בבא בתרא כו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה:
היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו (וכו'):
בעא מיניה יעקב הדייבא מרב חסדא עצים של מי אמר ליה תניתוה אשרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא בתר אילן אזלינן משום הכי לא מועלין אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין אלא מאי בתר אילן אזלינן אימא סיפא בשל הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וקא סבר אין מעילה בגידולין רבינא אמר לא קשיא גכאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה:
אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים מנא ליה לעולא הא אילימא מדתנן דעשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה כמה הוו להו תרי אלפין וחמש מאה גרמידי לכל חד וחד כמה מטי ליה מאתן וחמשין הא לא הוי דעולא ואלא מדתנן השלשה אילנות של ג' בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל
רש"י
עריכהשהחזיקו בו רבים - לעשותו להן דרך אסור לקלקלו אע"פ שהוא של יחיד ואנא נמי הא אחזיקי ליה:
לבתר דנפק - רב פפא:
אמר - רב הונא אמאי לא אמרי ליה:
בתוך שש עשרה אמה - לאילן הויא חזקה דאילן אבל חוץ לשש עשרה אמה אין חזקתו חזקה שאע"פ ששרשיו מתפשטין כ"ה אמה אינן יונקין אלא בתוך ט"ז אמה סמוך לאילן וכדאמרינן לקמן ואנא הוא חוץ לט"ז אמה קייצנא:
הדייבא - דמן הדייב:
לא נהנין - מדרבנן:
ולא מועלין - אם נהנה לא מעל אלמא לא קדשי:
מידי איריא - מסקנא דקושיא הוא כלומר מכולה לאו איריא היא לא למשמע מינה בתר אילן ולא למשמע מינה בתר קרקע דטעמא משום דהנך שרשים גידולים הבאים לאחר שהוקדש האילן הוא ואיכא למ"ד במס' מעילה אין מועלין בגידולין אפי' שרשי הקדש בשדה הקדש:
לא נהנין - איצטריכא ליה:
רבינא אמר ל"ק - רישא דקתני בתר אילן אזלינן היינו בתוך ט"ז אמה וסיפא דקתני של הקדש באין בתוך של הדיוט לא מועלין היינו חוץ לט"ז:
גזלן הוא - שיונק משדה חבירו:
ואין מביאין ממנו בכורים - אין צריך להביא ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך (דברים כו):
עשר נטיעות מפוזרות בבית סאה - לארכו ולרחבו כולן בשוה יונקות מכל בית סאה וכולם צריך להם ומותר לחורשו ערב שביעית עד ראש השנה שהלכה למשה מסיני הוא ובית סאה חמשים אמה על חמשים אמה שחצר המשכן קרוי בית סאתים והוא מאה על חמשים:
כמה הוי להו - בית סאה כי עבדת להו רצועה של אמה רוחב:
תרי אלפים וחמש מאה גרמידי - שהרי יש כאן נ' רצועות של חמשים אמה ועולות לאלפים וחמש מאות אמה חלוק אותן לעשר אילנות תמצא צירוף קרקע יניקת כל אילן ואילן בין הכל מאתן וחמשין אמה אורך באמה רוחב:
הא לא הוי כדעולא - דשיעור עולא נפיש דאמר דאילן יונק שש עשרה לכל צד הרי ל"ב על ל"ב עשה מהן רצועה אחת של אמה רוחב כאשר עשית מבית סאה תמצאנה של אלף וכ"ד אמה שהרי יש כאן שלשים ושתים רצועות כל אחת ואחת ל"ב אמה:
ואלא מדתנן שלשה אילנות - גדולים שיונקים יותר מן הנטיעות ומפוזרין בבית סאה לארכו ולרחבו בשוה אע"פ שאינו של אדם אחד אלא של שלשה בני אדם מצטרפין להיות שדה אילן ולחרוש כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד עצרת כדין שדה אילן ואם לאו אין חורשין אלא כל אחד כדי צרכו דהיינו תחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו והשאר הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח:
תוספות
עריכהעד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו כו'. תימה מאי מייתי מרב יהודה דרבים שאני דאי לאו הכי קשיא מתני' דקתני קוצץ ויורד ופירש ר"ח וריב"ם דרבים החזיקו במצריה דרב הונא וברשותו דאי לאו הכי אין חזקתו מועלת כדמשמע בהמניח (ב"ק דף כח. ושם) ואתא רב הונא וקא חפר ברשות הרבים וקצץ שרשים דרב פפא ומשום הכי פריך מדרב יהודה דכיון שהחזיקו בו רבים אינו רשאי לחפור והא דקאמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה וכו' ה"פ כלומר כי קאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ה"מ תוך ט"ז אמה אבל חוץ לט"ז אמה מותר לקלקלו כיון שמניח ט"ז אמה כדין רשות הרבים ובסוף חזקת הבתים (לקמן דף ס:) דאסר רבי יוחנן לאדם שכנס תוך שלו להחזיר כתלים במקומן אע"ג דאיכא רווחא כדמשמע התם אליבא דר"ל הכא איכא רווחא רווחא דקאמר התם שאינו סותם כל רשות הרבים אבל ליכא רווחא ט"ז אמה אבל אי איכא רווחא ט"ז אמה מודה רבי יוחנן דמותר לקלקלו ומחזיר כתלים למקומן כדאמר הכא ומיהו קשה מאי קאמר רב פפא אמרי ליה מכולהי מאי כולהי ומפרש ה"ר מנחם דמכולהי היינו מכל הני דתנן אם האילן קדם לא יקוץ ספק כו' ולא יכלי ליה שהיה דוחה אותו דמיירי באילן עצמו אבל השרשים יקוץ ור"ת מפרש דרב הונא היה קוצץ ולוקח השרשים לעצמו וא"ל רב פפא מאי האי כלומר למה אתה לוקח השרשים לעצמך א"ל דתנן קוצץ ויורד וכיון שבדין אני קוצץ כמו כן יהו העצים שלי ואמרי ליה מכולהי היינו הנהו דמייתי הכא וההיא דמיית'. לקמן שרשי אילן הדיוט הבאים כו' דמינה מוכח לקמן דהעצים שלו דקתני במתני' היינו של בעל האילן ולא יכלי ליה שדחה לו כדדחי ליה לקמן עד דא"ל מרב יהודה כו' דנהי שלא תועיל חזקתי כחזקת רבים לענין שלא תהא רשאי לקוצצו לענין זה מיהא תועיל שיהו העצים שלי ומסיק אמאי לא אמרי ליה חוץ לשש עשרה יש להיות העצים שלי כדאמר רבינא לקמן כאן תוך שש עשרה כו':
אלא הכא בגידולין הבאין לאחר מכאן. ויש ספרים דגרסי מידי איריא הא בגידולין וכל זה מדברי המקשה כלומר על כרחך לא תוכל לפשוט מכאן דבגידולין הבאין לאחר מכאן איירי ואי בתר אילן אזלינן רישא אשמועינן דאין נהנין וסיפא אשמועינן דאין מועלין ואי בתר קרקע אזלינן רישא אשמועינן דאין מועלין וסיפא דאין נהנין בגידולין וא"ת ההיא בבא דאשמועינן דאין מעילה בגידולין לשמעינן של הקדש הבאין בשל הקדש דהוי רבותא טפי וי"ל דנקט הכי משום אידך בבא דאשמועינן דאין נהנין דהוי רבותא טפי שאין הכל של הקדש ור"ח לא גריס אלא והמתרץ הוא דקאמר הכי דמוקי סיפא דאין מעילה בגידולין והא דלא נקט דשל הקדש בשל הקדש משום דבעי למינקט דומיא דרישא דאין הכל דהקדש אלא חד דהקדש וחד דהדיוט אבל אי בתר קרקע אזלינן ורישא אשמועינן דאין מעילה בגידולין ליתני רישא של הקדש בשל הקדש דאין מיושב כל כך לומר תנא רישא אגב סיפא כמו תנא סיפא אגב רישא:
רבינא אמר לא קשיא כאן תוך ט"ז כו'. רישא בתוך ט"ז אמה דבתר אילן אזלינן וסיפא חוץ לט"ז אמה דבתר קרקע אזלינן ואם תאמר וליתני אידי ואידי תוך ט"ז וליתני סיפא מועלין אי נמי אידי ואידי אחר ט"ז וליתני ברישא מועלין וי"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט"ז אמה בין חוץ לט"ז אמה לא נהנין ולא מועלין:
גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים. פי' ר"ח משום דאין מביאין גזל על גבי המזבח שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה (ישעיהו סא) וכתיב והבאתם גזול וגו' (מלאכי א) ולית לן דעולא דהא בהדיא פסקינן כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו כו' וא"ת לפירושו עולא כמאן סבר דכרבנן נמי לא הוי דרבנן לא בעו הרחקה אלא ד' אמות ולעולא שש עשרה אמה וי"ל דעולא הוי מוקי מתניתין בצונמא כדמוקי לה בריש פירקין ולהכי לא בעי אלא ד' אמות ומיהו קשיא לרבי יצחק דפריך לקמן לעולא מהקונה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו כל שהוא ומאי קושיא שאני התם שקנאו ולא הוה גזלן ונראה כפי' הקונטרס דאע"ג דמותר לסמוך אין מביאין ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך ולקמן דאמר אילן הסמוך מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לא קאמר שעל מנת כן הנחיל שיהא מותר לסמוך דבלאו הכי שרי אלא על מנת כן הנחיל שיהא חשוב כמו מארצך ויכול לומר אשר נתת לי:
עשר נטיעות המפוזרות כו'. בסוכה (דף לד.) אמר עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודוקא עשר לתוך בית סאה אבל פחות אין צריכין חרישה כל כך וכן נמי אם היו בבית סאה יותר מעשר נטיעות אין חורשין לפי שעומדין ליעקר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהצח א ב מיי' פ"ה מהל' מעילה הלכה ו':
צט ג מיי' פ"ה מהל' מעילה הלכה ו', ומיי' פ"י מהל' שכנים הלכה ז', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ל':
ק ד מיי' פ"ג מהל' שמיטין הלכה ה', סמג לאוין רסז:
קא ה מיי' פ"ג מהל' שמיטין הלכה ב':
ראשונים נוספים
מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ואבותי ואבות אבותי החזיקו בו מכמה שנים:
לבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה. סמוך למיצר אם נטוע ויוצאין שרשין מתחת ונכנסין לשדה חבירו קוצץ ויורד וכאן חוץ לט"ז אמה שהרחיקו כדין ושוב נכנסין שרשיו מתחת לשדה חבירו אמר רב יהודה דאסור לקלקלו: פיסקא הבאין בשל הקדש בשדה הקדש לא נהנין מהן מן השרשין לכתחלה[3] אבל הנהנה מהן כדין הקדש היינו דלא מועלין דבתר אילן אזלי דשל הדיוט הוא מש"ה מה שקוצצי מן השרשים יתן לבעל האילן:
ושל הקדש. אילן הקדש:
לעולם בתר אילן אזלי שרשים. ואמאי אין מועלין בסיפא משום דאותן השרשים של הקדש שבאין בשדה הדיוט בגדולין של הקדש הבאין לשדה הדיוט לאחר שהוקדש עסקינן ומש"ה אין מועלין דסבר אין מועלין בגידולין[4] דאמר אבותי הקדישו קירות ואנו נתיר גמזיות:
ורבינא אמר. לעולם בתר אילן אזלינן ומש"ה לא מועלין ודקא קשיא לך בסיפא אמאי לא אזלינן בתר אילן ומועלין הא לא קשיא דרישא משום הכי אין מועלין דנטוע הוא בפחות מט"ז אמה סמוך למיצר אע"ג דאיכא למימר דיניק הוא משל הקדש לא מועלין דשדינן עיקרו בתר אילן אבל סיפא דקתני אילן של הקדש לא מועלין משום דחוץ מט"ז אמות הוא נטוע דליכא למימר דמשרשי הקדש הן דהואיל שהוא רחוק כל כך מי שקוצץ אותן שרשין שהן לסוף ט"ז אמה אין מכחיש כלום באילן מש"ה אין מועלין. ומתני' דקתני העצים של מי אם בתוך ט"ז אמה חופר וקוצץ הן של בעל האילן ואם חוץ לט"ז אמה חופר וקוצץ הן של בעל [הקרקע]:
אמר עולא אילן הסמוך למצר של שדה חבירו בתוך לט"ז אמה. שרשיו יונקין משדה חבירו ואין מביא מפירותיו ביכורין דאין יכול לקרות את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לפי שיונק משדה אחרים:
מנא ליה לעולא הא. דאילן יונק מכל צידיו עד שש עשרה אמה אילימא מדתנן במס' שביעית עשר נטיעות המפוזרין בתוך בית סאה לפי שהנטיעות הן בחורות צריך לתקן ערב ששית הנכנסת לשביעית כדי שלא יתקלקלו לפי שאין חורשין בשביעית והיו חורשין כל בית סאה (שהן נטיעותיהן) בשבילן ל' יום קודם לראש השנה ועד ראש השנה דהכי קי"ל ערב שביעית דהיינו שנה ששית הנכנסת בשביעית לא חורשין כלל כי אם שדה לבן עד הפסח ושדה אילן עד העצרת אבל שדה נטיעות שבחורות נינהו היו חורשין שלשים יום לפני ראש השנה כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אם אינו ענין לשביעית עצמה שכבר נאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור תנהו ענין לחריש ולקציר של שנה ששית הנכנסת לשביעית שאינו רשאי לקצור ולחרוש לצורך שביעית ולא בשביעית לצורך שמינית אבל הני נטיעות כדי שלא יתקלקלו היו חורשין עד ראש השנה שנכנסת שביעית:
עד דאמרי ליה הא דאמר רבי יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. פרש"י ז"ל ואנא נמי אחזיקי לי ואין זה נכון שלא אמר ר"י כן אלא ברבים אבל ביחיד מותר לקלקלו ובין שתהא חזקתו חזקה או שאינה חזקה הא דרב יהודה אינה ענין לכאן.
לפיכך נראה כמו שפר"ח ז"ל שזה המצר שהיה חופר שם בורו הרבים החזיקו בו לעשות להם דרך ואפילו לחפור אין לו כל שכן לקוץ שרשין.
לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך ט"ז אמה כאן לחוץ ט"ז אמה. שתי לשונות נאמרו כאן יש שאמרו דבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא אמאי לא אמרו ליה כשאמר אמר רב יהודה אסור לקלקלו ה"מ בתוך ט"ז אמה אבל חוצה להן מותר לקלקלו שהרי יש להן דרך שדרך הרבים ט"ז אמה והשיבו על זה הפירוש מהא דגרסי' בשלהי חזקת הבתים ר' יוחנן אמ' אינו מחזיר כותלו' למקומן כדרב יהודה וריש לקיש אמ' מחזיר התם ליכא רווחא הכא איכא רווחא אלמ' רבי יוחנן סבר אע"ג דאית להו רווחא דהיינו ט"ז אמה שאין ריוח לדרך הרבים בפחות מכאן אסור לקלקלו ומאי דאמרינן התם להוציא כ"ע לא פליגי דמוציא משום שלא היו יכולין מתחלה ליכנס בתוך שלו אלא אם כן הכניס ועל מנת להוציא כנס ואינה תשובה דמאן לימא לן דרב הונא בריה דרב יהושע לאו כריש לקיש סבירא ליה דלמא כוותיה סבירא ליה אי נמי דחויי בעי למדחיה אע"ג דממנע מלחפור.
ולשון אחר פירשו בה. דרב פפא אמר בתר דנפק אמאי לא אמרי ליה בתוך ט"ז כאן חוץ לט"ז אמה כלומר כשאמרו קוצץ ויורד לא אמרו אלא לט"ז אמה אבל תוך ט"ז אמה אין לו לקוץ ושתי לשונות הללו כתב ר"ח ז"ל.
וזה אינו מחוור לי דמשמע דמתני' בתוך ט"ז אמה היא מדקתני מעמיק ג' טפחים ולא יותר כדאמר ליה מדקא חפר טובא ואי חוץ לט"ז אמה ואין האילן ניזוק בכך אמאי לא יקוץ טובא שהרי בתר קרקע אזלינן בהו ועוד מ"ש למעלה שקוצץ מלא מרדע ומ"ש למטה דאמרת לא יקוץ ונראה שלפיכך לא סמכו בהלכות על פי' זה כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל אבל בתוך שש עשרה אמה לבעל האילן ונראה מדבריו שיש לו לקוץ.
ור"ת ז"ל פי' דרב הונא חפר וקצץ שרשין ולוקח אותם לעצמו וא"ל רב פפא שהשרשין של רב פפא הן אע"פ שיש לו לקוץ ובתר דנפק רב פפא או רב הונא אמר רב פפא אמאי לא אמרי ליה דבתוך ט"ז אמה לבעל האילן הם כדאמר רבינא בשמעתי' בסמוך וזה הפי' נכון. אבל לשון הגמ' אינו מספיק לו דהוה ליה למימר דקא חפר וקאיץ שרשין ומעכבין לעצמו.
אילן הסמוך לחצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים. פרש"י ז"ל אין צריך להביא ממנו בכורים דכתיב מארצך ובמס' בכורים פ"ק תנן הסקריקון והגזלן אין מביאים מאותו הטעם משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך. ואיתא לקמן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פא,א).
ועדיין תבעו לך למה לא חייבוהו להביא מדבריהם כמו שחייבו לקונה שני אילנות שלא קנה קרקע לפיכך הוצרך ר"ח ז"ל לפרש משום שנאמר שונא גזל בעולה.
בתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה כאן לאחר שש עשרה: יש מי שפירש, דדברי רב פפא הן, והכי קאמר כשהיה קוצץ, וסמיך אמתניתין דקתני היה חופר בורות שיחין ומערות קוצץ ויורד, היה לי לומר דלא שרי במתניתין אלא בחופר חוץ לשש עשרה, שאין האילן נפסד בכך, דאין כח יניקתו מתפשט אלא עד שש עשרה, ולפיכך קוצץ ויורד. אבל תוך שש עשרה אסור, דמפסיד הוא באילן עצמו, ורב הונא תוך שש עשרה היה חופר.
ואינו נראה כלל, חדא דאם היו שרשין יוצאים לתוך שדה חברו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב את המחרישה, ודאי אפילו תוך שש עשרה הוא, שלא עלתה על דעת שיהא זה מפסיד שדהו שלא יוכל לזרעו, דאם איתא לכולי עלמא היה אסור ליטע סמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה לרבנן, מהא דאמרינן מרחיקין את האילן מן הבור, והבא לסמוך אינו סומך, דהא קאי ניזק, אלא ודאי מעמיק הוא שלשה כדי שלא תעכב את המחרישה ואפילו תוך שש עשרה ובמקום שאמרו מעמיק שלשה משום מחרישה אמרו שאם היה חופר בורות קוצץ ויורד. ועוד דסתמא קתני, ואם איתא לא הוה תנא מסתם לישניה בכל כי הא.
אלא לא דברי רב פפא הן, אלא דברי רב הונא, ותשובה היא על מה שהשיב לו רב פא מדברי רב יהודה, והכי קאמר, כי אמר ליה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אמאי לא אמרינן ליה הני מילי בחופר ומקלקל תוך שש עשרה אמה, משום דדרך הרבים שש עשרה אמה, אבל אני כבר הנחתי להם דרך רחב שש עשרה וחוץ לשש עשרה אני חופר.
ואם תאמר והא הא דרב יהודה על כרחין לית ליה ליה שיעורא, דהא בשילהי פרק חזקת (ס, ב) פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בכנס אם יכול להחזיר כותלים למקומן אם לאו, ריש לקיש אמר כנס מחזיר כותלים למקומן ורבי יוחנן אמר כנס אינו מחזיר כותלים למקומן, ואמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן כדרב יהודה דאמר רב יהודה דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, וריש לקיש סבר הני מילי היכא דליכא רווחא אבל איכא רווחא לא, אלמא לרבי יוחנן הא דרב יהודה אפילו בדאיכא רווחא היא, ורווחא דדרך הרבים היינו שש עשרה אמה. וי"ל דהתם לאו רווחא שש עשרה אמר קאמר, דשש עשרה אמה היינו דרשות הרבים דאורייתא, אבל רווחא כדרך שרגילין הרבים להניחן ושיספיק להן לעגלות דקרונות קאמר, אי נמי י"ל, מנא לן דרב הונא בריה דרב יהושע בההיא כרבי יוחנן סבירא ליה, דילמא כריש לקיש.
אמר עולא אילן הסמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואינו מביא ביכורים: ואם תאמר והא דקתני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן מרחיק ארבע אמות, אלמא בארבע אמות סגי. ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש אין מביאין ממנו בכורים, אין צריך להביא, לפי שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי, לא קשיא מידי, דאיכא למימר דאיהו נמי לא אמרה אלא לענין בכורים. אבל לפירושו של ר"ח ז"ל שפירש דגזלן גמור קאמר, ואסור להביא ממנו בכורים משום דכתיב (ישעיה סא, ח) שונא גזל בעולה, קשיא. וי"ל דעולא מוקי לה למתניתין בדמפסיק צונמא, כדאוקימנא לה לעיל בריש פרקין.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(יז) ע"ב אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים פי' כיון דיונק משדה חבירו ואין שדה חבירו משועבד לאותה היניקה גזלן הוי והגזלן אינו מביא ביכורים כלל ואע"פ שמקום האילן כולו כיון שיניקתו הוא בגזלה פטור מלהביא דהו"ל כנוטע בתוך שלו והבריך ראש הגפן בתוך של חבירו ותנן בריש מסכת ביכורים הנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים והמבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים בתוך שלו כו' עד ה"ז אינו מביא מאיזה טעם אינו מביא משום שנא' ראשית ביכורי אדמתך עד שיהו כל הגידולין מאדמתך הארוסין והחכירון והסקריקון והגזלן אינו מביא מאותו הטעם שנא' ראשית ביכורי אדמתך אבל רבין דפליג עלויה ואמר משמי' דר' יוחנן אחד אילן הסמוך וא' אילן הנוטה מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ס"ל דוקא כשמבריך ראש הנטיעה בתוך של חבירו הו"ל גזלן ופטור מלהביא ביכורים מפני שאין כל הגידולין מאדמתו עשה שלא ברשות ויקרא גזלן אבל אילן הסמוך ברשות הוא עושה ולא יקרא גזלן בדבר זה וכיון שמקום האילן שלו מביא וקורא ולא דמי לקונה אילן או שנים בתוך של חבירו לרבנן דמביא ואינו קורא דהתם אף על פי ששדה חבירו משועבד ליניקת אילנו כל זמן שיחי' אין לו קרקע חלוט כלל. אבל זה שמקום האילן חלוט לו אע"פ שמקום יניקתו אינו שלו מביא וקורא ולא יקרא גזלן בכך:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב (עריכה)
קיא. רב פפא הוו ליה הנהו דיקלי אמצרא דרב הונא בריה דרב יהושע אזל אשכחיה דהוה קא חפר וקא קייץ שרשין אמר ליה מאי האי א"ל דתנן היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה אמר ליה הני מילי שלשה טפחים מר קא חפר טובא א"ל אנא בורות שיחין ומערות קא חפרנא דתנן היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו אמר רב פפא אמרי ליה טובא ולא יכלי ליה עד דאמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. והאי מצרא דהוה חפר ביה רב הונא נמי מצר שהחזיקו בו רבים הוה. לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה. כלומר לבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן חוץ לשש עשרה אמה, דכי אמרינן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו בתוך שש עשרה אמה מאידך גיסא דרשות הרבים, דדרך רשות הרבים שש עשרה אמה, אבל חוץ לשש עשרה אמה מותר לקלקלו דלא קנו ליה רבים. והכי נמי מסתברא דרב הונא בריה דרבי יהושע הוא דאמר הכי, דאי ס"ד רב פפא הוא דאמר הכי ואמתני' קאי דקתני קוצץ ויורד, אטו משום דקאי בתוך שש עשרה ויניק לה לארעיה קני לה לארעיה לעכובי עילויה דלא ליעביד בורות שיחין ומערות בארעיה, עד כאן לא אתני יהושע אלא דלא ניעכיב מארי ארעא אמארי אילן אבל לאקנויי ליה לבעל האילן זכותא בשדה לעכובי אבעל השדה לא אתני. ועוד במאי אוקימתא למתני' חוץ לשש עשרה אמה דלית ליה פסידא לבעל האילן, אי הכי רישא אמאי מעמיק שלשה טפחים. ותו לא כל הכי לעמיק וליזיל. ועוד מדאמרינן לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כו', ש"מ דרב הונא בריה דרב יהושע הוא דאמר הכי, דאי ס"ד רב פפא אמרה, מכדי הא אשמעינן גמרא לכולהו מילי דאמר רב פפא לבתר דנפק מקמיה דרב הונא דקאמר אמרי ליה טובא ולא יכילי ליה על כרחיך לבתר דנפק אמרה, (לימא) [למה] ליה למהדר ולמימר לבתר דנפיק אמאי לא אמרי ליה, אדרבא (כי) הוה ליה למימר הדר אמר אמאי לא אמרי ליה, אלא להכי איצטריך למימר לבתר דנפק לאשמועינן מאי דאמר רב הונא בריה דרב יהושע לבתר דנפק רב פפא.
ושמעי' מיהא דהא דקיימא לן מצר שהחזיקו אסור לקלקלו דדוקא בתוך שש עשרה אמה מאידך גיסא דרשות הרבים, אבל חוץ לשש עשרה אמה מותר לקלקלו. ודוקא מצר של יחיד שהיה חוץ לשש עשרה אמה והחזיקו בו רבים, דכיון דחוץ לשש עשרה אמה הוא לא צריכי ליה בני רשות הרבים ולא דרסי ליה אלא עראי בעלמא, דהא אית להו רוחא מאידך גיסא שש עשרה אמה ואמטול הכי לא קנו ליה ואי בעי מריה לקלקוליה הדין עמו. אבל דרך הרבים שהיתה מתחלתה יתר משש עשרה אמה לית ליה רשותא לאיניש לקלקולה, דכי היכי דזכו בה רבים מהאי גיסא (הם) הכי [נמי] זאכו בה מאידך גיסא. ועוד מאי חזית דחשבת ליה לאידך גיסא רשות הרבים ולמחשביה להאי גיסא דבעית לקלקוליה חוץ לשש עשרה, דילמא האי גיסא הוא דהוי רה"ר גמורה ואידך גיסא הוא דהוי חוץ לשש עשרה אמה הלכך לא מצי לקלקוליה:
קיב. הרי אמרו היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו בעא מיניה יעקב הדייאבה מרב חסדא עצים של מי א"ל תניתוה שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין בהן אי אמרת בשלמא בתר אילן אזלינן משום הכי לא מועלין אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין קרקע של הקדש הוא, אלא מאי בתר אילן אזלינן אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי בתראילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא הכא בגדולין הבאין לאחר מיכן עסקינן וקסבר אין מעילה בגדולין. כלומר אלא לא תשמע מהכא לא אזלינן בתר אילן ולא בתר קרקע. וכי תימא מכל מקום קשיא רישא אסיפא, רישא וסיפא בשרשין שגדלו לאחר שהוקדש האילן של הקדש או הקרקע של הקדש עסקינן, הילכך אפילו תימא בתר אילן אזלינן סיפא היינו טעמא דלא מועלין משום דאין מעילה בגדולין, אי נמי אפילו תימא בתר קרקע אזלינן ורישא היינו טעמא דלא מועלין משום דאין מעילה בגדולין.
רבינא אמר לא קשיא כאן בתוך שש עשרה אמה לאילן, אזלינן בתר אילן דמעיקר אילן קא יניק ומגופו של אילן חשבינן ליה, וכאן חוץ לשש עשרה אמה לאילן דלא קא ינקי מגופו של אילן, אזלינן בתר קרקע. הילכך רישא דמשמע דאזלינן בתר אילן בדקיימי בתוך שש עשרה אמה לאילן, סיפא דקתני דאזלינן בתר קרקע חוץ לשש עשרה אמה. וקיימא לן כרבינא דבתרא הוא. הילכך מתני' דקתני קוצץ ויורד והעצים שלו חוץ לשש עשרה אמה לאילן קאי, ומאי שלו של בעל השדה. אבל בתוך שש עשרה לאילן של בעל האילן נינהו, מיהו לענין מיקץ אית ליה רשותא למיקץ, דמאן אקני ליה לבעל האילן האי זכותא בשדה חבירו לעכובי עליה:
קיג. ושמעינן מינה דשרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש, בתוך שש עשרה אמה לאילן אע"ג שהיו מצויין בשעת הקדישה של שדה לא נהנין ולא מועלין, אבל חוץ לשש עשרה לאילן אם היו מצויין בשעת הקדשה של שדה מועלין בהן. ושרשי אילן של הקדש הבאין בשל הדיוט, בתוך שש עשרה אמה לאילן אם היו מצויין עד שלא הוקדש האילן מועלין בהן, חוץ לשש עשרה אמה לא נהנין ולא מועלין:
קיד. והא דאמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים ליתא, דהא אסיקנא לקמן (בבא בתרא כז,ב) כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד אילן הסמוך ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ואפילו הכי צריכנן לפרושה לשמעתא משום דקשה היא ועמוקה, ועוד דאיכא למידק מינה מילתא אחריתי לענין שביעית. אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה למצר גזלן הוא. דמארעא דבעל המצר קא יניק. ואין מביאין ממנו ביכורים. דאמר קרא (דברים כו,ב) אשר תביא מארצך פרט לגזלן, ועוד דמצוה הבאה בעבירה היא. ושמעינן מיהא דעולא דאילן יניק שש עשרה אמה לכל רוח, דהוו להו תלתין ותרתין אמין על תלתין ותרתי, דהוו להו בתבריתא אלפא ועשרין וארבע אמין ברוחב חדא אמה. ולהדין חושבנא לא הוי גזלן אליבא דעולא עד דקאי פלגא דעיקריה בתוך שש עשרה אמה דאשתכח דיניק שש עשרה אמה לכאן ושש עשרה אמה לכאן, דאי בציר מפלגיה לא מטא יניקתו לשדה חבירו. וכי תימא ואמאי, דילמא האי שיעורא חוץ ממקום האילן עצמו הוא, לא ס"ד, חדא דעולא אילן הסמוך בתוך שש עשרה אמה קאמר, דמשמע דאילן גופיה בכלל שש עשרה אמה דמהאי גיסא ובכלל שש עשרה אמה דמהאי גיסא קאי, ועוד דהא דומיא דעשר נטיעות ודומיא דשלשה אילנות דקא מיירי דקיימי כולהו בתוך בית סאה, והוא הדין לעולא כי יהיב שיעורא דיניקת האילן שש עשרה אמה לכל רוח בהדי מקום האילן קא יהיב. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אם כן לסוגיא דגמרא דדייק בשיעורא דעולא דפש ליה בפלגא דאמתא לא סליק שיעורא שפיר אלא היכא דחשבת להו להני שש עשרה אמה דעולא חוץ ממקום האילן דהוי אמה, דאי נפיש שיעורא דאילן טפי מאמה נפיש חושבנא ואי פחית שיעוריה מאמה פחית חושבנא, ואם כן הוה ליה לעולא לפרושה למילתיה דבאילן שמקומו אמה קאי. ועוד גמרא דמסיק לה הכי מאי פסקה, הא עולא בכל אילן סתמא קאמר. ותו הא דומיא דשלשה אילנות קא מיירי דליכא לפלוגי בין שברוחב עיקרן עליהם אמה או פחות מכאן. ואי נמי הוה מוקים ליה סוגיא דגמרא לאילן דעולא באילן שמקומו אמה לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא, וכן פירשה רבינו חננאל ז"ל, ולא תזוז מינה.
ודייקינן עלה מנא ליה לעולא הא. דאילן יניק כי האי שיעורא. אילימא מדתנן עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. ובערב שביעית קאי, ובשביעית בזמן הזה, דאלו בזמן שבית המקדש קיים הלכתא גמירי לה דאין חורשין שדה הלבן ערב שביעית אלא עד הפסח ושדה האילן עד העצרת, דתנן בתחילת שביעית (פ"א מ"א) עד מתי חורשין שדה האילן ערב שביעית ב"ש אומרין כל זמן שהוא יפה לפרי ובה"א עד העצרת וקרובין דברי אלו להיות כדבריאלו, ותנן בפרקא תנינא (פ"ב מ"א) עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין לנטוע מקשאות ומדלאות א"ר שמעון אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת, ונפקא לה מבחריש ובקציר תשבות, דתניא בגמרא במשקין בית השלחין (מו"ק ג,ב) תניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש של שביעית ולא קציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית, רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. ומפרש בפרק משקין בית השלחין (שם) דר"ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והתירום, כלומר שיהיו מותרין בעבודת שדה הלבן לאחר הפסח ובשדה האילן לאחר העצרת, ואידי ואידי עד ראש השנה. ואמר רב אשי (שם ד,א) ר"ג ובית דינו כרבי ישמעאל סבירא להו דאמר הילכתא גמירי לה, כלומר דלא מפיק ליה להאי בחריש ובקציר לאסור חריש עד ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית אלא למעוטי קציר העומר שהוא מצוה, וסבירא ליה דחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הלכתא גמירי ליה, וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא. ואפילו הכי לא שרו למחרש בשדה האילן אלא לצורך אילנות שבו ובשדה הלבן לצורך מקשאות ומדלעות שבו כי היכי דלא לפסוד וצורך ערב שביעית הוא, אבל לצורך הקרקע עצמה לא דודאי לצורך שביעית קא עביד. והינו דתנן בשביעית פרק ראשון (מ"ו) עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, כלומר שלא יהו נטועין בשורה ולא מוקפין כעטרה, אלא מפוזרות כדי שיהיו שרשיהן יונקין כל בית סאה שהיא חמשים על חמשים, ולפיכך חורשין כל בית סאה בשבילן, דכוליה בית סאה לצורך עשר נטיעות הוא דקא חריש ליה. אבל אם לא היו מפוזרות, אשתכח דלא ינקי ליה לכוליה בית סאה, ואין חורשין להן אלא כדי צורכן, כדקתני סיפא היו עשויות שורה או מוקפות עטרה אין חורשין להן אלא כדי צרכן, דהיינו ביניהן וחוצה להן מלוא אורה וסלו כדקתני התם בריש פרקא (מ"ב). ובפרק משקין בית השלחין (מו"ק ג,ב) אמרינן דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני היא. ודוקא נטיעות דלא ינקי כולי האי ובציר מעשרה לא ינקי ליה לכוליה בית סאה. ואע"ג דאין מפוזרות והוא שיש ביניהן ארבע אמות כדקתני התם (מ"ה) שלשה אילנות של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן כמה יהא ביניהן רשב"ג אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו, דהיינו ארבע אמות כדמפרש בפ' המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פג,א). והתם בסוף פירקא קמא דשביעית (מ"ח) מפרש עד אימתי נקראו נטיעות ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו, כלומר עד שיפדה נטע רבעי שלהן או עד שיעשו חולין מאיליהן בשנה החמישית, רבי יהושע אומר עד שבע שנים רבי עקיבא אומר נטיעה כשמה, כלומר בת שנתה, אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי רבי שמעון.
אמרי ליה טובא ולא יכילי ליה עד דאמרי ליה מצר שהחזיקו בו רבים כו'. פירוש הוא היה חופר בצד המצר והמצר היה שביל של כרמים ומפני החפירה היה השביל מתקלקל כי עפר המצר היה נותן לתוך חפירה והמצר הולך וקצר. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: פירוש האי מצרא מצר שהחזיקו בו רבים הוה וכיון דאמר ליה אנא בורות שיחין ומערות קא חפירנא משום הכי אמר ליה מצר שהחזיקו בו רבים הוא ואסור לקלקל ולעשות בו בור שיח ומערה בתר דנפק אמר רב פפא אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן לאחר שש עשרה אמה כלומר הא דתנן חופר ויורד והעצים שלו לאחר שש עשרה אמה הוא דלא קא מפסיד בעל אילן כלום דחוץ שש עשרה אמה לא יניק אבל לתוך שש עשרה אמה אינו יכול לחפור ולירד יותר משלשה טפחים מפני שמפסיד שרשי האילן על בעל האילן משום דבתוך שש עשרה יניק ועל מנת כן תיחם יהושע בן נון את הארץ. עד כאן.
וכן פירש הראב"ד ז"ל. וזה לשונו: בתר דנפיק רב פפא אמר רב פפא גופיה כשאמר לי אנא בורות שיחין ומערות כו' ולמה לא אמרתי לו שלא אמרה המשנה אלא חוץ שש עשרה אמה לאילן כו'. ועל זה הדרך מתפרשים כל שש עשרה אמה הנזכר בשמועה זו עד תירוצו של רבינא בענין שרשי אילן של הדיוט הבאים בשל הקדש דתריץ רישא בתוך שש עשרה אמה שהם של בעל האילן על כן לא מועלין וסיפא חוץ לשש עשרה אמה והם לבעל הקרקע שהוא הדיוט על כן לא מועלים ותנא בעי למתני לא נהנין ולא מועלים ולהכי תנא רישא בתוך שש עשרה אמה וסיפא חוץ לשש עשרה אמה. עד כאן לשונו.
והרשב"א ז"ל הקשה על פירושם שפירשו דדברי רב פפא הם דאינו נראה כלל חדא דאם היו שרשים יוצאים לתוך שדה חברו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב את המחרישה ודאי אפילו תוך שש עשרה אמה הוא דלא עלתה על דעת שיהא זה מפסיד שדהו שלא יוכל לזרעו דאם איתא לכולי עלמא היה אסור ליטע סמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה לרבנן מיהא דאמרי מרחיקים את האילן מן הבור והבא לסמוך אינו סומך דהא קאי ניזק אלא ודאי מעמיק הוא שלשה כדי שלא תעכב את המחרישה ואפילו תוך שש עשרה ובמקום שאמרו מעמיק שלשה משום מחרישה אמרו שאם היה חופר בורות קוצץ ויורד. ועוד דסתמא קתני ואם איתא לא הוה תנא מסתם לישניה בכל כי האי. אלא לא דברי רב פפא הן אלא דברי רב הונא ותשובה היא על מה שהשיב לו רב פפא מדברי רב יהודה. עד כאן לשונו.
אמר ליה תניתוה שרשי אילן הדיוט הבאים בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא דהני שרשין בתר אילן שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא של הדיוט הן ולא נהנין משום חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלים. ולטעמיך אימא סיפא ושל הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא הני שרשים בתר קרקע שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא קרקע הדיוט היא ולא נהנים חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא לאו שמע מינה מסיפא דבתר קרקע אזלינן וכיון שכן קשיא רישא אסיפא. ופריק לעולם רישא וסיפא בתר אילן אזלינן וסיפא דקתני אין מועלין בו בגידולים הבאים לאחר שהקדישו האילן עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין אלא בשרשים שהיו בעת שהקדישו את האילן הוא שמועלין אבל בשרשים הבאים לאחר מכאן אין מועלין. ויש לפרש הכא בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן כלומר הך שרשי אילן דקתני לאו שרשי אילן עצמו אלא שרשי גידולי האילן הוא דכיון דגידולי עצמן אין בהם מעילה גם שרשיהם אין בהם מעילה אבל שרשי האילן עצמו כיון שהאילן עצמו יש בו משום מעילה ולעולם שרשי אילן כאילן דמו והפירוש הראשון הנכון הוא. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל.
אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן ולא אתא לאשמועינן אלא דאין נהנים וקשיא לרשב"א אם כן תפשוט דבתר קרקע אזלינן דאי בתר אילן כיון דאשמועינן ברישא דאין נהנים כל שכן בסיפא. ויש לומר דאצטריך רישא וסיפא חדא לאשמועינן דאין נהנים וחדא לאשמועינן דאין מעילה בגידולים כדמפרש בתוספות. עד כאן מגליון תוספות.
הא דתנן עשר נטיעות המפוזרות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה לאו למימרא דאי הוו פחות מעשר לבית סאה אין חורשים אותה דהא תנן שלשה אילנות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן דאלמא שלשה נמי לכל בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השבה דשדה אילן מקרי אלא האי דקתני עשר נטיעות למימרא דאי הוי יותר מעשר לתוך בית סאה לא מקרי שדה אילן ואין חורשים בית סאה בשבילן כיון דכל חד מינייהו לא שביק ליה רווחא כדי חיותיה הויא ליה כעצים והוה ליה אותו בית סאה כשדה לבן שאין חורשים בערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה והיינו טעמא שחורשים בערב שביעית שדה אילן עד ראש השנה משום דאי לא חרשי לה פסדי לגמרי. ויש לומר דהא דקתני עשר נטיעות לתוך בית סאה חורשים כו' דעשר דוקא אבל פחות מעשר לתוך בית סאה מפוזרים נינהו ולא מקרי אותה בית סאה שדה אילן.
ואי קשיא לך הא דתנן שלשה אילנות לתוך בית סאה דשמע מינה דשלשה אילנות נמי לתוך בית סאה שדה אילן מקרי. התם אילנות הכא נטיעות דאילנות כיון דגדולין נינהו תלתא ינקי לכולה בית סאה כדעולא והוה ליה שדה אילן אבל נטיעות כיון דקטיני נינהו עשר הוא דינקי לכולה בית סאה והוה ליה שדה אילן פחות מעשר לא ינקי לכוליה בית סאה והוה ליה שדה לבן דהא מפוזרים נינהו ואין חורשים אותה עד ראש השנה. וזה הפירוש הוא הנכון הר"י ן' מיגש ז"ל.
אילן דעולא נותנין לו שלשים ושתים אמה בין שני הצדדים שש עשרה אמה לכל צד ומקום האילן אמה הרי שלשים ושלש וכן בארבע צדדיו הרי שלשים ושלש על שלשים ושלש והם אלף שמונים ותשע. ולענין המשנה שלשה אילנות של שלשה בני אדם בשדה אחת מצטרפין וחורשים כל בית סאה בשבילן עד העצרת ואית דגרסי עד ראש השנה ואתיא כמשנה אחרונה שהתירו כל אותם פרקים. בית סאה מרובע חמשים על חמשים אמה והם אלפים וחמש מאות בתשברתא כמה מטי לכל חד וחד תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא האי לא הוי כדעולא. אלא האי דעולא לאו במרובע אלא בעגול וכי מפקת מאלף שמונים ותשע ריבעא פשו להו שמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה.
ואכתי לא הוי כדעולא דשיעורא דמתניתין עדיף מדעולא לכל חד וחד משלשה אילנות שש עשרה אמה ושליש אמה ורובע אמה כמה דיש משמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה עד תמני מאה תלתין ותלתא ותילתא עתה תצרף זה היתרון לשלשה אילנות יעלו חמשים אמה פחות רביע כי שלש פעמים שש עשרה הרי ארבעים ושמונה ושלש פעמים שליש אמה הרי אמה הרי ארבעים ותשע ושלש פעמים רביע אמה הם אמה פחות רביע נמצא היתרון השנוי במשנה על של עולא הוא חמשים אמה פחות רביע והיינו פלגא דאמתא כמין גמ"א לבית סאה מרובע כי כשתטול משם רצועה של חצי אמה ברוחב על פני כל המזרח ועל פני כל הדרום מבית סאה מרובע שהוא חמשים על חמשים יעלה חמשים על חמשים אמה פחות רביע אמה ואותו רביע אמה החסר הוא מקרן מזרחית דרומית כי אותו הקרן אם תחשוב אותו למזרח לא תחשוב אותו לדרום והיינו דאקשי ליה אכתי פש לה פלגא דאמתא שהמשנה מוספת ביניקת האילנות פלגא דאמתא לתלתא אילנות ואמר ליה היינו דעולא לא דק ולמימרא לא דק מפני שהוא מחליב אותו בהבאת ביכורים יותר מן המשנה. צורת בית סאה מרובע כשתטול ממנו רצועה כמין גמ"א ברוחב חצי אמה ותעלה חמשים פחות רביע מפני הקרן כאשר כתבתי זהו צורתו למען תלמד*). עד כאן לשון הראב"ד ז"ל בחדושיו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה