בבא בתרא כ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
היא גופה תיחוץ דהא כלי חרש אינו מטמא מגבו אאלא דפומא לגאו ואי בעית אימא לעולם דפומא לבר הכא במאי עסקינן בחבית של מתכת מיתיבי בעשבין שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאליהן בחלונות ומטלוניות שאין בהן שלש על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ועוף ששכן בחלון ועובד כוכבים שישב בחלון ובן שמנה המונח בחלון והמלח וכלי חרס וספר תורה כולם ממעטין בחלון אבל השלג והברד והגליד והכפור והמים כולן אין ממעטין בחלון והא עשבין חזו לבהמתו גבאפרזתא או שעלו מאליהן כיון דקשו לכותל שקיל להו אמר רבה דבכותל חורבה רב פפא אמר אפילו בכותל יישוב בבאין חוץ לשלשה לחלון מטלוניות חזו ליה לקריעה דלבושא הבסמיכתא חזו לאומנא ובריסקא אי בריסקא שאין בהן שלש על שלש שאין בהן ארבעה על ארבעה מיבעי ליה כעין ריסקא והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ערקא ואזלא זבקשורה שחיט לה בטמאה מזבין לה לנכרי בכחושה פסיק שדי לה לכלבים כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד ועוף ששכן בחלון פרח ואזיל חבקשור שחיט ליה בטמא מזבין ליה לנכרי בקלניתא יהיב ליה לינוקא במסרט קלניתא לא מסרטא כעין קלניתא ועובד כוכבים שישב בחלון קאי ואזיל בכפות אתי חבריה שרי ליה במצורע אתי מצורע חבריה שרי ליה טאלא בחבושי מלכות ובן שמנה המונח בחלון אתיא אמיה דריא ליה יבשבת דתניא כבן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה מלח חזיא ליה לבמרירתא חזיא לעורות מדאית בה קוצי כיון דקשיא לכותל שקלא נדיתבא אחספא חספא גופא תיחוץ
רש"י
עריכהשאין בה שלש על שלש - שאין מקבלין טומאה:
המדולדלין - שתלושין ומעורין במקצת והבהמה עומדת אצל החלון והאבר מונח על החלון ותנן בהעור והרוטב (חולין קכט.) מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר ואלו לא הוכשרו:
עובד כוכבים - אינו מקבל טומאה וכן בן שמנה שהרי הוא כאבן לא חי ולא מת:
המלח - לא מקבל טומאה דלאו אוכל הוא באנפי נפשיה:
וכלי חרס - שאחוריו לצד אהל הטומאה:
והשלג והברד כו' - הואיל ונימוקים מאליהם אין ממעטים וכן מים שבכלי הואיל ואם ינטל הכלי אין עומדים בפני עצמן אין ממעטין בחלון:
הברד - גלש"א:
הכפור - גריישלא"ן:
הגליד - קרח לבן שאינו שלג: ה"ג והא עשבים חזו לבהמתו וסופו ליטלן ואפ"ה כל כמה דאיתנהו התם ממעטי ותיובתא דשמואל:
באפרזתא - והוא סם המות לבהמה ומאן דגריס בארזפתא טועה שהוא קורנס של נפחים:
כיון דקשו לכותל - שמחלידין אותו כדאמרי' במתני' שקיל להו ואפ"ה ממעט וקשה לשמואל:
בבאין חוץ לשלשה - טפחים רחוק מן הכותל ועולין לתוך החלון ראשיהן:
חזי לקריעה - לעשות טלאי:
בסמיכתא - עב יותר מדאי:
לאומנא - למקיז דם לקנח פי המכה:
בריסקא - שהוא מסרט:
אין בהן ארבעה על ארבעה מבעי ליה - שזו היא שיעור של שק:
קלניתא - עוף כחוש מאד ואין ראוי לשום אדם:
כעין קלניתא - כחוש כקלניתא והוא מסרט:
דאית ביה קוצי - ויסרטו את ידיו:
כיון דקשה לכותל - כדתנן במתניתין:
תוספות
עריכההיא גופה תיחוץ. ותימה היכי תיחוץ הא לא מבטל ליה התם ותירץ ר"י ב"ר מרדכי דכיון שהתריפו הגרוגרות גם החבית נתקלקל ומבטלו אבל קשה לר"י דבפ"ב דשבת (דף קנז. ושם) דאמר שפקקו את המאור בטפיח כי פקקו מאי הוי הא לא מבטל ליה ואינו חוצץ וליכא למימר דביטלו הטפיח דא"כ היה בונה בשבת ונראה לר"ת ולר"י דכלי חרס לא בעי ביטול אלא שפיר חוצץ אע"ג דלא מבטל ליה והא דקתני לקמן דכלי חרס ממעט בחלון ופריך כלי חרס הא חזי ליה התם מיירי בממעט חלון מכשיעור אבל אינו סותם כל החלון להכי בעי ביטול אבל היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני חוצצין דמשמע דסותם לגמרי וכן ההוא דפקקו את המאור התם ודאי [לא] בעי ביטול בכלי חרס ועוד אמר.. הר"ר שמואל דכלי עץ נמי שאינו מקבל טומאה כגון העשוי לנחת לא בעי ביטול דבפ"ב דמגילה (דף כו:) גבי ההוא בי כנישתא דיהודאי דהות פתיחא לההוא אינדרונא דהוה בה מיתנא ובעו כהני לצלויי בה עד דאמר להו דלו תיבותא ואותבוה אבבא ואי צריך ביטול מאי מהני האי תיבה דמסתמא לא ביטלוה שם ועוד שלא היו יכולים לבטלה שהיה ספר תורה מונח בה ואסור לשנותה בדבר אחר דמעלין בקודש ולא מורידין:
בחבית של מתכת הקשה ר"ת דחבית גופה . תביא טומאה לבית אחר דע"י אהל נעשית המתכת כחלל להיות אבי אבות הטומאה כדמוכח במסכת אהלות והוי כחלל נמי לטמא אחרים באהל דכוליה קרא דוכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' דריש לה בנזיר פרק כ"ג (דף נד. ושם) לענין אהל . ונראה לרבינו תם דהכא מיירי כגון שהגרוגרות בולטות חוץ לפי חבית כל סביבותיו ומכסות אותו לגמרי שאין נראה כלל ודייק ר"ת מדנקט גרוגרות ולא נקט פירות לפי שהם מדובקות יחד אע"פ שיוצאות חוץ לחבית אין נופלות וכי האי גוונא דייק בפרק חבית (שבת דף קמו.) ועוד אומר ר' יצחק דהכא מיירי בשאין חבית יוצאה חוץ לכותל דהשתא דרך החלון לא יבא טומאה לבית דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין שהרי אין בו פותח טפח:
שעלו מאיליהן . תימה היאך ממעטין הטפח הא תנן במס' אהלות (פ"ח מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברין לקרקע חוץ מן הירקות שמנו פירוש הנהו דמנו לעיל דמביאין וחוצצין האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית וא"כ היכי קתני דעשבין שעלו מאליהן דחוצצין ותירץ רבינו תם דהתם איירי לענין אהל דאין נעשין אהל לחוץ בפני הטומאה על מה שתחתיהם או שעליהם או להביא טומאה מפני שהרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד והוי דומיא דעוף הפורח שאינו לא חוצץ ולא מביא הקשה ר"י דהכא בכולה שמעתין לא בעינן מירוח לא בעשבים ולא בחבית דפריך לעיל היא גופה תיחוץ ובהגוזל קמא (ב"ק דף קה.) אמר רבא הרי חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדין וי"ל דהתם בכלי בעינן מוקף צמיד פתיל להכי צריך מירוח אבל הכא לא בעי צמיד פתיל:
ועוף ששכן בחלון. נראה דאתי אפילו לר"מ דאמר (עירובין דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי כו' דהיינו לענין מחיצת עשרה טפחים דוקא אבל הכא לענין ממעט בחלון ממעטו בכל דבר שיבטלנו:
ועובד כוכבים שישב בחלון . ' דעובד כוכבים אינו מקבל טומאה כדנפקא לן מקרא בפ"ב דנזיר (דף סא: ושם) דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל יצא עובד כוכבים שאין לו קהל ואע"ג דחכמים עשאום כזבים לכל דבריהם (שבת דף פג. נדה דף לד.) כיון דמדאורייתא לא מקבלי טומאה חוצצין מפני הטומאה וא"ת דבפרק יוצא דופן (נדה דף מג:) אמר חומר בשרץ מבשכבת זרע שהשרץ אין לו חלוקת טומאה ומסיק שכבת זרע דחלוקה טומאה מה היא אילימא בין ישראלים לנכרים ה"נ הא איכא עכבר דים ועכבר דיבשה משמע דשרץ אין חלוקה טומאתו בין ישראל לנכרי לאו פירכא היא דאע"ג דאין עובדי כוכבים טמאים בשרץ אין לו חלוקת טומאה דומיא דשכבת זרע דבשכבת זרע גופה איכא חילוק אבל בשרץ גופיה אין חילוק אלא בהנהו דמקבלי ממנו טומאה הילכך צריך למינקט עכבר דים ועכבר דיבשה והא דאיצטריך מיעוטא (שבת פג. נדה לד.) דעובד כוכבים אינו מטמא בזיבה משום דטומאת זיבה לאו טומאת מגע היא ומטומאה זו לא אשכחן דאימעטו ובן שמונה אינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם: והמלח משמע מהכא דאין מלח מקבל טומאה אבל השלג מיירי שלא חישב עליו לאכילה דלא מקבל טומאה דאי חשב עליו תיפוק ליה דהוי דבר המקבל טומאה כדמוכח במסכת נדה [דף יז. וע"ש וצע"ג ואולי צ"ל אבל השלג מיירי שלא חישב עליו למשקה דלא מקבל טומאה וכו' וע"פ הג"ה זו מובנים דברי התוספות על נכון]:
כולן אין ממעטין בחלון. וטעמא משום דאין מתקיימין ונימסין במים דליכא למימר דטעמא משום דקשו לכותל ושקיל להו דהא מלח נמי קשה לכותל וקתני דממעט ומיירי כגון דמנחי בחספא והנך נמי ליתני דממעטי ודמנחי בחספא אלא אפילו דמנחי בחספא דלא קשו לכותל לא ממעטי:
חזי לקריעה דלבושא. ואע"ג דאמר בפ"ק דסוכה (דף טז. ושם) ' ובשבת פרק כל הכלים (דף קכה.) דפחות משלש על שלש לא חזי לא לעניים ולא לעשירים ודאי לא מקבל: טומאה כיון דלא מצנעו ליה אבל מ"מ לא ממעט דלא מבטל ליה דקא שקיל ליה כי מצטרף לקריעה דלבושא:
כיון דאיכא צער בעלי חיים כו'. וא"ת כולה בהמה שקיל ושדי לכלבים . וי"ל דמיירי בקוף וכל דדמי ליה דמנח התם לטיולי ביה וניחא דנקט אבר ובשר ולא נקט בהמה גופה דאי חזיא לטיולי שקיל לה לטיולי בה ואי לא חזיא שדי לה לכלבים:
אתיא אמיה ודריא ליה בשבת. ואיירי בגוסס שימות קודם שיצא השבת ואמר דשם תהא קבורתו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהיח א ב ג ד ה ו ז ח ט י מיי' פט"ו מהל' טומאת מת הלכה ב':
יט כ מיי' פ"א מהל' מילה הלכה י"ג ועיין בכסף משנה, ומיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ל סעיף ח', וטור ושו"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף י"א בהג"ה:
כ ל מ נ מיי' פט"ו מהל' טומאת מת הלכה ב':
ראשונים נוספים
היא גופה תיחוץ בפני הטומאה. דהא קי"ל כלי חרס אינו מטמא מגבו:
איבעית אימא דפומא לבר. (ומש"ה) אפ"ה אינה חוצצת:
בחבית של מתכת. דמטמאה מגבה:
או שעלו. שגדלו:
ומטלניות שאין בהם ג' על ג'. דלא מקבלי טומאה. והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה אבל עדיין סריכי בבהמה והן בחלון וכל הני מפרש לקמן למה ממעטין בחלון משום דלא הוי דבר חשוב ומבטלי להו אבל השלג וכול' אין ממעטין דמים הן:
עשבים חזו לבהמה. ואמאי ממעטין הא לא מבטיל להו:
באפרזתא. כלומר סם המות דבהמה דלא חזי לבהמה מש"ה מבטל ליה:
כיון דקשי לכותל שקיל להו ולא מבטל להו ואמאי ממעטי בחלון. אמר רבא מש"ה ממעט דלא איכפת ליה מלקיית אותו כותל דחורבה היא ולא תליש להו בעוד שהטומאה בבית:
בבאין חוץ מג' טפחים. חוץ מחלון דלא מזיק לכותל כלל וראשי ענפים מגיעין לכותל ליכא למיחש דילמא שקיל להו מש"ה ממעטין:
ומטלניות. אמאי ממעט הא חזי לקריעה דלבושא לתקוני ומשני בסמיכתא דעב הוא ביותר ולא חזי:
לאומנא. למקיז כלומר לקנח מן הדם ומשני בדשק דלא חזי לאומנא. אי הכי דמוקמת לה בדשק הא דתני שאין בהם ג' על ג' מש"ה לא מקבלי טומאה שאין בהן ד' על ד' מיבעי ליה דהכי דינא של שק. דעבה כעין שק ולא חזי שמחלדת כלי האומן כמו השק:
בקלניתא. עוף הוא שכחש ביותר ואין ליה בשר וקא מבטל ליה ומקשא הא חזי לינוקא לשחק בו ולא מבטל ליה ואמאי ממעט ומשני במסרט דלא חזי לינוקא והא קי"ל דקלניתא לא מסרט. ואמאי לא קמבטל ליה דחזיא לינוקא ומשני כעין קלניתא דכחוש הוא ביותר ומסרט:
ועובד כוכבים ששכן בחלון. ה"ה נמי ישראל אלא מש"ה נקט עובד כוכבים[2] לא שרי ליה דעובדי כוכבים נמי מבדלו מנ המצורע מפני הסכנה שלא ימות קודם שעתו:
במרריתא. שאין ראוי למאכל:
דאית בה קוצי. וכשמתקנו בו העו יכנסו הקוצים בידים ולהכי מבטל ליה. ומקשי' כיון דקשי מלח לכותל כדתני במתני' אמאי ממעט הא שקל ליה שלא ילקה הכותל ומשני דמיתבא ההוא מלח בחספא דלא קשי לכותל. ומקשינן חספא גופא תיחוץ בלא מלח ואמאי נקט מלח:
ואיבעית אימא בחבית של מתכת. קשיא ליה לר"ת זכרונו לברכה והא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל הואיל הוא כחלל ולא תימא דוקא כי נגע בגופיה דמת אלא אפי' היכא שנטמא באהל הרי הוא כמת דהכי תנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת שבעה ואח' טמא טומא' ערב וכו' עד כיצד ארבע כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פי' לפי שכלים הנוגעין במת הרי כחלל והם אבי אבות הטומאה ואדם בכלים הוא אב הטומאה וכלים באדם אף הוא אב הטומאה שהאדם בטומאת מת כל זמן שהוא אב הטומאה עושה טומאה כיוצא בו בכלים ומקראי נפקא לן בספרי כדבעי' למימר קמן הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומא' ערב א"ר עקיבא יש לי חמישי השפוד התחוב באוהל האוהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פירוש לפי שהשפוד הרי הוא כחלל אמרו לו אין האהל מתחשב פי' לפי שאינו השם שהשפוד מן המת קבל טומאתו ולא מן האהל אשתכח השתא לכ"ע שהחרב שנטמא באהל הרי הוא כחלל ואומר היה ר"ת זכרונו לברכה שמטמא באהל והרי הוא כחלל לכל דבריו וכן פי' במס' שבת בפרק הזורק ולפי זה קשה כאן למה אין הטומאה של החבית עצמ' באה דרך החלון. וי"ל שכיון שאין בחלון פותח טפח משפת תבית ולמעלה אע"פ שיש ביציאת' פותח טפח אינה מביאה את הטומאה דהויא לה טומאה רצוצה שבוקעת ועולה א"נ איכא למימר דהכא כשהגרוגרו' דרוסות על פי חבי' עסקינן שאין הטומאה יכולה לכנס לאותה בית אחד מחמת החבית שהרי היא מכוס' בגרוגרו' ודיקא נמי דקתני גרוגרות דבדרוסו' משמע ובכי האי גונא דייקי' בגמ' שבת ויש מי שאומר דכי אמרי' חרב הרי הוא כחלל ה"מ לענין מגע ומשא אבל לענין אוהל כלומר שיטמא הוא אחרים באהל אינה כחלל. ומביא ראיה מדתנן א"ר עקיבא יש לי חמישי ואם חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל היה לו להביא ששי כיצד השפוד התחוב באהל ונטלוהו והכניסוהו לאהל ב' האהל והשפוד והאהל השני ואדם הבא באהל של השפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה ויש לדחו' דר' עקיבא מיקמי דתיקום ליה אי מנינן אהל אי לא לא בעי לרבויי אהלי' וראיה לדברי' ר"ת זכרונו לברכה הא דתני' במס' נזיר פר' כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בדי להעלו' ארוכה חרב הרי הוא כחלל וכו' וגבי נגיעה תניא התם וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר מן המת שאין בו כדי להעלות ארוכה או בקבר זה קבר שלפני הדבר אלמא מדכתביה רחמנא גבי מאהילין ש"מ דמטמא באהל ודחו להאי סייעתא ואמרי דמשום הכי לא כתביה רחמנא הכא גבי נגיעה משום דכתיב התם והזה על האהל וגו'. ואי הוה כתיב ליה התם ה"א להכי אקשיה רחמנ' לומר לך כי היכי דחלל אין לו טהרה ה"נ חרב אין לו טהרה כתביה רחמנא גבי מאהילים ולעולם לענין נגיעה אבל לא לטמא באהל ואמרו שכל הכלים הנוגעים במת הרי הן כחלל ולא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה ומסייעי להאי סברא ממאי דתניא בספרי בחלל חרב בא הכתו' ולמד על החרב שטמא טומאת שבעה הנוגע בה טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ולאדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם משמע דכל הכלים נמי אמרינן חרב הרי הוא כחלל כלו' שכל הכלים שנוגעין בחלל הרי הן כחלל וכן נמי לכל הכלים הנוגעין באב הטומאה של מת שהם כמוהו כדכתבי' לעיל וזו קושי' לר"ת זכרונו לברכה ולפירושו שפירש במס' שבת בההיא דאמרי' הוא שקשור, בשלשלאו' של ברזל משום דחרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל לספינה ולפי דברים הללו לא היה צריך להעמידה בשלשלת של ברזל ופ"א יש לי שם בשמועה ואם זה אמת כיון דבכל הכלים קאמרי' הכי ודאי לאו לטמויי באהל קאמרי' שהרי אי אפשר לומר כן וזו הראיה דוחים אותה ואומרים דילמא מאי בגדים של מתכת כגון שריון ונקראו בגדים דומיא דציץ דאיקרי בגד ותו מייתו ראיה דלאו דוקא חרב מהא דתני בתוספת' דמס' כלים פ"ו החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתן בתוכה היא טהורה והתנור טהור פי' החמת טהורה לפי שלא נגע לה הטומאה והסי' אינן מקבל טומאה והתנור טהור לפי שהוא תוך תוכו. בא טהור ואחז בו פירוש בחמת והעלהו נטמא וטמא את החמת חזרה את החמת וטמא את התנו' אלמא החמת אב הטומאה דנגע לאדם שהוא אב הטומאה וחרב הרי הוא כחלל. ודחו לה דשאני התם שהיא טומאה בחיבורין שהוא אוחז בחמת ובמת כאחד ונעשה כעין יד להביא הטומאה לחמת שהאדם כל זמן שהוא נוגע בטומאה הוא אבי אבות אי מדאורי' או מדרבנן כדאי' במס' נזיר פרק כהן גדול לפיכך החמת הזו נעשה אב הטומאה אבל בעלמא לא. וראיה הביא ר"ת זכרונו לברכה לדבריו דדוקא חרב הוא דתנן בפרק כ"ג ונזיר על אלו הטמאות הנזיר מגלח וכו' ועל אלו אין הנזיר מגלח וקתני ועל כלים הנוגעים במת ומזה שלישי ושביעי ואמרי' עלה בגמ' כי קתני והזה שלישי ושביעי' אשארא דאי ס"ד אכולהו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ואי ס"ד חרב הרי הוא כחלל בכל הכלים שבעולם ואפילו כלי שטף אמאי אינן בני הזאה בשלמא לדברי ר"ת זכרונו לברכה ניחא משום דקתני כלים סתמא ובעי לאוקמה אפילו בכלי שטף והנהו לאו בני הזאה נינהו אלא להך סברא קשיא עוד היה אומר ר"ת זכרונו לברכה לא תימא ה"ה דמצי לאוקמ' בכלי מתכות אלא ודאי לא מצי לאוקמ' בכלי מתכות דאם כן קשיא אמאי אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כחלל.
ואיכא למידק עליה אי נזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו דהא תני' בתוספתא דמכות כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לא' מן הקרובים הרי זה חייב זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן לוקה עליו וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו אין לוקין עליו והא אי אפשר שיהא הכהן מוזהר על הכלים הנוגעים במת אם כן אי זה בית אשר תבנה להם ואי זה מקום מנוחתם. זה הקשה רבינו חיים כהן צרפתי לר"ת ז"ל (שלחו) [ושלח] לו אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי.
והשיב ר"ת זכרונו לברכה ואמר אותו הכלל אין למדין ממנו שאינו שהרי רביעית דם מן המת שאין הנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו שהרי הוא מטמ' את כל האדם באהל ויש לו דין מת גמור ואף אנו נאמר בכלי מתכות אע"פ שהנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כך שמענו בשם ר"ת ז"ל.
ואין דבריו נכונים בזה שאעפ"י שאין הנזיר מגלח על רביעית דם הרי הוא מגלח על לוג דם ואין הכלל לשיעורין אלא לשם הטומאה ואפילו לדבריו דאיפריך ליה כללא ממה שהכהן מוזהר עליו ואין הנזיר מגלח עליו מכל מקום כללא דכל מקום שנזיר מגלח כהן מוזהר ולוקה עליו דוקא הוא דלא איפריך ולמדין ממנו ועוד דהיכא דליכא פירכא בההיא מלתא גופה למדין מן הכללות.
ושוב מצאו בתוספתא (אהלות א,א) דקתני עלה במתני' דאהלות במה ד"א לתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ושמע מיניה שאין נזיר מגלח אפילו על החרב הנוגע במת וכן נר' מכאן שאינו כמת לאהל ולהזיק שאם כן למה אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כמת לכל דבר.
ותו מקשו לר"ת ז"ל מהא דאמרינן בפרק העור והרוטב לגיון הנכנס לבית הבית טמא שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין ותיפוק לי' משום חרבות שמטמאין באהל ואיכא למימר חרבות דברים הנראין הן יש להן אם לאו אבל קרקפלין אין ידוע. ומיהו מדתנן במסכת אהלות כלים הנוגעין במת סתם משמע כדברי האומר שהוא הדין לכלי שטף וכן כתב ר' משה הספרדי ז"ל וגמר לה מהא דתני' בספרי מוכבסתם בגדיכם וכן דעתו ז"ל שאין כלים הנוגעים במת מטמאין באהל כענין שכתוב אדם כי ימות באהל ועוד אמר שאינו מטמא במשא לפי שהמשא למת עצמו אינה באה אלא בק"ו מנבלה. וזה צריך עיון.
מכל מקום הא דאמרי' מאן דנגע בכלים בר הזאה הוה קשיא לן וצריכה רבה וראיתי לרב ר' משה הנזכר ז"ל שאמר בהלכות נזיר (ז,ח) שיראה לו דמה שאמרו דמאן דנגע בכלים לאו בר הזאה בנזיר בלבד אמרו שימי טומאתו עולין לו למנין נזירותו ואם היה מזה לא היו עולין כשאר הטמאות ששנו שם שאינו מגלח מזה ואינו סותר ומתחיל ומונה מיד ואין דעתו נוחה כלל בדבריו אלו שאין צורת הגמ' כן שאם דין מיוחד הוא זה בנזיר אם כן צריך הוא שיהא הלכה למשה מסיני ולא הזכירו כן בגמ' אלא סתם הקשו ומאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ועוד דהוה להו למימר ונזיר דנגע בכלים בר הזאה הוא וכן נראה משם שאין ימי טומאתו עולין לו.
אבל נ"ל שמאחר שריבה הכתוב חרב כחלל בפסוק ראשון לטומאה ולא שנה אותו בפסוק שני להזאה ותניא בספרי ועל הנוגע בעצם וכו' מגיד הכתוב שכשם שהביא כולן לענין טומאה כך הביא כלן לענין הזאה והרי הנוגע בחרב לא הביא מכאן למדו שאינו בן הזאה ופשט הכתוב מסייע דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ללמד על כלים כאדם שמטמאין טומאת שבעה והזהירן על טומאת שבעה וטבילה ולא על החיטוי אלמא אין צריכין הזא' וכ"ש אם אינן מטמאין במשא שקרוב לפוטר' מן ההזאה.
שוב ראיתי בירושלמי בפרק כ"ג ונזיר (נזיר ז,ד) תמן תנינן שנים טמאין במת וכו' מתני' דריש אהלות ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת בית המקדש אינו חייב אלא שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש כלומר הטעון חטוי דהיינו נוגע במת חייבין עליו על ביאת מקדש דהיינו שני שנגע בראשון וכל אשר יגע בו הטמא יטמא התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנוגעין במת טעון חיטוי והוא שני א"ר בון בר חייא כטומאת איש באיש ולא כטומאת אדם בכלי' מלתי' דר' בון בר חייא אמרה אינו חייב אלא על הראשון בלבד ואחר שאלו אדם באדם היה אינו חייב אלא על הראשון בלבד והכ' אינו חייב אלא על הראשון בלבד זו גמ' ירושלמי' וחולק' על שלנו שהי' סבור' דמאן דנגע בכלי בר הזאה כפשט' דמתני' דנזירו' ואעפ"כ דוק' לתרומה אבל לביאת מקדש דין אדם בכלי' כדין אדם באדם ואף אנו נאמר לפי גמ' שלנו שלא ריבה אותן הכתוב אלא לטומאה אבל לענין הזאה דינן כאדם באדם ולפיכך פטור בהן על ביאת המקדש.
ושוב ראיתי בירושלמי דבר מתקשה עלי, דגרסינן בפסחים (א,ז) גבי מתני' הוסיף ר"ע מימיהן של כהני' לא נמנעו מלשרוף השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא טמא מת אית תניי תני טמא ואית תניי תני בטמא מת מאן דמר טמא מת בכלי שטף ומאן דמר בטמא מת בכלי מתכות ומה טעם וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא ופירושו דמאן דתני נר שנטמ' טמא מת דהיינו שנגע במת והוא טמא מת אב הטומאה והיינו בכלי שטף ומאן דתני בטמא מת שנגע באדם שנגע במת ואעפ"כ אב הטומאה בכלי מתכו' דמתני' בשלישי לעשותו ראשון היא כדמוקי לה נמי בגמ' דילן ומה שאמרו מה טעם וכל כלי פתוח וגו' אי בכלי שטף אי בכלי מתכות מיתוקמא ולא בנר של חרס מפני שא"א לו להיות אב הטומאה וכאן נראה דכלי שטף הנוגעין במת אינן כמותו.
או שעלו מאליהן בחלון. ואי קשיא לך הא דתנן במס' אהלות פ"ח אלו לא חוצצין ולא מביאין הזרעים והירקו' המחוברין לקרקע איכא למימר התם במתנדנדין כדקתני בהדי' הקופץ ממקום למקום וכולי הכא בשחיברן (והריקן) [והדקן] בחלון.
ועכו"ם שישב בחלון. ואע"ג דעכו"ם הרי הם כזבים לכל דבריהם וכלי שהוא טמא מעצמו אינו ממעט כדתנן התם במס' אהלו' זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט כיון דטומאה דרבנן הוא ממעט ומיהו תמיה' לי מ"ש מהא דתנן התם ולבנה מבית הפרס דברי ר"מ וחכמים אומרים הלבנה ממעטת מפני שעפר' טהור אלמ' אף הטמאין מדבריהם אין ממעטין. וי"ל שאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר בדאורייתא דמחמת ספיקא דמת אתיא.
כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד. וכולה משום כלבי לא שחיט, וקמ"ל כיון דאיכא צער ב"ח לא עביד ולהכי לא תנא בהמה עצמה וגבי עוף היה איפשר לה למתני נמי באבר אלא כיון דאשמעי' בבהמה ל"ל לאשמועי' בעוף ולהכי תנא ליה בעוף עצמו וקמ"ל דכל כי האי גונא בטולי מבטל.
הכי גרסי': חצפא גופא תיחוץ דלית ביה שיעור' כדתנן כלי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו. ופי' דלית בה שיעור' לחוץ בפני עצמו אלא עם המלח וא"ת שקיל ליה דחזי ליה דאין בה כדי ליתן בין פצים לחברו שאינו ראוי לכלום, כך פר"ת ז"ל.
ותמיהא לי כלי חרס דאוקימנא במנוקב היכי אפשר דלא חזי ליתן בין פצים לחברו איכא לדחוקי כלי שלם לא תבר ליה למיתן בין פצים אי נמי במנוקב ומטונף קאמרי' כגון דמטונף ממש אפי' לטלטולי לא חזי אלא לאומנ' דצריך ליה טפי.
ומה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלית ביה שיעור' הוי כמאן דליתי' לא ידענא מאי קאמר שהרי פחות מכביצה אוכלין ופחות מכעדשה מן השרץ ופחות מעצם כשעורה ממעטין לפיכך מחקו רבותינו מן הנוסחאות כדתנן וכו' אלא דלית בה שיעור לחוץ בפני עצמו ותו לא.
ואי בעית אימא בשל מתכת: איכא למידק, אי בשל מתכת, אפילו יכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן, אמאי חוצצין, חבית גופה תביא את הטומאה ותטמא באהל, להיותה כחלל, בין בנוגע במת בין שהוא באהל המת, וגם הוא מטמא באהל, וכדתנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ג) אמר רבי עקיבא יש לי עוד חמישי השפוד שהיה תחוב באהל המת האהל והשפוד ואדם שנגעו בשפוד וכלים שנגעו באדם, פירוש כלי מתכות שנעשו אב הטומאה כאדם שנגעו בו ואדם שנגע בכלים הרי אלו טמאים טומאת שבעה, למדנו מכאן שהשפוד נעשה אבי אבות על ידי אהל המת ומטמא הוא באהל המת, ותניא במסכת נזיר (נג, ב) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל חרב הרי הוא כחלל או בעצם אדם זה רב עצמות, אלמא חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל, כיון דנכתבה טומאתו עם דברים המטמאין באהל, דלהכי דרשינן או בעצם אדם זה רב עצמות, דאי בנגיעה אפילו עצם כשעורה, וכדתניא וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה.
ועל כן היה רבינו תם ז"ל רוצה לאסור לכהנים ליכנס באהל שיש שם שום כלי מתכות שנטמא באהל המת כאלו יש שם מת ממש. אבל רבינו חיים ז"ל כהן השיב עליו אם כן אי זה בית אשר תבנו לי, כי אין בית אשר אין שם כלי מתכות שנטמא באהל המת, והיה הוא אומר ז"ל שאין כהן מוזהר ליכנס בבית שיש שם מחט או שפוד שנטמא באהל המת, דלא נאמרו דברים הללו אלא לתרומה וקדשים, וכדתניא בתוספתא בסופא דההוא מתניתין דאהלות דהשפוד והאהל, במה דברים אמורים לתרומה וקדשים, אבל אין הנזיר מגלח אלא על טומאת מת בלבד, ובמסכת שמחות (פ"ד) תניא כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. והשיב עליו רבינו תם ז"ל אין למדין מן הכלל הזה, דלאו דוקא הוא, דהא איכא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר בה, כדתניא (חולין עב, א) על כל נפשות מת לא יבא זה רביעית דם הבא מן המת.
ולענין שמעתין י"ל דמיירי כשהגרוגרות מכסין פי החבית, והילכך כשיכולין גרוגרות לעמוד בפני עצמן ממעטין וחוצצין בפני הטומאה החבית והבית.
כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד: ובהמה גופה נמי אין דרך להרגה כדי ליתנה לכלב.
הכי גרסינן וכן היא במקצת הספרים: חספא גופה תיחוץ דלית ביה שיעורא: ותו לא. והכי פירושא דלית בה שיעור לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופה תחוץ דלית ביה שיעורא, כדתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופירש רבינו תם דהכי קאמר דלית ביה שיעורא לחוץ, ולחוש שמא יצטרך לחרס כדי ליתן אותו בין פסים לחברו ועל ידי שיטול את החרס יטול גם המלח כדי שלא יקלקל את הכותל, הכא במאי עסקינן דלית ביה שיעורא נמי, דתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופחות מיכן לא חזי למידי. והא נמי דלית בה כי האי שיעורא. ואין הגירסא נכונה, והראשונה נכונה ממנה. ובספרי ספרד נמי לא גרסינן לה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ג) פיסקא עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן כתב ר' יצחק זצוק"ל בתוספת. עשבים כמו תבן חשיבי שסותמין בטוב ולא דמי לירקות דקתני במס' אהלות דאין חוצצין ואינו נראה לי שאין חילוק בין עשבים מחוברין דבין העשבים ובין הירקות אם הן מחוברין אינן חוצצין אבל מיהו בחלון ממעטין דהכי תנן בפ"ח דאהלות יש מביאין את הטומאה וחוצצין מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין לא מביאין ולא חוצצין. אלו מביאין וחוצצין כו' עד והעושה מקום לבנה בשבלים והארוס והקוסוס וירקות חמור ודלעת יונית ואכלום טהורים וכו' עד ואילן המסך על הארץ. פי' האילן המחובר חשוב אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה. וכן השבלים והארוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יונית המחוברין חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה וכן האוכלין התלושין הטהורין שלא הוכשרו לקבל טומאה חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ. ואם הן אוכלין טמאין כגון שהוכשרו לקבל טומאה תנן בסיפא דמביאין טומאה שהן ממשיכין את הטומאה מצד זה לצד זה. שאם ראש האוכל הטמא מאהיל על כזית מן המת וראשו האחר מאהיל על הכלים טמאין ואינן חוצצין שאם כזית מן המת למטה והאוכל למעלה והכלי על האוכל אינו חוצץ שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ובסיפא תנן אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים וירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו. פי' לא כל המחוברין חשובין אהל כי אם האילנות ואותן הירקות שמנו חכמים דתנא ברישא. אבל כל הזרעים והירקות המחוברין אינן חשובין אהל לא להביא טומאה ולא לחוץ מפני שהן מתנענעין ואינן רחבים כמו אותן הירקות שמנו שמפני שהן רחבים אע"פ שמתנענעין הן חשובין אהל ואע"פ שכל הזרעים והירקות המחוברין לא חשיבי אהל לא להביא טומאה ולא לחוץ לענין למעט בחלון ממעטין כדתנן בפ' י"ג דאהלות אלו ממעטין את הטפח כו' עד ותבואה שבחלון וטעמא דמלתא דוודאי לחוץ מפני שמתנענעין לא הויא חציצה יפה אבל למעט בחלון אם הם מתנענעין מה בכך. מכל מקום ממעטין הן את החלון ואין בו פותח טפח. ואין לחלק בין עשבים לשאר ירקות. וכמו שיש חילוק בעשבים המחוברין בין לחוץ ובין למעט בחלון כך מצאתי שיש חילוק במלח דאלו גבי חציצה תנן ואילו לא מביאין ולא חוצצין כו' עד וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח אלמא מלח לא חייץ. והכא תניא דמלח ממעטא. וטעמא דמלתא דלגבי חציצה כיון שהגרעינין מפורדין והוא מתפזר לא עביד חציצה דלאו כמחובר דמי אבל למעוטי בחלון ממעטי וראיתי שר' יצחק בר' מלכי צדק זצוק"ל בפי"ג דאהלות שכ' קשיא מלח אמלח. הכא תניא דממעט אלמא חוצץ. והתם תנן אינו חוצץ. ותירצנו מכח התלמוד דאמר רב בכל מחיצה כו' עד ה"נ מלח אגב קורה של חלון ממעטת מלח בלא קורה אינה חוצצת. ואינו נראה לי דאם איתא דקשיא חציצה אמיעוט אדמהדר תלמוד' לפרושי מילתא דרב ושמואל דלא פליגי הו"ל לאקשוי מתניתא לרב א"נ מתני' אמתניתא א"ו קום לי' לתלמודא דלא דמי מיעוט החלון לחציצה דאפילו מלח דלא עביד בחציצה ממעט בחלון:
(ד) אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים. קשיא לי מים תיפוק לי דמקבלי טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ ואי אמרת כגון שהן מים מלוחין דלא חזו לשתיי' או מי הים והרי הרוק ומי רגלים חשיבי משקה לקבל ומי הים נמי חשיבי להכשיר כדתנן בפ"ה דמכשירין המוליך את הספינה בים הגדול וצורפה ה"ז בכי יותן. וכל הראוי להכשיר ראוי לקבל טומאה. ואין להעמידה אלא במים שהיו ראוין לשתייה. ואחרי כן הסריחו דתו לא מקבלי טומאה אבל סרוחין מעיקרא מקבלי טומאה. ועיין כל הדינים הללו מבוארים בקונטרס בפ"ח דכלים:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב (עריכה)
ודייקינן תו האי חבית היכי דמיא. בשלמא קופה לא קשיא לן דכיון דכלי עץ היא ומיטמא מגבו כדמוכח בפרשת שרצים אע"ג דפומא לבר נמי לא חיצא, אלא חבית תיקשי לך האי חבית היכי דמיא, אי דפומא לבר היא גופה תיחוץ אלא דפומא לגאו כלפי הבית שהטומאה בתוכו. ואי בעית תימא בחבית של מתכת. דכלי מתכות מיטמא מגבו. אבל של חרש ופומה לבר היא גופה חיצא, מ"ט דאין כלי חרש מטמא מגבו, ואפילו באהל דכתיב (במדבר יט,טו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא, ה (ו) א יש צמיד פתיל עליו טהור, ובכלי חרש משתעי דאשמעינן ביה קרא גבי שרצים דלא מיטמא אלא מתוכו דכתיב (ויקרא יא,לג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו ואמטול הכי חייץ.
ודוקא בכלי שאין עומד לינטל למלאכה הראויה לו, כגון חבית מלאה גרוגרות המונחות בחלון דלאו עומדת לינטל היא, דלמאי חזיא לאנוחי בה מידי, כיון דיחדה להני גרוגרות דמנחי בגוה והרי הוא משמש כיוצא בה עם חציצתו לא חיישינן דילמא משני לה למידי אחרינא. ומשום (סידרא) [סירכא] דגרוגרות גופייהו ליכא למיחש, דלא מיבעיא כשהתריפו דלא חזיאן ליה אלא אפילו כשלא התריפו כיון דלאו אורחיה לטלטולי אגב גרוגרות כל כמה דאיתיניהו לגרוגרות בגוה חיצא דלא מטלטל לה. אבל כלי חרש הראוי לינטל למלאכה הראויה לו, כגון שאין משמש כיוצא בה עם חציצתו או שראוי לינטל לצורך מה שבתוכו אינו חוצץ, דכיון דעומד לינטל לצורך עצמו או לצורך מה שבתוכו כנטול דמי. ואי בעי תימא טעמא דחבית דכיון דאינה ראויה אלא למלאכה שיכולה לשמש במקומה עם חציצתה לאו עומדת לינטל היא ולאו כנטול דמיא. ולפום הדין טעמא אפילו ריקנית נמי כל היכא דפומה לבר חיצא, מיהו מדיוקא דשמעתין לא יכלינן למילף אלא במליאה דומיא דחבית דשמעתין. תדע דשאני לן בין חבית כי האי גוונא לכלי חרש דעלמא, מדמקשינן (להלן ע"ב) אמתני' דלקמן דמודים בכלי חרש סתמא כלי חרש חזיא ליה ואצטריכנן לאוקומא במנוקב, ואלו הכא גבי חבית מליאה גרוגרות קא דייקינן אי דפומה לבר היא גופה תיחוץ ולא קא מפרקינן כיון דחזיא ליה לא חיצא, אלא אצטריכינן לאוקומה דפומה לגאו אי נמי בחבית של מתכת, ש"מ. והוא הדין דהוה יכיל לאוקומה נמי בחבית של עץ, דכלי עץ נמי מיטמא מאחוריו כדברירנא לעיל, ודיקא נמי מדקשיא לן חבית ולא קשיא לן קופה, והאי דנקט של מתכת רבותא קמ"ל דאפילו של מתכת דחמירא טומאה דידה דרחמנא אמר חרב הוא כחלל וסד"א דמטמאה להו להני פירות שהתריפו ולא חיצי, קמ"ל דלא מיטמאו כדברירנא:
מג. ושמעינן מיהא דאפילו דבר הראוי לחוץ בפני הטומאה והניחו בחלון, אם היה ראוי לינטל לצורך עצמו או לצורך מה שבתוכו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ. אבל אם לא היה ראוי ליטול לצורך עצמו ולא לצורך מה שבתוכו כגון חבית מליאה מים או פירות ופיה לחוץ חוצצת. ואפילו בדבר שראוי ליטלו לצורך עצמו, הני מילי היכא דראוי לבעלים לדבר המצוי ברוב העתים, אבל דבר שאינו ראוי לבעלים אלא לדבר שאינו מצוי ברוב העתים, כיון דלא שכיח אסוחי מסח דעתיה מיניה וחייץ בפני הטומאה, מדמקשינן הכא גבי תבן חזי להסק גדול ומפרקינן הסק גדול לא שכיח:
מד. מיתיבי עשבין שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ומטלניות שאין בהן ג' אצבעות על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה והעוף ששכן בחלון וגוי שישב בחלון ובן שמונה המונח בחלון והמלח וכלי חרש וספר תורה כולן ממעטין בחלון אבל השלג והברד והגליד והכפור והמים כולן אינן ממעטין בחלון. ומקמי דמותבינן תיובתא מיהא מתניתא צריכינן לפרושי פשטה ולברורי טעמיה והדר מותבינן תיובתא מינה. טעמא דהא מתניתא דכל דבר שאינו מקבל טומאה מן התורה ואינו עומד להתמעט מאליו חוצץ, וכל דבר המקבל טומאה או שעומד להתמעט מאליו והולך אינו חוצץ. לפיכך עשבים שהניחן בחלון או שעלו מאיליהן כיון דלא מקבלי טומאה כלל, דאפי' למאי דס"ד מעיקרא דבדחזו לבהמתו עסקי' כיון דמאכל בהמה בלחוד נינהו ולא מקבלי טומאה ממעטי. ומטלניות שאין בהן שלש על שלש דטהורין מכל הטומאות דלאו בגד נינהו ממעטי, אבל היכא דאית בהו שלש אצבעות על שלש אצבעות אע"פ שטהורין מן המדרס טמאין בטומאת מת ואמטול הכי לא ממעטי. ואע"ג דתנן שלש על שלש שהתקינו לפקוק בו את המרחץ כו', ומסקנא דאי זרקו לאשפה דברי הכל טהור הניחו בקופסא דברי הכל טמא לא נחלקו אלא שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת, והדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע ובין שתלאו במגוד בין שהניחו אחורי הדלת לאו מוכן הוא וטהור, וכל שכן הכא דכי פקק בו את החלון כמי שפקק בו את המרחץ דמי. שאני הכא דמעיקרא לאו למפקקיה לחלון בגויהו אנחינהו התם אלא לאצנועינהו הוא דאנחינהו התם וכמונחין בקופסא דמו, ואמטול הכי לא ממעטי אלא היכא דלית בהו שלש על שלש.
והאבר והבשר המדולדלין שנחתכו אלא שמעורין בגידין במקצת ותלויין מן הבהמה והחיה שעומדין בצד החלון והאבר והבשר מונחין בחלון. ומיירי כשלא הוכשרו, דאע"ג דתנן בפרק העור והרוטב (חולין קכז,א) דמטמאו טומאת אוכלין הא קתני התם דצריכין הכשר. והעוף ששכן בחלון, דלא שייכא ביה טומאה. וגוי שישב בחלון, דלא מקבל טומאה, דאלו ישראל כיון דמקבל טומאה לא חייץ. ובן שמונה המונח בחלון, דכיון דלא כלו לו חדשיו לאו בר קיימא הוא וכנפל דמי. ובישראל קאי, דאי בגוי מאי אירייא בן שמונה אפילו בן תשעה נמי, אלא לאו בישראל ומשום דלא כלו לו חדשיו דלא מקבל טומאה. וכי תימא מה נפשך, אי חי הוא מקבל טומאה ואי מת הוא הוא גופיה טמויי מטמי, דלא גרע מנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים שהנזיר מגלח על מגעו ועל משאו ועל אהלו כדאיתא בפ' כהן גדול ונזיר (נזיר נ,א), חי הוא וסופו למות, הלכך לגבי טומאה לא כחי דמי לקבולי טומאה ולא כמת דמי לטמויי, כחי לא דמי דהא לא בא לכלל קימא וכמת לא דמי דאדם אין מטמא עד שתצא נפשו כדאיתא בפרק קמא דאהילות (מ"ו) ויליף לה בספרי (חקת קכה) מדכתיב אשר ימות מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שעה שימות.
ומלח נמי ממעט דלאו בר קבולי טומאה הוא. וכלי חרש דפומיה לבר. ודוקא כלי חרש דאין מיטמא מאחוריו, אבל שאר כלים דמיטמאין אפילו מאחוריהן לא חיצי. וספר תורה נמי חייץ דלא מקבל טומאה דלאו מנא הוא. ואע"ג דמטמא את הידים ופוסל את התרומה גזירה דרבנן היא כדאיתא בפרק קמא דשבת (יד,א) גבי שמונה עשר דבר.
אבל השלג והברד הגליד והכפור והמים כולן אין ממעטין בחלון. וגליד וכפור שניהן מין קרח הן, דהא תרוייהו מתרגמינן גלידא, אלא שהכפור דק מן הקרח דכתיב (שמות טז,יד) דק ככפור על הארץ וכתיב נמי (תהלים קמז,טז) כפור כאפר יפזר, וגבי קרח כתיב (שם,יז) משליך קרחו כפתים. וגבי מים נמי כשקפאו ברוב הצנה קאי. וטעמא דכולהו משום דלאיתמוסי קיימי וכמאן דאיתמסו להו דמי, דאי מטעמא דמקבלי טומאה ליכא למימר, דאפילו למאן דאמר טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא, הני מילי במשקין הנגרים, אבל מים שקפאו לא מקבלי טומאה אלא במחשבה. ואיכא מאן דמוקים לה במים הנגרים המונחין בכלי המקבל טומאה ומשום דאין יכולין לעמוד בפני עצמן. הדין הוא פשטה דהא מתניתא וכולהי הני קושיי ודוקיי דדייקינן עלה בגמ' לאותובי לשמואל מינה נינהי.
דייקינן עלה עשבים חזו לבהמתו. וש"מ דמידי דחזי ליה נמי כי מבטיל ליה בטיל וחייץ בפני הטומאה, וקשיא לשמואל. ואוקימנא בארזפתא. והוא סם המות דבהמה דלא חזי לבהמתו. ויש אומרים עשב מר דלא חזי ליה. אבל היכא דחזו לבהמתו לא חייצי דדעתיה עילויהו. והוא הדין לגבי עשבים דקתני או שעלו מאליהן בחלון דחייצי, לא משכחת לה אלא בדלא חזו ליה ולא לבהמתו, אבל היכא דחזו אפילו לבהמתו לא חייצי. ומקשינן תו או שעלו מאליהן כיון דקשו לכותל שקיל להו אמר רבה בכותל חורבה. דלא איכפת ליה בהזיקיה רב יוסף אמר אפילו תימא בכותל ישוב ובבאין חוץ משלשה לכותל.
דלא קשו ליה לכותל אבל בכותל ישוב היכא דאתו בתוך שלשה לכותל לא חייצי, דכיון דקשו ליה לכותל שקיל להו וכל העומד לינטל כנטול דמי.
ומקשינן תו ומטלניות שאין בהן שלש על שלש חזיאן ליה לניגוב ידים. ואוקימנא (דמנטפא) [דמיטנפא]. ומקשינן חזיא לאומנא. לקנוחי בה דם הקזה. ואוקימנא ברשקא אי ברשקא שאין בהן ד' טפחים על ארבעה טפחים מיבעי ליה. דהיינו שיעוריה דשק לענין טומאה, אלא אימא כעין שקא. כלומר שקשות כשק. אבל היכא דלא מיטנפן לא חייצי, ואפילו היכא דמיטנפן נמי דוקא דקשו כעין שקא, אבל היכא דרכיכי לא חייצי דכיון דחזו ליה לניגוב ידים אי נמי לאומנא דעתיה עילויהו. והוא הדין נמי בשק שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים היכא דמיטנף דחייץ כדמשמע מהכא בהדיא.
ומקשינן תו והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה בהמה ערקא ואזלא. ואוקימנא בקשורה. דאי לאו הכי לא חיצא, דכיון דאפשר דערקא ואזלא כמאן דערקא ואזלא דמיא. ומקשינן שחיט לה. ואוקימנה בטמאה. אבל טהורה לא חיצא. ומקשינן מזבין לה לגוי. ואוקימנא בכחושה. אבל שמנה לא חיצא, דכיון דחזיא לזבונה לגוי כמאן דליתא התם דמיא. ומסתברא דהוא הדין בטהורה ושמנה היכא דהויא שבת או יום הכפורים דלא שחיט לה ולא מזבן לה, מידי דהוה אבן שמונה המונח בחלון כדבעינן למימר קמן. וכי תימא שאני הכא דחזיא לחולה שיש בו סכנה, כיון דלא שכיח לא חיישינן ליה, מידי דהוה אהסק גדול (לעיל בבא בתרא יט,ב). והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אפילו טמאה נמי זימנין דמתרמי חולה שיש בו סכנה דחזיא ליה, אלא כיון דלא שכיח לא חיישינן. ומקשינן תו אהאי אבר ובשר המדולדלין פסיק ושדי ליה לכלבים. ופרקינן כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד.
ושמעינן מינה דכל דבר שהבעלים חסין עליו ליטלו וליהנות בו, היכא דלא מקבל טומאה וליכא למיחש דילמא עריק ואזיל חייץ בפני הטומאה, מידי דהוה אאבר והבשר המדולדלין.
ומקשינן תו ועוף ששכן בחלון פרח ואזיל. ואוקימנא בקשור. דאי לאו הכי לא חייץ, דאע"ג דקאי התם כמאן דפרח ואזיל ליה דמי. ומקשינן שחיט ליה. ואוקימנא בטמא. דאי לאו הכי לא חייץ משום דדעתיה עילויה למשחטיה ולמיכליה וכמאן דליתיה התם. ומקשי' מזבין ליה לגוי. ואוקימנא בקלניתא. דלא חזיא לאכילה ואפילו לגוי מחמת דכחישא יתר מדאי, אבל שאר עופות דחזו לאכילה ואפילו לגוי לא חיצי. ומקשינן יהיב ליה לינוקא. למיחך ביה. ואוקימנא במסרטא. דלא חזיא לינוקא, דאי לאו הכי לא חיצא. ומתמהינן קלניתא לא מסרטא אלא אימא כעין קלניתא. דלא חזיא לאכילה כלל והוא דמסרטא. והוא הדין נמי בטהור ושמן היכא דהויא שבת אי נמי יה"כ דלא שחיט ליה ולא מזבין ליה כדאמרינן לעיל, ודוקא בקשור ובמסרט.
ומקשינן תו וגוי שישב בחלון קאי ואזיל. ואוקימנא בכפות. דאי לאו הכי לא חייץ דכמאן דקם ואזל ליה דמי. ומקשינן אתי חבריה ושרי ליה. ואוקימנא בחבושי מלכות. דלא שרי ליה משום אימת מלכות, דאי לאו הכי לא חייץ. וכי תימא בחבושי מלכות נמי מירצי מלכא ושארו ליה, איכא לאוקומה דקביע ליה זימנא דמקמי דשלים זימניה ודאי לא שארו ליה, דאי אמרה מלכותא עקרנא טורי עקרת ולא הדרא ביה (כדלעיל בבא בתרא ג,ב) ומידי דלא שכיח הוא. ודוקא גוי דלא מקבל טומאה, אבל ישראל כיון דמקבל טומאה לא חייץ בפני הטומאה. ומקשינן תו ובן שמונה המונח בחלון אתיא אימיה דריא ליה. ואוקימנא בשבת דאסיר לטלטוליה כדתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. כלומר מפני סכנת האם ברוב החלב שבדדיה. ואמרי לה מפני סכנת הבן דאפי' לחיי שעה נמי חיישינן. וש"מ דוקא בישראל אבל גוי אפילו בשבת לא חייץ דחיישינן דילמא אתייא אימיה ודריא ליה.
ושמעינן מינה דגבי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה דאוקימנא בטמאה וכחושה הוא הדין דאפילו בטהורה ושמנה היכא דהוי שבת או יום הכפורים חייץ, דלא שחיט לה ולא מזבן לה, ודוקא בקשורה. והוא הדין נמי בעוף ששכן בחלון, ודוקא נמי בקשור ובמסרט.
ומקשינן תו מלח חזיא ליה. ואוקימנא במרירתא. ומקשינן תו חזיא לעורות. ואוקימנא דאית בה קוצי. דאי לאו הכי לא חייץ דכיון דחזי ליה כמאן דשקליה דמי. ואי שבת ויום הכפורים אע"ג דלית בה קוצי נמי חיצא דליכא:
היא גופה תיחוץ ותימה היכי תיחוץ כו'. ככתוב בתוספות. ודוחק הוא לומר דפריך לפי דעת המקשה דסבר דאפילו עתיד ליטלו משם חוצץ. עד כאן מגליון תוספות כתיבת יד.
והמים. פירוש כגון אמת המים שעוברת בחלון. ואין לפרש שניתנים בכלי דהא הכלי עצמו יחוץ כדמקשינן לקמן חספא גופה תיחוץ ולא שייך לפרוקי דלית בה שיעורא בחרס ואפילו הכי איכא שיעורא במלח שגבוה על הכלי. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הרא"ש בתוספותיו: כולם אין ממעטים בחלון וטעמא משום דאין מתקיימים ונמאסים כו'. ככתוב בתוספות ואם תאמר תיפוק ליה משום חספא. ויש לומר כגון שיש בו פותח טפח בלא חספא וכולהו ניחא דשלג וברד וכפור וגליד אפשר שעולים למעלה מן הכלי אבל מים קשה לי ושמא אגב אחריני נקטיה אי נמי באמת המים העוברת בחלון. עד כאן לשונו.
ותו אותביה עליה דרב טובי בר קיסנא מהא דתניא עשבים שתלשם והניחם בחלון או שעלו מאליהן בחלון וכן מטלניות שאין בהן שלש על שלש שאין מקבלין טומאה שהם מונחים בחלון וכן האבר והבשר שהם מדולדלין בבהמה או בחיה שהוא מונח בחלון כגון שהיתה זאת הבהמה או החיה יושבת בחוץ והכניס זה האבר המדולדל בה בחלון וכן נכרי וכו'. אבל השלג והברד כו' פירוש מפני שסופן שיהיו נמסין ואין יכולין לעמוד בפני עצמן. קתני מיהא עשבים שתלשם ואי סלקא דעתך דכל מידי דחזי לבהמתו אף על גב דלא חזי לדידיה לא מבטל ולא חייץ הני עשבין אמאי חייצי נהי נמי דלדידיה לא חזו הא חזו לבהמתו. ופריק הכא במאי עסקינן באפרזתא פירוש עשבים מרים דלא חזו למאכל בהמתו. ואהדרינן לגופה דמתניתין לדקדק לה ולברורה ואמרינן אי עלו מאליהן בחלון כיון דקשה לכותל שקיל להו ולא מבטל להו התם בחלון וכיון שכן אמאי הוו מחיצה וחייצי בפני הטומאה ואוקמה רבא בכותל חורבה דלא איכפת ליה לכותל ומשום הכי חשבינן ליה כגופה דכותל וממעטי בחלון דהא ליכא בדעתו למשקלינהו מהתם רב פפא אמר בבאין מחוץ לשלשה טפחים לכותל כלומר צמחו בחוץ שלשה טפחים לכותל וכשגדלו נכנסו בחלון ולפי שעיקרם רחוק מן הכותל שלשה טפחים לא קשה ליה לכותל שאלו היו בשלשה טפחים הסמוכים לכותל הוו קשו ליה לכותל ולא שביק להו התם דהא תנן מרחיקים את הזרעים מן הכותל שלשה טפחים ואוקמה רבא מפני שמחלידין את הקרקע.
ואקשינן מטלניות חזו ליה. ופריק דמטנפי דלא חזו ליה ודייקינן ואף על גב דמטנפי הא חזו לאומנא לכפורי בהו החבורה. ומהדרינן בריסקא דלא חזי לאומנא כיון דקשות ומכווצות נינהו לא חזי לכפורי בהו. ואקשינן אי הכי אמאי קתני שאין בהן שלש על שלש ארבע על ארבע מיבעי ליה דהא שיעור השק לענין טומאה ארבע על ארבע הוא. ומהדרינן אלא כעין שקא כלומר לעולם מטלניות של פשתן הן אלא שהם קשה ומכווצים כמו השק דלא חזי לאומנא. ואקשינן והאבר והבשר המדולדלים בבהמה ערקא ואילא ופריק בקשורה. ואקשינן ואף על גב דקשורה שחיט לה ואכיל לההוא אבר בהדה וכיון דחזיא ליה לא מבטל ליה. ופריק בבהמה טמאה. ואקשינן והא חזי לזבונה לעכו"ם ושחיט לה עכו"ם ואכיל לההוא אבר בהדה. ופריק בכחושה דלא חזיא לאכילה.
ואקשינן נהי דלאכילה דעכו"ם לא חזיא דהא כיחש הוא אכתי חזי ההוא אבר למפסקיה ולמשדיה לכלבים. ופריק כיון דאיכא צער בעלי חיים לא אתי למעבד הכי. וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים חדא דלאו אורח ארעא למשחט לה לבהמה כי היכי דניחתוך לה לפני כלבים. ועוד דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בעלי חיים דהא הריגה היא ולא שחיטה. ואם תשאל אמאי קתני האבר והבשר המדולדלים בבהמה המונחים בחלון ולא קתני הבהמה שישבה בחלון. יש להשיב משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע ואין הבהמה יכולה לעלות ולישב בו. עוד יש להשיב משום דסתם חלון קטן ואינו מחזיק גוף הבהמה ואי קשיא לך עכו"ם שישב בחלון הא אוקמי בחבושי מלכות דאורח ארעא למכבשינהו במקום צר ודחוק. הר"י ן' מיגש ז"ל.
ועכו"ם שישב בחלון. ואם תאמר והרי עשאום כזבים. יש לומר דטומאה דרבנן היא ממעט. ואם תאמר והא אמרינן באהלות אליבא דרבי מאיר דלבנה מבית הפרס אינה ממעטת אף על גב שאין טומאתה אלא מדרבנן. יש לומר שאני טומאת בית הפרס דאית ליה עיקר בדאורייתא דהא מחמת ספק אם יש שם מת היא באה. הר"ן.
קלניתא פירוש עוף טמא ואין אדם קונה אותה מפני שמנחשין בו. חספא גופא תיחוץ דהא לאו כלי הוא כי היכי דלהוי דבר המקבל טומאה דלא חייץ. ופריק דלית בה שיעורא. כלומר חרס זה קטן הוא והחלון גדול שאף על פי שאנו רואים אותו כלי חרס כאלו מגופו של כותל הוא עדיין יש בו חלון טפח על טפח ולפיכך אנו צריכים לצרף המלח אצל החרס כדי שיתמעט החלון בשניהם. הר"י ן' מיגש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גרסינן וכן הוא במקצת ספרים חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא ותו לא. והכי פירושו דלית בה שיעורא לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא כדתנן חרס כו' ככתוב בתוספות. ואין הגירסא נכונה והגירסא הראשונה נכונה ממנה ובספרי ספרד לא גרסינן ליה. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה