יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד א

א. לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין אלא אם כן הרחיק [מ]כותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ומסקנא (דלהלן ע"ב) מכותל בורו שנינו, שנמצא שהרחיק הראשון חלל בורו מן המצר שלשה טפחים שהן כותל לבורו, וכיון שהרחיק השני שלשה נמצא מרחיק חלל בורו מחלל בורו של חבירו ששה טפחים. וסד בסיד, מאי טעמא, דמתונתא קשי לכותל וכל שכן הני דנפישי בהו מיא. ולא תימא הני מילי לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו במידי דלאו גיריה, אלא אפילו לרבי יוסי דאמר כל היכא דלאו גיריה על הניזק להרחיק את עצמו, והני מיא לאו גיריה דבורו של חבירו נינהו ולאו גיריה דכותל בורו נינהו ולאו גרמא דגיריה נינהו. לא מיבעיא עיקר חפירה דגיריה הוא דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי לה לארעיה, אלא אפי' מיא נמי גיריה נינהו, דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו אשתעבודי משתעבדי ליה לכותל הבור, דומיא דארבע אמות הסמוכין לכותל חצר לענין דושא (להלן בבא בתרא כב,ב). והכי נמי מסתברא דמשום היזקא דמיא (דמי) הוא, דאי לא תימא הכי תינח הרחקת ג' טפחים דשייך בה טעמא דמרפי ליה לכותל בורו דחבריה, אלא וסד בסיד נמי (לימא) [למה] ליה, אלא על כרחיך דלא לבלעו מיא בשלשה טפחים הסמוכים לכותל בורו של חבירו הוא. והאי דאמרינן טעמא גבי הבא לסמוך בצד המצר (להלן ע"ב) משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי ולא קאמרינן טעמא משום דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו הוא והאי דאמרינן משתעבדי ליה לבור, משום דאכתי ליתי לבור, מידי דהוה לענין דושא (לכל כמא) [דכל כמה] דליכא כותל לא מנעינן לה לחבריה למסמך כותל בצד המצר. והוא הדין לשאר נזיקין דתנן בהאי מתניתין דלא הוו גיריה ולא גרמא דגיריה מטעמא דשלשה טפחים הסמוכין לכותל נינהו, דכוליה פירקין מודה ביה רבי יוסי לבר מהנך תרתי מתניתא דמשרה ואילן דפליגי בהו בהדיא כדבעינן למימר קמן (כב,ב סי' עח):

ב. מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג' טפחים או סד בסיד. מאי טעמא דהבלא קשי לכותל. וסלעים דליכא הבלא משום דאידי דמסגו עליהו מחו ביה בכותל וסתרי ליה, וכיון דסד בסיד ליכא למיחש דסיד מגין:

ג. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. טעמא דזרעים מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח (כדלקמן בבא בתרא יט,ב). ואין צריך לומר למחרישה. מי רגלים, אי בעי תימא משום מתונתא ואי בעי תימא משום הבלא. ודוקא בכותל לבנים כדבעינן למימר קמן (יט,ב). והני מילי במשתין אי נמי בשופכין דלפי שעה הוא, אבל בביב של מי רגלים או בגומא של מי רגלים דתדירי לא סגיא ליה בשלשה טפחים בלחוד אלא צריך נמי למיסד בסיד, דומיא דנברכת של כובסין ואמת המים וזבל ומלח, דהשתא התם דליכא אלא חד היזקא דמתונתא לחודיה בעי שלשה טפחים וסד בסיד, היכא דאיכא מתונתא והבלא לא כל שכן. אלא ודאי ש"מ דכי האי גוונא וסד בסיד נמי בעי, לא שנא בכותל לבנים ולא שנא בכותל אבנים. דכי מפליג בברייתא (להלן שם) בין כותל לבנים לכותל אבנים, במשתין אי נמי בשופכין דלפי שעה, במדירין לא שנא הכי ולא שנא הכי שלשה טפחים וסד בסיד בעי דמה לי לבנים מה לי אבנים הא קא עיילי מיא ביני ארכא, אלא ודאי שמע מינה כדברירנא:

ד. מרחיקין את הרחים שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן מן השפה. מאי קאמר, הכי קאמר, מרחיקין את הרחים מן הכותל שלשה טפחים מן השכב שהוא רחים התחתונה, שהם ארבעה מן הרכב שהיא רחים העליונה, לפי שהשכב יתר על הרכב טפח אחד לכל רוח. וטעמא מאי מרחיקין, משום טריא (כדלקמן בבא בתרא יח,א) דהיינו נדנוד הכותל. ואת התנור מן הכותל שלשה מן הכליא שהיא בנין התנור, שהן ארבעה מן השפה דכליא דתנור טפח, וטעמא מאי משום הבלא (שם):

דף יז עמוד ב

כג. והא דתנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד, אקשי' עלה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו ומאי קמ"ל הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר כו'. הכי אשכחנן להא שמעתא בכולהו נוסחי דילן. וגירסא דרבינו שלמה ז"ל, פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים. והני תרי גירסי לחד טעמא סלקי, לגירסא קמא דגרסינן מאי קמ"ל סתמא כי קשיא ליה לסוגיא דגמרא מטעמא דקושיא קמא דהוה ליה למיתנא אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים קא קשיא ליה, דאי מטעמא אחרינא הוה ליה לפרושי מאי קא קשיא ליה.

והכי פירושא, פתח בבור, דקתני סמוך לבורו של חבירו, וסיים בכותל, דקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו, דמשמע כותל הבנוי ע"ג קרקע כגון כותל בית וכיוצא בו, ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים, וכי קתני רישא לא יחפור משום סיפא דסמוך לבורו של חבירו הוא דקתני. אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, כלומר דהאי מכותלו דקתני לאו אכותל דעלמא קאי אלא אכותל הבור קאי, שגם הראשון הוזקק להרחיק שלשה טפחים מן המצר והן הן נקרין כותל הבור, ונמצאו ששה טפחים מחלל בורו של זה לחלל בורו של זה, שלשה מהן כותל לבורו של זה ושלשה כותל לבורו של זה, וכותל בורו דראשון הוא ניהו דקרי תנא מכותלו של חבירו. ומאי קמ"ל, דאיכפל למתני מכותלו ולא קתני מבורו, אי לאשמועינן דלא סגיא ליה לארחוקיה שלשה טפחים מחלל בורו דראשון אלא מכותל בורו דהיינו מן המצר, ליתני מבורו ואנא ידענא דלית ליה לארחוקיה מן המצר אלא ג' טפחים בין ארחיק ראשון מן המצר שיעור הרחקה דהיינו שלשה טפחים בין לא ארחיק [ו]לא מידי, דאי אית לה כותל לבורו של חבירו, כגון היכא דארחיק קמא שיעור הרחקה, כי הוה תני נמי מבורו ממילא שמעינן דמכותל בורו קאמר, דאי מחלל הבור נמצא שאין זה כונס לתוך שלו כלום, ולא מקריא הרחקה אלא היכא דכונס לתוך שלו ומרחיק ששה טפחים. ואי דסמך קמא בצד המצר כי טעמיה דאביי אי נמי בשדהשאינה עשויה לבורות ואפילו לרבא, כיון דלית ליה לראשון כותל מדיליה בשלשה טפחים מחלל הבור סגיא ליה דהוו להו שלשה טפחים מן המצר כדבעינן לברורי קמן (סי' כד ד"ה ושמעינן הב'). ומהדרינן הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים, ממאי מדקתני מכותלו דמשמע מכותל בורו, דשמעת מינה דראשון נמי הוזקק להרחיק מן המצר שיעור כותל, לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך כדאית ליה, ולאביי דמוקים לה למתני' בשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאית ליה. וכיון דתרוייהו בעו לארחוקי מן המצר על כרחיך תרוייהו כהדדי נינהו וכהדדי בעו לארחוקי, דכי היכי דהאי בתרא בעי ארחוקי מן המצר שלשה טפחים (קאמר) [קמא] נמי ג' טפחים, ומדאכפל לאשמועינן דראשון נמי הוזקק להרחיק מן המצר ולא אצטריך לאשמועינן שיעורא גבי הרחקה דידיה אלא שיעור כותל בורו ממילא שמעת דכותל בור שלשה טפחים. ואמרי לה נמי מדקרי לה להרחקה דראשון כותל למאי נפקא מינה, למקח וממכר כדמפרש ואזיל. ובדין הוא דהוה יכיל לתרוצא הא קמ"ל דהבא לסמוך בצד המצר אינו סומך, כדדייק מינה לקמן לרבא דמוקים לה אפי' בדקדים קמא לחודיה כדאית ליה, ולאביי דמוקים לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאית ליה, אלא כיון דלא מכרעא מילתא ממתני' אי כרבא אי כאביי לא ניחא ליה לאוקומי מתניתין ולא מימריה דרב יהודה בפלוגתא אלא במילתא דסלקא אליבא דכולי עלמא כדברירנא.

הדין הוא פירושה דהא שמעתא בלא קושיא ובלא ספק. וחזינן מאן דפריש לה הכי, ומאי קמ"ל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ששה טפחים. ולא דייק, חדא דמסתמא כי קשיא ליה מאי קמ"ל מטעמא דקושיין קמא קא קשיא ליה, ועוד דאי תנא מבורו של חבירו ששה טפחים לא הוה ידענא הני ששה טפחים אי לתרוייהו נינהו כדקיימא לן ואי לכל חד מינייהו, דהו"א דשיעור הרחקה לכל חד מינייהו ששה טפחים, ומתני' בדסמיך קמא בצד המצר דמחייב בתרא לארחוקי מחלל בורו דראשון ששה טפחים, אבל הבא לסמוך מתחילה בצד המצר אליבא דרבא אי נמי בשבאו שניהם לחפור בבת אחת ואפי' לאביי הוה אמינא כל חד מינייהו מיחייב לארחוקיה מן המצר ששה טפחים, הלכך ליתיה להאי פירושא.

ואיכא דמפרשי לה הכי, ומאי קמ"ל דקתני מכותלו, דמשמע דבכותל דעלמא קאי ולא קתני מכותל בורו, הא קמ"ל דכותל בור ג' טפחים, דלהכי תנא מכותלו סתמא לאשמועינן דשיעורא דכותל בור ככותל דעלמא דמי דלא גרע משלשה טפחים כדתנן (לעיל בבא בתרא ב,א) בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. והאי פירושא נמי לא מסתבר. חדא דמסתמא כי קשיא ליה מאי קמ"ל מטעמא דקושיין קמא קא קשיא ליה, ועוד דלאו אורחיה דגמרא לאקשויי אמאן דתני לשון קצרה אמאי לא תנא לישנא אריכא, וכיון דמכותלו נמי מכותל בורו משמע מכותלו עדיף, דקיימא לן (פסחים ג,ב) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. ועוד דאי האי תנ (י) א לפחות שבשיעורין קא נחית, כותל לבנים לאו פחות שבשיעורין הוא, דכי קתני ליה התם במקום שנהגו הוא דקתני, ואי משום מקום שנהגו הא קתני סיפא הכל כמנהג המדינה, ופרישנא (לעיל בבא בתרא ד,ב) לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. אלא מחורתא כדפרשינן מעיקרא.

נפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים. וש"מ דוקא דאמר ליה בור וכותליה אבל אמר ליה בור סתמא מצי א"ל שמא בעלמא אמרי לך. והוא הדין במאן דמזבין ליה חצר לחבריה ונמצאו כותלים החיצונים שאינם אלא לחצרות שסביבותיה דלא מצי א"ל חצר וכותליה זבינת לי:

כד. איתמר הבא לסמוך בצד המצר כלומר הבא לסמוך בורו תחלה לצד המצר בזמן שאין שם לחבירו בור אחר אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך. עד דמרחיק שלשה טפחים. אביי אמר סומך דהא לית ליה לחבריה השתא בור קרוב למצר דליתזק מיניה האי, ורבא אמר אינו סומך דאמר ליה קא מרפית לה לארעאי עד שלשה טפחים סמוך למצר ולא חזיא למהוי כותל לבור. ואע"ג דהשתא לית לי למחר חפרנא בור סמוך למצר ומצטריכנא לארחוקי מן המצר ששה טפחים כשיעור שני [כתלים], דאי לא מרחיקנא ששה טפחים רפיא לי ארעא ולא חזיא לבורות כדמפרש ואזיל.

ואסיקנא בשדה שאינה עשויה לבורות כגון שדה בית הבעל דסגיא לה במיא דמטרא ולא צריכא בור למכנש לה מיא דברי הכל סומך. ולא מצי חבריה למימר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת אע"ג דאין עשויה לבורות, דהא תרויהי אחד מצרא קימן וכהדדי נינהו, אנא נמי מימליכנא וחפרנא, דכיון דאין עשויה לבורות ואכתי לא אימלך למעבד בה בור זה נהנה וזה לא חיסר הוא, דהא לא קא ממעיט לה לארעא דחבריה מתשמישא דעבידא ליה. כי פליגי בשדה העשויה לבורות. כגון שדה בית השלחין דלא סגיא ליה במיא דמטרא אלא צריכא לאשקוייה תדירא ובעיא בור למכנש לה מיא. דאביי אמר סומך אפי' לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה דאלמא על המזיק להרחיק את עצמו אפי' במידי דלאו גיריה כגון שרשי אילן דלא מזקי ליה השתא לבור דהא ליתניהו השתא אלא לאחר זמן, התם הוא דבעידנא דקא נטע ליה לאילן המזיק איתיה לבור הניזק הכא בעידנא דקא חפר ליה לבור המזיק ליתיה לבור הניזק. ורבא אמר אינו סומך אפילו לרבי יוסי דאמר התם זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלמא כל מידי דלאו גיריהאע"ג דמטי ליה הזיקא לאחר זמן על הניזק להרחיק את עצמו אם רצה, דאלו מזיק לא מיחייב לארחוקיה השתא משום הזיקא דלאחר זמן, הני מילי התם דבעידנא דקא נטע ליה לאילן ליתינהו לשרשין דמזקי ליה לבור (אלא) [אבל הכא] מצי אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי. מחמת דנידא כל זימנא וזימנא מחמת המרא ותו לא חזיא לבורות והוו להו גיריה. ולאו משום חללו של בור קא קפיד, דאדרבא כל היכא דרפיא ארעא טפי רכיכא למחפר בה טפי, אלא משום כותל הבור קא קפיד, דכל היכא דרפי לא חזי למיהוי כותל לבור דמיבלעי ביה מיא ואתי נמי לאינפולי. הלכך אע"ג דבעידנא דקא חפר ליה ליתיה לבור כיון דאיתא לארעא גופא דמיתזקא הזיקא דקא ממעיט לה מתשמישא דעבידא ליה גיריה הוא, ואמטול הכי מיחייב לארחוקי שלשה טפחים. דקים להו רבנן דהזקא דמרפי לה לארעא דסמיכא ליה לא מטי אלא עד שלשה טפחים, דא"כ הוה ליה לארחוקי טפי מן המצר, ומדלא מיחייב לארחוקי טפי משלשה טפחים כדבעינן לברורי לקמן (סי' כד ד"ה שמעינן הב') ש"מ דהאי הזיקא לא מטי אלא עד שלשה טפחים. דאי הוה מרחיק שלשה טפחים מן המצר לא הוה מרפי לה לארעא (דארעיה) [דחבריה] כל עיקר, ואי הוה בעי חבריה למחפר בירא אחרינא מהך גיסא בצד המצר לא הוה צריך לארחוקי אלא שלשה טפחים דהיינו מכותל בורו של חבירו, דאשתכח דכל חד מינייהו מרחיק היזיקיה מכותל בירא דחבריה שלשה טפחים, לא שנא הזיקא דמרא ולא שנא הזיקא דמיא. והשתא דסמיך קמא בצד המצר מרפי להו לשלשה טפחים דמאידך גיסא לבד ממאי דרפו מחמתיה דמריהו כי חפר ליה לביריה, ומצטרף היזיקא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומחלחלי לה לארעא ולא חזיא למהוי כותל לבור, וכ"ש למהוי כותל בין שני בורות, ותו לא יכיל למחפר בירא אחרינא ברחוק שלשה טפחים מן המצר כדמעיקרא אלא דחיק ליה הזיקא לארחוקי (שלשה) [ששה] טפחים מחלל הבור הסמוך למיצר, ואשתכח דקא מפסיד ליה שלשה טפחים מארעיה.

וקיימא לן כרבא ואליבא דהאי לישנא בתרא, דסוגיין כלישנא בתרא. וקי"ל נמי דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. מיהו ע"כ לא קאמר רבא אלא לארחוקי מן המצר, דאי לא מרחיק הוי גיריה, אבל למיסד בסיד לא מיחייב עד דהוה ליה לחבריה בור סמוך למצר ברחוק שלשה טפחים. דבשלמא לענין מסמך לחצר כיון דמטי היזיקא דמרה לרשותא דחבריה מיד בעי (אחזוקי) [ארחוקי], אבל גבי סד בסיד דמשום היזיקא דמיא הוא ולאו גירי דרשותא דחבריה הוא, על כרחיך כי מחייב אליבא דרבי [יוסי] מטעמא דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו דמשתעבדי ליה לכותל הוא דמיחייב, והני מילי היכא דאיתיה לבור אבל היכא דליתיה לבור לא שייך האי טעמא כלל. ומאן דמותיב תיובתא לקמן מסלע הבא בידים דסבר לאוקומה בזה אחר זה ואפ"ה קתני וסד בסיד, לטעמא דרבנן קא מותיב כדבעינן לברורה בדוכתא*.

ומקשינן עלה דאביי תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים ואיתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו. דשמע מינה דקמא נמי איחייב לארחוקי מן המצר כשיעור כותל בורו. חדא, דאי לאו דארחיק לא הוה מיקרי כותלו ולא כותל בורו, דלאו כותל דידיה הוא אלא מארעה דבר מצרא. ועוד דא"כ לא הוה מיחייב שני לארחוקי ג"ט אלא מחלל בורו דראשון דאלו כותל רשותא דשני הוא והוה ליה למיתני מבורו. אלא לאו דארחיק, ואי לאו דמיחייב אמאי הרחיק. ועוד תנא דמתני' אמאי איכפל למיתני מכותלו. וכי תימא לאשמועינן (בו) [דכותל בור] שלשה טפחים, ההיא נמי מהאי טעמא דמיחייב לארחוקי שיעור כותל הוא דאתיא לן, דאי לאו הכי לא יכלת למשמע מינה דכותל בור שלשה טפחים הוא, דהרחקת הרשות לאו מידי דקיץ הוא. בשלמא לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר בשדה העשויה לבורות אינו סומך ניחא. דמתוקמא ליה מתניתין בשדה העשויה לבורות, אלא ללישנא בתרא לאביי דאמראפילו בשדה העשויה לבורות סומך קשיא. אמר לך אביי מתני' בשבאו שניהם לחפור בבת אחת. דכיון דתרוייהו כהדדי נינהו תרווייהו בעי רחוקי מן המצר שלשה טפחים דלא ליזקו אהדדי, שנמצא כל אחד מהן מרחיק מכותל בורו של חבירו שלשה טפחים. דע"כ לא פליג אביי בשדה העשויה לבורות אלא מטעמא דבעידנא דקא חפר ליתיה לבור הניזק, אבל היכא דבאו שניהם לחפור בבת אחת כל מרא ומרא דמחי כל חד מינייהו איתיה לבירא דחבריה. ומתני' דקתני סמוך לבורו של חבירו לאו אחד מינייהו בלחוד קאי, דמשמע קא קדים בירא דאידך, אלא אכל חד מינייהו קאי, דכי אתו תרווייהו למסמך למצר לא לסמוך חד מינייהו עד דמרחיק מכותל בורו של חבירו דקא אתי השתא למעבד ג' טפחים.

ומסתברא דהיכא דבאו שניהם לחפור בבת אחת, אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות כל חד מינייהו בעי רחוקי לדברי הכל, דהא להאי לישנא בתרא דאביי לא שני ליה בין עשויה לבורות לשאינה עשויה לבורות, וכי מיחייב להו לארחוקי מטעמא דבאו שניהם לחפור בבת אחת הוא דמחייב להו לארחוקי, דכמאן דאיתיה לבור הניזק דמי, הילכך ל"ש בשדה העשויה לבורות ול"ש בשאינה עשויה לבורות מחייב להו לארחוקי ואפילו לאביי, וכ"ש לרבא. וכי תימא ודקארי לה לאקשויי מינה לאביי מאי קרי לה, נהי דלאביי קשיא אלא לרבא מי ניחא, דקתני סמוך לבורו של חבירו, טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך, ליתני סמוך למצר. וכי תימא רבא מוקים לה בשדה שאינה עשויה לבורות, אי הכי דקא מסייעא ליה לרבא מדקתני מכותלו ולא קתני מבורו אפילו לרבא נמי תיקשי לך, אי בשדה שאינה עשויה לבורות (לימא) [למה] ליה לקמא לארחוקי. אלא לעולם בשדה העשויה לבורות, ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים, דאי לא הוה תני סמוך לבורו אלא סמוך למצר לא הוה מיתני ליה אלא א"כ הרחיק מכותלו של חבירו, דא"כ הוה משמע דבכותל בית קאי אי נמי בכותל שדה, אלא הוה ליה למיתני [אלא] אם כן הרחיק מן המצר, וכיון דלא מיירי בכותל בור לא הוה שמענא מינה דכותל בור שלשה טפחים.

ואמרי' תו ת"ש רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק ג"ט וסד בסיד קשיא לאביי אמר לך אביי התם נמי כשבאו שניהם לחפור בבת אחת. ושמע מינה דלטעמיה דרבא אפילו בזה אחר זה נמי הכין דינייהו. וקי"ל כרבא, ודוקא בשדה העשויה לבורות. ואם באו שניהם לחפור בבת אחת אפילו בשאינה עשויה לבורות ואפילו לאביי וכ"ש לרבא. ומסקנא לקמן דה"ה אע"ג דלא בא בידים אלא בא בידים אצטריכא ליה סד"א כיון דרכיך ומיפרך בידים ליבעי הרחקה טפי קמ"ל דבהרחקה שלשה טפחים סגיא ליה.

ושמעינן מהני תרתי תיובתא דשיעורא דהבא לסמוך בצד המצר דבעי לארחוקי בשדה העשויה לבורות שלשה טפחים. ממאי הוי, ממאי מדחזינן סוגיא דגמרא דמסייע ליה לרבא משמעתא דמכותל בורו שנינו דאתא לאשמועינן דכותל בור שלשה טפחים, ומברייתא דסלע הבא בידים דסגיא ליה לכל חד מינייהו בהרחקת שלשה טפחים, ש"מ דהבא לסמוך בצד המצר בהרחקת שלשה טפחים סגיא ליה. והכי נמי מסתברא, דהא טעמא דהבא לסמוך בצד המצר בשדה העשויה לבורות דאינו סומך מטעמא דמרפי לה לארעא דחבריה ולא חזיא לבורות הוא, דאי מטעמא אחרינא אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות נמי, וכיון דמטעמא דבור הוא, השתא היכא דאיתיה לבור סגיא ליה בשלשה טפחים היכא דליתיה לבור לא כל שכן.

ושמעינן נמי דבשדה שאינה עשויה [לבורות] דקיימא לן דדברי הכל סומך, אי אימלך חבריה בתר הכי למחפר בירא אחרינא סמוך למצר לא מיחייב לארחוקי מחלל בורו דראשון אלא שלשה טפחים, כי דינא דהבא לסמוך למצר. ממאי, מדאותביניה לאביי משמעתא דמכותל בורו שנינו, אי אמרת בשלמא דאפילו בשדה שאינה עשויה לבורות דקיי"ל דסומך לא מיחייב שני לארחוקי מחלל בורו דראשון הסמוך למצר אלא שלשה טפחים היינו דקשיא ליה לאביי משום דלא משכחת לה דמיחייב שני לארחוקי מכותל בורו דראשון אלא בדארחיק קמא מן המצר שלשה טפחים, אלא אי אמרת אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות דקי"ל דסומך כי אתי שני למסמך מחייב לארחוקי ששה טפחים, אלמא קננהו ראשון לשלשה טפחים הסמוכין משדה חבירו לחלל בורו למהוי כותל לבורו, דהא מיחייבת ליה לארחוקי מיניהו ג"ט כמה דמיחייב לארחוקי מכותל בור דעלמא, וא"כ היכי מצי למידק מינה דהבא לסמוך בצד המצר אינו סומךו לאקשויי מינה לאביי, ואביי גופיה אמאי דחיק נפשיה לאפוקה למתני' מפשטה ולאוקומה בשבאו שניהם לחפור בבת אחת, לוקמה כפשטה בזה אחר זה ואפילו בדלא ארחיק קמא ולא מידי, וכי קתני מכותלו מהנהו שלשה טפחים דקנה מארעא דחבריה למהוי כותל לבורו קתני, דהא אמרת דבשדה שאינה עשויה לבורות דקי"ל דדברי הכל סומך כי אתי שני למיסמך בעי לארחוקי מחלל הבור ששה טפחים, וכיון דמחייב שני לארחוקי מיניה שלשה טפחים על כרחך כותל בורו דראשון הוא וכותל בורו מיקרי, ואיכא למשמע מינה נמי דכותל בור שלשה טפחים, אלא לאו ש"מ דאפילו היכא דקיי"ל דסומך כי אתי שני למסמך לא מחייב לארחוקי מן המצר טפי משלשה טפחים.

והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד מחייב לארחוקי טפי, אדנקיט רבא טעמא משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית ליה לארעאי, דמשמע דלא חזיא לבורות כדמעיקרא, מיהו אי בעי מארי ארעא למעבד בה בור עביד, לימא טעמא משום דאמר ליה למחר חפרנא בירא ומחייבת לי לארחוקי ששה טפחים מן המצר. אלא לאו ש"מ דאי בעי שני למעבד בירא אחרינא ברחוק שלשה טפחים מן המצר לא מצי לעכובי עילויה, ואמטול הכי לא הוה יכיל למימר טעמא אלא משום דמרפי לה לארעיה, ואיהו גופיה דחיק נפשיה ומרחיק, דלא ניחא ליה לאיניש למיטרח בגופיה ובממוניה במידי דאתי ליה מיניה פסידא. תדע נמי דהא כי חייביה לארחוקי מחלל בורו של חבירו ששה טפחים לאו משום סירכא דחלל הבור הוא דחייבוה אלא משום דהיזיקא דכותל בורו הוא דחייבוה, כדקתני בהדיא אלא א"כ הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים, ושלשה דארחיק קמא דלא לזקיה לכותל בורו דבתרא, הא ששה. וטעמא דרבא נמי דוקא דמסיק לה משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי, וכבר ברירנא (לעיל סי' כד ד"ה ואסיקנא) דה"ט לא שייך גבי חללו של בור כלל אלא גבי כותל בור בלחוד הוא דשייך, והתם הוא דהוי כותל דבעל הבור, אבל הסומך בצד המצר דלית ליה כותל בצד המצר אלא ארעא דחבריה הוא דהויא ליה כותל כי אתי מארי ארעא למסמך בירא אחרינא לא מיחייב לארחוקי מרשותא דחבריה. הא למה זה דומה לבונה חצר סמוך לחצר חבירו שנמצא אחד מכתלי חצר הראשונה נעשה כותל מאליו גם לשנייה, דאי בעי בעל הכותל למיסמך ליה מאי דבעי לא מצי בעל חצר שנייה לעכוביה עילויה, דאי מזיק לכותל דנפשיה קא מזיק. והוא דלא אזלי גיריה לחצר חבירו, וה"ה גבי בור לחלל בירא דחבריה, דאם כן מיחייב לארחוקי שיעור לאפסוקיה גיריה. ולא תימא הנ"מ היכא דסמיך בלא דעתא דחבריה, כגון בשדה שאינה עשויה לבורות דאית ליה מדינא למסמך, אלא אפילו היכא דאירצי ליה חבריה למיסמך, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות, כי אתי שני למסמך לא מחייב לארחוקי מן המצר טפי משלשה טפחים, דכיון דכי סמיך בדינא לא מיחייב שני לארחוקי מיניה טפי כי סמיך מדעת נמי לא מיחייב לארחוקיה מיניה טפי.

נקטינן השתא דהבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך. מיהו כי אתי שני למסמך לא מיחייב לארחוקי מחלל בורו דראשון יותר משלשה טפחים. והוא הדין היכא דסמך קמא מדעתיה דהאי שני, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות. ואי שדה העשויה לבורות היא לית ליה לראשון רשותא למסמך בלא דעתיה דבר מצרא עד דמרחיק מן המצר שלשה טפחים, דלא לרפינהו לשלשה טפחים דסמיכי למצר מאידך גיסא דחזו למהוי כותל לבירא דעביד חבריה. והני מילי לארחוקי, אבל למיסד בסיד לא מיחייב עד דחזי ליה לחבריה בור ברחוק שלשה טפחים מן המצר. וכי אתי שני למסמך בעי לארחוקי מן המצר שהוא סוף כותל בורו של חבירו שלשה טפחים, ומיחייב כל חד מינייהו למיסד בסיד. והני מילי היכא דאתא קמא למיסמך לחודיה, אבל אם באו שניהם לחפור בבת אחת, לא שנא בקרקע עולם ולא שנא בסלע, לא שנא סלע הבא בידים ולא שנא בסלע שאינו בא בידים, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות, זה מרחיק מן המצר שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד:

כה. ושמעינן מינה דהבא לסמוך בצד מצרא דחבריה מידי דגרים לה או למקצתה לבטולי מינה לאלתר תשמישא דחזיא ליה, אי לא עבידא רשותא דחבריה לההוא תשמישא סמיך בלא הרחקה ולא מצי חבריה לעכוביה עילויה, מידי דהוה הבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שאינה עשויה לבורות, דאע"ג דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי להו לשלשה טפחים הסמוכין למצר ולא חזו לבורות כדאמרן סמיך, דכיון דלא ממעיט לה לרשותא דחבריה מתשמישא דעבידא ליה דהא לא חזיא לבורות לאו הזיקא הוא. ואי קא מבטיל לה או למקצתה לאלתר מתשמישא דעבידא ליה לית ליה רשותא למסמך עד דמרחיק שיעורא דלא גרים לבטולה לרשותא דחבריה ולא למקצתה מההוא תשמישא דעבידא ליה,מידי דהוה הבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שהיא עשויה לבורות, דכיון דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי להו לג"ט הסמוכה למצר ולא חזו למהוי כותל לבירא דעביד חבריה עד דמרחיק מן המצר שלשה טפחים. ונפקא מינה למאן דאתי למיסמך חלון שיש לו חזקה בתוך ארבע אמות לאויר חצר חבירו, דאע"ג דלית ביה היזק ראיה כלל בעל החצר מעכב עליו, דהא חצר לבנין עבידא ואי שביק ליה למסמך לה חלון שיש לו חזקה קא ממעיט לה מתשמישתא דעבידא ליה, דלכי בעי בעל החצר לאגבוהי כותלו מצריך ליה לארחוקי מיניה ד"א. דהשתא גבי שדה העשויה לבורות דלא קא ממעיט לה לתשמישתא דארעא טפי משלשה טפחים, וכי ממעיט להו לאו לגמרי ממעיט להו, דאי בעי שני למסמך ברחוק שלשה טפחים מן המצר דמטי ליה חלל בורו דראשון מצי סמיך, ואיהו הוא דדחיק נפשיה לארחוקי טפי מדעתא דנפשיה כדברירנא (לעיל סי' כד ד"ה והכי) קי"ל גבי ראשון דאינו סומך, היכא דממעיט מרשותא דחבריה ד"א לגמרי מתשמישא דעבידא ליה דאי בעי למבנא לא שבקינן ליה לא כ"ש דאינו סומך.

וכ"ת מי דמי, התם גבי שדה כיון דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לה לארעיה, היזיקא דשייך בגופא דארעא הוא דהא אפסדיה לגופא דארעא דלא חזיא לבורות, וכיון דגיריה נינהו מצי מעכיב, אבל גבי חלון דלא מזיק בגופא דארעא ולא מידי אלא מחמת דאחזיק ברשותא דנפשיה במידי דצריך חבריה לסלוקיה היזיקיה מיניה כדין כל הניזקין שקדמו שהמזיק חייב להרחיק את עצמו מהן במידי דהוי גיריה, אשתכח דבעל חלון לא מהנו גיריה בגופא דחצר ולא מידי. לא ס"ד, דגבי חצר נמי כיון דמצי בעל חלון לעכוביה עילויה מכח האי חלון לאגבוהי כתלו מכי פתח ליה להאי חלון גיריה דידיה אהנו ביה, מה לי מעטה לתשמישתא בהיזקא דמינכר בגופא דארעא, מה לי מעטה לתשמישתא בהיזקא דלא מינכר בגופה דארעא, אלא מכח הדין דמחייב ליה לארחוקי, ע"כ ל"פ אמוראי בהזק שאינו ניכר אלא בדאי עבד ולענין חיוב תשלומין אבל לכתחילה היכא דבעי איניש לאזוקי לחבריה בהיזק שאינו ניכר מי איכא מאן דאמר דלא מנעינן ליה, מי איכא היזק שאינו ניכר טפי מהיזק ראיה דקי"ל דשמיה היזק ואע"ג דלא עביד מעשה. וגבי כלאים נמי אע"ג דאיסורא בתרויהו [הוא] דשייך חייבוה רבנן למזיק לחודיה למגדר כדתניא (לעיל ב,א) מחיצת הכרם שנפרצה אומרין [בבא בתרא לו] גדור, וכ"ש הכא דמעשה דידיה קא גרמי. ועוד הא קי"ל (להלן בבא בתרא כה,ב) דמודה ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, והאי חלון חמיר טפי מגרמא דגיריה, דאלו התם ספק אתיא מניה ספק לא אתיא ואלו הכא ודאי קא ממעיט לה לחצירו מבנין.

וכ"ת ואכתי מי דמי, התם כל מרא ומרא דקא מחי הוי גיריה, אבל הכא כיון דלא קימא ליה חזקה משעת פתיחה עד דחזי ליה בעל החצר ושתיק, אשתכח דמשעת פתיחה לאו גיריה הוא, ולכי ידע ביה בעל החצר יכיל למחויי ביה ולאפסוקי גיריה. ועוד דהתם כיון דהיזקא לא מצי ניזק לאזדהורי מיניה על ידי מחאה הוא לא הוי היזק, דכל אימת דבעי מבנא כי מתברר דמחא ביה מעיקרא לא מצי לעכוביה עילויה למבנא, הוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר וכופין על מדת סדום. לא ס"ד, דאי משום גיריה ולאו גיריה כיון דלא איחדש ביה בהאי חלון מעידנא דקימא ליה חזקה מידי דלא הוה ביה בעידנא דפתחיה גיריה הוא, והאי דלא קימא ליה חזקה עד דמתברר דחזייה ניזק ושתיק לאו משום דמעיקרא לאו גיריה הוא, אלא מידי דהוה אכולהו נזקין דהוי גיריה, דכל כמה דלא מתברר דידע בהו ניזק ושתיק לא קיימא ליה למזיק חזקה. ואי משום דיכיל ניזק לאפסוקי גיריה דמזיק על ידי מחאה, א"כ כל גיריה דעלמא נמי דיכיל ניזק לאפסוקינהו על ידי דבר אחר הכי נמי דאית ליה רשותא למזיק למשדנהו ביה, אלא כיון דמיטרח ליה לאפסוקינהו היזקא הוא, הכא נמי כיון דמצרכא ליה לניזק למחויי ביה ולנטורי מחיתיה מן העכברים הזיקא הוא, זה נהנה וזה חיסר הוא, דע"כ לא פליגי רבי יהודה ור' יוסי גבי שובר (לקמן בבא בתרא קע,ב) אלא במקום פסידא דאיכא טעמא דאבד שטרו של זה (אבל הלה ודידי) [יאכל הלה וחדי] אי נמי אפלגא כי היכי דלא לפסדיה לשעבודיה דהאי נמי מידי דגרים לאפסודיה לממוניה הוא, אבל הכא דלית ליה פסידא משום הרויחא דחד לא מטרחינן ליה לאידך.

ועוד דאי ס"ד כיון דמהניא ביה מחאה לא יכיל לעכוביה עליה לגמרי, אפילו מחאה נמי לא ליבעי, דכל מידי דמתברר דלא הוה יכיל ההוא דקיימא עליה חזקה לעכוביה עליה דמחזיק בדינא לא צריך מחאה, דכי שבקיה משום דלא הוה יכיל לעכוביה עליה בדינא הוא דשבקיה. ומדחזינן דכל היכא דלא מחי ביה אית ליה חזקה ש"מ דאי הוה בעי האיך לעכוביה עליה מעיקרא מצי מעכיב, דאי לאו הכי לא הוה צריך מחאה.

וכ"ת אי הכי כולהו נמי הרחקות דתנן במתני' דמיחייבי לארחוקינהו למזיקין מן הניזקין, איפכא איבעי ליה לאשמועינן, דמרחקינן להו לניזק מן המזיק מקמי דליתיה, דלא לימעטה לרשותא דחבריה מהנך תשמישי. שאני התם, דרשותא דחבריה לגבי הנך ניזקי כשדה שאינה עשויה לבורות, דלא עבידא רשותא דחבריה להנך ניזקי [אלא] לתשמישא אחרינא עבידא ואי ממעיט לה מתשמישא דהני נזקי לאו היזקא הוא.

וכ"ת הא שדה העשויה לבורות דלנטיעה נמי קימא, וכי סמיך בור סמוך למצר קא ממעיט לה לארעיה דבר מצרא מנטיעת אילן עשרים וחמש אמה, ואפ"ה סגיא ליה בהרחקת שלשה טפחים. דל ארבע אמות דעבודת הכרם דהוה בעי לארחוקי לאילן משדה חבירו, ופלגא דאמתא דמיחייבינן ליה לבעל הבור לארחוקי מן המצר, פשו להו עשרים ופלגא דמימעטי מחמתיה דהאי בירא מנטיעת אילן. ותינח לר' יוסי דכיון דסבר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אשתכח דלא קא ממעיט ולא מידי, אלא לרבנן דאמרי מרחיקין מאי איכא למימר. לרבנן נמי לא קשיא, דיכלינא לאוקומי מתני' דמרחיקין בשדה שלא היתה קודם לכן עשויה לאילנות אלא לירקות או לתבואה וכיוצא בה, אבל בשדה העשויה לאילנות דכ"ע מודו דאינו סומך אלא לטעמיה דרבי יוסי אבל לרבנן לא. וקי"ל כר"י. וכ"ת לר"י (ואי) [מי] ניחא, מאי שנא אילן דפלג ביה ר"י ומאי שנא זרעים דמודי בהו ר' יוסי. אימר דפליג ר"י גבי אילן דמיירי חוץ לשלשה טפחים הסמוכין לכותל הבור, משא"כ בשלשה טפחים הסמוכין לכותל הבור דזרעים קשים לכותל כדקתני במתני' דמרחיקין את הזרעים מן הכותל, ומכל כותל משמע. תדע דבהדיא קאמרינן טעמא בגמרא (לקמן בבא בתרא יט,ב) מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח אלמא ארפויי מרפו ליה לארעא וכהיזקא דמרא הוא.

וכי תימא תינח גבי גפת ומלח וסיד וסלעים ואילן וכיוצא בהן, אלא תנור וכירים מאי איכא למימר, הא כל חצר נמי לא סגיא לה בלא תנור וכירים וכשדה העשויה לבורות היא, והוה ליה לאשמועינן דמרחיקין את הכותל מן המצר שלשה טפחים. ועוד הא גבי כותל בקעה דלחרישה ולזריעה קימא וקתני (לעיל בבא בתרא ב,א) אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה, אלמא בכונס לתוך שלו סגיא, אבל לארחוקי מן המצר לא מיחייב, ולא מצי חבריה למימר ליה למחר כריבנא וזרענא ומחייבת לי לארחוקי מן הכותל. שאני כותל מחיצה דעביד לאפסוקי בין שתי רשויות, דלא מצי חד מינייהו לעכוביה אבר מצריה למבנייה מטעמא דממעיט לה לתשמישתיה אלא היכא דקדים תשמישיה דניזק כגון חלונות וכיוצא בהן, אבל לארחוקי מחמת תשמישא דליתיה השתא התם לא. דמכי אתברר חולקיה דכל חד מיניהו זכה ליה בחולקיה לאפסוקי מחולקא דחבריה, ואי דוכתא דמיחייבי ביה תרויהו הוא בנו ליה באמצע ואי לא מאן דבעי מיניהו כונס לתוך שלו ובונה, דאי מחייבת ליה לארחוקי הא לא מפסיק לה רשותיה מרשותא דחבריה דהא קא שביק ליה מרשותיה כשיעור הרחקה. ועוד דאם כן לקתה מדת הדין, דאי מחייבת ליה לארחוקי לכותל מן המצר שלשה טפחים, אשתכח דיכיל חבריה לאשתמושי בכולא רשותיה עד המצר מאי דבעי ובעל הכותל לא יכיל לאשתמושי אלא מן הכותל ולפנים וקא מפסדת ליה מרשותיה שלשה טפחים לבד ממקום הכותל. אלא ודאי ש"מ דשאני כותל מחיצה מדינא דהבא לסמוך בצד המצר [ו]משאר מילי.

וכ"ת תינח כותל מחיצה וכולהו הנך, אלא גבי חלונות גופייהו, כי היכי דאשמעינן תנא (לקמן בבא בתרא כב,א) דהחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד"א, לישמעינן נמי דמרחיקין את החלונות מאויר רשות חבירו ד"א. כדמעיינת בה שפיר ולא מפקת להי למתני' וגמ' דילה מפשטיהו, בהדיא איתמרא בין במתני' בין בגמרא דילה. מתניתין, דתנן (לקמן בבא בתרא נח,ב) חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה. למאי, אי להיזק ראיה דלחזקה דגופיה דחלון, ל"ש מצרית ולא שנא צורית היכא דאתחזיק בה אית לה חזקה כדברירנא התם (סי' רעא), אלא לאו לעכובי עליה דבעל חצר כדין החלונות. ומדקתני יש לה חזקה ואין לה חזקה ש"מ דלאחזוקי בחצר נמי חזקה שראה וניפיס בעי, דלא אשכחן חזקה ברשות אחרים ביד חזקה, דאפילו בחזקה שאין עמה טענה דקילא מכולהו חזקות טענת ראה וניפיס מיהת בעיא, דשמעת מינה דכל כמה דלא אחזיק יכול למחות, ואפי' היכא דליכא היזק ראיה, דהא ברירנא דהאי תנא לאו חזקה דהיזק ראיה אתא לאשמועינן אלא חזקת החלונות בחצר הוא דאתא לאשמועינן. וכיון דאפילו אחזיק בהיזק ראיה זימנין דלית ליה חזקה בחצר כגון מצרי דאית ליה חזקה לקיומיה ואע"ג דאית ביה היזק ראיה מיהו לית ליה חזקה בחצר, אשתכח דחזקה דחצר לאו בהיזק ראיה תליא אלא חזקה באנפי נפשיה היא דחמירא טפי מדהיזק ראיה, וכל היכא דלית ליה חזקה כל כמה דלא אחזיק בה חזקה גמורה בין דאית בה היזק ראיה בין דלית בה היזק ראיה יכול לעכוביה עילויה כי היכי דלא תהוי ליה חזקה, דכיון דבעי חזקה חזקה בכדי לא קיימא.

ופלוגתא דר' זירא ור' אילעא (שם נט,א) נמי הכי דייקא, דהא אמתני' קימא, וכי היכי דמתני' לאו בחלון שיש בו היזק ראיה דוקא קאי אלא בחלון הפתוח בתוך ד"א לאויר חצר חבירו קאי, בין דאית ביה היזק ראיה בין דלית ביה היזק ראיה, תדע מדלא איירי במתני' אלא לענין חזקה דהרחקה, שמעתא דר' זירא נמי בהכי קימא. וקמ"ל דלמטה מד"א אפילו מצרי נמי יש לו חזקה בחצר ויכול למחות בו שלא יפתחנו ואע"ג דלית ביה היזק ראיה כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, למעלה מד"א אין לו חזקה בחצר וא"י למחות בו שלא יפתחנו, דאי משום דלא תהוי ליה חזקה בחצר הא אין לו חזקה ואי משום היזק ראיה כיון דלמעלה מארבע אמות הוא לית ביה היזק ראיה כדבעינן לברורה התם, והוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר. ור' אילעא אמר אפילו למעלה מד"א אין לו חזקה ויכול למחות, דאע"ג דלית ביה היזקא בחצר יכול למחות בו מטעמא דהיזק ראיה. וממילא שמעת מינה אפי' לטעמיה דר' אילעא דחלון שיש לו חזקה בחצר אע"ג דלית ביה היזק ראיה יכול למחות כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, דאי לאו הכי האי רבותא דנקט לענין א"י למחות אמאי אצטריך לאשמועינן גביה דאין לו חזקה, אלא לאו לאשמועינן רבותא כדברירנא. ועוד דאי לא אשמועינן דאין לו חזקה הוה אמינא האי דיכיל למחות לאו משום היזק ראיה הוא אלא כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, וכגון דאית ליה מלבן וכדר' יהודה, קמ"ל דאין לו חזקה ואפי' הכי יכול למחות:

דף יח עמוד א

כו. והא דתנן מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו וקא דייקינן מינה טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך ומתרצינן לה אליבא דרבא דכי ליכא כותל נמי לא סמיך, ליתא אלא לטעמיהו דרבנן דאית להו דאפילו במידי דלאו גיריה על המזיק להרחיק את עצמו, אבל לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו לא סלקא, דהני כולהו לכותל הוא דמזקי כדאמרינן טעמא בהדיא דהא קמ"ל דהני קשו לכותל, ומשום היזקא דכותל בלחוד הוא דמחייבינן להו לארחוקי, וכיון דליתיה לכותל ליכא גיריה ולא גרמא דגיריה הילכך לא מיחייבי לארחוקי. וקי"ל כר"י. וה"ה גבי זרעים ומחרישה ומי רגלים ותנור דכולהו הני כי ליכא כותל לאו גיריה נינהו ולא גרמא דגיריה. תדע דהני כולהי דקא משני רבא לא כי ליכא כותל נמי לא סמיך לטעמייהו דרבנן בלחוד קא משני ליה ולאו לטעמא דרבי יוסי, דהא גבי מתני' דמרחיקין את האילן מן הבור דפליג עליה רבי יוסי אפילו בדאיכא בור, וקא משני רבא דכי ליכא בור נמי לא סמיך, למאן, אילימא לר' יוסי אפילו כי איכא בור נמי סמיך, אלא לאו לרבנן, וה"ה נמי בהנך דלאו גיריה נינהו כי קאמרינן דלא סמיך לטעמייהו דרבנן קא אמרינן אבל לטעמא דר' יוסי לא. וקי"ל כר"י. וכי קא מקשינן מיניהי עליה דרבא הכי קא מקשינן, מדרבנן נשמע לר"י, דכי היכי דלטעמייהו דרבנן אע"ג דסבירא להו במידי דלאו גיריה על המזיק להרחיק את עצמו, הני מילי היכא דאיתיה לניזק בההיא שעתא דקא סמיך ליה האיך לניזק אבל היכא דליתיה לניזק בההיא שעתא סמיך ולא מצי אמר ליה למחר סמיכנא ומזקת לי, לר"י נמי דאית ליה במידי דהוי גיריה על המזיק להרחיק את עצמו הני מילי היכא דבעידנא דקא חפר איתיה [לבירא דהאיך] אבל היכא דבעידנא דקא חפר האי ליתיה לבירא דהאיך, אע"ג [דכל מרא ומרא] דקא מחי קא מרפי לה לארעיה והוו להו גיריה, כיון דהאי היזקא לא מזיק ליה לגופא דארעא אלא מחמת דלא חזיא לבורות ובעידנא דקא חפר האי ליתיה לבור דהאיך ולאו שדה העשויה לבורות היא לא מצי אמר ליה למחר בעינא למסמך ולא חזיא ארעאי לבורות, ואמטול הכי אצטריך לפרוקי בכל חדא וחדא לטעמייהו דרבנן דאע"ג דליכא כותל נמי לא סמיך אפילו במידי דלאו גיריה דא"ל למחר מימליכנא וסמיכנא, וה"ה לטעמיה דרבי יוסי במידי דגיריה כגון הבא לסמוך בור בצד המצר בשדה העשויה לבורות דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי:

כז. ת"ש לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו טעמא דאיכא אוצר הא ליכא אוצר סמיך. ולא מצי אמר ליה למחר עבידנא ליה להאי ביתא דידי דעילוי חנותך אוצר. ופריק דירה שאני. דכיון דעד השתא האי ביתא לדירה הוה קאי לא מצי אמר ליה למחר מימליכנא ועבידנא ליה אוצר שאין אדם עושה דירתו אוצר. וכי תימא הא ניחא ללישנא בתרא דאמרינן בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך, אלא להך לישנא דאמרי' בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי קשיא לרבא. להך לישנא נמי לא קשיא, דדירה שאני, דכי אמר רבא בשדה וכיוצא בה דעביד איניש דמימלך ועביד אפילו מידי דלאו אורחיה, אבל דירה לא עביד איניש לאימלוכי עליה למעבדה אוצר. דיקא נמידכי ליכא אוצר סמיך דקתני עלה בברייתא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. וש"מ טעמא דליתיה לאוצר דאין אדם עושה דירתו אוצר, דאי איתיה לאוצר אע"ג דאכתי לא הניח ביה תבואה מצי מעכיב. וכן הלכתא:

כח. ת"ש מרחיקין את האילן מן הבור עשרים [וחמש] אמה טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך. ולא מצי אמר ליה למחר ממליכנא ועבידנא בור. בשלמא להאי לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך מתני' בשדה שאינה עשויה לבורות אלא ללישנא קמא דאמרת דכי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי בשלמא לאביי ניחא כדאמרן אלא לרבא קשיא. ופריק לא כי ליכא בור נמי לא סמיך. ומקשינן אי הכי אימא סיפא אם האילן קדם לא יקוץ ואי דלא סמיך היכי משכחת לה. ופריק כדאמר רב פפא לקמן גבי חרדל ודבורים בלוקח הכא נמי בלוקח. כגון מי שהיה לו אילן בקצה שדהו או באמצעה ומכר מקצתה לאחר ושייר מקצתה לעצמו מן האילן ולהלן שנמצאו כשתי שדות ואילנו של זה סמוך לשדהו של זה, דכי האי גוונא ודאי אפילו רבנן מודו דלא מיחייב למיקץ, דמעיקרא כי נטע בדנפשיה קא נטע ולא הוה אתי מיניה הזיקא לאחריני לא לאלתר ולא לאחר זמן, וכי זבין ליה מקצת ארעא דסמיכא ליה לאילן להאי לוקח אדעתא דהכי זבין ליה. וכ"ש היכא דזבין מקום אילן ושייר את השאר לפניו. אבל הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. ודוקא לטעמייהו דרבנן אבל לר"י סמיך, דע"כ לא קאמר רבא התם אלא היכא דאתי למיסמך בור דהוו להו גיריה מטעמא דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי, אבל גבי נטיעת אילן לא משכחת לה אלא אליבא דרבנן דחיישי להזיקא דשרשין דאתו לאחר זמן, אבל לרבי יוסי לא משכחת לה, וקיימא לן כרבי יוסי, וכי קא מקשינן מינה לרבא משום דמדרבנן נשמע לרבי יוסי כדברירנא לעיל (סי' כו).

ברם צריך את למידע דכי יכלינן לאוקומה למתניתין בדזבין מקצת שדה ושייר מקצתה עם האילן לעצמו, הני מילי לטעמא דמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר, [ד]למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר לא משכחת לה אליבא דלישנא קמא אלא בדזבין ליה מקום אילן ללוקח, דאי שייריה לאילן לנפשיה, כיון דהאי אילן ממעיט לה לזביניה דלוקח מבורות מכי זבין ליה בטולי בטלה לחזקתיה דאילן מזביניה דלוקח, מידי דהוה אדינא דאחין שחלקו דאין להן חלונות זה על זה. ואע"ג דהאי פירוקא אליבא דרבנן הוא ואליבא דלישנא קמא, מדרבנן נשמע לדרבי יוסי במידי דהוי גיריה:

כט. ת"ש לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות ותני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. כלומר שלא יצטרך ליכנס לשדה חבירו לעבודת כרמו. והוא הדין לאילנו, דלאו דוקא נקט לעבודת הכרם. טעמא דמשום כדי עבודת הכרם הא לאו משום כדי עבודת הכרם סמיך ואע"ג דאיכא [שרשין ד]קא מזקי ליה. ולאו משום היזיקא דבור דמימליך למחר וחפר קא מקשינן, דאם כן (לימא) [למה] לי לאיתויי ברייתא דארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם כי היכי דלידוק מינה טעמא דמשום כדי עבודת הכרם הא לאו משום כדי עבודת הכרם סמיך, בלא האידיוקא נמי תיקשי ליה דשיעור הרחקת אילן מן הבור עשרים וחמש אמה הוא ואע"ג דארחיק נמי ארבע אמות ולאו כלום הוא. אלא כי קשיא לן משום היזיקא דאילנות וגפנים דחבריה קא קשיא לן, דקיימא לן דאילן הסמוך לחבירו בתוך ד"א מזקי אהדדי משום דינקי שרשין מהדדי טפי ומכחשי אהדדי (ולעיקרא) [ולעקירה] קיימי, דהא הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו דקיימא לן (לקמן בבא בתרא פא,א) דאית להו קרקע, היכא דמיקרבי להדדי בתוך ארבע אמות לית להו קרקע (שם פב,ב). ואי לאו דתני בברייתא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, הוה אמינא דהאי משום היזיקא דאילנות דמזקי שרשין להדדי הוא, השתא דתני עלה כדי עבודת הכרם סמיך למצר דהא סמוך לשדה חבירו קתני, ולא מצי חבריה למימר ליה למחר נטענא אנא אילן אחרינא סמוך למצר ומזקי לי שרשין דידך.

ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא. דמשום עבודת הכרם איכא משום היזק שרשין ליכא. ובדין הוא דהוה יכיל לשנויי לא תימא הא לאו כדי עבודת הכרם סמיך למצר בלא הרחקה כלל, אלא אימא טעמא דכדי עבודת הכרם הוא דמרחיק ארבע אמות הא לאו כדי עבודת הכרם בשתי אמות סגיא ליה דכי סמיך נמי חבריה מאידך גיסא מרחיק שתי אמות אחרניתא ואשתכח דמרחקי אילני מהדדי ארבע אמות [ו]לא מזקו אהדדי, אלא ניחא ליה לגמרא טפי לאוקומא בדמפסיק צונמא משום דיוקא דסיפא, היינו דאמרינן דיקא נמי דקתני היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. כלומר זה סומך אילנו לגדר מכאן וזה סומך אילנו לגדר מכאן, ואי דלא מפסיק צונמא [הכי] נמי דקמא מצי סמיך דהא סבירא לן דהבא לסמוך בצד המצר סומך, אלא בתרא היכי מצי סמיך הא קא מזקי שרשין להדדי, לימא מתני' רבי יוסי היא ולאו רבנן. אלא ודאי לא מיתוקמא האי מתני' אלא בדמפסיק צונמא דליכא למיחש להיזיקא דשרשין. ומקשינן אי הכי אימא סיפא היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכיב את המחרישה ואי דמפסיק צונמא שרשין מאי עבידתייהו. ופריק הכי קאמר אי לאו צונמא והיו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה. ושמעי' מינה דהא דקתני היה גדר בינתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, כולי עלמא לא פליגי דלא מתוקמא אלא בדמפסיק צונמא תותי גדר, דאי לאו הכי לא מצי בתרא למסמך אילנו לגדר עד דמרחיק ארבע אמות מאילנא דחבריה. מיהו פלוגתא דאביי ורבא הוא, לאביי דאמר הבא לסמוך בצד המצר סומך סמיך, לרבא דאמר אינו סומך [לא סמיך]. והני מילי לטעמייהו דרבנן, אבל לרבי יוסי לא שנא קמא ל"ש בתרא סמיך דלאו גיריה נינהו. וקי"ל כר"י:

דף יח עמוד ב

ל. ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה, קשיא לרבא. ודחינן לה כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דמשרה קשי לירק אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבורך מחרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי ואי דלא סמיך (לימא) [למה] ליה למימרא ליה הכי. כלומר אי דלא סמיך בעל דבורים מעיקרא מקמי דלסמוך בעל חרדל עד דמרחיק שיעור הרחקה מטעמא דהבא לסמוך בצד המצר, דהא לטעמא דרבי יוסי דבורים נמי מזקי ליה לחרדל, (לימא) [למה] ליה למימרא ליה הכי עד שאתה אומר לי כו', תיפוק לי דהא ארחיק ליה בעל דבורים. ואיכא לפרושה נמי הכי, ואי דלא סמיך חד מינייהו מעיקרא אמצרא דחבריה (לימא) [למה] ליה למימר ליה הכי, תיפוק לי דהא ארחיק ליה קמא. ולא מצית לאוקומא כגון שבאו שניהם לסמוך בבת אחת דאם כן אמאי מתיר [ר"י] בחרדל, כיון דלטעמא דר"י תרויהו מזקי אהדדי תרויהו מיחייבי (דמזקי) [לארחוקי] האי חצי שיעור והאי חצי שיעור, כדקי"ל דכל היכא דתרויהו מזקי אהדדי דתרויהו מיחייבי לסלוקי היזיקא, מידי דהוה אהיזק ראיה. אלא לא משכחת לה אלא דקדים בעל דבורים וסמיך בלא הרחקה ובתר הכי קאתי בעל חרדל למסמך, כפשטה דמתני' דקתני ואת החרדל מן הדבורים דמשמע דבעל דבורים קדים ובעל חרדל הוא דאתי השתא למסמך. וקאמר ליה בעל דבורים לבעל חרדל הרחק חרדלך מדבורי. דרבנן סברי כיון דחרדל מזיק להו לדבורים ודבורים לא מזקי ליה לחרדל מיחייב בעל חרדל לארחוקי, ורבי יוסי סבר חרדל ודבורים תרויהו מזקי אהדדי ואע"ג דקדים בעל דבורים תרויהו כהדדי נינהו, דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דר' יוסי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה, בין קדים בין לא קדים חדא דינא הוא כדאסיקנא לקמן אליבא דרבנן, וכיון דכי הדדי נינהו דינא הוא דלא ליחייב לבעל חרדל לארחוקי מדבורים טפי ממאי דמחייבינן ליה לבעל דבורים לארחוקי מחרדל, אלא או תרווייהו מרחקי מהדדי האי חצי שיעור והאי חצי שיעור או תרויהו סמיכי למצר. ומהאי טעמא הוא דמתיר רבי יוסי בחרדל בלא הרחקה, מטעמא דסמיך בעל דבורים מעיקרא למצר בלא הרחקה וקא בעי השתא לחיובי לבעל חרדל לחודיה לארחוקי, דאי הוה ניחא ליה לחד מינייהו לארחוקי מן המצר השתא חצי שיעור הוה מחייבינן ליה לאידך נמי לארחוקי חצי שיעור.

נ"א ואי דלא סמיך היכי משכחת לה, כלומר היכי משכחת ליה דצריך למימר ליה הכי, תיפוק לי דהא ארחיק ליה בעל דבורים מעיקרא חצי שיעור כדברירנא. פ"א, היכי משכחת לה, כלומר היכי משכחת לה דמתיר בחרדל כיון דתרויהו מזקי אהדדי וליכא דין קדימה לחד מיניהו כדברירנא תרויהו נמי בעו רחוקי, אלא לאו דסמיך בעל דבורים ברישא.

אמר רב פפא בלוקח. כלומר לעולם דלא סמיך חד מיניהו מעיקרא אמצרא דחבריה, [ו]משכחת לה בלוקח, כגון שהיה לו למוכר חרדל ודבורים סמוכין זה לזה בשדהו ומכר אחד מהן לאחר ושייר את השני לעצמו או שמכר את אחד מהן לאחד והשני לאחר, דמעיקרא כי סמיך מוכר דבורים או חרדל לדנפשיה קא סמיך, וכי זבין ליה [חד] מיניהו ללוקח אדעתא דליקום כל חד מינייהו במאי דמטי ליה בעידן זביני בחולקיה הוא דזבין. ודוקא אליבא דמ"ד מוכר בעין רעה מוכר כדבעינן לברוריה לקמן (ד"ה ואי). ובכי האי גוונא הוא דמתיר ר' יוסי בחרדל, דתרויהו כהדדי נינהו ולא מיחייב חד מיניהו לארחוקיה מחבריה, ואפילו היכא דקדים חרדל לדבורים או דבורים לחרדל, דקדימה ברשותא דחד לאו קדימה היא, אבל הבא לסמוך בצד המצר של חבירו אימא לך אינו סומך.

ומקשינן אי בלוקח אמאי מרחיק. כלומר לרבנן כי איכא דבורים נמי אמאי מרחיק חרדל, הא כי קא נחתי תרויהו מעיקרא אדעתא דהאי חרדל והני דבורים קא נחתי כדפרישנא. ואיכא נוסחי דאית בהו [אי] בלוקח כי איכא ירק אמאי מרחיק, כלומר אי בלוקח, דכוותה גבי משרה נמי בלוקח, כי איכא ירק אמאי מרחיק. וקשיא לן להני נוסחי, אליבא דמאן קא קשיא ליה, אי אליבא דרבנן מאי שנא משרה וירק דקא קשיא ליה, אדרבא תיקשי ליה חרדל ודבורים דעסיק בהו ואתי, דכי אוקימנא בלוקח משום סירכא דחרדל ודבורים הוא דאוקימנא, ואי לר' יוסי קא קשיא ליה היינו קושיא בתרא דאקשינן ועוד אפילו משרה וירק נמי. אלא על כרחיך אליבא דרבנן קא מקשינן ואחרדל ודבורים קאי, לרבנן אמאי מרחיק, כיון דכי זבנה האי מוכר להאי פיסקא הוה בה משרה או כרישין או חרדל זכה ליה בגויהו ותו לא מצי מוכר ולא לוקח שני דזבניה לפיסקא תנינא אמצריה מהאי מוכר לעכובי עליה, דלית ליה ללוקח שני אלא מה ששייר ראשון. ואין צריך לומר מוכר גופיה דלא מצי לעכובי עילויה דאיהו גופיה הוא דזבין ליה האי נזקא בארעיה לדברי הכל, והוא הדין היכא דמכר מקצת שדהו ושייר מקום חרדל לפניו למאן דאמר מוכר בעין רעה [מוכר], דלוקח כי נחית אדעתא דהאי נזקא קא נחית.

ועוד (ודאי) [מאי] טעמיה דרבי יוסי. גבי חרדל, דקתני מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק [דבורך] מחרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי, דמשמע טעמא דבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי דהוה ליה בעל דבורים נמי מזיק ובעל חרדל ניזק, הא לאו הכי דהוה ליה בעל דבורים ניזק ולאו מזיק ובעל חרדל מזיק מיחייב בעל חרדל לארחוקי, כי הוי בעל חרדל לחודיה נמי מזיק כיון דלוקח כי האי גוונא לא מיחייב לארחוקי כלל דמעיקרא כי נחית בעל דבורים אדעתא דהאי חרדל קא נחית וסבר וקביל. ועוד מאי שנא דמתיר בחרדל לחודיה וירק כי האי גוונא נמי לישרי.

אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה. כלומר לא תוקמא למתני' בלוקח דאם כן כי איכא ירק אמאי מרחיק, אלא כגון דקדים בעל דבורים ובעל ירק וסמיך מדעתא דנפשיה מקמי דלעביד חבריה משרה וחרדל. וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה וכי ליכא דבורים סמיך חרדל. וכי תימא מאי טעמייהו דרבנן, דסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו, בין קדים בין לא קדים, ואשתכח דלכי סמיך אידך ירק מחייבינן ליה לבעל משרה לארחוקי, ומהאי טעמא הוא דשבקינן ליה מעיקרא למיסמך, דלכי עביד חבריה ירק מסליק לה איהו למשרה דיליה וליכא היזיקא, מיהו כל כמה דלא סמיך ניזק לא מיחייב מזיק לארחוקי דהשתא מיהת לא מזיק הוא. ועדכאן לא קאמר רבא הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אלא גבי בור דמעידנא דסמיך מזיק הוא דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי. ואע"ג דלכי עביד חבריה בור טיים ליה איהו לדיליה, מאי דאפסיד בארעיה אפסיד. והוא הדין גבי אילן דאע"ג דלכי עביד חבריה בור או נטע אילן אחרינא בדידיה קיץ ליה איהו לדיליה, מאי דאפסיד שרשין בקרקע דחבריה אפסיד ולא מסתלק פסידיהו בהכי. ומתני' דקתני אם אילן קדם לא יקוץ, ללישנא בתרא דרבא בשדה שאינה עשויה לבורות מיתוקמא, אבל ללישנא קמא בלוקח הוא דמתוקמא. אבל גבי משרה וירק וכיוצא בהן דכי מסלק להו מסתלק פסידיהו לגמרי מודי דסמיך. ולפום הדין שנוייא דרבינא תו לא צריך לשנויי גבי ריחיים ותנור וכולהו הנך כדקא משנינן מעיקרא, דהא כולהו דומיא דמשרה וירק נינהו וכי מסליק להו מסלק הזיקיהו לגמרי. וכי תימא אי הכי הא דתניא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר לימא דלא כרבנן, דאי רבנן הא אמרת אע"ג דקדים נמי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא להו. כי אית להו לרבנן האי סברא היכא דהדר סמיך ניזק מידי דאורחיה, דכיון דמעיקרא אורחיה הוא לא מהנייא ליה למזיק ההיא קדימה דקדים אלא במה דלא סמיך ניזק, אבל במידי דלאו אורחיה דניזק מהניא ליה למזיק קדימה דיליה, והכא מידי דלאו אורחיה דניזק הוא כדקמשנינן בהדיא (לעיל ע"א) דירה שאני שאין אדם עושה דירתו אוצר.

דף יט עמוד א

ודייקינן מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו אי הכי אפילו משרה וירק נמי לא ליבעו רחוקי. ואסיקנא ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק נמי לא בעו רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרויהו מזקי אהדדי. וכיון דכי הדדי נינהו דינא הוא (אלא) [דלא] לחייביה לבעל חרדל לארחוקי מדבורים טפי ממאי דמחייבינן ליה לבעל דבורים לארחוקי מחרדל, כדברירנא לעיל (ד"ה ת"ש) למאי דס"ד מעיקרא לטעמיה דר"י. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בביניתא לא משכחא ליה ואי בטרפא הדר פארי. כלומר אי משום דאכלי ליה דבורה לביניתא שהוא זרע עצמו שנזרע בקרקע לא משכחא ליה לפי שהוא מכוסה בעפר, ואי בטרפא הדר פארי, דא"נ אכלי ליה דבורים לטרפי' צמחו של חרדל חוזרין וצומחין וליכא פסידא בהכין. וליכא למיחש דילמא הדרי ואכלי ליה לההוא דהדר פארי אי נמי לזרעא דסליק ביה, דמגו דכאיב ליה פומייהו מאכילה קמייתא תו לא הדרי עילויה. מיהו חרדל ודאי מזיק להו לדבורים, דמגו [ד]אכלי ליה לטרפא דחרדל נעשה פיהן חד וחוזרות ואוכלות את דובשנן. ואית דמפרשי אי בביניתא שהוא גרעין של זרע לא משכחא ליה לפי שהוא מכוסה בשרביט. ולא דייק, דהא טרפא קמא קדים לההוא ביניתא, ואי איכא למיחש דלבתר אכילה קמייתא הדרי למיכל ביניתא הדרי נמי אטרפא דהדר פארי ואע"ג דלא משכחי לה משכחינן ליה לטרפא, וא"כ כי הדר פארי מאי הוי הא קא הדרי ואכלי ליה, אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא.

הדין הוא פירושא דאסתבר לן בהא שמעתא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אפשטה דמתני'. מיהו חזינא להו לרבוותא דמפרשי ליה להאי שינויא דרב פפא דמוקים לה למתני' בלוקח כגון שעשה המוכר משרה בתוך שדהו או שזרע שם חרדל ואח"כ מכר מקצתה הסמוך למשרה או לחרדל והלוקח סמך שם ירק למשרה או דבורים לחרדל. ושנוייא דרבינא נמי דלא מוקים לה בלוקח אלא כגון [דסמיך] חד מינייהו מעיקרא בצד המצר הכי נמי מוקמי לה בדסמיך בעל חרדל ברישא. והאי פירושא לא דייק. חדא דפשטא דמתניתין דקתני מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים בדקדים ירק ובצלים ודבורים משמע, דקאתי בר מצרא למסמך [וצריך להרחיק] משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים דומיא דשאר הרחקות דאיירי בהו במתני', דמסתמא בדקדים ניזק מיירי אלא היכא דפריש בהדיא דקדים מזיק כדקא פריש גבי אילן אם האילן קדם לא יקוץ. תדע דהא רישא דההיא מתני' דקתני מרחיקין את האילן מן הבור סתמא בדקדים בור הוא דמתוקמא כדדיקינן בהדיא גבי פלוגתא דאביי ורבא (לעיל בבא בתרא יז,ב) התם הוא דבעידנא דקא נטע איתיה לבור, וה"ה גבי שאר הרחקות. וגבי משרה וירק גופייהו קא דייקינן טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. ותירוציה דרבינא נמי דהוא מסקנא דשמעתא בהכי סליק, דשמעת מינה דמתני' דקתני מרחיקין את המשרה בדקאתי למסמך משרה לבתר דאיתיה לירק עסקינן, דאי בדקדים משרה והא קמ"ל דכי אתי ירק בתר הכי מרחיק משרה ותו לא מצי למידק מינה דכי ליכא ירק סמיך לכתחילה אלא דאי קדים וסמיך כל כמה דליכא ירק לא מרחיק, (ו) א"כ האי הא ליכא ירקסמיך הא ליכא ירק לא מרחיק מבעי ליה, אלא לאו ש"מ בדקדים ירק. וה"ה גבי מרחיקין את החרדל מן הדבורים למאי דס"ד מעיקרא כי איירי בה אליבא דרבנן כירק לגבי משרה דמו. והוא הדין במימריה דר"י כיון דלאיתפלוגי עלייהו דרבנן הוא דאתא על כרחיך כי איירי ר' יוסי בההוא אנפא גופיה דאיירו רבנן הוא דאיירי. ודקא קשיא לן נמי מדר' יוסי אי דלא סמיך (לימא) [למה] ליה למימרא ליה הכי, לאו לאוקומה בדסמיך בעל חרדל ברישא קא דייקינן, דעל כרחיך בין דסמיך בעל חרדל ברישא בין דסמיך בעל דבורים ברישא מיתוקם מימריה דרבי יוסי שפיר, דכיון דסמיך חד מיניהו בלא הרחקה (ו) צריך למימר ליה האי טעמא דעד שאתה אומר לי כי היכי דלא לחייביה לדידיה לארחוקי.

וכיון דאיתברר דמשכחת לה לטעמיה דר"י בין דקדים חרדל בין דקדמי דבורים ואילו מימרא דרבנן לא סליק שפיר אלא בדקדמי דבורים, על כרחיך סוגיא דגמרא דקארי לה באנפא דסליק שפיר אליבא דתרויהו קרי לה, דהיינו בדקדמי דבורים. ואע"ג דמאן דקארי ליה לסיועי דוקיא קמא דקא דייקינן טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה קארי לה, וה"ה גבי חרדל דכי ליכא דבורים סמיך חרדל, כיון דלר"י חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי כי מוקמינן לה נמי בדקדמי דבורים שמעת מינה, דמדבורים לר"י נשמע חרדל לרבנן, דכי היכי דלר"י כי ליכא דבורים סמיך חרדל.

מיהו רב פפא דאוקמא בלוקח לאו בדקדים חד מיניהו אוקמא, אלא הכי קאמר, לעולם דלא סמיך חד מיניהו אמצרא דחבריה, ומשכחת לה דהוו סמיכי חרדל ודבורים גבי מוכר מקמי דזבנה לחד מיניהו ללוקח כדפרישנא. תדע דאי הוה איפשר ליה לרב פפא לאוקומה בדלא הוה ליה למוכר אלא חד מיניהו לא הוה מוקים לה אלא בדהוו ליה דבורים [ו]קאתי לוקח למסמך להו חרדל אי נמי דזבין דבורים וקאתי מוכר למסמך להו חרדל כפשטא דמתני'. ועוד דכי האי גוונא לא הוה יכיל גמרא לאקשויי ליה אי בלוקח אמאי מרחיק, דכיון דקדמי דבורים דינא הוא לארחוקי חרדל מיניהו. אלא משום דרב פפא כי טרח לאוקומה בלוקח לתרוצי קושיא דקשיא לן מדר' יוסי קא טרח, ואי דלית ליה אלא חד בין דקדמי דבורים בין דקדים חרדל וקאתי אידך בתר זביני דלוקח למסמך דבורים לחרדל או חרדל לדבורים, לרבי יוסי דאמר חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי כיון דס"ד מעיקרא דעל המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה מיחייב בתרא לחודיה לארחוקי, דהא קמא אפילו לרבנן לא מיחייב לארחוקי כדקתני בהדיא גבי אילן ובור דאוקימנא בלוקח אם האילן קדם לא יקוץ. ובשמעתין נמי דקא מקשינן ליה לרב פפא לטעמייהו דרבנן אי בלוקח אמאי מרחיק מטעמא דקדים גבי מוכר לזביניה דלוקח קא מקשינן, דשמעת מינה דפשיטא לן דכל נזקא דקדים גבי מוכר מקמיה זביניה דלוקח לא מיחייב מריה לארחוקי ואפילו לרבנן וכ"ש לר"י. וכיון דקמא דקדים גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח לא מרחיק, על כרחיך בתרא דאתא לבתר זביניה דלוקח לר' יוסי דסבר דתרוייהו מזקי אהדדי מחייב לארחוקי דאיהו הוא דעביד השתא שלא ברשות מידי דמזיק ליה לקמא ועל המזיק להרחיק את עצמו. וא"כ לרב פפא דטרח לתרוצי מימריה דר"י דסבר דלא מיחייב חד מינייהו לארחוקי היכי מוקים ליה באנפא דהוי דינא לדברי הכל דליחייב חד מיניהו לארחוקי, נהי כי מתוקמא ליה כהלכתיה דרבי יוסי לא דייק לאוקומה אליבא דרבנן ולא נמי כי דוקיא דר"י אלא דלא כי טעמיה ודלא כהלכתיה היכי אוקמא. ועוד גמרא גופיה כי אקשי ליה מאי טעמיה דר"י, אדקשיא ליה טעמיה תיקשי ליה הלכתיה. אלא משום דכי אוקמה רב פפא לדרבי יוסי בלוקח באנפא דלא שייך ביה חיוב הרחקה גבי חד מינייהו הוא דאוקמא, דלישנא דמתיר בחרדל לסמוך לדבורים משמע, דשמעת מינה דלא מיחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה. וברייתא נמי דיקא דקתני עד שאתה אומר לי כו', דאלמא חרדל ודבורים לר"י כהדדי נינהו.

ואי הוה מיתוקם שנוייה דרב פפא לא הוה מיתוקם ליה אלא אליבא דרבנן דאמרי (להלן בבא בתרא סג,ב) מוכר בעין רעה מוכר ואמטול הכי לא מיחייב חד מינייהו לארחוקי מחבריה, מוכר לא מיחייב דהא בעין רעה מוכר, לוקח נמי לא מחייב דהא מוכר גופיה [הוא] דזבין ליה האי נזקא דארעיה ואפילו אחריות דעלמא קביל עילויה וכ"ש אחריות דנפשיה, אבל לר' עקיבא דאמר (שם) בעין יפה מוכר, בין דזבן לוקח חרדל בין דזבין דבורים, כיון דחרדל ודבורים לרבי יוסי תרויהו מזקי אהדדי מיחייב מוכר לארחוקי נזקיה מלוקח, דמכי זבין ליה דבר הניזק ללוקח בטולי בטלה לחזקה דדבר המזיק מעילויה, מידי דהוה אאחין שחלקו דאין להן חלונות זה על זה מטעמא דמוכר בעין יפה מוכר כדברירנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב עמ' לו ד"ה וכיצד). דאמר מוכר בעין רעה מוכר קא מקשי' ליה דכיון דלא מתוקם ליה טעמיה דר"י אלא בהכי טעמא דרבנן נמי בהכי בעי לאוקמי, דלא פליגי רבנן ור"י אלא בדבורים אי מזקי ליה לחרדל ואי לאו, דלרבנן דאמרי לא מזקי ליה מיחייב לארחוקי חרדל מדבורים, ולר"י דאמרתרויהו מזקי אהדדי כיון דלוקח הוא לא מחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה, אבל בעין יפה ועין רעה לא פליגי. ואי לאו שאר קושיין דאקשו ליה אפשר דהוה דחיק לשנויי דבעין יפה ועין רעה נמי פליגי, וכגון דזבין ליה דבורים ללוקח ואליבא דמאן דאמר בעין יפה מוכר, אלא כיון דאידחי שינויי מהנך קושיין אחרניתן לא טרח לתרוצי קושיא קמא דאקשו ליה.

וכ"ת א"כ הא דאמרינן גבי תיובתא דמרחיקין את האילן מן הבור כדאמר רב פפא בלוקח הכא נמי בלוקח הא לא דמו להדדי, דאלו גבי חרדל ודבורים קא מיירי בדהוו תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח ואלו גבי אילן ובור קא מיירי בדהוה אילן לחודיה גבי מוכר. מידי איריא, הא כדאיתא והא כדאיתא, הכא גבי חרדל ודבורים דלר' יוסי תרויהו מזקי אהדדי ולא מיירי בדין קדימה אלא באנפא דלהוו תרויהו כהדדי ולא ליחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה, מיירי בדהוו תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח, התם גבי אילן ובור דמיירי בדין קדימה כדקתני אם האילן קדם לא יקוץ על כרחיה צריך לאוקומה בדקדים אילן לחודיה גבי מוכר והדר זבין ליה חד מיניהו ללוקח, לא מיתוקמא ליה משום דקשיא רישא דקתני אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים, ואי בדקדמי תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח כי קדם בור אמאי קוצץ הא כי זבניה לוקח לבור או אילן בתר הכי מאי דזבין ליה מוכר הוא דזבן, וקדימה ברשותא דחד לאו קדימה היא, ואמטול הכי צריך לאוקומה בדקדים אילן לחודיה ברשותיה דמוכר מקמי זביניה דלוקח. ורישא דקתני אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים בדקדים בור לחודיה ברשותיה דמוכר מקמי זביניה דלוקח, דכי זבניה לוקח לאילן או לבור ממוכר אית ליה דין קדימה. וכי אוקימנא כדרב פפא לאו לדמויינהו להדדי בכולהו אנפי אוקימנא אלא למימרא דתרויהו כי סמיך מזיק לא בצד מצרא דאחריני סמיך אלא אמצרא דנפשיה סמיך, ומשכחת להו לתרויהו בלוקח, מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. והכי איתברר לך דלא מיתוקמא סוגיא דשמעתין כפשטא אליבא דהלכתא אלא כדפרשינן.

אשתכח השתא דס"ל לר"י דעל הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק לא בעו רחוקי, וכ"ש כרישים ובצלים וחרדל ודבורים. וקיימא לן כר"י, דהא איפסיקא הלכתא לקמן (בבא בתרא כה,ב) כוותיה. אלא מיהו כי איפסיקא הלכתא כוותיה הני מילי למאי דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו, אבל למאי דקאמר דדבורים מזקי ליה לחרדל לית הלכתא כוותיה, דאי לטעמיה דר"י כיון דס"ל דדבורים נמי מזקי ליה לחרדל הוה מחייב בעל דבורים לארחוקיה דגיריה נינהו וקי"ל מודה ר"י בגיריה, ואלו לרבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה, ובהא לא איפסיקא הלכתא כר"י, הלכך הלכתא בהא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וחרדל נמי אע"ג דמזיק להו לדבורים, כיון דלא מזיק להו אלא מחמת דאכלי ליה וקי"ל כרבנן דאמרי דלא משכחי ליה דבורים לחרדל אלא בטרפא לאו הזיקא דשכיח בשעת זריעה הוא ולאו גיריה הוא, ובמידי דלאו גיריה קיימא לן כרבי יוסי, ואשתכח דלא מחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה:

לא. ושמעינן מיהא דבעלמא לאו לוקח, אע"ג דקדים מזיק, אי לבתר דסמיך נמי קא הוי גיריה מחמת מעשה אחרינא דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק לאו בהדי דסמיך, מיחייב לארחוקי ואפילו לר"י. ואי לא קא הוי גיריה אלא מחמת מעשה קמא דסמיך מקמי דליתיה ניזק, כיון דבעידנא דסמיך מזיק מפסק פסיקיה גיריה אע"ג דכי הדר סמיך ניזק קא מטי ליה הזיקא מיד לאו גיריה הוא, דמידי דהוי גיריה משעת הנחה בעינן דומיא דגיריה דעלמא, אבל הכא כיון דבשעת הנחה לא אתי מיניה הזיקא דהא ליתיה לניזק בההיא שעתא, כי קא סמיך בדין קא סמיך, אימת מטי הזיקא לכי סמיך ניזק, כיון דההיא שעתא לא קא עביד מזיק ולאו מידי לאו גיריה נינהו ולאו גרמא דגיריה נינהו, והיינו פלוגתיהו. ומנא תימרא דכי הוי גיריה מחמת מעשה אחרון דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק או בהדי דסמיך ניזק איחייב לארחוקי ולא מהניא חזקה דמעשה ראשון למעשה אחרון, מדאמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו, בין קדים בין לא קדים, ועד כאן ל"פ ר' יוסי עלייהו דרבנן אלא במידי דלאו גיריה אבל בגיריה מודה להו. ועוד דמדרבנן במידי דלאו גיריה נשמע לר' יוסי במידי דהוה גיריה, מידי דלאו גיריה לרבנן לאו אע"ג דאית ליה חזקה כי קדים מזיק מקמי דליתיה ניזק לא מהניא ליה ההיא קדימה למהוי חזקהלהיזקא דאתי מיניה לבתר דסמיך ניזק, מידי דהוי גירי לר' יוסי נמי, אע"ג דאית ליה חזקה כי קדים מזיק מקמי דליתיה ניזק לא מהניא ההיא קדימה למהוי חזקה להיזקא דאתי מחמת מעשה אחרון דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק. תדע דהא גבי מעשה דפפי יוכנאה (לקמן בבא בתרא כה,ב) דמנעינהו להנך עצארי דהוו דיקי שושמי בשבבותיה ואע"ג דהוו קדימי לאפדניה, דכיון דכי נידא אפדנא השתא לאו מחמת מעשה דמעיקרא קא נידא אלא מחמת מעשה דהשתא קא נידא, כמאן דמתחלי מהשתא דמי דלא מהני מעשה ראשון דהוה מקמי דליתיה ניזק למהוי חזקה (למהוי) [למעשה] אחרון דקא עבדי בתר דאתא ניזק. וה"ה גבי היזק ראיה, היכא דקדים חלון דבעל עליה לחצר דחבריה דאי לבתר דהוי חצר נפלה עליה דבעל חלון וקא בעי מהדר ולמבני לה ולמפתחיה לחלון לההיא חצר מנעינן ליה, דאע"ג דקדים מעיקרא לא מהניא קדימה דמעיקרא דהוו פסיקי גיריה למהוי חזקה למעשה אחרון דהוי גיריה. וה"ה גבי כל מידי דהוה גיריה בעידן מעשה אחרון או גרמא דגיריה.

