בבא בתרא כז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות הכא במאי עסקינן בחיטי דיקא נמי דקתני כל שהוא ש"מ ת"ש באילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר הגדל בחיוב חייב הגדל בפטור פטור ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה אבל גדל בפטור דברי הכל פטור הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא אי הכי מאי טעמיה דרבי דהדרי ערבי ובמאי קא מיפלגי מר סבר אוירא מבלבל ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ושש עשרה אמה ותו לא והא תנן מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה אמר אביי מיזל טובא אזלי אכחושי לא מכחשי אלא עד שש עשרה אמה טפי לא מכחשי כי אתא רב דימי אמר בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן אילן הסמוך למיצר בתוך י"ו אמה מהו אמר ליה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים כי אתא רבין אמר רבי יוחנן גאחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:
מתני' דאילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת הבית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת:
גמ' איבעיא להו אבא שאול ארישא קאי או אסיפא קאי תא שמע דתניא בית השלחין אבא שאול אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין שמע מינה ארישא קאי שמע מינה אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני כל אילן סרק אי אמרת בשלמא ארישא קאי היינו דקתני כל אילן אלא אי אמרת אסיפא קאי אילן סרק מיבעי ליה אלא לאו שמע מינה ארישא קאי שמע מינה:
מתני' ואילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו רבי יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבילי זמורות רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה:
גמ' מאן תנא דבנזקין בתר אומדנא דהשתא אזלינן אמר ר"ל במחלוקת שנויה ורבי אליעזר היא דתנן אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות רבי אליעזר מתיר בכדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן התם זימנין דמפחית ולאו אדעתיה אבל הכא קמא קמא קא קייץ ליה:
ר' יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבילי זמורות:
איבעיא להו שיעורא דרבי יהודה נפיש או דלמא שיעורא דרבנן נפיש פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש דאי ס"ד שיעורא דרבי יהודה נפיש רבנן בשיעורא דרבי יהודה היכי עבדי ואלא מאי שיעורא דרבנן נפיש רבי יהודה בשיעורא דרבנן מאי עביד אפשר דגחין וחליף תותיה:
רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה:
תנא מפני אהל הטומאה פשיטא מפני הטומאה תנן אי ממתניתין הוה אמינא דלמא מייתי עורב טומאה ושדי התם וסגיא בדחלולי בעלמא קא משמע לן:
רש"י עריכה
ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות - דתנן בקדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה שהמטלטלין אין נקנין אלא במשיכה וקרקע נקנה בכסף ואם מכר לו קרקע ומטלטלין יחד כיון שנתן דמי הקרקע או מסר לו שטר מכירת קרקע או החזיק בקרקע מדעת מוכר נקנו המטלטלין בלא משיכה קתני מיהא קרקע כל שהוא חייב בביכורים וקס"ד ביכורי אילן קאמר:
הכא במאי עסקינן בחטין - שכל ז' המינים חייבים בביכורים:
מעורבין זה בזה - שאין סומכין על הברירה לחלקו לחצאים ולומר שלצד הארץ חייבין ושלצד החוץ פטורין:
אבל דכ"ע הגדל בפטור פטור - שאם היו כל שרשיו בחו"ל פטור ואפילו עומד האילן בתוך שש עשרה אמה לארץ ולא אמרינן מן הארץ ינק:
דמפסיק צונמא - באמצע שרשים שאין שני צדדין יכולין לינק זה מזה:
דהדרי וערבי - האילן נעשה אחד למעלה בעביו:
אוירא מבלבל - אע"פ שבתוך הקרקע כשני אילנות הואיל ולמעלה באויר העולם נעשה אחד מתערבין יונקותיו:
כ"ה אמה - קשה לעולא דאמר י"ו אמה ותו לא:
אכחושי לא מכחשי - בשדה חבירו אלא עד שיתסרי הלכך טפי מהכי לאו גזלן הוא:
הנוטה - נופו לתוך שדה של חבירו:
שעל מנת כן הנחיל יהושע - התנה עמהם שלא יקפידו על כך:
מתני' מרדע - מלמד בקר:
קוצץ - הענפים עד גובה מלא מרדע שלא יעכבוהו מלהוליך מחרשתו שם:
החרוב והשקמה - שצילם מרובה וקשה לשדה:
כנגד המשקולת - כל מה שנוטה לתוך שדהו:
משקולת - חוט האמרכולין שבונין חומה ותולין בה משקולת של אבר:
ואם בית השלחין היא כל האילן - אפי' אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת שהצל רע לבית השלחין:
אבא שאול אומר כו' - בגמ' מפרש אהייא קאי:
גמ' ארישא קאי - דקאמר ת"ק קוצץ מלא מרדע ואפי' אילן סרק חוץ מחרוב ושקמה ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק נמי כנגד המשקולת:
או אסיפא קאי - דקאמר ת"ק כל האילן כנגד המשקולת ואפילו אילן העושה פירות ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק הוא דכנגד המשקולת אבל אילן העושה פירות נמי מלא מרדע ותו לא:
כל האילן - כל האילנות:
אי אמרת בשלמא ארישא קאי - ולטפויי אתא [מחרוב ושקמה דקאמר ת"ק] היינו דקאמר כל:
אלא אי אמרת אסיפא קאי - מאי כל הא לגרועי אתא:
מתני' אילן הנוטה לרשות הרבים קוצץ - מן הענפים התחתונות כדי שיהא גמל עובר תחת העליונות:
מפני הטומאה - מפרש בגמ':
גמ' בתר [אומדנא] דהשתא אזלינן - דקתני קוצץ מן הענפים כדי שיהא גמל עובר ורוכבו והרי חוזרין וגדלים לאחר זמן:
כדי שתהא עגלה מהלכת - אם תקרתה חזקה כל כך מותר ואע"ג שסופה שתתליע ותפחת:
קמא קמא קייץ ליה - כל ענף וענף שיקדים ויצמיח יקצצנו:
בשיעורא דרבי יהודה מאי עבדי ליה - כשיבא גמל טעון פשתן היאך יעבור:
מפני אהל הטומאה - שמא יפול כזית מת אצל האילן והרי הענפים ארוכים מאהילין עליו ועל עוברי הדרכים ומביאים עליהם את הטומאה:
ושדי התם - על האילן ומתוך שענפיו רבים הטומאה עומדת שם ואינה נופלת לארץ ובני אדם עוברים תחתיה ואי לא חיישינן אלא להכי בדחלולי בעלמא סגי ליה לקוץ אחד אחד מבינתים כדי להרחיק אויר ביניהם ולא תעמוד שם טומאה:
קמ"ל - מתניתא דאפילו לא נותר בו אלא ענף אחד מזיק הוא את הרבים:
תוספות עריכה
בחטה. וא"ת והא חטה יניקתה ג' טפחים כדמוכח בשבת פרק אמר ר"ע בשמעתין דערוגה (דף פה.) ואין לומר דכל שהוא דהכא לאו דוקא דהא בפ"ק דקדושין (דף כו.) קא מייתי לה בשמעתא דאי בעי צבורין בה או לאו וקאמר כל שהוא למאי חזי ומשני כגון שנעץ בה מחט וקאמר איכפל תנא לאשמועינן מחט מי לא עסקינן דתלי ביה מרגניתא משמע דכל שהוא דוקא וי"ל דנהי דיניקתה ג' מ"מ עיקר יניקתה אינו אלא כנגדה ואילן נמי יניקתו כ"ה אפ"ה עיקר יניקתו י"ו:
ואחד אילן הנוטה מביא וקורא. בפרק המקבל (ב"מ דף קז. ושם) פליגי רב ושמואל באילן הנוטה על המיצר רב אמר הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין ופירש בקונט' התם דבנטיית שרשים איירי ולפיכך שמעתין דהכא כרב דאזיל בתר שרשין ורשב"א פירש שם בענין אחר:
שעל מנת כן הנחיל יהושע וכו'. במרובה (ב"ק דף פב.) פריך אמאי לא חשיב לה בהדי עשרה תנאין של יהושע ומשני לה:
בדחלולי סגי. פי' ר"ח דחלולי לשון יראה שעושים צורה של עץ ונראין כבני אדם ואין העוף רשאי לישאר שם קמ"ל דאע"פ שברח העוף פעמים שמשאיר שם בשר המת שמביא בפיו ונשאר שם בענף הלכך אין לו תקנה אלא בקציצת ענפים כולם:
עין משפט ונר מצוה עריכה
קז א מיי' פ"ג מהל' מכירה הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ב סעיף ז':
קח ב מיי' פ"א מהל' תרומות הלכה כ"ד:
קט ג מיי' פ"ב מהל' ביכורים הלכה י"א:
קי ד ה מיי' פ"י מהל' שכנים הלכה ח', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף כ"ו:
קיא ו מיי' פי"ג מהל' נזקי ממון הלכה כ"ו, סמג עשין סח, טור ושו"ע חו"מ סי' תי"ז סעיף ד':
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
בחטה. זרוע בתוכו וממנה מביא בכורים דלא אזלי שרשין כלום וליכא למימר דקא ינקי ממצר אחר:
דיקא נמי. דבחטה עסקי' דקתני קרקע כל שהוא דאי באילן עסקינן לא סגיא בקרקע כל שהוא כלל ש"מ:
אילן הנטוע על (שפת) [ספר] של ארץ ישראל מקצתו נוטה בארץ ומקצתו נוטה בחו"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה דאותו הנוטה בארץ הוה ליה טבל ואותו הנוטה בחו"ל הוה ליה חולין ולאו בר עישורי נינהו ולהכי טבל וחולין מעורבין זה בזה ואסורין רשב"ג סבר[4]מש"ה אמר הגדל בחיוב חייב משום דיש ברירה דיכול לברור איזה ענף נוטה בחו"ל ואיזה בארץ ורבי סבר אין ברירה מש"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה ואסור אבל גדל בחיוב דכולה אילן היה בא"י אע"ג דאזלי שרשין בחו"ל וקא ינקי מחו"ל דברי הכל חייב דשדיין עיקרו בתר נופו וקשיא לעולא:
דמפסיק צונמא. דלא קאזלי שרשין כלל בחוצה לארץ מפני הצונמא דמפסיק מש"ה דברי הכל חייב אבל אי לא מפסיק צונמא פטור מפני השרשין דקא ינקי מחוץ לארץ:
אי הכי. דמפסיק צונמא בהא לימא רבי טבל וחולין מעורבין זה בזה[5] דאותו הנוטה בארץ הוי ליה טבל ואותו הנוטה בחו"ל הוי ליה חולין ולאו בר עישורי אינן (והא גדל כולו בארץ) ומשני דהדרי ערבי נופין ולמעלה מקצתן בארץ ומקצתן בחו"ל רבי סבר אויר ארץ ואויר חו"ל מבלבלן ולהכי טבל וחולין מעורבין זה בזה:
מרחיקין את האילן ט"ז אמה ותו לא ורמינהו וכו'. מינק ינקי עד ט"ז אמה ואין מביא ממנו בכורים.[6] ור' יוחנן ס"ל בעולא אחד אילן הסמוך למצר חבירו וא' אילן הנוטה לתוך של חבירו מביא וקירא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו:
פיסקא קוצץ מלא מרדע על גבי המחרישה. שכשהוא עובר על גבי המחרישה והמרדע על כתיפו כל אותן הענפים שמעכבין לו קוצצין אותן שכנגד המחרישה:
בחרוב ובשקמה. דאיכא תרתי לריעותא חדא דענפיו מרובים ומזיק לשדה ואין (שוין) פירותיהן חשובין:
קוצץ כולו כנגד המשקולת. כל הענפים הנוטים לשדהו וקוצץ ממטה ועד למעלה כעין שיכול להוריד מלמעלה מן האילן ועד למטה קו המשקולת והולך שוה שאין שם עיכוב ענף:
ואם בית השלחין היא. השדה דצריך לה מטר כל שעה להשקותה והצל רע לה קוצץ כל האילן בין עושה פרי בין אינו עושה כנגד המשקולת: אבא שאול אומר כל אילן סרק שאין בו פרי קוצץ כנגד המשקולת:
איבעא להו. הא דקתני אבא שאול כל אילן סרק כנגד המשקולת ארישא דמתני' קאי דקתני בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת ואמר אבא שאול כל אילן סרק קוצץ כנגד המשקולת ולא חרוב ושקמה משום דקא טעני פירות כל שהוא או אסיפא קאי דקתני בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת בין אילן סרק ובין אילן פירות ואתא אבא שאול למימר כל אילן סרק כנגד המשקולת אפי' חרוב ושקמה דרמי לאילן סרק משום דאיכא תרתי לריעותא אבל אילן פרי אינו קוצץ כל עיקר אפי' בבי' השלחין: ת"ש אבא שאול אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין דמזקי ענפיו שאין יכול המטר לירד מש"ה קוצץ ש"מ הא דקתני במתני' כל אילן סרק כנגד המשקולת ארישא קאי דאתי לאפוקי חרוב ושקמה דאינו קוצץ משום דקא טעין פירא: אי אמרת בשלמא ארישא קאי היינו דקתני כל אילן סרק ולא חרוב ושקמה אלא אי אמרת אסיפא קאי וקאמר אילן סרק קוצץ ולא אילן פירות א"כ ל"ל למיתני כל אילן סרק אילן סרק מיבעי ליה למיתני (הכי) אבא שאול אומר אילן סרק כנגד המשקולת ולא כל האילן שעושה פרי אלא ש"מ מדקתני כל אילן סרק ארישא קאי ולחומרא דאתו לאפוקי חרוב ושקמה דאינו קוצץ דהיינו חומרא:
פיסקא אילן הנוטה (לשדה חבירו) [לרשות הרבים] כו'. מאן תנא דלהיכא דאיכא נזק בתר אומדנא דהשתא אזלינן בתר נזק דשכיח ולא בתר נזק דעתיד למיתי:
אמר ר"ל מחלוקת שנויה. במתני' אילן הנוטה ברה"ר קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו דאזלינן בתר היזק דהשתא ולא בתר דעתיד למיתי דאי אזלינן בתר העתיד מכל וכל צריך לקצצו דדלמא מגדלו וקא מזיק לרבים. ואליבא דר"א דאמר כדי שתהא עגלה מהלכת עליה וטעונה אבנים כלומר שתהא התקרה חזקה כדי שתהא יכולה לסבול עגלה טעונה אבנים אלמא דבנזקין אזלינן בתר אומדנא דהשתא ולא חייש דלמא היום או מחר מרקבת התקרה ונפלי בגווה אינשי דאזלי עלה. דזימנין דמפחית ולאו אדעתיה דלא מצי חזי ליה להכי קאמר אין עושין חלל. אבל הכא באילן דמתני' קמא קמא דמגדיל ומזיק חזי ליה וקוצץ ליה ולא צריך למיקציה קודם לכן:
שיעור דרבנן נפיש. דמחייבי לקוץ כפי שיהא גמל ורוכבו עובר דאי שיעור דר' יהודה נפיש רבנן דלא בעו אלא שיעור גמל ורוכבו אותו שיעור דר' יהודה דנפיש היכי מצי עבר תותיה אלא ש"מ דרבנן נפיש ור' יהודה שיעור דרבנן דנפיש מאי עביד ליה. ומשני לעולם שיעור דרבנן נפיש ודקא קשיא לך ר' יהודה שיעור דרבנן מאי עביד ליה אפשר דגחין הרוכב מעל גמלו וחליף תותי אילן משא"כ בזמורות:
מפני אהל טומאה. דזימנין דחליף להתם מת תחת האילן וקא מאהיל עליה האילן וחליף כהן או מי שאוכל חולין בטהרה וקאי ליה באהל המת מש"ה קוצץ:
פשיטא מפני טומאה תנן ומאי קא מוסיף תוספתא ומשני [דשפיר] מוסיף דאי ממתני' דאמר מפני טומאה אמינא היינו מפני טומאה דקתני זימנין דשדי עורב טומאה דמת להתם על גבי האילן ולא קא נפל לארעא ומש"ה צריך לקצוץ שלא יניח שם הטומאה על גבן (למד"א) ואין צריך לקצוץ האילן כנגד המשקולת אלא בדחלולי בעלמא סגי. כלומר שיקצוץ סביב הענפים ויקלוש אותם כדי שיהא חלול באויר כדי שלא יהא בכל האילן מקום עבה שיכול לעכב עליו הטומאה וכשתפול לארץ שלא תהא כנגדה על גבה שום סכך ובכך סגי קמ"ל תוספתא מפני אהל טומאה דזימנין שישאו תחתיו וקא מאהיל מש"ה קוצץ הכל כנגד המשקולת:
הדרן עלך לא יחפור
חידושי הרמב"ן
הכא במאי עסקינן בחיטי. וקשיא להו דהא במסכת שבת אמרינן דבעינן ג' טפחים לזרעונין והיינו דין ערוגה ויש אומרים דכל שהוא דר' עקיבא לאו דוקא וא"ת אם כן מאי דיקא נמי דלמא באילן ולמעוטי ט"ז אמה איכא למימר דכיון דבעינן מד' אמות עד ט"ז לאו כל שהוא מיקרי אבל ג' טפחים כל שהוא מקרי ומצינו כן כל שהוא שיש לו שיעור דתנן חמש רחלות גזוזות כל שהוא ופרשו בגמ' מנה ופרס מכולן בפרק ראשית הגז אלמא כל שהוא לאו דוקא וכן תמצא כל שהוא שיש לו שיעור במסכת ביצה ובפרק מי שמת נחלקו בה.
אלא שאין זה נכון מההיא דאמרינן עלה במס' קדושין (כו,ב) כל שהוא ומאי חזי למתלא ביה מחט וא"ל רב יוסף קנסתן וכו' ואי ס"ד ג' טפחים חזי לאותובי בה מאה מנה אלא ודאי הך כל שהוא אין לו שיעור.
ושמעתי דכיון דאמרינן דלאו לצדדין משתרשי אע"פ שיונקין מכל ג' טפחים הסמוכין לה אין אדם מקפיד בכך שעיקר יניקתה מלמטה במקום השרשין ולצדדין מועטת היא ובירושלמי במס' פאה תפתר כגון שעלו חמש שבלים בקנה אחד פירות דאי לאו הכי היכי יכול להניח פיאה בשדה כל שהוא ושמע מינה דכל שהוא דוקא ומשמע דאפילו למאן דאמר כל שהוא פעמים שיש לו שיעור הכא על כרחין אין לו שיעור דאם כן מאי ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות פשיטא דהא יכולין להיות צבורין בתוכה ועוד דומיא דפאה ופרוזבול קתני והתם כל שהוא דוקא כולהו נמי כל שהוא דוקא וקא משמע לן דלא בעינן צבורין.
פר"ח ז"ל בדחלולי, דחלא. כלומר צורות שעושין להפחיד העופות, אבל לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל היה לו לומר בחלולי בלא דל"ת.
חידושי הרשב"א
הכי במאי עסקינן ברהיטי: ואם תאמר חיטי נמי הא בעו שלשה טפחים. י"ל דכל שהוא לאו דוקא, אלא מאי כל שהוא, שלשה טפחים, דאשכחן כל שהוא דאית ליה שיעור כההיא בראשית הגז (חולין קלה, א) דאמרינן שלש רחלות גוזזות כל שהוא ומפרשים שגוזזות מנה ומנה ופרס, ובמסכת עירובין בפרק חלון (פ, א) ומגביה מן הקרקע משהו, ומפרשים מאי כל שהוא נמי דקתני טפח.
ואינו מחוור, דהכא הא קתני לה גבי כותבין עליו פרוזבול ותנן נמי הכא ונקנין עמה נכסין שאין להם אחריות, וההיא ודאי כל שהוא ממש קאמר, וכדמוכח בפרק קמא דקדושין (כו, ב) דפריך כל שהוא למאי חזי, ומשני חזי למיתלי ביה מחט, ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן מחט, ומשני מאן לימא לן דלא תלי ביה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, ואם איתא דהאי כל שהוא דהכא אית ליה שיעורא שלשה טפחים, מאי קשיא להו, הא חזי לצבור בתוכן מאה מנה. ובודאי מדתני ליה י"ל דאף על גב דיונקת עד שלשה טפחים כיון שאין השרשין משתשרשין לצדדין עיקר יניקתה אינה אלא מתחתיה משרשיה, ושאר יניקתה שהיא יונקת סביבה עד שלשה יניקה מועטת היא, שאין אדם מקפיד עליה ואינו נחשב כגזלן בכך.
לבכורים בהדי הני כל שהוא, דבכורים נמי לית ליה שיעורא, אלא נמי לית ליה שיעורא, אלא.
שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ: ועולא דקרי ליה גזלן, לפירוש ר"ח ז"ל שפירש דגזלן גמור קאמר, סבר דלא התנה יהושע בכך, לפי שאין זו במנין העשרה תנאין שהתנה יהושע השנויין בברייתא בשילהי פרק מרובה, ואדרבה אקשינן התם אמאי לא מני לה להא דרבי יוחנן דאחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך בהנך תנאין דברייתא.
אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת: אסיקנא דאבא שאול לחומרא קאמר. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל, מדשקלינן וטרינן לפרושה לדאבא שאול, שמע מינה דהילכתא כותיה. ור"ח ז"ל פסק כתנא קמא.
תנא מפני אהל הטומאה: יפה פירש הרב אבן מיגש ז"ל וכך פירושו, מפני אהל הטומאה, כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן, ומהדרינן אי ממתניתין הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא, אלא מפני טומאה שמביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא, וכיון שכך דבדחלולא בעלמא סגי לן, שהוא צורה שעושין אותו לעופות כדי שיראו ויברחו, קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששין לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו, אלא הטומאה שאנו חוששין לה שמא ישנה תחת האילן, כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל תחתיו ועל בני אדם העוברים תחתיו. עד כאן.
ורש"י ז"ל פירש בדחלולי מלשון חלל, ובנוטל מענפי האילן אחת מבינתים שלא תוכל הטומאה להשאר על גבי האילן. ואינו מחוור, דלא הוה ליה למימר בדחלולי, אלא בחלולי, והראשון נראה עיקר. וגם ר"ח ז"ל פירש כן, דחלולי מלשון יראה, והוא הצורה, שעושין להפחיד העופות ולהבריחן.
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב (עריכה)
קטז. ת"ש ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפיאה ובכורים ובוידוי הכא במאי עסקינן בדחיטי דיקא נמי דקתני כל שהוא ש"מ. והשתא דליתא לדעולא אפילו בדאילן נמי משכחת לה, ואפילו סמוך למצר:
קיז. ת"ש אילן מקצתו בארץ ומקצתו חוצה לארץ טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי ר' רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ע"כ ל"פ אלא לגבי גדל בפטור דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה אבל גדל בחיוב מיהת חייב. ואע"ג דיניק ממקום פטור בתר דוכתא דקאי בגויה שדינן ליה, קשיא לעולא. ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא. בין שני עיקריו, דלא ינקי מדוכתא דהדדי. אי הכי מאי טעמיה דר'. (ופרקינן) דאמר טבל וחולין מעורבין. ופריק דהדרי ערבי במאי קא מיפלגי מר סבר אוירא מבלבל ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וקי"ל כר' מחברו.
ברם צריך [את למידע] דאע"ג דכי אצטריכינן לאוקומה דמפסיק צונמא לטעמיה דעולא הוא על כרחיך לא מתוקמא מתניתין אלא בהכי, דהא אסיקנא בהדיא בגיטין בפרק המביא גט תנינא (כב,א) גבי עציץ נקוב עקרו בארץ וגופו בח"ל דבדאשרוש בארץ כ"ע לא פליגי דאזלינן בתר שרשין, ומקשינן עלה ובדאשרוש לא פליגי והא תניא אילן מקצתו בארץ כו', ואצטרי' לאוקומא דמפסיק צונמא וכגון דהדרי ערבי, והתם ברירנא בירור יפה. אבל היכא דלא מפסיק צונמא דכ"ע אפילו גדל בפטור טבל וחולין מעורבין זה בזה. ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן, הני מילי לענין בכורים דבגזלה תליא מילתא, וכיון דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ליכא גזל ומארצך קרינא ביה, אבל לגבי מעשר על כרחיך חייב, דלא אהני יהושע לאפקועי חיובא דמעשר מיניה, דהא אפי' הוי כוליה קרקע דחד גברא טבל וחולין מעורבין זה בזה נינהו:
קיח. כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה לשדה חבירו מביא וקורא שעל מנת כן אילן הנוטה לשדה חבירו מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. וקימא לן כותיה, והוא הדין לענין דינא בתר עיקרו אזלינן:
כא. אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת. טעמא דהאי מתני' משום הזיקא דענפים הוא דמעכבי ליה לחורש להרים את המרדע שהוא מלמד הבקר כשהוא צריך להכותם להנהיגם לחרישה, ולפיכך צריך לקוץ מהן כלפי קרקע כדי שישאר פנוי מן הקרקע ולמעלה כמלא גובה המרדע כשמעמיד אותו על גבי המחרישה, דקים להו לרבנן דכי מגבה ליה חורש למרדע לממחינהו לתורי לא צריך לאגבוהיה טפי מן הכין. ובחרוב ובשקמה שענפיהן מרובין ומעובין ורוב הצל קשה אפילו לבית הבעל קוצץ כנגד חוט המשקולת של בנאין שהאבר תלוי בו ומכוונין בו את הבנין שלא יהא נוטה לכאן ולכאן, שרואין כאלו חוט זה תלוי על גבי המצר מראש האילן ועד הקרקע בכיוון וקוצץ כל מה שהוא יוצא מן החוט ולחוץ. בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, שאפילו צל מועט קשה [ל]בית השלחין. אבא שאול אומר כל אילן סרק, שאינו עושה פירות, כנגד המשקולת, ואפי' בשדה הבעל, שלא חסו לקוץ מלא המרדע בלבד אלא באילן שהוא עושה פירות. ואסיקנא דאבא שאול ארישא קאי, דקתני קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה בין אילן מאכל בין אילן סרק לבד מחרוב ושקמה דדיניהו כנגד המשקולת, ומדלא מפיק מכל אילני סרק אלא שקמה מכלל דשאר אילני סרק לבד משקמה מלוא המרדע בלבד, ואתא אבא שאול למימר דכל אילן סרק כנגד המשקולת. וקיימא לן כסתם משנה.
ושמעינן מינה דאחד מבני מבוי שרצה להוציא בו זיזין למעלה מגמל ורוכבו מוציא ואין חבירו מעכב עליו, דכיון דמבוי לא קאי למבנא ביה מיד בקרקעיתו אלא למיעל ולמיפק מיניה הוא דקאי, לא יכיל לעכובי אחבריה היכא דבעי לאשתמושי באוירא דמבוי אלא היכא דמעכיב עליה תשמישתיה דמבוי, אבל היכא דלא מעכיב עליה תשמישתיה דמבוי מצי מפיק, דהא אילן הנוטה לשדה חבירו דנפקי ענפים דידיה לרשותא דחבריה ולית ליה לבעל השדה למיקץ אלא מלא המרדע על גבי המחרישה, מאי טעמא לאו משום דתשמישתא דשדה לא קיימא אלא לחרישה וזריעה, כל היכא דמעכבי ענפים עליה חד אנפאמצרכי חרישה וזריעה מצי קאיץ, וכל היכא דלא מעכיב עליה מידי מצרכי חרישה לא מצי קאיץ, ואף ע"ג דכוליה שדה מתהומא ועד רקיעא דמרה היא. ותנן נמי באידך מתני' (כו,א) כי האי גוונא היו שרשין יוצאין לתוך שדה חברו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה, הא (י) טפי לא קאיץ אלא היכא דחפר בורות שיחין ומערות, דהני נמי צורך עבודת השדה נינהו, דאי לאו הכי לא מצי קאיץ ואע"ג דארעא דנפשיה היא, וכל שכן מבוי, דכולהו כי הדדי נינהו. ותנן נמי אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו, ודינא דמבוי כדינא דרשות הרבים הוא להאי מילתא, דתרוייהו לא קיימי אלא לתשמישא דהוי למטה מגמל ורוכבו:
קיט. והא דתנן אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת, אסיקנא דארישא קאי. דקאמר תנא קמא בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת, הא שאר אילנות מלא המרדע ותו לא, ואתא אבא שאול למימר דכל אילן סרק כנגד המשקולת. וקי"ל כתנא קמא. אבל לענין סופא דקתני בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, אפילו אבא שאול מודי דליכא לפלוגי בין אילן סרק לאילן מאכל, דתניא בית השלחין אבא שאול אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין. אלמא דברי הכל היא:
כב. אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו רבי יהודה אומר טעון פשתן או זמורות רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה. ומסקנא דשיעורא דרבנן נפיש מדרבי יהודה, דרבי יהודה אמר לך משום גמל ורוכבו אפשר דגחין וחליף ולא מיתזק, ורבנן סברי דזימנין דטריד ולא רמי אדעתיה ומיתזק. וקיימא לן כרבנן דאמרי כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ולא סגיא להו בגמל טעון פשתן או חבילי זמורות. והוא הדין גבי זיזין, לא שנא גבי רשות הרבים ולא שנא גבי (מגוי) [מבוי] דתשמישתא דתרוייהו למטה מגמל ורוכבו היא. והא דאמר רבי שמעון כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה פרישנא מפני אהל הטומאה שמא יעבור תחתיו ויאהיל על העוברין עמו. וליתא לדר' שמעון:
קכ. הרי אמרו אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי דיהא הגמל עובר ברוכבו ולא חיישינן דילמא גדלי ענפין לקמיה מאן תנא דבנזקין בתר השתא אזלינן אמר רבי שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור"א היא דתנן אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ור' אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. ולא חיישינן דילמא מיפחית לקמיה ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן התם זימנין דמיפחית ולאו אדעתיה הכא קמא קמא דגדיל קא קייץ ליה. אשתכח השתא דכל היכא דכי נפיש היזיקא חזי ליה אזלינן בתר השתא, וכל היכא דלא חזי אזלינן בתר היזיקא דלקמיה ומנעינן ליה:
קכא. והא דתנן אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ר' יהודה אומר טעון פשתן או זמורות איבעיא להו שיעורא דר' יהודה נפיש או דילמא שיעורא דרבנן נפיש. ואסיקנא פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש דאי ס"ד שיעורא דרבי יהודה נפיש שיעורא דרבי יהודה לרבנן מאי עבדי ליה. הא בעי לאעבורי מהתם גמל טעון פשתן או זמורות ולא יכלי. ומקשינן אלא מאי שיעורא דרבנן נפיש אי הכי לרבי יהודה שיעורא דרבנן מאי עביד ליה. הא בעי רוכב גמל למעבר מהתם ולא יכיל. ומפרקי' אפשר דגחין חליף. וש"מ דרבנן לא סגיא להו בהכי. וקי"ל כותיהו:
קכב. והא דתנן ר' שמעון אומר כל האילן כנגד משקולת מפני הטומאה תנא מפני אהל הטומאה. דילמא איכא התם כזית מן המת תחת האילן ונמצא האילן מאהיל על העוברין תחתיו ומטמאין באהל. ודייקינן פשיטא מפני הטומאה תנן מהו דתימא דילמא אגב חביבותא דענפים אתו עורבים ויתבי עלייהו, וזימנין דמייתי עורב טומאה בפומיה ושדי התם ומטמי להו לעוברים במגע, דסגיא בדחלולא בעלמא, להעמיד שם צורת אדם כדי שיראו העוברים ויברחו, קמ"ל. מפני אהל הטומאה כדפרשינן. ולית הלכתא כר' שמעון, דברייתא לפרושי טעמא דרבי שמעון קא אתיא וסתמא כרבי שמעון, וקיימא לן סתם ברייתא ומחלוקת דמתני' לית הלכתא כסתם ברייתא, הדרינן לפלוגתא דמתני' ויחיד ורבים הלכה כרבים:
הדרן עלך פרק לא יחפור:
שיטה מקובצת
שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. ועולא דקרי ליה גזלן סבר דלא התנה יהושע בכך לפי שאין זו במנין העשרה תנאים שהתנה יהושע השנוים בברייתא בשלהי פרק מרובה ואדרבה אקשינן התם אמאי לא מני להא דרבי יוחנן דאמר אילן הנוטה כו' בהנך תנאים דברייתא. הרשב"א ז"ל.
מלא המרדע על גבי המחרישה. פירוש כדי שלא יתעכב החורש מלהרים את המרדע להכות בו הצמד. הר"י ן' מיגש ז"ל.
תנא מפני אהל הטומאה. יפה פירש הר"י ן' מיגש ז"ל. וכך פירושו מפני אהל הטומאה כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן. ומהדרינן אי ממתניתין הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא אלא מפני טומאה שהביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא וכיון שכן בדחלוליה בעלמא סגי לן שהיא צורה שעושים אותה לעופות כדי שיראו ויברחו קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששים לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו אלא הטומאה שאנו חוששים לה שמא ישנה תחת האילן כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל עליו ועל בני אדם העוברים תחתיו עד כאן ורש"י ז"ל פירש בדחלולה מלשון חלל ה' ואינו מחוור דלא הוה ליה למימר בדחלולי אלא בחלולה. והראשון נראה עיקר. וגם רבינו חננאל ז"ל פירש דחלולי מלשון יראה והיא הצורה כו' עד כאן. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דחסר וצ"ל רשב"ג סבר דהגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ומשו"ה אמר וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דכצ"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה כיון דמפסיק צונמא אותו הנוטה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - לכאורה נראה דצ"ל ורבין אמר ר"י דלא ס"ל כעולא אלא אחד וכו':
- ^ הערת המדפיס - נראה דחסר וצ"ל רשב"ג סבר דהגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ומשו"ה אמר וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דכצ"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה כיון דמפסיק צונמא אותו הנוטה וכו'.
- ^ הערת המדפיס - לכאורה נראה דצ"ל ורבין אמר ר"י דלא ס"ל כעולא אלא אחד וכו':