני אומר שלא נתכוון אלא לאפטרופסות.

ועוד כתב הרב ז"ל דאילו קנו מידו מתנה גמורה היא, שאין קנין לאפטרופסות. ומורי הרב ז"ל הקשה עליו מההיא נמי דרבי יהודה הנחתום, דאם כן לוקמה בשכיב מרע ובשכתוב בה קנין, ואי משום דשנאוה סתם אל תתמה, שהרי שנינו כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא (יג, א) בשטרי אקניאתא, ואף על פי ששנויה סתם.

ואני אומר שאין קושיא לא על דברי הרב הלוי ז"ל ולא על דברי הראב"ד ז"ל ממה שלא תרצו בדרבי יהודה הנחתום בשברר או בשקנו מידו, דאין הכי נמי, אלא משום דרבינו דמייתי מיניה ראיה הוה משמע ליה דבשלא ברר ולא קנו מידו הוא, כיון דמתניתין סתם, אף רבא ניחא ליה טפי לאוקומה בהכין ולתירוצא אפילו למאי דסבירא ליה, כיון דאפשר לאוקומה באוקמתא רויחא כצורתא וכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל וכדרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה, (ועוד) דהא ודאי פירוקא רויחא טפי כסתמא דברייתא, ולא לדחוקה ולאוקמא ממשמעותא. כנ"ל.

והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב דלא אמרו עשאה אפטרופא ובנו גדול עשאו אפטרופוס אלא בשיש בנים קטנים שצריכין לאפטרופוס, אבל גדולים מה להם לאפטרופוס. ומה שאמרו אפילו בנו קטן המוטל בעריסה בקטן בין הקטנים קאמר. ובדין הוא דהוה מצי לאוקומי ההיא ברייתא דרבי יהודה הנחתום בגדולים, אלא דניחא לארווחא ולאוקמה במאי דאתמר בגמרא בהדיא כרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה ולרב עוירא בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואצל בני הבעל.

וצריכא עיונא, דאפילו בבנים גדולים אני אומר שמתכוין להחשיב הבן או אשתו בין הבנים. ותדע לך, דאי לא, מאי שנא בנו ואשתו אפילו אחר נמי, דלהנאת הבנים הוא מתכוין למנות עליהם אפטרופא לפקח על הנכסים, והיינו דאמר דניחא ליה דלישתמען מיליה. ותדע לך, מדבעי רבא בבריא היאך משום דהא קאי איהו, כלומר, ואין צריכין לאפטרופא לפקח אלא דלשתמען מיליה מהשתא, כלומר, שישמעו לו מעכשיו ויכבדוהו, ואי דוקא בשצריכים אפטרופא פשיטא דבבריא לא אמר, דהא אינן צריכין לו. כנ"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא, דלישנא דמסקנא דשמעתא כותיה, מדאמרינן אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה. וכן פסקו ר"ח והרב אלפסי והראב"ד זכר כולם לברכה.

דף קלב עמוד א

במאי אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפטרופוס:    ואם תאמר דעדיפא מיניה הוה ליה לאקשויי, ולימא אילימא בשכיב מרע אמאי תקרע כתובתה, והא אמרת לא עשאה אלא אפטרופוס, ומשום אפטרופיא שנעשית על נכסיו אינה מפסדת כתובתה. ויש מי שאומר דמדלא אקשי הכי שמעינן דאפילו בכותב לה כל נכסיו ונעשית אפטרופא אבדה כתובתה. וליתא, דהא אפילו בהא דנותן לה מתנה גמורה כל נכסיו אקשינן כי יצא עליו שטר חוב אמאי אבדה כתובתה, דלאו אומדן דעתא הוא דתיחול כתובתה אי טריף בעל חוב הנכסים ותהא קרחת מכאן ומכאן, ואם כן מדהקשו כאן ולא הקשו כן גבי הא דרב יהודה שמע מינה דהתם לא אבדה כתובתה.

ואפילו תאמר דהכא דתני בהדיא תקרע כתובתה אקשינן התם דלא מפרשא בהדיא לא אקשינן, מכל מקום ודאי כיון דאזלינן בתר אומדנא אומדן דעתא הוא ודאי שאינה מוחלת על כתובתה משום שנעשית אפטרופיא בלחוד (סגי), דכי כתב לה כל נכסיו מתנה גמורה והיא סבורה שישארו הנכסים בידה, חשיבה לה מילתא ועומדת על הספק שמא יצא עליו חוב שמא לא יצא, וכיון דנפיק עליה קלא שבעלה מחשיבה וכותב לה כל נכסיו, (ו)אינה חוששת לספק מלוה ומוחלת, אבל כשנעשה אפטרופיא בלחוד אינה מוחלת כתובתה. והא דלא אמר הכא אי בשכיב מרע אמאי תקרע כתובתה, אפשר לומר משום דלא לידחייה דילמא אף כשנעשת אפטרופיא תקרע כתובתה. ואי נמי י"ל דהכל בכלל מה שאמר אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפטרופיא, ולא קנתה ולא תקרע כתובתה. וכן אמרו משם הגאון ז"ל שכתב בתשובה, היכא דהויא אפטרופיא לא פקעה כתובתה אלא עומדת היא על הכתובה.

רב אמר במזכה להן על ידיה:    ואם תאמר והא לא זכיה להו, דיד האשה כיד בעלה, וכדאמרינן בעירובין (עט, ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי אשתו. י"ל כשזכה לה בכללן, דמגו דזכיה לנפשה זכיה נמי לאחריני, וכדאיתא בפרק בתרא דנדרים (פח, ב) דיש לה חצר באותו מבוי דכיון דזכיא לנפשא זכיא לאחריני. ואי נמי י"ל אף על פי שהן א[י]נן זוכין על ידה (ממה) [מכל מקום היא מתכונית לזכות להן וגליא דעתא דניחא לה ומוחלת על כתובתה. ולרב אפילו לא כתב לה נמי קרקע, אבדה כתובתה, דהא גליא דעתא דניחא לה במתנת הבנים. והא דנקיט וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אורחא דמילתא נקט, שאין דרך בני אדם לפטור את נשותיהם בלא כלום. כן כתב הרב ר' זרחיא הלוי ז"ל.

דף קלב עמוד ב

תנן רבי יוסי אומר קבלה עליה אף על פי שלא כתב לה:    הנכון שראיתי בשמועה זו מה שכתוב בספר המאור, שהוא ז"ל כתב, דלשמואל דאמר במחלק לפניה והיא שותקת הוא הדין אף על פי דלא כתב ליה, כדפריש לרב, אבל לר' יוסי בר חנינא באומר לה טלי קרקע זו בכתובתיך ודאי כתיבה בעי, אבל קבלה שתרצה בפירוש במה שצוה בעלה לא בעי, שבשתיקה מחלה, ולפי הכי אותביה לכולהו מדתנן ר' יוסי אומר אם קבלה עליה אף על פי שלא כתב לה אלמא שמעית לתנא קמא דאמר כתיבה דוקא בעי והם הכי בעי שתקבל עליה בפירוש. וכי תימא כולה רבי יוסי היא, כי היכי דלא תהוי תיובתא דר' יוסי בר חנינא, דדילמא כי היכי דבקבלה בלא כתיבה מחלה להם הכי נמי בכתיבה בלא קבלה מחלה, והא תניא אמר רבי יהודה במה דברים אמורים שהיתה שם, כלומר, בכלל המתנות, וקבלה עליה, והקבלה היא שתגלה דעתה בפירוש שנתרצית למה שצוה בעלה, ולא בשתיקה בלבד, וכל מקום שאמר רבי יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש דברי חכמים, תיובתא דכולהו תיובתא. אמר רבא לרב נחמן הא רב וכו', אמר ליה שאני אומר כיון שעשאה שותף עם הבנים אבדה כתובתה, והיינו בכתיבה וקבלה, שאין אדם נעשה שותף עם חבירו אלא בקבלתו וכו'. עד כאן. וכן כתב ר"ח ז"ל דהיינו היתה שם וקבלה עליה בתורת השותפין, שאין קושרין שותפות אלא ברצון שניהם.

ומכל מקום אף לפירושו קשה לי, דלא הוה ליה למימר כיון, דלשון כיון דעשאה משמע להחמיר עליה, ואינו אלא להקל עליה ולומר שלא אבדה כתובה עד שיעשנה שותף עם הבנים. ועוד למה ששאל באי זה משלשתן סבירא ליה לא השיב (אלא) [אנא] כתנא קמא. ועוד דלפי פירוש זה רב נחמן כתנא קמא ודכתיבה וקבלה בעי, והוה ליה למימר ה(י)א איתותב וכתנא קמא סבירא לי(ה).

ועוד קשה לי, מדמתמהי ומשום דכתב לה כל שהוא אבדה כתובתה, ואוקמא שמואל במחלק לפני' (והוא) [והיא] שותק[ת] (מ)משמע דמודה שמואל דאינו בדין שתאבד כתובתה משום קרקע כל שהוא דכתב לה, ואילו בסמוך אמר רב נחמן (קרקע נאמן) משמיה דשמואל דאפילו לא כתב לה אלא דקל אחד לפטרופוס אבדה כתובתה, ואיל[ו] במחלק לפניה והיא שותקת וכדאמר שמואל הכא אפילו לא כתב לה כלום נמי אבדה כתובתה, כפי פירושו של הרב ז"ל, ואילו רב נחמן אמר לקמן דלא אמר שמואל אלא בכותב לה קרקע אבל מטלטלי לא, ומי גרעי מטלטלי ממי שלא כתב לה כלום. ואילו היינו מפרשים הא דשמואל בכותב לה דקל אחד לפירותיו ובחלק כל השאר בפניה והיא שותקת והא דלא פריש משום דסמיך אמאי דאמר שמואל בהדיא בפירוש דהאי מתניתין, הוה ניחא טפי, אלא דקשיא לי דאם כן מאי תיובתא דשמואל דאמר רבי יהודה כשהיתה שם, כלומר, בכלל המתנות, וקבלה עליה, דלמא אמר לך מאי קבלה עליה בשותקת, דשתיקה בכי הא כהודאה וקבלה, דהא דשמואל על כרחין שתיקתה כ(ת)קבלתה, כיון דתלי טעמא דמתניתין במחלק לפניה והיא שותקת, ולולי שא(י)נו דנין שתיקתה כקבלה מה לנו בפניה ומה לנו שלא בפניה ומה לנו שתיקת או מוחה וניחת. והוה לי צריכא עיון.

עוד כתב הרב ר' זרחיא ז"ל, וכל זה האמור בשמועה מקולי כתובה היא, כדאמרינן בסמוך למימריה דר' יוסי בר חנינא מקולי כתובה היא ששנוי במשנתינו, אבל בעל חוב גובה כי האי גוונא לא מחל שעבודו, אפילו בכתיבה וקבלה יכול לומר לו השני נוח לי והראשון קשה ממני. עד כאן. וגם זה קשה בעיני קצת, בעל חוב נמי אמאי לא, כיון שקיבל ונתרצה הרי זו כמחילה. ואף על גב דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים דמשום השני נוח לי מיקרי ואמר כגון זיל זבון, הכא טפי עדיף, דהא נתרצה בחלוקו, והרי זה כאומר להם דין ודברים אין לי עמכם בנכסים אלה. ואפשר דלא אמר שנתרצה (בחילנותו) [בחלוקתו] אלא משום דהשני נוח לו יתר מן הראשון.

דף קלג עמוד א

אמר ליה מגרעה גרעה השתא בירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל כן הוא גירסת הספרים וכן גריס בהלכות הרב אלפסי ז"ל:    ופירש הוא ז"ל, מתנה דרבנן, מתנת שכיב מרע דהיא מרבנן, כדגרסינן בפרק מי שמת (לקמן קמז, ב) אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו וטעמא דמילתא דאי אפשר להיות מדאורייתא דכיון דלא מקני מהיום ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה כבר קדמה לה ירושה דאורייתא, אלא דרבנן אמרו שתקנה כדי שלא תטרף דעתו עליו אם היינו מצריכין אותו לקנין ולמעכשיו אם ימות, הלכך כיון שהיא ניזונת מן היורשין שירושתן דבר תורה כל שכן שניזונת ממתנת שכיב מרע. ואף על פי ששנינו (גיטין מח, ב) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, התם במשועבדין דמחיים היא.

ויש מי שאינו גורס אלא מגרע גרע, ותו לא. וכתב הרב ז"ל ששתי הגרסאות עולות לענין אחד אלא שזו לישנא קיטא וזו לישנא רויחא. ויש מי שפירשה לפי גירסה זו האחרונה, אטו יורש מיגרע גרע במתנתו מאחר, שאילו נתנן לאחר אין אלמנתו נזונת מנכסיו דמשועבדין דמתנה כמשועבדין דלקוחות, כדאיתא בריש פרק הניזקין (שם נ, ב), ולא שנא מתנת שכיב מרע ממתנת בריא, שהרי לא למדוה שם אלא מהא דאמרינן בשילהי פירקין שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו ואף על גב (דקיימא לן) [דקמא] בינונית ובתרא זיבורית וכולה, כדאיתא התם, אלמא אפילו משועבדין דמתנת שכיב מרע כמשועבדין דלקוחות, ואנן הא תנן אין מוציאים למזון האשה מנכסים משעועבדים. והילכך אחד יורש ואחד כל אדם וכל שנתנן אף למי שראוי ליורשו לא גרע מאחר ואין אלמנתו נזונת לא מיכא ולא מיכא אלא מירושה דממילא.

והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל הכריע כדברי הרב ז"ל מההיא מעשה דכתובות (נד, ב) דקריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות מפסדא מזוני טובא, ואמר להו רבי יוחנן אמרו ליה לאבוהון דנייד לה ארעא למזונהא, ואיפליג עלה ריש לקיש ואמר כל שכן דריבה לה מזונות, ואם איתא דמתנת שכיב מרע מפקעא מזוני (לימ') מינה, לימא להו דליתן להו נכסיה במתנה חוץ מחדא ארעא, ובהא לא פליג עליה ריש לקיש. ועוד מאנשי יהודה שהיו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך (נב, ב) והיתה כונתם להקל על היתומים, והלא יכולין להקל על ידי מתנה.

וראיה זו האחרונה [אינה] מחוורת בעיני, דדילמא ניהגו לכתוב כן (ב)[ד]פעמים שלא [ירצה] ליתן, אי נמי דלא ידע, דלאו כולי עלמא דינא גמירי. אלא ראיה ראשונה יותר נכונה. וכן נראה ראיה מאנשי גליל דאלמנה ניזונת בעל כרחן ואלמנה ניזונת תנן (צה, ב) ומשמע דאלמנתו נזונת מנכסיו בין ירצה בין לא ירצה, ואם איתא, יסלקנה בנתינת נכסים ליורשים. אלא לא אמרו אין מוציאין מזונות מן המשועבדין אלא ממשועבדין דאורייתא, דהיינו משועבדין דלקוחות ומתנת בריא, אבל מתנת שכיב מרע כי ירושה שויוה רבנן לענין מזונות.

והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, דלפי מה שכתב הרב ז"ל דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, הוא הדין למלוה על פה, דכיון שגובה מן היורשין קל וחומר שגובה ממתנת שכיב מרע. נראה לי דינו יפה, דמאי שנא ממזון האשה, ורבא כל עצמו לא הכריע ליזון ממתנת שכיב מרע אלא מקל וחומר דירושה, והילכך אף אנו נאמר כן אף במלוה על פה. ולפי דבריו נראה לי, דהא דאמרינן בפרק הניזקין דמשועבדין דמתנה כמשועבדין דלקוחות ואפילו מתנת שכיב מרע, וכדכתיבנא לעיל, לא אמרו אלא במקום דליכא פסידא למלוה אלא בין בינונית לזבורית, דמכל מקום גובה הוא חובו, ואי משום בינונית וזיבורית לא חלקו, ושמא אפילו בנזקין שדינו בעידית דבר תורה וכל שכן בבעל חוב שדינו בזבורית דבר תורה. אבל במקום דפסיד בעל חוב לגמרי חובו, דלא ליטרוף כלל מן מתנת שכיב מרע, במקום פסידא גמורה (ב)מזון האשה והבנות ומלוה על פה כירושה שויוה, והוא הדין לכתובת בנין דכרין.

והרמב"ן ז"ל דחק אותה דתנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין, דהיא מתנת בריא. ונראה לי שאין צורך. ולא עוד [אלא] שאני תמה היאך אפשר לומר כן, דאם איתא אמאי נקט לה ברייתא בשכיב מרע, ליתני התם האומר תן מאתים לפלוני וכו'. ועוד, היכי דמי, אי במתנת שכיב מרע במקצת דבעי' קנין, אם יצא עליו שטר חוב אינו גובה מהם אלא מן היורשים שירשו את השאר, ואם במצוה מחמת מיתה כי איכא קטן לא עביד ולא כלום, דהא קיימא לן כשמואל דאמר לא ידענא מאי אדון בה.

ובשם הראב"ד ז"ל, דלא אמרו כאן אלא למזון אלמנתו, דכיון דמחיים תפסה לא פקע שעבודא, אבל לגבי מזון הבנות וכל שכן לגבי כתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שעבודייהו. ואין דבר זה מחוור בטעמו.

דף קלג עמוד ב

מעשה באחד שהיו בניו נוהגין [שלא] כשורה:    פירש הרב אב בית דין ז"ל משם הרב ר' יצחק בר ראובן שהאב הדירם מנכסיו ואחר כך נתחרט ועמד וכתב כל נכסיו לי[ו]נתן שמא יחזיר מקצתם לבניו מפני חסידותו, ובא עליו שמאי לומר שמא לא מתנה גמורה היתה אלא [על] דעת שיחזירם לבניו, ואסור, וכמעשה דמתנת (בן חורין) [בית חורון] כדמפרש ואזיל. ואמר לו יונתן אם אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי וכו', כלומר, אין זה כמתנת (בן חורין) [בית חורון] שאמר לו אינן לפניך וגם אמר לו לאחר מכאן לא נתתי לך את שלי כדי שתקדישם, אלא מתנה סתם נתן לי, וכשהקדשתי לא אמר כלום ולא ערער, איגלי מלתא דמתנה גמורה נתן לי ומה ש[ה]חזרתי משלי החזרתי. וקבל שמאי ואמר הטיח עלי בן עוזיאל, כלומר, נצחני.

דף קלד עמוד א

כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה:    ולאו כללא הוא מה שאין אדם רשאי להקדיש, שהרי אמרו (לקמן קלז, ב) אתרוג זה [נתון] לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא ואם הקדישו לא יצא. אלא כל מתנה שהוא בהערמה, שאינה מתנה גמורה אפילו לשעתה, קאמר. וכן אמרו בירושלמי (נדרים פ"ה, ה"ו): וכן אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה, אלא כל כיני מתני' כל מתנה שהיא בערמה כמתנת (בן חורין) [בית חורון] שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.

שיחת דקלים:    כתב רבינו האי גאון ז"ל כי מר אברהם קבסי היה מכיר בשיחת דקלים ומה הם אומרים כאשר מתנודדין ברוח.

דף קלד עמוד ב

ליורשו פשיטא:    כלומר, דלא יהא אלא לאחר אי בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב. ופירש [ר"ש] ז"ל דהכא אי אפשר לומר דנפקא מינה לנכסים הבאים לו לאחר מכאן אי נמי כשהוא גוסס, וכענין שאמרו למעלה (קכז, ב) לגבי האומר זה בני בכור, דהכא ודאי דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו לא מהימן אלא לנכסים שיש לו עכשיו, ומשום מגו, ולא דמי לההיא דבכור דידעינן דבנו הוא אלא דלא ידעינן אי בכורו אי לאו, והתורה נתנה ההבחנה בצריך היכירא, דכתב יכיר.

ואני תמה, דאם כן היאך סתם ואמר שמואל ליורשו פשיטא, וה(ו)א הדין [ש]אינו נאמן ליורשו נכסים הבאים לאחר מכאן. ועוד דהא קתני בברייתא בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן, השתא אמר שוב אינו נאמן להוציא מחזקתו אף על פי שחזר ואמר עבדי, וירש עם שאר בניו ואפילו בנכסים הראויין לבא, זה שאמר בני ועודנו עומד בדיבורו אמרינן דלא מהימן. ואי אפשר לומר דברייתא נמי לנכסים שהיו לו באותה שעה שאמר בני דוקא קאמר, דאם כן לא הוה תני לה סתם, אדרבא הוה להו למיתני בהדיא אינו נאמן במה דברים אמורים בנכסים שהיו לו אבל בנכסים הבאים לאחר מכאן נאמן, ורבי יוחנן נמי דאמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן, לנכסים שיש לו באותה שעה דוקא (ואמר) [קאמר], היכי מסתמי אמוראי כולי האי לישנא, ואם כאן אינו נאמן אלא בנכסים שיש לו כל שכן בההיא דרבי יוחנן שהחזיקו תחלה בעבד.

אלא מסתברא דהכא נאמן ליורשו אפילו בנכסים הבאים לאחר מותו, שנוטל הוא עם בניו בראוי כבמוחזק, ופשיטא, דהא ליכא דמכחיש דבוריה. והתם משום דאנו מוחזקין בכולן שהן בניו אלא שאין אנו מכירין מי מהם הבכור והוא בא לרבות חלקו של האחד על שאר הבנים, לא היה לנו להאמינו לנכסים הבאים לאחר מכאן לולי שהאמינתו התורה, אבל כאן אפילו מוחזק בבנים אחרים אם אמר על אחד שהוא בנו נאמן ואפילו בלא שום מגו. ותדע לך, דאטו לרבנן דאמר דיכיר איצטריך למי שצריך היכירא ולנכסים הבאים לאחר מכאן, מי שיש לו אחים כאן [ו]הלך למדינת הים ובא ואמר אשה נשאתי במדינת הים ואלו בני, מי נימא דלא נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשו וירשו אחיו כל הנכסים הבאים לאחר מכאן, שהרי אפילו בצריך היכירא לא האמינתו התורה אלא בבכור, אתמהה. אלא אדרבא בכור שאני כדאמרן, והא דלא קאמר הכא ליורשו ולנכסים הבאים לאחר מכאן, משום דהוא נמי פשיטא. כנ"ל. ומורי הרב ז"ל תפש לו דרכו של ר"ש(י) ז"ל.

לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה:    ואם תאמר הא נמי פשיטא, מגו דאי בעי פטר לה בגיטא, וכדאקשינן ליורשו פשיטא משום מגו דאי בעי למיהב ליה מתנה. יש לפרש, משום דאיכא למימר דאין מגו [זה מגו מעליא, דלא ניחא ליה למפטר לה בגיטא ולפוסלה מן הכהונה, קא משמע לן דמגו] מעליא הוא, דמאי אכפת אי מיפסלא לכהונה כיון דשרי לה לעלמא ופוטרה מן היבום.

דף קלה עמוד א

גירסת ר"ח ז"ל: אמר להו חזיא לכהנא רבא:    ופירש הוא ז"ל, דקידושין בתנאי היו ולא נתקיימו ולא בא עליה. ואיכא למידק, דהא אינו נאמן למפרע. ויש לומר, דכיון דאפילו לדבריו אינה מותרת לשוק כל ימי חייו, דחוששין שמא עדיין יקום תנאין, הילכך כלהבא הוא. ויש מפרשים אותה דרך תמיהא, כלומר, וכי רוצים אתם להשיאה לכהן גדול, כלומר, גרשתיה, והיו סבורין להתירה לשוק משום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא. ויש מפרשים דדרך גוזמא אמר, ויש מי שאינו גורס לכהונה רבא אלא חזיא לכהונה, כלומר, גרשתיה (וגוזרת) [וחוזרת] היא לתרומת בית אביה, ואילו היתה זקוקה ליבם היבם פוסלה, וכמו ששנינו (יבמות סז, ב) העובר והיבם פוסלין ואין מאכילין. ואין [הלשון] הולמו.

אמר ליה אביי הא איכא עדים במדינת הים דידעין דאית ליה אחי:    כלומר, נפק עלה קלא דהכין, דאי לא תקשי לן מתניתין (קידושין סד, א) אפילו מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, וכל שכן (קלד, ב) הכא דמוחזק לן דלית ליה אחי. אלא בשיצא קול בעיר שיש לו אחים ואמר איהו דלית ליה אחי.

והרמב"ן ז"ל [פירש] דלא בקול בעלמא אסרינן לה, אלא כדאמרינן דאיכא עדים, כלומר, שהוחזק קול בבית דין. ובספרי ספר[ד] גורסין בהדיא והא אמרינן (דהכא) [דאיכא] עדים. וכן בכל מקום שאמרו שחוששין, כגון בבנתיה דשמואל בכתובות (כג, א) והא אמרינן דאיכא עדים דידעין, וכן בקדושין (יב, ב) והא אמרינן דההיא שעתא שויה פרוטה.

אמר ליה אביי אם הקלו בשבויה דמנולה לגבי שבאי נקל באשת איש:    כך גירסת הגאונים ז"ל. ואף על גב דאמרי התם עידי טומאה איתמר, כיון דמנולה לגבי שבאי לא חיישינן לה כלל, דמימר אמרינן דלא אתו עדים על כך לעולם. ור"ש ז"ל [גרס], אם הקלו בשבויה נקל באשת [איש], ותו לא. וכן מורי (הר"ם) [הרב] ז"ל. ופירש, אם הקלו בשבויה דלא הוחזקה באיסור ונעמידנה על חזקתה, נקל באשת איש שהוחזקה באיסור יבמה לשוק, כיון דנפיק עלה קלא דיש לו אחים, דהאי דלא מוחזק לן דלית ליה אחים לאו ודאי היא. ואינו מחוור, דבעודה תחת בעלה בחזקת התר לשוק עומדת, כדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (ל, ב).

מתני': האומר זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו וכו':    תוספתא (ה"ב): שנים שהיו באין ממדינת הים ואפילו (שמצאן) [שמשאן] ומתנן ומאכ(י)לן ומשקן כאחד ומת אחד מהן אין חבירו יורשו אם היה נוהג בו משום אחוה יורשו.

ואני תמה לדעת רב הונא דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע בריא ושמא בריא עדיף וחייב, והכא פטרינן להו לאח(ר)ים אלא משום דלאו מנה לי בידכם קאמר אלא כמנה לאחר בידך דמ(א)י, אמאי לא אסיקו במתניתין או בגמרא כיצד יעשו יכתבו הרשאה זה לזה, דבכל מקום שיש מקום להרשאה אינן שותקין מללמד, למעלה (קכז, א) גבי בכור, ובכתובות (צה, א) גבי עובדא דחמשה בניסן, דלשון חכמים עושר. אלא מכאן יש ללמוד שאפילו הרשה האח הבא לאותו אח המכירו ואומר זה אחי, לא היה יכול לתובעה על כן בהרשאה שבידו, דאמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה ולא דמיא לשתי נשים שילדו במחבא דאמרינן לעיל דכותבין הרשאה זה לזה, דהתם ממונה ממש אית ליה לחד מיניה גבייהו, דודאי חד מנייהו בכור, אלא דנתערבו ואין אנו מכירין בו, וכן בההיא דחמשה בניסן דכתובות, אבל כאן שיש ספק בעיקר הממון אצל התובע אי אפשר להרשות עליו אחר שהוא בריא, דלא עדיף מגברא דאתיא מחמתיה. כנ"ל.

מתני': מי שנמצא דייתיקי חגורה לו על ירכו:    פירוש, מתנת שכיב מרע, ובלא קנין, הא בקנין קנה, דמשעת קנין שעבד נפשיה ואף על גב דלא מטא שטרא לידיה. וזה שלא כדעת הרב אלפסי ז"ל דכתב שאפילו בקנין לא קנה עד דמטי שטרא לידיה, כסברא דאביי דעידיו בחתומיו. וכבר כתבתיה בפרק [קמא] דבבא מציעא בשמעתא דמצא שטרי חוב.

זכה לאחר ב[י]ן מן היורשין:    פירש הראב"ד ז"ל, מדקאמר לאחר ולא אמר לבעלה, שמע מינה דהאי אחר לאו מקבל מתנה הוא, והכי קאמר, אף על פי שאותו הזוכה בשביל מקבל המתנה הוא אחד מן היורשים, זכה המקבל במתנתו, שלא תאמר תהיה כמו שלא יצאת מתחת ידו, שהרי היורש ראוי לירש בה ומתנה זו אינה אלא לאחר מיתה, קא משמע לן כיון שזכה לו מחיים על ידו נעשית ידו כיד המקבל. עוד כתב דשטר זה אינו אלא כתב ידו או אפילו בעדים ובלשון מזכרת החילוק, ואין אומרין בכמות זה אין שטר לאחר מיתה. ומיהו אם זכה אותה על ידי אחר זכה, דלא גרע מכותב על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך. ודוקא בחילוק קרקע, אבל במטלטלין לא, דאין שטר למטלטלין. כנ"ל.

ואיפשר לי עוד לומר דאפילו במטלטלין, והכי קאמר, תחת ידו ואפילו חגורה לו במתניו, דמוכחא מילתא דגמר דעתו [ו]כתב ודעתו שיזכו בנכסיו על פי החילוק שכתוב בדייתיקי זו, אפילו הכי אינה כלום, שמא עדיין לא גמר הסכמתו ועוד הוא רוצה לימלך עד שיחלק בפיו [או] עד שימסרנה ביד אחר, אבל כשהוציאה מתחת ידו ומסרה ביד אחר הרי גלה בדעתו וגמר הסכמתו. אלא שקשה לי לשון זכה בה לאחר, דמשמע דבשטר זה זכה למקבלי המתנות על ידי זה.

והרב ר' יהוסף ז"ל נראה שפירש כפירוש זה השני שכתבתי, שכך כתב, אם זכה בה על ידי אחר, כגון שאמר [זכה] בזו ה[צוואה] לפלוני, כאילו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה דמי, לפיכך דבריו קיימין. ור"ש ז"ל נראה שפירש האי זכה לאחר, לומר לאחד ממקבלי מתנותיו, ואף על פי שלא נכתב לשם אותו האיש, אלא כך אמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני, הרי זה קנה, דלא גרע מצואת פיו.

(ואינה) [ואיני] יודע מה צורך לומר שהוא מקנה לו בקבלת השטר, שהוא אינו זוכה בנכסים בקבלת השטר, ואדרבא כל שאמר לו זכה בקבלת השטר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר זה ככשטר הקנאה שכתוב בה שדי מכורה לך, ואין הקנאת שטר לאחר מיתה, דהא צריך מהיום.

דא תהא למיקם ולהיות:    כלומר, למיקם מחולי זה, וסימנא לחיי קאמר, והכי גרסי, דא (דהא) [תהא] למיקם ולהיות אם מתי ינתנו נכסי לפלוני.

הא דאמר: הכי קאמר אי זהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה:    כלומר, שכתוב מהיום תהיה מתנה אם לא אחזור מכאן עד לאחר מיתה. ולאו למימר שאם כתוב מהיום ולאחר מיתה שנפרש אותו כן, דהא תנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, ופרישנא דכל שכתב לו כן, הכי קאמר גופא קני מהיום ופרי לאחר מיתה. אלא הכא בשפירש שלו כן מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה.

ויש כיוצא בזה בתלמוד שמזכיר שני עניינין בלשון אחד ולא שיהא אותו הלשון דוקא, וכמוהו כתבו גט לארוסתי פרק רבן גמליאל (יבמות נב, א) אמרו הרי זה גט, והוא שאותו שבגיטין (כו, ב) באומר כתבו גם מעתה כשאכניסנה אגרשנה הרי זה פסול דהוה ליה גט ישן, וההיא דיבמות באומר להם לכתוב לאחר שיכניסנה ויגרשנה. כן פירש רבינו תם ז"ל ור"ש ז"ל בפרק [קמא] דמציעא. ור"ש ז"ל כאן לא פירשו כן. וכבר כתבתיה שם בשילהי פרק [קמא ד]מציעא גבי מצא דייתיקי מתנה ושוברין בארוכה בסייעתא דשמיא.

דף קלו עמוד א

אתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין:    ובמיפה את כחו. והכין אסיקנא לקמן בפרק מי שמת (קנב, ב).

אבל הכא הכי קאמר גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה:    ואם תאמר בגט אשה נמי הכי קאמר גופא מהיום ומעשה ידיה לאחר מיתה. בירושלמי (ה"ט) בעו לה ואמרו לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר, ומיהו בעיא היא בגיטין חוץ ממעשה ידיך מהו ולא איפשיטא. ושם כתבתיה (גטין פה, א ד"ה גמ' בעא מינה).

היינו טעמא דר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו:    שמעתי מפי מורי הרב ז"ל, דדוקא כשצוה האב לכתוב בו זמן, הא כתבוהו העדים מדעת עצמן לא. ומיהו עכשיו שנהגו כל כותבי שטרות לכתוב בהן זמן מיום כתיבתן וזה לא מיחה בידם הרי הוא כאלו צוה להם לכתוב, דיודע הוא שכותבין, ולולי שגמר ליתן מהיום מוחה היה להם בפירוש.

בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו:    כתב הראב"ד ז"ל, דמשמע דאליבא דרבי יהודה בעי לה, דאילו לרבי יוסי אפילו בלא הקנאה אינו צריך, דהא זמנו של שטר מוכיח עליו, אל(י)מא סוגייא דשמעתא כרבי יהודה. ובמסכת גיטין בפרק המגרש (פה, ב) נמי גרסינן אתקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם, ואמרינן מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, אלמא הלכה כרבי יהודה. ואם כן (דקשי') [תקשי] דרב אדרב, דכאן פוסק כרבי יוסי. ותרץ דהתם לגבי גיטין אתקין לכתחלה לרוחא דמילתא, דאי קאי [בי דינא] דסבירא ליה כרבי יהודה לא לפסליה. ואי משום סוגיא דהכא, לא דחינן הלכה פסוקה משום סוגיא. ואי נמי בשטר שאין בה זמן קא מיירי דליכא מוכיח.

ויש מי שאומר דרב הדר ביה מהא וראה דברי רבי יהודה והיינו דאתקין בגיטין כותיה. וליתא, דהא אקשינן בגיטין בפרק מי שאחזו (עב, א) מהא דרבה דרב כרב הונא, דאלמא לא הדר ביה, אלא הא דאתקין בגיטין לכתחלה אתקין לרווחא דמלתא, כדאמרינן, והכי קאמר, מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דלא נסמוך עליו, וכדאמרינן נמי התם, ולעולם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מדרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר [את אשתי] מהו, דאמר ליה כיון דפסקא פסקא. וקיימא לן הכי.

[הא דאמר רב פפי אקנייה וקנינא מיניה לא צריך קנינא מיניה ואקנייה צריך:    קשיא לי, אי סבירא ליה סתמא מעכשו משמע קנינא מיניה ואקנייה אמאי צריך, ואי לאו מעכשו משמע אקנייה וקנינא מיניה אמאי קנה, כיון דאינה להקנאה אלא] לאחר זמן, ההיא שעתא הא הדר סודרא למריה, וכדאמרינן בנדרים פרק השותפין (מח, ב). וניחא לי, דקנין סתם ודאי הוו כמעכשו וקני, אבל במפרש לאחר זמן לא, דהא קאמר בהדיא לאחר זמן, וקא סבר רב פפי דלא הוי כמהיום ולאחר מיתה אלא כ[מ]פרש הריני מקנה לך לאחר מיתה בסודר זה, דלא קני. ומיהו אסיקנא דאפילו הכי כל שקנו מידו הרי הוא כמהיום ולאחר מיתה, דמשעת קנין נתן הגוף ומשייר הפירות כל ימי חייו.

דף קלו עמוד ב

רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי:    כלומר, דקנין הגוף שיש לו לאב בהן מעכב ביד הבן שלא [יכול] למכור, ואם מכר ומת בחיי האב אין ממכרו ממכר, כאילו מכר הבן מה שאינו שלו.

ואם תאמר אם כן אפילו מת האב בחיי הבן נמי לא יקנה לוקח, דהוה ליה כמה שאירש מאבא מכור לך דלא עשה ולא כלום. ועוד דהיאך אפשר לומר כן, והלא אמר למעלה דכל שכתב לו מהיום ולאחר מיתה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, וכיון שהגוף של בן מהיום, בשמכרו נמי למה אינו מכור ואפילו מת בחיי האב, ולמה אמר רבי יוחנן דקנין פירות של אב הוו כקנין הגוף והגוף כבר נתנו לבן.

תירץ הרב ר' יהוסף ז"ל, דרבי יוחנן לאו בקנין ממש קאמר, ולומר שהוא של אב, אלא לעכב בקנין, שיש לאב בנכסים אכילת פירות כל ימי חייו ועד שלא מת הוא ושלא נסתלקה רשותו מהן מת הבן לא קנה לוקח. אבל היכא דמת האב בחיי הבן נתרוקן קנין הגוף לבן, דממילא אסתלק ליה זכות האב מן הנכסים ואיגלי מלתא דמההיא שעתא דכתבינהו לבן זכה הבן והוו נכסי דידה, ולפיכך קנה לוקח. ועדיין צריכין אנו למודעי, דאכתי נימא אף על פי שמת הבן (נכסי) [בחיי] האב מכל מקום כל שמת האב נסתלקה רשותו מהן ממילא ואיגלי מילתא למפרע דשל בן היו (ושלא) [ושלו] מכר, דמאי שנא.

והראב"ד ז"ל כתב בלשון אחר קרוב ללשון הרב הלוי ז"ל, וזה לשונו: כיון דאתיא לידיה לבסוף איגלי מלתא דמעיקרא נמי זכה ביה וזכי בה לוקח מיניה. ולשון אחר כתב, דאם לא מת הבן בחיי האב כיון דאתו לידיה דבן, אמרי מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והרי בא לידו, ולא דמיא למה ש[א]ירש מאבא מכור לך, דהתם לא (סתמא) [סמכא] דעתיה דלוקח והכא סמכא דעתיה וניחא לו לבן דליקום בהימנותיה.

ואין לשון זה מחוור בעיני, שהרי בנמצאת שדה שאינה שלו אסיקנא דאפילו חזר גזלן ולקחה מבעלים הראשונים לא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, דהא גבאה בחובו ולית לזה ארעא אחריתי לא קנה כלוקח, וכן אורתא זבנה ויהבה במתנה לא קנה לוקח ראשון, והגע עצמך הכא אילו מת האב בחיי הבן ואורתה הבן או זבנה לאחר מי אמרינן דלא קנה לוקח ראשון. והלשון הראשון יותר קרוב, דמכל מקום יש לומר דלדעת רבי יוחנן כל שלא זכה הבן בגוף הנכסים לירד בהן מעכשיו ומת הבן אין אנו רואין הנכסים כאלו הן של בן למוכרן, אבל כשמת האב בחיי הבן איגלי מלתא שהבן שהוא המוכר זכה בהן וממכרו ממכר.

ובנמוקי מורי הרב ז"ל, דהכא בשמת הבן בחיי האב ומת בלא בנים שלא נגמרה לו המתנה, אבל אם היה בן לבן קנה לוקח, דבן כרעא דאבוה, וכשמת האב בחיי [בן] הבן נגמרה המתנה לבן [הבן], שבן הבן יורש מכח אביו, והילכך לוקח מוציא מיד בן הבן, שהרי נגמרה מתנת האב, ואפילו לרבי יוחנן. וזה נכון.

אבל ר' יצחק הידוע בעל התוספות ז"ל חלוק בדבר, שלרבי יוחנן אפילו במקום בן הבן מוציא מיד הלקוחות. והביא ראיה ממה שאמרו לקמן בשילהי פרק מי שמת (קנט, א) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות, ומפרש לה הרב ז"ל במוכר בנכסי מתנת אביו שנתן לו מהיום ולאחר מיתה, משום דקשיא ליה אי בנכסי אביו ממש ושלא נתנן לו, מאי איריא דבנו מוציא מיד הלקוחות אפילו הוא עצמו מוציא מידן, דהא תנינן מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום.

ואין פירושו של הרב ז"ל מחוור במקום זה, חדא דאם כן איצטריכי לאוקומי דבני מערבא דשלחו מתם כרבי יוחנן ולאפוקה לבר מהלכתא. ועוד דהא אמרינן התם דמצי אמר להו ללקוחות אנא מכח אבוה דאב קא אתינא, ואם איתא, (אפי') [אם כן] אחי אביו היו יורשין עמו ולאח[ר]יו הן זוכין בכל המתנה כיון שהם מכח אבי אביהם. ועוד דהא דכותה אמרינן בבכור שמכר בחלק בכורה בחיי אביו בנו מוציא מיד הלקוחות ולא קא אמר הוא מוציא מיד הלקוחות, וטעמא דמלתא פירש הראב"ד ז"ל, משום דאלו בנים מוציאין חמיד הלקוחות לגמרי, דאפילו תשלומי ממון שנטל אביו מהם אינן משלימין, דבעל חוב דאביהם הן ואינם נוטלין בראוי כבמוחזק, אבל עצמו אף על פי שמבטל המקח מכל מקום היה חייב לשלם מה שנטל, והיכא דמת הבן בחיי האב ולא מכרן, בן הבן זוכה באותה מתנה לכולי עלמא, דלא נחלק(ו) רבי יוחנן אלא בשמכר הבן בחיי האב, אבל במת והניח בן לא נחלק.

וכן כתב ר"ש ז"ל. אלא שהוא נוטה לדעת שלישי בשמכר ומת בחיי האב, ואמר שאפילו יש לו בן לבן אינו זוכה באותה מתנה, אלא יורשי האב יורשין אותה בשוה, לפי שהבן סלק את עצמו מנכסים משעה שמוכרן, ויש מקשים עליו, דכיון אילו לא מכרן היו [יורשיו] יורשין אחריו, למה יגרע כח יורשיו מחמת מכירה זו, והלא אין ממכרו ממכר, אלא מכיון דהקנה לו האב גוף הנכסים (מחייב) [מחיים] כשמת האב נתרוקן הרשות לבן הבן. ומיהו לדידן דקיימא לן כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא נפקא לן מינה מידי הלכה למעשה.

ואיכא דמקשו תו הכא לרבי יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, למאי איצטריכו לתקנת אושא (איתא לקמן קלט, ב), דאפילו בלא תקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות , משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי. י"ל דאין הכי נמי דלרבי יוחנן לא איצטריכא לתקנת אושא, וכי איצטריכא לריש לקיש איצטריכא, וכדאיתא בפרק החובל (ב"ק פה, א) גבי עובדא דאימיה דרב שמואל בר אבא דאינסיבא לר' אבהו וכתבינהו לנכסה לרב שמואל (בהא) [ברה]. ואי נמי לרבי יוחנן נמי איצטריכא להיכא דנתן מתנה לאשתו, דקיימא לן דאין הבעל אוכל פירות. ואי נמי לכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן.

ואם איתא ליורשי נותן מיבעי ליה:    הקשה הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אדרבא ליורשי שני הוה ליה למימר, דהא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב קנה לוקח, דהתם קיימי. ותרץ דשאני התם דכתבו מהיום, ואי נמי זמנו של שטר דמוכח כר' יוסי, אבל הכא הא אמרינן דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי.

אחריך שאני:    כלומר, כל שאומר אחריך לא פירות בלבד נתן לראשון אלא גוף ופירות, כשם שנתן לאחרון, ואילו רצה הראשון למכור מוכר ואוכל [ואין] לשני אלא מה שששייר ראשון, וכן אפילו בששייר ראשון אם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דבההיא אמר אחריך לפלוני והא ליתיה דלירש, והוא לא נתן לשלישי אלא שיקבלם מן השני לכשימות ו(י)הא ליתיה לשני, ואפשר לומר (דמן) [דהוא] הדין למת שלישי בחיי שני, לפי שאינו נותן ליורשי שלישי אלא לשלישי אם ישנו אחריו של שני והנה איננו, לפי[כך דין הוא] שיחזרו ליורשי שני, ודין השלישי עם השני כדין השני עם הראשון.

והכי איתא בתוספתא (ה"א) שאם מת שלישי בחיי שני לא יחזרו ליורשי שלישי, כדתניא התם: מת השלישי עד שלא מת השני [השני] אוכל פירות ואם מת יחזרו ליורשי נותן. ואף על גב דפליגא אהא דתניא יחזרו ליורשי ראשון, משום דכר' מתני' דאמר שאין לראשונים אלא אכילת פירות בלבד. ומכל מקום למדנו ממנה דאפילו לא היו אלא שנים, כגון דאמר נכסי לראובן ואחריו לשמעון, ומת שמעון בחיי ראובן, לא יחזרו ליורשי שמעון, ואף על פי שלא הפסיק מתנת שמעון, לפי שלא רצה ליתן לשמעון אלא כששמעון בעולם אחריו של ראובן. ואינו דומה למה שאמרו לירתה ואפילו לירתי ירתה, דהתם שאני דאמר בתרא לירתה ואפילו ליורשי היורשין כולן בכלל היורשין.

וכן תאני רבא בר חנא קמיה דרב אחריך שאני:    דאין זה קנין פירות לבד אלא כקנין הגוף.

דף קלז עמוד א

הכי גרסינן: אחריך תנאי היא:    ולא גרסינן אלא אחריך תנאי היא דלא הדר ביה מההיא תירוצא דתרצי לעיל לריש לקיש דאחריך שאני, אלא תירוצא קמא ודאי אתיא, דאפילו ההוא תנא דתנא בברייתא קמייתא יחזרו נכסים ליורשי ראשון אית ליה בעלמא כריש לקיש דקנין פירות לא[ו] כקנין הגוף דמי, וכל שכן האי תנא דברייתא קמייתא יחזרו נכסים ליורשי נותן דאית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקשיא ליה לרבי יוחנן, ופרקי דאחריך תנאי היא לכולי עלמא בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר לך אנא דאמרי כתנא דברייתא קמייתא דאמר יחזרו נכסים ליורשי ראשון, והיינו רשב"ג, ולאו משום דאחריך שאני, אלא מדינא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וריש לקיש מתריץ להו תרווייהו אליבא דרבי, [דרבי] ודאי כותיה, ורשב"ג נמי אית ליה בעלמא לא[ו] כקנין הגוף דמי ואחריך שאני.

והילכך לענין פסק הלכה: אף על גב דקיימא לן כריש לקיש בקנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי, כדאיפסקא הלכתא בריש פרק החולף (יבמות לו, ב) אפילו הכי איתא נמי לרשב"ג, דהא מודה בה ריש לקיש דלאו משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא משום דאחריך שאני, ורבא נמי הכין סבירא ליה לעיל (קכה,ב) גבי מעשה דסבתא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינא זביניה דזביני, דאלמא כרשב"ג סבירא ליה.

וכן פסק רבינו אלפסי והרב ר' יהוסף הלוי תלמידו זכר כולם לברכה, וכן ר"ש ז"ל. והביא ראיה מאביי דאמר אי זהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור כרשב"ג, וכן נמי ממעשה דרב ביבי בר אביי דאזל ואקנייה לבניה, אלמא כרשב"ג סבירא [ליה]. ור"ח ז"ל פסק כרבי, משום דרשב"ג בקנין פירות פליגי ברישא, ורשב"ג כרבי יוחנן, ורבי יוחנן דפסק כרשב"ג לטעמיה אזיל, וכיון דלא קיימא לן כרבי יוחנן ממילא אידחיא הא דרשב"ג. אלו דברי הרב ז"ל. והראשון עיקר.

(והאמר) [והא דאמר] רב נחמן בר יצחק גבי אתרוג עד כאן לא פליגי רבי ורשב"ג התם אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי:    דאלמא פלוגתייהו כפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן היא, כתב הרב אלפסי ז"ל דרב נחמן בר יצחק כרב הונא סבירא ליה דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, וליתא להא דרב הונא, כדשלחו מתם הלכתא כרב ענן ולא מטעמיה. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל תלמידו דחה טעם זה, דאם איתא, לרב נחמן בר יצחק הא דתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן, אמאי ליורשי נותן, ליורשי שני מבעי ליה. ואלא מיהו סבר הרב הלוי ז"ל דאף על גב דרב נחמן בר יצחק מוקי פלוגתייהו בקנין פירות אי כקנין הגוף או לא, וכסברא דרבי יוחנן, מכל מקום מאי דפסק רבי יוחנן כרשב"ג איתיה נמי כריש לקיש, משום דאחריך שאני, והילכך ריש לקיש נמי איתה לרשב"ג, ולא מטעמא דרבי יוחנן אלא משום דאחריך שאני.

ולי נראה דרב נחמן בר יצחק לרווחא דמילתא קאמר הכי, ומאי דאיצטריך לשנויי משני, דמשום דדריש רב נחמן בר רב חסדא דאתרוג זה נתון לך במתנה נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג, ולימא דלרבי סבירא ליה דאין לראשון בו [גוף] ולא אמרינן אחריך שאני לא יצא דבעי לכם, ולכ[ן] אתא רב נחמן בר יצחק למימר דאפילו לרבי יצא, דאף על גב דרבי סבר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף ואפילו באומר אחריך, הכא שאני, ובודאי לכולי עלמא אית ליה לרבי קנין פירות לאו כקנין הגוף, ומשום הכי סבירא דלדידיה נטלו ראשון לא יצא, ומשום דרבי איצטריך רב נחמן בר רב יצחק למימר דיצא, ואף על גב דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי, כלומר, אפילו תמצא לומר דפלוגתא בקנין פירות כסבריה לרבי יוחנן, אפילו הכי יצא לכולי עלמא, ולא דאיצטריך להכי אליבא דרשב"ג, אלא משום דאיצטריך לשנויה לרבי אמר הכי. כנ"ל. אי נמי יש לפרש, מר סבר קנין פירות דאומר אחריך (כאומר) לאו כקנין הגוף דמי. וגם זה נכון.

אלא אמר אביי מתנת שכיב מרע אימתי קא הויא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך:    משום דש(א)ני כיורש נכסים אלו. ומהכא שמעינן דירושה עם גמר מיתה היא, דאף היורשים אחר אביהם הם זוכים בנכסים ממילא, שהתורה זכתה הנכסים ליורש אחר מיתת המוריש. וזה נראה לי ברור דאיכא למשמע הכין מהא, דודאי לא עדיף אחריך מיורשי.

דף קלז עמוד ב

אבל הכא אי לאו למיפק ביה למאי יהביה ניהליה:    ואף על גב דאין לו רשות למוכרו ולא לאוכלו לרבי, וכדאמרינן מכרו או שאכלו ודאי באנו למחלוקת רבי ורשב"ג, ואנן לכם בעי', הכא מודה רבי, דאחריך שאני, והכי קאמר ליה לראשון אתרוג זה נתון לך במתנה ואפילו גופו לצאת בו ואחריך יחזור לפלוני. כנ"ל. ור"ש ז"ל פירש, אף על גב דלרבי ליכא קנין הגוף קרינא בזה לכם, כיון שאינו משועבד לשני בעוד שהוא ברשות הראשון, ולא דמי לאתרוג של שני שותפין ולא לשאול, שהרי במתנה נתנה לו ולא בשאלה.

אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא:    יש מי שגורס: ודוקא אתרוג, אבל פריש או רמון לא, ופרשוהו, אם יכול לאוכלו, שיש אתרוגים אחרים בתפיסת הבית שיכולין שאר האחרים ליטול כל אחד כנגדו, נמצא זה (שלא) [שלו ו]יוצא בו, דלכם קרינא ביה. אבל פריש או רמון לא, שאינו מניח להם כנגדו מה שראויין לצאת בו.

ואני תמה, דאפילו מניח אתרוג לכל אחד ואחד, שהלא אין כל האתרוגים שוין ויש גדול ויש קטן, ואפילו בשוין בקטנן ובגדולם זה הדר מזה, [וצריך] שומא דלא לישקול טבא ולישקול חשיבא, ונמצא שלא עשה בחלוקתו כלום, דמאן פלג ליה, והיאך יצא. ונ"ל דלאו במניח להם אתרוגין אחרים דוקא קאמר, אלא כל שאין האחין מקפידין זה על זה בכך קאמר.

והרב אלפסי ז"ל למד מכאן לשותפין שלקחו אתרוג בשיתוף שצריכין ליתנו במתנה זה לזה, וכן השיב בתשובה גם הרב אב בית דין ז"ל. ומסתברא לי דהכא לא בשלקחו אתרוג לצאת בו קאמר, אלא לאכלו ולהריח בו, דאי למצוה ולצאת בו נראה שכל אחד יכול לצאת בו, ולקחתם לכם קרינא ביה, דבכל כי הא אמרינן יש ברירה, שהרי בשעה ששתפו בו ולקחוהו לצאת יודעים היו שאינו ראוי לחלק, הילכך על דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו זה לצאת בו שיהא כולו שלו לצאת בו, וכן כל שאינו נוטלו כל אחד ואחד מהם [יכול ליטלו], וברירה זו כעין ברירה שאמרו בפרק שותפין שבנדרים (מו, ב) בחצר שאין בה דין חלוקה שהשותפין שנדרו הנאה זה מזה נכנסין בו, וטעמא דמלתא משום דיש ברירה, כדאיתא התם, ואף על גב דבעלמא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה, אלא דבכי הא כולי עלמא לא פליגי דיש ברירה, דכל שנשתתפו בחצר שאין בה דין חלוקה אנן סהדי דעל דעת כן נשתתפו בה שכל שזה נכנס בה יהא מקום דריסת הרגל ועמידתו שלו וכשזה מסתלק והאחר נכנס יהא שלו, וכן פירש שם הרב ר' שלמה בר ר' אברהם ממונטופשליר ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא, ואף זה כיוצא בה ואינן צריכין להקנות. כנ"ל.

אתרוג [זה] נתון לה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא:    ואם תאמר והא לאו תנאיה תנאה, דהא בעינן תנאי כפול. יש לומר, דכיון דקיימא לן כרבי דאמר כל האומר על מנתת כאומר מעכשיו דמי, כל היכא דאמר על מנת לא בעי לא תנאי כפול ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד. וכן דעת רב האיי גאון ז"'ל ודעת הרב אלפסי ז"ל, וכבר כתבתיה בארוכה בגיטין בפרק מי שאחזו (גיטין, עה) בסייעתא דשמיא.

אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדר ליה:    כתב הראב"ד ז"ל: הא דרבא לא פליגא אהא דאמרינן בבא קמא (צו, ב) אומרים באיסורים הנאה הרי שלך לפניך כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכיוצא בו, דהתם כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל, כעין שגזל, אבל הכא כיון דאתני בהדיה השבה מעליא בעי. ורב נחמן סבר לא (עדין) [עדיף] מגזלה. אי נמי כיון דיכול לפדותו מן ההקדש וליהנות ממנו חזרה הויא. ורב אשי אמר אי אמר על מנת שתחזירו לגמרי מידי דחזי ליה בשעת חזירה קאמר הילכך פריק ליה ומהדר ליה. עד כאן.

ואני מסתפק בדינו של הרב ז"ל במה שאמר דהיכא דאמר ליה על דעת שתחזירהו לי דפריק ליה ומהדר ליה, אמאי פריק, דהא לאו מוקדש הוא מדינא, דכל שלא החזירו לו כשהוא ראוי לו ולא [נתקיים תנאו] נתבטלה מתנתו כוהרי זה מקדיש מה שאינו שלו. ועוד דסתם שור תמים משמע, וקדושת הגוף הוא דקדש וקדושת הגוף אין לו פדיום. ואפילו הקדישו בפירוש לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח, כאילו קדושת הגוף חלה בו, ונפדה דלהיות פדיונו לבדק הבית והוא קרב, וכדקיימא לן במת[פיס תמימים לבדק הבית. ונראה לי דאילו אמר אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, אם הקדישו והחזירו הרי זה אינו מוקדש, ומוחזר ויצא בו. וצריך לי עיון.

גירסת הספרים: אזל איהו אקנייה לבנו קטן:    וכן גריס בפירוש ר"ח ז"ל. ולפי גרסא זו הא דאמרי' רב פפי הני מילי לאחר אבל לעצמו לא, פירשו, הני מילי אם נתנו רב (רב) ביבי לאחר אבל לעצמו [לא]. ובנו כעצמו. וכן פירש ר"ח ז"ל. ולפיכך דוקא בנו קטן. ולא קטן ממש, אלא כל שסמך על שולחן אביו אפילו גדול זה קטן ומציאתו של אב, וכדאמרינמן בפרק קמא דמציעא (יב, ב). אבל בנו גדול שאינו סמוך על שולחנו כאחר דמי, וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צ, ב) גבי סרוס פשיטא בנו גדול כאחר דמי, וכן בכל מקום חשבינן ליה כאחר בלקט ומציאה ובזיכוי העירוב.

ויש מי שאינו גורס בנו קטן, אלא אזל אקנויה לבנו, והא דקאמר רב פפי לא משום דאקניה לבנו הא לאחר מהנה, אלא דכל עצמו לא היה יכול להקנותו לשום אדם, אלא אחריו חוזר הוא לאשה וליורשיה, שלא אמר רשב"ג אלא באומר אחריך לפלוני, אבל באומר אחריך לי לא, וטעמא דמלתא דכל האומר דנכסי לך ואחריך לפלוני הרי סלק נותן עצמו מהן ונתן לראשון כל ימי חייו ואחריו לשני, כמו שנתן לשני גוף ופירות כך נתנן לראשון כל ימי חיייו, דנכסי לך קאמר לה, ולפיכך אם מת שני בחיי [ראשון] יחזרו לירושי ראשון, וכן אם מכרן או שאכלן אין לשני בהן כלום, ולא דוקא משום שאמר ליה אחריך דמשמע מה שישאר אחריך, אלא הוא הדין אילו אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני, וכן שנויה בתוספתא, וטעמא כדאמר דלא נתן לשני אלא לאחר מית הראשון ולא זכה שני כל שהראשון קיים. דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, אבל האומר נכסי לך ואחריך לי, אי נמי נכסי לך כל ימי חייך, אם מת יחזרו ליורשי נותן, שהרי זכותו של נותן עדיין קיים, ולא גרע מן האומר אחריך, דאפשר דמה שישאר אחריך מעכשו לפלוני קאמר, והכא לא אמר אלא נכסי לך כל ימי חייך, ואפילו נמי אמר ואחריך לי אין (מדינה) [הכונה] לומר מה שישאר אחריך, אלא לומר שתפסק המתנה לכשימות, לפי שלא נתנן לו אלא לימי חייו. ומ[כ]אן לגרסתו של ר"ש ז"ל בעובדא דסבתא דגריס ובתרא לירתאי, שאיננה, דלכולי עלמא בכי הא בעל ירית, דגוף הנכסים שלה הן ויורשיו ויורשי יורשין יורשין, ולא משום דאמר בתרא לירתאי, אלא משום דלא נתן לה אלא אכילת פירות כל ימי חייה, וכבר כתבתיה שם במקומה.

דף קלח עמוד א

הא דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים וכו':    כתבתיה בגיטין בריש פרק השולח.

הא דתניא שכיב מרע שאמר תנו מתאים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומר[ין] הקודם לשטר זכה:    יש מפרשים, דדוקא בכי [הא], דאין מתנת כולן שוה, ולפיכך אין הקדמת האחד ואיחור שבשני שבשטר ראיה, שלא פרט אותן אלא מפני שאי אפשר לערבן, שאין הפה יכול להוציא שני דברים כאחד. אבל באומר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני, בכי הא אומרים כל הקודם בשטר זכה, דאי לא למה לא ערבן, והיה לו לומר תנו שש מאות דינרין בין פלוני ופלוני.

ואם תאמר אם כן למה לי דאמר בסופא ואם אמר ואחריך כל הקודם בשטר זכה ליפלוג וליתני בדידה ולימא אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים לפלוני כל הקודם בשטר זכה. יש לומר דרבותא קא משמע לן דאפילו נתן לאחריו מתנה מרובה משלפניו אין אומרים מתנתו מוכחת שהוא אוהבו יותר ורוצה שאם יצא עליהם שטר חוב שיפרע משלפניו, דכשם דעילה אותו על השאר בסך המתנה כך עילה אותו בהקדמה, קא משמע לן.

ואינו מחוור, אלא כל שלא אמר אחריו יצא עליהם שטר חוב גובה מכולן בשוה, ואם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני שלש מאות ואחריו לפלוני ארבע מאות כל הקודם בשטר זכה.

תוספתא (פ"ט ה"ד):    האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני ופלוני יירש שאר נכסי יצתה עליהן כתובת אשה ובעל חוב גובה מזה שיירש שאר נכסים. ואפשר שטעם התוספתא, שכל האומר פלוני יירש שאר נכסי הרי הוא כאומר ואחריו, דהא שאר קאמר, אבל באומר תנו מנכסי מאתים זוז לפלוני ויש בנכסיו כדי ליתן לזה ועוד שירשו יורשיו, אם יצא עליהן שטר חוב גובה בין המקבל המתנה בין מן היורשים לפי חשבון, כדרך שאמרו במאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני, דאין הפרש בין שיתן למי שראויין ליורשו ובין למי שאינן ראויין. ליורשו ובין שנתן לכולן בלשון מתנה או בלשון מתנה למקצתן ולמקצתן בלשון ירושה.

אלא [שאני] מסתפק בדין זה, דאם כן פשיטא, מה בא תנא דתוספתא ללמדנו, שהרי כבר שנה שם למעלה מזה דין זה של ברייתא דתנו מנה לפלוני ואחריו לפלוני, והיא היא הברייתא השנויה כאן בגמרא. ואם ללמד שהאומר יירש פלוני הרי הוא כאומר אחריו, פשיטא. ועוד למה שינה דרכו כאן ולקח אותה באומר ויירש, היה לו לשנותה כדרך הבבא הראשונה בסתם וניתני האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני והשאר לפלוני. אלא מדנקט כאן וירש נראה שאין העקר משום לשון השאר, שהוא כאומר לאחריו, אלא כל שנותן מתנה מנכסיו ויצא עליו שטר חוב או כתובת אשה אין גובין אלא מן היורשים ואם אין להם גובין ממקבלי המתנה. וזה נראה לי עקר, דיורשין הרי הן ככרעא ומורישין ובמקומו הן עומדין ונכסי ירושתו כבני חורין, ומקבל המתנה המשועבדין, ואין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין, דמתנת שכיב מרע כמשועבדין הן, וכדמוכח בריש פרק הניזקין (גיטין נ, ב) ודייק לה מהא דתנא הכא בהאי ברייתא דתנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני. והגע עצמך, יש לומר דאלמנה ניזונת ממקבלי המתנות במקום שנפלו נכסי ירושה לפני היורשים ואפילו אמר יירשו יורשי נכסים, הא ודאי לא. וזה עיקר.

ומיהו מי שאומר יש לי נכסים כן וכן ביד פלוני כן [וכן] ביד פלוני (כן) והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך אמר לו תנו מאתים זוז לפלוני, אין נותנין אותו כל המאתים זוז מיד, אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהן, שהרי גלה בדעתו דממה שיש לו רוצה לתת לפי חשבון.

וכן מצאתיה בתוספתא, דתניא שם: האומר מאתים דינרין יש לי ביד פלוני ושלש מאות ביד פלוני וחמש מאות ביד פלוני יצא עליהם כתובת אשה ובעל חוב גובה אף על פי שלא נ[ת]כנסו כולן, אבל אם אמר [ואחר כך] יטול פלוני מאתים דינרין אם נתכנסו כולן נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון.

אם נאבדו מקצת הנכסים לא נאבדו מהם למקבלי המתנה, אלא אם כן נתן דבר המסויים, כגון שאומר תנו חבית יין מחביות לפלוני וכיוצא בזה, וכבר כתבתי יותר בזה בגיטין (סה, ב)גּ גבי מעשה דגניבא דתנו ארבע מאות זוז מחמרא דנהר פקוד.

דף קלח עמוד ב

בחובו אין לו אלא בחובו:    כלומר, ואין אומרים כאן ידו על העליונה. וטעמא משום דהוה ליה כרבית מאוחרת. ומיהו בשאמר כראוי לו, אף על פי שאמר לפלוני בעל חובי אין אומרין דמחמת חובו קאמר ואסור משום רבית, אלא כראוי לו שעשה עמי נחת רוח קאמר.

ודילמא כראוי לך [בחובו] קאמר אמר רב נחמן אמר (ר') [לי] הונא הא מני רבי עקיבא היא וכו':    יש מי שפירש דדוקא בעל חוב קא קשיא לי[ה], אבל בכור ואשתו לא קשיא, אלא משום דמקרבא דעתיה להו. ויש מי שאומר דהוא הדין לבכור ואשה, אלא משום דבעל חוב מאוחר בברייתא נקט ליה (ונטלהו) [ובכולהו] טעמא משום דרבי עקיבא דכל לישנא יתירא לטפויי מלתא קא אתי, והילכך בכולן אם לא אמר כראוי [לו] ידן על העליונה, אפילו בבעל חוב אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי אין אומרין דמשום חובו קאמר ותחזי כריבית. וכן נמי אין אומרין דנוטלו ונוטל את חובו, אלא נוטל חובו מתוך המתנה ונוטל את המותר משום מתנה.

ויש מי שהקשה מהא דגרסינן בפרק אלמנה (כתובות צו, ב) גבי מוכרת סתם וכן כוחה יפה ואמרינן עליה משל דרבי יוסי למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני בעל חובי רצה בחובו נטלן רצה במתנה נוטלן ונוטל את חובו, והא לא קאמר כראוי לו. ויש לפרש דלעולם דקאמר כראוי לו, [א]לא דהתם לא חש לארווחי בה ולפירושה. ואי נמי התם בשאמר בפירוש תנו במתנה.

ומסתברא דאפילו לא אמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, (וכל) [וכנ"ל] שכן פשטה דההיא דפרק אלמנה ניזונת, דכראוי אדרבה הוה, דאפשר למימר דמגרע כח המתנה ומקשינן ואזיל ומילתא דראוי לו בחובו קאמר. ואף על גב דאמר רב הונא דרבי עקיבא היא ומשום דכל לישנא יתירא מטפי מלתא, דאלמא לכאורה משמע דדוקא משום טפויי מלתא הוא דנוטלן ונוטל את חובו הא לאו הכי לא, י"ל (דכל) [דעל] מאי דמקשי דלמא כראוי לו לגרע אתי וכראוי בחובו קאמר אהדר ליה דכל לישנא יתירא לטפויי מלתא לתועלת מי שנאמר לו קא אתי ולא ליגרע, כההיא דחוץ מאלו, דהתם (דמי) [נמי] הוה אפשר למימר דלגרע אתיא, כלומר, חוץ מאלו גופן ולא יותר, ולאפוקי דרך. ואף על גב דלרבי עקיבא ממילא אין לו דרך, אפילו הכי אפשר דניחא ליה לפרושי בהדיא ומשום שופרא דשטרא. ואי נמי משום דלרבנן אין צריך ליקח לו דרך, פירש הוא בהדיא שאינו משייר אלא אלו דוקא ולא דרך. ואף על גב דאיכא למימר הכי אפילו כן מודה רבי עקיבא דלטפויי מלתא קא אתי ולא לגרע, שהוא הדין הכא. כנ"ל. אחר כך מצאתי מקצת מגדולי הצרפתים שסוברים כן דהוא הדין בשלא אמר כראוי לו, וכההיא דפברק אלמנה ניזונת.

אין כותבין אלא אם כן מכירין:    כלומר, אלא אם כן מכירין בבית דין. וכן שאנו בתוספתא (ה"ד): כתב בשטר מעות וכלים יש לי ביד פלוני רשאין העדים לחתום אבל אינו גובה עד שיביא ראיה, רבי אומר אומר אני לא יחתמו עד שיטלו רשות מבית דין שאין גובה אין צריך להביא ראיה.

דף קלט עמוד א

מתני': הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה:    ודוקא בשמניחו, אבל בסתם נזונין ומתפרנסין אלו עם אלו, דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה לזה. ותניא בתוספתא (שם) הניח בנים גדולים וקטנים (יהו) [והיו גדולים] ניזונין ובאים בשתיקה, (ו)לא יאמרו קטנים הרי אנו נזונין כדרך שניזנתם אתם וכו', הניח בנות גדולות וקטנות [והיו גדולות] נזונות ובאות בשתיקה, לא יאמרו בנות הרי אנו [נזונות כדרך שנזנתם אתם, נישאו גדולות בחיי אביהן לא יאמרו קטנות הרי אנו] נישאות כדרך שנשאתם אתם, ולא עוד [אלא] אפילו הניח להן עבדים ושפחות כלי כסף וכלי זהב הרי אלו של עצמן.

הא דתנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה:    פירש ר"ש ז"ל, אבל חלק פשיטות חוזר כרבי יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזרין זה לזה ביובל. וכן כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל: אי[ן] זה סברא, שהרי רבי יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי, ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה. אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לרבי יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה, כלומר, אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה, כלומר, בטלה מחלוקת. עד כאן.

דף קלט עמוד ב

התם אינהו דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דאיתבא תותי גברא:    ויש מקשים מהא דאמרינן בשילהי פרק מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום, ואמאי, התם לא אפסיד אחריך אנפשיה כלום ומקמי דתנסוב הוא דיהיב ל(י)ה.

ונ"ל דשאני התם דכיון דאחריך לא קנה בחיי האשה כלום, ועוד שהיא יכולה למכור ולאכול חשבינן ליה לאחריך כמפסיד, וכדאמרינן נמי בפרק המפקיד (ב"מ לה, א) שמו ליה מינה דאיתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי ולא מהדר ולא מהדרינן ליה, ופירש רש"י ז"ל דלא מהדרינן ליה משום דלוקח הוי, והשתא מפסיד בעל כשעשאוהו כלוקח, דאילו שויוהו כיורש מהדרינן ליה, ולא חשו לפסידיה התם כיון דמקמי דנסיב שמו מינה דאיתתא לא חשבינן ליה מפסיד, ואדרבה איכא למיחש לתקנת בעל חוב, ושמו לה לאשה ואינסיבא דלא מהדר ולא חיישינן לפסידא דבעל חוב ועשאוהו לבעל כלוקח, וכמו שפירש שם רש"י ז"ל, היינו טעמא משום דכי מהדרי שומא משום גמילות חסדים בלבד הוא דמהדרי, והילכך ליכא פסידא. ובעיין דלותה ואכלה ונשאת לבעל, כתב הרב אלפסי ז"ל דלא איפשיטה, דאיכא למימר מלוה הוא דאפסיד אנפשיה (דאוספיה) [דאוזפה] שלא בשטר, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא מינסבא, או דילמא משום פסידא דמלוה שויוה רבנן כיורש וגבי מיניה, והוה ליה ספק ממונא וקולא לנתבע ולא גבי מידי.

---