והני מילי היכא דההוא מעשה ראשון דקדים דהוה אתי מיניה היזיקא אסתלק ליה לגמרי, אבל היכא דההוא מעשה ראשון דקדים דאתי הזיקא מיניה לא אסתלק לגמרי אע"ג דפסקי גיריה בנתים כמאן דלא פסיקי דמי וקיימא ביה חזקה למזיק. ונפקא מינה לרפת בקר וחנות של נחתומין ושל צבעים דאע"ג דפסיק הבלא וריחא מינייהו מקמי דליתי אוצר, כיון דכי אתי אוצר אכתי איתא לרפת גופה ולחנות גופה דהוו קדימי לאוצר והוו קביעי למיתי הבלא וריחא מיניהו, כי הדר מריהו ומוקים להו לבקר בההוא רפת ולמעבד עיבידתיהו בחנות לא מצי בעל האוצר לעכובי עלויה, כדקתני בהדיא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר, ולא פליג בין היכא דפסיקא גיריה ביני ביני להיכא דלא פסיקי. והוא הדין לחנות של נחתומין ושל צבעים, דחד טעמא נינהו. ולא דמי לעובדא דשושמי, דשאני התם דלא אחזוק במידי דקביעא תשמישתיה אלא במעשה בעלמא וקמא קמא דפסיקי גיריה לא הוה חזקה למעשה דבתריה. ומעשה דהנהו אומני (לקמן בבא בתרא כג,א) דקאמר להו אביי לרב יוסף הא אחזוקי, ואי לאו דהוו דמו ליה לרב יוסף כקוטרא ובית הכסא הוה קיימא להו חזקה, ואע"ג דכל יומא הוו עבדי מעשה דמהני למהוי גיריה או גרמא דגיריה, ההוא משום דהוה איתיה לניזק מעיקרא בעידנא דסמיך מזיק, דכיון דאתברר ליה היזיקיה ושתיק אחולי אחיל ואמטול הכי מהניא חזקה דמעשה ראשון למהוי חזקה למעשה אחרון.

והני מילי בעלמא דלאו לוקח. אבל בלוקח, אי זבין ליה מוכר מידי דמזיק ליה לההוא שיורא דשייר לנפשיה תו לא מצי לחיוביה לסלוקיה נזקיה לא איהו ולא לוקח שני דאתי מחמתיה, דאפי' למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר הני מילי כגון דרך וכיוצא בו דאמר ליה כי זביני לך אדעתא דלתהני לי מההוא שיורא דשיירי לנפשאי כדמעיקרא, אבל לסלוקיה ללוקח ממאי דזבין ליה לא, דאיהו מיחייב באחריותיה ללוקח ואפילו באחריות דאתיא מעלמא וכל שכן באחריות דאתי מחמתיה. וכל שכן למאן [דאמר] מוכר בעין יפה מוכר. ואי מוכר הוא דשייריה לדבר המזיק (דאמר) לנפשיה וזבין ליה לדבר הניזק ללוקח, מסתמא מיחייב מוכר לסלוקיה לנזקיה מיניה, דמוכר בעין יפה מוכר וסלוקי הוא דסליק חזקתיה מעלוי לוקח, והוה כמאן דאתי מהשתא למסמך ליה דבר המזיק, מידי דהוה אאחין שחלקו דאין להם חלונות זה על זה, דקיימא לן דטעמא דמילתא משום דסבירא לן דלקוחות הוי הוא ומוכר בעין יפה מוכר כדאיתא בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סה,א), וכבר ברירנא להא מילתא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב עמ' לו ד"ה וכיצד), והתם ארוחנא בה טפי. ושנויא דשני רב פפא בלוקח וקושיא דאקשינן ליה אי בלוקח אמאי מרחיק, ליכא למילף מיניהו מידי אליבא דהלכתא במידי דהוי גיריה או גרמא דגיריה, אלא היכא דזבין ליה מוכר לדבר המזיק ללוקח ושייריה לדבר הניזק לנפשיה דכי האי גוונא ודאי על המוכר להרחיק את עצמו כדברירנא לעיל:

לב. הרי אמרו ולא נברכת הכובסין אלא א"כ הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן. והוא הבקיע שמחמיצין בו הבגדים בנתר ובמים. אבל מן המנדיאן [והוא] הבקיע שמכבסין בו הבגדים וחובטין אותן במקל והמים נתזין עד למרחוק צריך להרחיק מן הכותל ארבע אמות. ומנדיאן לשון נתיזה הוא, ותרגום ומזה (במדבר יט,כא) ותמדי. תניא נמי הכי נברכת הכובסין ארבע אמות. כלומר צריכה הרחקה ארבע אמות. והא אנן תנן שלשה טפחים אלא לאו שמע מינה כאן מן המחמצן כאן מן המנדיאן. מן המחמצן שלשה טפחים מן המנדיאן ארבעה אמות. רב חייא בריה דרב איויא מתני לה בהדיא אלא אם כן הרחיק משפת (מנדיאן) [מחמצן] ולכותל שלשה טפחים. דהני מחמצן ומנדיאן תרוייהו גבי הדדי עבדי להו, כדתניא במועד קטן (ח,ב) הנברכת והבקיע ואמר רב כהנא גוהה ובר גוהה, וגוהה היינו מנדיאן והוא אתרא רויחא ומיניה ולכותל ארבע אמות, ומתקני בסופיה דוכתא דלכמורי ביה מאני, והיינו מחמצן, ומשפתו צריך להרחיק ג' טפחים וסד בסיד:

לג. איבעיא להו וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן. כלומר רישא דקתני אלא אם כן הרחיק מכתלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד, וסד בסיד תנן דמשמע דתרוייהו בעינן, או דילמא או סד בסיד תנן דבחדא מיניהו סגיא. ופשטינן פשיטא דוסד בסיד תנן דאי ס"ד או סד בסיד תנן ליערבינהו בהדי בבא דסיפא דתאני עלה או סד בסיד וליתנינהו בהדי הדדי וליתני עלייהו או סד בסיד. ואע"ג דדחינן דילמא משום דלא דמו האי היזיקא להאי הזיקא, שינויא בעלמא הוא (דלא) [ולא] סמכינן אשנוייא:

לד. והא דתניא רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד [וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד]. סברינן למידק מינה טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא צריך כולי האי, ואי ס"ד מתני' דמיירי בדלא בא בידים וסד בסיד תנן, מאי איריא דתני בברייתא בא בידים, כי לא בא בידים נמי הא אמרת תרוייהו בעי. אלא לאו מדנקט בא בידים ש"מ דהיכא דלא בא בידים בחד מינייהו סגיא, ומתניתין או סד בסיד תנן. ואסיקנא דהוא הדין דאע"ג דלא בא בידים תרווייהו בעי, ומתני' וסד בסיד תנן, ובא בידים אצטריכא ליה סד"א כיון דבא בידים לעביד רוחא טפי משלשה טפחים קמ"ל:

לה. תנן התם במה טומנין ובמה אין טומנין [אין טומנין] לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין. ודייקינן מאי שנא הכא גבי נזקין דקתני סלעים ולא קתני חול. דתנן מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חברו שלשה טפחים ואלו חול לא קתני, ומאי שנא [התם] לגבי הטמנה דקתני חול ולא קתני סלעים. הא חול וסלעים תרוייהו חד טיבעא אית להו וכולהו מין סלעים נינהו אלא דהאי מיפריך איפרוכי והאי לא מיפריך, ולא שנא גבי נזקין ולא שנא גבי הטמנה טעמא דגפת וזבל ומלח וסיד משום דבני הבלא נינהו, וכיון דטעמא דנזיקין והטמנה תרוייהו משום הבלא הוא וסלעים וחול תרוייהו כי הדדי נינהו, מאי שנא הכא דתני סלעים ולא קתני חול ומאי שנא התם דקתני חול ולא קתני סלעים. וא (פ) סקה רבא התם גבי הטמנה היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דמשברי לה לקדרה ולא עבידי אינשי לאטמוני בהו, וכי קתני להו גבי נזקין נמי מהאי טעמא קתני להו משום דסתרי ליה לכותל ולאו משום הבלא, והאי דתאני להו גבי גפת וזבל ומלח וסיד משום דשוו בשיעור הרחקה דידיהו. והכא היינו טעמא דלא קתני חול כדקתני התם גבי הטמנה משום דמי חמימי חמים ומי קרורי קריר. מי חמימי חמים, דכי משכח מידי דחמים איידי דמקביל ליה לחמימותיה הדר ומחים ליה טפי, ומי קרירי קריר, דכי משכח מידי דקריר מקביל לה לקירוריתיה והדר ומקריר ליה טפי. הלכך התם גבי הטמנת חמין דקדירות חמימי נינהו כיון דמוסיף להו הבלא דהא מי חמימי חמים אסיר, הכא גבי הרחקה כיון דכותל קריר לא צריך לארחוקי דהא קרורי מקריר להו, ובדין הוא דאפילו סלעים נמי אלא משום דסתרי ליה לכותל. והא דתאני רבי אושעיא מרחיקין את החול מן הכותל שלשה טפחים אוקמינא במתונתא, כלומר דאית ביה לחלוחיתא דמתונתא קשי לכותל במיא אבל ביבישא לא צריך לארחוקי:

לו. והא דתנן מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה דייקינן עלה זרעים תיפוק לי משום מחרישה דהא לא סגיא ליה לזריעה בלא חרישה, וליתני מחרישה דמרחיקין ולא ליתני זרעים, דכיון דלא חריש ממילא ידענא דלא זרע. ואוקימנא במפולת יד. דליכא מחרישה אלא פלח פלחי בידי ושדי ביזרא, קמ"ל דאע"ג דליכא מחרישה מיחייב לארחוקי משום זרעים. ומקשינן תו מחרישה תיפוק לי משום זרעים. דכיון דלא צריך לחרישה אלא לצורך זרעים ליתני זרעים ולא בעי מחרישה. ואוקימנא בחורש לאילנות. ודייקינן ותיפוק לי משום מיא דבעי לאשקויינהו, דהא תנא ליה (במתניתין) בכמה בבי דמתניתין דמיא קשו לכותל כגון אמת המים ונברכת הכובסין ושאר בבי, וכיון דמשום מיא בעי לארחוקי (לימא) [למה] לי למיתנא זרעים. ואע"ג דבעידן זריעה וחרישה לא (מקשי) [משקי], כיון דמלאכה דמוכחת עליו דסופו להשקות דאי אפשר לזרעים לחיות בלא מים והדין נותן לעכב עליו התחלת המלאכה משום סופא. ומהדרינן תנא בארץ ישראל קאי. דליכא מיא שנאמר למטר השמים תשתה מים. קמ"ל דאע"ג דליכא מיא מחייב לארחוקי משום מחרישה, וטעמא דמחרישה משום דמרפי לה לארעא סמוך לכותל. וכי תימא אם כן אמאי סגיא ליה בשלשה טפחים, והא תנן (לקמן בבא בתרא כב,א) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן מרחיק ממנו ארבע אמות, מאי טעמא משום דדושא ומדרוסא מעלי, על כרחך מחרישה מזקא דדבר וחילופו נינהו. היינו טעמא דסגיא ליה (טפי) מחרישה בשלשה טפחים משום דלא מעמקי ליה טפי משלשה טפחים, כדקתני בפרקין (להלן בבא בתרא כו,א) היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה, וכיון דמידישה ארעא למטה מג' טפחים אע"ג דרפיא בעומק שלשה טפחים לא איכפת ליה לכותל בהכין, מיהו הני מילי חוץ לשלשה טפחים לכותל, אבל בתוך שלשה טפחים כיון דמקרב היזיקה לכותל טובא אסיר. ולא תימא הני מילי בעיר ישנה דמיתדשא וקיימא ולא צריכא דושא טפי כדבעינן למימר קמן (כב,ב) אבל בעיר חדשה דבעיא דושא אפילו חוץ לשלשה טפחים אסיר דאפי' למטה משלשה טפחים נמי אכתי לא איתדש, אלא אפי' בעיר חדשה נמי לא צריך לארחוקי טפי משלשה טפחים, ולא דמי לדינא דכותל, דאילו סמיכת כותל מילתא דקביעותא היא ומימנע דושא מכותל דחבריה, אבל מחרישה לפי שעה היא ולמחר אזיל ואתי התם ולא מימנע דושא מכותל לגמרי ואמטול הכי בג' טפחים סגיא ליה:

דף יט עמוד ב

לז. למימרא דזרעים לצדדים קא משתרשי והא תנן המבריך גפן בארץ אם אין על גבה עפר שלשה טפחים לא יביא זרע עליה ותאני עלה אבל זורע הוא את הצדדין אילך ואילך. וש"מ דזרעים לאו לצדדין קא משתרשי, דאם כן אמאי זורע את הצדדין, הא קא נגעי שרשין בהדי גפן. אמר רב חנא משום רבי יוסי מתניתין דקתני מרחיקין את הזרעים מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח. ולא תימא דוקא לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו אבל לר' יוסי דסבירא ליה על הניזק להרחיק את עצמו (ו) לא בעו רחוקי דהא בעידנא דקא זרע לא מטי הזיקא לגבי כותל ולאו גיריה נינהו, אלא אפילו לר' יוסי בהא מודי דשלשה טפחים סמוך לכותל ככותל דמו ומשתעבדי ליה לבעל הכותל מידי דהוה אהרחקת ארבע אמות דמשום דושא כדברירנא במתני' (לעיל בבא בתרא יז,א סי' א):

לח. תניא לא ישתין אדם בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה אמר רב פפא טפח ושל צונמא מותר אפי' סמוך לכותל. ומסתברא דהני מילי במשתין או בשופכין דלפי שעה בעלמא הוא, אבל בביב של מי רגלים או בגומא (של) [ש]מי רגלים נקוין לתוכה דתדירי ונפיש היזיקיהו אפילו בכותל אבנים נמי בעי שלשה טפחים וסד בסיד כדברירנא במתני' (שם סי' ג). דיקא נמי דברייתא דקא מפליג לא איירי אלא במשתין דאקראי בעלמא הוא:

לט. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעיט. כגון חלון הפתוח בין ב' בתים וכזית מן המת באחד מהן, אם היה בחלון פותח טפח והיה רקיק זה ממעטו מטפח הרי הוא כאילו אינו ואינו ממעט בחלון לחוץ בפני הטומאה. ודייקינן מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא עבה דלא מבטיל ליה דגריר להו לאפיה ואכיל ליה לשארא, אבל רקיק דמאיס בכוליה ואי אתי למגרר מיניה (ו) לא משתייר מיניה ולא מידי אימא מיבטיל ליה, קמ"ל דלא. הילכך הוה ליה דבר העומד לינטל וכנטול דמי, וכן כל כיוצא בזה. ומקשינן ותיפוק לי דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה. ואוקימנא שנילושה במי פירות דלא מקבל טומאה, אפ"ה אינו חוצץ:

מ. ושמעינן מיהא דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה:

מא. ושמעינן נמי מינה דעיסה שנילושה במי פירות אינה מקבלת טומאה דמי פירות שיש להם שם לווי אין מכשירין:

מב. מיתיבי קופה מליאה תבן וחבית מליאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאלו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אינן חוצצין. דכיון דתבן וגרוגרות באנפי נפשייהו לא חזו למיחץ דהא אינן יכולין לעמוד בפני עצמן, אע"ג דיכולין לעמוד על ידי הקופה והחבית נמי לא חיצי, דהשתא לאו אינהו קא עבדי מחיצה אלא קופה וחבית הוא דקא עבדן מחיצה, וקופה וחבית דבר המקבל טומאה נינהו ואינו חוצץ בפני הטומאה.

ודייקינן מינה תבן חזי לבהמתו וש"מ דאפילו מידי דחזי ליה נמי כי מבטיל ליה בטיל וחייץ, וקשיא לשמואל. ואוקימנא בתיבנא סריא. והוא תבן סרוח. ומקשינן תו חזי לטינא. ואוקימנא דאית ביה קוצי. ומקשינן תו חזי להסקה. ואוקימנא במתונתא. כלומר דאית לה לחלוחיתא דמיא דלא חזי להסקה. ומקשינן חזי להיסק גדול. ומפרקינן הסק גדול לא שכיח. ואי שבת או יום הכפורים הוא דלא חזי לטינא ולא להסקה, אע"ג דיביש ולית ביה קוצי כיון דסרי ולא חזי לבהמתו חייץ. ומקשינן גרוגרות חזיאן ליה. ואוקימנא בשהתריפו וכןתני רבה בר אבוה כשהתריפו. כלומר שהורקבו ואינן ראויין למאכל אדם כלל. ואי לאו דאוקימנה בשהתריפו הוה צריכינן לאוקומה בדלא אתכשור דלאו להוו דבר המקבל טומאה, אלא השתא דאצטריכינן לאוקומה כשהתריפו אפילו תימא בדאתכשור, וכיון דהתריפו נפקי להו מתורת אוכל לגמרי ותו לא חזי לאדם, ולכלב נמי לא חזי דלאו אורחיה למיכל גרוגרות, ואשתכח דלא מקבלי טומאה ואמטול הכי חיצי.

דף כ עמוד א

ודייקינן תו האי חבית היכי דמיא. בשלמא קופה לא קשיא לן דכיון דכלי עץ היא ומיטמא מגבו כדמוכח בפרשת שרצים אע"ג דפומא לבר נמי לא חיצא, אלא חבית תיקשי לך האי חבית היכי דמיא, אי דפומא לבר היא גופה תיחוץ אלא דפומא לגאו כלפי הבית שהטומאה בתוכו. ואי בעית תימא בחבית של מתכת. דכלי מתכות מיטמא מגבו. אבל של חרש ופומה לבר היא גופה חיצא, מ"ט דאין כלי חרש מטמא מגבו, ואפילו באהל דכתיב (במדבר יט,טו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא, ה (ו) א יש צמיד פתיל עליו טהור, ובכלי חרש משתעי דאשמעינן ביה קרא גבי שרצים דלא מיטמא אלא מתוכו דכתיב (ויקרא יא,לג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו ואמטול הכי חייץ.

ודוקא בכלי שאין עומד לינטל למלאכה הראויה לו, כגון חבית מלאה גרוגרות המונחות בחלון דלאו עומדת לינטל היא, דלמאי חזיא לאנוחי בה מידי, כיון דיחדה להני גרוגרות דמנחי בגוה והרי הוא משמש כיוצא בה עם חציצתו לא חיישינן דילמא משני לה למידי אחרינא. ומשום (סידרא) [סירכא] דגרוגרות גופייהו ליכא למיחש, דלא מיבעיא כשהתריפו דלא חזיאן ליה אלא אפילו כשלא התריפו כיון דלאו אורחיה לטלטולי אגב גרוגרות כל כמה דאיתיניהו לגרוגרות בגוה חיצא דלא מטלטל לה. אבל כלי חרש הראוי לינטל למלאכה הראויה לו, כגון שאין משמש כיוצא בה עם חציצתו או שראוי לינטל לצורך מה שבתוכו אינו חוצץ, דכיון דעומד לינטל לצורך עצמו או לצורך מה שבתוכו כנטול דמי. ואי בעי תימא טעמא דחבית דכיון דאינה ראויה אלא למלאכה שיכולה לשמש במקומה עם חציצתה לאו עומדת לינטל היא ולאו כנטול דמיא. ולפום הדין טעמא אפילו ריקנית נמי כל היכא דפומה לבר חיצא, מיהו מדיוקא דשמעתין לא יכלינן למילף אלא במליאה דומיא דחבית דשמעתין. תדע דשאני לן בין חבית כי האי גוונא לכלי חרש דעלמא, מדמקשינן (להלן ע"ב) אמתני' דלקמן דמודים בכלי חרש סתמא כלי חרש חזיא ליה ואצטריכנן לאוקומא במנוקב, ואלו הכא גבי חבית מליאה גרוגרות קא דייקינן אי דפומה לבר היא גופה תיחוץ ולא קא מפרקינן כיון דחזיא ליה לא חיצא, אלא אצטריכינן לאוקומה דפומה לגאו אי נמי בחבית של מתכת, ש"מ. והוא הדין דהוה יכיל לאוקומה נמי בחבית של עץ, דכלי עץ נמי מיטמא מאחוריו כדברירנא לעיל, ודיקא נמי מדקשיא לן חבית ולא קשיא לן קופה, והאי דנקט של מתכת רבותא קמ"ל דאפילו של מתכת דחמירא טומאה דידה דרחמנא אמר חרב הוא כחלל וסד"א דמטמאה להו להני פירות שהתריפו ולא חיצי, קמ"ל דלא מיטמאו כדברירנא:

מג. ושמעינן מיהא דאפילו דבר הראוי לחוץ בפני הטומאה והניחו בחלון, אם היה ראוי לינטל לצורך עצמו או לצורך מה שבתוכו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ. אבל אם לא היה ראוי ליטול לצורך עצמו ולא לצורך מה שבתוכו כגון חבית מליאה מים או פירות ופיה לחוץ חוצצת. ואפילו בדבר שראוי ליטלו לצורך עצמו, הני מילי היכא דראוי לבעלים לדבר המצוי ברוב העתים, אבל דבר שאינו ראוי לבעלים אלא לדבר שאינו מצוי ברוב העתים, כיון דלא שכיח אסוחי מסח דעתיה מיניה וחייץ בפני הטומאה, מדמקשינן הכא גבי תבן חזי להסק גדול ומפרקינן הסק גדול לא שכיח:

מד. מיתיבי עשבין שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ומטלניות שאין בהן ג' אצבעות על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה והעוף ששכן בחלון וגוי שישב בחלון ובן שמונה המונח בחלון והמלח וכלי חרש וספר תורה כולן ממעטין בחלון אבל השלג והברד והגליד והכפור והמים כולן אינן ממעטין בחלון. ומקמי דמותבינן תיובתא מיהא מתניתא צריכינן לפרושי פשטה ולברורי טעמיה והדר מותבינן תיובתא מינה. טעמא דהא מתניתא דכל דבר שאינו מקבל טומאה מן התורה ואינו עומד להתמעט מאליו חוצץ, וכל דבר המקבל טומאה או שעומד להתמעט מאליו והולך אינו חוצץ. לפיכך עשבים שהניחן בחלון או שעלו מאיליהן כיון דלא מקבלי טומאה כלל, דאפי' למאי דס"ד מעיקרא דבדחזו לבהמתו עסקי' כיון דמאכל בהמה בלחוד נינהו ולא מקבלי טומאה ממעטי. ומטלניות שאין בהן שלש על שלש דטהורין מכל הטומאות דלאו בגד נינהו ממעטי, אבל היכא דאית בהו שלש אצבעות על שלש אצבעות אע"פ שטהורין מן המדרס טמאין בטומאת מת ואמטול הכי לא ממעטי. ואע"ג דתנן שלש על שלש שהתקינו לפקוק בו את המרחץ כו', ומסקנא דאי זרקו לאשפה דברי הכל טהור הניחו בקופסא דברי הכל טמא לא נחלקו אלא שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת, והדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע ובין שתלאו במגוד בין שהניחו אחורי הדלת לאו מוכן הוא וטהור, וכל שכן הכא דכי פקק בו את החלון כמי שפקק בו את המרחץ דמי. שאני הכא דמעיקרא לאו למפקקיה לחלון בגויהו אנחינהו התם אלא לאצנועינהו הוא דאנחינהו התם וכמונחין בקופסא דמו, ואמטול הכי לא ממעטי אלא היכא דלית בהו שלש על שלש.

והאבר והבשר המדולדלין שנחתכו אלא שמעורין בגידין במקצת ותלויין מן הבהמה והחיה שעומדין בצד החלון והאבר והבשר מונחין בחלון. ומיירי כשלא הוכשרו, דאע"ג דתנן בפרק העור והרוטב (חולין קכז,א) דמטמאו טומאת אוכלין הא קתני התם דצריכין הכשר. והעוף ששכן בחלון, דלא שייכא ביה טומאה. וגוי שישב בחלון, דלא מקבל טומאה, דאלו ישראל כיון דמקבל טומאה לא חייץ. ובן שמונה המונח בחלון, דכיון דלא כלו לו חדשיו לאו בר קיימא הוא וכנפל דמי. ובישראל קאי, דאי בגוי מאי אירייא בן שמונה אפילו בן תשעה נמי, אלא לאו בישראל ומשום דלא כלו לו חדשיו דלא מקבל טומאה. וכי תימא מה נפשך, אי חי הוא מקבל טומאה ואי מת הוא הוא גופיה טמויי מטמי, דלא גרע מנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים שהנזיר מגלח על מגעו ועל משאו ועל אהלו כדאיתא בפ' כהן גדול ונזיר (נזיר נ,א), חי הוא וסופו למות, הלכך לגבי טומאה לא כחי דמי לקבולי טומאה ולא כמת דמי לטמויי, כחי לא דמי דהא לא בא לכלל קימא וכמת לא דמי דאדם אין מטמא עד שתצא נפשו כדאיתא בפרק קמא דאהילות (מ"ו) ויליף לה בספרי (חקת קכה) מדכתיב אשר ימות מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שעה שימות.

ומלח נמי ממעט דלאו בר קבולי טומאה הוא. וכלי חרש דפומיה לבר. ודוקא כלי חרש דאין מיטמא מאחוריו, אבל שאר כלים דמיטמאין אפילו מאחוריהן לא חיצי. וספר תורה נמי חייץ דלא מקבל טומאה דלאו מנא הוא. ואע"ג דמטמא את הידים ופוסל את התרומה גזירה דרבנן היא כדאיתא בפרק קמא דשבת (יד,א) גבי שמונה עשר דבר.

אבל השלג והברד הגליד והכפור והמים כולן אין ממעטין בחלון. וגליד וכפור שניהן מין קרח הן, דהא תרוייהו מתרגמינן גלידא, אלא שהכפור דק מן הקרח דכתיב (שמות טז,יד) דק ככפור על הארץ וכתיב נמי (תהלים קמז,טז) כפור כאפר יפזר, וגבי קרח כתיב (שם,יז) משליך קרחו כפתים. וגבי מים נמי כשקפאו ברוב הצנה קאי. וטעמא דכולהו משום דלאיתמוסי קיימי וכמאן דאיתמסו להו דמי, דאי מטעמא דמקבלי טומאה ליכא למימר, דאפילו למאן דאמר טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא, הני מילי במשקין הנגרים, אבל מים שקפאו לא מקבלי טומאה אלא במחשבה. ואיכא מאן דמוקים לה במים הנגרים המונחין בכלי המקבל טומאה ומשום דאין יכולין לעמוד בפני עצמן. הדין הוא פשטה דהא מתניתא וכולהי הני קושיי ודוקיי דדייקינן עלה בגמ' לאותובי לשמואל מינה נינהי.

דייקינן עלה עשבים חזו לבהמתו. וש"מ דמידי דחזי ליה נמי כי מבטיל ליה בטיל וחייץ בפני הטומאה, וקשיא לשמואל. ואוקימנא בארזפתא. והוא סם המות דבהמה דלא חזי לבהמתו. ויש אומרים עשב מר דלא חזי ליה. אבל היכא דחזו לבהמתו לא חייצי דדעתיה עילויהו. והוא הדין לגבי עשבים דקתני או שעלו מאליהן בחלון דחייצי, לא משכחת לה אלא בדלא חזו ליה ולא לבהמתו, אבל היכא דחזו אפילו לבהמתו לא חייצי. ומקשינן תו או שעלו מאליהן כיון דקשו לכותל שקיל להו אמר רבה בכותל חורבה. דלא איכפת ליה בהזיקיה רב יוסף אמר אפילו תימא בכותל ישוב ובבאין חוץ משלשה לכותל.

דלא קשו ליה לכותל אבל בכותל ישוב היכא דאתו בתוך שלשה לכותל לא חייצי, דכיון דקשו ליה לכותל שקיל להו וכל העומד לינטל כנטול דמי.

ומקשינן תו ומטלניות שאין בהן שלש על שלש חזיאן ליה לניגוב ידים. ואוקימנא (דמנטפא) [דמיטנפא]. ומקשינן חזיא לאומנא. לקנוחי בה דם הקזה. ואוקימנא ברשקא אי ברשקא שאין בהן ד' טפחים על ארבעה טפחים מיבעי ליה. דהיינו שיעוריה דשק לענין טומאה, אלא אימא כעין שקא. כלומר שקשות כשק. אבל היכא דלא מיטנפן לא חייצי, ואפילו היכא דמיטנפן נמי דוקא דקשו כעין שקא, אבל היכא דרכיכי לא חייצי דכיון דחזו ליה לניגוב ידים אי נמי לאומנא דעתיה עילויהו. והוא הדין נמי בשק שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים היכא דמיטנף דחייץ כדמשמע מהכא בהדיא.

ומקשינן תו והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה בהמה ערקא ואזלא. ואוקימנא בקשורה. דאי לאו הכי לא חיצא, דכיון דאפשר דערקא ואזלא כמאן דערקא ואזלא דמיא. ומקשינן שחיט לה. ואוקימנה בטמאה. אבל טהורה לא חיצא. ומקשינן מזבין לה לגוי. ואוקימנא בכחושה. אבל שמנה לא חיצא, דכיון דחזיא לזבונה לגוי כמאן דליתא התם דמיא. ומסתברא דהוא הדין בטהורה ושמנה היכא דהויא שבת או יום הכפורים דלא שחיט לה ולא מזבן לה, מידי דהוה אבן שמונה המונח בחלון כדבעינן למימר קמן. וכי תימא שאני הכא דחזיא לחולה שיש בו סכנה, כיון דלא שכיח לא חיישינן ליה, מידי דהוה אהסק גדול (לעיל בבא בתרא יט,ב). והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אפילו טמאה נמי זימנין דמתרמי חולה שיש בו סכנה דחזיא ליה, אלא כיון דלא שכיח לא חיישינן. ומקשינן תו אהאי אבר ובשר המדולדלין פסיק ושדי ליה לכלבים. ופרקינן כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד.

ושמעינן מינה דכל דבר שהבעלים חסין עליו ליטלו וליהנות בו, היכא דלא מקבל טומאה וליכא למיחש דילמא עריק ואזיל חייץ בפני הטומאה, מידי דהוה אאבר והבשר המדולדלין.

ומקשינן תו ועוף ששכן בחלון פרח ואזיל. ואוקימנא בקשור. דאי לאו הכי לא חייץ, דאע"ג דקאי התם כמאן דפרח ואזיל ליה דמי. ומקשינן שחיט ליה. ואוקימנא בטמא. דאי לאו הכי לא חייץ משום דדעתיה עילויה למשחטיה ולמיכליה וכמאן דליתיה התם. ומקשי' מזבין ליה לגוי. ואוקימנא בקלניתא. דלא חזיא לאכילה ואפילו לגוי מחמת דכחישא יתר מדאי, אבל שאר עופות דחזו לאכילה ואפילו לגוי לא חיצי. ומקשינן יהיב ליה לינוקא. למיחך ביה. ואוקימנא במסרטא. דלא חזיא לינוקא, דאי לאו הכי לא חיצא. ומתמהינן קלניתא לא מסרטא אלא אימא כעין קלניתא. דלא חזיא לאכילה כלל והוא דמסרטא. והוא הדין נמי בטהור ושמן היכא דהויא שבת אי נמי יה"כ דלא שחיט ליה ולא מזבין ליה כדאמרינן לעיל, ודוקא בקשור ובמסרט.

ומקשינן תו וגוי שישב בחלון קאי ואזיל. ואוקימנא בכפות. דאי לאו הכי לא חייץ דכמאן דקם ואזל ליה דמי. ומקשינן אתי חבריה ושרי ליה. ואוקימנא בחבושי מלכות. דלא שרי ליה משום אימת מלכות, דאי לאו הכי לא חייץ. וכי תימא בחבושי מלכות נמי מירצי מלכא ושארו ליה, איכא לאוקומה דקביע ליה זימנא דמקמי דשלים זימניה ודאי לא שארו ליה, דאי אמרה מלכותא עקרנא טורי עקרת ולא הדרא ביה (כדלעיל בבא בתרא ג,ב) ומידי דלא שכיח הוא. ודוקא גוי דלא מקבל טומאה, אבל ישראל כיון דמקבל טומאה לא חייץ בפני הטומאה. ומקשינן תו ובן שמונה המונח בחלון אתיא אימיה דריא ליה. ואוקימנא בשבת דאסיר לטלטוליה כדתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. כלומר מפני סכנת האם ברוב החלב שבדדיה. ואמרי לה מפני סכנת הבן דאפי' לחיי שעה נמי חיישינן. וש"מ דוקא בישראל אבל גוי אפילו בשבת לא חייץ דחיישינן דילמא אתייא אימיה ודריא ליה.

ושמעינן מינה דגבי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה דאוקימנא בטמאה וכחושה הוא הדין דאפילו בטהורה ושמנה היכא דהוי שבת או יום הכפורים חייץ, דלא שחיט לה ולא מזבן לה, ודוקא בקשורה. והוא הדין נמי בעוף ששכן בחלון, ודוקא נמי בקשור ובמסרט.

ומקשינן תו מלח חזיא ליה. ואוקימנא במרירתא. ומקשינן תו חזיא לעורות. ואוקימנא דאית בה קוצי. דאי לאו הכי לא חייץ דכיון דחזי ליה כמאן דשקליה דמי. ואי שבת ויום הכפורים אע"ג דלית בה קוצי נמי חיצא דליכא:

דף כ עמוד ב

למיחש דשדי לה לעורות. ומקשינן כיון דקשיא לכותל שקיל לה. ואוקימנא דיתבה אחספה דלפי שעה לא מזקא ליה לכותל, דאי לאו הכי לא חיצא. ומקשינן אי הכי מאי איריא מלח חספא גופיה תיחוץ. ואוקימנא דלית בה שיעורא. כלומר דלית ביה בחספא שיעור כדי למעט את החלון מטפח ולחוץ בפני הטומאה מפני גדלו של חלון, דאי אית ביה שיעורא אע"ג דחזי מילחא לאכילה ולית ביה קוצי חספא גופיה חיצא ורואין את המלח כאלו אינו.

ומקשינן תו כלי חרש חזי ליה. ואוקימנא דמיטנף. ומקשינן חזי לאומנא. לקבולי ביה קילוח דם הקזה. ואוקימנא דמנקב. דאי לאו הכי לא חייץ. ואי הוי שבת או יום הכפורים כיון דמטנף אע"ג דלא מינקב נמי חייץ, דהשתא לא חזי לאומנא. ואי משום דמתרמי מאן דאתי ליה דמא מנחיריה וחזי ליה, כיון דאסיר לטלטולי לא חזי ליה דאסור לבטל כלי מהיכנו. וכגרף של רעי ועביט של מימי רגלים לא הוי, דהנך מאיסי לאשהויינהו, אבל דמא לא מאיס אלא לבתר דמסרח, וכל שכן למאן דאמר אין עושין גרף של רעי לכתחילה דלא חזי ליה להכי כלל.

ומקשינן תו ספר תורה חזי למקרא ביה. ואוקימנא בבלוי. דלא חזי למקרי ביה. ומקשינן והא בעי גניזה. והרי הוא עומד לינטל משם לגנזו. ואוקימנא דאמר שם תהא גניזתו. דלא מיתסר אלא למיטם באפיה, וכיון דחשיב עליה למגנזיה התם תו לא שקיל לה מהתם, דאי לאו הכי לא חייץ אלא בשבת וכיוצא בו דלאו זמן גניזה הוא:

מה. אמר רב בכל עושין מחיצה חוץ ממלח ורבב. כגון דבש קרוש ושמן קרוש וכיוצא בהן דעבידי דמתמסי, מלח נמי דמברר ברורי מצויה. ושמואל אמר אפי' מלח [אמר רב פפא] לא פליגי הא במלח סדומית עושין הא במלח אסתרונקית שהיא דקה אין עושין. והשתא דאמר רבא עושה אדם שני צבורי מלח ומניח עליהן קורה שהקורה מעמדת את המלח אפילו תימא הא והא במלח אסתרונקית ולא קשיא הא דאיכא קורה עושין הא ליכא קורה אין עושין אלא במלח סדומית כרב פפא:

מו. ושמעי' מיהא דאיתא לדרבא דאמר עושה אדם שני ציבורי מלח ומניח עליהן את הקורה של עירובי מבואות, שהקורה מעמדת את המלח, ואפילו במלח דק:

מז. הרי אמרו מרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב מ"ט אמר אביי משום טריא. כלומר נדנוד הקרקע והכותל מתנדנד מחמת כן. והא דתניא ושל חמור שלשה מן האצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת התם מאי טריא איכא משום קלא. דקלא כי האי גוונא קשי לכותל טפי מטריא. והאי של חמור דקתני לאו חמור דוקא הוא אלא מושב הריחים שעשוי כמין כסא של עץ, והרחים על גביו קרי חמור, כענין ששנינו (כלים פי"ד מ"ג) חמור של נפחין טמא, והוא כסא שמפוח של נפחין נתון עליו, וריחים כי האי גוונא כיון דגביאה מארעא לית לה טריא, מיהא קלא מיהת איכא. והאי אצטרוביל היינו ריחים התחתונה, וקלת היינו ריחים העליונה. ואיכא מאן דאמר דעיגול שסביב לריחים שעל שפת החמור הנושא את הריחים ומעכב את הקמח שלא יתפזר נקרא אצטרוביל (והוא) [וה]כלי שתולין אותו על פי הריחים ונותנין בו החטים והן יורדין מעט מעט לתוך פי הריחים נקרא קלת. ומסתברא כי האי גוונא פירושא בתרא, דאי לפירושא קמא אשתכח דמתני' וברייתא תרוייהו חד שיעורא נינהו ואם כן אמאי אצטריך בברייתא לאייתויי חמור באנפי נפשיה ולמיתב ביה שיעורא, לישמעינן ריחים סתמא דמשמע אפילו של חמור, אלא משום דנפיש שיעורא טפי. וברייתא דפרק המוכר את הבית נמי (לקמן בבא בתרא סה,ב) כי האי פירושא בתרא דייקא כדבעינן לברורה התם (סי' מ) בסיעתא דשמיא:

מח. הרי אמרו ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה אמר אביי ש"מ כליא דתנור טפח למאי נ"מ למקח וממכר. דמאן דמזבין ליה תנורא לחבריה צריך למיתב ליה תנורא שבטנו בולט על שפתו טפח. ואית דאמרי דכליא דתנור הוא הטיח שטחין את התנור מבחוץ בטיט כדי שלא יבקע ועביו טפח:

ה. לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורים האלו אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם. מתני' בבית והעליה של שנים. לא יעמיד בעל הבית תנור בתוך הבית תחת עליתו של זה אלא אם כן יש לו על גבי התנור אויר גובה ארבע אמות בינו ובין התקרה. ואם היה בעל העליה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח, כדי שלא יזיק את התקרה, משום דתקרה תשמישתא דתרוייהו היא וכל חד מיניהו מיחייב לארחוקי מינה היזיקיה משום פסידא דחבריה. ולא מיבעיא הבלא דתנוריה דבעל הבית היכא דאין על גביו גובה ארבע אמות דגיריה דתקרה הוא דהא לא מפסיק מידי בנתים, אלא אפי' הבלא דתנוריה דבעל עליה דאיכא מעזיבה דמפסקא, כל היכא דאין תחתיו מעזיבה ג"ט גיריה הוא, דאף ע"ג דמתחלת הסקו לאו גיריה הוא, כיון דלא מיתסק תנורא עד דרמו ביה ציבי כמה זימני ואדמיסק תנורא לא סגיא דלא מטי לה הבלא לתקרה ובציבי דרמי קרוב לסוף הסקו הוי גיריה. והאי תנא אשמועינן שיעור הרחקה דתנור בין על גבי בעל הבית בין על גבי בעל עליה, ואלו שיעור הרחקה דכירה גבי עליה קתני גבי בית לא קתני. ומסתברא מדלגבי עלייה תולתא דשיעורא דתנור הוי, גבי בית נמי שיעורא דכירה תולתא דשיעורא דתנור נמי, הלכך לא יעמיד אדם כירה בתוך הבית תחת עלייתו של חבירו אלא אם כן יש לו על גבה גובה שמונה טפחים.

ואם הזיק בכולן משלם מה שהזיק. וליתא לדר' שמעון, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אסיקנא לר' שמעון בשטה בפרק הבית והעליה:

ו. לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר. מאי ולא רפת בקר, ולא רפת בקר תחת אוצרו של חבירו. באמת באוצר של יין התירו, לפתוח חנות של נחתומין ושל צבעים תחתיו, מפני שמשביחו. אבל לא לעשות תחתיו רפת בקר, מפני שמסריחו. ורישא דאסר בכולהו באוצר של תבואה קאי, אבל בשאר פירי איבעיא לן בגמרא ולא איפשיטא. וכי תימא מאי איריא חנות של נחתומין ושל צבעין אפילו תנור דבעל הבית נמי, ומאי איריא תחת אוצרו של חבירו אפילו תחת עליתו נמי. התם ביש על גביו גובה ארבע אמות שרי, הכא אע"ג דיש על גביו גובה ארבע אמות נמי אסיר. ומאי שנא, משום דתנורו דבעל הבית אע"ג דכי יש על גביו גובה ארבע אמות נמי לא סגיא דלא סליק מיניה קוטרא והבלא עד התקרה, כיון דלא תדיר היסיקיה לא נפיש הבליה לאזוקה לתקרה ואין צריך לומר לאוצר שעל גבה, אבל חנות של נחתומין ושל צבעין איידי דתדיר הסיקו נפיש הבליהו לאזוקי לאוצר, והוא הדין לרפת בקר נמי משום ריחא. וכי תימא אי הכי מאי איריא תחת אוצרו של חבירו אפילו תחת עליתו נמי, דכיון דמטי הבלא לאזוקיה לאוצר שעל גבי תקרה כ"ש דמזיק לה לתקרה דמיקרבה טפי ולא מפסיק מידי בנתים. לא דמי הזקא דתקרה להזקא דאוצר, דאלו אוצר כל היכא דמטי ליה הבלא אע"ג דלא נפיש לאשחורה דתקרה לגבי אוצר הזיקא הוא, ואלו תקרה אע"ג דמטי ליה הבלא [כל] כמה דלא נפיש לאשחורה וכל שכן למדלק בה לגבי תקרה לאו הזיקא הוא.

וכי תימא מכדי לא שנא חנות של נחתומין ושל צבעין ולא שנא רפת בקר כי מטי מינייהו הבלא או ריחא לאוצרו לאו מזימנא קמא מטי ליה הבלא ולא ריחא אלא לאחר זמן הוא דמטי ליה, גבי חנות של נחתומין לבתר דנפיש הבלא וגבי רפת בקר לבתר דנפיש סירחא, ואשתכח דמעיקרא לאו גיריה גינהו ולאו גרמא דגיריה נינהו ואמאי מצי מעכיב. וכי תימא כי קתני דמצי מעכיב לרבנן, הא קיימא לן דבכוליה פרקין מודה ר' יוסי בר מהנך דפליגי בהו בהדיא. ובשלמא חנות של נחתומין ושל צבעים לא קשיא, דאע"ג דמהסקא קמא לא הוי גיריה, כיון דבהסיקא דלקמיה דעביד בידים מהני הבלא למהוי גיריה מעיקרא נמי מצי מעכיב כדפרישנא (לעיל סי' ה ד"ה לא) טעמא גבי תנור, אלא גבי רפת כיון דלא מסרחא אלא לאחר זמן וכי מסרחא ממילא קא מסרחא, הא לאו גיריה הוא ולאו גרמא דגיריה הוא. גבי רפת נמי, אע"ג דמזימנא קמא דמוקי להו לתורי התם לא מסרח זיבליהו ואפשר דאדמעייל להו להתם מיגנדרי בזיבליהו* מהני לאסוקי ריחא לאוצר מיד הוה ליה גרמא גיריה כמעשה אחרון. והוא הדין גבי אספסתא כדאמרינן לקמן דכרפת בקר דמיא, אע"ג דלא מסרחא אלא לאחר זמן, כיון דלבתר דמסרחה לא סגיא דלא מהפיך בה לצורך בהמתו אי נמי לאפוקה מהתם דלא ליתרען אשיאתיה וסליק ריחא מיד על ידי מעשה אחרון הוה ליה גיריה.

כללא דמילתא, כל היכא דקביע הזיקיה וידיע דסופו לבוא לידי מעשה אחרון דהוי גיריה או גרמא דגיריה, אע"ג דבמעשה ראשון לא הוי גיריה ולא גרמא דגיריה מעיקרא נמי מצי מעכיב עילויה אמעשה ראשון ולאו כל כמיניה למימר דלכי אתי לידי גיריה או לגרמא דגיריה מסליק ליה, דאי אמרת דכמה דלא הוי גיריה לא מסליק ליה, לכי הוי גיריה אפסדיה לאוצר פסידא דלא הדר, ואמטול הכי דינא הוא דמעכיב עליה מעיקרא. ועוד שהרי מלאכתו מוכחת עליו, דכיון דקביעה כי מתחיל בה לאו אדעתא דסליקה באמצע מלאכה קא מתחיל בה. והא דמיא לההיא דמקשינן בפרקין (לעיל בבא בתרא יט,א) אפיסקא דמרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ותיפוק לי משום מיא ופרקינן תנא בארץ ישראל קאי דליכא מיא דכתיב למטר השמים תשתה מים, דשמעת מינה דאי משום חוצה לארץ דצריך לאשקויי בידים לא הוה צריך למתנא זרעים, וכיון דלא סגיא להו בלא מיא ומעידן זריעה מוכחא מילתא דסופיה לאשקוייה, מעידן זריעה נמי מצי בעל הכותל לעכובי עליה. דאי לא תימא הכי מאי קא קשיא ליה ותיפוק ליה משום מיא ואמאי איצטריך לשנויי תנא בארץ ישראל קאי דליכא מיא, אפילו תימא בחוצה לארץ ותנא זרעים איצטריך לאשמועינן, דאי משום מיא הוה אמינא [כל] כמה דלא אתי לאשקויי לא מצי למעכיב דמצי אמר אנא כי זרענא לאו אדעתא דאשקויי זרענא, קמ"ל זרעים דכיון דאי אפשר לזרעים בלא השקאה כי אמר זרענא לא משקינא לא מהימן דמעיקרא אזריעה גופה נמי מצי מעכיב. ומדאיצטריך לאוקומה בארץ ישראל דליכא מיא לאשקויי בידי אדם ממילא שמעתן דאי בחוצה לארץ דצריך לאשקויי בידי אדם לא הוה צריך למתנא מרחיקין את הזרעים, דכיון דאי אפשר להו בלא השקאה מעיקרא נמי אזריעה גופה מצי מעכיב. ואף זו כיוצא בה.

והא דקתני באמת ביין התירו, מסקאנא הני מילי בארץ ישראל דמעלי ליה הבלא, אבל חמרא דידן אפילו שרגא נמי קשי ליה. הילכך כל היכא דקשי ליה הבלא לחמרא אפילו ביין נמי מרחיקין וכל היכא דלא קשי ליה אין מרחיקין:

מט. הרי אמרו היה מעמידו בעליה צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח והא תניא בתנור ארבעה ובכירה שלשה אמר אביי כי תניא ההיא בתנור וכירה דנחתומין דתנור דידן ככירה דנחתומין דמי:

נ. הרי אמרו לא יעשה אדם רפת בקר תחת אוצרו של חבירו תנא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. וה"ה לחנות של נחתומים ושל צבעים דמהני להו קדימה, דכולהו חד טעמא נינהו כדברירנא בפירקין לעיל (סי' לא ד"ה והני).

בעי אביי כבד ורבץ לאוצר חבירו מהו. כלומר אם כבד העליון ורבץ עלייתו לעשותה אוצר דהיינו הכנסת פירות לתוכה, וקדים זה ועשה רפת בקר תחתיו עד שלא יעשנה העליון אוצר מהו, מי קדים לאוצר או לא. אכסדרה תחת האוצר מהו. כיון דשליט בה אוירא לא מפסדא או דילמא אפילו הכי מפסדא. אם תימצא לומר מפסדא ריבה בחלונות מהו. כלומר ריבה התחתון בחנותו בחלונות מהו. וקא מיירי כגון דאהיל עליון גביה בהכי. מהו לאוצר, מי אמרי' כיון דנפיק הבלא דרך חלונות לא מזיק ליה לאוצר העליון ולא מצי בעל אוצר לעכובי עליה, או דילמא אפילו הכי מצי מעכיב. דבר אחר, ריבה העליון בחלונות לעשות מעליתו אוצר ולא הספיק להניח בו כלום עד שעשה התחתון תחתיו רפת בקר מהו, מי אמרינן כיון דריבה עליון מעיקרא בחלונות כדרך האוצרות שמרבין בהן בחלונות כדי שיהיה האויר שולט בהן ולא תרקב התבואה אע"ג דאכתי לא אנח ביה תבואה אוצר הוי ואשתכח דאוצר קדים ומצי מעכיב, או דילמא כיון דאכתי לא אנח ביה מידי ולא נשתנית צורת הבנין מעליה לאוצר לגמרי רפת קדמא ולא מצי מעכיב.

בנה עלייה על גבי אכסדרה מהו. כלומר אם תמצא לומר אכסדרה תחת האוצר אע"ג דשליט בה אוירא נמי מפסדא ומצי מעכיב, בנה עליה על גבי אכסדרה ואוצר על גבי עליה מהו, מי אמרינן כיון דאיכא תרתי למעליותא, חדא דרויחא אכסדרה ועוד דמפסקא עלייה ואכסדרה בין רפת לאוצר לא מפסדא [או] דילמא אפי"ה מפסדא. ואת"ל מפסדא שתי עליות זו על גבי זו ואוצר מלמעלה מהו. כיון דמפסקי שתי עליות לא מפסדא, או דילמא אפ"ה מפסדא ומצי מעכיב. והני בעיי כולהו עלו בתיקו.

בעי רב הונא בריה דר' יהושע אוצר על גבי עלייה וחנות בבית מהו. כיון דמפסקא עליה לא מפסדא או דילמא אפי"ה מפסדא. תמרי ורמוני מאי. מי קשי להו הבלא או לא. ואיכא נוסחי דאית בהו נמי שיעור אוצר בכמה, כלומר כמה שיעור רוחב האוצר וארכו כדי שיוכל לעכב על חבירו לעשות חנות של נחתומין תחתיו, מי אמרינן בכל דהוא נמי הוי אוצר או דילמא בבציר מארבע אמות לא מיקרי אוצר, דאלו בציר מהכין עראי בעלמא הוא ולא מצי מעכיב.

וכולהו הני בעיי נמי עלו בתיקו. וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, הילכך בעל החנות דקא עביד בדנפשיה הוי נתבע והאיך דאתי לעכובי עליה הוה ליה כתובע. ואע"ג דגבי טענת מחילה חשבינן ליה למזיק תובע ולניזק נתבע כדברירנא בפירקין, התם הוא דהויא ליה חזקה לניזק מעיקרא מקמי האי מחילה דקא טעין מזיק עילויה אוקי* נזקא אוקי קרקע של מזיק אחזקיה למעבד ביה מאי דבעי.

ברם צריך את למידע דהאי בעיא דכבד ורבץ לאוצר דשמעת מינה דלא מצי בעל האוצר לעכובי אבעל החנות עד דמעייל בעל האוצר תבואה לגויה מקמי דלסמוך בעל החנות הזיקיה, הני מילי כשבא העליון לעשות עלייתו אוצר, דכיון דעד השתא האי עלייה לדירה הוה קיימא, כל כמה דלא עביד לה אוצר ממש מחמת דמנח בה תבואה אי נמי דמשני לה בצורת בנינה מעלייה לאוצר לגמרי לא מצי מעכיב, ולא מצי אמר למחר ממליכנא ועבידנא לה אוצר, כדאמרינן (לעיל בבא בתרא יח,א) טעמא דכי ליכא אוצר סמיך, דירה שאני אין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר, דשמעת מינה דאי מוכחא מילתא מעיקרא דלאוצר עבידא אע"ג דאכתי לא אנח בה תבואה מצי מעכיב. תדע נמי דע"כ ל"פ אלא בבא לסמוך בצד המצר אבל היכא דעביד בור וקאי אע"ג דאכתי לית ביה מיא דכולי עלמא לא פליגי דאינו סומך, ואפילו לאביי, וכ"ש לרבא, דאפי' היכא דליכא בור בשדה העשויה לבורות אינו סומך, וקיימא לן כוותיה, וכל שכן הכא דאיתיה לאוצר. וכן הלכתא:

נא. והא דתנן באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר תנא ביין התירו מפני שמשביחו אבל לא רפת בקר מפני שמסריחו. כלומר ביין התירו לעשות חנות של נחתומין תחתיו מפני שמשביחו אבל לא לעשות תחתיו רפת בקר מפני שמסריחו. ודוקא בחמרא דידהו דמעלי ליה הבלא אבל חמרא דידן לא כדרב יוסף דאמר ר"י והאי חמרא דידן אפילו שרגא נמי קשי ליה. הלכך לא מיבעיא חנות של נחתומין דלא ליעביד תותיה אלא אפילו כירה דבעלי בתים נמי לא לעביד. ומסתברא [ד]הוא הדין בשאר אוצרות היכא דקשי להו הבלא כולי האי דכולהו חד טעמא נינהו. אמר רב ששת ואספסתא כרפת בקר דמיא. משום דמסרחא. ומהני שמעתתא דרב יוסף ורב ששת נמי שמעינן דמתניתין דחנות ורפת דברי הכל היא ואפילו לרבי יוסי, דאי לא תימא הכי למה להו למימר שמעתתא דלא סלקי אליבא דהלכתא:

ז. חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין אבל עושה כלים בתוך הבית ויוצא ומוכרן בשוק אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות. ודוקא בתינוקות של בית רבן כדבעינן למימר קמן. והאי דקא נקיט רישא טעמא משום דאינו יכול לישן, הוא הדין דיכיל למימר טעמא משום היזק ראיה אי נמי מפני שמרבה עליהם את הדרך, אלא חד מתרי תלתא טעמא נקיט. אי נמי דטעמא דשינה אלים ליה טפי דכייל מילי דלא כייל היזק ראיה. אי נמי משום סירכא דסיפא נקטא כדבעינן למימר קמן (כא,א סי' נו) גבי ברייתא דמי שיש לו [בית] בחצר השותפין:

דף כא עמוד א

נב. והא דתנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין אבל אינו יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי סופא אתאן לחצר אחרת אמר ליה רבא אי הכי ליתני בחצר אחרת מותר אלא אמר רבא חצר אחרת לא איצטריכא ליה לאשמועינן, כי אצטריכא ליה אפילו באותה חצר וסופא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך.

נקטינן השתא דבחצר אחרת אפילו בשאר תינוקות נמי לא יכיל לעכובי עילויה דבדנפשיה קא עביד ולא מעייל להו לחצר השותפין, ולא גרע מריחים ופטיש דלא יכיל לעכובי עליה משום דכי קא עביד בדנפשיה קא עביד. אבל באותה חצר מצי לעכובי עילויה. ובתינוקות של בית רבן אפילו באותה חצר לא יכול לעכובי עילויה:

נג. דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע ן' גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל שבתחילה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם את בניכם. אתם חסר בלא וי"ו, קרי ביה ולמדתם אתם, כענין שנאמר (שמות כ,יט) אתם ראיתם כי מן השמים. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש כי מציון תצא תורה כו' עדיין נמי מי שיש לו אב היה מעלהו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותו כבן שש עשרה כבן שבע עשרה ומי שהיה רבו כועס עליו היה מבעט ברבו ויוצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. כל חד וחד לפום חורפיה ולפום בריאותיה:

נד. אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד בר שית לא תקביל מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא. הלעיטהו כשור, כלומר למדהו תורה הרבה כשור שמאכילין אותו מאכל מרובה בבת אחת לפי שגדול הוא וראוי לקבל, ולא כתינוקות קטנים שמלמדין אותן צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם כעגלים קטנים שמלעיטין אותן מעט מעט. ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת כי מחית ליה לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא. בשרוך (העגל) [הנעל]. דקארי קארי ודלא קארי ליהוי צותא לחבריה:

נה. והא דתניא אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו. וכן הא דתניא שנים ששרויין בחצר וביקש אחד מהן ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות חבירו מעכב עליו. אוקימנא בתינוקות דגוים אבל בתינוקות של בית רבן לא מצי מעכיב. ומסתברא דהוא הדין לשאר מילי כגון מגרס אוריתא משנה ותלמוד וצלויי בצבורא לא מצי למימר ליה איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין כדבעינן למימר קמן. והא דקתני בהני מתניאתא רופא ואומן וגרדי ומלמד תינוקות לאו למעוטי שאר אומניות אתא, דאם כן קשיא הך אחריתי דקתני הני וקתני נמי סופר יהודי וסופר ארמאי בהדיהו ואלו מלמדי תינוקות לא קתני, אלא הוא הדין דאפילו שאר בעלי אומניות, והני אצטריכו ליה, סד"א כיון דהני מתהני (להני) [להו] לבני חצר מיניהו אימא מילתא דניחא להו לבני חצר היא ולא מצי לעכובי עליה, קמ"ל דאפ"ה מצו לעכובי. ומאי איכא דמתהני להו לבני חצר מהני, לא מיבעיא רופא ואומן וגרדי דמילתא דצריכי לה בני חצר תדיר היא, אלא אפילו מלמדי תינוקות וספרא דמתא דלאו מילתא דצריכי לה בני חצר תדיר היא, כיון דמילתא דצריכי לה כולהו בני מתא היא אימא לא ליעכבו בני חצר עילוייהו, קמ"ל. והוא הדין לשאר אומניות. תדע מדקתני באידך מתניתא (להלן ע"ב) גבי כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מכל בעלי אומניות, מאי טעמא, על כרחך משום ריבוי דרך כדבעינן לברורי לקמן (סי' סה), וכיון דגבי מבוי מעכבין זה את זה כל שכן בני חצר דשייך בהו דין רבוי דרך טפי. וההיא דקתני התם בסופא דההיא מתניתא ולשכנו אינו כופהו במבוי קאי, ושאני מבוי דאקילו רבנן ליה ברבוי דרך טפי מבחצר, ואע"ג דגבי חצר קאמרי' אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו, גבי מבוי היכא דכולה חצר דידיה היא אין בני מבוי מעכבין עליו. ומתני' דקתני גבי חנות שבחצר עושה כלים יוצא ומוכר בשוק וקתני נמי אבל אינו יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים דאלמא איהו מיהת מצי עביד מגואי, חנות שבחצר שאני, דכיון דקדים בעל חנות או מחלי בני חצר גביה למעבד חנות וחנות לאו לדירה קאי אלא למיעבד בה עבידתיה קאי, דינא הוא דעביד מגואי עבידתיה. וכי תימא אם כן הא דתניא מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לרופא ולא לאומן ולא לגרדי, מאי איריא ולא ישכירנו, אפילו שכנו שבחצר שביקש ליעשות רופא או אומן או גרדי נמי הא אמרת כלל כלל לא. שכירות אצטריכא ליה, דאע"ג דההוא רופא או ההוא אומן או ההוא גרדי לא קא (גרי) [אגריה] בפירוש למיעבד ההוא עיבידתא מסתמא לאו כל כמיניה דבעל הבית למיגר להו, ואלו שכנו לא מצי חבריה לעכובי עליה עד דעביד בהדיא ההיא עבידתא, ואע"ג דידיעא מילתא דההוא שכן ידע למעבד ההיא עיבידתא, כיון דמקמי הכין לאו אורחיה בהכי לאו כל כמיניה לעכובי עליה עד דעביד, וכן דעתם נוטה:

נו. וכן הא דתניא מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי [ולא לסופר יהודי] ולא לסופר ארמאי. אוקימנא להאי סופר יהודי דקתני בסופר מתא דכתיב שטרי ואגרות של רשות, אבל בסופר כותב ספרים תפילין ומזוזות ואין צריך לומר במלמד תינוקות של בית רבן לא מצי מעכיב. דאי ס"ד בכותבי ספרים תפילין ומזוזות נמי מצי מעכיב, למה לי לאפוקיה להאי סופר יהודי מפשטיה ולאוקומי סופר מאתא, לשבקיה כפשטיה בכותב ספרים תפילין ומזוזות, אלא משום דהני נמי כיון דמלאכת שמים היא לא מצי מעכיב. ושאר בעלי אומניות מאי טעמא, לפי שמרבה עליהן את הדרך.

ומסתברא דהני מילי בבעלי אומניות וכיוצא בהן דלית להו קצבה לנכנסין וליוצאין וליכא קביעותא לכניסתן וליציאתן למיעל בעידנא דעיילין אינשי ולמיפק בעידנא דנפקין אינשי, דקתני התם (לקמן בבא בתרא צט,א) גבי מי שיש לו בור לפנים מגינתו של חבירו ומי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא (ין) בשעה שדרך בני אדם יוצאין, אבל היכא דבעי לאוגורי לכמה אינשי דדיריה ביה אע"ג דנפישי טפי מיניה לא מצו [לעכובי] עליה, דא"כ ליתני קילתא וכ"ש חמירתא. וכ"ת מ"ש מיהא דתנן (לקמן בבא בתרא נט,ב) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין, מ"ט מפני שמרבה עליהן את הדרך, ה"נ הרי מרבה עליהן את הדרך. לא דמי, דאלו התם כיון דמוסיף בחצר השותפין בית דירה אשתכח דקא מוסיף דרך לביתא אחרינא דלא הוה ביה עד השתא, והא דמיא לההיא דאמרינן התם (לקמן בבא בתרא צט,ב) גבי גינה ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, אבל היכא דלא מוסיף דרך לביתא אחרינא אע"ג דמוסיף ביה כמה אינשי דדירי בהדיה אי נמי דמוגר ליה לאיניש אחרינא דנפישי בני ביתיה טפי הדין עמו, דכי אחזיק ליה בהאי ביתא לאו למידר ביה במנין ידוע אחזיק ביה אלא לכולהו אינשי דמחזיק להו האי ביתא הוא דאחזיק ביה. דאי לא תימא הכי, הרי שהחזיק בו כשהיה רוק וביקש לישא אשה הכי נמי דמעכבי עילויה, הרי שהיה נשוי ואחר כך הוליד בנים ובנות הכי נמי דמחייב לאפוקי בניה ובנתיה מביתיה. היה עני והעשיר וקנה עבדים ושפחות ובני בית הכי נמי דמעכבי עילויה. אלא ודאי ש"מ דכל היכא דלא מוסיף ביה בית דירה אע"ג דמוסיף ליה כמה דיורין הדין עמו. כללא דמילתא, כל ריבוי דרך דאתי ליה מחמת האי ביתא דאחזיק ליה עד השתא בחצר לאו ריבוי דרך הוא, דכיון דאיתחזיק ליה בהאי ביתא אחזיק ליה בכל דרך דאתי מחמתיה בין במרובה בין במועט, וכל ריבוי דרך דאתי ליה מעלמא מחמת דאוסיף ביה בית דירה דלא הוה ביה מקמי הכין כיון דלא אחזיק ביה עד השתא הוה ליה רבוי דרך ומצו מעכיב עילויה.

וכי תימא והא בעלי אומניות דרבוי דרך דידהו מחמת האי ביתא בלחוד הוא דקאתי ומצו לעכוביה עילויה. התם נמי היינו טעמא משום דסתם חצר לדירה בלחוד קיימא לרובא דאינשי ולאו לסחורה לשווייה כי שוקא. ונהי דאחזיק ליה בחצר למיעל מיניה לבית דירתו ולפירוק משאו ושאר תשמישין שדרכן ליעשות בחצר, אבל למעבדיה כי שוקא לא אחזיק ליה בחצר, ואמטול הכי לית ליה לאוגוריה לחד מבעלי אומניות ולא לרופא ולא לספר מאתא דדירה, דהני כולהו לאו דירה גרידתא היא אלא דירה וחנות היא. ואפילו היכא דהויא ליה חנות בחצר מקמי הכין לית ליה למקבע ולזבוניה ביה, דנהי נמי דאחזיק ליה בחנות למעבד בגויה עיבידתיה, אבל לעיולי לגויה תגרין דרך חצר למיקבע ולזבוניה להו לא, דעל כרחיך האי חצר מיהת אכתי בתורת חצר קיימא ולאו כל כמיניה לאפוקה מתורת חצר ולשווייה בי שוקא. והיינו דתנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין ועושה כלים ויוצא ומוכרן בשוק, דשמעת מינה דלית ליה לעיולי לגויה תגרי ולזבוני להו.

וכי תימא אם כן (לימא) [למה] לי דקא נקיט לה טעמא משום דאינו יכול לישן מפני שמרבה עליהן את הדרך, אלא מדנקט לה טעמא משום דאינו יכול לישן ש"מ דוקא בעידן שינה אבל שלא בעידן שינה לא מצי מעכיב, ואי משום רבוי דרך כיון דזכה ליה בחנות זכה ליה בכל רבוי דרך דאתי מחמתיה. לא ס"ד, דהא מדקתני ועושה כלים ויוצא ומוכרן בשוק מכלל דבחנות כלל כלל לא, ואם כן שלא בעידן שינה מיהת ליזבין בחצר. ועוד אי ס"ד דלא מצי לעכובי עליה משום רבוי דרך אם כן משום שינה נמי לא ליעכיב, דהוה ליה כי דינא דפטיש דקתני אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים דתרווייהו ברשותא דנפשייהו קעבידי. אלא מ"ש גבי פטיש רחים דלא מעכיב ומ"ש גבי נכנסין ויוצאין דמצי מעכב, משום דגבי פטיש ורחים כי קא עביד ברשותא דנפשיה קא עביד, ואלו גבי נכנסין ויוצאין כיון דמעייל לחצר השותפין מאן דלית ליה רשותא לעיולי מצי מעכיב, אלמא עיקר טעמא משום רבוי דרך הוא וחד מתרי תלתא טעמי דרבוי דרך קמ"ל, דעיקר טענה דרבוי דרך לאו משום חד טעמא בלחוד הוא אלא דזימנין דמזיק להו לבני חצר מחמת דוחקא דנכנסין ויוצאין וזימנין דמזיק להו (ו) משום קלא דקא מנע שינה מינייהו, ואי אשמעינן משום דוחקא הוה אמינא הני מילי שלא בעידן שינה אבל בעידנא דנאים חבריה בביתיה דלא אחזיק ליה בחצר ולא מידי אימא לא מצי מעכיב עלויה, קמ"ל דמצי מעכיב עילויה מטעמא דאינו יכול לישן.

וכדמעיינת בה שפיר משכחת דהאי טעמא דשינה בכולי יומא נמי שייך, דכל שעתא ושעתא מצי אמר ליה אי לאו קלא דהני נכנסין ויוצאין השתא הוה נאימנא. אבל טעמא דדוחקא לא שייך בכל שעתא, דהיכא דקדים איהו ונאים אנן סהדי דהשתא לא קא דחיק ליה בחצר ולא מידי. ואמטול הכי נקט טעמא דאיני יכול לישן ולא נקט טעמא משום דוחקא. ומה"ט נמי לא נקיט טעמא משום היזק ראיה, דאם כן הוה דינא דכי ליכא היזק ראיה כגון דקאי האי חנות סמוך לבית שער ודקאי פתחא דביתיה דאידך מהך גיסא דקרן זוית דלא מיתזק ביתא מנכנסין ויוצאין, ואי משום דחזו ליה בחצר מצי אמר ליה בעל החנות סוף סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי דידי בחצר ולא מצי מעכיב, אמטול הכי נקט טעמא דשינה דשייך בכל אנפא. ועוד איידי דבעי למיתני סופא אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות נקט טעמא דרישא נמי משום שינה. אלא מיהו מסתברא דכי יכיל לעכובי עליה דלא למיקבע ולזבוני בחצר, דלא תשמישא דחצר הוא, אבל היכא דאתו אינשי למיפסק בהדיה אי נמי למיעבד בהדיה חושבנא לא מצי לעכובי עילויה, דאורחא דעלמא למיעל לביתיה דבעל הבית ולמעבד בהדיה חושבנא אי נמי למתבע מיניה מאי דאית להו גביה אלא דאומן וכיוצא בו שעסקו עם הרבים נפישי אינשי גביה טפי ונהי דלכתחילה הוה יכיל לעכובי עליה דלא לתעביד אומן, אלא כיון דאחזיק ומחל גביה אחזיק ואהניא ליה חזקתיה להכין, אבל לאקבועי ולזבוני בחצר לא כדברירנא טעמא לעיל. ומסתברא דהא דקתני לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן כי היכי דלא מצי מוגר הכי נמי לא מצי מזבין, ואשמועינן שכירות דלפי שעה וכל שכן מכירה:

נז. אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממאתא למאתא אלא מיחייבי בני מאתיה לאוקומי מלמד תינוקות במאתיהו, אבל מבי כנישתא דמצלי בה לבי כנישתא אחריתי ממטינן. ולא צריך לאוקמי מקרי דרדקי בכל כנישתא וכנישתא. ואי מפסיק נהרא לא ממטינן. משום סכנתא, וצריכי ציבורא לאוקומי מקרי דרדקי בבי כנישתא דידהו דלא ליצטריכו לאמטויי ינוקי דידהו לאידך בי כנישתא דקימא מהאיך גיסא דנהרא. ואי איכא תיתורא ממטינן. והוא גשר של אבנים. גמלא והוא גשר של עץ לא ממטינן. דילמא מיתלעי הנך עצים ולאו אדעתייהו:

נח. ואמר רבא סך מקריי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי ואי איכא חמשין מותבינן תרי ואי איכא ארבעין מותבינן ליה ריש דוכאנה ומסייעין ליה ממאתא. כלומר דמותבינן ליה מלמד הדיוט שאינו ראוי ליטול שכר שלם כמלמד לפי שיושב לפני המלמד על הדוכן ומסייעו ללמד את הנערים הקטנים ולחנכן לפניו, ומה שאינו יודע הרי המלמד הבקי מלמדו. ומסייעינן ליה להאי ריש דוכנא ממאתא, כלומר דלא פחתינן ליה להאי מקרי דרדקי מאגריה משום האי אגרא דיהבינן ליה להאי ריש דוכנא, אלא יהבינא ליה למקרי דרדקי אגריה משלם ויהבינן ליה לריש דוכאנא אגרא אחרינא ממאתא לפום מאי דחזי ליה, והיינו טעמא דקרי ליה סיוע משום דלאו שכר שלם הוא. ושמעינן מינה דמחייבין ציבורא לאותוביה מקרי דרדקי בכל מאתא ומיתב ליה אגרא ומדציבורא, מדקאמר רבא מותבינן ליה ריש דוכנא ומסייעינן ליה ממאתא, דשמעת מינה דמקרי דרדקי גופיה מדבני מאתא הוא דשקיל מדציבורא. והכי נמי מסתברא, מדקתני התקין יהושע בן גמלא שיהו מושיבין מלמדי תינוקות, ואי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא מאי שיהו מושיבין, אלא לאו דיהבינן להו אגרא מדציבורא, והכין עדיף כי היכי דלילפו בני עניים כבני עשירים:

נט. ואמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס כלומר בהדי ינוקי כדחזי ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה להאי דלא גריס כולי האי דילמא אתי לאירשולי בנפשיה ולא גריס ומיעקר גירסיה מיניה. ואי משום פסידא דינוקי ליכא למיחש, דכיון דהוה גריס בהדייהו כדחזי אע"ג דאיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא איכפת לן בהכין דאם כן אין לדבר סוף, אלא [אי] איכא למיחש לפסידא דידיה הוא דאיכא למיחש דילמא אתי לאירשולי בדנפשיה. ורב דימי מנהרדעא אמר מסלקינן ליה וכל שכן דגריס טפי דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. ופירוש אחר, דילמא אתי האי אחרינא דגריס טפי (דאמר מר) מיניה לאירשולי בינוקי, דסבר דליכא דעדיף מיניה ולא חייש דילמא מסלקי ליה. ורב דימי מנהרדעא אמר מסלקינן ליה וכ"ש דגריס האי אחר (ים) טפי דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה, דחייש דאי פשע מכסיף ליה ההוא קמא דסלקוה מקמי באפי בני מאתא. ומסתברא כרב דימי, ועוד דסלקא שמעתא בהכי:

ס. ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד דייק ולא גריס וחד גריס ולא דייק מותבינן דגריס ולא דייק שבישתא ממילא נפקא רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא דעל על. וקי"ל כרב דימי. חדא דסלקא שמעתא כדידיה, ועוד דמסתבר טעמיה, ועוד דקא מייתינן האי עובדא דיואב לסיועי:

דף כא עמוד ב

סא. כי ששת חדשים ישב שם וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא לקמיה דדוד אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי אמר ליה דכתיב תמחה את זכר עמלק. דאקריוה זכר לשון זכר ונקבה בראם. אמר ליה והא אנן זכר אקריון. דמשמע לשון זכרון, כדכתיב (תהלים קיא,ד) זכר עשה לנפלאותיו, ומשמע למחות זכרונו מתחת השמים אחד זכרים ואחד נקבות. אמר ליה אנא זכר אקריון. לשון זכר ונקבה דמשמע זכרים ולא נקבות. אזל שייליה לרביה אמר ליה היכי אקריתן אמר ליה זכר. לשון זכר ונקבה. שקל ספסירא ובעא למקטליה אמר ליה אמאי אמר ליה דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה אמר ליה שבקיה לההוא גברא וליקום בארור אמר ליה ארור מונע חרבו מדם וקטליה. ואע"ג דהני קראי ירמיה אמרינהו לבתר כמה דורות מדורו של דוד ויואב, כולהו גמרא הוו גמירי להו הלכה למשה מסיני ואתא ירמיה אסמכינהו אקראי, לומר לך כמה קשה עונש (הסופי') [הסופרים] ומלמדי תינוקות וכיוצא בהן העושין מלאכת השם רמיה שהן בארור וחייבים מיתה בידי שמים:

סב. ואמר רבא מיקרי ינוקי ושתלא וטבחא כולן כמותרין ועומדין דמו. ומסלקינן להו בלא אתריתא. מקרי דרדקי דשקיל אגרא מציבורא דאיתרשל בינוקי מסלקינן ליה ומוקמינן אחרינא דעדיף מיניה. שתאלא דאיתזל בנטיעות ואפסיד, מצי מרי ארעא למישם ליה שבחיה ולסלוקיה כי היכי דלא לפסיד בעל הבית. וטבאחא דמאתא דנביל חיותא מחמת פשיעותיה. ואומנא דמהיל ולא מאיץ כדחזי, אי נמי דמצער ליה לינוקא ומסכן ליה מחמת דלא זריז בעיבדתיה מסלקינן להו בלא אתריתא ומוקמינן אחרינא דזריזי טפי מינייהו. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד דמי:

סג. והא דאמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים רחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכיב עילויה דאמר ליה קא מפסקת לה לחיותא ליתה, דהא סתם מתניתא פליגא עליה ואצטריך לאוקומיה ממריה כתנאי, וקם ליה רב הונא כרבן שמעון בן גמליאל ורבנן פליגי עליה, וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים. ותו דהא רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה לקמן וקי"ל כותיה דבתרא הוא:

סד. לימא מסייעא ליה מרחיקין מצודת הדג כמלוא ריצת הדג. כלומר מרחיקין מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלוא ריצת הדג במים בבת אחת. אלמא מצי מעכיב עליה לאוקומי גביה כי היכי דלא לפסקה לחיותיה. ודחינן שאני דגים דיהבי סיארא. כלומר שנותנין עין בהבטה לרוץ למקום מזון, וכיון שהכיר זה את חורו ונתן מצודה ומזונות בתוך כדי ריצת הדג בטוח הוא דילכדנו, והוה ליה כמאן דמטי לידיהו:

סה. מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. ואסיקנא תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא ספר ולא בורסי ולא אחד מכל בעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. מאי כופין דקתני שלא להושיב ביניהן א' מכל בעלי אומניות בני המבוי דקא מפסיק לה לחיותיהו. ולשכנו שרצה הוא עצמו ליעשות אומן או אחד מכל בעלי אומניות בני המבוי אינו כופהו, שהוא יכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי, ומ"ש דחישת לחיותא דידך ולא חישת לחיותא דידי, אי נמי כיון דכל חד מינן לא עביד אלא בדנפשיה כל חד וחד מאי דפסקו ליה משמיא הוא דמטי ליה דלא מפסיק חד מינן לחיותא דחבריה. ואי משום ריבוי דרך ליכא למיחש, דרבוי דרך כי האי גוונא במבוי לאו ריבוי דרך הוא, דכיון דאית ליה ביתא במבוי זכה ליה בכל רבוי דרך דאתי מחמתיה ואפי' לאקבועי ביה חנות דדרך מבוי לקבוע בו חנות. רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו, דכיון דקדים איהו מצי אמר ליה קא מפסקת לה לחיותאי. וקם ליה רב הונא כרשב"ג. מי מצית אמרת להאי כופין דקתני משום פסוקי חיותא הוא אם כן היכי פסיק ותני ולא אחד מבעלי אומניות, הוה ליה למיתני בעלי אומניות של אחד מבני המבוי, אלא מדפסיק ותני ולא אחד מבעלי אומניות סתמא ש"מ דטעמא משום רבוי דרך הוא, ומאי כופין שלא להושיב, דאי בעי חד מבני המבוי לאוגורי ביתיה לאחד מבעלי אומניות, בני אותו המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך. ולשכנו שרצה ליעשות אחד מבעלי אומניות אין בני מבוי מעכבין עליו. וכי תימא והלא מרבה עליהן את הדרך, שאני בין היכא דעביד שכנו גופיה ובין היכא דמוגר לאחריני. וכי תימא ומי שאני לך, והא גבי חצר דכי היכי דכפי ליה שלא להשכיר כפי ליה שלא ליעשות, התם בחצר הוא הכא במבוי, מדקתני רישא כופין בני מבואות זה את זה. ואע"ג דהאי תנא קא מיירי לענין רבוי דרך ותו לא כדברירנא כגון היכא דליכא אפסוקיה חיותא כלל, קא סבר רב הונא דכי היכי דפליגי לענין ריבוי דרך גרידתא הכי נמי פליגי לענין אפסוקי חיותא, דלענין רבוי דרך מאי טעמא דתנא קמא דאמר לשכנו אינו כופהו ולא חייש להזיקא דרבוי דרך דאמר ליה בדידי קא עבידנא ולא איכפת לי בהיזיקא דרבוי דרך דידך, לענין אפסוקי חיותא נמי אמר ליה בדידי קא עבידנא ולא איכפת לי באפסוקי חיותא דידך. ורשב"ג דסבר אף לשכנו כופהו, כי היכי דמצי מעכיב עליה משום היזיקא דריבוי דרך ולא חייש לטעמיה דבדידי קא עבידנא הכי נמי מעכיב עליה בהיזקא דאפסוקי חיותא כרב הונא. ואיכא למימר דקסבר רב הונא דאפי' תימא דמטעמיה דתנא קמא גבי ריבוי דרך לאשמעי' סבריה גבי אפסוקי חיותא משום דהיזקא דאפסוקי חיותא אלים טפי מהיזקא דרבוי דרך, על כרחיך כיון דשמעינן ליה לרשב"ג דאמר אף לשכנו כופהו בהיזקא דרבוי דרך ולא חייש לטענה דבדידי קא עבידנא כל שכן בהיזקא דאפסוקי חיותא דאלים טפי, וממילא קם ליה רב הונא כרשב"ג.

וכי תימא מאי דוחקין לאוקומא לדרב הונא כתנאי, לוקמה לדרב הונא לדברי הכל, דרשב"ג כרב הונא וכיון דיכיל לעכובי עליה משום רבוי דרך ותו לא כל שכן היכא דאיכא אפסוקי חיותא ואפי' לתנא קמא, דעד כאן לא קאמר תנא קמא אלא היכא דליכא אלא ריבוי דרך כגון היכא דליכא מההיא אומנותא בההוא מבואה, [אבל היכא] דאיכא טעמא דאפסוקי חיותא אפילו תנא קמא מודה דמצי שכינא לעכובי עליה. והא לא קשיא מידי, דאם כן [ד]לאו תנאי היא קשיאן מתניאתא אהדדי, אלא לא מיתרצן מתניאתא אלא היכא דמוקמי לה כתנאי.

ולית הלכתא כרב הונא, דהא אוקימנא לשמעתיה כתנאי וקם ליה רב הונא כרשב"ג ולית הלכתא כותיה דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהא רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה וקימא לן כותיה דבתרא הוא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מאתא אבר מאתא אחריתי מצי מעכיב והוא דלא דשייך בכרגא דמאתא ואי שייך בכרגא לא מצי מעכיב. דכיון דשייך בכרגא דהאי מאתא כבני מאתא דמי. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכיב. ואע"ג דלא שייך בכרגא דמאתא כגון דנקיט אנדסקי, מאי טעמא, דעל כרחיך חד מבני מבוי הוא ואית ליה זכותא בכולהי זכואתא דמבוי, ובדין הוא דליחייביה בחיובי דבני מבוי ומשמיא הוא דרחימו עליה דאפטר מכרגא מאנפא אחרינא ולאו משום דלא הוי [מ]בני מבוי. בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי. אי אמרת דשייך בכרגא דמאתא לא מעכיב, לא שייך בכרגא מאי. ועלתה בתיקו, והילכך לא מצי מעכיב:

סו. ושמעינן מיהא דרב הונא בריה דרב יהושע דאפילו בר מבואה אבר מבואה דנפשיה [דוקא] היכא דאתי למיחת לאומנותא דבר ההוא מבואה חבריה, אבל היכא דבעי לאוגורי ביתיה לאחד מבעלי אומניות מצו בני מבואה לעכובי עליה משום רבוי דרך כדקתני בהדיא בהא מתניתא כופין בני מבואות זה את זה. והני מילי לאוגורי לאחריני, אבל אחד מבני מבוי שבקש לעשות אחד מבעלי אומניות אין בני מבוי מעכבין עליו כדקתני סופא ולשכנו אינו כופהו, ואע"ג דגבי בני חצר כי האי גוונא מצו בני חצר לעכובי זה על זה משום רבוי דרך, גבי בני מבוי לא החמירו רבנן כולי האי כדברירנא (לעיל סי' נה):

דף כב עמוד א

סז. א"ר יוסף ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי לעכובי אחבריה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. ומסתברא דכי היכי דמודה רב [הונא] הכי נמי מודה רב הונא בריה דרב יהושע, ואע"ג דלא שייך בכרגא, ועוד דלא גרע מרוכלין המחזירין בעיירות כדבעינן למימר קמן:

סח. אמר רב נחמן בר יצחק ומודה רב הונא בריה דרב יהושע ברוכלין המחזירין בעיירות ואע"ג דלא שייך בכרגא דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו רוכלין מחזירין בעיירות בשני ובחמישי כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל מערב שבת לערב שבת והני מילי לאהדורי אבל לאקבועי חנותא היכי דלא שייכי בכרגא לאו כל כמינייהו. ואי צורבא מרבנן הוא שבקינן ליה אפילו לאקבועי כהא דרבא שרא להו לרב יאשיה ולרב עובדיא לאקבועי דלא כהלכתא. כלומר דלא כהלכתא דשאר אינשי מאי טעמא כיון דרבנן נינהו לא נטרדו מגירסתייהו:

סט. הנהו דיקולאי מוכרי קדירות דאייתו דיקולי לבבל אתו בני מאתא קא מעכבי עילויהו אתו לקמיה דרבינא אמר להו מעלמא אתי ולעלמא ליזבנו. והני מילי ביומא דשוקא דאתו כולי עלמא למזבן והנך דאתו מעלמא למזבן לאו אדעתא דבני מאתא בלחוד קא אתו אלא אדעתא דאחריני נמי דאתו מעלמא, דאשתכח דהני אתו אדעתא דהני והני אתו אדעתא דהני, אבל בלא יומא דשוקא דלא אתו כ"ע אע"ג דאיקרי ואתו לית להו לזבוני ניהליהו [ד]הנך דאתו בלא יומא דשוקא אדעתא דבני מאתא בלחוד קאתו דהא לא עבידי למיתי מעלמא בלא יומא דשוקא. וביומא דשוקא נמי לא אמרן אלא לזבוני בשוקא דהנך דאתו מעלמא אדעתא דהנך דמשכחי בשוקא קאתו אבל להדורי לא:

ע. הנהו עמרויי דאייתו עמרא לפום נהרא אתו בני מאתא קא מעכבי עילויהו אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו דינא הוא דמעכבי עילויהו דלא לזבוני לבני מאתא. אמרי ליה אית לן אשראי במאתא ולית לן מידי למיכל, ואשתכח דבני מאתא הוא דקא משהו לן הכא. אמר להו זילו זבינו שיעור חיותיכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו. והוא הדין היכא דאיכא מידי אחרינא במתא דמיעכבי מחמתיה על כרחיהו דשרינן להו לזבוני עד דמסתלק ההוא מידי דמעכבי מחמתיה:

עא. נקטינן השתא מהני עובדי דאית להו רשותא לבני מאתא לעכובי אבני מאתא אחריתי דלא שייכי בכרגא דמאתיהו דלא ליתו עיסקא דאיכא ממיניה בהאי מאתא לזבוני ביומא דשוקא ואפילו לעלמא, אי נמי לבני מאתא ואפילו ביומא דשוקא, א"נ לבר משוקא ואפילו ביומא דשוקא. ואי אית להו אשראי במאתא, והוא הדין לכל מידי דגרים להו לעכובי בה, יהבינן להו רשותא לזבוני מיניה שיעור חיותיהו עד דעקרי אשראי דידהו אי נמי עד מסתליק ההוא מידי דגרים להו לאיעכוביה ואזלי. והני מילי בשאר עיסקי לבר מרוכלין המחזירין בעיירות [ד]אע"ג דלא שייכי בכרגא אית להו רשותא להדורי, אבל לאקבועי לא, ואי צורבא מדרבנן הוא אפילו לאקבועי. והני מילי היכא דלא שייכי בכרגא דהאי מאתא, אבל היכא דשייכי בכרגא דהאי מאתא לא מצו לעכובי עילויה כדרב הונא בריה דרב יהושע, טעמא דכולהו משום דמפסקי לחיותא דבני מאתא הוא, וכי היכי דהתם לא מצי מעכיב עילויה אלא היכא דלא שייך בכרגא דמאתא הכא נמי לא מצו לעכובי אלא היכא דלא שייכי בכרגא דמאתא.

אלא מיהו הני מילי היכא דלא מוזלי טפי ומזבני והוא דלא עדיף [עיסקיה] טפי דלית להו פסידא ללוקחים, אבל היכא דמוזלי טפי מבני מאתא (טפי) א"נ דעדיף עיסקיה טפי ולא ניחא להו לבני מאתא לאוזולי כותייהו לא מצו לעכובי עילוייהו, דמכדי לפסידא דבני מאתא קא חיישינן, מאי שנא דחיישת לפסידא דמרי עיסקי, ניחוש לפסידא דלוקחין, דהני והני בני מאתא נינהו. הלכך אי לוקחין ישראל נינהו, ואפילו רובא גוים ומיעוטא ישראל, לא מצו לעכובי עלייהו, דלא עבדינן תקנתא למוכרים במילתא דאית בה פסידא ללקוחות. ואי כולהו לוקחין גוים נינהו, אע"ג דלא שוו עיסקי להדדי לא בשופרא ולא בדמים לא חיישינן אלא לפסידא דמוכרין ודינא הוא דמעכבי עילויהו:

עב. רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה אמר ליה ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקוט ליה שוקא אמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה פוק תהי ליה בקנקניה נפק בעא מיניה פיל שבלע קפיפה מצרית שנטמאת והקיאה דרך בית הרעי מהו. מי הוי עיכול לטהרה מידי טומאתה או לא. לא הוה בידיה לא נקיט ליה שוקא פסוד גרוגרות דרב דימי אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה חזי מר מאי עבד בי אמר ליה מאן דלא שהיה לאוניתא דמלכות דאדום דכתיב על שרפו עצמות מלך אדום לסיד לא נשהיה לאוניתך נח נפשיה דרב אדא בר אהבה. ושמעינן מינה דדינא הוא למינקט ליה שוקא לצורבא מרבנן דאתי מעלמא דמזבין עיסקיה. והוא דלא מזבין ביוקר טפי משאר אינשי. והאי דינא דלא נקיט ליה שוקא מיענש ושרי לממסר דינא עליה כי מעשה דרב דימי ורב אדא בר אהבה. ודוקא היכא דליכא גוים דמזבני, אבל איכא גוים דמזבני לא נקטינן ליה, דהא לית ליה רוחא לצורבא מרבנן ואפסודינהו להנך ישראל בכדי לא מפסדינן:

ח. מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. ומסקנא (להלן ע"ב) הכי קאמר, מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות מצומצמות לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, שנמצא שצריך להרחיק ארבע אמות מכותלו הראשון שהיה סמוך לכותל חבירו כדי שיהא בין שני כותליו הסמוכין לכותל חבירו מקום פנוי כשיעור דרך היחיד כדי שיהא נידש ברגלי אדם וברגלי בהמה. מאי טעמא, דושא דהכא מעלי להתם, לכותל חבירו, דכיון דאחזיק ליה חבירו בבנין האי כותל זכה ליה בשמונה אמות הסמוכות לו שלא יהא רשות לחבירו לסמוך לו כותל אחר באותן שמונה אמות אלא ברחוק ארבע אמות, דדושא בשמונה אמות הסמוכות לכותל מעלו ליה לכותל. והאי דמי לדינא דחלון דזכה ליה בארבע אמות שכנגדו שלא יאפיל, וכדינא דמזחילה בארבע אמות שכנגדה כדי שיהא זוקף את הסולם. וכי תימא אם כן קמא נמי לא לסמוך אלא כדינו ברחוק שמונה אמות, לא קשיא, דכיון דשביק ליה סמוך לכותל שיעור דרך ושביק ליה אחורי כותל הסמיכה נמי שיעור דרך, כמאן דהוו כולהו ח' אמות פנויות דמי:

ט. החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד"א. כלומר שהבא לסמוך להן כותל צריך להרחיק מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד"א. מלמעלה שלא יציץ מראש הכותל ויראה, מלמטן שלא יעמוד על ראש הכותל ויראה. לפיכך צריך שיהא ראש הכותל גבוה מן החלון ד"א או נמוך ממנו ד"א. ויהא רחוק מכנגדו ד"א כדי שלא יאפיל. ואע"ג דאוקימנא בגמרא (ע"ב) בבא לסמוך מן הצד משתי רוחות דצריך להרחיק מן החלון ד"א, לאו למימרא דמכנגדו לא מחייב לארחוקי, אלא למימרא דמכנגדו (ד) אע"ג דליכא חלון נמי מיחייב לארחוקי משום דושא. ודוקא בעיר חדשה, אבל בעיר ישנה דלא בעיא דושא אי איכא חלון מיחייב לארחוקי מכנגדו ד"א ואי לא לא כדבעינן למימר קמן:

דף כב עמוד ב

עג. והא דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, דייקינן עלה בגמרא וקמא היכי סמך ולא ארחיק, אי דאחיל גביה הא אחזיק ליה בארבע אמות הסמוכות לכותל ותו לא מצי מעכב עליה, ואמאי לא יסמוך לו כותל אחר. אמר רבא הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בארבע אמות מצומצמות לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות שנמצא מרחיק מן השני נמי ארבע אמות מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם. כלומר דושא דהכא דבין כותל שני לשלישי מעלי להתם לכותל ראשון, ואשתכח דכולהו שמנה אמות הסמוכות לכותל משתעבדי ליה לכותל משום דושא. מיהו לא מיחייב למשבקינהו לכולהו שמונה אמות פנויות בלא כותל, אלא (אם כן) כיון דמרחיק ארבע אמות דאינון שיעור דרך רחבה ליחיד אית ליה רשותא למסמך כותל אחר, דהא אית ליה רוחא למיזל ולמיתי התם משום דושא, ואי בעי למסמך כותל אחר כנגדו בעי לארחוקי ארבע אמות אחרניתא מכותל שני. והדין הוא דלא ליבעי כולי האי דהא נפיש ליה שיעורא בהדי מקום כותל האמצעי טפי משמונה אמות, אלא כיון דבעי לארחוקי חוץ לכותל שני משום דושא דדושא דהכא מעלי להתם לכותל ראשון, לא סגיא ליה בפחות מארבע אמות שיעור דרך כי היכי דליהוי ליה רוחא למיזל ולמיתי התם:

עד. אמר רב לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר אם בא לסמוך סומך. מאי טעמא, משום דקרקעיתא דגינה רפיא ובעיא דושא אבל קרקעיתא דחצר קמיט משום דהוו אזלי כוליה יומא ואתו עליה ולא בעי דושא טפי. ורבי אושעיא אמר אחד כותל גינה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך א"ר יוסי בר חנינא ולא פליגי הא בעיר חדשה הא בעיר ישנה. בעיר חדשה אחד כותל גינה ואחד כותל חצר אינו סומך, דכיון דחדשה היא אכתי לא איתדשא ובעיא דושא, ואמטול הכי אינו סומך. בעיר ישנה בכותל גינה אינו סומך, בכותל חצר סומך דהא איתדשא לה מקמי הכי ותו לא בעיא דושא:

עה. תנן החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד"א ותני עלה מלמעלן שלא יציץ ויראה מלמטן שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל כדפרישנא במתני'. טעמא דשלא יאפיל אבל משום דושא לא הכא במאי עסקינן מן הצד. כלומר בבא לסמוך מן הצד רוחב כותלו כנגד אורך כותלו של חבירו, דמשום שלא יאפיל איכא משום דושא ליכא, דהא לא קא מנע מיניה דושא אלא כשיעור עובי הכותל השני בלבד ולההוא פורתא לא חיישינן. וכי תימא הא מכנגדן קתני, מן הצד נמי כנגדן קרי ליה, דכיון דמיירי רישא בהרחקת (דאם) הכותל מלמעלן ובהרחקה דמלמטן והשתא קא בעי לאיירויי בהרחקה דלאו מלמעלן ולאו מלמטן אלא בהרחקת ראש הכותל המכוון עם החלון בשורה אחת קרי ליה כנגדן.

וכמה. כלומר היכא דעביד מן הצד כמה מיחייב לארחוקי כדי שלא יאפיל. אמר רב ייבא חמוה דאשיאןבר נדבך משמיה דרב כמלוא רוחב חלון סתמא ולא קאמרינן כמלוא רוחב החלון, ואית דגרסי לה בהדיא וכמה טפח. ומקשינן והלא מציץ. כלומר כיון דהאי הרחקה דמכנגדן בראש הכותל קאי דומיא דמלמעלן ומלמטן, היכי סגיא ליה בהרחקת טפח, והלא יכול לישב על ראש הכותל ולהציץ בחלון חבירו. אמר רב זביד בממדיר את כותלו. כלומר שמשפע את כותלו כדי שלא יוכל אדם לעמוד עליו ולא ישב עליו מפני שיפועו, כגון שהמדיר כנגד ארכו, שנמצא גבוה מצד אחד ומשתפע והולך עד צדו השני, ונמצא גבוה מצד אחד ומתקצר והולך דרך שיפועו, דלא מצי למיתב עליה. ואמרי לה שהמדירו כנגד רחבו, שנמצא הכותל רחב מלמטה וכלה והולך עד כאצבע כקרשים הללו. אבל אם לא המדיר את כותלו אע"פ שהרחיק הימנו טפח, כיון שלא הגביהו מלמעלן לגובה החלון ולא השפילו למטה מן החלון ארבע אמות אינו סומך שמא יציץ ויראה. ומקשינן והא אנן תנן ד"א. ואת אמרת כמלוא רוחב חלון. לא קשיא כאן מרוח אחת כאן משתי רוחות. כלומר כאן בבא לסמוך מרוח אחת כאן בבא לסמוך משתי רוחות, מרוח א' טפח משתי רוחות ד' אמות.

נקטינן השתא דהיכא דעביד כותל מצדו של חלון מיחייב לארחוקי מיניה טפח כדי שלא יאפיל. ודוקא בממדיר את כותלו דלא מצי למיקם עליה ולאיסתכולי, אי נמי דמתתי ליה לרישיה למטה מקרקע החלון ד' אמות טפי מגבהו של חלון, דאי לאו הכי כיון דמיקרב כותל לגבי חלון כולי האי יכיל לאיסתכולי ומיבעי ליה לארחוקי בכדי שלא יציץ. בד"א בבא לסמוך מן הצד מרוח אחת, אבל משתי רוחות צריך להרחיק ארבע אמות מרוח אחת וטפח מרוח שנית. ואיכא מאן דאמר ארבע אמות ותו לא, שתים מכאן ושתים מכאן והחלון באמצע. ומסתברא כתנא קמא, דהא כי אתי למיסמך מרוח אחת אע"ג דשביק ליה רוחא מאידך גיסא דסמיך טפח. ומסתברא דאי הוה ליה לאיניש אחרינא או לבעל חלון גופיה כותל אחרינא מקמי הכין מצדו של חלון ואתא האי וקא בעי למיסמך מאידך גיסא, אע"ג דלא קא סמיך אלא מרוח אחת ארבע אמות בעי, דכיון דאיכא כותל אחרינא מאידך גיסא סמוך לחלון כבא לסמוך משתי רוחות דמי.

ודוקא בממדיר את כותלו הסמוך לחלון ברחוק טפח אי נמי דמגבה ליה ארבע אמות או דמתתי ליה ארבע אמות כדאמרן, אבל כותל שני שהוא רחוק ארבע אמות אינו צריך להמדירו ולא להגביהו ולא להשפילו, דכיון דמן הצד הוא ורחוק ארבע אמות מן החלון לא מצי למחזי מיניה. וכן כותל המומדר לא צריך להגבוהיה ד"א ולא לתתויי מיניה ד"א דכיון דמדרון הוא לא יכיל למיקם עליה ולא למגחן עילויה ולאיסתכולי. והוא דהוי גבהו של כותל מקרקע בעליו ארבע אמות, דאי מתתאי לא מצי למחזי דהא איכא כותל ארבע אמות דמפסיק באפיה דומיא דכותל חצר השותפין, ואי למיקם עילויה כותל כיון דמשופע הוא לא יכיל למיקם עליה, ואישתכח דלא מיתזק בעל חלון מחמת האי כותל ולא מידי.

והני מילי מן הצד, אבל היכא דאתי למיסמך כנגדו ממש, אי עיר חדשה היא ואע"ג דליכא חלון נמי מחייב לארחוקי ד"א משום דושא, ואי עיר ישנה היא לא מיחייב לארחוקי אלא היכא דאיכא חלון דמיחייב לארחוקי מיניה בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד"א שלא יציץ ושלא יאפיל. ואם המדיר את כותלו א"צ להרחיק אלא מכנגדו ד"א שלא יאפיל:

עו. מיהא שמעינן דכל היכא דסמיך מן הצד רחבו של כותל הסמיכה כנגד ארכו של כותל הסמוך לו אפילו משני צדדין לא חיישינן משום דושא:

י. מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה ואת הכותל מן המזחילה ד"א כדי שיהא זוקף את הסולם. כלומר כדי שיהא בעל המזחילה זוקף את הסולם בחלקו לתקן את המזחילה, דכיון דאחזיק בההיא מזחילה זכה ליה בארבע אמות הסמוכות לה להא מילתא. ודוקא היכא דהוה ליהלבעל המזחילה זכותא מאנפא אחרינא במקום הסמוך לכותל המזחילה מאבראי למיעל להתם, ואפילו כמה דשקיל כרעא ומנח כרעא, דאע"ג דשאר ד"א הסמוכות לכותל דחבריה נינהו, כיון דאית ליה לבעל המזחילה דרך למיעל להתם לתקונה למזחילה מחמת זכותא דמעיקרא, מכי אחזיק למזחילה קנה ליה זכותא בד"א הפנויות הסמוכות להא מילתא למהוי פנויות לזקיפת הסולם ולית ליה למריהו רשותא בגוייהו אלא לשאר תשמישי אבל למבנא התם לכותל לא. [ו]משכחת לה במוציא מזחילה לקרקע עולם ואח"כ בא חבירו והחזיק בקרקע הסמוך לה מחוצה לה, אי נמי בכונס לתוך שלו ומוציא, וה"ה לכל היכא דאית ליה זכותא לבעל המזחילה למיעל למקום הסמוך לה מבחוץ. אבל כי החזיק במזחילה לא הויא ליה זכותא למיעל לההוא דוכתא, אע"ג דאחזיק במזחילה לא קני דרך ולא זכותא ברשותא דחבריה למיעל להתם לתקונה למזחילה, ממילא בטיל ליה טעמא דזקיפת הסולם [ואי] (מי) בעי לתקונה למזחילה מהך גיסא דנפשיה הוא דמתקן לה. והוא הדין היכא דהויא ליה זכותא בההוא דוכתא דסמיך לכותל המזחילה, מיהו הוה ליה לחבריה כותל בתוך ד"א למזחילה, דלא מהניא ההיא חזקה אלא מן המזחילה ועד מקום הכותל הסמוך לה (אפילו) [ואילו] אפילו חוץ לכותל אע"ג דקאי בתוך ארבע אמות לא. חדא דהא לית ליה דרך למיעל להתם לתקונה למזחילה, ועוד דאי נמי הוי ליה דרכא למיעל להתם כיון דמפסיק כותל ביני ביני לא מהניא ליה זקיפת הסולם בתיקון המזחילה ולא מידי:

עז. והא דתנן ואת הכותל מן המזחילה ד"א כדי שיהא זוקף את הסולם דייקינן עלה טעמא משום סולם אבל משום דושא לא. דקס"ד דהאי מזחילה לא קא בלטה משפת הכותל חוץ מרחבו של כותל ולא מידי אלא ממשכא ואזלא מראש הכותל ועד סופו לארכו של כותל והמים זוחלין ונמשכין עליה כצינור ונשפכין לחוץ בסוף הכותל, דאשתכח דכי מרחיק משפת המזחילה ד"א לא קא מרחיק מעיקר הכותל נמי אלא ד"א. וטעמא משום סולם, אבל משום דושא לא. ופרקינן הכא במזחילה משופעת עסיקינן. ששיפעו את בנין הכותל מחציו ולמעלה לצד אחד כעין זיזין והוסיפו בשיפוע זה בכל נדבך ונדבך עד שנתרחב ראשו של כותל הרבה ועשו שם את המזחילה, שנמצאת שפת המזחילה בולטת מעיקר הכותל ארבע אמות, דאי משום דושא הא קא אזיל ואתי תותה בהנך ארבע אמות שתחת שיפוע המזחילה, ואפילו הכי מחייב לארחוקי משפת המזחילה ארבע אמות אחרניאתא כדי שיהא זוקף את הסולם:

עח. והא דתנן מרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמיה דייקינן עלה לימא מתני' דלא כרבי יוסי דאי רבי יוסי הא אמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אפילו תימא רבי יוסי דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן מודה רבי יוסי בגיריה. והכא נמי גיריה נינהו, דזימנין דבהדי דמנח ליה קפצה נמיה. ומקשינן והא גרמא הוא. וגרמא (דאע"ג דפטור) בנזקין פטור. אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור. דאע"ג דפטור מתשלומין איסורא איכא ואמטול הכי מיחייב לארחוקי. וש"מ דכל מידי דהוי גיריה או גרמא דגיריה על המזיק להרחיק את עצמו, אבל מידי דלא הוי גיריה ולא גרמא דגיריה על הניזק להרחיק את עצמו. ושמעינן נמי דלא הוי גיריה אלא היכא דכי מנח ליה לההוא מידי דאתי מיניה היזקא אזיל היזקא כי גירא ולא מעכיב עד דמטי ליה לניזק, אבל היכא דלא אזיל היזקא בשעת הנחה אע"ג דאזיל בתר הכי לא הוי גיריה.

ושמעינן נמי מדקא דיקינן אמתני' דמרחיקין את הסולם מן השובך לימא מתני' דלא כר"י ולא קא דיקינן אהנך מתניאתא אחרניאתא מכלל דבכוליה פירקין מודי רבי יוסי דגיריה הוא לבר מהנך דפליג בהו ר' יוסי בהדיא. ומימרא דרב יוסף גבי חמרא ודרב ששת גבי אספסתא (לעיל בבא בתרא כ,ב) נמי הכי דיקי כדברירנא התם (סי' נא). והא [ד]תנן (לעיל בבא בתרא יז,א) מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים אע"ג דלאו גיריה דכותל נינהו ולא גרמא דגיריה, שאני התם דשלשה טפחים סמוך לכותל ככותל דאמו ומשתעבדי ליה לכותל, מידי דהוה אמי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו דקאמרינן דושא דהכא מעלי להתם, דאלמא אפילו שמונה אמות הסמוכות לכותל משתעבדי ליה לכותל, הכא נמי אע"ג דלאו גיריה דכותל נינהו כיון דמטו בתוך שלשה לכותל ככותל דמו דכל פחות משלשה לכותל אשתעבוד משתעבד ליה לכותל, דמכי אחזיק ליה בהאי כותל אחזיק ליה בשמונה אמות הסמוכות לו לענין דושא ובשלשה טפחים הסמוכות לו לענין הני נזקין. וכן הלכתא:

דף כג עמוד א

עט. רב יוסף הוו ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותיהו ואתו עורבי ואכליה דמא וסלקי ויתבי בתאלי אמר להו רב יוסף אפיקו לי קור קור מהכא. כלומר הוציאו מכאן את האומנין שגורמין להביא את העורבין שצווחין קור קור ומעלים את הדם לדקלים. אמר ליה אביי והא גרמא הוא הא אמר רב טובי ברמתנה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור והא אחזוק אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין ולאו מי אתמר עלה רב מארי אמר בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא אמר ליה הני לדידי כיון דאנינא דעתאי כקוטרא וכבית הכסא דמו לי. מחמת ריח הדם ומאיסותו. וש"מ דכל כי האי גוונא אע"ג דגרמא הוא אסור ומנעינן ליה, ואע"ג דאחזוק בכי הא לא קימא ליה חזקה אלא אמאן דאנינא דעתיה לא קימא עליה חזקה בהכין דהני למאן דאנינא דעתיה כקוטרא וכבית הכסא דאמו:

פ. ושמעינן נמי דאין חזקה לנזקין. ודוקא בקוטרא או בריחא דבית הכסא, והוא הדין לשאר נזקין דמזקי ליה לגופיה דאיניש, היכא דלא יכיל לקבולינהו מחמת דאנינא דעתיה לא קימא עליה חזקה דכקוטרא ובית הכסא דמו. ושאר נזקין כגון נזקי ממון וכיוצא בהן יש להן חזקה. ול"ת הני מילי בחזקה שיש עמה טענה, אלא אע"ג דלא טעין מידי אלא מחמת דאיבריר ליה היזיקיה ושתיק הויא חזקה, דהא הכא דהני אומני לא טעני ולא מידי וקאמר ליה אביי לרב יוסף והא אחזוק, ואי ס"ד בעי טענה דמכרת לי או שנתת לי במתנה מנא ליה לאביי דטעני אומני הכי. וכי תימא דאביי גופיה הוה ידע דהכין הוה עובדא, א"כ רב יוסף גופיה היכי הדר ועכיב עליהו לבתר דיהיב להו רשותא, אלא ודאי ש"מ דגבי נזיקין כי האי גוונא לא בעינן טענה אלא בשתיקה בעלמא הויא חזקה:

יא. מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא א"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח ר' יהודה אומר בית ארבעת כורין כמלא שגר היונה ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו. הא דקתני רישא מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה מסקנא משום גזל זרעים נגעו בה כדבעינן לברורי לקמן, ואמטול הכי מסתברא דהני חמשים [אמה] דקתני לאו מחמת העיר נינהו אלא משום שדותיה של עיר הוא דמשחינן להו. וסופא [ד]קתני לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא א"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח, מהאי טעמא נמי הוא, ובשדה קאי שצריך להרחיק משדה חבירו חמשים אמה לכל רוח. ואם לקחו, אפי' קרוב לשדות העיר בבית רובע, הרי הוא בחזקתו. ומה בין הבעלים הראשונים ללוקח, דאלו בעלים הראשונים היכא דלא טעני בריא לי דראה ושתק ואיפיס אי נמי דפיסיה מעיקרא לבעל השדה ואיפיס, אע"ג דאחזיק ביה בהאי שובך כמה שנים לא הויא חזקה, ואלו לוקח לא בעי טענה אלא אע"ג דאמר אנא הכי זבין לי לא ידענא אי איפיס ליה בעל השדה למוכר ואי לא איפיס ליה הויא חזקה. ודוקא בג' שנים, דלא אשכחן דקיימא חזקה שלא בפניו בפחות מג' שנים. וליתא לדר' יהודה:

פא. והא דתנן מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה אקשינן עלה חמשים אמה ותו לא ורמינהי אין פורסין נשבין ליונים אלא א"כ הרחיק מן הישוב שלשים ריס. אלמא שלשים ריס שיטן ואמאי סגיא להו הכא בהרחקה חמשים אמה משדה חבירו. אמר אביי מישט שיטי טובא כריסיהו בחמשים אמהתא מליאן. התם דמשום גזל יונים הוא דילמא צייד להו ליוני העיר בעי לארחוקי שלשים ריס כשיעור מאי [ד]שיטן יוני ישוב, דכיון דמרחיק כי האי שיעורא מידע ידיע דהני יונים דקא צייד לאו מיוני ישוב נינהו, דהא לא מטו יוני ישוב עד הכא, אלא מיוני דדברא נינהו, הכא דמשום גזל זרעים הוא כיון דמרחיק חמשים אמה ליכא למיחש, דכי מטו יוני חוץ לחמשים אמה לשובך מליאן להו כריסיהו בתוך חמשים אמה ותו לא מזקי להו לזרעים. ושמעינן נמי דטעמא דמתני' דקתני מרחיקין את השובך מן העיר ן' אמה משום גזל זרעים הוא כדברירנא:

פב. ומישט שלשים ריס ותו לא והא תניא ובישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס רב יוסף אמר בישוב כרמים רבא אמר בישוב שובכין. דאגב חביבותא דכרמים וצותא דשובכין מימשכי ושייטי טובא. ותיפוק לי משום הני שובכין גופייהו. דמקרבי לגביה וצייד להו ליונים דידהו. אי בעי תימא בשובכין דידיה אי בעי תימא דגוי ואי בעי תימא דהפקר. דליכא למיחש ליונים דידהו, אלא אי איכא למיחש דאי איכא שובך דישראל אחרינא בסופיהו מהך גיסא אפי' ברחוק מאה מיל לא יפרוס, דאגב ישוב שובכין אזלי טובא ואתו עד הכא וצייד להו ואיכא גזל:

פג. הרי אמרו מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה אם לקחו אפי' בית רובע הרי הוא בחזקתו אמר רב פפא ואיתימא רב זביד זאת אומרת טוענין ליורש טוענין ללוקח. כל מילתא דיכיל מוריש ומוכר למטען אע"ג דלא טעין ליה האי לוקח והאי יורש, אלאדקאמר אנא לא ידענא אלא דהכי זביננא לה מיניה אי נמי יריתנא לה ולא ידענא אי מטיא לידיה דידיה כדין ואי לא, טענינן ליה אנן. יורש תנינא חדא זימנא והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה לוקח אצטריכא ליה לוקח נמי תנינא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זה בחזקתה צריכה דאי אשמועינן התם גבי זיזין התם הוא דטענינן ליה ללוקח דאימור האי מוכר כונס לתוך שלו הוה אבל הכא גבי שובך דליכא למימר הכי דאנן סהדי דבתוך חמשים אמה דשדה חבירו קאי אימא לא טענינן ליה, קמ"ל דטענינן ליה, דאימור פיוסיה פייסיה לבעל השדה הקרובה לשובכו מקמי דעביד ליה לשובך ואיפייס ליה, אי נמי אחולי אחיל גביה בתר הכי כדמפרש ואזיל. ואי אשמועינן [הכא] גבי שובך הוה אמינא הכא הוא דטענינן ליה ללוקח דכיון דמרה דהאי שדה יחיד הוא אימור פיוסי פיסיה בעל השובך אי נמי אחולי אחיל גביה אבל התם גבי זיזין היוצאים לרשות הרבים דכיון דרשות הרבים היא ליכא מאן דמחיל גביה אימא לא טענינן ליה ללוקח, צריכא. לאשמועינן דטענינן דאימור כונס לתוך שלו הוה. וכן כל היכא דאפשר למטען טענינן.

והאי טוענין ליורש וטוענין ללוקח דקאמרינן גבי שובך וגבי זיזין דשמעת מינה דמוכר ומוריש גופייהו טענה הוה בעו והא' ליהי טענה דטענינן ליה אנן ליורש וללוקח, לאו למימרא דגבי נזקין ותשמישין נמי בעינן טענה דאתה מכרתה לי אתה נתתה לי במתנה, דהא גבי מעשה דקור קור דליכא טענה כי האי גוונא וקאמר ליה אביי לרב יוסף האי אחזוק, אלמא בשתיקה בעלמא הויא חזקה. והאי טענה דקאמרי' הכא נמי כי האי גוונא היא, דאי הוה קאי האי שובך ברשותיה דמוכר והוה אתי בעל השדה לעכובי עילויה והוה טעין בעל השובך שלא אמר לי אדם דבר דכד הות מחייבינן ליה לסלוקיה לשובך עד דטעין דפיוסיה פיסיה מקמי דעבדי לשובך ואיפיס ליה אי נמי דלבתר דעבדיה אתברר ליה הזיקיה ושתיק דמוכחא מילתא מדשתיק דאחולי אחיל גביה, ואלו היכא דזבניה אי נמי אורתיה אע"ג דלא טעין לוקח ולא יורש הכין אלא דמזבין זבניה או ירתיה ממאריה ולא קא ידע אי פייסיה מריה לבעל השדה ואי לא ואי מחיל בעל השדה גביה ואי לא, טענינן ליה אנן דאימור פיוסיה פייסיה בעל השובך לבעל השדה מקמיה דעבדיה לשובך ואיפיס ליה [אי] נמי דאיתברר ליה הזיקיה בתר הכין ושתיק, אבל טענה דהקנאה גמורה אי נמי דמחילה בהדיא לא בעינן. והאי דאייתינן עלה מתני' דהבא מחמת ירושה אינו צריך טענה דמיירי בטענת מכירה ומתנה, לאו משום דטענאתא כי הדדי נינהי, אלא משום דבכל חדא מיניהי טענינן ליה ליורש וללוקח, האי כי דיניה והאי כי דיניה.

תדע דהא בכולהו עובדי דפ' חזקת דבעו טענה קא מיתי לה לטענתיה דמחזיק, ואלו גבי עובדי דנזקין כגון פתיחת חלונות וכיוצא בהן לא קא מפריש בה טענתיה דמחזיק משום דלא בעי טענה אלא טענת ראה ואיפיס, כההוא דפתח חלונותיו לחצר השותפין (לקמן בבא בתרא נט,ב) ובא לפני ר' ישמעאל ברבי יוסי אמר לו החזקת בני החזקת ובא לפני רבי חייא א"ל יגעת בני ופתחת לך יגעת בני וסתום, ולא קא מפריש התם טענה כלל, ואי ס"ד בעי טענה הוה ליה לר' ישמעאל בר' יוסי למשמע לטענתיה והדר לימא ליה החזקת בני החזקת. וכי תימא כגון דטעין דבני חצר השותפין יהבו ליה רשותא למפתחינהו, אי הכי רבי חייא היכי אמר ליה יגעת בני ופתחת לך יגע בני וסתום, הוה ליה למימר ליה ברישא אית לך ראיה או עדים, ואי הוה מייתי עדים או ראיה הוה מוקים להו בידיה ואי לא הוה מייתי הוה מחייב ליה למסתם, אלא מדפסקיה לדיניה לאלתר ואמר ליה לך יגע בני וסתום ש"מ דלא הוה טעין האי מחזיק אלא טענת ראיה ושתק, דאע"ג דהוה מייתי ראיה בהכי נמי ולא כלום הוא. משום טענה דאלתר לא הויא חזקה. וטעמא משום דלאלתר לא הויא חזקה, הא לאו הכי אע"ג דליכא טענה דמכירה ומתנה ומחילה בפירוש הויא חזקה. ותו מדאמרינן לקמן אין דין חזקה לנזקין שמעת נמי מינה דלא בעו טענה כדבעינן לברורי לקמן.

והשתא דאמרת דהני חזקות דתשמישין ונזקין לא בעו טענת מכירה ומתנה בפירוש, שמע מינה [ד]לא בעו ג' שנים, דבהדיא אמרינן בריש פירקין [דלקמן] (כט,א) דטעמא דחזקה דהויא שלש שנים משום דתלת שני מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר, וממילא שמעת דכי בעינן שלש שנים במידי דמיקני ליה גופא דארעא, דכיון דבעי טענת מכרת לי או נתת לי במתנה דאמרינן ליה אחוי שטריך ואי אמר שטרא הוה לי ואירכס חזינן אי אחזיק ביה שלש שנים מהימן דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה ואי לא לא מהימן, אבל לתשמישא בעלמא והוא הדין לנזקין כיון דבשתיקה בעלמא הויא חזקה לא שייך ביה שטרא כי היכי דלימא ליה אחוי שטרך, ואמטול הכי לא בעי שלש שנים, אלא בתורת עראי ובתורת קבע תליא מילתא. וכל היכא דלא מלו להו תלתין יומין דאינון יומי עראי דידיה, אע"ג דחזייה ניזק ושתיק לא הויא חזקה, דאימור אשאוליה אשאליה ההוא דוכתא לההיא מילתא לפי שעה בתורת עראי ולאו למשבקיה התם בתורת קבע, ומכי מלו להו יומי עראי דידיה דאינון תלתין יומין דסתם שאלה שלשים יום ואיתברר דחזייה ניזק ושתיק הויא חזקה, מידי דהוה אכשורה דמטללתא (לעיל בבא בתרא ו,ב), והוא הדין לחלונות וזיזין היוצאין לרשות היחיד או לחצר השותפין ושאר נזקין ותשמישין, דכולהו כל כמה דלא מלו להו תלתין יומין איכא למימר דבתורת עראי עבדינהו. ואי עביד בהו מילתא דקביעותא לאלתר הויא חזקה. וההיא דאמרינן גבי חלון וכיוצא בו דלא הויא חזקה לאלתר, התם כגון דלא עבד ביה מילתא דקביעותא כגון דלא שיעיה בטינא וכיוצא בו, ואמטול הכי לא סגיא ליה בבציר מתלתין יומין.

והני מילי היכא דאיכא סהדי דחזייה ניזק ושתיק, אבל היכא דליכא סהדי דחזייה ושתיק לא הויא חזקה עד שלש שנים, דמגו דאי בעי אמר פיוסיה פייסתך בזוזי ואיפייסת לי ושטרא הוה ליה ואירכס כי אמר בריא לי דחזית ושתקת מהימן, אבל בבציר משלש שנים לא מהימן, דקרקע בחזקת בעליה קיימת, וכיון דאיתברר דהוה קיימא בחזקת מריה מעיקרא בלא נזקא האי דבעי לאחזוקי עלה בההיא נזקא עליו להביא ראיה. והכי נמי מסתברא, דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה, דאזיל כל חד ומשתמש בגודא דחבריה מאידך גיסא שלא בפניו וסמיך ליה מידי דמזיק ליה ולא מתידע ליה לחבריה בכמה ירחי וקיימא ליה חזקה. תדע מדאמרינן (לעיל שם) ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה, ואי ס"ד לא בעי ראיה דחזייה ושתיק אמאי הוי חזקה, ואי חבריה בטינא שלא בפניו מאי הוה ליה לבעל הכותל למעבד, הא לא ידע דלימחי. אלא על כרחיך לא קיימא ליה חזקה להחזיק בתוך שלש שנים נמי דוקא במילתא דעבידא לאיגלויי לניזק, אבל במילתא דלא עבידא לאיגלויי כגון דלא מצו אינשי למחזיה אלא מדעתיה דמזיק לא קיימא בה חזקה למחזיק כלל אלא בסהדי דראה ונפייס, מידי דהוה אדינא דחזקת הבתים גבי שעת חירום (לקמן בבא בתרא לח,א) ובורח מחמת מרדין (שם ע"ב) ומאי דדמי להו, דלא קיימא עליהו חזקה אפילו לאחר כמה שנים משום דלא ידעי דלימחו, והא נמי דכוותה. ואי טעין עליה בריא לי דחזית ושתקת ולא מחית בי ניזק מהימן, ובשבועת היסת, דקרקע בחזקת בעלים קיימת.

ולא תימא הנ"מ במחזיק גופיה אבל יורש ולוקח לא בעו ראיה דטוענין ליורש וטוענין ללוקח, אלא אפילו יורש ולוקח כי האי גוונא לא קיימא להו חזקה בכי האי גוונא אלא היכא דאיתברר דחזייה ניזק ושתיק. דכי אמרינן דטוענין ליורש וטוענין ללוקח ה"מ בטענה שהיה המוכר והמוריש נאמן עליה בלא ראיה, דאע"ג דלא טעין לה האי יורש והאי לוקח טענינן ליה אנן, אבל טענה שאין המוכר והמוריש נאמנין עליה אלא בראיה לדידהו נמי לא טענינן להו ולא מוקמינן ליה בידייהו אלא בראיה. דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר (לקמן בבא בתרא נב,א), ואמאי, אלו איתי אבוהון ראיה דמזבן זביני ליה ממריהו מי לא הוה מוקמינן להו בידיה, השתא נמי דמית נטעון להו ליתמי, אלא לאו ש"מ דכל היכא דאבוהון לא מהימן עליהו אלא בראיה לדידהו נמי לא טענינן להו ולא מוקמינן להו בידיהו אלא בראיה. ואי משום שמעתא (שם) דאחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא, דקי"ל עליו להביא ראיה ואם מת על האחין להביא ראיה, אלמא טענינן להו ליתמי מאי דלא יכיל אבוהון למטען, בר מינה דההיא, דהא אקשינן עלה מיהא דרבא וסלקא בקשיא, התם בלחוד עבדינן כשמואל ובשאר דיני יורש ולוקח עבדינן כרבא, הכא נמי כל היכא דמחזיק גופיה בעי ראיה דראה ניזק ושתיק לוקח ויורש נמי בעו ראיה.

וכי תימא אם כן הא דתנן גבי שובך דאם לקחו ואפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וקא דייקינן מינה דטוענין ליורש טוענין ללוקח, היכי דמיא, אי איכא ראיה דחזא ניזק ושתיק מאי איריא לוקח אפילו מוכר גופיה קימא ליה חזקה, ואי דליכא ראיה אמאי טוענין הא קי"ל דלא טענינן ליה ללוקח אלא מידי דמהימן עליה מוכר בלא ראיה. הכא במאי עסקינן, כגון דאחזיק ביה שלש שנים, דאפילו מוכר גופיה מהימן עילויה דחזא ושתיק בלא ראיה כדברירנא לעיל. מיהו הא דתנן לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה, כיון דהאי חזקה אבני רשות הרבים היא ולא שייך בה טענת מכירה ומתנה ולא טענת ראה וניפייס ולא יומי קבע ולא טענת שטרא הוה לי ואירכס, אלא טענת כונס לתוך שלו הוה בלחוד, הילכך לא שייך בה לא חזקת שלשים יום ולא חזקת שלש שנים, אלא לא שנא עברו עליה כמה שנים ול"ש חד יומא, כל היכא דברירא מילתא דכי אפיק לרשות הרבים אפיק (ואפילו נמי) לא קיימא ליה חזקה ומחייב לסלוקינהו, וכל היכא דלא איתברר אי לרשות הרבים אפיק ואי כונס לתוך שלו הוה ואיהו קא טעין ודאי כונס לתוך שלי הייתי מהימן דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואי לא טעין הכי מיחייב למיקץ, לבר מיורש ולוקח דאע"ג דלא טעני אינהו טענינן להו אנן.

והשתא דאיתברר דחזקה דנזיקין ותשמישין כיון דלא בעיא טענה לא בעיא תלת שני אלא בתורת קבע ובתורת עראי תליא מילתא, והוא דחזא ושתיק, ולא שייכא בהו חזקת שלש שנים אלא היכא דליכא ראיה דחזא ניזק ושתיק ומחזיק קא טעין בריא לי דחזית ושתקת דכי איכא תלת שני איכא להימוניה משום מיגו, ודיקא נמי דמתני' דשובך ליכא לאוקומה אלא בחזקת שלש שנים, והאי דלא בעי טענת בריא משום דקי"ל טוענין ללוקח, מסתברא דאי מחי ביה בעידנא דחזייה ובתר הכי שהי זמן מרובה ולא קא מחי ביה, חזינן, אי חלפי עליה תלת שני בתר מחאהקמייתא ולא קא מחי בגו תלת שני וקא טעין מחזיק דמעיקרא פיסיה ומחיל גביה בפירוש, אי נמי דחזא מעיקרא ושתיק שתיקה דקיימא בה חזקה ובתר הכין הוא דהדר וקא מחי, אי נמי דבתר מחאה קמיתא פיסיה ומחיל גביה בפירוש, אע"ג דלית ליה למחזיק ראיה בחדא מהני כיון דשהי תובע שלש שנים בתר מחאה קמיתא ולא קא מחי ביה קיימא ליה למחזיק חזקה בהני שלש שנים, מידי דהוה אכל חזקה שיש עמה טענה דאע"ג דמחי מערער מעיקרא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, והא נמי כיון דטעין דמעיקרא מקמי מחאה או בתר מחאה מחיל גביה בפירוש, חזקה שיש עמה טענה היא ומהניא ביה חזקה שלש שנים, דהא שייך בה טעמא דשטרא הוה ליה ואירכס דטפי מתלת שנים לא מזדהר איניש בשטריה. ואפילו היכא דאתני מעיקרא במחאה קמיתא דתהני ליה האי מחאה לעולם ולא ליצטריך למחויי בסוף כל שלש ושלש שנים לא מהני ליה האי תנאה ולא מידי, דאם כן גבי חזקת הבתים דקיימא לן צריך למחות בסוף כל שלש ושלש (לימא) [למה] לי כולי האי, ליתני במחאה קמייתא כי האי גוונא ולא ליצטריך למחויי בסוף כל שלש ושלש, אלא משום דלא מהני תנאה כי האי גוונא, ומגו דאי בעי טעין חדא מהני טענתא דקיימא ליה חזקה בגווייהו בשלש שנים דבתר מחאה קמיתא, כי טעין נמי דמעיקרא מקמי מחאה קמייתא חזיא ושתיק שתיקה דקיימא בה חזקה מהימן משום מגו, ובשבועת היסת, ולא מהני ליה ההיא מחאה לתובע ולא מידי.

ואי (לא) חלפי עליה בתר מחאה תלת שני בלא מחאה, מיהו לא קא טעין חדא מהני טענאתא אלא מחמת דשתיק תובע בתר מחאה תלת שנין ולא מחי, לא קיימא ליה חזקה, דאי משום חזקת שלש שנים ליכא דחזקה שאין עמה טענה היא ולא שייכא בה חזקת שלש שנים אלא להימוניה מחמתיהו משום מיגו, והכא אע"ג דמהימנינן ליה דשתיק בתר הכין כמה שני ולא קא מחי לא קימא ליה חזקה בשתיקה גרידתא דאין עמה טענה, דלא מהניא שתיקה שאין עמה טענה בנזקין ותשמישין למהוי חזקה אלא היכא דהוה בהדה מעשה דקימא ביה חזקה דעבד מחזיק בההוא מידי דבעי אחזוקי ביה, והכא שתיקה דלבתר הכין ליכא בהדה מעשה דהשתא לא חדית מחזיק ולא מידי, ואי משום מעשה קמא כיון דמיחה מערער עילויה מעיקרא תו לא מצטרף בהדי שתיקה דלבתר הכין למהוי חזקה. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת דשתיקה גרידתא דבתר מחאה קיימא בה חזקה, אם כן במילתא דקיימא בה חזקה לאלתר ליצרכיה למחויי כל שעתא ושעתא, אלא מאי שנא דלא מצריכינן ליה למחויי כל שעתא משום דשתיקה דלבתר מחאה כיון דליכא מעשה בהדה לא קימא בה חזקה.

השתא דאתית להכי, אע"ג דשתיק טפי מתלת שני נמי לא הויא חזקה, דאי מטעמא דחזקה דתשמישין דלא בעיא טענה הא בעיא מעשה והכא ליכא מעשה, ואי מטעמא דחזקת הבתים דלא בעיא מעשה אלא הנאת דירה או שכירות בלבד הא בעיא טענה, והכא ליכא טענה. ומשום מגו נמי ליכא, דאע"ג דמהימנינן ליה נמי דשתיק ליה ולא כלום הוא, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה, ומהאי טעמא גופיה הוא דאי לא חלפי עליה תלת שני בשתיקה בתר מחאה אע"ג דטעין כולהו הנך טענתא דאמרן לא קימא ליה חזקה, דאי מטעמא דחזקה דתשמישין הא ליכא מעשה ואי מטעמא דחזקת הבתים הא ליכא שלש שנים. והנ"מ במחזיק גופיה, אבל יורש או לוקח דאתי מחמתיה דמחזיק מהניא ליה חזקת ג' שנים בתר מחאה ולא בעי טענה. והוא דשהאי גבי מוכר חד יומא בתר מחאה, דאיכא למימר דילמא ההוא יומא פיסיה ואחיל גביה בפי' מקמי דזבין ליה ללוקח, וה"ה נמי גבי יורש. ואי לא לא טענינן ליה לא ליורש ולא ללוקח, כדאמרי' בהדיא בפ' חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא מא,ב) גבי הבא מחמת ירושה א"צ טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה דדר בה אבוה אפילו חד יומא בעו, ואיתא נמי התם גבי לוקח, ואף הא נמי דכותה.

ומנא תימרא דכי מחיל ליה בפירוש בתר מחאה אע"ג דלא עבד מעשה ולא קנו מיניה הויא מחילה, דכיון דכי לא מחי אע"ג דלא ידע ביה בעידן מעשה אלא בתר הכין אהניא שתיקותיה למהוי כמחילה בעידן מעשה, כי מחי נמי לאחר מעשה כיון דהדר מחיל גביה בפירוש אהניא ליה מחילתו לבטולה לההיא מחאה ולמהוי כמעשה דליכא מחאה עילויה וכ"ש דמחילה בפירוש היא. מאי טעמא, דבור ודבור הוא ואתי דבור ומבטל דבור. ולא דמי למאן דמסר מודעא אגט או מתנה דאע"ג דבטליה למודעיה בתר מסירת הגט או לבתר דמסריה לשטר מתנה למקבל ולא כלום הוא, אי נמי היכא דמסריה למודעא אכתיבת הגט דאע"ג דהדר בטליה למודעיה לבתר כתיבת הגט ולא כלום הוא. דשאני מודעא ממחאה, דאלו מודעא מהניא לעתיד ואשתכח דכי איכתיב גיטא או אמסיר לאו כדין איכתיב ולאו כדין אימסיר ותו לית לה תקנתא לאכשורה לההיא כתיבה או לההיא מסירה, ואלו מחאה לאו אמחילה דהוה עתיד לממחל גביה מסריה כי היכי דתהוי כמודעא דמהני לעתיד, אלא אמעשה דאשתמש מחזיק לשעבר הוא דמסרה ואמטול הכי מהניא מחילה דבתר הכי לבטולה. ולפום הדין טעמא אי מסר מודעא עליה מקמי מעשה אי נמי בעידן מעשה מקמי גמר מעשה, אע"ג דשתיק ליה כמה שנים אי נמי מחיל גביה בפירוש לא הויא חזקה עד דקנו מיניה או עד דעביד ביה מעשה תנינא בלא מחאה. והא מילתא ודאי צריכא עיונא, משום דאיכא למימר דלעולם מהניא מחילה דלבתר הכי בלא קנין ובלא מעשה, ולא דמי לגט או למתנה, דאלו התם כיון דאלו מטי גיטא לידה מעיקרא שלא מדעת הבעל אע"ג דאמר לה בתר הכי דתשקליה ותתגרש ביה לא הוי גיטא, מידי דהוה אטלי גיטיך מעל גבי קרקע דלא הוי גיטא, כי מסר מודעא אנתינת הגט תו לא מהני ליה לבטוליה למודעיה עד (ממסר) [דמסר] ליה ניהלה זימנא אחריתי..דח אבל הכא כיון דכי לאידע ביה בעידן מעשה ולא מחיל בתר הכין אהניא ליה שתיקותיה למהוי כמאן דאחזיק מדעתיה, השתא נמי דמסר מודעא מקמי מעשה יכיל לבטוליה למודעיה. ואיכא למימר דביטול מודעא דאימסיר אמעשה כי האי גוונא אע"ג דלא דמי לביטול מודעא דאמסיר אנתינת הגט מ"מ ביטול מודעא לאו מעקר מודעא מעיקריה הוא אלא להפרת הבעל (על) דמי דמבטיל לנדר ולא עקר לה לנדר מעיקרו, הילכך מעשה מיהת לאו כמעשה דלא אימסר עליה מודעא, ודינא הוא דאע"ג דבטליה למודעיה לא מהני לקיומיה למעשה כלל עד דמודי דההוא מודעא לא בדעת שלימה הוה אי נמי דסהדי שקרי הוו, דהוה ליה ההוא מעשה כמעשה דלא אימסר עליה מודעא כלל דהודאת ב"ד כמאה עדים:

פד. הרי אמרו ואם לקחו אפי' בית רובע הרי הוא בחזקתו והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין רב מארי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא. אבל שאר נזקין אית להו חזקה. והאי קוטרא ובית הכסא דקאמרינן דלית להו מחזיק ברשותא דנפשיה ואזיל מינייהו קוטרא וריחא לביתיה דניזק דכי האי גוונא ודאי לא הוי חזקה, אבל היכא דאחזיק עליה בגוף הקרקע של ניזק למעבד ביה בית הכסא או לאוקומי ביה תנור וכירים, אי נמי דעביד בית הכסא ברשותא דנפשיה ועוקה דיליה אזלא לביתיה דניזק, כיון דבגופא דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה כחזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות. הילכך [אי] אחזיק ביה להכין שלש שנים רצופות וקא טעין דמזבן זביניה נהליה אי נמי דיהביה נהליה במתנה מהימן, ובשבועה, ככל חזקה שיש עמה טענה, ואי לא לא הויא חזקה. וכי הויא ליה חזקה הנ"מ היכא דלא מטי ליה ריחא לניזק, אבל היכא דמטי ליה ריחא לניזק לאו כל כמיניה, דלא יהא אלא דעביד ברשותא דנפשיה וקא מטי ליה ריחא לניזק, הא קימ"ל דאין חזקה לנזקין, וכל שכן הכא דקא עביד להו בביתא דחבריה. הילכך אי אפשר ליה לסלוקיה לריחא מרשותא דחבריה לגמרי דינא הוא דהויא ליה חזקה בההוא בית הכסא כשאר מילי דאית בהו חזקה, והוא דמסליק ליה לריחא, ואי לא לא הויא ליה חזקה בגויא כלל, דכי אחזיק לבית הכסא החזיק וכיון דלא הויא חזקה לגופה כ"ש דלא הויא חזקה למילתא אחריתי. ונ"מ דאי אמר מסליקנא ליה לבית הכסא ומשתמשנא ביה למילתא אחריתי לאו כל כמיניה.

והאי קוטרא דקאמרינן אוקמא בירושלמי בעשן תדיר. ומסתברא דלא מיירי אלא בכבשונות של נחתומין ושל יוצרים וכיוצא בהן, אבל תנור שהיחיד אופה בו פתו וכירה ששופת עליה קדירתו פעם או שתים ביום כיון דלא שהי קוטריהו רובא דיומא לאו תדיר הוא ואית ליה חזקה. ודוק מינה, חזקה הוא דאית ליה הא לכתחילה מצי מעכיב, ואפי' בעשן שאינו תדיר, דכיון דעל כרחך נזקא הוא, דאי לאו נזקא הוא כי הוי תדיר נמי אמאי לית ליה חזקה, אלא משום דתקיף נזקיה טפי משאר נזקים, הילכך כי לא הוי תדיר נמי נהי דאית ליה חזקה מיהו היכא דלא אחזיק מיהת מצי לעכובי עילויה.

ואפי' עשן תדיר נמי דוקא היכא דמטי ליה לרשותא דחבריה ברוח מצויה ומטי נמי לדוכתא דמזיק ליה לגופיה, אבל היכא דלא מטי לרשותא דחבריה אלא ברוח שאינה מצויה לאו נזקא הוא ולא מיחייב לסלוקי, דאם כן היכי משכחת לה דאית ליה לאיניש רשותא לאדלוקיה נורא בגו ביתיה, ליחוש דילמא אתיא רוח שאינה מצויה וממטיא ליה לרשותא דחבריה, אלא ודאי כל כי האי גונא לא מצי לעכובי. תדע דכולהו שיעורי דנזקין אע"ג דלכתחילה כי מרחיק שיעור הרחקה לא מצי חבריה לעכובי עליה אפילו הכי אם הזיק משלם מה שהזיק (כדלעיל בבא בתרא כ,ב), אלמא שיעור הרחקה לכתחילה קיל טפי מחיוב תשלומין היכא דאזיק, וכיון דכי אזלא אשו ברוח שאינה מצויה והזיקה פטור כל שכן דלכתחלה לא מיחייב לארחוקי משום חששא דרוח שאינה מצויה, ואפי' באש גופה, וכ"ש בקוטרא דאתי מחמתה.

ואפי' היכא דמטי קוטרא ברוח מצויה נמי דוקא היכא דמטי לדוכתא דמיתזקי ביה אינשי ביתיה, אבל היכא דלא מטי אלא לדוכתא דלא מיתזקי ביה איניש אע"ג דמטי לרשותא דחבריה ומשחר להו לאשיאתיה, נהי דהיזק ממון הוי היזק הגוף לא הוי וקיימא עליה חזקה. מיהו היזק ממון ודאי הוי ולכתחלה מיהת מצי מעכיב. תדע דהא בפרק הבית והעליה (ב"מ קיז,ב) חשיב ליה גמרא לשחרתא דאשיאתא פסידא, גבי מימריה דר' יהודה דקתני אף זה דר בתוך של חבירו וצריך להעלות לו שכר. וכי תימא אם כן הא דתנן (לעיל בבא בתרא כ,ב) לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גביו גובה ד"א, וכן הא דתנן (לעיל בבא בתרא יז,א) ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ד' מן השפה, מי סגיא דלא מטי קוטרא לרשותא דחבריה, שאני התם דלא מטי קוטרא לרשותא דחבריה אלא מאידך גיסא ולא אכפת ליה בשחרתא דאשיאתא מאבראי כלל, אבל מגואי ודאי פסידא אית ליה ויכיל לעכוביה עלויה:

דף כג עמוד ב

יב. ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו נמצא בין שני שובכין קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו מחצה על מחצה שניהם יחלוקו. אוקימנא למתני' במידדה, דכל המדדה אינו מדדה יתר מחמשים אמה, ואמטול הכי חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו דלאו מהאי שובך נפק. וסופא דקתני נמצא בין שני שובכין קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו, דוקא בתוך חמשים אמה לשניהם אבל חוץ לחמשים אמה הא קתני הרי הוא של מוצאו. ואפילו בתוך חמשים אמה לשניהם נמי, דוקא בששניהם שוין בישוב, אבל היכא דחד מינייהו נפיש אע"ג דמיקרב לאידך טפי, הא קיימא לן רוב וקרוב הלך אחר הרוב כדבעינן למימר קמן:

פה. הרי אמרו ניפול הנמצא בין שני שובכין קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו א"ר חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא דכתיב אחרי רבים להטות וקורבא דאורייתא דכתיב והיה העיר הקרובה אל החלל אפי"ה רובא עדיף. וקימא לן כרבי חנינא דסוגין לקמן כותיה:

פו. מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתי דנפישא מינה. ופריק בדליכא. ומקשינן וליזיל בתר רובא דעלמא. ואוקימנא ביושבת בין ההרים. שאין דרך הרבים עוברת שם. ושמעינן מינה לטעמיה דרבי חנינא דלא מתיא עגלה ערופה אלא ביושבת בין ההרים וליכא התם עיר אחרת דנפישא מינה, דאי איכא התם אחריתא דנפישא מינה אזלינן בתר רובא, ואי לא יתבה בין ההרים אף על גב דליכא אחריתי דנפישא מינה לא אתיא עגלה ערופה דאזלינן בתר רובא דעלמא:

פז. והא דתנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך אוקימנא בדליכא אחרינא דנפיש מיניה, דאם כן אזלינן בתר רובא, דכל דפריש מרובא פריש והרי הוא של בעל השובך המרובה. ודייקינן אי הכי אימא סיפא חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו ואי דליכא אחרינא דנפיש ודאי דהאי הויא. (הוא) [ו]בנוסחא אחרינא ולר' זירא דאמר קרוב עדיף אימא סיפא כו'. כלומר נהי דרישא מסיעה ליה לר' זירא, אלא סופא אפי' לרבי זירא נמי קשיא, דקתני סיפא חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, לא מיבעיא לר' חנינא דאוקמא בדליכא אחריני דנפיש מיניה וס"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, דאף ע"ג דאיכא אחרינא דקריב מיניה ודאי דהאי דנפיש בעי מהוי, אלא אפי' לר' זירא דאמר קרוב עדיף על כרחך בדליכא אחרינא דקריב מיניה עסיקינן, דאם כן היינו נמצא בין שני שובכין וזיל בתר קרוב, ואמאי קתני רישא הרי הוא של בעל השובך כיון דאיכא אחרינא דקריב מיניה, ואם כן חוץ מחמשים אמה אמאי הרי הוא של מוצאו, ליזיל בתר האי קרוב דודאי דהאי הוא.

ופריק הכא במאי עסקינן במידדה דאמר רב עוקבא בר חמא כל המידדה אין מידדה יתר מחמשים אמה. ואפילו תימא (דליכא) [דאיכא] אחרינא דנפיש מיניה כיון דחוץ לחמשים הוא (ד) לא אזלינן בתר רובא דהא אין מידדה יתר מחמשים והרי הוא של מוצאו.

בעי ר' ירמיה רגלו אחת בתוך חמשים ורגלו אחת חוץ לחמשים מהו ועל דא אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא. דמאי קא מבעיא ליה, הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין.

דף כד עמוד א

תא שמע נמצא בין שני שובכין קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואע"ג דחד מינייהו נפיש. ואוקימנא בשוין. דלא נפיש חד מינייהו טפי מחבריה, דאם כן אזלינן בתר רובא. וליזיל בתר רובא דעלמא. דילמא מעוברי דרכים נפל והרי הוא של מוצאו. ואוקימנא בשביל של כרמים. דליכא רובא דעלמא, דהא אין דרך הרבים עוברת שם, דאי בדרך הרבים זיל בתר רובא והרי הוא של מוצאו דייאוש בעלים הוא.

נקטינן השתא מיהא שמעתא לטעמיה דר' חנינא בענין ניפול הנמצא, דהיכא דאיכא רובא דעלמא, כגון שנמצא בדרך הרבים, בין מידדה בין שאין מידדה בין בתוך חמשים אמה לשובך בין חוץ לחמשים אמה, הרי הוא של מוצאו, זיל בתר רובא דעלמא ואימור מעוברי דרכים נפל. והיכא דליכא רובא דעלמא, כגון שנמצא בשביל של כרמים או בין ההרים וכיוצא במקומות הללו שאין דרך הרבים עוברת שם, אי מפריח הוא הלך אחר רוב שובכין וההוא שובכא דנפיש דידיה הוא, ל"ש בתוך חמשים ולא שנא חוץ מחמשים, ואפי' בתוך נ' למיעוט וחוץ לנ' לרוב הלך [אחר] הרוב. ואי מידדה הוא, אם נמצא בתוך נ' לשובך הרי הוא של בעל השובך, ואע"ג דאיכא אחרינא חוץ לחמשים אמה דנפיש מיניה, דהא קי"ל כל המידדה אין מידדה יתר מחמשים. ואם היתה רגלו [אחת] בתוך חמשים ורגלו אחת לחוץ לחמשים יחלקו המוצאו עם בעל השובך ההוא. ואם נמצא בין שני שובכין בתוך חמשים לזה ובתוך חמשים לזה, אם היו שניהם שוין בישובן ומתני' כולה במדדה מיתוקמא ודליכא רובא דעלמא, והיינו דקתני ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך, ואע"ג דאיכא אחרינא דנפיש מיניה חוץ לנ' אמה, דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים. ואם נמצא חוץ לחמשים אמה וליכא שובך אחרינא דמיקרב לגביה בתוך נ' אמה אע"ג דחד מיניהו קרוב ונפיש הרי הוא של מוצאו, דהא מידדה הוא ואין מידדה יתר מחמשים אמה, ועל כרחיך לאו מחד מהני שובכין נפל אלא מעוברי דרכים נפל וייאוש בעלים הוא, ואע"ג דאין דרך הרבים עוברת שם על כרחיך אימור אקרו ואתו. נמצא בין שני שובכין בתוך חמשים והן שוין בישובן, קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו, מחצה על מחצה יחלוקו, ואם היה א' מהם מרובה מחבירו בין כך ובין כך הלך אחר הרוב:

פח. אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור הואיל ורוב דמים מן המקור ואע"ג דאיכא עליה דמקרבא אזלינן בתר רובא, ושמע מינה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. אמר ליה רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא מאן דאמר. והא הדר ביה מינה כדבעינן למימר קמן:

פט. תאני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה:

צ. אמר רבא ש"מ מדרבי חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב. דהא הכא דאיכא עלייה דמקרבא ודמיה טהורין ואזלינן בתר מקור משום דנפיש. וש"מ רובא דאורייתא. דאי לאו דאורייתא היאך חייבין עליו קרבן על ביאת מקדש מספק, וליחוש דילמא טהור הוא וקא מעייל חולין לעזרה. וכי תימא דמייתי אשם תלוי, והא תנן (הוריות ח,ב) אין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ותו היאך שורפין עליו את התרומה מספק. ושמע מינה איתא לדרבי זירא דאמר גבי תשע חניות כולם מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מקום לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב, ואמר רבי זירא אע"פ שדלתות מדינה נעולות דלא אתי ליה רוב טבחי ישראל כשרים מעלמא דליכא אלא חד רובא דמאתא אזלינן בתר רובא ושרינן, ולא בעינן תרי רובי כדבעינן גבי תינוקת שירדה למלאות מן העין ונאנסה כדאיתא בסוף פ"ק דכתובות (טו,א). ובהדיא אקשינן עלה התם מיהא דרבי זירא ופרקינן מעלה עשו ביוחסין אבל בשאר איסורי בחד רובא סגיא כדרבי זירא. וקא דייק רבא הכא מיהא מתניתא דאיתא לדרבי זירא דהא אשה כדלתות מדינה נעולות דמיא. כלומר דליכא אלא חד רובא, דהא ליכא אלא רובא דמקור, וקא אזלינן בתר רובא. והא רבא הוא דאמר לעיל רוב ומצוי ליכא מאן דאמר, וליכא למישמע מינה לרוב שאינו מצוי. ואסיקנא הדר ביה רבא מההיא. ולא שנא רוב ומצוי ולא שנא רוב שאינו מצוי כולהו כי הדדי נינהו וילפי מהדדי:

צא. איתמר חבית של יין שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת אפילו בשתיה, זיל בתר קרוב ומהאי עיר שבצדה הוא דאתאי, וכיון דרוב העיר ישראל זיל בתר רובא ודישראל היא. ואי משום גזל ליכא, דשלוליתו של נהר הוא ורחמנא שרייה דיאוש בעלים הוא כדמיברר בפ' אלו מציאות (ב"מ כב,ב). נמצאת כנגד עיר שרובה גוים אסורה. אפילו בהנאה, זיל בתר קרוב ומהאי עיר הקרובה הוא דאתאי, וכיון דרובה גוים אסור דאזלינן בתר רובה. ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסורה אימור מהאי דקירא אתאי. דנפיש טפי והוי רוב גוים, ואע"ג דאיכא עיר שרובה ישראל דמיקרבא טפי הוי ליה רוב וקרוב והלך אחר הרוב. לימא בדר' חנינא קא מיפלגי דמר אית ליה דר' חנינא ומר לית ליה דר' חנינא לא דכולי עלמא אית להו דר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב, והכאבהא קא מפלגי מר סבר אם איתא דמהאי דקירא אתאי אם כן עקולי ופשורי הוו מטבעי לה ומר סבר חריפתא דנהרא נקט ואתאי. וקיימא לן כרב באיסורי:

צב. שמעינן נמי מיהא דהלכתא כרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב, מדמסקינן בה דכ"ע אית להו דר"ח אלמא הלכתא היא:

צג. ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה שרייה רבינא לימא משום דסבר ליה לדר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דאשתכח בפרדיסא דאיסורא, כיון דרובה דפרדיסי התירא נינהו שרי. ודחינן שאני הכא דלמגנב מיניה ואצנועי [בגויה לא מצנעי]. וכיון דאידחי ליה קרוב דכולי עלמא הלך אחר הרוב. והני מילי חמרא אבל ענבי מצנעי. והויא לה פלוגתא דרבי חנינא ודרבי זירא, לדרבי חנינא הלך אחר הרוב ושרי ליה לר' חנינא זיל בתר קרוב ואסיר. וקי"ל כרבי חנינא. הילכך לא שנא חמרא ולא שנא ענבי כי האי גוונא שרו דרובא התירא ואזיל בתר רובא. והאי דקא דחי גמרא שאני התם דלמגנב מיניה ואצנועי בגויה לא מצנעי, לאו משום דליתא לדר' חנינא אלא כמאן דאמר מהכא ליכא למישמע מינה:

דף כד עמוד ב

צד. הנהו זיקי חמרא דאשתכח בי קופאי ורובה גוים הוו שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא שאני התם דרובה דשפוכאי ישראל נינהו והני מילי רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ולאו אדעתייהו, דזיל בתר רובא דעלמא ורובה גוים נינהו. ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברוארי הוו מנחי זוטרי לאשוויי טעונא דרברבי, ולאו מעוברי דרכים נפול אלא שפוכאי הוא דשוויינהו הכא ושרו דרובא ישראל נינהו. והיינו טעמא דלא אזלינן בתר רובא דעלמא, דאם איתא דמעוברי דרכים נפול כיון דרברבי בהדייהו לא סגיא דלא הוו ידעי ולא הוו שבקי להו הכא. ושמעינן מיהא דרבא דכל היכא דאיכא רוב גוים מיהו רובא דמיעסקי בההוא מידעם אזלינן ולא איכפת לן באידך רובא אחרינא, דהא הכא דרובה גוים ורובא דשפוכאי ישראל ולא אזלינן אלא בתר רובא דשפוכאי:

יג. מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה. מאי טעמא משום נויי העיר. ולית הילכתא כאבא שאול, אלא ל"ש אילן מאכל ול"ש אילן סרק עשרים וחמש אמה לבד מחרוב ושקמה:

יד. אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. מאי טעמא, דכיון דודאו למיקץ קאי ספיקו נמי אמרינן ליה קוץ, ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול, וכן כל כיוצא בזה:

צה. הרי אמרו מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה מ"ט אמר עולא משום נויי העיר. ודייקינן ותיפוק לי דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה דאלף אמה הסמוכות לעיר מגרש הן ואין עושין אותן שדה, וממילא שמעת דאין אדם רשאי ליטע בהן כלום ולא לזרען. לא צריכא דאפי' לרבי אלעזר דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הני מילי חוץ לעשרים וחמש אמה, אבל הכא בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר לא עבדינן ולהך לישנא דאמר רבי אלעזר עושין שדה מגרש אבל לא מגרש שדה מאי איכא למימר הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן והכא משום נויי העיר לא. ושמעינן מיהא דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מדמקשינן מינה סתמא דאלמא הכי הלכתא. ואי זהו מגרש ואי זהו שדה, אלף אמה סביב לעיר נקרא מגרש דכתיב (במדבר לה,ד) ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, ואלפים אמה הסמוכות להן סביב שדות וכרמים דכתיב (שם ה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה כו', ותנן בסוטה פרק כשם שהמים בודקין (אותו) [אותה] (כז,ב) בו ביום דרש רבי עקיבא ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה כו' אי איפשר לומר אלף שכבר נאמר אלפים ואי איפשר לומר אלפים שכבר נאמר אלף ולמה נאמר אלף ולמה נאמר אלפים אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת רבי יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. ומגרש זה מרעה הוא לבהמות העיר ולרכושם כדכתיב (שם ג) ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם. ונמצאו לעיר שלשת אלפים אמה סביב, אלף אמה הסמוכות לעיר מגרש ואין עושין אותו שדה, ומאלף אמה ולחוץ עד תשלום שלשת אלפים אמה שדות וכרמים ואין עושין אותן מגרש. ומשלשת אלפים אמה ולחוץ רצו עושין מגרש רצו עושין שדות וכרמים.

ושמעינן מיהא דאפילו בחוצה לארץ נמי הכין דינא, דאי ס"ד דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא, מאי דוחקיה לאוקומי מימריה דעולא אליבא דרבי אלעזר לחודיה, לוקמה בח"ל ודברי הכל ולימא הכי, הני מילי בא"י אבל בחוצה לארץ עושין והכא משום נויי העיר לא. אלא מדאיצטריך לאוקומה אליבא דר' אלעזר ש"מ דבין בארץ ישראל בין בח"ל חד דינא הוא דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. והנ"מ זרעים, אבל אילנות חוץ לעשרים וחמש אמה עבדינן, דמדרבי אלעזר נשמע לרבנן. ומתני' נמי דיקא מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, מכלל דכי מרחיק כי האי שיעורא עביד, ואמאי, והא אין עושין מגרש שדה, אלא לאו ש"מ הנ"מ זרעים אבל אילנות עבדינן, והכא בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר לא עבדינן:

צו. ומנא תימרא דשאני לן בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בתוכו נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר. אילנות לא משוו ליה שדה, שכן דרך בני אדם ליטע אילנות בחצרותיהן. הכא נמי גבי מגרש אע"ג דאין עושין אותו שדה ה"מ זרעים אבל אילנות עבדינן דאילנות לא משוו ליה שדה:

צז. מאי שנא גבי בור דקתני לטעמייהו דרבנן אם בור קדם קוצץ ונותן דמים ומאי שנא גבי עיר דקתני אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. ופשטינן משום דשאני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד:

צח. הרי אמרו אם האילן קדם לעיר קוצץ ונותן דמים ולימא להו הבו לי דמי ברישא והדר איקוץ אמר רב כהנא קדרא דבי שותפי לא חימא ולא קירא. ואי אמרת לא קייצינן ליה עד דיהבי דמי מירשלי ולא גבו להו לדמי ולא קייצי ליה לאילנא, הלכך דינא הוא דקיצינן ליה לאילנא ברישא, מאי אמרת מירשלי בדמי, כיון דאיכא מריה דאילנא דתבע לא מיתרשלי, וכן כיוצא בזה:

צט. מאי שנא גבי בור לטעמייהו דרבנן דאמרת ספק זה קדם לא יקוץ ומאי שנא גבי עיר דאמרת ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים. ופשטינן התם גבי אילן ובור כיון דודאו לאו למיקץ קאי דהא היכא דודאי לן דאילן קדים לבור לכ"ע לא יקוץ ספיקו נמי לא אמרינן ליה קוץ דאימור אילן קדים, הכא (נמי) גבי אילן העיר דודאו למיקץ קאי דהא א"נ קדים אילן למיקץ קאי אמרינן ליה קוץ ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה דאילן קדים ושקול. ש"מ דמאן דמחייב לשלומי מידי לחבריה או למעבד ליה מידי על כל פנים ומספקא לן אי מיחייב חבריה למיתב ליה דמי ואי לא, מחייבינן ליה לדיליה למעבד מאי דברירא לן דמיחייב למעבד או לשלומי, ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול:

טו. מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק. אסקה רב אשי מה טעם קאמר, מה טעם לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה פנוי לכל רוח, כדי שיהא מרחיק מנטיעותיו ומנטיעותיו של חבירו ומנירו בכדי שלא יזיק:

דף כה עמוד א

ק. הרי אמרו מרחיקין גורן קבוע נ' אמה ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק [מאי שנא רישא ו]מאי שנא סיפא אמר אביי סופא אתאן לגורן שאינו קבוע היכי דמי גורן שאינו קבוע א"ר יוסיבר' חנינא כל שאינו זורה ברחת רב אשי אמר מה טעם קאמר מה טעם מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כך מרחיקין ממקשאיו וממדלעיו ומנטיעותיו ומנירו של חבירו חמשים אמה כדי שלא יזיק. בשלמא ממקשאיו וממדלעיו היינו טעמא דמרחיק משום דאזיל אבקא ויתיב בליביה ומצוי ליה. כלומר מייביש ליה, אלא מנירו אמאי ר' אבא בר זוטרא מפני שעושה אותו גלל. וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא, ועוד דתניא כוותיה. ומסתברא דמודה רב אשי בגורן שאינו קבוע דצריך להרחיק כדי שלא יזיק דגיריה הוא, והאי שיעורא זוטר טובא משיעורא דמתני'. והיכי דמי גורן שאינו קבוע כל שאינו זורה ברחת:

טז. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר ר' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן מערבה ומרחיק חמשים אמה. ומסקנא דרבי עקיבא הכי קאמר, לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה דאינו עושה כלל מפני שהיא תדירה בתפלה, קסבר שכינה במערב. אשתכח השתא דבין לרבנן בין לרבי עקיבא כולהו סבירא להו שכינה במערב, מיהו רבנן סברי כי היכי דלא עביד במערב משום כבוד שכינה הכי נמי לא לעביד בצפון ובדרום משום דסמיכי למערב, ור' עקיבא סבר לכל רוח הוא עושה ומרחיק נ' אמה, חוץ ממערבה דאינו עושה כל עיקר. וקי"ל כרבנן.

וש"מ דאין עושה בורסקי אלא למזרח העיר ומרחיק חמשים אמה כדקתני רישא מרחיקין את הבורסקי מן העיר חמשים אמה, ודברי הכל היא, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והנ"מ חוץ לעיר, אבל בתוך העיר כלל כלל לא, דהשתא מן העיר מרחיקין בתוך העיר ליקום ולעביד. וכי תימא ולעביד למזרח העיר בסופה, לא ס"ד, דהשתא היכא דבעי למעבד מאבראי סמוך לקרן צפונית מזרחית אי נמי סמוך לקרן דרומית מזרחית לא שבקינן ליה, השתא דעביד מגואי בין רוח צפונית ודרומית לא כל שכן:

יז. מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ור' יוסי מתיר בחרדל. מאי משרה, דוכתא דתרו ביה כיתנא כדאמרינן התם (ב"מ עה,ב) פועלים להעלות פשתנו מן המשרה, וסגי ריחיה כדתנן (ברכות כב,ב) ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, ואמטול הכי מזקי ליה לירקא, וה"ה לשאר מים הרעים. וכרישין נמי קים להו לרבנן דמזקי להו לבצלים. וחרדל דמזיק להו לדבורים מחמת דאכלי ליה הוא, כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פ,א) מתוך שפיהן חד חוזרות ואוכלות את דובשנן. והני הרחקות דהאי מתני' לא שוו שיעורייהו להדדי, אלא כל חד וחד כדי שלא יזיק אפילו לאחר זמן הוא. ור' יוסי מתיר בחרדל, וה"ה למשרה וירק וכרישין ובצלים, דכל היכא דלא הוי גיריה על הניזק להרחיק את עצמו, והני כולהו לאו גיריה נינהו. ואפילו היכא דסמיך משרה וכרישין למיצר, כיון דאיכא מצר דמפסיק ביני ביני מפסק פסיקיה גיריה. חרדל נמי, כיון דלא משכחי ליה דבורים עד דפרי לאו גיריה הוא. ומסקנא (דלעיל בבא בתרא יח,ב) דרבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר, לדידי על הניזק להרחיק את עצמו במידי דלאו גיריה ואפילו משרה וירק נמי לא בעו רחוקי, אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו, תינח משרה וירק וכרישים ובצלים דהני מזקי הני והני לא מזקי הני, אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי, אי בבניתא לא משכחא ליה, ואי בטרפא הדר פארי. וקיי"ל כרבי יוסי. הילכך ל"ש משרה וירק ולא שנא כרישין ובצלים ולא שנא חרדל ודבורים אין מרחיקין, דלאו גיריה נינהו ועל הניזק להרחיק את עצמו:

קא. והא דתנן אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר רע"א לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק ן' אמה תניא רע"א לכל רוח הוא עושה ומרחיק נ' אמה חוץ ממערבה שאינו עושה כלל מפני שהוא תדירה מאי תדירה תדירה בתפלה דא"ר יהושע בן לוי בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיענו מקום תפלה דכתיב וצבא השמים לך משתחוים. שכן צבא השמים עולין ממזרח ושוקעין במערב, מה טעם, אלא כדי להשתחוות במערב. מתקיף לה רב אחא בר יעקב וממאי דילמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה מרחוק (אם) [אף] הן נטלו פרס במזרח שנהנו שם מזיו השכינה וחוזרין לאחוריהם למערב ומשתחוים כלפי מזרח. וסלקא בקשיא. ומסתברא דתנא קמא כרבי עקיבא נמי הכין סבירא ליה דשכינה במערב, מיהו דתנא קמא עדיפא מדרבי עקיבא, דאלו (ל) רבי עקיבא לא קסבר אלא במערב גופיה, ואלו תנא קמא אפילו צפון ודרום נמי קא אסר משום דסמיכי למערב. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי מאי טעמיה דתנא קמא, אי משום דרוח מזרחית נוחה מכולן ואין מביאה ריח רע לעיר, לא ס"ד, חדא דהא קראי כתיבי דרוח מזרחית תקיפא דכתיב (תהלים מח,ח) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש, וכתיב (יחזקאל כז,כו) רוח הקדים שברך בלב ימים, וכתיב נמי (שמות יד,כא) נהג רוח קדים עזה כל הלילה, וכתיב נמי (שמות י,יג) הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה, וכתיב (תהלים עח,כא) יסע קדים בשמים, וכתיב (איוב לח,כד) נמי יפץ קדים עלי ארץ,וכתיב (בראשית מא,ו) שדופות קדים, אלמא רוח מזרחית עזה. וגרסינן נמי לקמן כשעירים עלי דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כולו כשעיר. אלא ודאי טעמייהו דרבנן (מאמדינן) [כדאמרינן]. א"נ טעמייהו דרבנן דקסברי שכינה בכל מקום וכולהי רוחאתא כי הדדי נינהי, וכיון דלא סגיא לה למתא בלא בורסקי בדין הוא דליעביד לכולהו רוחאתא דהא כי הדדי נינהו, אלא היינו טעמא דלא עביד אלא ברוח מזרחית משום דמודו בה (נמי) [מיני], מדרב ששת דאמר ליה לשמעיה לכל רוחאתא אוקמן בר ממזרח דמודו בה מיני. ואמטול הכי לא מכרעא מילתא למדחא טעמייהו דרבנן דאמרי אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, דהא אפשר לאוקומי טעמייהו אליבא דהלכתא ככולהו אמוראי דאמרי שכינה בכל מקום, ועוד דהא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו גבי בורסקי אלא רבי עקיבא דסבירא ליה בהדיא שכינה במערב, ולית הלכתא כוותיה, הילכך הלכתא כרבנן:

קב. ורבי הושעיא אומר שכינה בכל מקום דאמר ר' הושעיא מנין ששכינה בכל מקום שנאמר וצבא השמים לך משתחוים. כלומר כל אחד ואחד ממקומו, במערב שבמערבו שבמזרח במזרח. שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם שלוחי בשר ודם ממקום שמשתלחים שם מחזירים שליחותם שלוחיך למקום שמשתלחים שם מחזירים שליחותם שנאמר התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו יבואו ויאמרו לך הננו לא נאמר אלא ויאמרו מלמד שהשכינה בכל מקום. [ו]אף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום דתנא דבי רבי ישמעאל מנין שהשכינה בכל מקום שנאמר והנה המלאך הדבר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו אחריו לא נאמר אלא לקראתו מלמד שהשכינה בכל מקום. ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום מדאמר ליה רב ששת לשמעיה לכל רוחאתא אוקמא לצלויי לבר ממזרח דמודו ביה מיני (ה). וקיימא לן כי הני תנאי ואמוראי דסבירא להו שכינה בכל מקום, חדא דקראי מסייעי להו ולא דחינן להו בגמרא כדקדחינן לקראי דרבי יהושע בן לוי דסבר שכינה במערב, ועוד דהא רב ששת דהוא בתרא עבד בה עובדא:

דף כה עמוד ב

קג. א"ר יצחק הרוצה שיחכים ידרים. כלומר הרוצה שיתחכם ידרים בתפלתו. הרוצה שיתעשר יצפין. ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנאמר אורך חיים בימינה בשמאלה עושר וכבוד ואמר רבי יהושע בן לוי שכינה במערב דמצלי אצלויי. הילכך נמי אע"ג דסבירא לן שכינה בכל מקום, כיון דמצלינן דרך ארץ ישראל דכתיב (מלכים א ח,מח) והתפללו אליך דרך ארצם, ותניא נמי בפרק תפלת השחר (ברכות ל,א) היה עומד חוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר [והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר] והתפללו אל העיר הזאת, היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר והתפללו אל הבית הזה, היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר והתפללו אל המקום הזה, היה עומד אחורי הפרוכת יראה עצמו כאלו הוא לפני הפרוכת, נמצא עומד בצפון הופך פניו למזרח במזרח הופך פניו למערב, נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד. הילכך לדילן דיתבינן במערב העולם וצריכין לאפוכי אפין למזרח כלפי ארץ ישראל, כי מדרמי מצלינן אצלויי כנגד קרן מזרחית דרומית וכי מצפינן מצלינן אצלויי כנגד קרן מזרחית צפונית. ומאן דיתיב לצפונה דא"י מדרים אדרומי ולא צריך לצלויי לפי שארץ ישראל מכוונת כנגדו בדרום. והיינו דאמר ליה רבי חנינא לרב אשי כגון אתון דיתביתו בצפונא דארץ ישראל אדרימו אדרומי ולא צריכיתו לצלויי, דהא [ד]מחייביתו לצלויי כנגד ארץ ישראל הוא דמיחייביתו לצלויי, וכי מכוניתו אפינו כלפי דרום כלפי ארץ ישראל קא מכויניתו. ומנלן דבבל בצפונה דארץ ישראל קימא דכתיב מצפון תפתח הרעה:

קד. הא דתני רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבורך מחרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי, אוקימנא בגמרא בריש פירקין (לעיל בבא בתרא יח,ב) רבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפי' משרה וירק נמי לא בעו רחוקי, אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו, תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני, אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. וקי"ל כי טעמא דרבי יוסי, ואפי' משרה וירק וכרישין ובצלים נמי לא בעו רחוקי, דעל הניזק להרחיק את עצמו. אלא מיהו ילפינן מינה מידי לטעמיה דר' יוסי, דאע"ג דסבירא ליה לרבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו, הני מילי לענין הרחקה, אבל לענין תשלומין אם הזיק משלם מה שהזיק, דלא גרע האי דינא דמידי דלאו גיריה לטעמיה דרבי יוסי מדינא דלאו גיריה לטעמיהו דרבנן היכא דארחיק כשיעור הרחקה, דאע"ג דיהבי ליה רבנן רשותא כי אזיק משלם, לר' יוסי נמי דס"ל דמידי דלאו גיריה לא מחייב לארחוקי אף ע"ג דיהבו ליה רבנן רשותא כי אזיק מיהת משלם מה שהזיק. ואמטול הכין מיבעי לן לאהדורי אכולהו היזיקי דפליגי בהו רבנן ור"י, וכל היכא דמטי ליה היזיקא לחד מינייהו מחמת חבריה אע"ג דלטעמיה דר"י ברשות קא עביד מחייבלשלומי, לבר מגרמא בנזקין דאע"ג דלכתחלה מחייב לארחוקי בדיעבד פטור כדבעינן לברורי לקמן:

יח. מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה בין מלמעלן בין מן הצד אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים ואם האילן קדם לא יקוץ ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קודם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. טעמא דהא מתני' משום דאזלי שרשי אילן ומזקי ליה לבור. וקים להו לרבנן דעד עשרים וחמש אמה אזלי שרשין לכל רוח, טפי לא אזלי. ובחרוב ובשקמה דאלימי טפי ואזלי שרשין דידהו טפי חמשים אמה. והא דקתני בין מלמעלן בין מן הצד, הכי קתני, בין שאחד מהן למעלה במקום גבוה מחבירו, בין מן הצד דמשמע בשוה, דש"מ דאפילו בור למעלה ואילן למטה מרחיקין. וקאמרינן טעמא בגמרא מפני שמחלידין את הקרקע ומלקין קרקעיתא של בור.

אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים ואם האילן קדם לא יקוץ, ומאי שנא מדעיר דקתני (לעיל בבא בתרא כד,ב) אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים, שאני הזיקא דרבים מהזיקא דיחיד. ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ, דכיון דודאו לאו למיקץ קאי כדקתני אם האילן קדם לא יקוץ, ספיקו נמי לא אמרינן ליה קוץ, דהעמד אילן על חזקתו ואימור איהו קדים. רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קודם לאילן לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. במאי קא מיפלגי, רבנן סברי על המזיק להרחיק את עצמו, ואפילו במידי דלאו גיריה, ורבי יוסי סבר כל היכא דלאו גיריה על הניזק להרחיק את עצמו או יקבל הזיקו, והכא נמי לאו גיריה הוא, דבעידנא דקא נטע לא קא מזיק ליה לבור, דאכתי ליתינהו לשרשין דמזקי ליה. ומציעתא דקתני אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים מטעמא דלאו גיריה הוא, דאע"ג דאית להו לרבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו במידי דלאו גיריה, ה"מ לכתחילה דלית ליה פסידא אלא לארחוקי בעלמא, אבל בדיעבד דכי קיץ אית ליה פסידא אפסודיה ממוניה לגמרי במידי דלאו גיריה לא אפסדוהו רבנן. וסופא דקתני אם האילן קדם לא יקוץ, משכחת לה בשדה שאינה עשויה לבורות, אי נמי בלוקח כדבעינן למימר קמן. ורבי יוסי סבר אעפ"י שהבור קודם לאילן לא יקוץ, דלא מיבעיא בדאיעבד [אלא] אפילו לכתחילה נמי מצי נטע, שזה חופר בתוך שלו [וזה חופר בתוך שלו]. ואיפסיקא הילכתא כר' יוסי. וש"מ דעל הניזק להרחיק את עצמו, ודוקא במידי דלאו גיריה.

והני הרחקות כולהי דתנן בהאי מתניתא דלא פליג עליהו רבי יוסי דברי הכל נינהו, דגיריה נינהו או גרמא דגיריה, ומאי דלא הוי גיריה דכותל ולא גרמא דגיריה הוי גיריהו דשלשה טפחים דמשתעבדי ליה לכותל, דומיא דלא יסמוך לו כותל אחר (לעיל בבא בתרא כב,א) ומרחיקין את הכותל מן המזחילה (שם ע"ב) ומאי דדמי להי, דלאו משום גיריה ולאו גיריה הוא אלא משום דכל חד מיניהו קנה ליה זכותא בעלמא ברשותא דחבריה להאי מילתא כדברירנא לעיל (בבא בתרא יז,א סי' א וכב,ב סי' י):

יט. ושמעינן מדתנא קמא דכל היכא דודאו לאו למיקץ קאי ספיקו נמי לא אמרינן ליה קוץ, וכן כל כיוצא בזה:

קה. והא דתנן מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה בין מלמעלן בין מלמטן תאנא בין שהבור למטה ואילן למעלה ובין שהבור למעלה ואילן למטה. ואמרינן בגמרא בשלמא בור למטה ואילן למעלה דאזלי שרשין למטה ומקלקלי לבור אלא בור למעלה ואילן למטה אמאי א"ר חנינא בשם רבי יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור.

רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי רבי יוסי בגיריה. כגון דאזיל היזיקא משעת הנחתו או מעידן מעשה דעביד האי מזיק ברשותיה ואזיל היזיקא בלא עיכובא עד דמטי גבי הדבר הניזק ומזיק ליה, דכי האי גונא על המזיק להרחיק את עצמו, דכמאן דעביד מעשה ברשותא דחבריה דמי.

ואפילו במידי דלאו גיריה דקיי"ל כר' [יוסי] דמתניתין דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, הני מילי לכתחילה, אבל אם הזיק משלם מה שהזיק, ואפילו בור למעלה ואילן למטה, דכל היכא דלרבנן משלם מה שהזיק לר' יוסי נמי אם הזיק משלם מה שהזיק. דכי פליגי ר' יוסי ורבנן במידי דלאו גיריה הני מילי לענין חיוב. הרחקה לכתחלה, אבל לענין חיוב תשלומין היכא דארחיק כשיעור ואתא מיניה הזיקא לאחר זמן לא שייכא בפלוגתייהו אלא טעמא אחרינא באנפי נפשיה הוא. דאע"ג דכל היכא דהוי גיריה חייב ואע"ג דלא אזיל מכחו, גבימידי דלאו גיריה איכא לאיפלוגי, דאי הוי תולדה דחד מהנך אבות נזיקין דחייב רחמנא עלייהו מחייב כדיניהו, ומהאי טעמא מחייבינן ליה לבעל תנור (לעיל בבא בתרא כ,ב) היכא דאזיק לבתר דארחיק שיעור הרחקה. ואי לא הוי גיריה ולא שייך ביה חיובא דאבות נזיקין אע"ג דהוי גרמא דגיריה שנמצא גורם לזמן את הדבר המזיק, כגון ליבה וליבתו הרוח היכא דאין בלבויו לבדו (כגון) [כדי] ללבות, וכגון סמיכת סולם לשובך היכא דגרים לקפיצת נמיה, כל כי האי גוונא היינו גרמא בנזיקין דקיימא לן דפטור. וגבי שרשי אילן היכא דאזיקוה לבור לאחר זמן, אע"ג דהני שרשין לאו איהו נטעניהו הם אלא נטיעת האילן הוא דגרמא להו לאיתניהו להני שרשין לאחר זמן, כיון דמגוף ממונו קא אתי לא גרעי מאשו דאיתלאי במידי דלאו ממונו והלכה והיזיקה, דאפילו היכא דפסקי גיריה מעיקרא מחייב עלה משום ממונו:

דף כו עמוד א

קו. פפי יוכנאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא הוו הנך עצרי בשבבותיה דהוו קדמי לאפדני דכי הוו דייקי שושמי הוה נידא אפדניה אתא לקמיה דרב אשי א"ל כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרי' מודה רבי יוסי בגיריה. והאי נמי גיריה הוא. ואע"ג דקדימי עצארי לההיא אפדנא כדברירנא בפירקין בשמעתא (דהוה) [דהבא] לסמוך לצד המצר (לעיל בבא בתרא יט,א סי' לא). וכמה כדנאיד נכתאמא אפומא דחצבא. כלומר שיהא כסוי החבית מנדנד על פי החבית מכח הדיכה, אבל בבציר מהכין אף ע"ג דחזינן דקא נידא אפדניה לא אכפת לן בהני דלא (מיתוקמא) [מיתזקא] אפדנא בהאי שיעורא זוטא:

קז. דבי מריון בריה דרבין כי הוו נפיצי כיתנא הוה אזלא דקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרי' מודי רבי יוסי בגיריה הני מילי דקא אזלא מכוחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה את גורנו ורוח מסיעתו. דמחייב גבי שבת, אלמא כמאן דאזלא מכחו דמי, אמאי מיחייב, והא כתיב (ויקרא ד,כז) בעשותה אחת מכל מצות, כולה ולא מקצתה (שבת צב,ב), הכא נמי כמאן דאזלא מכחו דמי. אמרוה קמי דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק דחייב ואע"ג דמסייע ליה זיקא למיזל, דאי מכחו ותו לא מאי קמ"ל. התם ניחא ליה דליזיל דלא לדלקיה לחנותיה, הכא לא ניחא ליה דאזלא. אלא ניחא ליה דתינח אארעא דצריך לה לכמה מילי, ולא חייש דילמא הדרה ומיערבא בהדי כיתנא דנפיץ, דהא בידים נקיט ליה ונפיץ ונפלה דקתא ארעא ומכי נפלה תו לא הדרה. וקי"ל כמר ב"ר אשי, חדא דקימא לן בכוליה תלמודין כותיה לבר ממיפך שבועה וחיוריה. ועוד דהא אמימר קאי כותיה. ועוד דקי"ל גבי סולם (לעיל בבא בתרא כב,ב) דמודה ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, והאי נמי גרמא דגיריה הוא.

ואי קשיא לך אימור דאמרינן מודי רבי יוסי בגרמא דגיריה, הני מילי לענין איסורא, דכיון דגרמא בנזיקין אסור מצי לעכוביה עליה דלא ליגרום ליה היזיקא, אבל לענין תשלומין פטור כדאמרינן בהדיא גבי סולם (לעיל בבא בתרא כב,ב) והא גרמא הוא וגרמא בנזיקין פטור אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, מדקאמרי' אסור ולא קאמרי' חייב ש"מ דקושיין אליבא דהלכתא הוא דגרמא בנזקין פטור, ולכתחלה הוא דאסור למעבד ואמטול הכי מצי מעכיב אבל חיובא ליכא. תדע דגרסי' בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק ס,א) ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור, ומאי שנא מזורה ורוח מסיעתו, הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזיקין פטור, דשמעת מינה בהדיא דזורה ורוח מסיעתו גופיה לא מחייב עליה אלא לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאאתעבידא מחשבתו, אבל לענין נזקין פטור. וכי תימא האי דקא מקשינן הכא מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו וקא מקשינן בה היינו זורה ורוח מסייעתו, לאו לענין חיוב תשלומין קא מיירי אלא לענין חיוב הרחקה קא מיירי, אבל לענין תשלומין אפי' מר בר רב אשי מודי דפטור, הא מדקא מקשינן עליה דרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב מכלל דלטעמיה דמר בר רב אשי מיחייב ליה נמי תשלומין, דאי ס"ד אפי' למר בר רב אשי נמי פטור, אי הכי מאי שנא דקא מקשינן מינה עליה דרבינא לחודיה, אפילו דמר בר רב אשי נמי תיקשי לן. וכי תימא היינו טעמא דלא קא מקשינן מינה אלא לרבינא משום דמר בר רב אשי לא איירי לענין תשלומין כלל אלא לחיוביה לרחוקי הוא דקאתי ואלו רבינא כיון דפטר ליה מחיוב הרחקה כל שכן דפטר ליה מתשלומין, ממאי, ודילמא כי קא פטר ליה רבינא מחיוב (הרי) הרחקה ואם הזיק משלם מה שהזיק, מידי דהוה אכל [מי] (מ) שנתנו לו חכמים רשות דקי"ל דאם הזיק משלם מה שהזיק, ואלו לרבינא פטור. ותו כיון דמזורה ורוח מסיעתו קא דייק לה על כרחיך כי היכי דהתם חייב הכא נמי חייב.

אלא מסתברא דכי אמרינן גרמא בנזקין פטור הני מילי היכא דלא גרים בעשית הנזק עצמו אלא להמציא את הדבר המזיק, שלא נעשה הדבר המזיק מכחו לבדו אלא על ידי דבר אחר, כגון ליבה וליבתו הרוח, דהאי גרמא דגרים ליבוייה לאו בגוף הדבר הניזק אהני אלא בהדלקת האש המזקת הוא דאהני, והלכה האש אחר כך והזיקה מעצמה. דאלו נעשית האש מחמת לבויו היה חייב בנזקיה, דמבעיר את הבעירה קרינא ביה, אלא כיון שלא נעשית האש מחמת לבויו לבדו אלא על ידי הרוח שסיעתו פטור. וכ"ש גבי מרחיקין את הסולם מן השובך כדי שלא תקפוץ הנמיה, שנמיה זו שהיא הדבר המזיק לא באה מכח בעל הסולם אלא מעצמה היא באה ומריה דסולם דרגא בעלמא הוא דקא גרים לתקוני לה. וה"ה גבי קור קור, דאומני ברה"ר הוו יתבי ועורבי דאכלי דמא וסלקי ויתבי בתאלי לאו מכח אומני קא אתו, דכי האי גוונא ודאי פטור. אבל היכא דאהני גרמא דידיה בגוף הדבר הניזק, כגון זורה ורוח מסיעתו בזמן שהזיק המוץ דרך הליכתו דאשתכח דאהני כחו בהזיקא גופיה חייב, דכמאן דאזיל מכחו לחודיה דמי. וה"ה גבי ליבה וליבתו הרוח היכא דליבה בכלים הניזקין עצמן דאע"ג דאין בלבויו לבדו כדי להדליק אלא ע"י הרוח שסיעתו חייב. וההיא דמקשינן בפ' הכונס צאן לדיר נהוי כזורה ורוח מסייעתו ופרקינן כי אמרינן זורה ורוח מסיעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור, ולא קא משנינן הני מילי לענין שבת דאהנו מעשיו בגופו של איסור אבל הכא דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור, היינו טעמא דנהי דלא אהנו מעשיו בגופו של דבר הניזק מיהו האי מעשה גופיה דאהנו ביה מעשיו איסורא הוא, דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך, וכיון דהכא נמי איכא איסורא בגופו של מעשה דאהנו ביה מעשיו לא מצי לשנויי אלא כדשנין, דכי אמרי' זורה ורוח מסייעתו כמאן דאזלא מכחו לחודיה דמי. הנ"מ לענין שבת דאהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי ולא מצי לאהדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה, מאי טעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אתעבידא מחשבתו ומלאכה דעבד עבד, ואי נמי אזלא ההיא מלאכה לאיבוד איסוריה להיכא אזיל וחיוביה להיכא אזל, אבל הכא גבי ליבוי דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא דאסיר למיגרם היזקא לאינשי ואי הדר סלקיה לגרמיה מקמי דליזיק איעקר ליה איסוריה מעיקריה וכ"ש דליתיה לחיוביה, אשתכח דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא, וגרמא בנזיקין כי האי גונא פטור. והתם הוא דמיירי בגרמא דגרים למעבד מידי דאתי מיניה היזקא ולא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי כדאמרן, ולא למצי למילף משבת משום דלא דמי להדדי, אבל הכא דמיירי בגרמא דגרים לאזוקי ולא מצי להדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה לא מצי לפלוגי בין שבת לנזיקין דתרוייהו כי הדדי נינהו, ודינא הוא דילפי מהדדי, דהא כמה מילי דילפי נזקין משבת כגון נפילת הבור דכתיב בה (שמות כא,לג) ונפל שמה שור או חמור ויליף שור שור משבת, וה"ה לתשלומי כפל ולהשיב אבידה כולהו משבת ילפי.

תדע דזורה ורוח מסייעתו היכא דאזיק דרך הליכתו מיחייב, דלא יהא אלא אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הליכתן דמיחייב, [ד]הוו להו תולדה דאש, כדאמרי' בהדיא בפרק ארבעה אבות (ב"ק ו,א) דמאי שנא אש שכן כח אחד מעורב בהן וממונן ושמירתן עליך הני נמי [כח] אחר מעורב בהן וממונן ושמירתן עליך, וכל שכן זורה ורוח מסיעתו דכוחו מעורב בה. ועוד מדאקשינן עליה דרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש, ש"מ ברוח מסיעתו קא מיירי, (דהא) [דאי] קא אזיל גץ מכוחו לחודיה היכי מצי לאקשויי מינה עליהדרבינא, ואמאי אצטריך לפרוקי התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דאזלא, לימא התם כחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה, אלא ודאי ש"מ דהתם גבי גץ היוצא מתחת הפטיש נמי בדקא ממטי ליה זיקא קא מיירי ואפי' הכי חייב. ומתני' גופיה נמי הכי דיקי כדברירנא לעיל (ד"ה דבי).

ואי קשיא לך אם כן לרבינא אש דכח אחר מעורב בה דחייב רחמנא עלה היכי משכחת לה, הא לא ניחא ליה דתיזיל. וכי תימא כגון דשלחה איהו, הא כתיב (שמות כב,ה) כי תצא אש ומשמע מעצמה (דקא) [כד]אמרינן בהדיא בפרק כיצד הרגל (ב"ק כב,ב). ותו הכלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש דמשלם (שם כא,ב), מי ידע בעל הכלב דניחא ליה. ותו גמל שהוא טוען פשתן ועובר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב (שם סב,ב), מי הוה ניחא ליה לבעל גמל דלידלק פשתניה כי היכי דליזיל ולדלקה לבירה. ועוד אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דקאמרינן (שם ו,א) דאי דבהדי דאזלי מזקי היינו אש, מי הוה ניחא ליה למרה דליפול כי היכי דליזקו.

וכי תימא כי קא פטר רבינא ברוח שאינה מצויה אבל ברוח מצויה מודה דחייב, מכלל דמר בר רב אשי אפילו ברוח שאינה מצויה נמי מחייב, אי הכי מ"ט דמר בר רב אשי, אי מזורה ורוח מסייעתו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו גבי שבת ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה לא אמרינן. תדע מדמקשינן התם גבי ליבה וליבתו הרוח אמאי נהוי כזורה ורוח מסייעתו ופריק רבא כגון שליבתו הרוח שאינה מצויה, דשמעת מינה דזורה ורוח מסייעתו דמחייב גבי שבת דוקא ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה פטור, דאי ס"ד אפילו ברוח שאינה מצויה נמי חייב מאי שינוייה דרבא, נהי נמי דליבתו רוח שאינה מצויה להוי כזורה ורוח שאינה מצויה מסייעתו דחייב, אלא לאו ש"מ דכי אמרי' זורה ורוח מסייעתו חייב [הנ"מ] ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה פטור. לעולם אימא לך דמר בר רב אשי ורבינא כי פליגי ברוח מצויה פליגי, אבל ברוח שאינה מצויה כ"ע מודו דפטור. והני סוגיי כולהו דמשמע מינייהו דאש דאזלא ברוח מצויה אע"ג דמוכחא מילתא דלא ניחא ליה למרה דתיזיל חייב הלכתא נינהו, מיהו לאו אליבא דרבינא נינהו, דאיכא למימר דקסבר רבינא דאש דחייב רחמנא בדאזלא ברוח מצויה לא מיתוקמא אלא בשהדליק ברשות הרבים וכל שכן בשל חבירו, אבל במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו לא מיחייב עלה אלא היכא דהלכה מעצמה כגון קולחת או נכפפת ועצים מצויין לה. וכל היכא דאמרינן בעלמא דאש אע"פ שכח אחר מעורב בה חייב, אליבא דרבינא לאו במדליק בתוך שלו קיימא. ואמטול הכי לא אקשינן עליה אש דחייב רחמנא עלה היכי משכחת לה, דאי בשכח אחר מעורב בה משכחת לה במדליק בר"ה, ואי בשאין כח אחר מעורב בה משכחת לה אפילו במדליק בתוך שלו (ואמטול הכי לא אקשינן עליה מאש דחייב רחמנא) משום דהנך עצארי כי עבדי בדנפשייהו קא עבדי וכי האי גוונא ברוח מצויה אליבא דרבינא מיפטר פטיר, הילכך ליכא לאקשויי עליה אלא מגץ היוצא מתחת הפטיש. ומשני רבינא התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דאזלא.

והשתא דאתית להכי איכא למימר נמי דקא סבר רבינא דכל היכא דניחא ליה דתיזיל אפילו במדליק בתוך שלו וכח אחר מעורב בה חייב. הילכך הני סוגיי כולהו יכלינן לשנויינהו אליבא דרבינא בין לסברא קמא בין לסברא בתרא. דלא מיבעיא אש דחייב רחמנא דאיכא לשנויי בה כדשנין, אלא אפילו גבי כלב שנטל את החררה, דכיון דמיירי בכלב דחד וגחלת דחד כי שקיל לה לגחלת לאו מרשותא דמריה קא שקיל לה, הילכך הוה ליה כמדליק ברה"ר מקשינן וליחייב בעל גחלת ופרקינן כששימר גחלתו אליבא דהילכתא הוא דמקשינן ומפרקינן, אבל אליבא דרבינא ליכא לאקשויי ולא מידי אלא אע"ג דלא שימר גחלתו כיון דבתוך שלו הדליק ולא הלכה אלא על ידי הכלב שהוליכה פטור. וכן מתני' דקתני (שם סב,ב) אם הניח החנוני את נרו מבחוץ החנוני חייב, כיון שהניחה מבחוץ במקום שאינו רשאי כמניח ברה"ר דמי. וכן סוגיא (דהתם ו,א) דאוקימנא דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו דאי בהדי דאזלי מזקי היינו אש אליבא דהלכתא קאמרינן. ויכלינן לאוקומה אליבא דרבינא בגג דעלמא אי נמי בתל ברשות הרבים ונפלו ברוח מצויה והזיקו, אבל בתוך שלו לא מיחייב עלייהו בכח אחר מעורב בהן אלא במידי דניחא ליה דליזיל. ואי משום זורה ורוח מסייעתו לא איצטריך גמרא לתרוצה אליבא דרבינא כלל, דפשיטא ליה לגמרא דטעמיה דרבינא הכא כי טעמיה דרב אשי בההיא דהכונס צאן לדיר, ולא שאני ליה לרבינא בגרמא בנזקין בין היכא דאהנו מעשיו בדבר הניזק עצמו להיכא דלא אהנו מעשיו אלא בדבר המזיק. ולית הלכתא כרבינא בהני אנפי, דקי"ל כמר בר רב אשי דמדמי לה להא לזורה ורוח מסיעתו, ולא אמרינן גרמא בנזיקין פטור אלא בדלא אהנו מעשיו אלא בדבר המזיק.

אשתכח השתא דהיכא דאהנו מעשיו מיד בדבר המזיק ולא אהנו בניזק אלא לאחר זמן, אע"ג דלא אהנו במזיק אלא על ידי דבר אחר המסיעו, כיון דאהנו ביה מיד אסור לכתחילה, דאסיר למיגרם היזיקא לאינשי, כי מתני' דסולם ונמיה (לעיל בבא בתרא כב,ב), ובדאיעבד פטור מתשלומין כיון דלא אהנו ביה מעשיו דהיינו הנחת סולם אלא ע"י דבר אחר כדמוכח בההיא שמעתא גופה דמסקינן בה גרמא בנזקין פטור. והיכא דמהני מעשיו בניזק גופיה אע"ג דלא מהני אלא על ידי דבר אחר, אי מהני לאלתר מחייב עליהו בין לכתחילה לעכובי עליה בין בדאיעבד לחיוביה תשלומין, כדאמימר וכי דינא דאש וגץ היוצא מתחת הפטיש, וכ"ש היכא דאהנו מעשיו לחודיהו מיד בניזק גופיה. ואי אהנו מעשיו לחודיהו בניזק גופיה מיהו לא אהנו ביה אלא לאחר זמן לא מיתסר לכתחילה, כרבי יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, וטעמא דמילתא כדי שלא לעכיב על כל אדם לעשות בשלו מה שאינו מזיק לחבירו מיד, דאם כן אין לדבר סוף. ואי אתי מיניה לחבריה ניזקא לאחר זמן כיון דעל ידי מעשיו לחודייהו קאתי ליה נזקא אע"ג דארחיק שיעור הרחקה מחייב תשלומין, כסתמא דמתני' (לעיל בבא בתרא כ,ב) ודלא כרבי שמעון. וכולהו לא אמרן אלא דלא אניסא, [ד]כל אנוס רחמנא פטריה דכתיב (דברים כב,כו) ולנערה לא תעשה דבר. ורוח שאינה מצויה כאונס דמי כדברירנא לעיל (ד"ה וכי) משמעתא דליבה וליבתו הרוח דהכונס צאן לדיר. ובריש ההוא פירקא (נו,א) גבי הכופף את קומתו של חבירו לפני הדליקה דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דיקי היכי דמי [אי] דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב אלא דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם, והתם הוא דחייב בדיני שמים משום דקא עביד מעשה בדבר הניזק, דאי לא עביד ביה מעשה פטור לגמרי, וכן הלכתא.

נקטינן השתא מיהא שמעתא, דכל היכא דכחו מעורב בהיזק, אע"ג דדבר אחר מסייע ליה לאמטויי היזיקא גבי ניזק, כי הוי גיריה מיחייב לארחוקי ואי אזיק חייב. והנ"מ ברוח מצויה, אבל ברוח שאינה מצויה פטור. והוא הדין לכל מידי דלא שכיח נמי פטור. והיכא דמחייב, לא מיבעיא לכתחלה דמחייב לארחוקי דלא גרע מנמיה, אלא אפי' בדאיעבד נמי אי אזיק חייב, דהא ברירנא דכי פליגי ברוח מצויה פליגי, ולאו בחיוב הרחקה בלחוד פליגי אלא אפי' בחיוב תשלומין נמי פליגי, למר בר רב אשי חייב לרבינא פטור, וקי"ל כמר בר רב אשי. ולא דמי לסולם, דשאני התם דלאו אהני בהו דהיינו הנחת הסולם בדבר הניזק כלל אלא נמיה היא דמהניא ביה והנחת הסולם גרמא בעלמא הוא. ולא תימא הנ"מ כגון זורה ורוח מסייעתו דניחא ליה דליזיל מוץ דלא ליערב בהדי כריא דחיטי, אי נמי כגון גץ היוצא מתחת הפטיש של נפחים דניחא ליה דליזיל אבראי דלא ליתזקו בגויה בחנותיה, אלא אפילו גבי רקתא דכיתנא דלא ניחא ליה דתיזיל אלא ניחא ליה דתינח בארעא משום דניחא ליה בגוה לכמה מילי (אלא), אפילו הכי אי אזלא ומזקא מחייב. ולא תימא הנ"מ היכא דלא מטיא אלא ברוח מצויה, אלא אפילו היכא דאזלא ברוח שאינה מצויה שיעור מאי דהוה חזיא למיזל ברוח מצויה חייב משום מיגו.

והנ"מ בגיריה היכא דאהנו מעשיו דמזיק בדבר הניזק גופיה, בין שכח אחר מעורב בהן בין שאין כח אחר מעורב בהן, אבל היכא דלא הוי גיריה לא שייכא בשמעתין כלל. וכבר ברירנא לעיל דאי עבד בתוך שלו ע"י הרחקה כראוי אפילו אין כח אחר מעורב בו שרי לכתחלה כר' יוסי, ואי ברשות הרבים אפילו כח אחר מעורב בו אסור ומנעינן ליה, מידי דהוה אסולם לגבי שובך. ובדאיעבד בין בעושה ברשות הרבים בין בעושה בתוך שלו לכי מטי היזיקא היכא דלא אניס, אי מעיקרא בשעת עשיית הדבר המזיק אין כח אחר מעורב בו עם כחו ולאחר זמן הלך והזיק חייב, מידי דהוה אאש וכיוצא בה. ואי מעיקרא כח אחר מעורב בו, אם עושה ברשות הרבים ולא הדר קנייה פטור מתשלומין, דגרמא בנזקין פטור ואע"ג דלא אניס, ואי קנייה בהגבהה או מחמת שהיה בתוך שלו וכיוצא בו חייב, מידי דהוה אאש היכא דהויא ממונו דלא עבדה איהו. אבל אנוס, אי עביד מעשה כל דהו בדחבריה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מידי דהוה אכופף קומתו של חבירו לפני הדליקה היכא דמטא ברוח שאינה מצויה. ואי לא עבד מעשה בדחבריה כלל, אע"ג דאי לא עבד מידי בדנפשיה לא הוה מזיק, כיון דאניס בהזיקיה בין דעביד ברשותיה בין דעביד ברשות הרבים פטור לגמרי כדברירנא לעיל (ד"ה אשתכח):

קח. וש"מ דכותל המפסיק בין שני בתים או בין שני חצרות אע"פ שכולו של אחד מהם ואין לשני חלק בו ולא זכות להשתמש בו, אין בעל הכותל רשאי לסותרו שלא מדעת חברו אלא אם כן היה רעוע ריעות שמוזהר עליו לסתרו משום לא תשים דמים בביתך שאפי' ב"ד כופין עליו לסתרו, אבל בריא לא משום דאזיל מיניה היזיקא לרשותא דחבריה. דלא מיבעיא היכא דסתר כי אורחיה דקא נפלי אבניו ועפרו לרשותא דחבריה, אלא אפי' היכא דסתר ליה מאידך גיסא דלא נפלי אבניו ועפרו אלא לרשות עצמו נמי לית ליה רשותא, משום דאזיל אבקא ומזיק למאן דקאי ברשותא דחבריה, מידי דהוה ארקתא דכיתנא ואגץ היוצא מתחת הפטיש, דאפי' רבינא לא פליג ברקתא אלא מטעמא דלא ניחא ליה דתיזיל, אבל היכא דניחא ליה דתיזיל אפי' רבינא מודה דמיחייב בנזקיה ומנעינן ליה דגיריה הוא ומודה ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, וכל שכן למר בר רב אשי דקי"ל כותיה, דאפי' גבי רקתא נמי מחייב, וכל שכן גבי כותל. ואפי' אמר ליה יהיבנא לך דוכתא אחרינא דיתבת ביה את [ו]כל אינשי ביתך עד דסתרנא לכותל דידי, מצי אמר ליה לא מצינא דאטרח, כי עובדא דההוא גברא דהוה בני אשיתא אחורי כוי דחבריה דמיפרש בפ' השותפין (לעיל בבא בתרא ז,א), והוא הדין בכותל הסמוך לרשות הרבים דומיא דעובדא דרקתא. ודוקא ביממא דשכיחי בני רשות הרבים למיזל מהתם, אבל בליליא בשעתא דלא שכיחי שפיר דמי דזה נהנה וזה לא חיסר הוא. והוא דמעיין כל זימנא וזימנא והדר סתר, כדדייקינן בפר' המניח את הכד בלילה נמי איבעי ליה לעיוניה. מיהו אתרא דנהיגי לאפסוקי דרך הרבים עד דסתרי מפסיק עד דסתר, דקי"ל בכי ה"ג דמנהגא מילתא היא, וכן הלכתא:

כ. לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל האילן היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר היו שרשים יוצאין לתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. הני ארבע אמות דקתני אוקימנא [כדי] עבודת הכרם כדי שלא יצטרך ליכנס לתוך שדה חבירו בשעת עבודת הכרם. ומאי שנא ארבע אמות, כדי שיעבור בקר וכליו לחרישה, כדמיברר בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פג,א). ולא תימא הני מילי לטעמייהו דרבנן, אלא אפילו לרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, הכא מודה, חדא דסמוך לנטיעה נמי בעי עבודה והוו להו גיריה, ועוד דכי איכא לפלוגיה בין גיריה ללאו גיריה היכא דאזיל הזיקא ממילא לאחר זמן, אבל היכא דעייל איהו גופיה ברשותא דחבריה אפי' רבי יוסי מודה דלא מצי עייל, הילכך מעיקרא נמי דינא הוא דמעכיב עילויה למיעבד מידי דמצריך ליה למיעל ברשותא דחבריה, כי היכי דלא ליתו לאינצויי, ועוד כי היכי דלא להזיק עילויה. תדע דהא עבדו בה [עובדא] במעשה דרבא בר רב חנן ורב יוסף, דשמעת מינה דדברי הכל היא ואפילו לרבי יוסי כדבעינן למימר קמן (סי' קי):

קט. והא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ד"א תנא ד"א שאמרו כדי עבודת הכרם. כלומר כדי שיעבור בקר וכליו, כדי שלא יצטרך להכנס לשדה חברו בבקרו ובכליו לעבוד את כרמו, כדמיברר בפ' המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פג,א). אמר שמואל לא שנו אלא בא"י אבל בבבל שתי אמות. ומאי שנא בא"י, לפי שהארץ חזקה וקשה יתר מדאי ואינה נעבדת אלא על ידי שוורים, אבל בבבל שהיא מצולה והקרקע רכה ונעבדת בידי אדם בשתי אמות סגיא ליה כדי שיעבור העובד וכליו. ותניא נמי הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא א"כ הרחיק ממנו שתי אמות והא אנן תנן ארבע אמות אלא לאו ש"מ כדשמואל ש"מ:

קי. רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו תאלי אמצרא בפרדיסא דרב יוסף הוו אתי ציפרי ויתבי בתאלי ונחתי לפרדיסא ומפסדי ליה אמר ליה זיל קוץ א"ל והא ארחיקי לי אמר ליה הנ"מ לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי אמר ליה והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל האילן אמר ליה הנ"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעינן טפי. כדי שלא יזיק. אמר ליה אנא לא קאיצנא דאמר רבא האי דיקלא דטעין קבא אסיר למקצייה וא"ר חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא מר אי ניחא ליה ליקוץ. ומסתברא דהאי הרחקה דאילנות מגפנים דקאמרי' דבעינן טפי, כיון דטעמא משום דמרגיל להו לציפרי למיתי הוא לא סגיא ליה בד"א, ואפילו בבבל, דכי אמרי' ד"א היכא דטעמא דהרחקה משום עבודת הכרם, אבל היכא דלא הוי טעמא משום עבודת הכרם אלא מחמת היזיקא אחרינא דאתו מחמתיה דאילן בעי לארחוקי בכדי שלא יזיק. והאי הרחקה דמיא להרחקת הסולם מן השובך כדי שלא תקפוץ הנמיה (לעיל בבא בתרא כב,ב), והתם הוא דסגיא ליה בד"א דכיון דמרחיק סולם ד"א לא יכלה נמיה למקפץ ד"א, אבל גבי היזיקא דעופות דלאו בקפיצה תליא מילתא אלא בשיטה תליא מילתא בעי לארחוקי טפי בכדי שלא יזיק. ואיכא למימר דבחמשים אמה סגיא ליה, דומיא דהרחקה דשובך מן העיר, אלא משום דאיכא למימר הנ"מ יונים אבל שאר עופות שיעורא אחרינא אית להו, תדע דהא גבי הרחקה דחרדל מן הדבורים לא יהבי רבנן שיעורא אלא קתני סתמא מרחיקין ומשמע בכדי שלא יזיק, הילכך היכא דלא בריר לן שיעורא דסגיא ליה בהאי היזיקא לא מיחייבינן ליה לכתחלה לארחוקי טפי מחמשים אמה, ואי איתברר דלא סגיא ליה להאי שיעורא אי נמי דסגיא ליה בבציר מן הכין לא מחייבינן ליה אלא בכדי שלא יזיק.

ולא מיבעיא היכא דקדים בעל גפנים ובתר הכי קאתי בעל האילן למיטע דבעי לארחוקי בכדי שלא יזיק דלגבי האי היזיקא דעופות אילנות הוא דמזקי להו לגפנים אבל גפנים לא מזקי להו לאילנות, וקיימא לן דמודי ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה דעל המזיק להרחיק את עצמו הילכך על בעל האילנות להרחיק את עצמו כדי שלא יזיק. ולא מצי אמר ליה לבעל גפנים את הוא דאפסדת אנפשך דנטעת להו להני גפנים דידך בכדי מאי דמתזקי מאילנות דידי דקא נטענא השתא והוה לך מעיקרא לאסוקי אדעתך דלמחר מימלכנא אנא ונטענא אילנות והוה לך לעיולי בדידך טפי ולמיטע. חדא דכיון דאחזיק אחזיק ובעל אילנות בעי לארחוקי מיניה כדי שלא יזיק, ועוד דאפילו לכתחלה נמי היכא דאתי חדא מינייהו למסמך גפנים ברחוק ד"א משדה חבירו בא"י אי נמי ברחוק שתי אמות בבבל לא מצי בעל השדה לעכובי עליה, דאע"ג דקא מבטיל מינה נטיעת אילנות שיעור הרחקת אילנות מגפנים, כיון דחזי ההוא דוכתא לגפנים א"נ למזרע ביה סילקא וירקא לאו הזיקא דמיחייב לארחוקי מחמתיה לכתחלה מן המצר הוא, כדברירנא גבי שמעתא דהבא לסמוך בצד המצר (לעיל בבא בתרא יז,ב סי' כה).

הילכך לא מיבעיא היכא דקדים בעל גפנים וסמיך מקמי דסמיך בעל אילנות, אלא אפילו היכא דאתו למיסמך בבת אחת, כיון דשמעינן דאלו קדים בעל גפנים למסמך לא הוה יכיל בר מצרא לעכובי עליה ביתר מכדי עבודת הכרם, תרויהו לענין קדימה כהדדי נינהו וכל היכא דלא קדים חד מינייהו טפי על המזיק להרחיק את עצמו, דאפי' היכא דקדים מזיק כל היכא דלבתר דאתא ניזק קא הוי גיריה מחמת מעשה אחרון דקא עביד השתא מזיק קיימא לן דעל המזיק להרחיק את עצמו כדברירנא (לעיל בבא בתרא יח,ב סי' לא) משנוייה דרבינא אליבא דרבנן וממעשה דפפי יוכנאה, וכל שכן היכא דאתו מעיקרא תרוייהו בהדי הדדי. והכא גבי אילנות וגפנים, כיון דשיעור הרחקת אילנות מגפנים נפיש טפי משיעור הרחקת גפנים מאילנות, דאלו הרחקת גפנים מאילנות עיקרה משום עבודת הכרם היא הילכך סגיא ליה בשתי אמות בבבל אי נמי בארבע אמות בארץ ישראל, ואלו הרחקת אילנות מגפנים לאו משום עבודת הכרם בלחוד הוא אלא משום היזיקא דעופות נמי הוא דנפיש מעבודת הכרם. הילכך אי אתו למיסמך בהדי הדדי, לא מיבעיא בשדה הראויה לגפנים ולא לאילן, אלא אפילו בשדה הראויה לאילן ולא לגפנים דינא הוא דבעל גפנים בעי לארחוקי מן המצר כדי עבודת הכרם, ולא סגיא ליה לארחוקי מעיקר אילנא דחבריה, חדא דסמוך לשדה חבירו תנן, ועוד דעיקר טעמא דלא ליצטריך למיעל לשדה חבירו הוא, הילכך כי מרחיק שתי אמות בבבל אי נמי ארבע אמות בארץ ישראל מן המצר אלא חזינן אי מרחקי גפנים דחבריה מן המצר כשיעור מאי דלא מיתזקי מאילנות מחמת היזיקא דעופות לא מיחייב בעל האילנות לארחוקי מן המצר טפי מארבע אמות בארץ ישראל אי נמי בבבל שתי אמות. [ואי] לא מרחקי גפנים כולי האי מחייב בעל האילנות לארחוקי מינייהו בכדי שלא יזיק. ואע"ג דשדה הראויה לאילן היא ולא לגפנים לא מצי אמר ליה בעל האילן לבעל גפנים את הוא דקא משנית דקא נטעת גפנים דלא חזו למיטע, דאמר ליה אנא בדידאי קא נטענא ולאו כל כמינך לעכובי עלאי למעבד בדידאי מאי דבעינא היכא דלא מזיקנא לך לדידך. ולא דמי לנזקין דקאמרי' (ב"ק כ,א) כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, דעד כאן לא קאמרינן התם אלא במאן דמשני ברשות הרבים מידי דלית ליה רשותא למעבד, אי נמי דמשני במידי אחרינא דלית ליה בגויה רשותא, כגון המשסה כלבו של חבירו בעצמו. אבל מאן דעביד ברשותיה מידי דלית ביה איסורא מאי שינויא איכא, אפילו לאביי דאמר הבא לסמוך בצד המצר סומך דאוקימנא (לעיל בבא בתרא יז,ב) בשדה שאינה עשויה לבורות, הני מילי היכא דלא אתו תרווייהו למיסמך בבת אחת, אבל היכא דאתו תרווייהו למסמך לכולי עלמא כשדה העשויה לבורות דמיא.

ואי אילנות ואילנות אינון והוא הדין לגפנים וגפנים, תרווייהו כי הדדי נינהו וכל חד מינייהו בעי לארחוקי מן המצר כדי עבודת הכרם, ולא סגיא להו לארחוקי האי פלגא והאי פלגא, דהא עיקר הרחקה כי היכי דלא ליצטריך חד מינייהו למיעל לשדה חברו בשעת עבודת כרמו הוא, הלכך כל חד מינייהו בעי לארחוקי מן המצר שיעור עבודת הכרם. והא דתניא בתוספתא בפרק המוכר את הספינה (פ"ד ה"ט) שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע, בבבל קימא דסגיא ליה בשתי אמות לעבודת הכרם, כדקתני באידך ברייתא אחריתי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות ואוקימנא בבבל, ואמטול הכי זה מרחיק שתי אמות מן המצר כדי עבודת הכרם וזה מרחיק שתי אמות כדי עבודת הכרם כדי שלא יצטרך אחד מהם ליכנס לשדה חבירו, אבל בארץ ישראל דשיעור עבודת הכרם ארבע אמות זה מרחיק ארבע אמות וזה מרחיק ארבע אמות. ואי בעי תימא משכחת לה בא"י כשנטעו בקרקע עולם, דזה מרחיק שתי אמות וזה מרחיק שתי אמות, דכי אתו למיפלחינהו לכרמייהו משתמשי תרוייהו בהני ארבע אמות בסירוגין, דחליף האי בבקרו וכליו והדר חליף האי. אבל אם היה קרקע של שניהם ובא זה ליטעחציו וזה ליטע חציו בעי כל חד מינייהו לארחוקי ארבע אמות מן המצר, משום דאמר ליה חד מינייהו לחבריה דילמא למחר עקרנא להו להני גפנים דידי וזרענא להו ולא יכילנא למזרעינהו להני שתי אמות דידי משום כלאים, אלא ארחיק את ארבע אמות ואנא ארבע אמות דלכי ממליכנא וזרענא מצינא למזרעה לכולה ארעאי דהא מרחקי זרעים מגפנים דידך ארבע אמות. מיהו טעמא קמא מסתבר טפי, דלא משכחת לה אלא בבבל, אבל בארץ ישראל אפילו בקרקע עולם נמי צריך כל חד מינייהו לארחוקי מן המצר ארבע אמות, דאמר ליה לא ניחא לי דאשתמש בהדך בסירוגין דילמא פגעינן בהדדי ומזקינן אהדדי.

והיכא דקדים בעל אילנות וקא נטע ברחוק ארבע אמות וקא אתי חבריה לעכובי עליה וקא טעין דאנא גפנים קא בעינא למיטע ובעית לארחוקי טפי, לא מיבעיא בשדה שאינה עשויה לגפנים דלא מצי מעכיב דהא קיימא לן בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך, אלא אפילו בשדה העשויה לגפנים לא מצי מעכיב, דעד כאן לא קאמר רבא הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אלא גבי בור דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעי והוו להו גיריה, אבל הכא לא מצי מעכיב דקיימא לן כר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו, דכל מידי דלאו גיריה על הניזק להרחיק את עצמו, והכא כיון דליתנהו לגפנים ליכא גיריה ולא גרמא דגיריה ולא מחייב לארחוקי אלא ארבע אמות כדי עבודת הכרם, וכן הלכה:

דף כו עמוד ב

קיא. רב פפא הוו ליה הנהו דיקלי אמצרא דרב הונא בריה דרב יהושע אזל אשכחיה דהוה קא חפר וקא קייץ שרשין אמר ליה מאי האי א"ל דתנן היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה אמר ליה הני מילי שלשה טפחים מר קא חפר טובא א"ל אנא בורות שיחין ומערות קא חפרנא דתנן היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו אמר רב פפא אמרי ליה טובא ולא יכלי ליה עד דאמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. והאי מצרא דהוה חפר ביה רב הונא נמי מצר שהחזיקו בו רבים הוה. לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה. כלומר לבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה, דכי אמרינן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו בתוך שש עשרה אמה מאידך גיסא דרשות הרבים, דדרך רשות הרבים שש עשרה אמה, אבל חוץ לשש עשרה אמה מותר לקלקלו דלא קנו ליה רבים. והכי נמי מסתברא דרב הונא בריה דרבי יהושע הוא דאמר הכי, דאי ס"ד רב פפא הוא דאמר הכי ואמתני' קאי דקתני קוצץ ויורד, אטו משום דקאי בתוך שש עשרה ויניק לה לארעיה קני לה לארעיה לעכובי עילויה דלא ליעביד בורות שיחין ומערות בארעיה, עד כאן לא אתני יהושע אלא דלא ניעכיב מארי ארעא אמארי אילן אבל לאקנויי ליה לבעל האילן זכותא בשדה לעכובי אבעל השדה לא אתני. ועוד במאי אוקימתא למתני' חוץ לשש עשרה אמה דלית ליה פסידא לבעל האילן, אי הכי רישא אמאי מעמיק שלשה טפחים. ותו לא כל הכי לעמיק וליזיל. ועוד מדאמרינן לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כו', ש"מ דרב הונא בריה דרב יהושע הוא דאמר הכי, דאי ס"ד רב פפא אמרה, מכדי הא אשמעינן גמרא לכולהו מילי דאמר רב פפא לבתר דנפק מקמיה דרב הונא דקאמר אמרי ליה טובא ולא יכילי ליה על כרחיך לבתר דנפק אמרה, (לימא) [למה] ליה למהדר ולמימר לבתר דנפיק אמאי לא אמרי ליה, אדרבא (כי) הוה ליה למימר הדר אמר אמאי לא אמרי ליה, אלא להכי איצטריך למימר לבתר דנפק לאשמועינן מאי דאמר רב הונא בריה דרב יהושע לבתר דנפק רב פפא.

ושמעי' מיהא דהא דקיימא לן מצר שהחזיקו אסור לקלקלו דדוקא בתוך שש עשרה אמה מאידך גיסא דרשות הרבים, אבל חוץ לשש עשרה אמה מותר לקלקלו. ודוקא מצר של יחיד שהיה חוץ לשש עשרה אמה והחזיקו בו רבים, דכיון דחוץ לשש עשרה אמה הוא לא צריכי ליה בני רשות הרבים ולא דרסי ליה אלא עראי בעלמא, דהא אית להו רוחא מאידך גיסא שש עשרה אמה ואמטול הכי לא קנו ליה ואי בעי מריה לקלקוליה הדין עמו. אבל דרך הרבים שהיתה מתחלתה יתר משש עשרה אמה לית ליה רשותא לאיניש לקלקולה, דכי היכי דזכו בה רבים מהאי גיסא (הם) הכי [נמי] זאכו בה מאידך גיסא. ועוד מאי חזית דחשבת ליה לאידך גיסא רשות הרבים ולמחשביה להאי גיסא דבעית לקלקוליה חוץ לשש עשרה, דילמא האי גיסא הוא דהוי רה"ר גמורה ואידך גיסא הוא דהוי חוץ לשש עשרה אמה הלכך לא מצי לקלקוליה:

קיב. הרי אמרו היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו בעא מיניה יעקב הדייאבה מרב חסדא עצים של מי א"ל תניתוה שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין בהן אי אמרת בשלמא בתר אילן אזלינן משום הכי לא מועלין אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין קרקע של הקדש הוא, אלא מאי בתר אילן אזלינן אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי בתראילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא הכא בגדולין הבאין לאחר מיכן עסקינן וקסבר אין מעילה בגדולין. כלומר אלא לא תשמע מהכא לא אזלינן בתר אילן ולא בתר קרקע. וכי תימא מכל מקום קשיא רישא אסיפא, רישא וסיפא בשרשין שגדלו לאחר שהוקדש האילן של הקדש או הקרקע של הקדש עסקינן, הילכך אפילו תימא בתר אילן אזלינן סיפא היינו טעמא דלא מועלין משום דאין מעילה בגדולין, אי נמי אפילו תימא בתר קרקע אזלינן ורישא היינו טעמא דלא מועלין משום דאין מעילה בגדולין.

רבינא אמר לא קשיא כאן בתוך שש עשרה אמה לאילן, אזלינן בתר אילן דמעיקר אילן קא יניק ומגופו של אילן חשבינן ליה, וכאן חוץ לשש עשרה אמה לאילן דלא קא ינקי מגופו של אילן, אזלינן בתר קרקע. הילכך רישא דמשמע דאזלינן בתר אילן בדקיימי בתוך שש עשרה אמה לאילן, סיפא דקתני דאזלינן בתר קרקע חוץ לשש עשרה אמה. וקיימא לן כרבינא דבתרא הוא. הילכך מתני' דקתני קוצץ ויורד והעצים שלו חוץ לשש עשרה אמה לאילן קאי, ומאי שלו של בעל השדה. אבל בתוך שש עשרה לאילן של בעל האילן נינהו, מיהו לענין מיקץ אית ליה רשותא למיקץ, דמאן אקני ליה לבעל האילן האי זכותא בשדה חבירו לעכובי עליה:

קיג. ושמעינן מינה דשרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, בתוך שש עשרה אמה לאילן אע"ג שהיו מצויין בשעת הקדישה של שדה לא נהנין ולא מועלין, אבל חוץ לשש עשרה לאילן אם היו מצויין בשעת הקדשה של שדה מועלין בהן. ושרשי אילן של הקדש הבאין בשל הדיוט, בתוך שש עשרה אמה לאילן אם היו מצויין עד שלא הוקדש האילן מועלין בהן, חוץ לשש עשרה אמה לא נהנין ולא מועלין:

קיד. והא דאמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים ליתא, דהא אסיקנא לקמן (בבא בתרא כז,ב) כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד אילן הסמוך ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ואפילו הכי צריכנן לפרושה לשמעתא משום דקשה היא ועמוקה, ועוד דאיכא למידק מינה מילתא אחריתי לענין שביעית. אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה למצר גזלן הוא. דמארעא דבעל המצר קא יניק. ואין מביאין ממנו ביכורים. דאמר קרא (דברים כו,ב) אשר תביא מארצך פרט לגזלן, ועוד דמצוה הבאה בעבירה היא. ושמעינן מיהא דעולא דאילן יניק שש עשרה אמה לכל רוח, דהוו להו תלתין ותרתין אמין על תלתין ותרתי, דהוו להו בתבריתא אלפא ועשרין וארבע אמין ברוחב חדא אמה. ולהדין חושבנא לא הוי גזלן אליבא דעולא עד דקאי פלגא דעיקריה בתוך שש עשרה אמה דאשתכח דיניק שש עשרה אמה לכאן ושש עשרה אמה לכאן, דאי בציר מפלגיה לא מטא יניקתו לשדה חבירו. וכי תימא ואמאי, דילמא האי שיעורא חוץ ממקום האילן עצמו הוא, לא ס"ד, חדא דעולא אילן הסמוך בתוך שש עשרה אמה קאמר, דמשמע דאילן גופיה בכלל שש עשרה אמה דמהאי גיסא ובכלל שש עשרה אמה דמהאי גיסא קאי, ועוד דהא דומיא דעשר נטיעות ודומיא דשלשה אילנות דקא מיירי דקיימי כולהו בתוך בית סאה, והוא הדין לעולא כי יהיב שיעורא דיניקת האילן שש עשרה אמה לכל רוח בהדי מקום האילן קא יהיב. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אם כן לסוגיא דגמרא דדייק בשיעורא דעולא דפש ליה בפלגא דאמתא לא סליק שיעורא שפיר אלא היכא דחשבת להו להני שש עשרה אמה דעולא חוץ ממקום האילן דהוי אמה, דאי נפיש שיעורא דאילן טפי מאמה נפיש חושבנא ואי פחית שיעוריה מאמה פחית חושבנא, ואם כן הוה ליה לעולא לפרושה למילתיה דבאילן שמקומו אמה קאי. ועוד גמרא דמסיק לה הכי מאי פסקה, הא עולא בכל אילן סתמא קאמר. ותו הא דומיא דשלשה אילנות קא מיירי דליכא לפלוגי בין שברוחב עיקרן עליהם אמה או פחות מכאן. ואי נמי הוה מוקים ליה סוגיא דגמרא לאילן דעולא באילן שמקומו אמה לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא, וכן פירשה רבינו חננאל ז"ל, ולא תזוז מינה.

ודייקינן עלה מנא ליה לעולא הא. דאילן יניק כי האי שיעורא. אילימא מדתנן עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. ובערב שביעית קאי, ובשביעית בזמן הזה, דאלו בזמן שבית המקדש קיים הלכתא גמירי לה דאין חורשין שדה הלבן ערב שביעית אלא עד הפסח ושדה האילן עד העצרת, דתנן בתחילת שביעית (פ"א מ"א) עד מתי חורשין שדה האילן ערב שביעית ב"ש אומרין כל זמן שהוא יפה לפרי ובה"א עד העצרת וקרובין דברי אלו להיות כדבריאלו, ותנן בפרקא תנינא (פ"ב מ"א) עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין לנטוע מקשאות ומדלאות א"ר שמעון אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת, ונפקא לה מבחריש ובקציר תשבות, דתניא בגמרא במשקין בית השלחין (מו"ק ג,ב) תניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש של שביעית ולא קציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית, רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. ומפרש בפרק משקין בית השלחין (שם) דר"ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והתירום, כלומר שיהיו מותרין בעבודת שדה הלבן לאחר הפסח ובשדה האילן לאחר העצרת, ואידי ואידי עד ראש השנה. ואמר רב אשי (שם ד,א) ר"ג ובית דינו כרבי ישמעאל סבירא להו דאמר הילכתא גמירי לה, כלומר דלא מפיק ליה להאי בחריש ובקציר לאסור חריש עד ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית אלא למעוטי קציר העומר שהוא מצוה, וסבירא ליה דחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הלכתא גמירי ליה, וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא. ואפילו הכי לא שרו למחרש בשדה האילן אלא לצורך אילנות שבו ובשדה הלבן לצורך מקשאות ומדלעות שבו כי היכי דלא לפסוד וצורך ערב שביעית הוא, אבל לצורך הקרקע עצמה לא דודאי לצורך שביעית קא עביד. והינו דתנן בשביעית פרק ראשון (מ"ו) עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, כלומר שלא יהו נטועין בשורה ולא מוקפין כעטרה, אלא מפוזרות כדי שיהיו שרשיהן יונקין כל בית סאה שהיא חמשים על חמשים, ולפיכך ‏חורשין כל בית סאה בשבילן, דכוליה בית סאה לצורך עשר נטיעות הוא דקא חריש ליה. אבל אם לא היו מפוזרות, אשתכח דלא ינקי ליה לכוליה בית סאה, ואין חורשין להן אלא כדי צורכן, כדקתני סיפא היו עשויות שורה או מוקפות עטרה אין חורשין להן אלא כדי צרכן, דהיינו ביניהן וחוצה להן מלוא אורה וסלו כדקתני התם בריש פרקא (מ"ב). ובפרק משקין בית השלחין (מו"ק ג,ב) אמרינן דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני היא. ודוקא נטיעות דלא ינקי כולי האי ובציר מעשרה לא ינקי ליה לכוליה בית סאה. ואע"ג דאין מפוזרות והוא שיש ביניהן ארבע אמות כדקתני התם (מ"ה) שלשה אילנות של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן כמה יהא ביניהן רשב"ג אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו, דהיינו ארבע אמות כדמפרש בפ' המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פג,א). והתם בסוף פירקא קמא דשביעית (מ"ח) מפרש עד אימתי נקראו נטיעות ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו, כלומר עד שיפדה נטע רבעי שלהן או עד שיעשו חולין מאיליהן בשנה החמישית, רבי יהושע אומר עד שבע שנים רבי עקיבא אומר נטיעה כשמה, כלומר בת שנתה, אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי רבי שמעון.

דף כז עמוד א

קתני מיהת עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן. בית סאה כמה הוי חמשים על חמשים, הוי להו בתבריתא תרי אלפי וחמש מאה כל חד וחד מעשר נטיעות כמה מטי ליה מאתן וחמשין, אכתי לא הוי האי שיעורא כשיעורא דעולא. דאלו שיעורא דעולא כי חשבת ליה לאילן שש עשרה אמה לכל רוח הוו להו תלתין ותרתין אתלתין ותרתין דהוו להו בתבריתא אלפא ועשרין וארבע. אלא מרישא שלשה אילנות של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. כלומר דאע"ג דשל שלשה בני אדם נינהו לא אמרינן כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי והוה ליה כקרקע שאין בה אלא אילן אחד ואין חורשין לו אלא כדי צרכו, אלא מצטרפין למהוי שדה אילן וחורשין כל בית סאה בשבילן. כמה הוו להו תרי אלפי וחמש מאה. כל חד וחד מהני שלשה אילנות כמה מטי ליה תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא אכתי לא הוי כשיעוריה דעולא. ומהדרינן לא דק עולא בחושבניה. ומקשינן אימור דאמרינן לא דק לחומרא היכא דאתי לאחמוריה לקולא מי אמרינן. דהא הכא דאע"ג דמיקרב למצר בתוך חמש עשרה אמה מיחייב לאייתוי מיניה בכורים ואלו לעולא פטור מן הבכורים. ומהדרינן מי סברת בריבועא קאמרינן בעיגולא קאמרינן. כלומר מי סברת לעולא דקאמר דאילן יניק שש עשרה אמה לכל רוח בריבועא קאמרינן, דהויאן להו שלשים ושתים על ל"ב מרובעות בטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות, לא, בעיגולא קאמרינן, כלומר דהני שש עשרה אמה דקאמרינן לכל רוח בעיגולא נינהו, שנמצא מפסיד את הזויות. מכדי כמה מרובע יתר על העיגול רביע. כלומר שהמרובע שצלעותיו שוות הוא יתר על העיגול שבתוכו, בזמן שקו העיגול נוגע בצלעות המרובע מארבע רוחותיו, כדי רביע המרובע. פש ליה פלגא דאמתא היינו לא דק ולחומרא לא דק. כלומר פש ליה לעולא משיעורא דמתני' דשלשה אילנות חושבין תבריתא דפלגא דאמתא דנפיק מגו תרי תולתי דאמתא היכא דחשבת להו בריבועא ודלית מינייהו ריבעא, דהא כל חושבניה דעולא עיגול מגו רבוע הוא דסליק, וכי מוספת תרי תולתי דאמתא אשיעוריה דעולא לכל רוח הוו להו תלתין ותלתא ותילתא אתלתין ותלתא ותילתא וכי חשבת להו בריבועא הוו להו בתבריתא אלפא ומאה וחד סרי אמין ברוחב אמה ותולתא דאמתא אתולתא דאמתא. והני מילי בריבועא אבל בעיגולא לא, מכדי כמה מרובע יתר על העיגול רביע דל מאלפא ומאה ועשרה ריבעא דהוא מאתן ושבעין ושבעה ופלגא פשו להו תמני מאה ותלתין ותרתי ופלגא, ואכתי אשתירא לה אמה על אמה ותולתא דאמתא אתולתא דאמתא, אמה על אמה כמה הוי ששה טפחים על ששה טפחים דהוו להו שלשים וששה טפחים ברוחב טפח, תולתא דאמתא אתולתא דאמתא כמה הויא שני טפחים על ב' טפחים דאינון ארבעה ברוחב טפח, אוספינהו אהנך תלתין ושיתא הוו להו ארבעים טפחים ברוחב טפח, דל מינייהו ריבעא פשו לה תלתין ברוחב טפח דהוו להו אמתא נכי דינקא, אוספת אהנך תמני מאה ותלתין ותרתי ופלגא הוו להו תמני מאה ותלתין ותלתא ותולתא כשיעורא דמתני' דמטי לכל חד משלש אילנות מחושבנא דבית סאה.

ומאן דניחא ליה למיקם אחושבנא דהאי פלגא דאמתא באפי נפשיה, לעביד ריבועא בר תלתין ותלתא ותולתא אתלתין ותלתא ותולתא ולשקל מיניה חדא רצועה ברוחב תרי תולתי אמתא על אפי כולה ריבועא, ואשתכח דהוו להו ארבע רצועות מארבע רוחות המרובע, תרתי קמייתא דמשתקלן משתי רוחות המרובע זו כנגד זו הוי אורכא דכל חד מינייהו תלתין ותלתא ותולתא שיעור אורכה דכוליה ריבועא ברוחב תרי תולתי דאמתא, אשתייר ליה מריבועא תלתין ותלתא ותולתא ברוחב תלתין ותרתין משום דאזלא לה אמתא ותולתא ברוחב הנך שתי רצועות דאשתקלן מריבועא, תרי תולתי דאמתא בפותיא דכל חדא מינייהו, וכי שקלת בתר הכי תרתי רצועות אחרינתא מהנך שתי רוחות אחרניאתא זו כנגד זו ברוחב תרי תולתי דאמתא הוי אורכא דכל חדא מינייהו תלתין ותרתי אמין כשיעור מאי דאשתייר ליה מרחבו של מרובע ברוחב תרי תולתי דאמתא. כי מצרפת להו להני ארבע רצועות להדי הדדי הויא לה חדא רצועה באורך מאה ותלתין ותרי תולתי דאמתא ברוחב תרי תולתי דאמתא. דל מינהו דינקא דאמתא מפותיא דכולה רצועה פש ליה פלגא דאמתא באורך מאה ותלתין ותרי תולתי דאמתא והוא ניהו פלגא דאמתא דלא דק ביה עולא דהוו להו חמשה ושיתין ותולתא ברוחב אמה. שיעורא דעולא כמה הוי, תלתין ותרתין על תלתין ותרתין, כמה הוו להו ברבועא אלפא ועשרים וארבעה, דל מינהו ריבעא פשו להו שבע מאה ושתין ותמני, כמה בצרי להו משיעורא דמתניתין דהוא תמני מאה ותלתין ותלתא ותולתא, שיתין וחמשה ותולתא, שיעור פלגא דאמתא דפש ליה לעולא כדברירנא. והיינו לא דק ולחומרא לא דק, דאי אמרי' אילן הסמוך למצר בתוך שבע עשרה אמה פחות שליש הויא לה קולא למפטריה מבכורים בהאי שיעורא, להכי לא דק וקאמר בתוך שש עשרה אמה לאשמועינן חומרא יתירא, דאי קאי חוץ לשש עשרה אמה מחייב, ואע"ג דקאי בתוך שבע עשרה פחות שליש.

והיינו טעמא דקאמרינן פש ליה פלגא דאמתא ולא קאמרינן תרי תולתי דאמתא, משום דכל חושבניה דעולא עיגול מגו ריבוע הוא דסליק, וקימא לן כמה מרובע יתר על העיגול רביע, כי שקיל מר מתרי תולתי דאמתא ריבעא פש ליה פלגא דאמתא. וכי תימא מאי שנא דחשיב להו להני תרי תולתי דאמתא בעיגולא דסליק מגו חושבנא דרבועא דהוה ליה פלגא דאמתא, לחשביה בעגולא ממש, דעל כרחיך כי חשיב ליה מר להאי טופיאנא נמי בעיגולא לא בצר מתרי תולתי דאמתא לכל, דכי נפיש רבועא אעיגולא הני מילי בארכא דהקיפא אי נמי באלכסונא ואידי ואידי מחמת זויות דמרובע, אבל בפותיא לא מוסיף ולא מידי, וכיון דפותיא דרבועא הוי תלתין ותלתא ותולתא פותיא דעיגולא דנפיק מגויה נמי הכי הוי, ואי הוה אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שבע עשרה פחות שליש הוה דייק חושבניה, דכי חשבינן ליה בעיגולא סליק חושבניה דשיעורא דמתני', ואם כן אמאי אמרינן פש ליה פלגא דאמתא. לאו אלישנא דעולא קאי דקאמר בתוך שש עשרה אמה, דאי נמי הוה אמר עולא בתוך שש עשרה אמה ומחצה לא הוה סליק ליה חושבנא שפיר לא בעיגולא [ולא] ברבועא, אלא אסוגיין קאי ולאסוקי סוגיין קא אתי דקאמרינן מכדי כמה מרובע יתר על עיגול רביע פש ליה לעולא מחושבנא דסליק ליה בעיגולא משיעורא דמתני' פלגא דאמתא כדפרשינן. והיינו טעמא דנקט לישנא דשייך גבי סוגיין ולא נקט לישנא דשייך גבי שמעתיה דעולא גופה, חדא דאסוקי סוגיין דאתחיל ביה עדיף ליה, ועוד דכיון דאצטריכינן למימר דלא דק כמה דיכיל למפחת שיעורא דלא דק ביה עולא עדיף ליה.

ושמעינן מיהא שמעתא דעולא דהא דתנן עשר נטיעות מפוזרות לכל בית סאה חורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה וכן הא דתנן שלשה אילנות של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה, האי בית סאה דקתני בתרוייהו ברבועא הוא כדי שיהא נשכר את הזויות, דאי בעיגולא בציר ליה שיעורא לכוליה בית סאה מתרי אלפי ות"ק ובציר ליה שיעורא לכל חד וחד מעשר נטיעות ממאתן וחמשין ובצר ליה שיעור לכל חד וחד משלש אילנות מתמני מאה ותלתין ותלתא ותולתא. ותו דאי בעיגולא היכי קא אמר פש ליה פלגא דאמתא, הא ודאי כיון דאידי ואידי בעיגולא הוא נפיש ליה שיעורא דעולא טובא ממתני', אלא לאו ש"מ להכי אהני לאוקומי חושבנא דעולא בעיגולא משום דחושבנא דמתניתין לא מיירי אלא בריבועא כי היכי דליקרבו להו חושבני להדדי:

קטו. ת"ש הקונה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו אפילו קרקע כל שהוא לא שש עשרה אמה כדעולא. והשתא דליתא לדעולא אפי' כל שהוא מביא וקורא. וכן הא דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא אפילו בתוך שש עשרה אמה משל חבירו:

דף כז עמוד ב

קטז. ת"ש ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפיאה ובכורים ובוידוי הכא במאי עסקינן בדחיטי דיקא נמי דקתני כל שהוא ש"מ. והשתא דליתא לדעולא אפילו בדאילן נמי משכחת לה, ואפילו סמוך למצר:

קיז. ת"ש אילן מקצתו בארץ ומקצתו חוצה לארץ טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי ר' רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ע"כ ל"פ אלא לגבי גדל בפטור דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה אבל גדל בחיוב מיהת חייב. ואע"ג דיניק ממקום פטור בתר דוכתא דקאי בגויה שדינן ליה, קשיא לעולא. ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא. בין שני עיקריו, דלא ינקי מדוכתא דהדדי. אי הכי מאי טעמיה דר'. (ופרקינן) דאמר טבל וחולין מעורבין. ופריק דהדרי ערבי במאי קא מיפלגי מר סבר אוירא מבלבל ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וקי"ל כר' מחברו.

ברם צריך [את למידע] דאע"ג דכי אצטריכינן לאוקומה דמפסיק צונמא לטעמיה דעולא הוא על כרחיך לא מתוקמא מתניתין אלא בהכי, דהא אסיקנא בהדיא בגיטין בפרק המביא גט תנינא (כב,א) גבי עציץ נקוב עקרו בארץ וגופו בח"ל דבדאשרוש בארץ כ"ע לא פליגי דאזלינן בתר שרשין, ומקשינן עלה ובדאשרוש לא פליגי והא תניא אילן מקצתו בארץ כו', ואצטרי' לאוקומא דמפסיק צונמא וכגון דהדרי ערבי, והתם ברירנא בירור יפה. אבל היכא דלא מפסיק צונמא דכ"ע אפילו גדל בפטור טבל וחולין מעורבין זה בזה. ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן, הני מילי לענין בכורים דבגזלה תליא מילתא, וכיון דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ליכא גזל ומארצך קרינא ביה, אבל לגבי מעשר על כרחיך חייב, דלא אהני יהושע לאפקועי חיובא דמעשר מיניה, דהא אפי' הוי כוליה קרקע דחד גברא טבל וחולין מעורבין זה בזה נינהו:

קיח. כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה לשדה חבירו מביא וקורא שעל מנת כן אילן הנוטה לשדה חבירו מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. וקימא לן כותיה, והוא הדין לענין דינא בתר עיקרו אזלינן:

כא. אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת. טעמא דהאי מתני' משום הזיקא דענפים הוא דמעכבי ליה לחורש להרים את המרדע שהוא מלמד הבקר כשהוא צריך להכותם להנהיגם לחרישה, ולפיכך צריך לקוץ מהן כלפי קרקע כדי שישאר פנוי מן הקרקע ולמעלה כמלא גובה המרדע כשמעמיד אותו על גבי המחרישה, דקים להו לרבנן דכי מגבה ליה חורש למרדע לממחינהו לתורי לא צריך לאגבוהיה טפי מן הכין. ובחרוב ובשקמה שענפיהן מרובין ומעובין ורוב הצל קשה אפילו לבית הבעל קוצץ כנגד חוט המשקולת של בנאין שהאבר תלוי בו ומכוונין בו את הבנין שלא יהא נוטה לכאן ולכאן, שרואין כאלו חוט זה תלוי על גבי המצר מראש האילן ועד הקרקע בכיוון וקוצץ כל מה שהוא יוצא מן החוט ולחוץ. בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, שאפילו צל מועט קשה [ל]בית השלחין. אבא שאול אומר כל אילן סרק, שאינו עושה פירות, כנגד המשקולת, ואפי' בשדה הבעל, שלא חסו לקוץ מלא המרדע בלבד אלא באילן שהוא עושה פירות. ואסיקנא דאבא שאול ארישא קאי, דקתני קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה בין אילן מאכל בין אילן סרק לבד מחרוב ושקמה דדיניהו כנגד המשקולת, ומדלא מפיק מכל אילני סרק אלא שקמה מכלל דשאר אילני סרק לבד משקמה מלוא המרדע בלבד, ואתא אבא שאול למימר דכל אילן סרק כנגד המשקולת. וקיימא לן כסתם משנה.

ושמעינן מינה דאחד מבני מבוי שרצה להוציא בו זיזין למעלה מגמל ורוכבו מוציא ואין חבירו מעכב עליו, דכיון דמבוי לא קאי למבנא ביה מיד בקרקעיתו אלא למיעל ולמיפק מיניה הוא דקאי, לא יכיל לעכובי אחבריה היכא דבעי לאשתמושי באוירא דמבוי אלא היכא דמעכיב עליה תשמישתיה דמבוי, אבל היכא דלא מעכיב עליה תשמישתיה דמבוי מצי מפיק, דהא אילן הנוטה לשדה חבירו דנפקי ענפים דידיה לרשותא דחבריה ולית ליה לבעל השדה למיקץ אלא מלא המרדע על גבי המחרישה, מאי טעמא לאו משום דתשמישתא דשדה לא קיימא אלא לחרישה וזריעה, כל היכא דמעכבי ענפים עליה חד אנפאמצרכי חרישה וזריעה מצי קאיץ, וכל היכא דלא מעכיב עליה מידי מצרכי חרישה לא מצי קאיץ, ואף ע"ג דכוליה שדה מתהומא ועד רקיעא דמרה היא. ותנן נמי באידך מתני' (כו,א) כי האי גוונא היו שרשין יוצאין לתוך שדה חברו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה, הא (י) טפי לא קאיץ אלא היכא דחפר בורות שיחין ומערות, דהני נמי צורך עבודת השדה נינהו, דאי לאו הכי לא מצי קאיץ ואע"ג דארעא דנפשיה היא, וכל שכן מבוי, דכולהו כי הדדי נינהו. ותנן נמי אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו, ודינא דמבוי כדינא דרשות הרבים הוא להאי מילתא, דתרוייהו לא קיימי אלא לתשמישא דהוי למטה מגמל ורוכבו:

קיט. והא דתנן אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת, אסיקנא דארישא קאי. דקאמר תנא קמא בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת, הא שאר אילנות מלא המרדע ותו לא, ואתא אבא שאול למימר דכל אילן סרק כנגד המשקולת. וקי"ל כתנא קמא. אבל לענין סופא דקתני בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, אפילו אבא שאול מודי דליכא לפלוגי בין אילן סרק לאילן מאכל, דתניא בית השלחין אבא שאול אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין. אלמא דברי הכל היא:

כב. אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו רבי יהודה אומר טעון פשתן או זמורות רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה. ומסקנא דשיעורא דרבנן נפיש מדרבי יהודה, דרבי יהודה אמר לך משום גמל ורוכבו אפשר דגחין וחליף ולא מיתזק, ורבנן סברי דזימנין דטריד ולא רמי אדעתיה ומיתזק. וקיימא לן כרבנן דאמרי כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ולא סגיא להו בגמל טעון פשתן או חבילי זמורות. והוא הדין גבי זיזין, לא שנא גבי רשות הרבים ולא שנא גבי (מגוי) [מבוי] דתשמישתא דתרוייהו למטה מגמל ורוכבו היא. והא דאמר רבי שמעון כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה פרישנא מפני אהל הטומאה שמא יעבור תחתיו ויאהיל על העוברין עמו. וליתא לדר' שמעון:

קכ. הרי אמרו אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי דיהא הגמל עובר ברוכבו ולא חיישינן דילמא גדלי ענפין לקמיה מאן תנא דבנזקין בתר השתא אזלינן אמר רבי שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור"א היא דתנן אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ור' אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. ולא חיישינן דילמא מיפחית לקמיה ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן התם זימנין דמיפחית ולאו אדעתיה הכא קמא קמא דגדיל קא קייץ ליה. אשתכח השתא דכל היכא דכי נפיש היזיקא חזי ליה אזלינן בתר השתא, וכל היכא דלא חזי אזלינן בתר היזיקא דלקמיה ומנעינן ליה:

קכא. והא דתנן אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ר' יהודה אומר טעון פשתן או זמורות איבעיא להו שיעורא דר' יהודה נפיש או דילמא שיעורא דרבנן נפיש. ואסיקנא פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש דאי ס"ד שיעורא דרבי יהודה נפיש שיעורא דרבי יהודה לרבנן מאי עבדי ליה. הא בעי לאעבורי מהתם גמל טעון פשתן או זמורות ולא יכלי. ומקשינן אלא מאי שיעורא דרבנן נפיש אי הכי לרבי יהודה שיעורא דרבנן מאי עביד ליה. הא בעי רוכב גמל למעבר מהתם ולא יכיל. ומפרקי' אפשר דגחין חליף. וש"מ דרבנן לא סגיא להו בהכי. וקי"ל כותיהו:

קכב. והא דתנן ר' שמעון אומר כל האילן כנגד משקולת מפני הטומאה תנא מפני אהל הטומאה. דילמא איכא התם כזית מן המת תחת האילן ונמצא האילן מאהיל על העוברין תחתיו ומטמאין באהל. ודייקינן פשיטא מפני הטומאה תנן מהו דתימא דילמא אגב חביבותא דענפים אתו עורבים ויתבי עלייהו, וזימנין דמייתי עורב טומאה בפומיה ושדי התם ומטמי להו לעוברים במגע, דסגיא בדחלולא בעלמא, להעמיד שם צורת אדם כדי שיראו העוברים ויברחו, קמ"ל. מפני אהל הטומאה כדפרשינן. ולית הלכתא כר' שמעון, דברייתא לפרושי טעמא דרבי שמעון קא אתיא וסתמא כרבי שמעון, וקיימא לן סתם ברייתא ומחלוקת דמתני' לית הלכתא כסתם ברייתא, הדרינן לפלוגתא דמתני' ויחיד ורבים הלכה כרבים:

הדרן עלך פרק לא יחפור: