בבא בתרא יח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואי דלא סמיך היכי משכחת לה אמר רב פפא בלוקח אי בלוקח מאי טעמא דרבנן ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירקא נמי אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו אי על הניזק אפי' משרה וירקא נמי אלא לעולם ר' יוסי נמי על המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בבינתא לא משכחא ליה אי בטרפא הדר פארי וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והתנן רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלא לעולם ר' יוסי על הניזק ס"ל ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אעל הניזק להרחיק את עצמו בואפי' משרה וירקא לא בעי רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בבינתא
רש"י
עריכהואי לא סמיך - איניש היזק למיצר חבירו אפילו בשאין שם דבר הניזוק אית ליה לר' יוסי דאלו שניהן מזיקין הן היכי משכחת ליה דליסמוך חד מינייהו ברישא הרי חבירו מעכב עליו:
בלוקח - אחר שעשה זה משרה בתוך שדהו או זרע שם חרדל מכר מחצה שדהו לאחר והלוקח זרע שם ירק או העמיד דבורים:
אמאי מרחיק - הרי ברשות עשה:
ועוד מאי טעמא דרבי יוסי - דלא פליג אלא בחרדל וטעמא משום דתרוייהו מזיקין הן וליפלוג נמי במשרה וירק:
על המזיק להרחיק את עצמו - ואף על פי שמתחלה עשה ברשות:
אי בבינתא - גרעין הזרע:
תוספות
עריכהלגלוגי חרדל. פי' הקונטרס פרחים ובערוך פירש גרעין ותרוייהו אין נראה לר"י דהא קאמרי רבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בבינתא כו' אי בטרפא כו' משמע דלא פירש רבי יוסי בדבריו מה הן מזיקין ולכך היו מסתפקין אי בבינתא כו' ונראה לר"י דלגלוגי הם ענפים והשתא לא פירש רבי יוסי מה הם מזיקות לכך אמרו ליה רבנן אי בבינתא כו' וא"ת מכל מקום הרי הן מזיקין לחרדל שיאכלו הפרחים ויש לומר שהפרחים אינן כ"א מעט וביום או יומים שיעמדו אין יכולין להזיק:
ואי לא סמיך היכי משכחת לה. פר"י בשלמא לאביי דאמר סמיך אתי שפיר דמיירי שסמך בעל דבורים תחילה ואע"ג דהשתא קס"ד דדבורים נמי מזקי לחרדל לכ"ע מכל מקום סברי רבנן דעל המזיק שני דהיינו בעל חרדל להרחיק את כל ההרחקה כמו גבי בור דאם סמך הראשון על המיצר השני מרחיק כל ששה טפחים ורבי יוסי סבר כיון דדבורים מזקי חרדל ועשה קצת שלא כהוגן שסמך על המיצר שזה עתיד לסוף לזרוע חרדל אע"פ שבדין אינו יכול למונעו שלא יסמוך מ"מ קצת שלא כהוגן עושה וגם בעל חרדל יכול לסמוך ולא דמי לבור דהתם משום דמרפי ליה לארעיה ומזיק השני בידים לכותל בורו של ראשון לכך על השני להרחיק כל ההרחקה אבל הכא לא אלא לרבא דאמר לא סמיך היכי משכחת לה דבעל החרדל ירחיק כל ההרחקה לרבנן ולרבי יוסי לא ירחיק כלל דכיון דתרוייהו מזקי אהדדי על כל אחד ואחד להרחיק חצי ההרחקה ואפילו סמך בעל דבורים תחלה יש לו לסלקם הואיל ושלא כדין סמכם אמר רב פפא בלוקח שזרע חרדל ומכר חצי שדהו והלוקח העמיד דבורים וסברי רבנן כדמסיק דדבורים לא מזקי לחרדל ועל המזיק להרחיק את עצמו אף על פי שסמך בהיתר אע"ג דגבי אילן כשסמכו בהיתר אמרי דלא יקוץ הני מילי אילן שעשוי לעמוד שנים רבות ואיכא הפסד מרובה אבל משרה כרישין וחרדל לא דהכי נמי אמרינן גבי אילן אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אע"ג דסמך אילנו באיסור ובשאר דברים הנסמכים באיסור אינו נראה שיתנו דמים אלא טעמא דלהפסד מרובה חששו ורבי יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה כיון דבעל חרדל לא עשה כלל שלא כהוגן ומשום הכי נמי לא בעי לאוקמי כשסמך בעל דבורים תחלה ובלוקח ולא היה צריך לדחוק ולומר דלרבנן על המזיק להרחיק אע"פ שעשה בהיתר מה שאינו גבי אילן ובור וגם לא יצטרך לומר דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל ופליגי ארבי יוסי דא"כ כיון דבעל דבורים סמך בהיתר ולא עשה שלא כהוגן לא היה מתיר רבי יוסי לבעל חרדל לסמוך ואם תאמר נוקי פלוגתייהו בלא לוקח דלרבנן דדבורים לא מזקי לחרדל צריך בעל חרדל להסיר ולהרחיק כל ההרחקה אע"פ שסמך תחלה ולרבי יוסי כיון דתרוייהו מזקי אהדדי אין לבעל החרדל להרחיק כל ההרחקה אלא החצי וי"ל דמתיר בחרדל משמע דמתיר לגמרי לסמוך אי הכי מאי טעמא דרבנן כיון דבהיתר נסמכו משרה וכרישין למה צריך להרחיקן כשבאו ירק ובצלים וכ"ש חרדל למה ירחיקוהו כשבאו דבורים כיון שגם הם מזקי דס"ד דדבורים נמי מזקי לחרדל לכ"ע ועוד מ"ט דרבי יוסי דלא פליג אלא בחרדל משום דדבורים נמי מזקי לחרדל אפילו משרה וירק כיון שנעשה המשרה בהיתר לא יצטרך להרחיקה כמו גבי אילן ובור ומשני רבינא לעולם בלוקח וקא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו אע"פ שעשה בהיתר ולהכי על בעל החרדל להרחיק שהוא הזיק ופריך כיון דשמעינן ממילתא דרבינא שהדבורים אינם מזיקים לחרדל דלכך נתנו רבנן הרחקה על בעל החרדל מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק עצמו מדשרי סמיכת חרדל אע"פ שהוא מזיק ולא ניזק א"כ אפילו משרה וירק נמי וה"ה דה"מ לאקשויי דברייתא בהדיא משמע שהדבורים מזקי נמי לחרדל דקתני ואוכלות לגלוגי חרדלי אלא ניחא ליה למינקט קושיא דאפי' משרה וירק נמי משום דהתחיל כבר להקשותה:
מכלל דסבר רבי יוסי על הניזק להרחיק וכו'. צ"ל לפירוש זה דזה המקשה אינו אותו שהקשה בתחלה ואי לא סמיך היכי משכחת לה דהא לדידיה הוה ניחא ליה לאביי דאמר סמיך ולא הוה קשה ליה מידי וסבר רבי יוסי על הניזק כו' וצ"ל שהמקשה הראשון הוה ידע שפיר המסקנא דדבורים לחרדל לא מזקי לרבנן אבל המקשה הזה לא ידע להכי פריך מכלל דסבר רבי יוסי כו' והקשה כיון דלרבנן חשיב בעל דבורים ניזק ולא מזיק שמצריכין לבעל חרדל להרחיק אף על גב שהם מזיקין לחרדל מכל מקום כיון דסמך בהיתר לא חשיב מזיק ועל בעל חרדל להרחיק א"כ גם לרבי יוסי חשיב ניזק ואפ"ה מותר לסמוך לבעל החרדל א"כ סבר דעל הניזק להרחיק את עצמו אי הכי אפילו משרה וירק נמי כן דאין סברא דלרבי יוסי חשיב בעל דבורים מזיק אע"פ שסמך בהיתר משום שעשה קצת שלא כהוגן ולרבנן לית להו האי סברא דאין סברא כלל דלפלוגינהו בהכי ומשני לעולם רבי יוסי על המזיק ס"ל וחשיב בעל דבורים מזיק אע"ג שסמך בהיתר כיון שעשה קצת שלא כהוגן בסמיכתו ורבנן נמי הוו מודו ליה בהך סברא אי הוו סברי דדבורים מזקי לחרדל אלא דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ולכך מרחיק בעל החרדל וכמסקנא זו יש לפרש תחלת הסוגיא לדברי המקשה דפריך ואי לא סמיך היכי משכחת לה דבשלמא אי סמיך כדמסקינן השתא ולא כמו שפי' לפ"ה שיחלקו דלרבנן הוו דבורים כמו ירק כיון שנסמכו בהיתר אע"ג שגם הם מזיקין לחרדל כשיבא ור' יוסי מתיר לסמוך החרדל מפני שבעל הדבורים עשה קצת שלא כהוגן:
(לעיל) וסבר ר' יוסי על המזיק כו'. לקמן על מקומה הוה ליה לאקשויי אלא משום דאיצטריך ליה לפרש הכא דסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו אסקוה לכולה מילתא הכא ובלוקח דהכא אי אפשר לפרשו כפירוש רבינו חננאל דפי' באדם שלוקח משרה וטוענין ללוקח דא"כ למה ירחיק המשרה כשיבא שם ירק כיון שטוענין לו שהמוכר קנה סמיכה זו אלא צריך לפרש בלוקח כמו שפירש בקונטרס או כר"י בר' מרדכי כך פי' ר"י כל הסוגיא לפי שיטת רש"י וקשה לו מה הוצרך לחלק בדוחק בין לוקח דאילן ללוקח דמשרה ועוד דלמה המתין להביא משנה זו דמשרה וירק באחרונה המוקדמין במשנתנו ועוד דקתני בתוספתא (פ"א) רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך כך אני עושה בתוך שלי משמע דבעל דבורים סמך תחלה ומפרש רבינו תם ורבינו חננאל דהכי גרסינן אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו והשתא הדר ביה מכל שינויי דלעיל דודאי בכולהו מודה רבא דכי ליכא כותל או ירק דסמיך משום דקא סברי רבנן דדוקא על המזיק להרחיק את עצמו דהיינו כי איכא דבר הניזוק אבל כי ליכא דבר הניזוק לא מקרי הסומך מזיק ולא אסר רבא לסמוך אפי' לרבנן אלא דוקא בור משום טעמא דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי ולהכי חשוב הסומך מזיק אפילו כי ליכא בור וכיון דלרבנן נמי סמיך אתי שפיר פלוגתייהו כדפרישית לעיל אליבא דאביי ולכך הדר ביה ולא מוקי בלוקח וכגון שסמך בעל דבורים תחלה משום דא"כ לא היה מתיר ר"י לסמוך לבעל החרדל כיון דבעל הדבורים לא עשה כלל שלא כהוגן ודוקא בדסמיך בלא לוקח שעשה קצת שלא כהוגן בעל הדבורים מתיר רבי יוסי לבעל החרדל לסמוך כדפרישית לעיל ולפי זה אתי שפיר דלמסקנא זו לא נצטרך לחלק בין לוקח האילן ללוקח משרה ולהכי המתין נמי כדי להביא מתניתין דמשרה משום דמינה צריך לחזור מכל שינויי דלעיל ואתי נמי שפיר דמיירי שסמך נמי בעל דבורים תחלה כמו שמוכח בתוספתא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהח א ב מיי' פ"י מהל' שכנים הלכה ה', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ל"א:
ראשונים נוספים
ואי לא סמיך. היכי משכחת לה דיכולין אלו לטעון הכי זה כנגד זה אנא סמיכנא ואת הרחק והלא אין סומכין אפי' כי ליכא עדיין היזקא לחבריה אלא מדיכולין לטעון הכי ש"מ דסמיך. לא לעולם בעלמא לא סמיך והכא מאי טעמא סמיך בלוקח שלקח מן אחד מקום חרדל ושני לקח שאר מקום השדה והכניס שם דבורים ומש"ה לא מצי מעכבי זה לזה לטעמיה דר' יוסי דבעל חרדל טעין אנא לא מרחקנא דאתינא מכח דמוכר הסמך ברשות בתוך שלו. אבל את הרחק את דבורך דמזקי לחרדלאי. ובעל דבורים טעין את מזקת לי טפי מדאנא מזיקנא לך:
אי הכי כדתרצת בלוקח מאי טעמא דפליגי רבנן עליה דר' יוסי דמחייבי להרחיק החרדל הואיל ולוקח הוא וברשות סמך. ועוד קושיא אחריתי כיון דאוקמת לה בלוקח מאי טעמא מתיר ר' יוסי בחרדל לחודיה ומודה לרבנן במשרה וירק ליפלוג נמי עלייהו במשרה וירק דלא צריך להרחיק הואיל דלוקח הוא וברשות סמך המוכר המשרה והירק והשומין. לעולם בלוקח ומאי דאמרת מאי טעמא דרבנן דאמרי מרחיקין חרדל ולא סמיך משום דסבירא להו דעל המזיק רמי להרחיק עצמו שלא יזיק אע"ג דברשות סמך דמתוך ששורין פיהם מחריפות החרדל חוזרות ואוכלות את דובשן. ומקשי' מכלל דר' יוסי דפליג עלייהו סבר על הניזק להרחיק דיכול לומר מזיק לניזק הרחק עצמך ממני שלא תזוק ולהכי מתיר בחרדל ודבורים א"כ מאי שנא ממשרה וירק דלא פליג על רבנן כי היכי דפליג בחרדל. אלא ודאי מסתברא ר' יוסי סבר דעל המזיק רמי להרחיק דלא סמיך כרבנן וכי תימא א"כ מאי טעמא דר' יוסי דמתיר גבי חרדל לחודיה לסמוך ופליג עלייהו אמשרה וירק משום דהכי קאמר להו ר' יוסי לרבנן בשלמא להנך תרתי במשרה ושומין מודינא לכו דעל המזיק להרחיק משום דהן מזיקין את הירק ואת הבצלים והם לא מזקי למשרה ושומין אבל גבי חרדל ודבורים דזה מזיק זה וזה מזיק זה פליגנא עלייכו דלא צריך חד מינייהו להרחיק טפי מחבריה ואמרי ליה רבנן לר' יוסי ל"ש בין חרדל למשרה וירק דכולן מזיקין ולא ניזוקין דחרדל מזיק לדבורים מתוך חריפות החרדל דאכלי דבורים מכחשו הדבש אבל דבורים לא מזקי לחרדל אמאי אמרת אי משום בינתא (בעתא בצתא) גרעינין דחרדל ליכא למיחש דאכלי ליה דבורים דכיון דהן דקין מאד לא משכחי להו דבורים ואי בטרפא כלומר אם תאמר שאוכלין העלין של חרדל מאי איכפת ליה הדר פארי. חוזר וגדל ולהכי סבירא להו גבי חרדל ודבורין כגון משרה וירק:
וזה נוטע בתוך שלו. אע"ג דמזיק לבור של חבירו דאי בעי בעל הבור דהוי ניזק להרחיק ירחיק דהאי לא יניח שלא יטע בתוך שלו אע"ג דמזיק ליה אלמא דסבר ר' יוסי דעל הניזק רמי להרחיק את עצמו: אלא לעולם ר' יוסי ודאי [ס"ל] על הניזק להרחיק וכי תימא א"כ מאי טעמא דמודה לרבנן במשרה וירק דמסברי דעל המזיק רמי לא תימא דמודה להו אלא לדבריהן דרבנן קאמר לדידי אפי' משרה וירק נמי לא צריך להרחיק משום דסבירא לי דעל הניזק להרחיק אלא לדידכו וכו':
ואוקימנא בלוקח. פי' שזרע חרדל בתוך שלו ומכר חצי שדהו ובא זה להעמיד דבורי', כך פרש"י ז"ל.[או] שזרע (או) חרדל ומכרו ובא הוא להעמיד דבורים.
ואקשינן אי בלוקח אי איכא ירק אמאי מרחיק ועוד מאי טעמא דר' יוסי אפילו משרה וירק נמי. כלומר אפילו א"ת לרבנן שמא אין מקחו מועיל לו לר' יוסי דמתיר בחרדל ולא מצי לכוף אותו להרחיק חצי ההרחקה משום שהוא לוקח ומפני כך אף הוא אינו מרחיק כדפרישית אלמא מקחו מועיל לו א"כ אפי' משר' וירק נמי.
ומקצת נוסחי דכתיב בהו ועוד מאי טעמא דר' יוסי ועוד אפי' משרה וירק נמי ה"ק ועוד מ"ט דר' יוסי שהתיר בשניהן היה לו להתיר בחרדל ולאסור בדבורים שירחיק לגמרי כל ההרחקה ואע"פ שאמרנו בסומך שכיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק ה"מ בבא לסמוך ראשון בצד המצר שאלו רצה הלה לסמוך עכשיו היה יכול לכופו להרחיק הילכך אין הקדמתו מועלת לחייבו לזה כל ההרחקה אבל בלוקח על השני להרחיק הכל ואם תעמידנה בלוקח שסמך חרדל ודבורים מאי טעמא א"ר יוסי מפני שיכול לומר לו היה לו לומר מפני שהוא לוקח, ועוד אפילו במשרה וירק יתיר כדפרישית.
ה"ג וכן גריס רש"י ז"ל: אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. ולא גרסינן טעמא דאיכא ירק, וה"פ: לעולם בלוקח, וקסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואע"פ שסמך ברשות וכן מצינו לרבי' הגדול ז"ל במקצת נוסחי ההלכות שהעמידה בלוקח.
ומאן דגריס וטעמ' דאיכא ירק מצי לפרושה הכי, הכא בלוקח עסקינן שסמך משרה ברשותו וכי ליכא ירק לא מצי למימר הרחק משרה שלך שאני רוצה לעשות שם ירק למח' שאין צריך להרחיק שיעשה זה ירק שיזיקנו הואיל והו' לוקח.
ואיכא למידק הכא היכי קסברי רבנן בלוקח צריך להרחיק והלא משנתנו היא שאין צריך להרחיק דתנן ואם האילן קדם לא יקוץ ואוקימנ' בלוקח איכא למימר א"א בהרחקות אלו זו דומה לזו דמתני' באילן הואיל וליתנהו לשרשין עד זמן מרובה והזיקא דלא שכיח חששו חכמים להפסד גדול שלא עלה על דעת המוכר לקוץ אילנותיו שיש לו בכל שדהו מפני בורו של זה תדע לך דהא קתני רישא אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים מה שאין כן בשאר ההרחקות שבנזיקין, ורש"י ז"ל כך פי' דכיון דברשות נטע שאינו מזיקו עד זמן גדול לא חייבו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל הזיקא דיחיד ואף אנו נאמר דסיפא תקנת' היא ואינה דומה לשאר הרחקו'.
ולבי מגמג' בדבר זה מהא דאקשינן לקמן מאי שנא גבי עיר דקתני אינו נותן דמים ומאי שנא גבי בור ואי ס"ד איתי' פרש"י ז"ל שאני שרשי' דלא מזקי אלא לאחר זמן מרובה אבל גבי עיר מכי נטע לאילן איכא משום נויי העיר אלא איכא למימר טעמא כדפרשי בירו' מפני ישוב העול' באילנות ולפיכך הקלו בה ולהכי ניחא לי האי דאקשינן ליה אעיר.
ואקשינן מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו הואיל והוא לוקח המזיק ויש לפרשה אפי' בלא לוקח משום דאי ס"ל על המזיק כרבנן ה"נ ירחיק כל אחד חצי ההרחקה כיון ששניהם מזיקין ואע"פ שזה שסמך חרדל ברשות סמך דהא אמרי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו סמך ברשו' ואי לא סבר כרבנן בשסמוך ברשות ירחיק כל ההרחקה אלא שמע מינה אפילו בעלמא נמי סבר על הניזק להרחיק א"ע אי על הניזק להרחיק אפילו משרה וירק נמי.
ומפרקי' אלא לעולם רבי יוסי על המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו לרבנן תינח משרה וירק אלא חרדל ודבורים מזקי אהדדי כלומר רבי יוסי לא בא להתיר בחרדל בכל ענין אלא הכי קאמר להו לרבנן חרדל ודבורים מזקי אהדדי ומשום הכי מתיר ר' יוסי לסמוך ואם ירחיק אף חברו כמותו ולא היתר גמור הוא שאם רצה כופה אותו להרחיק חצי הרחקה.
וקשה לי למה ליה לאוקמה בלוקח, לימא בבא לסמוך ואינו סומך כדאוקימנא מעיקרא והאי מתיר דקאמר ר' יוסי שמותר זה לסמוך בלא הרחקה אם לא הרחיק חברו כמותו איכא למימר הכי נמי קא' אלא לעולם בעלמא על המזיק ס"ל ולא בלוקח ולאו משום שהבא לסמוך סומך כדקס"ד מעיקרא אלא ה"ק להו רבי יוסי לרבנן וכו'. ולא היתר גמור בא להתיר אלא או ירחיקו שניהם או לא ירחיקו כלל ועכשיו יקשה עלינו מה שכתב רבי' בהלכות דמתני' בלוקח ודקא פריש רבינא דהוא בתרא אבל בספר המלחמות פירשתי פי' אחר על דעתו של רבינו ז"ל ולשונות אחרות יש בשמועה ואין מתחוורים וגם בזה הל' שכתבנו השמועה עולה בנושי ובדוחק.
ויש גירסא אחרת: אלא א' רבינ' קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. וראיתי לרב ר' יוסף הלוי ז"ל בה פי' נכון כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע"פ שסמך בשעה שאין שם ניזק וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבא הלה ויסמוך וההיא שעתא זה שהוא מזיק מרחיק את עצמו ולא מיתוקמא השתא בלוקח ושנוי דשנינן לרבא בכולה שמעתא ליתנהו, ולשון הגון הוא זה.
ולפי דרך זו אני חוזר לפרש התם שמע בתחלתו בחוור השמועה דייקי' טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך ודחינן לה כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דה' ניקשו לירק ומאי מן הירק דקתני מן הירק שזה עתיד לזרוע בשדהו למחר וליומא אוחרא, וכן מן הבצלים ומן הדבורים.
ואקשינן אי מתני' בדליכ' ירק ודבורים אימא סיפא וכו' ותנא עלה רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שי"ל לו אני אין עלי להרחיק אדרבה עליך להרחיק הכל שאתה בא בגבולי ואוכל לגלוני חרדל. ומזיק אותו ואע"פ שאתה ניזוק נמי בכך אתה שהבא' נזק על עצמך והיה לך שלא תאכל ואי בדלא סמיך דבורים היכי משכחת לה שיתיר אדרבה ר' יוסי יהא אוסר על בעל הדבורים לפי הטעם שלו. בשלמא אי אמרי' הבא לסמוך סומך משכחת לה בשכבר סמך שם דבורים וכיון דסמך סמך. אלא אי אמרת בדליכא דבורים וירק היא מתני' היכי משכח' לה לדר' יוסי. ונוסחי ספרד גרסי למה ליה למימרא הכי, ועולות לפי פירושנו.
ומפרקינן אלא אמר רב פפא בלוקח, כלומר לעולם הא דקתני מתני' מן הירק ומן הבצלים ומן הדבורים דוקא קתני בדאיתנהו לניזקין אבל כי ליתנהו לא מרחיק ולא משום דבעלמא הבא לסמוך סומך אלא משום דהכא בלוקח שלקח משרה וחרדל עסקינן כגון ראובן שמכר שדהו לשני בני אדם לזה משר' ולזה ירק לזה חרדל ולזה דבורים וכי ליכא ירק ודבורים לא מצי האי למימר לחבריה ארחיק דילמא מימליכנ' ועבדינ'.
ואקשינן אי בלוקח ואהני ליה מקחו דכי ליכא ירק לא מרחיק כי איכא ירק נמי אמאי מרחיק ותו מאי טעמא דר' יוסי אפי' משרה וירק נמי תהני לי' מקחו ולא ירחיק כי היכי דאהנו לבעל דבורי' דלא מרחיק אפי' כי איכא חרדל.
ואידחו להו הני שנויי ואמרי אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו לעולם כשיזיק ואע"פ שסמך תחלה הילכך בבור דקא מרפי' אארעיה ומזיק מהשתא אינו סומך אבל בהנך טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך השתא ומרחיק כשיעשה מזיק וכולהו שנויי דלעיל בגפת וזרעים ותנור וכיוצא בהן ליתנהו אלא כי ליכא ניזק סומך וכשמזיק מרחיק כדינו.
ואקשינן מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו לעולם ומשום הכי קאמר רבינא קסברי רבנן דאי לרבי יוסי משום דמהניא ליה הקדמה ודאי מחתלה יש לו למונעו שלא יסמוך דהבא לסמוך אינו סומך אלא על כרחין רבי יוסי לא התיר אלא משום דאפילו בבאין כאחת על הניזק להרחיק אי הכי אפי' משרה וירק נמי.
ומשמע לי דמצינן הכא למיפרך כדפרכינן בעלמא והאמר רב אשי כי הוינ' בי רב כהנא הוו אמרי מודה ר' יוסי בגירי והיכי לא מרחיק בעל דבורי' דאינהו גירי הוו כדתנן מרחיקים את השובך מן העיר וקי"ל כי ההיא מתני' ולא פליג בה רבי יוסי וכן מצאתי בתוספתא וכך היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם ש"מ דמודה רבי יוסי בכי האי גוונא דעל המזיק להרחיק והיזיקא דיחיד נמי כהיזיקא דרבים הוא כדמוכח לקמן בעובדא דבי מר מריון אלא היינו טעמא דלא פרכינן הכי דעדיפא לן טובא למיפרך מינה ובה ולאהדורי קושיי' לדוכתא אי הכי אפי' משרה וירק נמי.
ומפרקינן אלא לעולם רבי יוסי על המזיק ס"ל דמרחיק את עצמו כשיזיק כרבנן ולא כשעלה על הדעת דבעל דבורים הוא הנקרא מזיק לבדו ומפני שהוא בא בתחומו של חברו אלא שניהם מזיקין ושניהם כופין זה את זה להרחיק כל אחד חצי ההרחקה ור' יוסי לאו לנפשיה קאמר שיהא מותר לסמוך מעיקר הדין אלא לרבנן קאמר להו אם אין בעל דבורים מרחיק למה ירחיק זה והלא הוא הגורם הגדול בנזקי' הללו שהן באות ואוכלות בשלו והכי דיק' לישנא דגמרא דקאמר הכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן וכו' דמשמע לא שיהא רבי יוסי מתיר מן הדין אלא לרבנן קאמר להו כי קושיא תינח.
והדר מסקינן דרבי יוסי לאו טעמא דנפשיה קאמר להו לרבנן אלא לדידהו קאמר להו ולדבריהם קאמר להו והכי קאמר לדידי אפי' משרה וירק לא בעי רחוק וכ"ש חרדל ודבורים אלא לדידכו תינח משרה וירק אלא לחרדל ודבורים תרוייהו מזיקי אהדדי וכדפרישי'.
והאי פירוק' דמפרקי' השתא דר' יוסי על המזיק ס"ל והכי קאמר להו לרבנן וכו' כלומר שלא התיר מן הדין אלא משום שאם אין זה רוצה להרחיק אף זה אינו צריך להרחיק הוא מן הדין דמצי לפרוקי הכי מקמי דתיתי ודרבינ' אלא שלא עלה פירוק זה על דעת עד עכשיו.
ומכ"מ דברי רבינא לא נדחו אלא במקומן הן עומדין לפר' בהן כל ההויות שהקשו על רבא מכולה מתני' דמתוקמי כולהו כפשטייהו וטעמא דאיכא נזק הא ליכא ניזק סמיך השתא וכי אתו הני מרחיק דבא לסמוך אינו סומך הוא ובהכי סלקא כולה שמעתא שפיר וכהוגן.
נקטינן השתא לפום נוסחא דרש"י ז"ל ולפירושה דכל הנך הרחקות דמתני' כגון הבא לסמוך גפת וזבל ורחיים ותנור למצר חברו ואין שם כותל א"נ הבא לפתוח חלונות לחורבתו של חברו שאינו מזיקו עכשיו לענין היזק ראיה שאין עשוי לתשמיש אעפ"כ יכול לעכב עליו ולומר לו למחר אני בונה שם כותל או אני בונה חורבתי ונמצאת מזיק אותי וההיא שעתא הוו גיריה דידיה ויכול לעכב עליו דמודה רבי יוסי בגיריה ולא מצי למימר ליה השתא סמכינ' וכי אתית למבל בצד המצר מסלקנא להו שקשה הוא לסלקו מאחר שסמך ועוד דילמא מחזיק עליה וא"ת כתיב ליה שטר' בהכי א"ל לא בעינא שאם כן אני צריך להיות שומר שטרי מעכברים ואע"פ שנראה לנו שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין בכך אי א"נ לדברי האומרים שהיזק ראיה אין לו חזקה מצי למחויי מהאי טעמא דאמינא כדמפרשינן לעיל בתוך תיובתי דאותבינן עליה דרבא.
וכענין זה אמרו בירושלמי בפרק חזקת הבתים הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר פי' בתוספתא (ב,ה), והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור, פי' במשנתנו (ס' ע"א) א"ר יוחנן שנייה היא בגנות שנתנו להפריח א"ר נסה וחרבותם לא נתנו לבנו' וסלק' התם בתיובתא ושמעינן מינה דחורבא שעשוי' ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח וחלון כנגד חלון וכן כתב הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל בתשובה אלא שהוא פירש הירושלמי בענין אחר ומ"מ עלה לו ממנו שחורבות עשויות הן ליבנות.
ולפי הגרסא האחרת ופירוש' הנכון שכתבנו אין אדם יכול למחות ביד חברו שלא לסמוך וכשיבא הלה לסמוך הוא מוחה בידו ומשום דילמא מחזיק עליה ליכא למיחש שכיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה ואיתא להא מילתא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא נט,א).
ואי באטרפ' הדר פארי. אי קשיא א"נ פארי הדר אכלי ליה ולעולם לא יפרה ולא ירבה אימא למימר שהוא חד וטעמו אותו פעם אחת שוב לא יאכלו ממנו ומ"מ הוזקו הדבורים באותה אכילה שחוזרות ואוכלות את דבשן הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל.
ופריק רב פפא בלוקח: כלומר בראובן שהיו לו שתי שדות, ועושה באחד מהם דבורים ובאחד מהם חרדל, ומכר הדבורים ושייר חרדל לפניו וכן נמי משרה וירק, והילכך משכחת לה קמא דסמך בהיתר גמורה.
ואקשינן אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי: כלשון הזה נמצא במקצת הנוסחאות. והכי פירושא, אי בלוקח כיון שנסמכו החרדל והדבורים בהיתר, למה ירחיק החרדל ואפילו המשרה, אף על פי שהוא לבדו המזיק, למה ירחיק, והלא בהיתר גמורה נסמכו; ורבי יוסי נמי כי היכי דפליג בחרדל ליפלוג נמי במשרה וירק.
ואם תאמר ומאי קושיא לוקמה בלוקח אחד, וכגון שמכר הדבורים ואחר כך בא לסמוך החרדל, וכן נמי מי שמכר הירק ואחר כך בא לסמוך המשרה, והשתא ודאי שפיר קאמרי רבנן דבעל חרדל שבא לסמוך מרחיק וכן נמי המשרה. וי"ל דעל כרחין אי בלוקח מיירי בשני לוקחין הוא, דאי בלוקח אחד בכי הא לא הוה אומר רבי יוסי שיכול בעל החרדל לומר עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחיק דבוריך מחרדלי, שהרי הדבורים ברשות גמורה נסמכו, ואינו דומה למה שאמרנו למעלה שיכול בעל החרדל לומר לו לבעל הדבורים שקדם וסמך, דהתם היינו טעמא משום דיכול בעל החרדל לומר לו אילו עמדתי אני וסמכתי באותה שעה שמסכת' היה עליך להרחיק חצי ההרחקה ודייך שלא הוצרת להרחיק בקדימתך, אבל כאן שבהיתר גמור נסמכו מתחלה, ולא מדין קדימה אלא שעשה בתוך שלו, דין הוא שאם מכרן ובא עכשיו לסמוך להו מזיק גמור הוא וצריך הוא להרחיק. הילכך על כרחין בשני לוקחין היא.
ולי נראה, דבין לוקח אחד בין ששני לוקחין קא פריך, והכי קאמר אי בלוקח ובשני לוקחין קאמר תיקשי לן לרבנן בין בחרדל בין בדבורים בין במשרה וירק, ואי בלוקח אחד תיקשי לך מיהא משרה וירק, דמשרה וירק דומיא דחרדל ודבורים מאי ניהו בלוקח משרה שהוא המזיק כעין לוקח דבורים שהן מזיקין לחרדל, ואם כן למה ירחיק מן הירק, ועוד מאי טעמא דרבי יוסי במשרה וירק דמודה בו דמרחיקין את המשרה והלא ברשות גמורה נסמכה המשרה. כנ"ל.
הכי גרסינן וכן היה גירסתן של גאונים ז"ל וכן נראה גם כן שגירסתו של רש"י היה כך: אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו: ולא גרסינן אלא אמר רבינא, דרבינא לא פליג אדרב פפא, אלא לתרוצי לדרב פפא קא אתי, והכי קאמר לעולם בלוקח כרב פפא, וטעמייהו דרבנן משום דקסברי דעל המזיק להרחיק את עצמו ואף על פי שנעשה ברשות גמורה, משום דכיון שהיו שם הדבורים או הירק בשעה שלקח הוא החרדל או המשרה וידע שהן מזיקין, יודע הוא שעל דעת שיסלקם מכר לו המוכר אותו שדה, לפי שאין אדם מוכר נזקיו, והיה לו להתנות- וכן נמי אם מכר שדה ששם הדבורים והירק ושייר שדה ששם המשרה והחרדל, על דעת לסלקם מכר השדה האחר, לפי שאין אדם סובל נזקין ועל המזיק להרחיק את עצמו. ועכשיו היה לו להקשות לרבנן אם כן מאי שנא דקאמר מרחיקין את החרדל דהוה להו למימר מרחיקין את הדבורים מן החרדל ואת החרדל מן הדבורים, לפי מה שהיינו סבורין עד עכשיו דתרווייהו מזקי אהדדי, אלא שרצה להקשות תחלה על עיקר התירוץ, ומתוך התירוץ אותה קושיא נתבאר נמי דרבנן לית להו ההוא סברא,; אלא דבורים לחרדל לא מזקי.
ואם תאמר אפילו לרבנן דסברי על המזיק להרחיק את עצמו, כיון שלקחו למה הוא צריך להרחיק, ומאי שנא מאילן דאוקימנא לעיל מתניתין דאם האילן קדם לא יקוץ בלוקח, דאלמא אף על פי שהוא מזיק לבור, כיון שנעשה ברשות גמורה אינו מרחיק כלל, וי"ל דשאני התם דלא היה שם בור בשעה שמכר לו האילן, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי, אבל הכא דהיה שם הניזק הוה ליה אדעתיה ולאתנויי.
מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו: אלישנא דרבינא קא פריך, דכיון דקאמר דקא סברי רבנן, משמע דרבנן הוא דקסברי הכי, אבל לא רבי יוסי, דאם איתא הוה ליה למימר אמר רבינא דעל המזיק להרחיק את עצמו, ואי רבי יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו סבירא ליה מאי טעמיה במשרה וירק דמודה. ואסיקנא דודאי רבי יוסי על הניזק סבירא ליה, ולדבריהם דרבנן קאמר להו וכו' אלא לדידכו תינח משדה וירק דהני מזקי אהני והני לא מזקי אהני, אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי.
וקשיא לי, אם איתא דלדבריהם דרבנן קאמר להו, היכי קאמר רבי יוסי מתיר בחרדל, כלומר דלרבנן הוה להו (למשרה) [למשרי] בחרדל, דאדרבה כיון דתרווייהו מזקי אהדדי וסברי רבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו, זה מרחיק וזה מרחיק הוה ליה למימר ויש לי לומר דכלפי מה שאמרו חכמים מרחיקין את החרדל, אמר להו רבי יוסי, שאלו רצה בעל החרדל לסבול נזקן של דבורים כדי שלא יצטרך גם הוא לעקור חרדלו ויהא הפסדו מרובה, אלא שרוצה להציל את עצמו שלא להתרחק בטענה זו שיאמר עד שאתה אומר לי להרחיק גם אתה הרחק לפי שגם אתה מזיק ועל המזיק להרחיק את עצמו, שומעין לו, והוא הדין שאם רצה להרחיק את עצמו ולכוף את חברו בעל הדבורים כן להרחיק חצי ההרחקה שומעין לו. ואהדרו ליה רבנן דבורים לחרדל לא מזקו, אי בביניתא לא משכחי ליה, ואי בטרפא הדר פארי. כן נראה לי פירוש שיטה זו לפי גירסת הגאונים ז"ל דלא גרסי בדרבינא אלא.
אבל במקצת הספרים גרסינן: אלא אמר רבינא, ומפרשים דרבינא לפלוגי ההיא דרב פפא אתא ולומר דלאו בלוקח עסקינן, וגם רבינו תם ז"ל גורס כן, והכריע אותה מדתניא בתוספתא (פ"א, ה"ז) רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עשיתי בתוך שלי, אלמא בבאו עכשו לעשות ולסמוך בו חרדל קאמר, ולא בלוקח, וכן משמע סתם דהרחקת משרה מן הירק וחרדל מן הדבורים שעכשיו באין לסמוך המשרה לירק והחרדל לדבורים ולא בשכבר נסמכו בהיתר.
ומורי הרב ז"ל יישב לשון זה התוספתא אף לגרסת הגאונים ז"ל, דהכי קאמר רבי יוסי מתיר אפילו לזרוע שם חרדל בכל שנה, הואיל ונסמך בתחלה ברשות גמורה וקנאו כן, משום דמימר אמרינן דמסתמא לקיימו שם לעולם מכרו, כיון שגם דבורים של מוכר מזיקות את החרדל, הילכך [אף] כשיתלש החרדל זה רשאי הלוקח לסמוך ולזרוע שם חרדל, והיינו דקתני [בתוספתא] כך אני עושה בתוך שלי.
אי בביניתא לא משכחת ליה אי בסרפא הדר פארי: הקשה הראב"ד ז"ל, א"כ בכל עת שיפרה כך יאכלוהו הדבורים וא"כ לא יפרה ולא ירבה. ותירץ הוא ז"ל, דלא אכלי ליה אלא פעם ראשונה קודם שהרגישו חדודו, אבל לאחר שהרגישו חדודו שוב אין חוזרין ואוכלין ממנו. ואינו מחוור, דלישנא דקאמר שבאות ואוכלות משמע שבכל עת הן באות ואוכלות. ועוד דבאות עכשיו משמע, כלומר לאחר שנזרע החרדל, ואפילו כן מזקיקין חכמים לבעל החרדל לעקור חרדלו ולהרחיק, ואמאי, מאי דהוה הוה, כיון שכבר אכלו ממנו למה יעקור אותו מעתה, והלא אין האחד מהן ניזוק מכאן ואילך. ועוד דאם איתא מאי קא אהדרו ליה רבנן לרבי יוסי אי בטרפא הדר פארי, מכל מקום בפעם ראשונה תרווייהו מזקו אהדדי ומכאן ואילך אפילו חד מנייהו לא מזקי לחבריה. ונראה לי דהכי קאמר, אי בטרפא הדר פארי ובכל שעה שהוא פורה הוא נלקט, ואף על פי שאוכלין ממנו מעט בין פריה ללקיטה, דבר מועט הוא ואין זה נזק של כלום. אי נמי י"ל, דעיקר טרפא לא מהניא אלא להגין על גבעולי החרדל, וכיון שבכל עת שיאכלהו חוזר ופודה בכעל עת הוא מגין ואין בהן נזק.
ועל עיקר הרחקת החרדל מן הדבורים תמיהא לי, אמאי מרחיק כלל, והלא החרדל אינו נכנס לתוך תחומן של דבורים, ודבורים הן שבאין לתוך שדה החרדל ואוכלות אותו, ואם כן הוה ליה כבור המיוחדת ברשות המזיק דפטור, דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי, ונהי דבעל דבורים פטור מתשלומי נזק שמזיקות לחרדל, ואפילו לרבי יוסי דאמר דדבורים מזקי לחרדל משום דאינן בני שמירה, מכל מקום בעל החרדל אמאי מרחיק, אדרבא היה לו לבעל דבורים להרחיק אליבא דרבי יוסי דאמר דמזקי ליה לחרדל, כמו שחייבו בעל שובך להרחיק שובכו מן העיר חמשים אמה וכן משדה חברו, ומשמע דמודה בה רבי יוסי דגירי נינהו.
ואפשר דלרבי יוסי בעל הדבורים מרחיק הוא דכיוני שובך הן, ובהדיא תניא בתוספתא דמכלתין במתניתין דהכא דוכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם ורבי אלעזר אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים, ואף כן מצאתי לרמב"ן ז"ל, ולפי זה הא דקתני רבי יוסי מתיר בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר להו, מפני מה אתם מזקיקין להרחיק את החרדל מן הדבורים אחר שאין אתם מזקיקין את בעל הדבורים, והא תרווייהו מרחיקין מן החרדל דגירי נינהו, אבל חרדל לא מרחיק, משום דעל הניזק להרחיק את עצמו. ומכל מקום קושיא ראשונה במקומה עומדת אפילו לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו, בעל החרדל למה מרחיק, דאף על פי שהן ניזוקין אינו אלא כשור של ניזק ברשות המזיק. וצריך לי עיון. ומתוך הדוחק יש לי לומר דריח החרדל מחדד פי הדבורים וממקומו הוא מזיקן. ועדיין אינו מתיישב בעיני, דאם כן גירי דידיה נינהו ואמאי פליג ביה רבי יוסי, דהא מודה רבי יוסי בגירי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(א) ה"ג אלא אמר רבינא קסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק א"ע ואם יש גמרות שכתב בהן קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע כל עיקר מילתי' לא אתי אלא לברורי טעמא דר' יוסי והאי דאמר קסברי רבנן כלו' בהכי פליגי רבנן ור' יוסי דרבנן סברי על המזיק להרחיק א"ע ור' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע ומש"ה היה מתיר ר' יוסי בחרדל. ול"ג מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע דהא עיקר תירוצי' דרבינא הוא הוא והיכי מייתי לה מכללא אלא ה"ג אי סבר ר' יוסי על הניזק להרחיק א"ע אפי' משר' וירק נמי אלא לעולם ר' יוסי על המזיק ס"ל. וה"ק להו לרבנן כו'. פי' ולעולם תיפשוט מהכא דהבא לסמוך סומך כדפרישית במה"ק. ואכתי קשיא לרבא. ובתר הכי מקשה לי' וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק א"ע בתימה. והתנן ר' יוסי אומר כו' א"ו ש"מ על הניזק ס"ל ופירוקא דרבינא עיקר. וכך נ"ל הנכון בעיני דה"ג לכל האי שיטה. ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק כו' טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. פי' וקשיא לרבא דאמר דכל מאי דאסור בדאיכא אסור נמי אע"ג דליכא. דאמרי' דילמא מימלך ועביד. לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך. והא קמ"ל דמשרה מזיק לירק. אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לו הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבוריך מחרדלי מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי. ואי לא סמיך היכי משכחת לה פי' התינח אי אמרת הבא לסמוך סומך היכא דליכא מש"ה מתיר ר' יוסי בחרדל כדפרישית במה"ק. אא"א אינו סומך היכי משכחת לה שיקדמו הדבורים כיון שהן מזיקין הו"ל למימר ור' יוסי אוסר בשניהן. כדפרישית התם אלא ש"מ הבא לסמוך סומך וקשיא לרבא. אמר רב פפא בלוקח. פי' לעולם הבא לסמוך אינו סומך. ואי אמרת היכי משכחת לה שיהא מתיר בלוקח. ומקשה אי בלוקח מ"ט דרבנן דאסרי הרי ברשות עשה כי בשלו עשה. ותו ר' יוסי מתיר בחרדל לחודי' אפילו משרה וירק נמי פי' כיון דאוקמיתה בלוקח הכל יתירו בין רבנן בין ר' יוסי אלא אמר רבינא. קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע ור"י סבר על הניזק להרחיק א"ע. פי' רבינא אתא לתרוצי דרבא ולמיעקר תירוציו דרב פפא דליכא לאוקומה בלוקח דא"כ גם רבנן הוי שרי אלא לעולם הבא לסמוך אינו סומך ומאי דקשיא לך היכי משכחת לה לר' יוסי דיסמוך א' מהן ויתיר בשניהם. במאי קמיפלגי דרבנן סברי על המזיק להרחיק א"ע והילכך בין איכא ירק בין ליכא ירק מרחיקין את המשרה מן הירק ואת החרדל מן הדבורים אבל הדבורים אינם מזיקים את החרדל והילכך רשאי בעל הדבורים לסמוך שאינו מזיק אבל בעל החרדל [אסור] ואע"ג דליכא דבורים ור' יוסי דמתיר בשניהם משום דקסבר על הניזק להרחיק א"ע ולא על המזיק ואע"ג דקאי ניזק התם כל שכן היכא דליכא ומקשי אי טעמא דר' יוסי משום דקסבר על הניזק להרחיק א"ע אפילו משרה וירק נמי פי' אמאי קתני ור' יוסי מתיר בחרדל דמשמע אבל במשרה וירק לא אפילו משרה וירק נמי יתיר אלא לעולם קסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק א"ע פי' ומש"ה מודה במשרה וירק והאי דפליג בחרדל. ה"ק ר' יוסי לרבנן בשלמא הנך תרתי דהיינו משרה וירק וכרישים מזקי לירק ובצלים וירק ובצלים לא מזקי למשרה וכרישים מש"ה מרחיקין המשרה מן הירק והכרישים מן הבצלים אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי. ומן הדין נתיר לבעל חרדל והדר קושיין לדוכתא אי אמרת בשלמא סומך היכא דליכא מש"ה בעל החרדל מותר כדפרישי' לעיל במה"ק. אא"א אינו סומך היכי משכחת לה שיהו קודמין בהיתר. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי לה כו' ומש"ה אנו אוסרים את החרדל ולא הדבורים שאין הדבורים מזיקין. ומהדר כדי לתרץ דברי רבא וסבר ר"י על המזיק להרחיק א"ע. פי' כמו שדקדקת מדקתני מתיר בחרדל משמע הא במשרה וירק מודה והתנן ר"י אומר אפילו הבור קדם את האילן ה"ז לא יקוץ כו' אלמא ר' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע ואע"ג דקאי ניזק התם אין המזיק חייב להרחיק. אלא לעולם ר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו והא דקתני ר' יוסי מתיר בחרדל. לאו דמודה במשרה וירק דאיהו בכל שרי אלא לדבריהן דרבנן קאמר להו כו' ולעולם רבנן דאסרי כי איכא ירק ה"נ דאסרי אע"ג דליכא ירק. ור' יוסי דמתיר לא מפני שהבא לסמוך סומך היכא דליכא אלא איהו מתיר אע"ג דאיכא ירק. וכן הניזקין משום דקסבר על המזיק להרחיק א"ע ה"ג לכל האי שיטה והכין פירושא:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב (עריכה)
ל. ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה, קשיא לרבא. ודחינן לה כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דמשרה קשי לירק אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבורך מחרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי ואי דלא סמיך (לימא) [למה] ליה למימרא ליה הכי. כלומר אי דלא סמיך בעל דבורים מעיקרא מקמי דלסמוך בעל חרדל עד דמרחיק שיעור הרחקה מטעמא דהבא לסמוך בצד המצר, דהא לטעמא דרבי יוסי דבורים נמי מזקי ליה לחרדל, (לימא) [למה] ליה למימרא ליה הכי עד שאתה אומר לי כו', תיפוק לי דהא ארחיק ליה בעל דבורים. ואיכא לפרושה נמי הכי, ואי דלא סמיך חד מינייהו מעיקרא אמצרא דחבריה (לימא) [למה] ליה למימר ליה הכי, תיפוק לי דהא ארחיק ליה קמא. ולא מצית לאוקומא כגון שבאו שניהם לסמוך בבת אחת דאם כן אמאי מתיר [ר"י] בחרדל, כיון דלטעמא דר"י תרויהו מזקי אהדדי תרויהו מיחייבי (דמזקי) [לארחוקי] האי חצי שיעור והאי חצי שיעור, כדקי"ל דכל היכא דתרויהו מזקי אהדדי דתרויהו מיחייבי לסלוקי היזיקא, מידי דהוה אהיזק ראיה. אלא לא משכחת לה אלא דקדים בעל דבורים וסמיך בלא הרחקה ובתר הכי קאתי בעל חרדל למסמך, כפשטה דמתני' דקתני ואת החרדל מן הדבורים דמשמע דבעל דבורים קדים ובעל חרדל הוא דאתי השתא למסמך. וקאמר ליה בעל דבורים לבעל חרדל הרחק חרדלך מדבורי. דרבנן סברי כיון דחרדל מזיק להו לדבורים ודבורים לא מזקי ליה לחרדל מיחייב בעל חרדל לארחוקי, ורבי יוסי סבר חרדל ודבורים תרויהו מזקי אהדדי ואע"ג דקדים בעל דבורים תרויהו כהדדי נינהו, דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דר' יוסי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה, בין קדים בין לא קדים חדא דינא הוא כדאסיקנא לקמן אליבא דרבנן, וכיון דכי הדדי נינהו דינא הוא דלא ליחייב לבעל חרדל לארחוקי מדבורים טפי ממאי דמחייבינן ליה לבעל דבורים לארחוקי מחרדל, אלא או תרווייהו מרחקי מהדדי האי חצי שיעור והאי חצי שיעור או תרויהו סמיכי למצר. ומהאי טעמא הוא דמתיר רבי יוסי בחרדל בלא הרחקה, מטעמא דסמיך בעל דבורים מעיקרא למצר בלא הרחקה וקא בעי השתא לחיובי לבעל חרדל לחודיה לארחוקי, דאי הוה ניחא ליה לחד מינייהו לארחוקי מן המצר השתא חצי שיעור הוה מחייבינן ליה לאידך נמי לארחוקי חצי שיעור.
נ"א ואי דלא סמיך היכי משכחת לה, כלומר היכי משכחת ליה דצריך למימר ליה הכי, תיפוק לי דהא ארחיק ליה בעל דבורים מעיקרא חצי שיעור כדברירנא. פ"א, היכי משכחת לה, כלומר היכי משכחת לה דמתיר בחרדל כיון דתרויהו מזקי אהדדי וליכא דין קדימה לחד מיניהו כדברירנא תרויהו נמי בעו רחוקי, אלא לאו דסמיך בעל דבורים ברישא.
אמר רב פפא בלוקח. כלומר לעולם דלא סמיך חד מיניהו מעיקרא אמצרא דחבריה, [ו]משכחת לה בלוקח, כגון שהיה לו למוכר חרדל ודבורים סמוכין זה לזה בשדהו ומכר אחד מהן לאחר ושייר את השני לעצמו או שמכר את אחד מהן לאחד והשני לאחר, דמעיקרא כי סמיך מוכר דבורים או חרדל לדנפשיה קא סמיך, וכי זבין ליה [חד] מיניהו ללוקח אדעתא דליקום כל חד מינייהו במאי דמטי ליה בעידן זביני בחולקיה הוא דזבין. ודוקא אליבא דמ"ד מוכר בעין רעה מוכר כדבעינן לברוריה לקמן (ד"ה ואי). ובכי האי גוונא הוא דמתיר ר' יוסי בחרדל, דתרויהו כהדדי נינהו ולא מיחייב חד מיניהו לארחוקיה מחבריה, ואפילו היכא דקדים חרדל לדבורים או דבורים לחרדל, דקדימה ברשותא דחד לאו קדימה היא, אבל הבא לסמוך בצד המצר של חבירו אימא לך אינו סומך.
ומקשינן אי בלוקח אמאי מרחיק. כלומר לרבנן כי איכא דבורים נמי אמאי מרחיק חרדל, הא כי קא נחתי תרויהו מעיקרא אדעתא דהאי חרדל והני דבורים קא נחתי כדפרישנא. ואיכא נוסחי דאית בהו [אי] בלוקח כי איכא ירק אמאי מרחיק, כלומר אי בלוקח, דכוותה גבי משרה נמי בלוקח, כי איכא ירק אמאי מרחיק. וקשיא לן להני נוסחי, אליבא דמאן קא קשיא ליה, אי אליבא דרבנן מאי שנא משרה וירק דקא קשיא ליה, אדרבא תיקשי ליה חרדל ודבורים דעסיק בהו ואתי, דכי אוקימנא בלוקח משום סירכא דחרדל ודבורים הוא דאוקימנא, ואי לר' יוסי קא קשיא ליה היינו קושיא בתרא דאקשינן ועוד אפילו משרה וירק נמי. אלא על כרחיך אליבא דרבנן קא מקשינן ואחרדל ודבורים קאי, לרבנן אמאי מרחיק, כיון דכי זבנה האי מוכר להאי פיסקא הוה בה משרה או כרישין או חרדל זכה ליה בגויהו ותו לא מצי מוכר ולא לוקח שני דזבניה לפיסקא תנינא אמצריה מהאי מוכר לעכובי עליה, דלית ליה ללוקח שני אלא מה ששייר ראשון. ואין צריך לומר מוכר גופיה דלא מצי לעכובי עילויה דאיהו גופיה הוא דזבין ליה האי נזקא בארעיה לדברי הכל, והוא הדין היכא דמכר מקצת שדהו ושייר מקום חרדל לפניו למאן דאמר מוכר בעין רעה [מוכר], דלוקח כי נחית אדעתא דהאי נזקא קא נחית.
ועוד (ודאי) [מאי] טעמיה דרבי יוסי. גבי חרדל, דקתני מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק [דבורך] מחרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי, דמשמע טעמא דבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי דהוה ליה בעל דבורים נמי מזיק ובעל חרדל ניזק, הא לאו הכי דהוה ליה בעל דבורים ניזק ולאו מזיק ובעל חרדל מזיק מיחייב בעל חרדל לארחוקי, כי הוי בעל חרדל לחודיה נמי מזיק כיון דלוקח כי האי גוונא לא מיחייב לארחוקי כלל דמעיקרא כי נחית בעל דבורים אדעתא דהאי חרדל קא נחית וסבר וקביל. ועוד מאי שנא דמתיר בחרדל לחודיה וירק כי האי גוונא נמי לישרי.
אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה. כלומר לא תוקמא למתני' בלוקח דאם כן כי איכא ירק אמאי מרחיק, אלא כגון דקדים בעל דבורים ובעל ירק וסמיך מדעתא דנפשיה מקמי דלעביד חבריה משרה וחרדל. וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה וכי ליכא דבורים סמיך חרדל. וכי תימא מאי טעמייהו דרבנן, דסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו, בין קדים בין לא קדים, ואשתכח דלכי סמיך אידך ירק מחייבינן ליה לבעל משרה לארחוקי, ומהאי טעמא הוא דשבקינן ליה מעיקרא למיסמך, דלכי עביד חבריה ירק מסליק לה איהו למשרה דיליה וליכא היזיקא, מיהו כל כמה דלא סמיך ניזק לא מיחייב מזיק לארחוקי דהשתא מיהת לא מזיק הוא. ועדכאן לא קאמר רבא הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אלא גבי בור דמעידנא דסמיך מזיק הוא דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי. ואע"ג דלכי עביד חבריה בור טיים ליה איהו לדיליה, מאי דאפסיד בארעיה אפסיד. והוא הדין גבי אילן דאע"ג דלכי עביד חבריה בור או נטע אילן אחרינא בדידיה קיץ ליה איהו לדיליה, מאי דאפסיד שרשין בקרקע דחבריה אפסיד ולא מסתלק פסידיהו בהכי. ומתני' דקתני אם אילן קדם לא יקוץ, ללישנא בתרא דרבא בשדה שאינה עשויה לבורות מיתוקמא, אבל ללישנא קמא בלוקח הוא דמתוקמא. אבל גבי משרה וירק וכיוצא בהן דכי מסלק להו מסתלק פסידיהו לגמרי מודי דסמיך. ולפום הדין שנוייא דרבינא תו לא צריך לשנויי גבי ריחיים ותנור וכולהו הנך כדקא משנינן מעיקרא, דהא כולהו דומיא דמשרה וירק נינהו וכי מסליק להו מסלק הזיקיהו לגמרי. וכי תימא אי הכי הא דתניא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר לימא דלא כרבנן, דאי רבנן הא אמרת אע"ג דקדים נמי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא להו. כי אית להו לרבנן האי סברא היכא דהדר סמיך ניזק מידי דאורחיה, דכיון דמעיקרא אורחיה הוא לא מהנייא ליה למזיק ההיא קדימה דקדים אלא במה דלא סמיך ניזק, אבל במידי דלאו אורחיה דניזק מהניא ליה למזיק קדימה דיליה, והכא מידי דלאו אורחיה דניזק הוא כדקמשנינן בהדיא (לעיל ע"א) דירה שאני שאין אדם עושה דירתו אוצר.
אמר רב פפא בלוקח. כלומר בראובן שהיו לו שתי שדות ועושה באחת מהם דבורים ובאחת מהם חרדל ומכר הדבורים ושייר חרדל לפניו וכן נמי משרה וירק והלכך משכחת לה קמא דסמך בהיתר גמור ואקשינן אי בלוקח מאי טעמייהו דרבנן אפילו משרה וירק נמי ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי כלשון הזה נמצא בקצת הנוסחאות והכי פירושו אי בלוקח כיון שנסמכו החרדל והדבורים בהיתר למה ירחיק החרדל ואפילו המשרה אף על פי שהוא לבדו המזיק למה ירחיק והלא בהיתר גמור נסמכו. ורבי יוסי נמי כי היכי דפליג בחרדל לפלוג נמי במשרה וירק ואם תאמר ומאי קושיא לוקמה בלוקח אחד וכגון שמכר הדבורים ואחר כך בא לסמוך בחרדל וכן נמי שמכר הירק ואחר כך בא לסמוך המשרה והשתא ודאי שפיר קאמרי רבנן דבעל חרדל שבא לסמוך מרחיק וכן נמי בעל המשרה.
ויש לומר דעל כרחך אי בלוקח מיירי בשני לוקחים הוא דאי בלוקח אחד בכי הא לא היה אומר רבי יוסי שיכול בעל החרדל לומר עד שאתה אומר הרחק חרדלך כו' שהרי הדבורים ברשות גמור נסמכו. ואינו דומה למה שאמרנו למעלה שיכול בעל החרדל לומר כן לבעל הדבורים שקדם וסמך דהתם היינו טעמא משום דיכול בעל החרדל לומר לו אלו עמדתי אני וסמכתי באותה שעה שסמכת היה עליך להרחיק חצי ההרחקה ודייך שלא הוצרכת להרחיק בקדימתך אבל כאן שבהיתר גמור נסמכו מתחלה ולא מדין קדימה אלא שעשה בתוך שלו דין הוא שאם מכרה ובא עכשו לסמוך להם מזיק גמור הוא וצריך הוא להרחיק הלכך על כרחך בשני לוקחים הוא. ולי נראה דבין ללוקח אחד בין לשנים קפריך והכי קאמר אי בלוקח ובשני לוקחים קאמר תקשי לן לרבנן בין בחרדל ודבורים בין במשרה וירק ואי בלוקח אחד תקשי לן מיהא משרה וירק דמשרה וירק דומיא דחרדל ודבורים מאי ניהו בלוקח משרה שהוא המזיק כעין לוקח דבורים שהם מזיקים לחרדל ואם כן למה ירחיק מן הירק ועוד מאי טעמא דרבי יוסי במשרה וירק דמודה בו דמרחיקים את המשרה והלא ברשות גמור נסמכה המשרה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ופרכינן אי בלוקח כי איכא ירק אמאי מרחיק שכיון שבתוך שלו עושה מתחלה כשבא לוקח לעשות ירק לאחר מכאן למה ירחיק ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי כלומר דאפילו אם באה לומר דלרבנן אף על פי שבתוך שלו עשה מתחלה לא יפה כחו בשביל זה כלל אלא כיון שעכשו הוא מזיק צריך להרחיק לרבי יוסי לא מצית אמרת הכי דכיון דמתיר בחרדל אף על מי שהיא מזיק אלמא דסבירא ליה דכיון דעשה בתוך שלו אהני ליה שאינו צריך להרחיק לאחר מכאן וכיון שהוא אינו צריך להרחיק אף בעל הדבורים אינו צריך מטעמא דכתיבנא לעיל וכיון דסבירא ליה לרבי יוסי דיפה כחו של בעל החרדל מפני שבתחלה ברשות עשה אפילו במשרה וירק נמי היה ליה למימר הכי ולמה מודה למשרה לתנא קמא.
ואיכא נוסחי דגרסי ועוד מאי טעמא דרבי יוסי ועוד אפילו משרה וירק נמי ותרי תמיהי הוא דמתמהינן בדרבי יוסי חדא מאי טעמא דרבי יוסי דמשמע בשניהם בחרדל ובדבורים מדלא קאמר מתיר בחרדל ואוסר בדבורים וכדכתיבנא לעיל ואמאי נהי דבעל חרדל איני צריך להרחיק מפני שסמך ברשות בעל הדבורים אמאי אינו מרחיק דליכא למימר הכא מאי דאמרינן לעיל למאן דאמר הבא לסמוך בצד המצר סומך דנהי דמהניא קדימתו שאינו צריך להרחיק אפילו הכי כל שאינו מרחיק אין השני צריך להרחיק דלא דמי דהתם הוא שלא זכה הראשון בדבר אלא מחמת קדימה ואלו רצה שני לעכב עליו באותה שעה היה רשאי אם הלה רוצה לסמוך והיה כופהו להרחיק חצי ההרחקה וכיון שכן אינו בדין שיזכה לגמרי שלא יצטרך להרחיק ויכוף את חברו להרחיק אבל כאן שסמך ברשות גמור שהרי הכל היה שלו בדין הוא שיזכה לגמרי ויכוף את חברו להרחיק. ועוד אפילו משרה וירק נמי כלומר אמאי מודה לרבנן במשרה וירק כיון דברשות גמור סמך מתחלה וכדפרישית לעיל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: והשיב רב פפא בלוקח שניהם לקחו מן האחד זה מקום חרדל וזה מקום דבורים ומצא בעל חרדל את דבורים בצד המצר וכיון שהיו שם ברשות צריך בעל חרדל להרחיק. והקשה לו אי בלוקח מאי טעמא דרבי יוסי ולמה יאמר לו הרחק דבוריך והלא ברשות סמכם וזה בא בגבולו ועוד מאי טעמא דרבי יוסי דלא פליג אלא בדבורים וחרדל אפילו משרה וירק נמי דהא רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה.
והקושיא הזאת לא באה לכאן אלא לברר דברי רבי יוסי ולומר שאין הענין בא בטוב לזה התירוץ אבל צריך תירוץ אחר ליישב הענין אלא אמר רבינא לעולם לאו בלוקח ולא כמו שאתה סובר דרבנן מודו לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי אלא קסברי על המזיק להרחיק עצמו בין שהוא ראשון בין שהוא אחרון כלומר ואין כאן אלא מזיק אחד והוא בעל החרדל הנזכר אבל בעל הדבורים לא נקרא מזיק על כן סומכים למצר. חזר בעל הגמרא ודקדק על רבינא מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק אם כן אפילו משרה וירק נמי ומשני לעולם רבי יוסי נמי על המזיק סבירא ליה מדלא פליג אמשרה וירק ולרבנן קאמר להו לדידי כו'. חזר והקשה לו שלא נוכל לומר דרבי יוסי על המזיק להרחיק סבירא ליה דתנן כו'. ולא מתוקמא במסקנא בלוקח כמו שכתב הרב ז"ל והמבין יבין. עד כאן.
מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו. אלישנא דרבינא קפריך דכיון דקאמר קסברי רבנן משמע דרבנן הוא דקסברי הכי אבל לא רבי יוסי דאם איתא הוה ליה למימר אמר רבינא על המזיק להרחיק את עצמו. ואי רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו סבירא ליה מאי טעמא במשרה וירק דמודה. ואסיקנא דודאי רבי יוסי על הניזק סבירא ליה ולדבריהם דרבנן קאמר להו. אם תאמר היכי קאמר רבי יוסי מתיר בחרדל כלומר דלרבנן הוה להו למשרי בחרדל דאדרבה כיון דתרווייהו מזקי אחדדל וסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו זה מרחיק וזה מרחיק הוה ליה למימר. ויש לומר דכלפי מה שאמרו חכמים מרחיקים את החרדל אמר להו רבי יוסי שאלו רצה בעל החרדל לסבול נזקיו של דבורים כדי שלא יצטרך גם הוא לעקור חרדלו ויהא הפסידו מרובה אלא שרוצה להציל את עצמו שלא להתרחק בטענה זו שיאמר עד שאתה אומר לי להרחיק גם אתה הרחק למי שגם אתה מזיק ועל המזיק להרחיק עצמו ולכוף את חברו בעל הדבורים גם כן להרחיק חצי ההרחקה שומעין לו. ואהדרו ליה רבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בביניתא כו'.
כן נראה פירוש שטה זו לפי גירסת הגאונים ז"ל דלא גרסי בדרבינא אלא אבל במקצת הספרים גרסינן אלא וגם רבינו תם ז"ל גריס כן והכריח אותה מדתנא בתוספתא רבי יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שאתה עשית בתוך שלך אני עושה בתוך שלי אלמא בבאו עכשיו לעשות ולסמוך חרדל לדבורים קאמר ולא בלוקח וכן משמע סתם הרחקת משרה מן הירק וחרדל מן הדבורים שעכשיו באים לסמוך המשרה לירק והחרדל לדבורים ולא כשכבר נסמכו בהיתר. ומורי הרב ז"ל כתב שבלשון התוספתא אף לגירסת הגאונים ז"ל דהכי קאמר רבי יוסי מתיר אפילו לזרוע שם חרדל בכל שנה הואיל ונסמך מתחלה ברשות גמור וקנאו כן משום דמימר אמרי דמסתמא לקיימו שם לעולם מכרו כיון שגם דבורים של מוכר מזיקות את החרדל הלכך כשיתלש חרדל זה רשאי הלוקח לסמוך ולזרוע שם חרדל והיינו דקתני כך אני עושה בתוך שלי. הרשב"א ז"ל.
והתוספות מפרשים הסוגיא לפי זאת הגירסא בענין אחר כמו שכתוב שם. כתוב בתוספות ורבי יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה כו'. אף על גב דפרשינן לעיל לרבי יוסי היכא דראשון בהיתר סמך לא ירחיק לא זה ולא זה שאני התם נהי שבהיתר עשה מכל מקום שלא כהוגן עשה לסמוך לשדה אחר דבר שיכול להזיקו אבל כאן כשזרע זה החרדל היה כל השדה שלו הלכך על השני מוטל להרחיק.
ואין לפרש רבי יוסי מתיר בחרדל ולא ירחיק לא זה ולא לזה דאינה סברא כלל מאחר דחרדל קדם ודבורים מזקי לחרדל אמאי לא ירחיק בעל הדבורים דאי לא תימא הכי אמאי הדר ביה ממה שהיה סבר תחלה שהדבורים קדמו ואוקמה שהחרדל קדם בהיתר וזה דוחק גדול דלרבנן אף על פי שהחרדל קדם בהיתר צריך להרחיקו. ועוד שלא הוצרך לומר דרבנן פליגי אדרבי יוסי וסברי דבורים לא מזקי לחרדל לוקמה בלוקח וכגון שהעמיד דבורים תחלה בהיתר ולכך בעל החרדל הבא לסמוך לרבנן ירחיק ולרבי יוסי כיון דתרווייהו מזקי אהדדי לא ירחיק לא זה ולא זה אלא מדשני הכי שמע מינה דפשיטא ליה דכל שני דברים המזיקים זה את זה והראשון סמך בהיתר גמור כגון בלוקח צריך השני להרחיק ולא היה רבי יוסי מתיר בחרדל אם דבורים קדמו השתא דאוקימנא דחרדל קדם צריכים אנו לומר לרבי יוסי שבעל הדבורים ירחיק.
ואם תאמר כיון דאסיקנא דלרבנן דדבורים לא מזקי לחרדל לוקמה בלא לוקח וכגון שבאו שניהם לסמוך כאחד זה דבורים וזה חרדל כו' ככתוב בתוספות. אי הכי מאי טעמייהו דרבנן. דעל כרחך חרדל קדים דאי לאו הכי לא הוה מתיר רבי יוסי בחרדל להזקיק לבעל הדבורים להרחיק וכן משרה נמי קדם ואם כן אמאי צריך להרחיק אחר כך כשזה סומך הירק וכל שכן דתקשי לך חרדל שגם הדבורים מזיקים לחרדל כי בעל התלמוד לא הבין דברי רב פפא והיה סבור דגם רבנן סברי דתרווייהו מזקי אהדדי כי כן משמע מדברי רבי יוסי והוא לא היה סבור כי רבנן פליגי בזה. ועוד מאי טעמא דרבי יוסי דלא פליג אלא בחרדל אפילו משרה וירק כו'.
ואם תאמר מאי פריך דין הוא בחרדל שלא ירחיק אלא אדרבה בעל הדבורים מרחיק שהרי הדבורים מזיקים לחרדל אבל הכא ירק לא מזיק למשרה הלכך סבר רבי יוסי דבעל המשרה ירחיק. ויש לומר כיון שחרדל גם הוא מזיק לדבורים ואפילו הכי לא מצריך רבי יוסי לבעל החרדל להרחיק חצי ההרחקה אלמא משום דקדם בהיתר גמור לא מצריך ליה מידי אי הכי אפילו משרה וירק נמי דיש לדמות לאילן ובור. ומשני רבינא כו' לכתוב בתוספות. ופריך כיון דשמעינן ממילתא דרבינא דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל הוא הדין לרבי יוסי דבהאי סברא לא פליגי ואם כן אפילו משרה וירק נמי כו'. ומשני דרבי יוסי סבר תרוייהו מזקין אהדדי ובהא פליגי רבנן ורבי יוסי ועכשיו ירד לסוף דברי רב פפא. לשון תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: תא שמע מרחיקים את המשרה מן הירק כו'. טעמא דאיכא ירק כו' ואמאי הכא נמי לימא ליה אף על גב דליכא ירק השתא למחר ממליכנא ועבידנא ירק. ומהדרינן לא לעולם כי ליכא ירק נמי לא סמיך פירוש והא דקתני מן הירק הא קמשמע לן דמשרה קשה לירק. אי הכי אימא סיפא כו' ואי לא סמך היכי משכחת לה. כלומר כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דבורים או חרדל תרווייהו מזקי אהדדי אי סבירא לן הבא לסמוך אינו סומך היכי משכחת לה דמתיר לסמוך חד מיניה מעיקרא הא ניחא אי סבירא לן בליכא ירק נמי סומך משרה וממילא שמעת דלרבי יוסי נמי כי ליכא דבורים סומך חרדל וכי ליכא חרדל סומך דבורים משכחת לה בדסמיך בעל חרדל חרדלים מעיקרא וכי אתא חבריה למעבד דבורים דתנא קמא דאית ליה חרדל הוא דמזיק ליה לדבורים אבל דבורים לא קמזקי לחרדל כיון דקעביד חבריה דבורים השתא יכול למימר ליה סליק להאי חרדלא די לך מנאי דקמזקי להו לדבורים דילי ולרבי יוסי דסבר דתרווייהו מזקי אהדדי מצי אמר ליה אדרבה את סליק דבורים דידך דקא מזקי לחרדל דילי והוא הדין נמי אלו קדים האי וסמיך דבורים וקאתי חבריה השתא למסמך חרדל ולסלוקי לדבורים דחבריה דקא מזקי ליה לחרדל דיליה דמצי היאך מימר ליה אדרבה את סליק חרדלך דקא מזיק ליה לדבורים דילי דהא אנא הוא דקדימנא ועבידנא מעיקרא אלא אי אמרת דכי ליכא ירק נמי לא סמיך הכא נמי אמאי סמך בעל חרדל חרדליה מעיקרא כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דחרדל ודבורים מזקי תרווייהו אהדדי וכל חד מינייהו לא לסמוך לא חרדל לסמוך משום דבורים ולא דבורים לסמוך משום חרדל.
ואוקמא רב פפא בלוקח וכענין מה שפירשנו אותו למעלה וכגון שהיתה השדה כולה לראובן יהיה לו שם חרדל זרוע ואחר כך קנה ממנו שמעון מחציתה וכשנמדדה השדה הגיע מדה עד מקום חרדל וכן משרה וכן כרישין אבל שתי שדות שהם מתחלתם אחד לראובן ואחד לשמעון אין אחד מהם יכול לסמוך לא משרה מפני ירק ולא כרישין מפני בצלים ולא חרדל מפני דבורים ולרבי יוסי נמי לא חרדל יכול לסמוך מפני דבורים ולא דבורים מפני חרדל.
ואקשינן אי בלוקח אמאי מרחיק כלומר אמאי מרחיק לרבנן כלל משרה מפני רק כיון שמתחלה היו שם קודם שקנה שמעון אותה מחצה שניה ממנו למה הוא חייב להרחיק אותם כלל ועוד מאי טעמא דרבי יוסי למה אמר מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי דשמע מינה דטעמא דבאים ואוכלות דהוה ליה בעל חרדל ניזק הוא דאינו חייב להרחיק הא אין באות דהוה ליה מזיק ולא ניזק חייב להרחיק כיון דשמעון לוקח הוא מראובן אמאי חייב ראובן להרחיק כלל. ועוד לרבי יוסי כיון דלוקח הוא שמעון מראובן מאי איריא חרדל הוא דאין חייב ראובן להרחיק אפילו משרה וירק נמי אין חייב להרחיק ואיבטיל ליה האי תירוצא דרב פפא וממילא אתברר דהאי מתניתין ליכא לאוקמה דכי ליכא ירק נמי לא סמיך דאם כן קשיא הא דרבי יוסי.
אלא לעולם כי איכא ירק הוא דלא סמיך אבל כי ליכא ירק סמיך וקא אתא רבינא השתא לפרושי טעמא דמלתא משום דקסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו הלכך טעמא דאיכא ירק הוא דלא סמיך משום דאיכא היזיקא אבל ליכא ירק כיון דאכתי ליכא היזיקא סמיך ולא מצי חבריה למימר ליה למחר ממליכנא ועבידנא ירק דכיון דעל המזיק להרחיק את עצמו הא ליכא עליה פסידא דכי ממליך ועביד ירק הא קא מחייב האי לסלוקי היזיקא מיניה ורבי יוסי מתיר בחרדל היכא דקדים לדבורים שישאר כמות שהוא ולא יהא חייב להרחיקו מפני הדבורים שעשה חברו ולא התיר כן במשרה וירק. ואוקימנא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק נמי אין חייב להרחיק לא שנא איכא ירק ולא שנא ליכא ירק אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה הוא דהיכא דאיכא ירק צריך להרחיק אותה ממנו משום דמשרה היא דמזקא ליה לירק וירק לא קא מזיק לה למשרה אלא חרדל מדבורים כיון דתרווייהו מזקי אהדדי והוה ליה כל חד מנייהו מזיק אמאי חייב בעל חרדל להרחיק מפני דבורים אדרבה בעל דבורים הוא שחייב להרחיק מפני חרדל שהרי החרדל הוא עשוי שם קודם הדבורים. ורבנן דבורים לחרדל לא קא מזקי אי בביניתא פירוש הזרע עצמו שנזרע בקרקע לא משכחת ליה שהרי בתוך הקרקע היא זרועה והעפר מכסה אותה ואי בטרפא שהוא הצמח שלה אי נמי אכלי ליה דבורים ליכא כהאי היזיקא כיון שהרי העיקר עדיין ישנו בארץ הדר פארי זימנא אחריתי. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה