פני יהושע/כתובות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כט עמוד א

משנה אלו נערות שיש להם קנס ופי' רש"י אם אנסן אדם. ולכאורה יש לדקדק דהו"ל למימר אם פיתה אותן או אנסן דהא מפותה כתיב ברישא דקרא ועוד דלרב פפא בסנהדרין דף ע"ג לא מיתוקמא סיפא דמתניתין דחייבי כריתות אלא דוקא במפותה כמ"ש התוספות כאן בד"ה ועל אשת אחיו ולכאורה היה נראה דהוכרח רש"י לפרש דאיירי באונס משום גיורת ומשוחררת דלא שייך בהו ונתן לאבי הנערה דע"כ דהא דיש להן קנס היינו לעצמן ואי במפותה הא מחלה ועי"ל כיון דעיקר רבותא דמתני' דאלו נערות פסולות שיש להן קנס אתי לאשמעינן כדמפרש הש"ס בסמוך לאפוקי מהני תנאי דדרשי ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכיון דקרא דולו תהיה לאשה כתיב באונס ומש"ה נקט רש"י נמי במילתיה אונס וממילא דה"ה למפותה כן נ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה אלו נערות הבא על הנתינה פי' בקונטרס דדוד גזר וכו' ואין נראה לר"ת דהא משמע בגמרא דנתינה דאוריית' כו' ומ"מ אין נראה לר"ת פירושו כו' ועוד לפי' הקונ' כיון דעבדות ממש גזר נאסרו משום לא יהיה קדש א"כ אמאי יש להם קנס עכ"ל. וקודם שנבא ליישב שיטת רש"י ז"ל אבאר תחילה פי' לשון התו' דלכאור' יש לתמוה טובא בלשונם דנראין דברי ר"ת כסותרין זא"ז דממאי דקשיא לי' מעיקר' משמע דפשיט' ליה דלפי' רש"י איסו' נתינה מדרבנן ומש"ה מפרש דבכל הנך נקט נתינה אגב ממזרת וע"ז כתבו מ"מ אין נראה לר"ת פירושו והקשו וע"ק כיון דעבדות ממש גזר נאסר לו משום לא יהיה קדש וא"כ משמע דלפרש"י נמי איסור נתינה מיהא מדאוריית' וכן משמע ג"כ מהא דמקשו על פי' רש"י מפ' האומר דלפירושו הוי מדאורייתא דאל"כ מאי קשיא להו מפ' האומר טפי מכל הנך שכתב דנקט נתינה אגב ממזרת אע"ג דקתני מילתא דליתא דהא אין לוקין על נתינה א"כ מכ"ש דאיכא למימר בפ' האומר נמי נקט נתינה אגב ממזרת דלקושטא דמילתא שייך מיהא עיקר הדין דקרי לה יש קדושין ויש עבירה מדרבנן אע"כ דמשמע להו השתא דלפירש"י אסורה מדאוריית' משום לא יהיה קדש כיון שגזרו עליהם עבדות ואהא קשיא להו שפיר מפרק האומר דקתני יש קדושין ויש עבירה דלפירש"י אין קדושין בנתינה דהוי כשפחה וא"כ הדברים סותרים זא"ז בכוונת ר"ת בפירש"י והיה נ"ל לכאורה דבאמת לשון התוספ' אינם מסודרים בזה הדיבור אלא כמו לשון מסורס הוא דמעיקרא הוי משמע ליה לר"ת דלשיטת רש"י נתינה אסורה מדאורייתא משום לא יהיה קדש והוי קשיא ליה כל הנך קושיות אמאי לא תפסי בה קדושין ואמאי יהבינן לה קנס ולבתר דמסיק ומיהו י"ל דלאו עבדות ממש גזר עלייהו אלא איסורא דרבנן בעלמא בתר הכי קשיא ליה לר"ת כל הנך קושיות דמקשי ליה מעיקרא דהא ודאי בכמה סוגיות משמע דהוי מדאוריית' כך היה נ"ל לכאורה וכדמשמע קצת מפי' התוספות בפרק הערל. אמנם לאחר העיון נלענ"ד דאין צורך לכל זה אלא דלעולם לא הוי משמע ליה לר"ת בכוונת רש"י שיהיה איסור נתינה של גזירת דוד מדאורייתא אלא פשטא דלישנא משמע דהוי דרבנן דמתוך שגזר עליהן עבדות נאסרו לבא בקהל והיינו דקשיא ליה מעיקרא כל הנך קושיות מכמה סוגיות דמשמע דהוה בנתינה איסורא דאורייתא ולבתר דשני כל הנך קושיות דאיכא למימר דאגב ממזרת נקט נתינה ולעולם דהוי מדרבנן אכתי אין נראה לר"ת פירוש זה דאכתי היא גופא קשיא דכיון דדוד גזר עלייהו ועשאם כעבדים גמורים לענין פסולי קהל א"כ מה"ט גופא ליפסלו מדאוריית' דאפי' בדיעבד לא ליתפסו קדושין דכיון דהפקר ב"ד הפקר הו"ל עבדים גמורים ולילקי נמי לילקו בשביל לא יהיה קדש כדמשמע מלשון רש"י בפרק הערל בד"ה משה גזר עליהן. והיינו דמסיק לבסוף דאפ"ה לאו עבדות ממש גזר עלייהו כן נראה לי בישוב לשון התוספות:

ומעתה נבא לבאר שיטת רש"י ותחילה אבאר מאי דקשיא לי לפי הבנת התו' בשיטת רש"י ז"ל דלא משמע לי' דשייך לאו דלא תתחתן בנתינה ואחר נשיקות עפרם תמיה לי טובא האיך אפשר לומר כן דהא רש"י ז"ל גופיה מפרש להדיא בסנהדרין בריש דף נ"א דכותים ונתינים שייך בהו לאו דלא תתחתן בם וכן מפרש ג"כ להדיא במסכת מכות בפירוש המשנה דאלו הן הלוקין בד"ה נתינה מן הגבעונים הוא ומלקות משום לא תתחתן בם וא"כ לפ"ז טפי הו"ל לאקשויי על פרש"י מדידיה אדידיה ויותר יש לתמוה על מורי זקיני ז"ל שהאריך בשמעתין ליישב שיטת רש"י ז"ל ולא הרגיש בזה:

נחזור לענינינו דלפי מ"ש ממילא נתיישב' שיטת רש"י ז"ל לנכון דודאי ס"ל לרש"י דשייך לאו דלא תתחתן אף בגירותן והיינו כמו שפירש להדיא במסכת סנהדרין ובמכות אלא משום דבפרק אין מעמידין מסיק הש"ס דאפילו בגיותן לא שייך לאו דלא תתחתן אלא כשבא עליה דרך אישות משא"כ כשבא עליה דרך זנות לא שייך לאו דלא תתחתן וא"כ משמע דכ"ש דבגירותן שייך לחלק בכך והשתא א"ש טובא דהנך דסנהדרין ודמכות איכא לאוקמי שפיר משום לאו דלא תתחתן כשבא עליה דרך אישות משא"כ מתני' דהכא דאלו נערות שיש להן קנס דע"כ איירי שבא עליה דרך זנות ומש"ה לא מצי רש"י לפרש משום לאו דלא תתחתן לכך הוצרך לפרש מטעמא אחרינא דדוד גזר עלייהו משום חשש איסור עבדות ממילא אין לחלק בין דרך אישות לדרך זנות דהא עיקר איסור לא יהיה קדש היינו דרך זנות ממילא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ האיך מפרש רש"י בכותים במשנתינו דטעמא משום דגירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן ולמאי דפרישית הא לא שייך לאו דלא תתחתן בביאה דרך זנות אע"כ דאפ"ה א"ש דנהי דלא שייך בהו מלקות בביאתם דרך זנות אפ"ה קתני לה במתניתא לרבותא דיש להן קנס אע"ג דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה דהא אסור לקיימן דרך אישות משום לאו דלא תתחתן וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דבנתינה נמי מצי לפרש כן. מיהו גם בזה יש ליישב דמשמע ליה לרש"י דהא דנקט בהאי בבא דרישא הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית וקשיא ליה אמאי נקט הנך תלת טפי משאר חייבי לאוין ואי פרטי קחשיב ליתני נמי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כי היכי דקתני לה בכל דוכתי כדמקשו בתוספות או דלא ליתני אלא חד מינייהו ממזרת לחודיה אע"כ משמע ליה לרש"י דבכל חד מהנך תלת איכא רבותא באפי נפשיה ובממזרת איכא רבותא אע"ג דאיכא מלקות אף בביאת זנות ואסור נמי לקיימה אפ"ה יש לה קנס וממילא שמעינן דה"ה לכל חייבי לאוין אלא דאפ"ה איצטריך למיתני נמי נתינה דאע"ג דדוד גזר עליהן עבדות והיא בכלל שפחה וקס"ד דאין קנס לשפחה כמו שהקשו בתוספות קמ"ל דאפ"ה יש לה קנס דלא דמיא לשפחה גמורה ואיצטריך נמי למיתני כותית דאשמעינן הא מילתא גופיה דכותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן כן נ"ל נכון בעזה"י. ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' דבכל הני סוגיות שהביאו התוספות דמשמע דנתינה הוי דאורייתא איכא לאוקמי כולהו כשבא עליה דרך אישות דוק ותשכח זולת האי דמשנתינו דע"כ איירי בביאת זנות הוצרך רש"י לפרש משום חשש עבדות וכדפרישית ודוק היטב. עוד נראה לי ליישב שיטת רש"י בדרך אחר יותר נכון שהוא דרך האמת לענ"ד ולומר דמ"ש רש"י דוד גזר עלייהו לאו משום פסול עבדות דלא יהיה קדש איירי שלא מצאתי בשום לשון מפירושי רש"י בכל הסוגיות דמייתי קרא דלא יהיה קדש לענין פסול נתינים אלא מ"ש כאן דדוד גזר עליהם היינו דמתוך גזירת דוד שייכי בלאו דלא תתחתן משא"כ אי לאו גזירת דוד לא הוי שייך בהו לאו דלא תתחתן כ"א בדור הראשון שנתגיירו ממש ולא בדורותיהם וכמו שכתב מורי זקיני ז"ל בשמעתין בתחילת דבריו בשם הרמב"ן והרשב"א והרב המגיד ז"ל אלא שחזר בו מ"ז תכ"ד משום דלא משמע ליה סתימת לשון רש"י לפרש כן בכוונתו. אמנם כן לענ"ד הדברים מבוארים ומוכרחים מתוך פירש"י ז"ל ומתוך סוגית הש"ס דפ' הערל דע"כ הא דאמר רב התם נתינים דוד גזר עלייהו ומייתי לה מקרא דוהגבעונים לא מבני ישראל המה משמע פשטא דמילתא דלענין פסולי קהל איירי ואמתניתין דהתם קאי והיינו דאמר קרא לא מבני ישראל המה והיינו דאמרינן נמי התם דקאמר דוד שאין ראויה לדבק באומה זו ובכל הסוגיא דהתם מפרש רש"י להדיא דלענין פסולי קהל איירי וא"כ משמע להדיא דמשום לאו דלא תתחתן לא הוי מיתסרי אלא אותן שנתגיירו בעצמן ולא בדורותיהם אלא דדוד גזר לכולהו דרי וכן בהא דמקשה הש"ס משה גזר עלייהו דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך ופירש"י מדקרינן לחוטבי עצים באנפייהו ש"מ לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים נינהו וכוונתו מבואר דאס"ד דבכלל גרים הוי הא כבר כתיב וגרך אשר בשעריך וליכא למימר נמי דעכו"ם גמורים נינהו דא"כ למה נכנסו בברית דהא כתיב בתריה לעברך בברית ה' אלהיך אלמא דנתחייבו במצו' אע"כ דלפי סברת המקשה עבדים נינהו ונהי דתפסי בהו קידושין בדיעבד כדמוכח במשנה דהאומר היינו משום דלאו עבדים גמורים נינהו כיון דלא שייך בהו קנין הגוף ממש אלא שיעבוד בלבד וממילא דלא קרינן בהו עם הדומה לחמור ולא שייך בהו נמי קרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא דאפ"ה ממילא דאסורין לבא בישראל מגזירת משה כיון דלאו בכלל גרים נינהו ולאו בכלל ישראל נינהו אלא שעשאן כעבדים לענין איסור קהל נמצא דכל זה לפי סברת המקשה דהוי משמע ליה דמשה לכוליה דרי גזר משא"כ לבתר דמסיק הש"ס דמשה לא גזר אלא אהאי דרא לחוד והיינו להא מילתא גופיה דלאו בכלל גרים נינהו ולאו בכלל ישראל נינהו משא"כ לשאר דרי הוי הוא שפיר בכלל גרים לענין לאו דלא תתחתן דשייך בהם לבד ולא בדורותיהם אלא דמ"מ אותן הדורות שנולדו מאותן שהיו בימי משה ע"כ היו צריכין להתגייר מחדש שהרי אביהם עדיין לא באו לכלל גרים גמורים ואף אם היו מתגיירין מחדש עדיין היו אסורים לבא בקהל הן עצמן דהא הלאו דלא תתחתן שייך נמי בגירותן אלא לענין זה היה מועיל להם מה שנתגיירו מחדש לענין שיהיו בניהם מותרין לבא בקהל דישראלים גמורים נינהו לפי השיטה שכתבתי. אלא דלאחר שגזר עליהן יהושע על כל הגבעונים שבאו בימיו שיהיו בהוייתן כ"ז שבית המקדש קיים באותו ענין ממש שהיו מגזיר' משה שלא יבואו לכלל גרים גמורים וכל שכן שלכלל ישראל לא יבואו. והיינו משום שבאו ברמאות ועוד כדי שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים כ"ז שב"ה קיים שאם היו רשאין להתגייר בגירו' גמור ויהיו בניהם כישראלים גמורים ממילא היו מופקעים משיעבוד עבודת עבד נמצא דלפ"ז משום גזירת יהושע היו דין הנתינים כל זמן שב"ה קיים שלא היו רשאין להתגייר מחדש כלל בגירות גמור וא"כ ממילא מילתא דפשיטא היא דקיימי בלאו דלא תתחתן דשייך אפילו בגירות גמור כ"ש הכא שלא הועיל להם הגירות אלא להוציאם מכלל עכו"ם גמורים אלא דאכתי אי לאו דגזר עלייהו דוד היו רשאין להתגייר מחדש לאחר שחרב הבית בגירות גמור ונהי דאינהו גופייהו אכתי באיסור דלאו דלא תתחתן הוו קיימי דהא שייך נמי בגירותן אלא דאפ"ה היה מועיל להם הגירות מחדש שיהיו בניהם מותרין לבא בקהל דהוו כישראלים גמורים אלא שדוד גזר עליהן שיהיו בהווייתן לעולם כמו בימי משה ויהושע. וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל דנתינים שבזמן הזה לא הוי שייכי בלאו דלא תתחתן שהיו יכולין להתגייר מחדש והיו בניהם מותרין לבא בקהל אלא דמשום גזירת דוד אסורין לעולם בלאו דלא תתחתן כיון שא"א להם לבא לכלל ישראלים גמורים לעולם. ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י ז"ל ביבמות פרק הערל בד"ה מחוטב עציך שכתב ש"מ לאו בכלל ישראל ולאו בכלל גרים נינהו ולכאורה הוא כמו כפל לשון אמנם למאי דפרישית א"ש דלא הוי בכלל גרים היינו הן בעצמן ומ"ש ולאו בכלל ישראל נינהו היינו לענין בניהם שנולדו להם ואין להאריך כאן יותר ומה שיש לדקדק עוד אבאר בפרק הערל אי"ה כן נראה לי נכון בעזה"י ודוק היטב:

בד"ה ועל הכותית פי' בקונטרס דקסבר כותים גירי אריות הן כו' וזהו לפי שיטתו כדס"ד מעיקרא בהערל עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא אירי' דרש"י ז"ל מפרש דהא דמסקינן בהערל דבגירותן לית להו חתנות היינו דלשון לא תתחתן לא שייך בגיותן ומש"ה הדר ביה רבא וקאמר דקרא דלא תתחתן איירי נמי בגירותן אבל דמילתא דפשיטא היא דאיירי נמי בגיותן כיון דאפי' לאחר שנתגיירו אסור כ"ש קודם שנתגיירו וכמ"ש בכמה דוכתי ליישב בזה כמה סוגיות בגמרא בפרק האומר בקדושין ובעכו"ם פרק אין מעמידין דף ל"ו ע"ב ואין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו. ועיין בזה בלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפרק הערל שכתב ג"כ על הדרך שכתבתי ומה שיש לי לדקדק בדבריו אין כאן מקומו:

בא"ד ומה שפירש דקסבר כותים גירי אריות הן לא נהירא כו' עיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל שהאריך בזה ומסיק דאף למ"ד גירי אריות הן לאו כודאי עכו"ם מחזקינן להו אלא בספק ע"ש ולענ"ד שדבריו מוכרחי' דאדרבה קשיא לי בשיטת התוספות דפשיטא להו דסתם מתניתין דהכא ע"כ סבר דכותים גירי אמת הן ובריש פ"ק דחולין מסקינן דרב אשי לא בעי לאוקמי מתני' דהכל שוחטין כאביי ורבא לאתויי כותי משום דס"ל לר"א כותים גירי אריות הן וא"כ מאי אולמי' סתם מתני' דהתם מסתם מתניתין דהכא אלא על כרחך דשיטת רש"י ז"ל דסתם מתניתין דהכא נמי ס"ל דגירי אריות הן דהכי הילכתא למסקנא דרב אשי והיינו כדברי מורי זקיני זצ"ל ועיין בל' התוספות בפ' כל הגט דף כ"ה בד"ה הלוקח יין מבית הכותים שכתבו ג"כ דאף למ"ד כותים גירי אריות הן אפ"ה כיון שפורשין מעבודה זרה יותר משאר עכו"ם לא הוי כעכו"ם גמורים ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה ועל אשת אחיו וכו' וקשה לריב"א לרב פפא דמוקי הך מתני' במפותה בפרק בן סורר וכו' וכ"ת דקסבר תנא דמתני' כר"ע דברייתא וכו' ומיהו בירושלמי וכו' עד סוף הדיבור. ובתוס' פ' בן סורר כתבו עוד דא"א לומר כן אליבא דר"פ דתנא דמתני' ס"ל כר"ע דברייתא דהא ר"פ אית ליה חידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם ולקמן בפירקין דף ל"ח ע"ב משמע דמאן דאית ליה חידוש ע"כ סובר כר"ע דמתני' וכאן לא כתבו התוספות מזה כלום. ומורי זקיני הגאון בס' מגיני שלמה בשמעתין כתב דדברי תוס' דסנהדרין קשין להולמן דנהי דר"פ גופא אית ליה חידוש היינו משום דס"ל כר"מ משא"כ תנא דמתניתין ע"כ לית ליה חידוש דא"כ תיקשי בתו וכולהו חייבי מיתות דפטר תנא דמתני' בהדיא מתשלומין וא"כ שפיר מצינן למימר דתנא דמתני' ס"ל כר"ע דברייתא עכ"ל מורי זקיני זצ"ל וכתב שלא מצא מקום ליישב קושיא זו ואני בעניי ישבתי בכמה אופנים אלא שלא יישרו בעיני לסתימות ל' התוספות ועכ"ז מצאתי דרך ישר דעיקר קושית התוספות שם משום דהתם מקשה הש"ס ברייתא דקתני חטא אלו חייבי כריתות דניתן להצילו בנפשו אמתני' דהכא דמחייב קנס ומשנינן התם כמה שינויי לאוקמי מתני' דהכא כחד תנא כרבי יהודה או כר' יונתן בן שאול ע"ש אלא דר"פ לא ניחא ליה לאוקמי מתני' כיחידאי ומוקי לה במפותה וד"ה וא"כ מקשו התוספות שפיר דהאיך קאמר ר"פ דאתיא כד"ה דאדרבא לאוקימתא דר"פ קשיא אשת אחיו וע"כ צריך לאוקמי כר"ע דברייתא וכיון דר"פ ס"ל כר"ע דמתני' לא הויא ד"ה ואדרבא טפי הו"ל לאוקמי כאינך אוקימתא דלדידהו שפיר מיתוקמא כר"ע דמתני' ואמאי מוקי ר"פ דלא כהלכתא דנהי דבעיקר מימרא דידיה במאי דאית ליה חידוש ע"כ לית ליה כתנא דמתני' מ"מ השתא לאוקימתא דידיה פליג אמתני' בתרתי חדא לענין חידוש וחדא דתנא דמתני' סובר כר"ע דברייתא ואיהו ס"ל כר"ע דמתני' בשלמא אי מצי סבר נמי כר"ע דברייתא הוי א"ש הא דקאמר וד"ה משום דלא חייש כלל לר"ע דמתני' ומאי דהוי אליבא דהלכתא שפיר מיקרי ד"ה כדאשכחן בדוכתי טובא משא"כ אינך אמוראי דמוקי כיחידאי אפשר דכולהו לר"פ הוי דלא כהלכתא. משא"כ כיון דאיהו גופא ס"ל כר"ע דמתני' מקשו שפיר כן נלע"ד נכון בכוונתם שם. משא"כ הכא לא דייקו לשון ד"ה אלא אעיקר אוקימתא דר"פ קשיא להו דלא מיתוקמא כלל וזה שדקדקו כאן וכתבו וכ"ת דתנא דמתניתין סבר כר"ע אע"ג דר"פ לא ס"ל כוותיה ודו"ק:

דף כט עמוד ב

בגמרא והני בני קנסא נינהו איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ויש לדקדק מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות הכי לפמ"ש התוספות דולו תהיה לאשה ע"כ לאו יתורא הוא דא"כ לא הוי משני מידי אע"כ דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה ומפשטא דקרא דמשמע אשה הראויה לו ודאי לא מצי לאקשויי דנהי דאינו רשאי לקיימה אם אינה ראויה לו אכתי מנ"ל דפטור נמי מקנס בשלמא אי מיתורא דקרא מקשה א"ש דלענין דאינו רשאי לקיימה לא איצטריך קרא יתירא כדאמרינן לקמן דלית לן למימר אתי עשה ודחי ל"ת כיון דבעינן מדעתה אבל לסברת התוספ' דליכא שום יתורא קשה. ודוחק לומר דמשמע לתלמודא בפשיטות דהיכא דלא קרינן ולו תהיה לאשה לא קרינן ונתן לאבי הנערה חמשים כסף דלאו מילתא פסיקא הוא והיכא דאיתמר איתמר וכל כה"ג לא הוי שתיק הש"ס לפרושי בהדיא. ועוד דלקמן בסמוך בפלוגתא דר"ש התימני ור"ש בן מנסיא משמע להדיא דמייתורא דקרא קא דרשי דאי מפשטא דקרא כדפרישית א"כ פשיטא דבעינן אשה הראויה לקיימה כדכתיב בהדיא לא יוכל לשלחה כל ימיו אע"כ דמלו תהיה דמיותר לדרשא פליגי במשמעות דורשין לכך נראה דודאי הנך תנאי דבסמוך מיתורא דקראי ילפי דלא איצטריכו להו למידרש ולו תהיה מדעתה דשפיר ידעינן מק"ו דמפותה כרבא לקמן דף ל"ט ע"ב או מסברא כאביי והיינו דמקשה הש"ס נמי הכי בפשיטות איקרי כאן ולו תהיה לאשה היינו מיתורא ומשני ר"ל ור"פ דשיתא קראי כתיבי וע"כ דחקינן למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא אלא דאכתי לפמ"ש התוס' לקמן דף ל"ט דולו תהיה לאשה לא מייתר כלל ודאי קשה וצ"ע:

שם ההוא מיבעי ליה לכדאביי. וכו' ומסקי' נמי חד לכדאביי ואע"ג דלקמן דל"ט אמרינן דלרבא מספקא ליה אי איתא לדאביי וללישנא קמא משמע דרבא לית ליה הא דאביי וכפרש"י שם מ"מ נראה דלרבא נמי איצטריך ליה חד קרא למידרש מיניה לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת כמ"ש שם התוספות בד"ה מאי בוגרת ולאביי לא איצטריך ליה קרא להכי כמו שאפרש שם ונקט הכא לכדאביי משום דהלכתא כוותיה דלא שבקינן פשיטותא דאביי משום ספיקא דרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

(קונטרס אחרון): ע"ב ההיא מיבעיא ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה פטור ונראה דמה"ט פסק הרמב"ם ז"ל כאביי אע"ג דמשמע לקמן דף ל"ט דללישנא קמא רבא פליג אדאביי אפ"ה מדקאמר סתמא דתלמודא ההיא מיבעיא ליה לכדאביי ומסיק נמי חד לכדאביי אלמא דהכי הלכתא:

בתוספות בד"ה וחד לאתויי חייבי לאווין הקשה ריב"ם וכו' ותירץ דלחייבי לאווין ועשה לא צריך אלא חד קרא וכו' עכ"ל. והיינו משום דלר"ל לא איצטריך לרבויי חייבי לאווין דלוקה ומשלם דהא ר"ל מוקי למתני' כר"מ דבכל דוכתי אית ליה דלוקה ומשלם ומוקי לקרא דכדי רשעתו למיתה ומלקות כדלקמן ולר"פ נמי ע"כ מוקי למתניתין כעולא דיליף מג"ש דתחת תחת דמשלם ואינו לוקה או דס"ל לרב פפא כר' יוחנן דמוקי למתני' בלא אתרו ביה דבכל דוכתא משלם וק"ל ועיין בסמוך:

גמרא ור"פ נמי מבעי ליה לג"ש. ויש לדקדק מאי פשיטות דר"פ איצטריך ליה קרא לג"ש דלמא יליף ג"ש מאשר לא אורסה כר"ע דברייתא לקמן דף ל"ח ול"ל דאכתי תקשי להנך תנאי דפליגי אר"ע דברייתא ולית להו ג"ש דאשר לא אורסה ואיצטריך קרא לג"ש דבתולה א"כ מנ"ל לרבויי חייבי כריתות הא ליתא דהא לקושטא דמלתא הא דחייבי כריתות יש להן קנס פלוגתא דתנאי היא בסמוך וא"כ דלמא מאן דפליג אר"ע דברייתא כר"ש ב"מ ושמעון התימני ס"ל. ותנא דמתני' מוקי כר"ע דברייתא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה ועל אשת אחיו דלר"פ ע"כ מוקי למתני' כר"ע דברייתא. ונלע"ד ליישב משום דלר"ע דברייתא לא איצטריך ליה לר"פ לרבויי חייבי לאווין וחייבי כריתות מקראי דבתולה הבתולה דהא לקמן דף ל"ח ע"ב מסקינן דלר"ע דברייתא ע"כ פשטא דקרא קרינן ביה אשר לא אורסה ולאשמעינן דבא על נערה המאורסה פטור מקנס דלא תימא חידוש הוא שחדשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם וא"כ ממילא שמעינן מדאיצטריך קרא למעוטי נערה המאורסה אע"ג שאינה ראויה לקיימה אע"כ דלא בעינן ראויה לקיימה ולא איצטריך ליה לר"פ לרבויי מקרא דבתולה הבתולה אלא להנך תנאי דפליגי אר"ע דברייתא ולאשמעינן דמודו בעיקר דינא דמתני' דשייך קנס בחייבי לאווין וחייבי כריתות וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאכתי להנך תנאי לא שמעינן חייבי כריתות דאיצטריך חד קרא לג"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

בתוספות בד"ה אייתרו ליה וכו' וא"ת ומנ"ל וכו' וי"ל דלהא לא צריך דמג"ש ילפינן אונס ומפתה מהדדי עכ"ל. ואע"ג דאליבא דר"פ קיימינן ואיהו מוקי למתני' דהכא בפ' בן סורר במפותה דוקא אבל באונס פטור מתשלומין בחייבי כריתות דקלב"מ כיון דניתן להצילו בנפשו ולא ילפינן בג"ש אונס ממפתה. היינו דבכה"ג לא שייך ג"ש. דאונס נמי הא דפטור היינו דא"א משום דקלב"מ אבל היכא דשייך האי ג"ש ילפינן שפיר. אבל אכתי קשה לי על תירוץ התוס' דא"כ מנ"ל לדרוש האי ג"ש דלמא לא מופנה כלל דהני תלתא בתולה דכתיבי במפותה אימא חד לגופא וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות וחד נערה דמייתר באונס אימא דלרבויי חייבי לאוין לחוד אתא ונהי דלא קשיא לן חייבי כריתות באונס מנ"ל משום דאליבא דר"פ קיימינן ואיהו אית ליה בפ' בן סורר דאין ה"נ דאונס בחייבי כריתות פטור משום דניתן להצילו בנפשו אלא דאכתי ג"ש מנ"ל וכ"ש דקשה לאינך אמוראי בפ' בן סורר דא"כ באונס נמי חייבין מנ"ל דלמא לא ילפינן ג"ש כלל דהא לא מייתר קרא ול"ל דאכתי בתולה דכתיב באונס מיותר ומופנה לג"ש הא ליתא דהא אי לא ילפינן ג"ש איצטריך בתולה באונס לגופה וכן מוכרח מפרש"י. והנלע"ד ליישב דודאי אי לא ילפינן ג"ש אונס ממפותה א"כ לא איצטריך לן שום קרא במפותה לא לחייבי לאווין ולא לחייבי כריתות דמהיכי תיתי נפטרו מתשלומין הא ולו תהיה לאשה לא כתיב אלא באונס לחוד וא"כ במפותה לא בעינן אשה הראויה לו וכדי רשעתו נמי לא שייך להנך אמוראי כדפרישית אע"כ משום דילפינן ג"ש וא"כ ולו תהיה לאשה דכתיב באונס שייך נמי במפותה ומש"ה איצטריך קרא יתירא במפותה לרבויי חייבי כריתות והשתא א"ש נמי דלא תיקשי השתא נמי דאית לן ג"ש אכתי חייבי כריתות מנ"ל דלמא במפותה נמי איצטריך קרא יתירא לחייבי לאווין אע"ג דאתיא בג"ש מ"מ אי לאו האי קרא יתירא במפותה לא הוי דרשינן כלל ג"ש אלא הו"א דלא אתי קרא אלא לחייבי לאוין גופא ולמאי דפרישית א"ש דלא איצטריך קרא כלל במפותה אלא לבתר דקים לן הילפותא דג"ש כנ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן גבי ג"ש דתחת תחת ודו"ק:

שם בגמרא ולאפוקי מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה. והא דלא קאמר לאפוקי מהני תנאי נלע"ד ליישב דלא פסיקא ליה לתלמודא דאתא מתני' לאפוקי משמעון התימני דכיון דלא ממעט מהאי קרא אלא חייבי כריתות לחוד ומצינן לאוקמי מתני' כוותיה והא דמחייב במתני' בחייבי כריתות היינו במפותה דלא כתיב בה ולו תהיה לאשה ור"ש התימני דממעט ליה היינו באנוסה ואע"ג דילפינן ג"ש אונס ומפתה מהדדי מ"מ שאני הכא דאיכא קרא באונס ולו תהיה לאשה ובמפותה מרבינן מבתולה חייבי כריתות ומפיק מג"ש והשתא שפיר סבר שמעון התימני כולהו שיתא קראי כתנא דמתני' אבל לר"ש ב"מ דממעט נמי חייבי לאווין אלמא דלא דריש ה"א דהנערה באונס וממילא דלא דריש נמי ה"א דהבתולות ואפי' אי דרשה אכתי חייבי כריתות מנ"ל דלמא לא מפקינן מג"ש אלא חייבי לאווין אבל לענין חייבי כריתות ילפינן שפיר בג"ש מפתה מאונס לענין דרשא דולו תהיה לאשה כנ"ל:

בתוספות בד"ה חילולין הוא עושה וכו' משמע דהא בהא תליא כו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בזה בתכלית הביאור בקדושין סוף פ' האומר ע"ש וכאן לא באתי אלא בשביל מה שנתחדש דבהחולץ דף מ"ה ע"ב דרשינן דומיא דאשת אב דלא תפסי בה קדושין וה"מ כו' וכבר פירשתי שיחתי בפרק האומר דהיינו דוקא לרבנן ולר"ע דדרשי סמוכים לענין ממזר בפרק החולץ מקרא דלא יגלה. וא"כ סמוכין דלא יקח את אשת אביו קשיא לו ליכתבו גבי עריות כדדייקינן בריש יבמות דמה"ט הוי סמוכין דמוכח. ועוד אמאי כתבי' רחמנא בל' לא יקח אע"כ דגלי סמיכות דלא יקח דהא דמרבינן ממזרות מסמוכין דלא יגלה. היינו דוקא הנך דדמיין נמי לאשת אב לענין לא יקח דהיינו תפיסת קדושין ולאפוקי נדה למעוטי ולרבויי דעכו"ם ועבד לכל חד כדאית ליה. משא"כ לרבי יהושע דלא דריש סמוכין דלא יגלה אלא מלא יקח עד לא יגלה כדאיתא ס"פ החולץ וא"כ לא משמע ליה בשום ענין דממזרות תליא בתפיסת קדושין. אלא דבעינן דומיא דאשת אב לענין חייבי מיתות גופא. ולפ"ז ממילא נתיישבה קושיית התוס'. אלא דלכאורה אדרבא מסוגיא דהכא יש סתירה לדברי דא"כ מהיכא יליף רבי סימאי דלר"ע קדושין תופסין באלמנה לכ"ג דנהי דלענין ממזרות ממעט ליה קרא מדיוקא דלא יחלל אכתי לענין תפיסת קדושין איכא למימר דאין תופסין כמו שאר חייבי לאוין. אמנם לאחר העיון נלע"ד דבלא"ה האי דרשא דחילולין עושה ואין עושה ממזרין לאו מייתורא דקרא דריש ר' סימאי דלא מייתר דאיצטרי' ללאו ואיצטריך נמי לכתוב שני למדין לשני חלולין אחד לו וא' לה כדאיתא בתמורה וע"ש בתוס' שנדחקו. ועוד דבלא"ה לא איצטריך קרא לרבי סימאי דלא הוי ממזר מאלמנה לכה"ג דמהיכי תיתי הא לא מרבינן מריבוי' דלא יגלה אלא חייבי לאוין השווין בכל כמו עשה לרבי ישבב. ועוד דבס"פ האומר מרבינן מקרא דכי תהיין דלר"ע תפסי קדושין באלמנה לכ"ג לר"ס אע"כ דהאי דרשא דלא יחלל דמייתי רבי סימאי היינו לדחות לגמרי מילתא דר' ישבב דבשום ענין א"א לומר דהוי ממזר מאלמנה לכ"ג מפשטא דקרא דכתיב לא יחלל משמע דגלי לן קרא דהוי חלל ואי ס"ד דהוי ממזר חלל מיבעיא. וסברת ר' ישבב מבואר בסמוך וא"כ מהאי מילתא גופיה מייתי סתמא דתלמודא בשמעתין דלר' סימאי אליבא דר"ע תפסי קדושין באלמנה לכ"ג מקרא דכי תהיין או מסברא דלא דמי לשאר חייבי לאוין דממעטינן מק"ו מיבמה לשוק משא"כ באלמנה איכא למיפרך דלאו שאין שוה בכל הוא ומוכח לכולה מילתא מפשטא דקרא דלא יחלל דאי ס"ד דאין קדושין תופסין כר' ישבב א"כ הוי דומיא דאשת אב לענין לא יקח וממילא דהוי ממזר ומקרא דלא יחלל משמע דלא הוי אלא חלל אע"כ דלא הוי דומיא דאשת אב לא לענין ת"ק ולא לענין ממזרות כנ"ל נכון וברור בעזה"י דקרא דלא יחלל לאחמורי עליה אתא ולא להקל וכמ"ש נ"ל מלשון הירוש' ס"פ החולץ ודו"ק היטב ועיין בסמוך. ומורי זקיני בספר מג"ש האריך מאד ע"ש:

בא"ד אבל קשה דא"כ לרבי יהושע וכו' לרבא דאמר בפ"ק דתמורה עכ"ל. ולכאורה נראה דאין זו קושיא כ"כ דבלא"ה פלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דתמורה לענין דאי עביד מהני פלוגתא דתנאי היא כדמסקינן התם וממקומו הוא מוכרע דאלת"ה מאי משני רבא התם שאני התם דכתיב לא יחלל דאכתי תיקשי לר' ישבב דלית ליה האי דרשא וס"ל דלרע"ק הוי ממזר מאלמנה לכה"ג א"כ לר' ישבב אליבא דרבנן מהיכא ילפי דתפסי קידושין באלמנה הא כתיב לא יקח ולרבא לא מהני אע"כ דתנאי היא מיהו אף לסברת התוס' דבעו לאוקמי האי שינויי' דתמורה לרבא אליבא דכ"ע נמי א"ש דבאמת לא מייתי הש"ס בתמור' האי דיוקא דאין עושין ממזרין אלא פשטא דקרא דלא יחלל ודרשינן התם שני חילולין אחד לו וא' לה ונ"ל דהיינו טעמא דרבי ישבב דלעולם דהולד ממזר אלא דעיקר קרא אלא יקח מהדר כדדרשינן בפרק עשרה יוחסין לרבא גופיה מ"ט לא יקח משום לא יחלל והיינו שעושין שני חילולין ומשום לתא דידה דחללה גרידא היא מפיק קרא לכולא מלתא בל' לא יחלל וא"כ מהא מילתא גופא מסיק רבא בתמורה דע"כ לכ"ע תפסי קדושין דאי ס"ד דלא תפסי א"כ הוי זונה כדאיתא בסוף תמורה דף ל' הובא בתוס' בכמה דוכתי בפשיטות דלכ"ע מהנך דלא תפסי קדושין הוי זונה וא"כ מהא מילתא גופא מסיק רבא בתמורה דע"כ לכ"ע תפסי קדושין דאי ס"ד דלא תפסי קדושין א"כ היא זונה א"כ לפ"ז משום לתא דידה נמי לא איצטריך ל' לא יחלל דאפילו זונה הוי אע"כ דתפסי קדושין ולא הוי זונה אלא חללה ולפ"ז יתיישב טפי שם משום מילתא דאביי דמסיק נמי דרשא דשני חלולין והמשכיל יבין מדעתו ואין להאריך כאן. ועוד נ"ל דהא דמשנינן בתמורה אליבא דרבא שאני התם דכתיב לא יחלל היינו משום דמעיקרא לא קשיא להו מאלמנה לכ"ג טפי משאר חייבי לאוין אלא מדכתיב בל' לא יקח דמשמע לשון קדושין וע"ז משני רבא דע"כ האי לא יקח לאו לשון קדושין גרידא הוא דהא כתיב בתריה לא יחלל ודרש רבא גופיה בפרק עשרה יוחסין מ"ט לא יקח משום לא יחלל ולא לקי משום לא יקח אלא כשבעל וא"כ האי לא יקח לאו איסור קדושין הוא אלא איסור ביאה שלא ישאנה שהוא המביא לידי חילול כנ"ל נכון:

דף ל עמוד א

בתוספות בד"ה אי לאפוקי וכו' ומסתמא הכא אליבא דכ"ע מספקא ליה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דפלוגתא דאמוראי היא וכו' נראה מכוונתו מדלא קאמר בהדיא הניחא למ"ד כדאשכחן בשאר דוכתי ולענ"ד אין זה מוכרח כיון דלא אשכחן דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהדיא בהא מילתא לא שייך לומר הניחא למ"ד ואדרבא לכאורה משמע איפכא דאי לאו דאשכחן פלוגתא בעלמא בהא מילתא לא הוי קאמר הש"ס הכא הניחא כיון דמשמע ליה מפלוגתא דר"ש בן מנסיא ור"ש התימני דפליגי אדרבי ישבב ולא משמע להו דפליגי בבעולה לכ"ג לחוד. ועוד דבקדושין ס"פ האומר נמי דרשינן מקרא דכי תהיין דתפסי מיהא שום קידושין בחייבי לאווין או בחייבי עשה ואמרינן נמי התם דלא מסתבר לאוקמי קרא בבעולה לכ"ג לחוד כדמקשי הש"ס התם ומשני שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה. וא"כ אכתי מאי דוחקין לאוקמי מלתא דר' ישבב בהכי אי לאו דאשכחן בעלמא דאיכא מ"ד דס"ל הכי אם לא שנאמר דפשטא דלישנא דרבי ישבב דאמר כל שאין לו ביאה בישראל משמע ליה טפי דכלל גמור הוא ואע"ג דממעטא מיהא בעולה לכ"ג האי לאו בלשון ביאה בישראל איתא מה שאין כן שאר חייבי עשה כתיב בהו בהדיא לשון ביאה בקהל כנ"ל ודו"ק:

בד"ה הכל מודים וכו' תימא לר"י וכו' דלמא כרבי נחוניא בן הקנה ס"ל עכ"ל. הנראה מזה דפשיטא ליה לר"י דלרבי נחוניא אפי' חייבי כריתות שוגגין פטורין מתשלומין דלגמרי משוה להו לחייבי מיתות ב"ד מדרשא דאביי ורבא (וכמ"ש התוספות להדיא לקמן ע"ב בד"ה זר שאכל תרומה) אבל לשיטת רש"י וסייעתו שאבאר לקמן שכתבו דחייבי כריתות שוגגין ר' נחוניא נמי מודה וכמו שאבאר שם מילתא בטעמא א"כ אין מקום לקושית התוספות כיון דבלא"ה הא דקאמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה דמשלם קנס היינו בדלא אתרו ביה כדמוקי רבי יוחנן לקמן דף ל"ב ע"ב וס"ל כמ"ד חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין וא"כ שפיר קאמר דמודים בח"כ שוגגין היכא דתפסי קדושין כגון בנדה דמשלם קנס ועיין מ"ש לקמן בסמוך:

בא"ד וי"ל דר"ח ס"ל דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא עכ"ל. ויש לתמוה דהא בפ"ק דמגילה דף ז' אוקמינן סתמא דמתני' דאין בין שבת ליום הכיפורים כרבי נחוניא וליכא אוקימתא אחריתי וא"כ מאי פשיטות דליכא מאן דס"ל כוותיה. ומכ"ש לפמ"ש התוס' כאן דמתני' דהכא לא מפקא מדר' נחוניא וכמו שהקשו על פרש"י וא"כ משמע דהילכתא כסתמא דמגילה כיון דליכא סתמא אחרינא ובעיקר קושייתם כבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש"י וסייעתו לק"מ ובסמוך אפרש עוד בע"א ע"ש:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה הכל מודים כתבו התוספות דרב חסדא ס"ל דאין שום תנא סובר כר' נחוניא בן הקנה. ויש לתמוה טובא דהא בפ"ק דמגילה מוקמינן סתמא דמתניתין דאין בין שבת ליה"כ כר' נחוניא ב"ה. מיהו מה שכתבתי בפנים דמשמע דהלכתא כסתמא דמגילה דלשיטת התוספות ליכא סתמא אחרינא כנגדו טעותא היא בידי דאשכחן סתמא אחרינא ס"פ החובל ביוה"כ חייב בתשלומין וחובל בשבת פטור וכה"ג איתא נמי סתמא בפ' שבועת העדות שהדליק גדיש ביה"כ חייב קרבן ושהדליק גדיש בשבת פטור והיינו דלא כרנב"ה. ואע"ג דלכאורה אפשר בההיא סתמא דמגילה דכייל ותני אין בין טובא ומיקרי הילכתא פסיקתא אפ"ה נראה להיפך. דהנך דקתני בדוכתייהו אלימי טפי ובלא"ה ההיא אין בין שבת ליה"כ נמי לאו הילכתא היא כנ"ל ואפ"ה לשון התוס' תמוה שכתבו דאין שום תנא סובר כרנב"ה כיון דע"כ סתמא דמגילה כוותיה וצ"ע:

(קונטרס אחרון): תמיה גדולה על התוספות שנעלם מהם התוספתא דפירקין דר' נחוניא ב"ה פליג בהדיא אמתניתין דבא על אחותו ע"ש אח"ז מצאתי כן בתוספות ישנים:

בא"ד ובקונטרס פי' דאמתני' קאי עכ"ל. לפמ"ש בסמוך פרש"י מוכרח לפי שיטתו שמפרש בפסחים דף כ"ט ע"א דההיא דר' נחוניא לא מיירי אלא בחייבי כריתות מזידין אבל בח"כ שוגגין מודה דחייב בתשלומין ולקמן אפרש טעמו בזה ולפ"ז לא מצי לפרש דההיא לאפוקי מדר' נחוניא רב חסדא מסיק לה דהא אפילו לר"נ שפיר שייך מימרא דר"ח דהכל מודים בבא על הנדה דמשלם קנס כגון בשוגג דבלא"ה א"א לאוקמי מימרא דר"ח בכל גווני דהא מזיד ואתרו ביה אפי' בא על הנדה פטור משום דחייבי מלקות מזידין פטורין. לכך הוצרך רש"י לפרש דאמתני' קאי ומתני' לא משמע ליה דאיירי בשוגג מדקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד (ואע"ג דבפ"ק דחולין גבי השוחט קתני נמי אע"פ שמתחייב בנפשו ומפרש הש"ס דאיירי בשוגג וה"ק אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשירה התם לדיוקא בעלמא איתמר האי לישנא משא"כ הכא דלענין עיקר חייבי תשלומין מייתי לה אי ס"ד דבמזיד פטור מתשלומין לא הו"ל למיתני כי האי לישנא דאיכא למיטעי) כנ"ל בשיטת רש"י:

בא"ד ותימא מנ"ל דמפקא מיניה דילמא מודה ר"נ וכו' דרבינהו קרא חד לח"ל וחד לח"כ וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל דאכתי איכא לאוקמי חד לח"ל וחד לנדה ושאר ח"כ מנ"ל ומהרש"א ז"ל הקשה דאיכא לאוקמי חד לשאר ח"ל וחד ליבמה לשוק ותי' מהרש"א דעכשיו לא משמע להו דאתא קרא למעוטי חדא מילתא לחוד ע"ש בדבריו. ולפי תירוצו מיתרצא נמי קושית מהרש"ל אלא שבמה שכתב דלעיל קשיא להו איפכא דלמא אתא קרא למעוטי חדא מילתא דבריו דחוקין. ולענ"ד אין צורך בזה דודאי לעיל לא קשיא להו דאיצטריך קרא דולו תהיה לאשה למעוטי יבמה לשוק שהרי כתבו התוס' לעיל בד"ה חד לאתויי דולו תהית לאשה לא מייתר דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה ולפ"ז ר"ש בן מנסיא ור"ש התימני נמי מפשטא דקרא ילפי אלא מ"ש התוס' לעיל דאיצטריך למעוטי יבמה לשוק מולו תהיה לאשה לאו אקרא קאי אלא אפלוגתא דר"ש בן מנסיא ור"ש התימני דלר"ש התימני אפילו אית ליה דר' נחוניא בן הקנה אפ"ה איצטריך ליה דרשא דולו תהיה לאשה למעט יבמה לשוק ולעולם דלא שייך למימר דאיצטריך קרא יתירה למעט חדא מילתא דבכה"ג אשכחן טובא בש"ס דמשמע להו דוחק לאוקמי קרא בחדא מילתא לחוד כנ"ל לפי דברי המהרש"ל ז"ל. עוד נ"ל ליישב קושית מהרש"ל ומהרש"א בחדא מחתא חדא מגו חדא דכיון דאיכא למימר דהנערה אתא לרבויי יבמה לשוק לאפוקי מדרשא דולו תהיה לאשה ואיכא למימר נמי דאתא לרבויי נדה לאפוקי מדרשא דאסון אסון אליבא דר' נחוניא א"כ לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש והי מינייהו מפקת אע"כ דמרבינן תרווייהו וא"כ ממילא אימעיט דרשא דולו תהיה לאשה ואימעיט נמי דרשא דאסון לענין קנס דהכא והשתא שפיר מרבינן כולהו חייבי כריתות אפי' לר' נחוניא ומקשו התוספות שפיר ודו"ק:

בא"ד ולר"ע ניחא דמפקא מתניתין מדרבי נחוניא עכ"ל. ולכאורה לשונם תמוה בזה דאכתי היא גופא מנ"ל דלמא לא אתיא מתני' כר"ע ויש ליישב דבריהם עפמ"ש התוספות במשנתינו בד"ה ועל אשת אחיו דאליבא דר' פפא איכא למימר דאתיא מתניתין כרבי עקיבא לענין נתארסה ונתגרשה ע"ש ובחידושינו:

בא"ד דכיון דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין איכא לאוקמי וכו' וקשיא לי דאכתי מנ"ל דמפקא מתני' מדרבי נחוניא דהא איכא למימר דאפי' כרבי נחוניא אתיא וס"ל כר"ע דברייתא לקמן דף ל"ט דיליף ג"ש אשר לא אורסה וא"כ תו לא איצטריך ג"ש דבתולה בתולה ואייתר ליה חד קרא. ועוד דלמאי דמסיק התם דפשטא דקרא קרינן אשר לא ארוסה ואיצטריך למעט נערה המאורסה מקנס אע"ג דבת סקילה היא. ומדאיצטריך למעט חייבי מיתות אלמא דחייבי כריתות מיהו מחייבי בתשלומי קנס. וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר דברי התוספות כאן היינו משום דמשמע להו דמתני' אתיא כר"ע דברייתא מיהו אפשטא דגמרא נמי שייך להקשות כן ויש ליישב ואין להאריך דבלא"ה לתירוצו של הרשב"א נתיישב הכל ובר מן דין מצינו למימר דהא דקאמר הש"ס דאתא מתני' לאפוקי מדרבי נחוניא היינו דלישנא דמתני' הכי דייק דקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ומייתי נמי בסיפא דמתני' קרא דאסון אלמא דבחייבי כריתות לא שייך קרא דאסון כנ"ל. מיהו אחר כל מה שכתבתי יגעתי ומצאתי בתוספתא דמכילתין דר"נ בן הקנה פליג בהדיא אמתני' שאמר הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו' יש להם קנס ועלה קתני וכן היה ר' נחוניא בן הקנה עושה יום כיפורים כשבת לתשלומין וא"כ אין מקום כלל לקושיית התוס' אלא הא דלא מייתי הש"ס האי ברייתא היינו משום דאכתי הוה ליה לאוקמי מתני' כר' נחוניא בן הקנה ובשוגג אבל מהא דקאמר יוה"כ כשבת מוכח דר"נ פוטר אפילו בשוגג ודו"ק:

בגמרא מ"ט דר' נחוניא. וליכא למימר דטעמא דר' נחוניא דעושה יוה"כ כשבת היינו משום שיש ביוה"כ חיוב מלקות הא ליתא דא"כ מאי איריא יוה"כ אפי' י"ט נמי. ועוד דאכתי לא הוי יה"כ לגמרי כשבת דבשבת אפילו לא אתרו ביה פטור וביוה"כ משום חייבי מלקות הא קי"ל כר' יוחנן דשוגגין חייבין משא"כ מטעמא דחייבי כריתות אפי' שוגגין פטורין כמ"ש בסמוך לשיטת התוספות מיהו לר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין ע"כ דרבי נחוניא כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם וה"נ משמע לקמן דף ל"ה ע"ב ע"ש בתו':

שם מתקיף לה רב אדא בר אהבה ממאי דכי אזהר להו יעקב וכו' נ"ל דר' אדא ב"א סבר דמסתמא לא היה מזהיר לבניו במילתא דבידי שמים דאם כן האיך קיבל יהודא ערבות בדבר שאינו בידו. אע"כ דלא איכפת ליה ליעקב במידי דבידי שמים דכל הקורות לו לאדם הכל נגזר בר"ה. ועוד דשלוחי מצוה הוו ולא היה מתיירא אלא מפני ארי' וגנבי דשכיחי הזיקא בדרך טפי ואין להכניס עצמו בתחלה במידי דשכיח הזיקא ודמי לקיר נטוי כמ"ש התוספות. וע"ז קיבל יהודא שפיר ערבות כדאית' במדרש על פסוק כי יהודה גבר באחיו אמר אם מפני אריות ולסטים יכול אני להצילו. והמתרץ דמשני אטו אהא אזהר וכו' על כל מילי אזהר סבר דבאמת נענש יהודא על כך כמ"ש התוס' במכות גבי נידוי על תנאי דלכך נענש שקיבל ערבות במה שאין בידו והארכתי בזה בדרושים:

דף ל עמוד ב

בגמרא רבא אמר טעמא דר' נחוניא בן הקנה מהכא וכו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם ואע"ג דהאי קרא גבי מולך כתיב דלא שייך ביה חיוב ופטור תשלומין אפי' במיתות ב"ד. אפ"ה בע"כ הקישן הכתוב לאותה מיתת ב"ד דשייך תשלומין. ויותר נ"ל דהקישא דקרא היינו כגון שבשעה שהעבירו למולך קרע שיראין של חבירו וכשינויא דרב אשי בסמוך. או אפי' בשרף שיראין של בנו ועודו חי כדאיתא בסנה' גבי משוורתא דפוריא ע"ש ברש"י. או שהעביר בן בנו וכשיטת התוס' בסמוך דלא שני לן בין שיראין של אותו אדם עצמו ובין שיראין של אחרים כמו שאבאר באריכות. ואין להקשות א"כ מנ"ל דפליגי אביי ורבא כלל דלמא רבא נמי אית ליה דאביי דיליף מאסון אלא דאיצטריך ליה דרשא דהכא לחייב אפי' היכא דדמי למיתה לזה ותשלומין לזה בהאי עניינא דמודה רבא כמ"ש התוס' בסמוך אלא דא"א לומר כן דא"כ היא גופה מנ"ל לרבא דר' נחוניא יליף האי דרשא דכרת שלי כמיתה שלכם דהא ליכא למימר דרבא סובר דדרשא פשוטה הוא דהא לרבנן דפליגי אדר"נ ע"כ ל"ל האי דרשא אע"כ דרבא ל"ל כלל דרשא דאסון אי משום דג"ש לא שמיעא ליה כלל אפי' לר"נ ואפי' את"ל דפשטא דקרא הכי משמע מדכתיב בל' אסון אפ"ה סובר רבא כאתקפתא דר' אדא לעיל דאיכא למימר דיעקב לא אזהר במידי דבידי שמים כדפרישית לעיל דע"כ ה"נ סברי רבנן דפליגי אדר' נחוניא וכה"ג צ"ל נמי אליבא דאביי מנ"ל דטעמא דר' נחוניא מאסון ופטור אפי' במיתות בידי שמים דילמא ר' נחוניא לית ליה האי דרשא דאסון כמו רבנן וטעמא דר' נחוניא כדרבא אע"כ דאביי לא משמע ליה כלל דרשא דרבא כנ"ל והוצרכתי להאריך לאפוקי מהשגת מהרש"א על מהרש"ל שאפרש בסמוך בלשון תוספות בד"ה רב אשי:

בתוספות בד"ה זר שאכל תרומה וכו' ואוכל תרומה בשוגג וכו'. מכל דברי תוספות בזה הדיבור מבואר דפשיטא להתוספות דלרבי נחוניא פטור מתשלומין אפי' בשגגת כרת ושגגת מיתה בידי שמים דלגמרי משוה יוה"כ לשבת ובשבת פשיטא לן לכ"ע דל"ש בין שוגג למזיד מדתנא דבי חזקיה וכ"כ בעל המאור אבל כבר כתבתי לעיל בשמעתין שאין זה שיטת רש"י דלהדיא כתב בפסחים דף כ"ח דר' נחוניא מודה בחייבי כריתות שוגגין דחייבים בתשלומין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ויותר מבואר בל' רש"י בפסחים דף ל"א דמוכח להאי סברא ממתני' גופא דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב בתשלומין ומדלא קתני בחמץ גרידא ע"כ דמשום סיפא נקט דבמזיד פטור אפילו שגג בחמץ ולאשמעינן דמיתה בידי שמים נמי פטור לרבי נחוניא והיינו אליבא דאביי דהתם נמי אביי נקיט לה כמ"ש הרא"ה ז"ל ואם כן ודאי ממילא שמעינן דמשום שגגת חמץ לא מיפטר משום דר' נחוניא דלא איירי אלא במזיד. ובאמת שיטת הרמב"ן צ"ע דאיהו נמי קאי בשיטת רש"י דמפרש לההיא דפסחים דף ל"א אליבא דרבא דמיתה בידי שמים חייב בתשלומין התם משום מזיד דחמץ איירי וא"כ קשה ליתני חמץ בעלמא ולשיטת התוס' דהכא דר' נחוניא פוטר אפילו בשוגג א"ש טפי דקתני התם בתרומת חמץ ולא בחמץ גרידא דאתא לאשמעי' דאע"ג דבעלמא שוגג פטור לר' נחוניא אפ"ה מודה בחמץ של תרומה דכיון דגלי גלי ולמסקנת התוספות בסוף הדיבור משום דשגגת תרומה משום כפרה ודוק ובעיקר הטעם לשיטת רש"י וסייעתו דמודה רבי נחוניא בשוגג דחייבי כריתות לא ראיתי לשום מפורש טעם מספיק אמאי הא ילפינן אסון אסון ונלע"ד דההיא דאסון אסון לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא כדפרישית דל' אסון משמע אפי' מיתה בידי שמים וכן משמע להדיא מל' רש"י בפסחים דף כ"ח והשתא א"ש דהא בהאי קרא דאם יהיה אסון לא איירי אלא במזיד משא"כ שוגג דאפי' בחייבי מיתות ב"ד לאו מקרא דאסון ילפינן אלא מדתנא דבי חזקיה דיליף מכה אדם ומכה בהמה וכו' והתם ודאי לא איירי אלא ממיתת ב"ד וא"כ כרת ומיתה בידי שמים מנ"ל לפטור בשוגג כנ"ל נכון. אלא תינח לאביי אבל לרבא דיליף טעמא דרבי נחוניא מכרת שלי כמיתה שלכם משמע דלגמרי איתקש אפי' בשוגג ואם נאמר דרש"י לא פירש כן אלא אליבא דאביי דאליביה מוקמינן הסוגיא דפסחים דף כ"ח ודף ל"א אם כן תיקשי מאי אמרינן הכא מאי בינייהו. הא איכא שגגת חייבי כריתות דלאביי חייב ולרבא פטור. וכן אם נאמר דשיטת רש"י וסייעתו דלר' נחוניא בשגגת כרת ומיתה בידי שמים חייב דילפינן כולהו משגגת תרומה בבנין אב דהא נמי קשה הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר וכדפרישית והנראה מזה דלרבא נמי כיון דכתיב ואם העלם יעלימו וכו' והכרתי אותו אלמא דלא איירי האי קרא אלא במזיד וההיא איתקש למיתה בידי אדם משא"כ שוגג לא איתקש כן נ"ל נכון:

בא"ד וא"ת לאביי וכו' אי ר' נחוניא ס"ל כר' וכו' עכ"ל. ולכאורה משמע דלאביי ר' נחוניא לא ס"ל כרבי דאלת"ה אדדחיק בשמעתין לאשכוחי מאי בינייהו דלא משכח לה בזר שאכל תרומה דמשום דמעידנא דאגבהיה קני ואמאי לא קאמר דאיכא הזיד במעילה והיינו ממש האי ברייתא דפסחים דף כ"ח ובהזיד במעילה שפיר אשכחן דחיוב מיתה ותשלומין באין כא' דמעידנא דקניה נתחייב במעילה כמבואר במסכת מעילה אלא דעיקר קושית התוספות דלקושטא דמילתא הא מוקמינן לענין הקדש בפסחים דף כ"ח אליביה דר' והיינו כאביי וכן מתני' דפסחים דף ל"א ע"כ מיתוקמא כר' לסברת התוספות עכשיו כדפרישית דמדנקט תרומת חמץ ולא נקט חמץ גרידא ע"כ דאתא לאשמעינן דכיון דגלי קרא בשגגת תרומה דחייב גלי נמי דבכל ענין אפי' בדאיכא בהדה שגגת חמץ וכיוצא בו. ולפ"ז ממילא מוכח דאתיא כאביי. וא"כ מקשו שפיר. ונראה לי ברור שלזה נתכוין מהרש"ל שכתב דבפשיטות מצי לאקשויי מתניתין דתרומת חמץ אברייתא דחמץ הקדש וכתב ע"ז מהרש"א ז"ל שדבריו אינן מובנים ולמאי דפרישית א"ש דעיקר כוונתו על מ"ש התוספות כאן לאביי אי ס"ל כרבה ע"ז כתב מהרש"ל דבפשיטות מצי לאקשויי אוקימתא דמתני' אאוקימתא דברייתא דהתם מוכח להדיא דר' נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי וכאביי כן נ"ל ודוק היטב:

בד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי לאקשויי אמתני' דכל שעה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאמתני' לא מצי לאקשויי כיון דמתני' איירי בשוגג דחייב. א"כ איכא לאוקמי דאיירי שהוא שוגג בתרומה וכסבור שהם חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקניא בהגבהתו כיון שהוא שוגג ולא נתכווין לקנותו דהתירא ניחא ליה דליקני ולא שייך לומר נמי כיון דגזליה ע"כ קאי ברשותו לענין אחריו' שאם תשרף יתחייב באחריות דמהיכי תיתי הא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג ובהדיא אמרינן לקמן כסבורין של אביהם היא וטבחוה אין משלמין אלא דמי בשר בזול וה"נ דכוותיה משא"כ לאביי דאיירי במזיד מקשה שפיר כנ"ל:

בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא עכ"ל. וכתב מהרש"ל יש לתמוה דלמאי שכתבו התוס' בסוף הדיבור דגרסינן רבא בפ"ק דסנהדרין וא"כ לרבא חייב בכה"ג בתשלומין דהו"ל מיתה לזה לפרש"י וא"כ מאי איכא בין אביי לרבא ותירץ דאיכא בינייהו למאן דלית ליה דרבא ומהרש"א תמה עליו דרבא יחלוק על אביי אליבא דמאן דלא ס"ל כוותיה ולמאי דפרישית לעיל אין כאן קושיא שכתבתי דבלא"ה ע"כ לית ליה לרבא כלל האי דרשא דאסון ולכך הוצרך לומר דטעמא דר' נחוניא מקרא אחרינא אף אם לא יהיה שום נפקא מיניה אלא דסתמא דתלמודא בעי לאשכוחי שום נ"מ לדינא לדידן למאן דלית ליה האי דרבא פ"ק דסנהדרין. ובעיקר דברי התוס' שכתבו לדקדק מלשון רש"י מדכתב וס"ל לר' אשי כו' דבעי למימר לאפוקי מדרבא דפ"ק דסנהדרין מתוך כך הקשו עליו. ולא ידעתי מנא להו דהא מצינן למימר דמ"ש רש"י ז"ל ורב אשי ס"ל כו' היינו לאפוקי ממאי דמקשה הש"ס בפרק בן סורר דף ע"ד אמילתא דר' יונתן בן שאול דלמא שאני התם דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה ועוד דלכאורה משמע דרבנן דפליגי אדרבי יונתן ב"ש היינו משום דס"ל דלא מצינן למילף מהאי ילפותא דיליף ריב"ש. משום דשאני התם דהוי מיתה לזה וכו' וס"ל דחייב. ואף שאין זה מוכרח כ"כ אכתי הוצרך רש"י לפרש דרב אשי ס"ל הכי וצ"ע:

שם ופליג אדרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין פלוני וכו' הא דלא משמע להו כוונת רש"י דר"א פליג אדרב יוסף שהביא רשב"א בזה הדיבור. דאיתמר נמי בפ"ק דסנהדרין מקמי האי מימרא דרבא. נראה לכאורה דהא פשיטא להו להתוס' עכשיו דההיא לא דמי כלל לדרב אשי דההיא דרב יוסף איירי בשחזר הבעל והביא עדים והזימו לעידי האב ונתחייבו העדים ממון ונפשות בשביל שני בני אדם שהמה בעלי דינים נפרדים שעדי הבעל תובעים עסקי נפשות והבעל תובע עסקי ממון מעדי האב שבאו להזים העדים שהביא הוא וע"י כך רצו להפסידו. משא"כ בדרב אשי שעל אכילת תרומה אין לו שום בעל דין שמתחייב מיתה על ידו וא"כ לא משמע דפליג רב אשי אדרב יוסף ומדכתב רש"י ורב אשי ס"ל כו' ע"כ משמע להתוספות שכוונת רש"י דר' אשי פליג אדרבא דהתם נמי אין לו שני בעלי דינים שהרי אין להם עסק עם האב כלל לפי מה שהגיה מהרש"א דממון לזה היינו לאב ואפ"ה קרי להו ממון לזה כיון שאינו נותן הממון לזה הבעל דין שנתחייב מיתה על ידו א"כ כ"ש בההיא דרב אשי יש לו לחייב מה"ט ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ממון לזה ונפשות לוה פי' ממון לבת שרצו להפסידה כתובתה כו' עכ"ל. כן הוא בספרים שלפנינו ומהרש"א הגיה פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובה וכתב שכן מפורש בל' רש"י בסנהדרין בפ"ק ולפ"ז קשיא לי טובא אי מקרי כה"ג ממון לזה ונפשות לזה אע"ג דנתחייב מיתה וממון בשבילה כיון שאביה נוטל הממון כדמסיק מהרש"א להדיא א"כ קשיא מתני' דלקמן דפטור בבא על בת בתו ובת בנו ובת אשתו דקפסיק ותני אפי' היכא שיש לה אב וקנסה לאביה אפ"ה פטור משום דקי"ל ב"מ וכה"ג כל השקלא וטריא בסוגיא דלקמן דמקשה הש"ס והא קי"ל דאין לוקה ומשלם ומאי קושיא והא מצינן לאוקמי מתניתין בדיש לה אב דקנסה לאביה ונהי דלמסקנת התוס' כאן לפי' ר"י א"ש דמחלק בין מעשה א' לשני מעשים ולפר"ת נמי א"ש דדוקא גבי עדות מיקרי כה"ג ממון לזה מ"מ לסברת התוס' עכשיו בשיטת רש"י כפי הגהת מהרש"ל קשיא לרבא פ"ק דסנהדרין סוגיא דהכא לענין קנס נערה לכך היה נ"ל לכאורה ליישב גירסת הספרים שלפנינו דלשיטת התוס' עכשיו בכוונת רש"י ע"כ היו צריכין לפרש ההיא דפ"ק דסנהדרין דלאו משום שהממון לאביה מיקרי ממון לזה. אלא אפילו אם דמי הכתובה שלה נמי מיקרי ממון לזה ונפשות לזה כיון דבלא דידה נמי היה חיוב נפשות בשביל הבועל שאומרים העדים שבא עליה וא"כ כ"ש שיש לחייב ממון בההיא דרב אשי לבעל השיראין כיון דבלא"ה חייב נפשות כך אפשר לפרש. ומ"ש רש"י בסנהדרין דממון לזה היינו משום שהאב נוטל הממון היינו למסקנת ר"י בשיטת רש"י דתלוי הכל בשני מעשים כגון פלוני בא על בתו דהו"ל כשני עדות וא"כ בקנס דנערה שבא ע"י מעשה א' ליכא למ"ד דמיקרי ממון לזה אף שנוטל האב. כך היה נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע. ובלא"ה קשיא לי להאי פירושא דממון לזה דסנהדרין היינו לאב שרצו להפסידו כתובתה ומה זכות יש לו לאב בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש בעודה ארוסה דהא באירסה אביה ונשאת קי"ל דלעצמה דבתר גוביינא אזלינן ויותר מזה נ"ל פשוט דרשות ביד הבת בעודה ארוסה למכור כתובתה בטובת הנאה שלה והממון שלה כדמוכח בב"ק דף פ"ט דאפי' לגבי הבעל שזוכה בפירות אין לו במעות טובת הנאה דהו"ל פרי דפרי כ"ש באב שאין לו פירות וצ"ע:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה רב אשי אמר ופליג אדרבא כו' בפ"ק דסנהדרין בממון לזה ונפשות לזה ופרש"י שרצו להפסיד כתובה לאב והקשיתי דאין לאב זכות בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש מן האירוסין ואף שיש ליישב קצת דמצי למכור זכות שלו וטובת הנאה אם תתאלמן ותתגרש מן האירוסין אפ"ה שינוייא דחיקא הוא דלא שכיח כלל ועיין בזה בל' הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות עדות שמפרש ג"כ הא דממון לזה בפ"ק דסנהדרין בענין אחר לענין קנס וכתב שם בעל לחם משנה דלא ניחא ליה לפרש לענין כתובה כיון דארוסה אין לה כתובה והימנות' בידן דבתחלת העיון היה נ"ל להקשות כן אלא דאכתי איכא לאוקמא שפיר בדכתב לה כדמוקמינן כמה משניות וברייתות בהכי פ"ק דמציעא אבל למאי דפרישית נתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל טפי בפשיטות אלא דהעיקר פירושו לענין קנס צריך פירוש לפירושו ואין כאן מקומו:

בא"ד ואין נראה וכו' תיקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור עכ"ל. פירוש שאם נאמר דרבא דפ"ק דסנהדרין פליג אדרב אשי וס"ל דבאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו חייב דמיקרי ממון לזה אע"ג דבאכילת תרומה לא נתחייב מיתה בשביל שום אדם אלא רע לשמים מיקרי ואפילו אכל תרומה של חבירו נמי לא איכפת ליה לבעל התרומה באכילת איסור דכך לו תביעת ממון חולין כמו תביעת תרומה א"כ בהדליק הגדיש נמי ליחייב דהו"ל ממון לזה ונפשות לזה כיון שלא נתחייב מיתה בשביל תביעת אדם דלא איכפת ליה לבעל הגדיש אם הדליק בשבת או בחול אע"כ דאפ"ה פטור דלא שייך לחלק בכה"ג אלא דלא מחייבינן משום ממון לזה ונפשות לזה אא"כ נתחייב מיתה בשביל שום אדם בדבר שבינו לחבירו ונתחייב ממון לאדם אחר כגון ההיא דרבא פ"ק דסנהדרין או כפי' מהרש"א או כפירושי שכתבתי בסמוך וא"כ שפיר מודה רבא בהא דרב אשי באכל תרומה ל"ש שלו ול"ש של חבירו וקרע שיראין ל"ש של בעל התרומה ול"ש של אדם אחר בכל ענין מודו כ"ע דפטור דלא קרי נפשות לזה כיון דאכילת תרומה לאו מדברי' שבינו לחבירו הוא אלא רע לשמים ולא קרינן בכה"ג נפשות לזה וא"כ מקשו שפיר לרש"י דכתב וס"ל לרב אשי כו' ולדידהו כ"ע מודו. כ"ז נראה מבואר מל' התוס' דמדמו הדליק הגדיש לאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו אע"ג דהכא תרי גברי נינהו והתם איסור שבת נעשה בממון של בעל הגדיש אפ"ה אין לחלק בזה בשום ענין ודלא כמו שעלה בדעת מהרש"א לחלק בין תרומה שלו או תרומה של בעל השיראין וכ"כ התוס' להדיא בב"ק דף כ"ב גבי גדי דחד ועבדא דחד דלא ידע ר"י לחלק מאי רבותא יש בין עבד שלו בין של אדם אחר או לשני בני אדם והיינו כדפרישית ואף אם יש איזה רבותא לחלק אפ"ה לענין תרומה דלא איכפת ליה לבעל התרומה בין אכילת איסור לאכילת היתר לא שייך לחלק ביניהם ולומר דבכה"ג מיקרי ממון ונפשות דחד ודוק היטב:

דף לא עמוד א

בא"ד ואין נראה לרשב"א וכו' והתם על הזמה אחת בא להם עכ"ל. כוונת הרשב"א לסתור פירוש ר"י ורש"י אלא שרוצה לפרש כפי' התוס' מעיקרא דאין לחלק בין מעשה א' לשני מעשים ולא מחייבינן בממון לזה ונפשות לזה אלא כשהם לשני בני אדם נפרדים דוקא כגון ההיא דרב יוסף וההיא דרבא הנ"ל. משא"כ באכילת תרומה כ"ע מודו לדרב אשי כיון דאין איסור תרומה לאדם אלא לשמים. מיהו למאי דפרישית יש ליישב שיטת ר"י בפי' כוונת רש"י דוודאי בההיא דרב יוסף כ"ע מודו שהם ב' תביעות עניינים נפרדים שעדי האב רצו להזים לעדי הבעל. ומלבד זה חטאו להבעל גופא ואמרו עליו שהוציא ש"ר. נמצא שהבעל והעדים נעשו בעלי דינים נגדם. משא"כ בההיא דרבא בפלוני בא על בת פלוני לא עשו שום דבר נגד האב. והאב אינו בעל דבר שלהם. אלא דממילא היה מפסיד הכתובה עבור מעשה העדים נגד הבת. ואפ"ה מחייב רבא משום דמיקרי ממון לזה. וע"כ היינו שכתב ר"י דהו"ל ב' מעשים. וא"כ ממילא רבא מחייב בההיא דרב אשי כיון דב' מעשים נינהו וא"כ יפה כ' רש"י דרב אשי ס"ל וכו' משום דפליג אדרבא כנ"ל ליישב שיטת ר"י ורש"י ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"ת וכו' נראה דלאו ליישב קושיית הרשב"א וקושיית התוס' לעיל מהדליק הגדיש הוצרך ר"ת לפרש כן דהא בלא"ה בקושיית הרשב"א נתיישב הכל כשיטת התוס' בהתחלת הדיבור והשיג על רש"י לומר דכ"ע מודו בההיא דרב אשי אלא מה שהוצרך רבינו תם לפרש כן היינו משו' ההיא דגדי דחד ועבד דחד שכתב בסוף דבריו וגם מחמת שאר ראיות שהביא ר"ת:

בא"ד דרבא דוקא גבי עדים זוממין וכו' דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל א' עכ"ל. נראה מזה דכשהעידו על נואף ונואפת באיסור לאווין חייבין שני מלקות שתתקיי' הזמה כלפי כל אחד. משא"כ בנואף ונואפת בחייבי מיתות א"א דאטו בתרי מיתות קטלת להו ולפ"ז בפלוני בא על בתו של פלוני שפיר מצינן למימר דאפילו בנשואה שהכתובה מגיע לה אפ"ה חייבים מיתה וממון מיתה כלפי הבועל ותשלומין כדי שתתקיים הזמה כלפי דידה וזה כמ"ש בהתחלת הדיבור וכן נראה דמסיק ר"ת ומיהו ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון שנתקיים בו קצת הזמה והיינו כגון שלא העידו על הנואף אלא על הנואפת ורצו לחייבה מיתה להפסידה כתובתה כנ"ל לכאורה ועמ"ש לקמן בדף ל"ב ע"ב בד"ה שלא השם ודו"ק:

בא"ד דהא גדי סמוך לו וכו' ומוקמינן בפרק כיצד הרגל בגדי דחד ועבד דחד עכ"ל. ולפי' ר"י בשיטת רש"י מהא לא אירי' דשאני התם שבא הכל על מעשה א' דע"כ איירי דבמה שהצית האש בגופו של העבד הוצת האש מאליו בגדי וגדיש אבל לפי' התוס' בהתחלת הדיבור שכתבו על שיטת רש"י ואין נראה דמשמע דלדידהו הכל תלוי בזה דכשהמיתה והממון הוא בשביל שני בני אדם מיקרי ממון לזה ונפשות לזה א"כ קשיא לדידהו הא דגדי דחד ועבד דחד וזו הקושיא ג"כ להרשב"א. ואם נאמר דלדידהו נמי אין חיוב המיתה בשביל בעל העבד וכמ"ש ר"י בפרק כיצד הרגל כיון דאפילו בהרג עבד שלו חייב מיתה ע"ש א"כ לפ"ז לעולם לא משכחת ממון לזה ונפשות לזה דאפילו בהרג נפש וקרע שיראין של אדם אחר נמי לא מיקרי נפשות של זה כיון דלענין חיוב מיתה אין לו תובע מיוחד וכל כיוצא בזה.ולא משכחת לה אלא בעדים זוממין והיינו כפי' ר"ת וזה שכתבתי דהיינו דקשיא ליה לר"ת על פירוש הרשב"א והתוס' ועדיין צ"ע ודו"ק:

בא"ד ואור"י דאינה ראיה וכו' ותדע דבפרק בן סורר בעי לחייב עכ"ל. ואליבא דר"ת מצינן למימר דנהי דלסברת המקשה דקאמר התם דלמא שאני התם דהוי ממון לזה ונפשות לזה ע"כ היה סובר דהאשה והולד לא חשיב כגוף א' מ"מ למסקנת התרצן דמשני לא שנא דאמר רבה רודף ששיבר וכו' ע"כ דלא משמע ליה לחלק בכך דא"כ מנ"ל לרבה גופא דרודף ששיבר את הכלים של כל אדם פטור דהא מפשטא דקרא לא מצינן למילף דשאני התם דהולד והאשה כגוף אחד חשיבי וההיא דר' יונתן בן שאול נמי לית לן למילף אלא ע"כ דאין לחלק בכך ולפ"ז צ"ל דהא דפליגי רבנן על ר' יונתן בן שאול לא משום דסברי מיתה לזה וממון לזה אלא משום דלית להו האי דרשא דרבי אליעזר דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר או שנאמר דאין ה"נ דרבנן ורבי יונתן ב"ש פליגי בהאי סברא אלא דקי"ל כרבי יונתן דאין לחלק בהאי סברא ובאמת נראה דהלכה כרבי יונתן ולפ"ז שיטת ר"י ושיטת ר"ת אלו ואלו דברי אלקים חיים תליא בפלוגתא דרבי יונתן ורבנן:

בא"ד וריב"א אומר דבכל מקום וכו' ועבד כפות לו ורודף שאני דניתן להציל עכ"ל. ומיתוקמא כגון שאין יכול להציל באחד מאיבריו וכרבי יונתן או כרבנן בכל גווני כדאיתא התם בסנהדרין ותו לא מידי בהא מילתא ודו"ק בכל מ"ש:

ברש"י בד"ה שעקירה צורך הנחה וכו' ומהאי שעתא אתחלה מלאכה עכ"ל. ונראה דלאו לפי סברת המקשה כתב כן דא"כ לא הוי מקשה מידי דדוקא בעקירה שייך לומר צורך הנחה היא דמהאי שעתא אתחלה מלאכה תדע דהא זה עוקר וזה מניח פטורין משא"כ בחלב לא שייך לומר דהגבהה אתחלתא דאיסור אכילה הוא דאפילו הגביה חבירו ונתן לתוך פיו חייב האוכל אע"כ דרש"י כתב כן לפי המסקנא כדרכו בדוכתי טובא:

בתוספות בד"ה שעקירה צורך הנחה וכו' ולפי' ר"ת א"ש וכו' והשתא רבי ירמיה לית ליה דהגבהה וי"ל וכו' עכ"ל. והא דמקשה הכא אדרב חסדא לימא פליג אדרבי אבין אע"ג דבלא"ה אשכחן דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין אפ"ה רוצה הש"ס לדקדק אי רב חסדא נמי פליג אדרבי אבין או לא מיהו לפ"ז היה מקום לדקדק משמעתין דלא כר' ירמיה דאי ס"ד דהא מילתא דר' ירמיה שייך בה נמי הא מלתא דהגבהה צורך ניסוך א"כ אמאי פליג לישנא קמא אלישנא בתרא דודאי לישנא בתרא עדיפא לן כי היכי דלא ניפלוג רבי אבין אדרבי ירמיה כי היכי דבעינן הכא לשנויי דלא ליפלוג רבי אבין אדרב חסדא ועוד דללישנא בתרא א"ש טפי אוקימתא דמתני' בפ' מרובה ולא צריכין לשנויי בדוחק ומאי דוחקין כולי האי כיון דהאי סברא דלישנא בתרא נמי סברא פשוטה היא וע"ז כתבו התוספות ומסקו דע"כ בלא"ה מוכח מסוגיא דשמעתין דללישנא קמא לא משמע ליה דאיכא שום סברא לחלק בין מצי לאהדורה דאל"כ קשיא ליה אמאי נקט רבי אבין זורק חץ לינקוט מעביר וכו' כן נ"ל ועיין במהרש"א:

בד"ה דאי בעי גחין ואכיל פי' בקונטרס וכו' ותימא לר"י עכ"ל. כבר קדמני מורי זקיני זצ"ל בספר מגיני שלמה וכתב דודאי מונתן בידה דכתיב בגט אין ראיה דשאני התם דבע"כ מתגרשת ויתכן יותר לפי מה שהוספתי ביאור בזה בר"פ הזורק דבגיטין עיקר מילתא ביכולה לשמור גיטה תליא ע"ש בחדושינו וכן מה שדקדק מורי זקיני בזה מקנין מסירה לענ"ד קורא אני עליו שפתים ישק משיב דברים נכוחים ותיתי לי דקיימתי לכולי סברות דיליה מסברא דנפשאי והוספתי בהם דברים אלא שאין להאריך כיון דבלא"ה לשיטת רש"י גופיה הא מסקינן לקמן בשינויא דרב אשי דידו של אדם קונה לו לענין קנייה כמו לענין שבת וא"כ נראה דה"ה במה שתופס בפיו לצורך אכילה הו"ל לענין שבת נמי במקום ד' על ד' כדאיתא בס"פ הזורק ובסוף עירובין דמחשבתו משויא ליה מקום וא"כ מה"ט מהני נמי לענין קנין כשלקחו לצורך אכילה מיהו לענין מקח וממכר לענ"ד צ"ע אי מהני מה שתופסו בידו ולא הגביהו דאפשר דהתם אין לדמות לשבת דבעינן דוקא דברים שדרכן בכך שיהא ניכר כוונת קניין והיינו כדאמרי' בכל דוכתי דבעינן משיכה או הגבהה או מסירה אבל במה שלקחו בידו אין ניכר כוונת קנין שדרך התגרי' ליטול ולהחזיר עד שיבררו מקחן כדאשכחן במתני' דדמאי פ"ג משנה ב' גבי הלקח ירק ולענ"ד לדינא צ"ע:

בד"ה הכא נמי נימא הגבהה וכו' ללישנא דאי בעי לאהדורי וכו' לא פריך מידי עכ"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דאליבא דכ"ע פריך דהא דמחלקינן לעיל בהנהו שינויי היינו דוקא לענין חלב דודאי אין עיקר איסור חלב מתחיל כלל אלא בשעת אכילה אלא דאפ"ה הוי סבר המקשה דשייך לומר הגבהה צורך אכילה כיון דא"א בלא הגבהה וע"ז משני הש"ס דאפשר דגחין ואכיל ולאידך לישנא משום דמצי מהדר ליה לא שייך לומר כלל הגבהה צורך הוצאה משא"כ לעיין שבת דבשעת עקירה מתחיל החיוב לכ"ע בכל ענין שייך לומר עקירה צורך הנחה וכו' ולענ"ד דברים נכונים וכעין זה כתבתי לעיל בל' רש"י אבל מל' הרמב"ם בפ"ג מהלכות גניבה נראה שסובר כסברת התוספות כאן וכמ"ש המגיד משנה שם ע"ש:

בד"ה נימא הגבהה וכו' ותימא לפר"ת וכו' דעקירה לא הוי עד שיגביה וכו' כמו לבן עזאי וכו' עד סוף הדיבור. וכוונתם דאע"ג דא"א כלל בלא עקירה שעוקרו ממקומו אפ"ה שייך לומר דאכתי לאו צורך הנחה היא כמו לבן עזאי לענין מהלך דהתם נמי א"א ואפ"ה מחייבינן ליה למאי דמוקמינן לה כבן עזאי ועדיין לא זכיתי להבין דבריהם בזה דודאי לבן עזאי דאמר בהדיא מהלך כעומד דמי וכל פסיעה חשיב ליה כהנחה לגבי עקירה ראשונה ומה שעוקר הרגל מחדש הו"ל כעקירה אחריתי כדפרש"י לקמן ונתבטל' עקירה ראשונה לגמרי ואע"ג דא"א בלא עקירה ראשונה ואורחא בהכי אפ"ה נתבטלה העקירה וממילא דכ"ש בעומד לכתף דלא הו"ל כהנחה לבן עזאי אע"ג דאורחא הוא דלבן עזאי לית ליה האי סברא ובכל ענין עקירה אחרונה היא עיקר התחלת החיוב משא"כ עכשיו דאליבא דרבנן קיימינן דאפי' בעומד לכתף סברי דלא נתבטל עקירה ראשונה כיון דאורחא הוא א"כ אפילו את"ל דעקירה דלמטה מג' כיון דכלבוד דמי הו"ל כהנחה במה שמונחת בידו דכהנחה ע"ג משהו מיהא הוי כדמשמע להו מסוגיא דפרק המוציא בהעביר חצי גרוגרת ועיין בפרש"י. אכתי לית לן למימר דנתבטל' בכך עקירה ראשונה שעקר הכיס ממקום הנחתו ממש ואטו מי עדיף תפיסתו בידו למטה מג' מעמד לכתף דהכא הוי אורחא טפי שהכל בהגבהה אחת הוא עוסק להגביה ממטה למעלה וא"א בלאו הכי. ול"ל דסברת התוס' דכל למטה מג' כיון דכלבוד דמי אינו מתחיל שום עקירה כלל כדמשמע לכאורה מלשונם שכתבו ולפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה. דלענ"ד זו אינה סברא כלל דהא מהיכי תיתי ובהא לא מצאו ראיה מהאי סוגיא דפרק המוציא ומכל הסוגיא דרפ"ק דשבת לא משמע הכי ועוד דאי לכך נתכוונו מאי מייתי ממילתא דבן עזאי דלא דמי לה כלל אע"כ דכוונתם כדפרישית דכיון דלמטה מג' חשיב כמונח נתבטלה עקירה ראשונה ומ"ש שקנאה קודם שהתחיל העקירה היינו קודם שהתחיל עקירה אחרונה שחזר והגביה למעלה מג' וע"ז מייתי שפיר מדבן עזאי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא מלתא גופא בפלוגתא דבן עזאי ורבנן תליא דלבן עזאי לעולם עקירה אחרונה עיקר והראשונה נתבטלה ע"י שום הנחה אע"ג דאורחא ולית ליה ההיא דר"י דהמפנה חפצים אבל לרבנן לעולם בתר עקירה ראשונה אזלינן והיינו מימרא דר"י דהמפנה חפצים דמייתי הכא ולפ"ז לעולם לא נתבטל עקירה ראשונה אא"כ ע"י הנחה גמורה שאינו צורך עקירה כגון בעומד לפוש וא"כ מהיכי תיתי יתבטל עקירת הכיס ממקומו לרבנן ע"י הנחה שמונחת בידו תוך ג' דאכתי צורך עקירה היא ובעיקר דברי התוס' דפשיטא להו דבעינן עקירה למעלה מג' ומל' התוס' גופא בפ"ק דשבת דף ח' ע"ב גבי זירזא דקני דלא מחייב עד דעקר לה משמע להדיא דלא בעינן עקירה למעלה מג' ממאי דמחלקו התם בין האי זירזא דקני ובין מגרר ויוצא דהכא ובאמת לא מצאתי לשום מחבר שכתב דבעינן עקירה למעלה מג' ואדרבא הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' שבת כתב להדיא להיפוך וכן דקדק הרא"ה ז"ל מדבריו אלא דלהרא"ה גופא פשיטא ליה מהאי סוגיא דזירזא דקני וכבר כתבתי שהתו' כתבו שם להיפוך וצ"ע ואין להאריך יותר:

דף לא עמוד ב

בתוספות בד"ה מהלך כעומד וכו' הלכתא גמירי לה וכו' ולא ילפינן מינה וכו' עכ"ל. ועיין במהרש"א ולענ"ד לא ידעתי מה הוצרכו התוס' לזה דהא בלא"ה ליכא למילף ממעביר לענין מוציא מרה"י לרה"ר דהא קי"ל בכולא תלמודא דאפי' בק"ו לא ילפינן מהלכה וכ"ש בבנין אב דלא ילפינן וע"כ דסברת התוס' דכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא ולענ"ד אין זה מוכרח דכיון דמעביר לא ילפינן ממשכן כדמשמע בהזורק אלא הלכתא גמירי לה וממילא דאע"ג דמהלך כעומד דמי אפ"ה בהכי חייבי' רחמנא כשהעביר ד"א בר"ה ואדרבא דאפילו בעומד לפוש מספקא להו בפ"ק דשבת דף ה' ע"ב אליבא דבן עזאי אי מחייב במעביר. משא"כ לענין הוצאה מרה"י לר"ה דמקרא דמשכן ילפינן שפיר קאמר בן עזאי מסברא דיליה דלא מחייב כשהעביר דרך סטיו דהא מקשינן התם לרבנן היכא אשכחן כה"ג דחייב. ונהי דמעיקרא בעו לדמויי התם אליבא דרבנן למעביר היינו דלמאי דאית להו מהלך לאו כעומד דמי אשכחן כה"ג דחייב במעביר וגילוי מלתא בעלמא הוא משא"כ לבן עזאי דמסברא פשיטא ליה דמהלך כעומד דמי ופשיטא ליה נמי דמרה"י לר"ה בתר עקירה אחרונה אזלינן אם כן לית ליה למילף ממעביר. דהתם בהכי חייביה רחמנא ומהלכתא לא ילפינן כדפרישית ודו"ק:

בגמרא אבל זורק מאי פטור לפלוג וליתני בדידה וכו' וק"ל אי הוי תני זורק דפטור הו"א דדוקא בזורק פטור מתשלומין דמעיקרא מתחיל חיוב סקילה דאי בעי לאהדורי לא מצי מהדר ליה משא"כ במגרר ויוצא דמצי מהדר ליה וא"כ חיוב שבת ותשלומין באין כא' סד"א דחייב קמ"ל בכה"ג דבאין כא' נמי פטור מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דלישנא קמא לא משמע ליה רבותא בין זורק למעביר א"כ א"ש דהכא לל"ק פריך כמ"ש התוס' לעיל וכה"ג יש ליישב בשיטת הרא"ה ז"ל שכתבתי לעיל דלענין שבת לא שייך לחלק בהנך סברות ע"ש:

בתוספות בד"ה מגרר ויוצא איצטריכ' ליה וכו' משום דלכתף פטור נראה לו יותר חידוש מחידוש דמגרר עכ"ל. בהא דמגרר הוי חידוש טפי מזורק לא הוצרכו לפרש דהא דמודה בן עזאי בזורק הכי שמיעא ליה בהדיא לבן עזאי גופא בברייתא בפ"ק דשבת. אלא דלסברת המקשה מגרר כ"ש דליכא שום חידוש לענין שבת וע"כ דלא נקט לה אלא לאשכוחי פטור תשלומין מש"ה מקשה שפיר דליתני זורק דהוי רבותא טפי לענין תשלומין כמ"ש התוס' בד"ה אבל זורק וע"ז משני שפיר דתני מגרר דהוי רבותא טפי לענין חיוב שבת משא"כ לענין עמד לכתף דלא שמעינן לה בפ"ק דשבת אלא ממימרא דאמוראי ודאי הו"ל למיתני טפי ממגרר דליכא רבותא כ"כ כיון דמוקמינן לה במיצעי ומ"ש מהרש"א דאפילו אי הוו שווין נמי הו"ל למיתני טפי לכתף דהו"ל בדידיה לענ"ד לאו קושיא היא כיון דחידוש דמגרר לא שמעינן לה מחידוש דלכתף וא"כ לא שייך להקשות ליפלוג בדידיה כיון דאיכא למימר דהתנא בעי לאשמעינן טפי האי חידושא דאטו כי רוכלא ליתני כל חילוקי איסור שבת אגב גררא לכך הוצרכו התוס' לפרש דקים ליה לתלמודא דחידוש דמגרר לא משמע חידוש כלל אפילו אגב אורחא לגבי חידוש דמכתף דבמכתף הא איצטריך לן לאשמעינן מיהא ממימרא דאמוראי משא"כ חידוש דמגרר להאי דמוקמינן לה במיצעי לא הוי חידוש דסברא פשוטה היא ודוקא לגבי זורק דלא הוי נמי שום רבותא דהא שמעינן ליה לבן עזאי בדוכתא אחריתי בהדיא משני הש"ס שפיר דחידוש דמגרר הוי מיהא רבותא טפי לאשמעינן אגב גררא כנ"ל וזה ברור:

בד"ה אי דאפקיה וכו' ובגט משום עגונא עכ"ל. עיין מ"ש בזה בחדושינו בגיטין בריש פרק הזורק:

בד"ה רב אשי אמר כגון שצירף וכו' פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י חדא דמה ענין חשיבות מקום ד' דלענין שבת לקנין עכ"ל. ולענ"ד שפיר כתב רש"י דהא בהא תליא דלפמ"ש התוס' בפ"ק דשבת דף ד' דהא דבעינן בשבת מקום ד' היינו משום דמסתמא כך היה במשכן שהיו נוטלין החפצים מתוך התיבה שהוא מקום ד' וכן בהנחה או כמ"ש שם ר"ת דנפקא לן מקרא דאל יצא איש ממקומו דהיינו נמי מקום החפץ ואשמעינן רבא דהנחת ידו של אדם נמי חשוב כמו מקום ד' וע"כ היינו משום דדרך בני אדם להניח חפציו בידו לפי שעה עד שיצניע וכדכתיב נמי וצרת הכסף בידיך והיינו דמסקינן התם דאע"ג דלא אחשביה לידו אפ"ה הוי כמקום חשוב והיינו נמי כדפרישית דהכי אורחא דמילתא. ולפ"ז לענין קנין נמי ענייני משיכה והגבהה בין למ"ד מדאורייתא ובין למ"ד מדרבנן לכ"ע בעינן מידי דאורחא בכך כדאמרינן להדיא בפ' הספינה דף פ"ה וא"כ ממילא שמעינן דכיון שדרך בני אדם להניח חפצו בידו עד שיצניע הוי קנין בהכי והו"ל כמו הגבהה ומשיכה כ"א במאי דאורחיה וכן למ"ד משיכה דאורייתא קרינן שפיר כה"ג וכי תמכור לעמיתך או קנה מיד עמיתך משא"כ אי לאו מימרא דרבא לענין שבת הו"א דידו של אדם לא חשיב שינוי רשות ולא קרינן מיד עמיתך אלא בדבר שהוא ניכר שינוי ביד הלוקח וכן למ"ד דרבנן הו"א דידו של אדם לא חשיב שינוי רשות ולא קרינן מיד עמיתך אלא בדבר אחר דידו לא מיקרי דבר שדרכו בכך כיון שאינו אלא לפי שעה שיניח במקום אחר להצניע וכיון דאשמעינן רבא דאפ"ה מקרי מקום חשוב לפי שדרכו בכך וכך היה במשכן א"כ ה"ה לענין הקנאה כנ"ל וקושיא השניה כבר כתבתי לעיל בשמעתין ע"ש:

בא"ד ונראה כגירסת ריב"ם שמצא בספרי אשכנז וכו' וכולה מילתא אשבת קאי. עיין במהרש"א דעיקר מילתא דצירוף היינו לענין גניבה אלא הא דמסיק למטה מג'. אי נמי כדרבא היינו לענין שבת. ובודאי שלזה כיוונו התוס' אבל קשיא לי טובא אמאי הוצרך רב אשי לאסוקי הא מילתא הכא דאיירי למטה מג'. א"נ כדרבא לענין חיוב שבת בידו ות"ל דמשנה שלימה שנינו בריש שבת פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בע"ה והוציא העני חייב ומוקמינן לה התם נמי כגון ששלשל ידו למטה מג' ורבא מסיק בשינויא אחרינא דידו של אדם חשובה וכו' נהי דהתם איכא אוקימתא אחריתי דאחרים היא דלא בעינן מקום ד' א"כ ברייתא דהכא נמי איכא לאוקמי בכה"ג ומאי איצטריך ליה לרב אשי לאסוקי טעמא דברייתא טפי מטעמא דמתני' דשבת אבל לשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר וצ"ע ודו"ק:

בגמרא פיסקא הבא על אחותו ורמינהו אלו הן הלוקין וכו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. לכאורה נ"ל דעיקר קושית הש"ס אהאי בבא דחייבי כריתות דמסיים בהו אע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ואתא לאפוקי מדר' נחוניא ב"ה כדאיתא לעיל בגמר' ואהא מקשה דנהי דלא מיפטר מתשלומין מצד חייבי כריתות אכתי ליפטרו מצד חיוב מלקות שבהן. ומאי מסיק נמי בסיפא דחייבי מיתות ב"ד פטורים מתשלומין שנאמר אם לא יהיה אסון ה"נ הא כתיב כדי רשעתו ואי משום דחייבי לאוין מרבינן מריבוי' דנערה הנערה א"כ הו"ל לאתויי בהדיא במתני' קרא דהנערה. ועוד דאכתי מאי קתני אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד ולאפוקי מדר' נחוניא דאכתי אפילו אי בעלמא חייבי כריתות פטורים מתשלומין אפ"ה איכא לרבויי מהנערה כמ"ש התוספות לעיל גבי לאפוקי מדר' נחוניא. ואף שהרשב"א כתב שם ליישב כבר כתבתי שם מה שיש לדקדק בזה והעליתי שם ג"כ דכולהו אלישנא דמתני' קאי דקתני אף ע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ומייתי נמי קרא דאסון א"כ משמע להדיא דלא שייך פטור תשלומין אלא בחייבי מיתות ב"ד והיינו דמקשה הכא נהי דמצד כרת לא פטירי אכתי לפטרו מצד מלקות. משא"כ למאי דמסקינן אליבא דעולא דתחת תחת גמיר א"ש דודאי אי הוי בהו צד פטור תשלומין משום חיוב כרת כר' נחוניא לא הוי שייך לרבויי מג"ש דתחת תחת ממוציא ש"ר דעיקר ג"ש דתחת תחת אינו אלא לענין מלקות דומיא דמוציא ש"ר משא"כ חייבי כריתות לא שייך לענין מוציא ש"ר ומכ"ש לר' יוחנן דמוקי בדלא אתרו ביה נמצא דלענין חייבי כריתות לרבי נחוניא לא שייך הא מילתא. דחייבי כריתות לא צריכי התראה. והיינו דמוקי ר' יוחנן בדלא אתרו ביה ולא מוקי לה בשוגג. אע"כ דעיקר מילתא אלישנא דמתני' קאי דקתני אע"פ שהן בהכרת והיינו בדלא אתרו ביה משא"כ אי איירי מתני' משום ריבוי דהנערה הו"ל למיתני בהדיא ועוד עכ"פ הו"ל למיתני אע"פ שהן בהכרת ובמלקות ולעולא ולר' יוחנן א"ש כנ"ל נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

בתוספות בד"ה ורמינהו וכו' ארישא דמתני' הו"מ למיפרך וכו' אלא נטר הכא וכו' למיפרך מרישא דמתני' דהתם וכו'. לכאורה יש לתמוה דאדרבא הו"ל לאקשויי מרישא דהכא כיון דאמתני' דהכא קאי ועוד דלפירוש ר"י בסמוך עיקר קושית המקשה אמתני' דהכא דהתם פשיטא דאיכא לאוקמי בבוגרת או בנשואה. מיהו לפי' ר"י בלא"ה לא מצי לאקשויי ארישא דבא על הממזרת דשאני התם דכתיב נערה הנערה משא"כ מחייבי כריתות מקשה שפיר כמ"ש ר"י בד"ה אלמא קסבר עולא וכמ"ש מהרש"א ז"ל שם אע"כ דדיוקא דתוס' הכא בשיטת ר"ת ז"ל קאי בד"ה אלמא. ולפר"ת ע"כ צ"ל דהמקשה דהכא דקאמר וקי"ל דאין לוקה ומשלם סבר דהיכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי כדי ליישב שם קושיית מהרש"א וכמו שאפרש שם ולפ"ז עיקר קושיית המקשה אמתני' דמכות. וא"כ שפיר מסקו הכא דניחא ליה למיפרך מרישא דמתני' דהתם כיון דעיקר הקושיא אמתני' דהתם כנ"ל נכון ודו"ק.וכל זה לשיטת התוספות אמנם לפמ"ש בסמוך עיקר הקושיא מבבא דסיפא כמ"ש באריכות. מיהו לשיטת הרמב"ם שכתב דבא על הממזרת ליכא מלקות אלא כשנשאה דרך אישות וה"ה לשאר חייבי לאוין א"כ בלא"ה לא שייך להקשות כלל מבבא דרישא והא דמקשה הש"ס לקמן דף ל"ה ע"ב אי ר' יצחק קשיא ממזרת איישב שם בטוב טעם בעזה"י ע"ש ודו"ק:

דף לב עמוד א

בתוספות בד"ה וקי"ל וכו' ואפי' בלא אתרו ביה מצינן למימר דס"ד דמקשה עכ"ל. אבל לא ניחא להו לפרש דהכא אליבא דר"ל מקשה כדאשכחן בדוכתי טובא דמקשה אליבא דחד אמורא דתקשי ליה מתני' אלא דהכא ר"ל גופא הא מוקי לקמן מתני' כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם ובהא נתיישב לי ג"כ אמאי דחיק עולא לאוקמי מתני' דמכות בבוגרת ומפותה הא אפי' בנערה מצי לאוקמי וכגון שמודה. דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מתשלומין ומש"ה חייב מלקות אלא משום דא"כ תקשי מיהא לאינך אמוראי דס"ל מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב וק"ל:

בד"ה וקי"ל דאין לוקה ומשלם תימא דבפ"ק דמכות משמע דבקנס לוקה ומשלם עכ"ל. ולכאורה לפי מה שפירש ר"י בדיבור הקודם דהמקשה סבר דחייבי מלקות שוגגין פטורים מתשלומין והיינו ע"כ דיליף ממכה מכה מחייבי מיתות או רשע רשע כדלקמן דף ל"ה וא"כ אין מקום לקושייתם כאן על המקשה דהכא דהא קי"ל אין ג"ש למחצה ולפ"ז איכא למימר דהמקשה סבר ג"ש דרשע רשע וכי היכי דבחייבי מיתות ע"כ לתנא דמתני' פטור אפי' מקנס דאל"כ תקשי בתו א"כ בחייבי מלקות נמי יש לפטור אפי' מקנס דהא רשע רשע אכולהו חייבי מלקות קאי. ועוד דעכ"פ יש להקשות להיפך אי ס"ד דילפינן חייבי מלקות ממוציא ש"ר לחייב בקנס ממון ומלקות א"כ קשיא בתו דנילף איפכא בג"ש דרשע רשע חייבי מיתות מחייבי מלקות דבקנס עבדינן שני רשעיות ועוד שהרי התוס' כתבו לקמן דמאן דאית ליה ג"ש דרשע רשע לית ליה דרשא דכדי רשעתו לממון ומלקות דלא איצטריך. וא"כ שפיר מצינן למימר דהמקשה דאית ליה ג"ש דרשע רשע אית ליה נמי דרשא דכדי רשעתו ואייתר ליה לפטור במחוייבי קנס דבכה"ג דרשינן לקמן דף ל"ח מדרשא דכל חרם לא יפדה לענין מיתה וקנס והיינו באם אין ענין. מיהא בהא מצינן למימר דלקמן גבי מיתה וקנס שייך שפיר דרשא דכל חרם לא יפדה כיון דאשכחן קנס בחייבי מיתות ב"ד כגון הבא על בתו משא"כ בדרשא דכדי רשעתו כיון דלסברת התוספות עכשיו בעדים זוממין איירי דממונא הוא תו לא מיתוקמא לענין קנס אבל קמייתא קשיא. ול"ל דמקשה נמי ארבי יוחנן דלית ליה רשע רשע ומכה מכה ואמאי איצטריך לאוקמי בלא אתרו ביה לוקמי באתרו ביה ולוקה ומשלם כיון דקנס הוא הא ליתא דהא ר' יוחנן איצטריך לאוקמי בלא אתרו ביה משום בושת ופגם. ויש ליישב ואין להאריך דבלא"ה משני התוספות שפיר ותירוצם מוכרח מדפשיטא לן בדוכתי טובא דבקנס נמי אין לוקה ומשלם. ועוד דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך בשיטת רבינו תם דלא ס"ל ההיא דפירש ר"י בדבור הקודם ודו"ק:

בא"ד ועולא גופיה דדחיק הכא לשנויי וכו' הוא דמסיק התם הכי עכ"ל. ולכאורה אין הל' מדוקדק דודאי הא דמסיק התם עולא היינו למאי דמסקינן נמי הכא דעולא תחת תחת גמר ואם כן שפיר הוצרך לאוקמא מתניתין דמכות באחותו בוגרת דבנערה ילפינן תחת תחת מחובל דמשלם ואינו לוקה ואם נתכוונו לשקלא וטריא דשמעתין למאי דלא סליק אדעתיה גזירה שוה דתחת תחת ואם כן קשיא להו דעולא אדעולא אם כן עדיפא הו"ל לאקשויי האיך בעו למיגמר כלל מחובל ועדים זוממין אדרבא לילפו ממוציא שם רע קנס מקנס דלוקה ומשלם. ויש ליישב דלעולם אפילו למסקנא דעולא יליף תחת תחת אפ"ה קשיא להו אמאי איצטריך ליה לאוקמי בבוגרת שוטה ומפותה אפילו בנערה שוטה ומפותה מצי לאוקמי כיון דלית בה אלא קנס לוקה ומשלם וג"ש דתחת תחת דמשלם ואינו לוקה היינו בסתם נערות דאיירי ביה מיהו למה שאפרש בסמוך בל' הגמרא דלמסקנא לא צריכא לאוקמא לעולא בשוטה ומפותה הדרא קושיא לדוכתא ודו"ק:

בא"ד וי"ל כיון דלרבנן דר"מ וכו' דכל מלקות ילפינן מעדים זוממין וכו' דארבעים יכנו בעדים זוממין כתיב עכ"ל. לכאורה משמע מלשונם דוהיה אם בן הכות הרשע פשטא דקרא לא איירי אלא בעדים זוממין. וכן כדי רשעתו. אלא דילפינן כולהו לאוין בבנין אב מעדים זוממין. וקשיא לי טובא חדא דהא קי"ל אין עונשין מן הדין ועוד דהא בריש פרק אלו הן הלוקין ילפינן כולהו מלקיות מדכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא וכו' אלא דגילוי מילתא בעלמא ילפינן דהפלאה היינו מלקות מדכתיב והפילו השופט. ועוד קשה דאי ס"ד דכדי רשעתו לא כתיב אלא בעדים זוממין א"כ היאך ילפינן מיניה כל חייבי מלקות דאין לוקין ומשלמין האיכא למיפרך מה לעדים זוממין שכן לא עשו מעשה כדמקשה הש"ס בסמוך אי ממונא לקולא וכו'. לכך היה נלע"ד דודאי פשטא דקרא דוהיה אם בן הכות הרשע אכולהו מלקות קאי שאם בן מלקות הוא כדכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא גלי לן הכא דארבעים יכנו והיינו כדי רשעתו ולא שתי רשעיות וכן פרש"י בחומש וכן כתבו כל התרגומים וכן הוא להדיא בספרי והרשיעו את הרשע יכול כל המרשיעין לוקין ת"ל והיה אם בן הכות פעמים לוקין ופעמים אינן לוקין ואיזהו פרט לך הכתוב לא תחסום מה חסימה וכו' אלא מדכתב רחמנא בלשון והצדיקו את הצדיק יליף עולא בריש פ"ק דמכות דאתא לרמז על עדים זוממין ומדקאמר בל' רמז משמע דלעולם פשטא דקרא בכולהו איירי וא"כ לפ"ז אכולהו קאי כדי רשעתו. ואם לזה נתכוונו ג"כ התוס' טפי הו"ל לפרש דכיון דעדים זוממין ממונא הוא וא"כ מיתוקמא שפיר כדי רשעתו לענין ממון ומלקות בההיא מלקות דעדים זוממין דפרט טפי ולא מוקמינן ליה למיתה ומלקות לחוד וממילא ילפינן בכולהו מלקיות לענין ממון ומלקות אפי' בבא על אחותו דשייך בהו קנס דסוף סוף מלקות דאחותו כתיב נמי בההיא עניינא דוהיה אם בן הכות דמקרא מלא דיבר הכתוב כדי רשעתו לבר ממוציא שם רע דמלקות דידהו לא כתיב בההיא עניינא אלא בהדיא כתיב ביה ויסרו וכדי רשעתו נמי על כרחך לאו עלייהו קאי מה שאין כן הא דמסקו התוספות אפילו בשעה שהעידו טבחו ומכרו לא כתיב כלל בהאי עניינא והיא גופא מנא לן וצריך לדחוק כמו שאפרש בסמוך ודוק היטב:

בא"ד דמקרא מלא דיבר הכתוב וכו' כגון בשעה שהעידו טבחו ומכרו עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהיא גופא מנ"ל דהיינו קושיין. ודוחק לומר דכה"ג לא שייך למילף ממוציא ש"ר דהתם שניהם באיסור א' הא ליתא דאדרבא בכולהו סוגיין משמע דכששניהם באיסור א' שייך טפי לומר דלא עבדינן תרתי ועוד דאכתי בא על אחותו וממזרת נילף ממוציא ש"ר ועוד קשה לשיטת התוספות מאי האי דאמרינן בפ"ק דמכות ובכולה תלמודא דרבי מאיר לא מוקי כדי רשעתו בממון ומלקות משום דלא שייך בעדים זוממין דילפינן ממוציא שם רע דשניהם קנס דאכתי איכא לאוקמי בממון ומלקות בעדים זוממין גופא בהאי עניינא שהעידו שהוא בן גרושה ובאותה שעה תוך כדי דיבור נתחייבו ממון גמור מצד אחר כגון שקרע שיראין של חבירו. והנלע"ד בכוונת תוספות דלרבנן דעדים זוממין ממונא ודאי מוקמינן כדי רשעתו כפשטא דבשום ענין לא עבדינן תרתי רשעיות יהיה מה שיהיה ואפילו ממון ומלקות במשמע כיון דליכא למימר שאני ממון ומלקות דאיתרבו במוציא ש"ר דשאני התם שהוא קנס ולפ"ז אדרבא עיקר קרא לממון ומלקות דבמיתה ומלקות לא שייך ארבעים יכנו דאטו איתגורי איתגר ועוד דפשטא דקרא איירי בעדים שחייבין מלקות כדכתיב והיה אם בן הכות וכיון דכדי רשעתו איירי בעדים זוממין בממון ומלקות לית לן למימר דהיינו עדים זוממין דשייך בהו ממון כגון שנתחייבו ממון שהעידו שחייב לפלוני מאתים זוז דהא בכה"ג לא קרינן והיה אם בן הכות דהא בפירוש ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ואע"ג דהכא אליבא דעולא קיימי' ולדידיה שפיר מצינן לחלק בין רשעה א' לשתי רשעיות בעדים זוממין גופא למימר דדוקא בבן גרושה מחייב מלקות משא"כ בחייב לחבירו מאתים זוז אפ"ה לא משמע להו לתוס' כלל לאוקמי שתי רשעיות בהעידו על מאתים זוז כדמוכח מלשונם דלקמן דף ל"ה גבי רשע רשע. אע"כ דפשטא דקרא איירי שהעידו בבן גרושה וא"כ לית ביה תרתי דהא לא שייך ממון אע"כ דאתא למעוטי ממון מצד אחר והא היכא רמיזא בקרא אע"כ דקרא מילתא דפסיקא קאמר דלעולם א"א לחייב מלקות וממון בשום ענין בעדים זוממין ולפ"ז ממילא ממעטי נמי קנס כיון דע"כ קרא מילתא דפסיקא קאמר ומיניה ילפינן לכולהו מלקיות לר' יוחנן כדאית ליה דמחייב מלקות ולא ממון ולעולא איפכא דבעדים זוממין בהעידו שהוא בן גרושה ונתחייבו באותה שעה ממון מצד אחר חייב בממון ופטור ממלקות אם נאמר דעולא בכולהו איירי כמו שנפרש לקמן. נמצא דכל זה היינו לרבנן דווקא משא"כ לר"מ דעדים זוממין קנסא תו לית לן למימר דכדי רשעתו איירי בממון ומלקות כיון דלדידיה מסתמא והיה אם בן הכות אהא נמי קאי שהעידו שחייב לחבירו מאתים זוז דמסתמא חייב נמי מלקות מהאי קרא כדאשכחן במוציא ש"ר וכיון דכתיב סמוך ליה כדי רשעתו לא בא הכתוב לחלק בעדים זוממין גופא. אע"כ דקרא לא איירי כלל בממון ומלקות אלא במיתה ומלקות כנ"ל בכוונתם. אבל לפמ"ש בסמוך א"ש טפי דמקרא מלא היינו לענין כל המלקיות ואפילו הבא על אחותו כיון דמלקות דידה נמי מהאי קרא אתא וכל מאי דממעטינן בעדים זוממין דפרט קרא. ממעטינן נמי בכל מלקיות דאתיין מכללא דהאי קרא. משא"כ לר"מ כי היכי דבעדים זוממין לא שייך למעט ממון ומלקות בהעידו שחייב מאתים זוז דשייך נמי בהאי קרא דוהיה אם בן מהיכי נמעט באינך דע"כ קרא לא אתא אלא למיתה ומלקות דשייך בכולהו כנ"ל ודוק היטב:

בא"ד ועוד תירץ ריצב"א דרבנן נמי מצי סברי וכו' דאע"ג דעדים זוממין נמי בדיבורייהו מחייבי עכ"ל. וקשיא לי דמאי הוצרך ריצב"א לזה דאדרבא מצי לפרש בפשיטות כפשטיה דסוגיא דמכות דדוקא ר"מ אית ליה דעדים זוממין קנסא מש"ה שפיר ילפינן ממוציא ש"ר דדמי לגמרי דתרווייהו קנס ותרווייהו אין בהן מעשה משא"כ לרבנן עדים זוממין ממון ולא דמי למוציא ש"ר. ושאר קנסות נמי לא ילפינן ממוציא ש"ר דחידוש הוא דלית ביה מעשה משא"כ שאר קנסות כגון בא על אחותו דהכא. ובהא מיתרצא שפיר קושית התוספות ויש ליישב:

גמרא אחותו בוגרת הא איכא בושת ופגם. לכאורה נראה דההיא שקלא וטריא היינו דוקא למאי דס"ד עכשיו דאכתי לא ידעינן דעולא תחת תחת גמיר. משא"כ למסקנא דטעמא דעולא מתחת תחת וכשיטת התוספות לקמן דדוקא בהני דגלי קרא אית ליה דמשלם ואינו לוקה משא"כ באינך לוקה ואינו משלם א"כ מאי מקשה אחותו בוגרת האיכא בושת ופגם דסוף סוף תחת תחת לא כתיב בבוגרת אלא בנערה ודוקא בנערה דאיכא נמי קנס גלי קרא דמשלם ואינו לוקה משא"כ בבוגרת שפיר מיתוקמא ההיא דאלו הן הלוקין ולא איצטריך לאוקמי בשוטה ומפותה כנ"ל:

שם השתא דאתית להכי אפילו תימא אחותו נערה ביתומה ומפותה. ועולא גופא דלא מוקי הכי. נ"ל דסובר קנס אינה יכולה למחול כמ"ש התוספות לעיל בריש פרקין בד"ה ועל אשת אחיו בשם הירושלמי. וכתבו שם ג"כ דמגופא דמתני' יש להוכיח כן אליבא דר"פ דפ' בן סורר דמוקי למתני' דריש פירקין במפותה דאין ניתן להצילה בנפשו ואשת אחיו נמי ע"כ במפותה ואע"ג דנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה אפ"ה קתני דיש לה קנס אלמא דקנס אינה יכולה למחול ומש"ה הוצרך עולא לאוקמי בבוגרת מפותה דאין לה קנס ולא צער ובשוטה דאין לה בושת ופגם מיהו למאי דפרישית בסמוך דלמסקנא לא איצטריך לעולא בבוגרת שוטה ומפותה אלא בבוגרת סתמא בלא"ה א"ש דניחא ליה לאוקמיה בבוגרת מלאוקמיה בנערה יתומה ומפותה כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה קסבר עולא דאוקי מתני' וכו' ולא אוקמה למתני' דהכא בשלא התרו ביה עכ"ל. נראה דלאו משום קושיית התוספות כתב כן אלא דלישנא דגמרא הכי משמע ליה דקאמר אלמא קסבר עולא מנ"ל לעולא הא משמע דעולא סברא דנפשיה קאמר ותיפוק ליה דמרומיא דמתניתין ע"כ הוצרך לומר כן לכך כתב רש"י דאי משום רומי' דמתני' איכא לאוקמי כר"י ומדלא מוקי הכי איך שיהיה סוף סוף ע"כ סברא דנפשיה אית ליה דממונא משלם ולא לקי כנ"ל:

תוספו' בד"ה אלמא קסבר עולא וכו' וא"ת מנ"ל לתלמודא וכו' דלמא דוק' הכא משלם ממונא דגלי קרא נערה הנערה עכ"ל. פי' אבל בעלמא לוקה ואינו משלם ולא ילפינן מהכא דכר"י ס"ל דסמיך ליה ארבעים יכנו. ולכאורה היה נראה ליישב קושייתם דאי ס"ד דבעלמא כר"י ס"ל א"כ כדי רשעתו דסמיך ליה ארבעים יכנו ע"כ איירי במקום שיש שתי רשעיות ולא אתא למעט מלקות כלל אלא למעט ממון וא"כ אכתי היכא דגלי קרא בהדיא דמשלם ממון טפי הוי לן למימר דמשלם ולוקה ממאי דנאמר דמשלם ואינו לוקה דהו"ל דבר והיפוכו מבשאר דוכתי דלוקה ואינו משלם. אלא דלקמן בעדים זוממין וחובל לא משמע כן אלא כדי רשעתו אתא למעט נמי מלקות היכא דגלי קרא תשלומין אפילו לרבי יוחנן ולקמן אפרש לנכון:

בא"ד וא"ל כמו שפי' ר"ת וכו' הו"ל לאוקמי וכו' ומתניתין כשלא התרו בו עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי לעיל בדברי המקשה דמקשה והא קי"ל דאין לוקה ומשלם מאי קושיא דלמא שאני הכא דכתיב הנערה ולענ"ד משום הא לא איריא דר"ת סבר דאפשר דהמקשה סבר דבעלמא בממון ומלקות משלם ולא לקי כדאשכחן בעדים זוממין וקתני נמי התם בהדיא כל המשלם אינו לוקה ודלא כפי' ר"י בד"ה דקי"ל וא"כ מקשה שפיר אמתניתין דמכות וכמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה ורמינהו ע"ש ועי"ל דלא פסיקא ליה ואפ"ה מקשה שם ממ"נ אמתני' דהכא דאת"ל דשאני הכא דכתיב הנערה א"כ אית לן למילף מהכא דבעלמא משלם ואינו לוקה ולא סליק אדעתיה ההיא דסמיך ליה ארבעים יכנו. או דקשיא ליה אדנילף מעדים זוממין נילף מההיא דהנערה לבוגרת דדמי טפי וא"כ קשיא מתני' דהתם דאיכא בושת ופגם. ולא קשיא ליה לר"ת אלא אההיא דקאמר אלמא קסבר עולא וכדפירשתי נמי בפרש"י. אלא אי קשיא הא קשיא לי דאהא דמקשה הש"ס אחותו בוגרת נמי איכא בושת ופגם הו"ל לתוספות להקשות דלמא ה"נ קאמר עולא כאן בנערה דרבי רחמנא הנערה כאן בבוגרת דליכא ריבוי ילפינן מעדים זוממין דסמיך ליה ארבעים יכנו כמ"ש התוס' דכל מלקות ילפינן טפי מעדים זוממין. וי"ל דאין הכי נמי. דר"ת אההיא קושיא מפרש לה הכי ומתרץ לה:

בא"ד דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא ס"ל כר"ל עכ"ל. ויש ליישב שיטת ר"ת דפשיטא ליה לתלמודא דעולא לא ס"ל כר"ל. דהא טעמא דר"ל מפרשי לקמן אביי ורבא דף ל"ה דיליף מכה מכה או רשע רשע וכתבו שם התוס' דמכה מכה פלוגתא דתנאי היא וכתבו ג"כ שם דמאן דיליף רשע רשע ע"כ לית ליה דרשא דכדי רשעתו ע"ש וא"כ הכא ליכא למימר דעולא ס"ל כר"ל מטעמא דמכה מכה דאכתי לוקמי כהאי תנא דלית ליה מכה מכה. ול"ל נמי דס"ל רשע רשע וא"כ לית ליה דרשא דכדי רשעתו ובפ"ק דמכות דף י"ד קאמר עולא גופא בפלוגתא דר"מ ורבנן דרבנן דרשי כדי רשעתו לענין ממון ומלקות ור"מ לית ליה משום דיליף בבנין אב ממוציא ש"ר ואי ס"ד דטעמא דרבנן נמי לאו מכדי רשעתו אלא מרשע רשע מאי קאמר עולא דר"מ לית ליה משום דיליף ממוציא ש"ר דהא ג"ש עדיפא מבנין אב כנ"ל נכון מיהו לקמן דף ל"ה אפרש דמ"ש התוס' דמאן דיליף רשע רשע לית ליה דרשא דכדי רשעתו אין זה מוכרח ע"ש ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"י דע"כ ס"ל וכו' דאי בעלמא מילקי לקי דלמא חד לחייבי עשה עכ"ל. וקשיא לי דאי משום הא לא אירי' דאיכא למימר דעולא מוקי למתני' דהכא כר"ע דברייתא דף ל"א דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאבי' דבלא"ה כתבו התוספות בריש פירקין בד"ה ועל אשת אחיו דמתני' כר"ע דברייתא וא"כ ס"ל דאשר לא אורסה לג"ש ומייתר ליה בתולה הבתולה דלא איצטריך לג"ש והשתא דריש שפיר חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. מיהו למאי דפרישית בסמוך בל' הגמרא דמדלא אוקי עולא ביתומה ומפותה ע"כ ס"ל דמפותה אינה יכולה למחול קנסה ומוכח לה ממתני' דקתני ועל אשת אחיו דאיירי בנתארסה ונתגרשה ובמפותה כרב פפא דפרק בן סורר וא"כ מהכא גופא מוכח דלית ליה כר"ע דברייתא דא"כ לא מוכח מידי אע"כ כר"ע דמתני' ס"ל וא"כ א"ש. אלא דאכתי קשה לקמן דף ל"ה דמקשה ר"פ לאביי לרבה מתני' היכא מוקי לה ומהדר לאוקמי כיחידאי כר' נחוניא או כרבי יצחק ולא מיתוקמא ליה ומסיק דע"כ כר' יוחנן ס"ל ומאי קושיא הא איכא לאוקמי כר"ע דברייתא דאשר לא אורסה לג"ש ואייתר ליה תו קרא דבתולה הבתולות ודריש חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות כדפרישית. וכ"ש לפירוש ר"ת קשה טפי האי סוגיא דלקמן דף ל"ה דמאי מקשה ר"פ לאביי מתני' כמאן מוקי לה דאיכא לאוקמי כר"ע ושאני הכא דמנערה הנערה ילפינן ושם לא שייך תירוצא דר"ת ושם יבואר אי"ה. מיהו כל זה בשיטת תוס' אבל למאי דפרישית בריש סוגיין דכולה שקלא וטריא במתני' היינו אלישנא דמתני' דקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ואכתי מצד מלקות ליפטר ואי משום ריבוי דנערה עיקר חסר מהספר א"כ א"ש נמי סוגיא דלקמן ודוק היטב:

גמרא מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים. פי' משא"כ בנערה ליכא אלא ד' באונס וג' במפותה כדאיתא במתני' דלקמן דף ל"ט. וקשיא לי דבחובל נמי זימנין דלא אשכחן כולהו בהדדי דהא איצטריך קרא ליתן צער במקום נזק אלמא דשלא במקום נזק כגון היכא דלא אפחתה מכספא ובבושת נמי אינו חייב אם נתכוון להזיק ולא נתכוון לבייש. ואפ"ה משלם ולא לקי וא"כ שפיר מצינן למילף מחובל מיהא לנערה. מיהו אם נפרש דפשיטא לתלמודא דעולא ס"ל ממונא משלם ולא לקי לאו אנערה לחוד קאי כיון דכולהו ממון ומלקות מכדי רשעתו ילפינן תו אין לחלק ביניהם אלא כולהו כהדדי נינהו או דמשלם ולא לקי או דלקי ולא משלם משום דסמיך ליה ארבעים יכנו אם לא היכא דכתיב בהדיא א"כ א"ש כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה ואי ממונא לקולא וא"ת איתגורי איתגר וכו' וי"ל דשאני הכא דחס רחמנא עליה דנחבל עכ"ל. ויש לתמוה דאכתי בעדי' זוממין מאי איכא למימר. וכה"ג קשה בכולה שקלא וטריא דשמעתין למאי דס"ל ממונא לחומרא ובעי למילף מנ"ל לעולא ולא אתיא ליה אלא מג"ש הו"ל למימר דעולא מסברא דנפשיה קאמר דהיכא דאיכא ממון ומלקות משלם ממון דחמיר לא מלקות דקיל דאטו איתגורי איתגר. והתם לא שייך תירוץ התוס' דאדרבא אית לן למימר נמי דחס רחמנא. ואי לא שייך בקנס דנערה הא דחס רחמנא א"כ בהאי צדדא דאי ממונא לקולא מאי ס"ד פשיטא דבנערה ליכא למימר דאטו איתגורי איתגר. והנלע"ד בזה דבלא"ה קשיא לי הא דפשיטא להתוס' האי סברא דאיתגורי איתגר לענין ממון ומלקות דהא אפילו בחייבי מיתות איצטריך קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח דלא נישקיל מיניה ממונא וניפטריה מקטלא כדאיתא לקמן דף ל"ז ע"ב ומייתי נמי התם ברייתא דדריש רבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לפי שמצינו מומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפרין יכול אף בידי אדם כן אלמא במיתה וממון איצטריך קרא ולא סמכינן אהאי סברא דאיתגורי איתגר וא"כ כ"ש בממון ומלקות דאיכא למימר דבחייבי מלקות היכא דשייך תשלומין חס רחמנא עליה שיתן ממון ויתכפר ולא דמי לההיא דפרק בן סורר דעבד שתי עבירות מקשה שפיר פשיטא דאיתגורי איתגור כיון דבעבירה אחת לא חס רחמנא עליה לדונו בקלה אלא בחמורה וכי משום שחזר ואכל שום והוסיף חטא על פשע נדונו בקלה וזו אינה סברא כלל משא"כ בהנך דהכא. לכך נראה דלא קשיא להו להתוס' הכי אלא בההיא דחובל דדמי לגמרי לההיא דפרק בן סורר דהכא נמי דמכיון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה נתחייב במלקות ולאחר שהוסיף להכותו ויש בה ש"פ נאמר דחס רחמנא עליה וידון בקלה הא מהי תיתי. וע"ז מתרצי שפיר דחס רחמנא עליה דנחבל אבל בעדים זוממין לא קשיא להו שפיר מצינן למימר דהיכא דשייך תשלומין אקיל רחמנא לגביה שיתנו ממון ויתכפרו וכן בנערה דהכא דבכל אנוסות או אפילו מפותות שהממון לאביה אקיל רחמנא לגביה שיתן ממון ויתכפר ואפילו בבוגרת ובנשואות אנוסות שייך נמי בושת ופגם לבר מבוגרת ונשואות מפותות דהתם לא שייך שיתן מעות ויתכפר דאיהי נמי עבדה איסורא (ועוד דכיון דלעצמה לא יהיב מפתה דמדעתה עבדה ואחולי אחלה גבה) מש"ה לוקה כנ"ל נכון ומוכרח ליישב כל הסוגיא. אלא דאכתי קשה לפמ"ש התוס' בד"ה דאין לוקה ומשלם דמקרא מלא דיבר הכתוב בעדים זוממין דאפילו טבחו ומכרו באותו שעה לא עבדינן תרתי ואליבא דעולא משני הכא וא"כ משמע דלעולא בכה"ג נמי משלם ואינו לוקה וא"כ אי ממונא לקולא קשה איתגורי איתגר דלאחר שכבר העיד בבן גרושה נתחייב מלקות וכשהוסיף בטביחה ומכירה יפטור ודמיא נמי לההיא דבן סורר ויש ליישב ודוק היטב:

שם בגמרא ואי ממונא לקולא שכן לא עשו מעשה. ואע"ג דעיקר מילתא דלא עבדינן שתי רשעיות ילפינן מעדים זוממין ולא פרכינן הכי כבר כתבתי ליישב בל' התוספת בד"ה דאין לוקה כו' גבי מ"ש מקרא מלא דיבר הכתוב ע"ש. מיהו ק"ל לפמ"ש התוס' דמקרא מלא וכו' ואליבא דעולא כ"כ ולדידיה הא דממעטינן שתי רשעיות היינו מלקות וא"כ איירי נמי אפי' בהעידו שנתחייב מאתים זוז ונתחייבו באותו שעה מלקות ממקום אחר כמ"ש התוס' וכי היכי דמהני מקרא מלא לענין העידו בבן גרושה וטבחו ומכרו ה"נ שייך מקרא מלא איפכא שהעידו במאתים זוז ונתחייב מלקות דפטרינן ליה ממלקות ואפילו אם עבר באיסור מלקות שיש בה מעשה וא"כ מאי קאמר מה לעדים זוממין שכן לא עשו מעשה דהא פטרינן ליה נמי ממלקות שיש בהן מעשה כמ"ש התוס' לענין קנס. ויש ליישב בשיטת התו' דאפ"ה לא שייך לומר כן לענין מאתים זוז מקרא מלא דיבר דפשטא דקרא ודאי איירי בבן גרושה דהא כתיב והיה אם בן הכות וסמיך נמי ארבעים יכנו כדי רשעתו דהיינו דבהאי עניינא דבן גרושה קאמר רחמנא שיש לחייבו מלקות ברשעה א' אבל כשיש עם העדות זה עוד רשעה אחרת אין לחייבו מלקות ובכה"ג הוא דאמרינן דמקרא מלא דיבר משא"כ בהעיד מאתים זוז דלא איירי ביה האי קרא בהדיא דהא לאו בר מלקות הוא אלא לענין תשלומין קרא אחרינא כתיב יד ביד כדלקמן אלא דלענין דלא לקי ילפינן בגילוי מילתא מכדי רשעתו וא"כ אפשר דלא שייך בכה"ג מקרא מלא וי"ל דלא מיפטר אלא מאותו מלקות גופא דלא תענה שאין בו מעשה ולא ממלקות אחר והיינו כדפרישית כנ"ל נכון בשיטת התו' ודו"ק:

שם מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור ואי ממונא לקולא שכן יש בהן צד קל. והקשו בתוס' דא"כ בטלה כל הצד השוה שבתלמוד ותירצו בכמ' דרכים בדוחק ואף שאיני כדאי מ"מ תורה היא ולולי דבריהם היה נלע"ד ליישב בפשיטות דלא דמי דבלא"ה צריכין לעיין תחילה אמאי לא פרכינן באמת בכל דוכתי מצד חמור. אע"כ משום דאין לנו להמציא טעמים חלוקים דכיון דחומרא דאיתא בהא מילתא ליתא באידך א"כ א"א לומר שזו החומרא גורמת חומרא אחרת וה"נ איפכא ונוח לנו לומר שזו החומרא שמצאנו בשניהם הוא הגורם חומרא אחרת ומעתה כ"מ שמצאנו בשום דבר אותו חומרא שיש בשניהם יש לנו לומר שיש לאותו דבר ג"כ החומרא החדשה דכיון שהוא הגורם כגון הצד השוה שדרכן להזיק דהדר דינא שמה שדרכו להזיק הוא הגורם וכן הצד השוה שבכל מקום נותן הטעם שזה גורם וא"כ לא שייך להקשות מצד חמור כיון דבלא"ה יש לנו צד חמור השוה בכולן משא"כ בשמעתין דלא הדר דינא דהא עיקר הספק הוא מנ"ל לעולא דמשלם ולא לקי דלמא איפכא ולא אמרינן טעמא דעולא משום דנידון בחמורה וממונא לחומרא או בקלה וממונא לקולא. אע"כ דבהא ג"כ מספקא לן אם יש לנו לדון בחמורה מטעמא דאיתגור או איפכא דיש לנו לדונו בקלה מטעמא דפרישית דכיון שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפרין. וא"כ י"ל דה"נ אקיל רחמנא לגביה שיתן ממון ויפטר והא מילתא בעי למילף בבנין אב. ולפ"ז הא דמסיק הצד השוה שבהן דאיכא ממון ומלקות לא מקרי הדר דינא דאכתי לא יהיב טעמא בהכי מאיזה טעם גורם לנו חומרא זאת וכ"ש איפכא אי ממונא לקולא מאי קאמר הצד השוה שבהן שנידונין בקלה אין זה נתינת טעם אלא עיקר הדין ואכתי לא ידעינן טעמא למה נדונו בקלה הא אשכחן בדוכתא אחרינא שנותנין ממון ומתכפרין וכיון דלא אשכחן טעם שוה לומר שהוא הגורם ע"כ אית לן למימר טעם בכל א' בפני עצמו והיינו דפרכינן מה להנך שכן יש בהן צד חמור ואי ממונא לקולא שכן יש בהן צד קל וע"כ הן הגורמין (ובמ"ש כאן יש ליישב יפה סוגיא דסוטה שהביאו התוספות דהתם פשיטא דלא הדר דינא כלל דהא מסיק הש"ס התם הצד השוה שבהן שכן מותרין בחולין ופסולין בתרומה והאי שמותרין ודאי אינו נתינת טעם דודאי אין זה גורם חומרא והיינו דמקשינן שכן יש בה צד חמור משום דע"כ הטעמים החלוקים גורמין כדפרישית הכא ובאמת דרש"י ז"ל מוחק בסוטה הגירסא משום האי קושיא גופא והאיך קאמר הצד השוה שמותרין וכו' ולפ"ז הקולא גורמת החומרא ולא מיקרי הצד השוה ולענ"ד משום הא לא איריא שיש לנו כיוצא בזה בההיא דפ"ק דמכות שהביאו התוס' כאן דקאמר הש"ס הצד השוה שבהן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו אף כל כו' הרי דהא דלאו שאין בו מעשה קולא היא אע"כ דהכי קאמר הצד השוה שבהן ואע"ג דאין בו מעשה לוקין עליו ולא קיהיב טעמא מה הגורם החומרא והיינו דמקשה הש"ס באמ' מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור דע"כ הני טעמי גרמי כיון דליכא טעם אחר והתם בסוטה נמי אין צורך למחוק דהכי נמי קאמר הצד השוה שבהן אע"פ שמותרין בחולין פסולין במעשר ולא קיהיב טעמא מש"ה איכא דפרכי צד חמור ושם ברש"י נדחק למצו' טעם ע"ש ואין להאריך כאן סוף דבר לפמ"ש עלו כהוגן סוגיא דהכא ודסוטה ודפ"ק דמכו' הכל בסיגנון א' בעזה"י) וכמדומה לי שמקום הניחו לי משמים בזה ודו"ק:

(קונטרס אחרון): בתוספות בד"ה מה להצד השוה שבהן שיש בו צד חמור והקשו התוספות א"כ בטלת כל מה הצד שבתלמוד וכן הקשו מסוגיא דסוטה ומפ"ק דמכות. ותירצתי הכל בסיגנון א' דכל היכא דלא הדר דינא לומר שדבר אחד השוה בכולן גורם החומרא או הקולא שפיר שייך למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור ולענ"ד הוא ענין אמיתי בעזה"י וכן מצאתי בחידושי הגאון מהר"ם שי"ף זצ"ל:

דף לב עמוד ב

בתוספות בד"ה אלא עולא תחת תחת גמר מצינן למימר וכו' דלא קאמר עולא וכו' אלא בהנהו תלת עכ"ל. והא דלא ילפינן בעלמא מהנהו תלת אפשר דאיכא נמי שום צד חמור בהנהו תלת או שום צד קל אי ממונא לקולא. ועי"ל דעולא נמי אית ליה בעלמא האי דרשא דרבי יוחנן דסמיך ליה ארבעים יכנו ומש"ה לא קאמר אלא בהנהו תלת דגלי קרא וכ"כ התוס' להדיא לקמן. ולענין מה שהקשה מהרש"ל והובא במהרש"א דהשתא דדרשינן תחת תחת לעולא אמאי איצטריך נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאווין תיפוק ליה מהכא ותירצו בדרכים שונים ע"ש. ואף אנו נאמר דלשיטתינו נתיישב היטב לפי מה שהקשיתי בריש פירקין בסוגייא דנערה הנערה דדרשינן בתולה הבתולה לג"ש אונס ממפתה ומנ"ל למידרש ג"ש אדרבא דלמא איצטריכי לגופייהו חד לאונס לחייבי לאווין וחד לחייבי לאווין דמפתה ותירצתי שם דאי לאו דילפינן ג"ש לא איצטריך כלל לרבויי במפתה לא חייבי לאווין ולא חייבי כריתות לאפוקי מולו תהיה לאשה דולו תהיה לאשה לא כתיב במפתה אלא באונס ולפ"ז א"ש בשמעתין דאע"ג דכתיב תחת תחת אפ"ה איצטריך נערה הנערה דאל"כ לא הוי דרשינן בתולה הבתולות לג"ש אלא איפכא חד לח"ל דאונס וחד לח"ל דמפתה דח"ל דמפתה לא ידעינן מתחת תחת דלא כתיב תחת אלא באונס כנ"ל וע"ש לעיל באריכות. ובר מן דין נמי אין נ"ל שום קושיא דודאי לבתר דמרבינן ח"ל מהנערה לאפוקי מדרשא ולו תהיה לאשה שייך האי ג"ש דתחת דלא לקי. משא"כ אי לאו דרשא דהנערה לא הוי שייך לרבויי ח"ל לתשלומין מג"ש דתחת כיון דס"ד דלא שייך עניינא דקנס בח"ל כלל מדרשא לו תהיה לאשה. ובלא"ה אפשר דהאי ג"ש דתחת לעולא לאו להא מילתא לחוד איצטריך אלא לההיא דר"פ החובל דיליף רב אשי מהכא ממון בחובל וא"כ נהי דאין ג"ש למחצה אכתי ה"א דולו תהיה לאשה מפיק מהאי. להכי איצטריך הנערה וזה יותר נכון. ומה שהקשה מהרש"א עוד לעולא דמרבה ח"ל לתשלומין אמאי לא ריבה נמי חייבי מיתות דהא ע"כ לעולא ח"ל וחייבי מיתות איתקשו במכה מכה או רשע רשע מדלא משני מתני' כר' יוחנן. ולענ"ד כל דבריו תמוהין חדא דמצינן למימר דעולא נמי כר' יוחנן ס"ל בעלמא לחלק בין אתרו ביה ללא אתרו ביה אלא הא דלא משני הכי היינו משום דקושטא דמלתא משני דאפילו אתרו ביה משלם ולא לקי כיון דיליף תחת תחת ועוד דהאיך בעו לדמויי חייבי מיתות לחייבי מלקות דהכא משלם ולא לקי והתם ודאי לא שייך לומר דמשלם וליפטר מקטלא שזו אינה סברא כלל דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח וכתיב נמי כל חרם אשר יחרם לא יפדה וכו' וכ"כ התוס' להדיא לקמן בדוכתי טובא שאין לומר משלם וליפטר ואם כוונת מהרש"א לומר דהתם נמי נעביד ביה תרתי א"כ אין זה דומה לחייבי מלקות דה"נ לא עבדינן תרתי דכתיב כדי רשעתו ודוק היטב:

גמרא אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי וכו' מנ"ל לר"י הא. ויש לדקדק דלעיל מהדרינן אטעמא דעולא כנ"ל משמע דמסברא איכא למימר כר"י ומסקינן דטעמא דעולא מתחת תחת וכיון דמסקינן נמי בסמוך דרבי יוחנן לית ליה ג"ש דתחת דאיצטריך ליה לדרשא. וא"כ מאי איצטריך הכא לאהדורי אטעמא דר"י ולמידרש מדסמיך ליה ארבעים יכנו. אח"ז מצאתי ראיתי שבתוספת ישנים הקשו כן ותירצו בדוחק ולמאי דפרישית א"ש משום דמסברא איכא למימר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות נדון בחמורה ואיכא למימר נמי סברא איפכא דאקיל רחמנא לגביה לדונו בקלה א"כ לפ"ז אין כל החיובים שווין אלא היכא דאיכא שום צד חמור נדונו בחמורה והיכא דאיכא צד קל נדון בקלה וכ"ש בהני איסורין שמצינו שהותרו מכללן אית לן למימר דנידונין בממון אי הוי לקולא דומיא דחובל. אלא דאכתי היא גופא קשיא מנ"ל דר"י כללא כייל דלמא לא איירי רבי יוחנן אלא במשנתינו באיסורי ערוה דחמירי וס"ל דמלקות חמיר ולענ"ד דהא דמהדרינן אטעמא בין לעולא בין לר"י היינו משום דמסברא אית לן למימר דכל היכא דאיכא ממון ומלקות אי בעי האי ניתיב וכו' תדע דהא בר"פ החובל איצטריכי תרי קראי להכי לענין חובל גופא לענין ראשי אברים ממש וה"נ דכוותיה כנ"ל:

שם אמר קרא כדי רשעתו וסמיך ליה ארבעים יכנו. ואע"ג דלכאורה פשטא דקרא דארבעים יכנו היינו ברשעה א' שהעידו עליו שהוא בן גרושה. היינו לעולא כדפרישית משא"כ ר"י דרש לה נמי לענין שתי רשעיות כגון שהעידו בבן גרושה ובאותו שעה נתחייבו ממון מצד אחר כמ"ש התוס' בד"ה דאין לוקין וקאמר קרא דאפ"ה אין לענשו אלא רשעה א' ואיזה זה ארבעים יכנו דסמיך ליה. ולפי לשון הספרי והתרגום ופרש"י שהבאתי לעיל י"ל דפשטא דקרא נמי בהכי איירי כדכתיב כי יהיה ריב בין שני אנשים דהיינו דיני ממונות וקאמר קרא שאם יש באותו דין נמי צד מלקות כגון ענין הזמה והיה אם בן הכות הרשע כדי רשעתו ברשעה א' וכ"ש דא"ש לפמ"ש דלאו דוקא בהזמה לחוד איירי קרא אלא בשאר ענייני מלקות דשייכי בדיני ממונות כגון לא תחסום ולמעוטי גזילה דניתק לעשה וכמ"ש להדיא בספרי ובפרש"י וק"ל נ"ל:

בתוספות בד"ה שלא השם וכו' ואין נראה לר"י דלא מיסתבר וכו' כיון שרצו לחייבו שניהם עכ"ל. וקשיא לי טובא מאי פשיטותא דהא בפ"ק דסנהדרין אמרינן חזר הבעל והביא עדים והזימם לעידי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה אלמא דאי לאו האי טעמא לא הוי עבדינן שתי רשעיות אע"ג דשניהם ע"י הזמה וכה"ג מוכח מאידך מימרא דרבא גבי פלוני בא על בתו של פלוני דמחייב תרתי ופרש"י שם כיון דהקנס לאביה ומיתה הוא מחמת העדים ומחמתה משמע דאי קנס שלה לא אמרי' דנהרגין ומשלמין כמו שפרש"י שם להדיא אע"ג שרצו לחייבה שניהם ודוחק לומר דמה שמפרש ר"י דלא מיסתבר היינו אליבא דר"מ דוקא דמאי שנא. ומיהו אין זה מספיק ליישב שיטת רש"י דאכתי אי ס"ד דר"מ מודה בכה"ג היכא דשניהם משום הזמה דלא עבדינן תרתי א"כ אמאי מוקמינן לקמן דף ל"ז לר"מ כדי רשעתו למיתה ומלקות אפי' בממון ומלקות מצי לאוקמי וכששניהם ע"י הזמה. ויותר קשה לפרש"י אמאי איצטריכי לר"מ ה"ט דלא השם דהא בהדיא אמרינן התם דטעמא דר"מ דלוקה ומשלם משום דיליף ממוציא ש"ר דלא שייך שתי רשעיות בממון ומלקות. ולמאי דמשני התוס' הכא א"ש דנהי דלית בה משום שתי רשעיות אכתי איצטריך להאי טעמא דלוקה ולא הוי ניתק לעשה לפר"י ולפי' הר"ר שלמה מדרוי"ש לענין דלא הוי לאו שניתן לאזהרת ממון אבל לפרש"י קשה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה מכדי כתיב כו' ול"ל דלמה לי יד ביד וכו'. פי' למה ליה להש"ס לאתויי מיד ביד ולא מייתי מכאשר זמם ע"ז מתרצי דהו"א דכאשר זמם לא אתא לחייבו ממון היכא דאיכא מלקות משום דסמיך ליה ארבעים יכנו או משום דמלקות חמיר ולא בא הכתוב דכאשר זמם להקל עליו אלא להחמיר וע"ז מקשו דאכתי מפשטיה דיד ביד מצי לאתויי דהיינו ממון מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר שקלא וטריא דשמעתין היינו דלא נימא דאי בעי לקי אי בעי משלם והבאתי ראיה מריש פרק החובל א"כ א"ש דאיצטריך לאתויי מיתורא דיד ביד דלא שייך שום חיוב אחר אלא חיוב ממון לבד. ועי"ל דכיון דר"י דריש כדי רשעתו היינו מלקות דוקא דסמיך ליה ארבעים יכנו א"כ כשהוציא הכתוב עדים זוממין שהעידו בממון מהאי כללא לחייבו ממון אית לן למימר דלגמרי הוציאן הכתוב מכללא דכדי רשעתו דלילקי וישלם דהכי מסתבר טפי כמ"ש לעיל באריכות משום דהאי סברא דאיתגורי איתגר אבל הראשון נ"ל יותר נכון ועיין בסמוך:

בא"ד ועוד הא דקאמר גבי חובל וכו' אימא ה"מ היכא דלא אתרו ביה עכ"ל. ולכאורה לולי דברי התוס' יש ליישב כאן נמי על הדרך שכתבתי בסמוך דהא בריש פרק החובל מייתי מעיקרא ברייתא דיליף ממון מלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים ומשמע התם להדיא דמפשטא דקרא ילפינן הכי ומייתי תו בהאי ברייתא ילפותא דמכה מכה לתשלומין ומסקינן התם דאצטריכי תרי קראי דאי מלא תקחו כופר הו"א אי בעי האי ניתיב וכו' ולבתר הכי מייתי הש"ס כמה תנאי וכמה אמוראי דמייתי כל חד מחד קרא וא"כ אכתי תיקשי אימא אי בעי האי ניתיב וכו' אע"כ דכולהו אית להו האי דרשא דלא תקחו כופר כיון דמפשטא דקרא ילפינן אלא דאיצטריכי התם נמי לאתויי מקרא אחריני דלא נימא אי בעי האי ניתיב למאי דלית להו מכה מכה וזה מוכרח שם לפי סוגיא דשמעתת' והשתא א"ש נמי בשמעתין למאי דפרישי' דהא דמקשה הכא לר"י מנ"ל היינו דנימא אי בעי לקי אי בעי משלם ומייתי מדסמיך ליה. וא"כ הא דמקשה בהחובל היכן ריבתה התורה אע"ג דידע שפיר דשייך תשלומין בחובל מדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח אלמא דכשלא הרגו יש לו כופר דאל"כ מאי איצטריך לנפש רוצח אפילו היכא דאתרו ביה. ולפ"ז א"ש דקשיא ליה נמי בחובל אכתי נימא אי בעי האי אי בעי האי. וע"ז משני מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו ואי ס"ד דאי בעי האי ניתיב כו' יד ביד למה אע"כ דקרא יד ביד אתא לאתויי שאין בו שום צד חיוב אחר אלא ממון כנ"ל נכון ודוק ועיין בסמוך ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית נמי לעיל דכיון שהוציא הכתוב עדים זוממין מכללא דכדי רשעתו דסמיך לארבעים יכנו אית לן למימר מסברא דלגמרי הוציאו הכתוב דלוקה ומשלם כמו שהארכתי בזה לענין איתגורי איתגר:

בד"ה ור"י מ"ט לא אמר כעולא והא ל"ל דלא שמיעא ליה ג"ש דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות וכו' עכ"ל. משמע מדבריהם דכיון דניתן לדרוש תחת תחת בחדא דוכתא ממילא ניתן לדרוש בג"ש הנך תיבות בכ"מ וכ"כ התו' בפ"ק דסוכה לענין לקיחה לקיחה ע"ש ולכאורה כל הקדמונים חולקין בזה כנראה מלשון הרמב"ן בספר השגות על מנין המצות להרמב"ם בשרש ב' ושם בספר מגילת אסתר להר"י דיליאו"ן ומדברי שניהם נלמד דלית להו האי כללא ע"ש והנלע"ד בזה לענין סוגיא דשמעתין יבואר בסמוך:

(קונטרס אחרון): בתוספות בד"ה ור' יוחנן מ"ט לא אמר כעולא וליכא למימר דלא שמיעא ליה ג"ש דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות כן' ונראה מדבריהם דכיון דניתן למדרש ג"ש באותן תיבות דתחת תחת בחד דוכתא ממילא אית לן למידרש בכל דוכתי דכתיבי הנך תיבות וכן כתבו התוספות בפרק קמא דסוכה לענין גזירה שוה דלקיחה לקיחה ולכאורה שכל הקדמונים חולקין על דבר זה כמו שכתבתי בפנים:

דף לג עמוד א

בגמרא אחותו נמי איכא לקיומה באחותו בוגרת. ולכאורה הו"ל למימר בבוגרת שוטה ומפותה דאל"כ איכא בושת ופגם וצער אבל למאי דפרישית לעיל דלשיטת התוס' דאפי' לעולא לבתר דמסקי' דיליף מתחת תחת לא קאמר אלא בהנהו תלת ממילא דלא אמר נמי אלא בנערה דכתיב תחת משא"כ בבוגרת מודה דלקי ולא משלם בושת ופגם אם כן א"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה מיבעיא ליה לכדאביי וא"ת כיון דאיצטריך תחת וכו' אם כן מנ"ל מיטב וי"ל דיליף מנתינה או מכסף עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק תינח קנס דכתיב ביה ונתן וכתיב ביה כסף אבל בושת ופגם דילפינן מוקצות' את כפה מנ"ל לענין מיטב עיין בפרש"י בפ"ק דב"ק דף ד' ונהי דמעיקר' כתב דמיטב בבושת ילפינן מתחת אשר עינה מ"מ הביא גם כן לשון אחר דכולהו ה' דברים ילפינן מפצע תחת פצע ע"ש מיהו נלענ"ד ליישב בזה הא דמקשה הש"ס ורבי יוחנן מ"ט לא אמר כעולא והקשו בתוספות דלמא לא שמיע ליה ג"ש וכבר כתבתי שתירוצם אינו מוכרח לפי שיטת הרבה מהקדמונים והשתא א"ש דאדרבא מצינן למימר דהתלמודא קים ליה דכ"ע אית להו ג"ש דתחת תחת לענין מיטב וממילא נמי לענין דמשלם ולא לקי היכא דאיכא מלקות דאין ג"ש למחצה וע"ז משני שפיר דר"י איצטריך ליה לכדאביי וא"כ חד מינייהו לא מופנה וקי"ל מופנה מצד א' למדין ומשיבין וא"כ אפשר לענין מיטב שפיר ילפינן דאין להשיב משא"כ לענין דמשלם ולא לקי אין ללמוד מחובל דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל לעולא מה לחובל שכן הותר מכללו מש"ה משלם ולא לקי דממונא לקולא. משא"כ באיסור עריות דחמירי ואיכא נמי צד כרת כנ"ל ועיין בסמוך:

בד"ה ועולא נפקא ליה מדרבא משמע דרבא וכו' ולמאי דפרישית לעיל דדוקא בהנהו תלת עכ"ל. ובזה נתיישב ג"כ הא דמקש' הש"ס בפשיטו' בפ' מרובה דף ע"א והא קי"ל דאין לוקה ומשלם ואי איתא דלעולא בכ"מ משלם ואינו לוקה לא מקשה מידי אבל אכתי קשה מזה על הרמב"ם דפסק להדיא דלא כעולא אפילו בקנס דנערה ואמאי הא רבא דבתראה הוא ס"ל כוותיה לסוגיא דשמעתין ועוד דרב אשי דהוא בתרא טפי נמי אית ליה בר"פ החובל ג"ש דתחת תחת וא"כ כעולא ס"ל ויש ליישב למאי דפרישית בסמוך והיינו דהרמב"ם משום הא גופא דס"ל כרב אשי דג"ש דתחת תחת איצטריך לענין דאמרינן מה התם ממון אף בחובל ממון ממש ואיצטריך נמי לענין מיטב דבכל הני ליכא למיפרך משא"כ לענין דמשלם ולא לקי ס"ל דאין למדין כיון דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל ובלא"ה כתבתי בדוכתי טובא דלא שייך ג"ש למחצה היכא שהוא נגד הסברא וה"נ למסקנא כאן דמלקות חמיר לא שייך לומר דמשלם ולא לקי דאיתגורי איתגר כנ"ל ודו"ק:

גמרא אמר ר"א עדים זוממין ממונא משלמי מילקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. ויש לתמוה מה בעי ר"א בהא כיון דמקרא מלא כתיב בהו בהדיא יד ביד והיינו ע"כ ממון כמ"ש התוספות לעיל בד"ה מכדי ע"ש ותירוצם לא שייך כאן. ויש ליישב בדוחק דר"א לא ס"ל האי דרשא דסמיך ליה ארבעים יכנו אלא מסברא אית ליה דלקי משום דמלקות חמיר וסובר דנדון בחמורה. אלא דאכתי קשה ליה לילף מעדים זוממין דמשלם ולא לקי ע"ז קאמר דשאני עדים זוממין דלאו בני התראה נינהו. מיהו לפמ"ש לעיל דבעדים זוממין וחובל נהי דרבי בהו רחמנא תשלומין אכתי הוי לן למימר מסברא דלקי ומשלם דבלא"ה ע"כ הוציאן הכתוב מכללא דכדי רשעתו. או לאידך גיסא דנימא אי בעי האי ניתיב ואי בעי האי ניתיב כדפרישית. דמהאי טעמא איצטריך ליה לרבי יוחנן למילף מיתורא דיד ביד א"כ א"ש דר"א יליף להא מילתא מסברא דלא שייך מלקות כלל וכה"ג איכא למימר במימרא דר' שישא בריה דר' אידי בסמוך דנהי דיליף עיקר תשלומין מיד ביד או מלא תקחו כופר כדפרישית אפילו הכי איצטריך למילף נמי מדרשא אחריתא:

דף לג עמוד ב

תוספות בד"ה אלמלי נגדוהו כו' תימא מנ"ל עד סוף הדיבור. עיקר קושייתם לא מעיקר מילתא דר"ע דהתם לאו מעכו"ם נתפס אלא מחמת שעסק בתורה ומדינא לא היה מחוייב למסור את עצמו אלא מחמיר על עצמו היה. אלא דאכתי מדסמיך למילתא אקרא דבכל נפשך משמע דאפי' ע"י יסורין שייך בכל נפשך. וא"כ האיך קאמר הכא אלמלא נגדוהו הוי פלחי לצלמא דהא בעכו"ם ילפי' מבכל נפשך דיהרג ואל יעבור וממילא דה"ה ע"י יסורין וע"ז תירצו שלא היה לשם עכו"ם אלא לכבוד המלך. ואכתי יש לדקדק דאפי' אם היה הצלם דנ"נ עכו"ם ממש אכתי כיון שלא גזר נ"נ אלא להשתחוות לצלם מנ"ל דבכה"ג מחוייב למסור עצמו אפילו לבו לשמים הא אמרי' בסנהדרין דף ס"א ע"ב דחזא אנדרטא וסגיד לה הרי לבו לשמים ולפ"ז דלמא קרא דבכל נפשך לא איירי אלא במקבלו לאלהות בפיו דאתי דיבור ומבטל דברים שבלב אבל בהשתחויה דהכל תלוי בלב כדאמרי' הרי לבו לשמים וכ"ש כה"ג דהכא שאחר כל היסורים לא רצו להשתחוות כ"א בנגדא שאין לה קצבה. א"כ הרי ניכר לכל דאין לבו לעכו"ם מנ"ל דחייבי' לסבול אפי' יסורין שאין להם קצבה. וצ"ל דמ"מ כיון דשייך ביה מיהא חשש שמץ עכו"ם להרואים לא גרע מהא דאמרינן שילהי פרק בן סורר דעכו"ם וג"ע וש"ד אינהו וכל אביזרייהו יהרג ואל יעבור וממילא דבעכו"ם אפילו ע"י יסורין כדילפינן מבכל נפשך:

גמרא אי ר' מאיר אפילו בתו נמי וכו' משמע דלמאי דס"ד עכשיו ס"ל לר"מ מת ומשלם בכל מקום ולית ליה דרשא דאסון. אבל יש לתמוה דלכאורה הא מפשטא דקרא הכי שמעינן דאם לא יהיה אסון ענוש יענש בדמי ולדות אבל אם יש אסון פטור דנהי דר' דריש אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ממון כדאיתא לעיל בסמוך. אכתי קשה טפי אטו משום שנתחייב ממון בשביל האשה פטור מדמי ולדות א"כ פשטא דאם לא יהיה אסון הכי מפרשינן לר"מ. ויש ליישב בדוחק וצ"ע ועמ"ש עוד מזה לקמן:

שם הא איתמר עלה ר' יעקב א"ר יוחנן וכו' ואע"ג דלר"י מצי לאוקמי בטובח ע"י עצמו ור"מ אית ליה מת ומשלם אפ"ה לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דלא משמע ליה האי סברא מהטעם שכתבתי בסמוך ובלא"ה נמי צריך לאוקמי כר"ש משום שור הנסקל וניחא ליה לאוקמי כולהו בחד טעמא ולקמן בדף הסמוך במימרא דרבה אפרש הענין יותר מספיק ע"ש:

שם אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי. ואע"ג דבלא"ה נמי צריך להאי טעמא משום שור הנסקל. אפשר דבהא הוי סבר כסברת המקשה דלקמן דשור הנשקל לאו דידיה קטבח ועיין בחדושינו לב"ק דף ע"א:

דף לד עמוד א

בפרש"י בד"ה במזיד לא יאכל הוא לעולם אבל אחרים אוכלין עכ"ל. ובמרובה דף ע"א פרש"י כמ"ש התוספות כאן וכן בפ"ק דחולין האריך רש"י בזה לפרש כפי' התוס' ועיין במהרש"א אבל כאן לא דקדק בזה ומפרש בקצרה כפי ריהטא דלישנא כדרכו בכמה מקומות וסתמא דלישנא דקתני ר"מ לא יאכל משמע ליה דלאחריני שרי ומשמע נמי דהוא לא יאכל עולמית והא דנקט ר' יהודה במילתיה במזיד לא יאכל עולמית היינו משום דקאמר בשוגג יאכל במ"ש שייך שפיר למיתני בהדיא במזיד לא יאכל עולמי' משא"כ במלת' דר"מ לא איצטריך למתני' עולמי' דסת' לא יאכל משמע עולמי' ואם יזכני השם לפרש מסכת חולין נאריך בזה וקצת חידושים השייכים בסוגיא זו בלשון הגמרא ובתוספות כתבתי בחדושי ב"ק פרק מרובה ע"ש:

דף לד עמוד ב

גמרא רבה א' בטובח ע"י עצמו ור"מ לוקה ומשלם וכו' ושאני הכא וכו'. ויש לתמוה מה תיקן רבה בזה דסוף סוף מתני' דהכא לא מיתרצא אלא כר' יוחנן כדאיתא לקמן הובא בפרש"י כאן ואליבא דר"י בלא"ה א"ש ההיא דגנב וטבח בשבת דמחייב ר"מ אפילו בטובח ע"י עצמו דאפשר דס"ל לר"מ מת ומשלם ומעיקרא לא הוי מקשה הש"ס אההיא דגנב וטבח בשבת אלא מכח ההיא דמתני' דפירקין אליבא דר"ל ומוקי לה כר"מ ונהי דר"י גופא לא בעי למימר דר"מ ס"ל מת ומשלם היינו כמ"ש לעיל דבלא"ה ניחא ליה לאוקמי בטובח ע"י אחר דומיא דשור הנסקל משא"כ לרבה דמוקי לה בטובח על ידי עצמו קשה. וצריך לומר כתירוץ הראשון שכתבתי לעיל דלא משמע להו שום סברא לומר דר' מאיר אית ליה מת ומשלם אלא דוקא מעיקרא אליבא דר"ל למאי דלא ס"ד שום אוקימתא אחריתא ומש"ה ניחא ליה לרבה טפי לאוקמי בטעמא דחידוש הוא וכו'. ואי תיקשי לרבה מתני' דפרק מרובה דמחייב בטבח ביוה"כ ופוטר בטבח בשבת האיך מיתוקמא כבר כתבו התוספות שם דמוקי למתני' בדלא אתרו ביה. מיהו השתא דאתינן להכי אפרש בענין יותר מרווח דהא דאיצטריך ר' יוחנן לאוקמי לעיל ברייתא דטבח בשבת ע"י אחר ולא מוקי לה ע"י עצמו ור"מ ס"ל מת ומשלם ומתני' דפ' מרובה דמחייב בטבח ביוה"כ כרבנן ובדלא אתרו ביה. נלע"ד דהוי תרתי דסתרן אהדדי דבאמת אין לנו שום טעם וסברא לומר דר"מ אית ליה מת ומשלם דמהיכי תיתי נדחק ונוציא קרא דלא יהיה אסון ממשמעותו אע"כ דמאן דס"ל אליבא דר"מ מת ומשלם היינו משום דס"ל לר"מ לוקה ומשלם כדאשכחן במוציא ש"ר וסובר נמי דחייבי מיתות וחייבי מלקות איתקשו להדדי בג"ש דרשע רשע דכ"ע אית להו הג"ש כמו שכתבו התוס' לקמן אלא שכתבו דלר' יוחנן לא משמע ליה האי ג"ש לענין תשלומי ממון. וכיון דע"כ לר"מ אית ליה האי ג"ש לענין ממון. ממילא דלרבנן נמי צריך האי ג"ש לענין ממון דלא מיסתבר דליפלגו ר"מ ורבנן בהאי ולא אשכחן נמי דפליגי וממילא כיון דלרבנן ע"כ אפילו בחייבי מיתות שוגגין פטורין ה"ה לחייבי מלקות שוגגין. והשתא א"ש כל הסוגיא דלעיל ודפ' מרובה דמקש' בפשיטות והא קי"ל דאין לוקה ומשלם ולא מוקי בדלא אתרו ביה והיינו משום דקס"ד דטעמא דר"מ בברייתא דמחייב בשבת היינו משום דמת ומשלם מג"ש דרשע רשע וא"כ לרבנן הוי ג"ש איפכא נמי לענין ממון וממילא דלדידהו אפי' בחייבי מלקות שוגגין פטור ומש"ה איצטריך ר"י לאוקמי ברייתא דטבח בשבת ע"י אחר וע"י עצמו מודה ר"מ דאין מת ומשלם משום דלא שייך ג"ש דרשע רשע לענין ממון והיינו כסברא דר"י אליבא דרבנן דמחייבי בדלא אתרו ביה ועכשיו בא רבה להוסיף מדיליה טעמא אחרינא דלעולם ברייתא ע"י עצמו ומתני' דמרובה ומתני' דהכא באלו נערות איהו מוקי להו בדלא אתרו ביה דלא שייך ג"ש דרשע רשע לענין ממון ולפ"ז ע"כ דלר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה דמהיכי תיתי נפיק קרא דאסון ממשמעותו כיון דלא שייך ג"ש דרשע רשע בכה"ג ומש"ה איצטריך רבה לטעמא אחרינא אליבא דר"מ משום דחידוש חדשה התורה בקנס כנ"ל נכון:

שם ושאני הני דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אף על גב דמיקטל משלם. ויש לי לדקדק דלכאורה שפיר קאמר ר"מ כיון דהא דאין מת ומשלם ילפינן מלא יהיה אסון דאיירי בממון א"כ קנס מנ"ל דהא בפ"ק דמכות מקשה הש"ס בפשיטות בהא דאין לוקה ומשלם דליכא למילף ממוציא ש"ר שכן קנס מיהו לקמן דף ל"ח יליף בגמרא מקרא דכל חרם דאין מת ומשלם אפילו בקנס לרבי חנניא בן עקביא. מ"מ לת"ק דראב"ע קשה. מיהו איכא למימר דלבתר דילפינן לענין לוקה ומשלם מכדי רשעתו דאין לחלק כמ"ש התוספות דמקרא מלא כתיב כדי רשעתו ג"כ לממון א"כ ה"ה לענין דאין מת ומשלם נמי אין לחלק ודוקא ר"מ מחלק כיון דלא דרש כדי רשעתו למלקות וממון ועמ"ש לקמן דף ל"ח:

שם בתוספות בד"ה ור"מ וכו' אבל השתא דסבר ר"מ עדים זוממין קנסא וגמר ממוציא ש"ר עכ"ל. והקשה המהרש"א דלרבה דאמר חידוש הוא לענין מת ומשלם תו לא צריכנא למילף ממוציא ש"ר דמה"ט גופא דחידוש הוא אית לן למימר דלוקה ומשלם בעדים זוממין והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דלכאורה נראה ברור דה"ט דקנס חידוש הוא לא מהני אלא לענין חיוב הקנס גופא דלא מצי למיפטר מיניה כיון דחידוש הוא וכ"ש אם נאמר דרבה ס"ל דקנס לאו בר מחילה הוא כמ"ש התוספות לעיל בריש פירקין בשם הירושלמי א"כ י"ל דמה"ט מחייב ר"מ בתשלומין כמ"ש התוספות האי טעמא בזר שאכל תרומה דף ל' ע"ב. וכיון דמחייב ליה ר"מ בתשלומי קנס ממילא דמת ומשלם דתשלומין קנס ודאי לא מיפטר ליה ממיתה אי בעית אימא סברא ואב"א קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח. משא"כ לענין מלקות וממון נהי דעדים זוממין קנסא ומחייב ר"מ בקנס אכתי הו"ל לפטרו ממלקות מקרא דכדי רשעתו דהא לקושטא דמילתא לרבנן משלם ולא לקי ומאי ענין חידוש דקנס לענין חיוב מלקות מש"ה כתבו התוספות דגמר ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם ואע"ג דבפ"ק דמכות דף ה' משמע קצת דשייך פירכא דקנס נמי לענין מלקות עיי"ש היינו לענין דבר הלמד בבנין אב דצד חמור ודאי הוי מדאשכחן דאחמיר רחמנא נמי לענין ממון דחידוש הוא משא"כ הכא דלענין דמפרש רבה מילתא דר"מ לא יליף לה בשום מדה מהמדות אלא מסברא דחדוש הוא א"כ מילתא דמסתבר דלא שייך האי סברא אלא לענין מת ומשלם ולא לענין לוקה ומשלם דלא שייך האי סברא לפטרו ממלקות כנ"ל נכון:

בד"ה דאמר רבה וכו' אליבא דר"מ קאמר ולא משום דס"ל הכי עכ"ל. ולא ידענא אמאי פשיטא להו הכי. ועוד דממה שכתבו כן לרבה א"כ משמע נמי דר"פ דבסמוך דאיירי מפרה גנובה היינו נמי אליבא דר"מ כדמוכח מסוגיא דשמעתין דמקשה ר"פ פרה אתי לאשמעינן והתוספות בפ' בן סורר ד' ע"ג ע"ב בד"ה במפותה כתבו להדיא דר"פ גופא אית ליה חידוש מסברא דנפשיה והיינו מהאי דשמעתין ע"ש. ועוד דלפי דבריהם דרבה דוקא אליבא דר"מ אית ליה חידוש א"כ מאי מקשה הש"ס לקמן דף ל"ח ע"ב ולרבה דאמר חידוש וכו' מאי איכא למימר ולפי' התוספות לא מקשה מידי ושם אבאר ועיין מה שאפרש בזה בדף הסמוך גבי הא דאמר ליה ר"פ לרבא וכו' וצ"ע:

רש"י בד"ה היתה פרה שאולה וכו' ולא גרסינן שאם אין גניבה וכו'. עיין בפרש"י בפ' הגוזל דף קי"ב ובחדושי שם כתבתי בטוב טעם לקיים הגירסא לפי שיטת הרמב"ם בהלכות גניבה דשומר שגנב מרשותו חייב בד' וה' ע"ש:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא דאמר רב פפא היתה פרה שאולה כו' שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכתב רש"י דלא גרסינן לה. ובחידושי לב"ק כתבתי דשפיר יש לקיים הגירסא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה דאמר שגנב מרשותו חייב בד' וה' ע"ש ונראה ברור שמכאן הוציא דין זה:

דף לה עמוד א

בגמרא אמר רבא ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבים והא תנא דבי חזקיה וכו' ויש לתמוה דבלא"ה מאי קס"ד דר' יוחנן מחייב בהא דא"כ תקשי בתו כמ"ש התוספות בשם הרשב"א דע"כ בלא אתרו ביה איירי דאי בדאתרו ביה בחייבי מלקות גופא הו"ל לאיפלוגי. ולענ"ד נראה דמשום הא לא איריא דאפשר דמתני' מילתא דפסיק' נקט אליבא דכ"ע והיינו דקתני בתו דאפילו ר"מ מודה בדאתרו ביה לא אמרינן דמת ומשלם דהכי קושטא דמלתא לר"י כדמוכח לעיל. והיינו דלא קתני חייבי מלקות דפטור בדאתרו ביה. דזה אינו אלא לרבנן אבל לר"מ לוקה ומשלם. והא דקתני רישא בחייבי מלקות דחייבין בקנס היינו נמי אליבא דכ"ע לר"מ אפי' באתרו ביה. ולרבנן בלא אתרו ביה. ולא הוצרך לפרש כיון דאשכחן להדיא דפליגי ר"מ ורבנן במתני' פ"ק דמכות ועיקר רבותא דמתני' לאפוקי מדרשא דולו תהיה לאשה כדאיתא בריש פירקין ואף למאי דפרישית לעיל דף ל"ב בריש הסוגיא הא דקתני במתני' אע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד לא מיתוקמא שפיר לפ"ז אפ"ה לא מצי לאקשויי בפשיטות. דהא לשיטת התוס' שם לא משמע להו האי דיוקא כמ"ש שם. מיהו נלע"ד דהא דמקשה רבא בפשיטות ומי איכא למ"ד וכו' היינו דוקא לרבי יוחנן דהא רבא גופיה מוקי בפרק המניח דף ל"ה מתני' דהתם כתנא דבי חזקיה ור"י אית ליה בעלמא הלכה כסתם משנה ונהי דהתם לפרש"י במתכוון לשאינו מתכוון איירי אפ"ה מקשה שפיר כיון דכולהו מחדא הקישא איתקשו והתם נמי רבא מפיק לישנא דבשוגג ע"ש בפרש"י וכ"ש דא"ש לפי' התוספות שם ובזה נתיישב' קושיית התוס' דהכא כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה ומי איכא למ"ד וכו' וא"ת והא דאמרינן וכו' אלמא דפליגי תנאי אתנא דב"ח עכ"ל. בהא דאמרינן דרבנן מפקי מתנא דב"ח. ודאי דלא פליגי אהיקשא דלדידהו נמי שייך האי היקשא דלא חלקת. דבין מתכוון לשאינו מתכוון לא חלקת דבכל ענין חייב מיתה ופטור מתשלומין. ולא אמרינן התם דמפקא מדרבנן אלא בלישנא בעלמא דקתני בין מתכוון לשאינו מתכוון ולרבנן מילתא דפשיטא היא כיון דבתרווייהו חייב מיתה אלא דעיקר קושייתם מהא דאמרינן התם דמפקא מדר' דודאי פליג דבמתכוון פטור מתשלומין ובשאינו מתכוון חייב. וע"ז תירצו דר' נמי אית ליה היקשא לענין שוגג ומזיד ודרך ירידה ודרך עלייה דגלי קרא בהדיא ממון ואפקיה מהיקשא ועיין מ"ש בזה לקמן בל' התוס' בד"ה מתניתין כמאן וק"ל:

בא"ד ואור"י דהיינו דר' חגא מדרומא עכ"ל. צ"ע דבפ' שור שנגח כתב ר"י גופא להיפך דר' חגי אית ליה דתנא דב"ח ע"ש:

בא"ד ועוד אומר רשב"א דר' ישמעאל וכו' כתב כן לפי שיטתו לקמן דף ל"ח בד"ה אבל ע"ש ושם אבאר:

גמ' אלא כי אתא רבין אמר וכו' לכאורה נראה דהשתא ליתא לדר' דימי כלל משום קושיא דרבא. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בחולין פרק אותו ואת בנו דף פ"א ואזדו לטעמייהו ומייתי דר' דימי הוי דלא כהלכתא. וזה דוחק דסתמא דתלמודא קאמר ואזדו לטעמייהו למאי דסליק בתיובתא. מיהו למאי דפרישית דרבא דוקא בשיטתו השיבו ומי איכא מאן דלית ליה תנא דב"ח משום דאיהו מוקי אליבא דר"י סתמא דמתני' דפרק המניח כתנא דב"ח ומש"ה מסיק כמימרא דרבין אבל איכא אוקימתא אחריתי בפ' המניח ומשמע התם דר"פ דבתראה הוי טפי מרבא אית ליה האי אוקימתא וא"כ שפיר קיימא הא דר' דימי ור' יוחנן ל"ל האי דתנא דב"ח. מיהו יש לתמוה על הרמב"ם שפסק להדיא כתנא דב"ח ואפ"ה פסק נמי בההיא דאותו ואת בנו כרבי יוחנן אע"ג דקאמר התם ואזדו לטעמייהו ומייתי מדר' דימי דלית ליה דתנא דב"ח וקשיין אהדדי. לכך היה נראה לענ"ד בזה דרבין לא פליג אדר' דימי אלא במיתה וממון אבל אכתי איתא לדרב דימי במיתה ומלקות דשייך פלוגתא דר"י ור"ל כמו במלקות וממון דהא מיתה ומלקות ומלקות וממון לרבנן תרווייהו מכדי רשעתו נפקא כמ"ש התוס' לקמן דף ל"ז ע"ב. ולפ"ז לר"ל דיליף רשע רשע לענין מלקות וממון אפי' לא אתרו ביה. א"כ איירי כדי רשעתו אפילו לא אתרו ביה ואפ"ה מקרי שתי רשעיות א"כ ה"ה לענין מיתה ומלקות נמי איירי אפילו לא אתרו ביה למיתה. משא"כ לר"י לעולם לא ממעטינן מכדי רשעתו אלא שתי רשעיות ממש והיינו בדאתרו ביה דוקא כנ"ל נכון אלא שהתוס' שם בחולין לא פירשו כן אלא דר"ל מדמה מיתה וממון למיתה ומלקות ולשיטתם קשה. ועוד דלפי' צ"ע במאי קמפלגי ר"י ור"ל לענין מיתה ומלקות דר"ל מדמה להו למיתה וממון ור"י לא מדמה להו ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטורין. משמע דליתא לדר' דימי ולפ"ז קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק כתנא דבי חזקיה ובאותו ואת בנו פסק כר' יוחנן ומסיק בגמרא פרק אותו ואת בנו דהיינו כר' דימי ועמ"ש בזה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ושיטת התוספות לא משמע כן:

תוספות בד"ה רבא אמר וכו' תימא לרבא וכו' ולקמן נמי מצרכינן וכו' ובסוף הדיבור וסוגיא דלקמן כרבא ולא כאביי ואביי מוקי קרא במיתה ומלקות כר"מ דלא לקי וכו' עכ"ל. לא ידענא אמאי לא אתא סוגיא דלקמן נמי כאביי דהא לרבין איצטריך כדי רשעתו למיתה ומלקות כמ"ש התוס' לקמן דממילא כולהו ילפינן מכדי רשעתו אלא דאיצטריך ג"ש דרשע רשע לאביי אליבא דר"ל להיכא דלא אתרו ביה מיהו אפשר דהתו' בזה לשיטתייהו בפ' אותו ואת בנו שהבאתי בסמוך דר"ל אליבא דרבין מדמה מיתה ומלקות למיתה וממון ועיין מה שאפרש מזה לקמן אבל אכתי קשיא לי לפמ"ש התוס' בסמוך בד"ה ומי איכא וכו' ולקמן בסמוך בד"ה מתני' כמאן כו' שיש לחלק בין ממון אחר ובין אותו ממון דבהאי מילתא גופא ע"כ שפיר איצטריך כדי רשעתו לענין דבהאי מילתא גופא דומיא דעדים זוממין שהעידו במאתים זוז דמרשע רשע לא שמעינן אלא ממון אחר דבההיא הוא דאיתקש לחייבי מיתות. ובר מן דין קשיא לי טובא דלאביי נמי ודאי איצטריך כדי רשעתו דמרשע רשע לא ילפינן אלא דחייבי מלקות פטורין מתשלומין. אבל אכתי איפכא לא ידעינן היכא שריבתה תורה בפירוש לתשלומין כגון בזוממין שהעידו במאתים זוז וחובל בחבירו דמרבינן נמי לתשלומין אכתי סד"א דלילקי ולשלם ולכך ממעטינן כה"ג מכדי רשעתו דלעולם לא עבדינן שתי רשעיות וכדמוכח להדיא מכל הסוגיא דלעיל ובפ"ק דמכות דף ה' דמייתי בהדיא כדי רשעתו אההיא דהעידו במאתים זוז ויש ליישב עפ"י מה שהארכתי לעיל ואין להאריך:

דף לה עמוד ב

בגמרא הא לא קשיא דבהדי דמחייה קרע שיראין דיליה. משמע דאכתי איירי בהכאה שאין בו ש"פ מדלא קאמר אלא. איברא שראיתי למה שכתב רש"ל שהקשה בסמוך בל' התוס' בד"ה מתני' כמאן דאיכא לאוקמי נמי בהכאה שיש בה ש"פ דלענין ממון אחר לא מהני הא דריבתה תורה חובל לתשלומין דאכתי הו"ל כחייבי מלקות שוגגין דפטור. ולענ"ד אין דבריו מוכרחין דכיון דריבתה התורה חובל לתשלומין כיון שמשלם ניתק ליה הלאו דבל יוסיף ולא מקרי חייבי מלקות כלל ולא דמי לחייבי מלקות שוגגין כנ"ל ועיין עוד בסמוך בל' התוס' בד"ה כמאן:

גמרא אלא פשיטא דאתרו ביה ואי בשבת מכה בהמה ישלמנה בתמיה. ויש לי לדקדק לפי שיטת הרמב"ם בפ' ד' מה' חובל דין ח' דבחובל בחבירו בשבת מחייב מיתה אפילו אין צריך לדם לכלבו דאכתי מקרי מתקן דקעביד נחת רוח ליצרו משא"כ בחובל בבהמה הו"ל מקלקל ופטור ממיתה אא"כ צריך לדם לכלבו אם כן אכתי בבהמה גופא איכא לאיפלוגי בשבת דהיכא שצריך לדם חייב מיתה ופטור מתשלומין והא דכתיב מכה בהמה ישלמנה אפי' בשבת ובדאתרו ביה דאכתי פטור ממיתה באין צריך לדם ומש"ה ישלמנה משא"כ באדם דהו"ל מתקן אפילו אין צריך לדם ויש ליישב דאכתי לא הוי בחד עניינא דהתם מקלקל והכא מתקן וכגון שצריך לדם אידי ואידי יומת אלא ע"כ דבחול איירי ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא אלא פשיטא דאתרו ביה ואי בשבת מכה בהמה אמאי ישלמנה. והקשיתי מזה על הרמב"ם שפסק בהל' חובל דחובל באדם בשבת מיקרי מתקן ועביד נחת רוח ליצרו משא"כ בחובל בבהמה וא"כ לא הוי מקשה הכא מידי ומה שתירצתי אינו מספיק ועדיין צריך עיון:

תוספות בד"ה מתני' כמאן מוקי לה תימא תקשי לר"פ גופא וכו' ועוד קשה וכו' דלמא בממון אחר סבר כר"ל אבל בממונא דבההיא מלתא גופא וכו' מג"ש דתחת תחת עכ"ל. וכתב מהרש"ל דההיא סברא לחלק בין ממון אחר לממוניה דבההיא מילתא גופא לקוחה מדרבי ע"ש ונ"ל בכוונתו דסברא בעלמא הוא דיליף כי היכי דאשכחן ההיא חילוקא לר' כיון דגלי קרא דנפש תחת נפש ממון ומחייב בהאי ממון ופטור מדמי ולדות דהו"ל ממון אחר ה"נ אית לן למימר האי סברא הכא דגלי קרא רשע דפטור ממון אחר וגלי קרא דבההיא ממון חייב מג"ש דתחת תחת ולא כמו שהבין מהרש"א בדבריו דלגמרי יליף לה מדרבי דמחלק בכה"ג בחייבי מיתות וה"ה דנחלק בח"ל. דמלבד שאין שום סברא לומר כן דהא בחייבי מיתות לא ילפינן כה"ג אלא דוקא התם גזירת הכתוב הוא בנתכוון להרוג את זה והרג זה דפטור מכל העונשין וליכא עלה אלא חיוב ממון. ולא דמי כלל לשתי רשעיות אלא דבלא"ה א"א לפרש כן בדברי התוס' כפי' מהרש"א דאם כן ל"ל לפרש דסבר כעולא מג"ש דתחת תחת דבפשיטות מצי למימר דרבה ס"ל כר' דחייבי מיתות פטור מממון אחר וחייב באותו ממון וה"ה לחייבי מלקות דילפינן רשע רשע לכולה מילתא ומוקי למתני' כר' אע"כ כדפרישית ודווקא אליבא דרבה כתבו כן התוספות. משא"כ ר"י ור"ל ודאי לית להו האי סברא מדלא מוקי מתני' בכה"ג. ונתיישב' קושיית מהרש"א וגם קושיית מהרש"ל מההיא דקרע שיראין שהבאתי בסמוך ודו"ק. כל זה כתבתי לפי מה שהבינו מהרש"ל ומהרש"א בכוונת התוס'. אבל לולי דבריהם היה נ"ל דהתוס' לא נחתי להאי סברא אלא מ"ש דבממון אחר סבר כר"ל היינו כל חייבי ממון שבעולם מיקרי ממון אחר ומ"ש דבממון דבהאי מילתא גופא סבר כעולא היינו ממון דבהאי מילתא גופא דקיימינן ביה דהיינו קנס דנערה דבההיא יליף תחת תחת וכתבו כן לשיטתם לעיל דעולא גופא לא סבר אלא בהנהו תלת וכקושית מהרש"ל ודו"ק:

בא"ד אבל לאביי פריך שפיר דלית ליה דעולא וכו' עכ"ל. ולפ"ז עיקר קושיי' ר"פ לאביי משום דמסתמא איהו ורבה בחדא שיטה קיימו דתלמידיה דרבה הוא ואי ס"ד דרבה דרש תחת תחת איהו נמי הוי דריש לה לג"ש ולא לדרשא אחרינא אלא דקשיא לי דא"כ למסקנא נמי דמסקינן דרבה כר' יוחנן ס"ל וא"כ ע"כ לית ליה ג"ש דרשע רשע ואביי אית ליה האי ג"ש וליכא למימר דאביי דוקא אליבא דר"ל קאמר דטעמא מרשע רשע ואיהו לא ס"ל דא"כ אכתי מאי דוחקיה למידרש האי גזירה שוה דרשע רשע לענין תשלומין במילתא דאיהו ורבה לא ס"ל דהא ס"ל כר"י אע"ג דכ"ע דרשי ג"ש דרשע רשע אפ"ה לא משמע להו לענין תשלומין כמ"ש התוס' לעיל בד"ה רבא אמר כו' והו"ל לאביי למימר בטעמא דר"ל כטעמא דרבא דיליף ממכה מכה דהאי ג"ש פלוגתא דתנאי הוא כמ"ש התוס' בדיבור הנ"ל והשתא א"ש פלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא דתנאי ומנ"ל לאביי דטעמיה דר"ל מג"ש דרשע רשע דלדידיה לא משמע כלל לשום תנא למידרשיה לענין תשלומי ממון וכה"ג מקשו התוס' בדוכתא טובא. ועוד קשה דהשתא נמי לא מקשה מידי דלמא לעולם רבה ואביי כעולא ס"ל דלרבנן בקנס דנערה משלם ואינו לוקה ומג"ש דתחת תחת כדמוכח ממתני' דמוקי לה בהכי אבל אינהו גופייהו רבה ואביי סברי כר"מ דאמר לוקה ומשלם ובקנס אפי' מת ומשלם אית ליה א"כ אייתרו להו האי תחת דלא איצטריך לג"ש ומש"ה דריש לה אביי לדרשא אחרינא. ואפשר דהתוס' בזה לשיטתייהו שכתבו לעיל בדף הקודם דרבה גופא לית ליה חידוש בקנס אלא אליבא דר"מ קאמר אבל קמייתא קשה וצ"ע ודוק היטב. כתבתי כל זה לשיטת התוס' אבל בעיקר שתי קושיות התוספות כבר קדמני מורי זקיני בחדא בספר מגיני שלמה דלר"פ גופא לא קשיא ליה מידי דפשיטא דכר' יוחנן ס"ל דהא הלכתא כר"י לגבי דר"ל אלא דוקא לרבה מקשה ר"פ משום דמשמע ליה דרבה לעיל דאמר חידוש הוא וכו' לשנויי מתני' קאתי במילתא חדתי ולשיטתינו א"ש טפי דאף למאי דמסקינן דרבה כר"י ס"ל הוצרך להאי שינויא דר"מ לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה וחידוש הוא שחידשה התורה בקנס דמדר"מ שמעינן לרבנן דלא דרשי כלל רשע רשע לענין תשלומין כמ"ש שם במימרא דרבה עיין עליו ממילא נתיישבה ג"כ קושיא השניה דתוס' דאי ס"ד דרבה כעולא ס"ל לא שייך כלל שינוייא דרבה דלעיל אמתני' כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם בגמרא אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו. קשיא לי אכתי לוקמי כר' נחוניא ב"ה ובשוגג לפי שיטת רש"י בפסחים דף ל"א הבאתי לעיל דף ל' דר' נחוניא לא איירי אלא במזיד. ויש ליישב דרש"י ז"ל כתב שם כן למאי דקי"ל כר' יוחנן דמחייב בחייבי מלקות שוגגין וקסבר דכדי רשעתו וג"ש דרשע רשע לא איירי אלא במזיד כדכתיב בהדיא והיה אם בן הכות הרשע וא"כ מה"ט גופא משמע דר' נחוניא לא איירי אלא במזיד דפשטא דקרא דאסון לא איירי אלא במזיד. וכן לרבא דיליף מכרת שלי כמיתה שלכם היינו דוקא במחויב כרת ממש הוא דאיתקש ולא לענין שוגג משא"כ להאי דס"ד עכשיו דרבה כר"ל ס"ל דפוטר אפילו בחייבי מלקות שוגגין וסובר דלגמרי ילפינן רשע רשע דלא שני כלל בין מזידין לשוגגין א"כ בהאי הקישא או ג"ש דחייבי כריתות למיתות ב"ד לר' נחוניא נמי לא שני לן בין שוגג למזיד כנ"ל נכון ובחידושי הרא"ה האריך בענין זה והנלע"ד כתבתי וק"ל:

שם אי כרבי יצחק קשיא ממזרת. מסוגיא זו הקשו הקדמונים על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ו מה' איסורי ביאה דלאו דממזר לא שייך אלא ע"י קדושין אבל בעל ולא קידש אינו לוקה וא"כ קשיא ליה מסוגיא דהכא. ואני בעניי לא ידעתי למה הרעישו על הרמב"ם בזה שהרי הרמב"ם הוציא דין זה מפלוגתא דאביי ורבא בפרק עשרה יוחסין ופסק כרבא וא"כ שפיר מקשה הכא ר"פ לאביי דלדידיה קשיא ממזרת ומסתמא אביי כרבה ס"ל דתלמידו הוא כמ"ש התוס' כאן האי סברא גופא בד"ה מתני' כמאן. ועוד עלה בלבי דרכים אחרים אבל מה אעשה שהרמב"ם גופא תירץ לחכמי לוניל בענין אחר כמבואר שם אלא שלשונו מגומגם מאד וצריך תיקון גדול לכך לא ראיתי להאריך:

(קונטרס אחרון): ואי ר' יצחק קשיא ממזרת. כתבתי ישוב מספיק על מה שהקשו הקדמונים על שיטת הרמב"ם ז"ל דאין חייב במלקות ממזרת אלא בבעל לשם קידושין ע"ש אלא שהרמב"ם ז"ל גופא תירץ בענין אחר ועכ"ז הנלע"ד כתבתי:

בתוספות בד"ה אי כרבי יצחק קשיא ממזרת וכו' ולא מצי למימר וכו' דלר"ע מצי למימר דלא גמיר וכו' עד סוף הדיבור. ואכתי קשה דרבה מצי לאוקמי מתני' כר"ע דברייתא דף ל"ח דדרש קרא דאשר לא אורסה דקרינן ביה לא ארוסה ואשמעינן דלא נימא חידוש הוא בקנס. אע"ג דמיקטל משלם. ומדאיצטריך קרא למעוטי חייבי מיתות מקנס אלמא דבחייבי מלקות שפיר אמרינן חידוש ולוקה ומשלם דאל"כ אמאי איצטריך קרא בחייבי מיתות. וא"כ דבקנס לוקה ומשלם אית ליה לר"ע דברייתא שפיר מוקי מתני' כוותיה. אלא דיש ליישב דבלא"ה לא אתיא מתני' כר"ע דברייתא דנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה דא"כ קשיא בתו כמ"ש התוס' במשנה דריש פרקין בד"ה ועל אשת אחיו ע"ש למאי דלא משמע להו דתלמודא דידן אית ליה שינוייא דירושלמי כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הממאנת וכו' אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת עכ"ל. ולכאורה מילתא דפשיטא היא דמהיכי תיתי תהיה בחזקת בתולה לאחר שכבר ניסת והכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ל"ש קטנה ול"ש גדולה. ונראה דודאי לגופא לא איצטריך אלא לדיוקא. והיינו דדייק הש"ס מעיקרא בסמוך בדברי המקשה הא קטנה בעלמא אית לה. דאלת"ה מאי קמ"ל ובזה נתיישב' קושיית התוס' על רש"י. ולמאי דמשני דאיירי בנערה ממאנת. אתא לאשמעינן היא גופא דנערה ממאנת. וא"צ לדיוקא כמו שאפרש בסמוך בל' רש"י בד"ה ממאנת וכן לרפרם דמפ' ביכולה למאן אתא לאשמעי' הא גופא דקטנה אין לה קנס מיהו פרש"י כאן ודאי לאו אליבא דרפרם איירי כן נראה לי נכון:

בתוספות בד"ה הממאנת וכו' ונראה לר"י דה"פ אין לה לא קנס וכו' אם אנסה בעלה עכ"ל. ואין להקשות דאכתי היא גופא מנ"ל למקשה דלמא הא דקתני הממאנת אין לה קנס היינו כפרש"י די"ל דלפר"י סתם לשון ממאנת לא משמע דאיירי הכי דהא אשכחן ארוסות ממאנות דיש להם קנס והו"ל לפרש מיאנה מן הנשואין משא"כ השתא דאיירי מקנס דבעלה לא איצטריך ליה לפרש כנ"ל ועמ"ש בסמוך ליישב פרש"י:

דף לו עמוד א

פרש"י בד"ה ובממאנת ס"ל כר"י וכו' והכי תידוק מיניה וכו' הא נערה בעלמא יש לה קנס עכ"ל. נראה דכוונתו דאתא לאשמעינן דבנערה בעלמא שהיא יתומה יש לה קנס כדאיתא לקמן דף מ"ד ע"ב בברייתא אם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס. מיהו לרבי יוסי ב"ח דהתם דמוקי לברייתא דהתם בבא עליה ואח"כ נתייתמה הא יתומה מעיקרא אין לה קנס. ע"כ מוקי לברייתא דהכא כרפרם בסמוך. ונראה מבואר מל' רש"י דברייתא דהכא דממאנת אין לה קנס לא איצטריך כלל לגופה דמילתא דפשיטא היא. אלא לדיוקא איצטריך וכמ"ש לעיל בסמוך בל' רש"י והא דלא מפרש דאתא לאשמעינן הא גופא דנערה ממאנת. היינו משום שאין דיוק זה מוכח כ"כ מל' הברייתא גופא וכמו שאפרש בסמוך בל' התוס' בשם מורי זקיני ז"ל:

בתוספות בד"ה ואם איתא וכו' עיין במהרש"א ומ"ז בספר מגיני שלמה האריך בזה ע"ש:

בגמרא וליתני קטנה קשיא. וליכא לאוקמי מילתא דרפרם דנערה נמי בכלל יכולה למאן היא כרבי יהודה וקסבר דכל נערה שיכולה למאן כגון שאין לה אב אין לה קנס וס"ל כרי"ב חנינא לקמן דף מ"ד דיתומה אין לה קנס הא ליתא דמ"מ סיפא דברייתא דקתני איילונית ע"כ ר"מ היא ולר"מ נערה אין יכולה למאן. ורפרם הא לא בעי לאוקמי הברייתא דס"ל כר"מ בחדא ופליג בחדא וא"כ ע"כ בקטנה איירי ומקשה שפיר וליתני קטנה ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה וליתני קטנה אע"ג דהוי תני קטנה וכו' עכ"ל. איפכא לא קשיא להו דלא ליתני ממאנת ולא קטנה דהא מאיילוני' שמעינן דקטנה אין לה קנס. דבהא איכא למימר דלא זו אף זו קתני והיינו נמי כדמסקו דאיילונית הוי רבותא טפי מקטנה דאתיא לכלל נערות וכוונת' דמש"ה מימעטה שפיר מנערה. אבל צ"ע אמאי הוצרכו לזה הטעם. דבלא"ה לא פסיקא הא מילתא כ"כ דאיילונית מקטנותה יצתה לבגר. תדע דהא ביבמות דף פ' מקשה רב יוסף להדיא אלא מעתה איילונית לר"מ יהא לה קנס ולא אסיק אדעתיה דמקטנותה יצתה לבגר עד דמהדר ליה אביי ומייתי נמי התם ברייתא דאשמעינן הא מילתא:

בא"ד ותימא לר"י אמאי לא משני וכו' עד סוף הדיבור. ומורי זקיני זצ"ל בספר מג"ש תמה על תמיהתו של ר"י דהא ע"כ לא שמעינן הא מילתא דנערה אין יכולה למאן מפשטא דברייתא. דאדרבא איכא למימר איפכא דנערה ממאנת וכשינויא קמא אע"כ דבלא"ה מילתא דפשיטא היא ע"ש. ולענ"ד לק"מ דר"י לשיטתו לעיל בד"ה הממאנת דלא משמע ליה לפרש כלל כפרש"י וכמ"ש לעיל והוצרך לפי פי' השמועה דממאנת היינו אם אנסה בעלה וא"כ לרפרם דמפרש באוקימתא אחריתא לא משמע ליה כלל לפרש ממאנת לענין אם אנסה בעלה. וע"כ פירש דהיכולה למאן קאמר דאין לה קנס וממילא שמעינן מיניה דנערה אין יכולה למאן דהא יש לה קנס כנ"ל בכוונת ר"י ודבריו עולין יפה לפי שיטתו. משא"כ לפרש"י אין מקום לקושית ר"י דודאי לא שמעינן הא מילתא דברייתא דהאיכא למימר איפכא דקמ"ל דנערה ממאנת אע"כ דבלא"ה מלתא דפשיטא היא וכדברי מורי זקיני זצ"ל אלא דאפילו לשיטת ר"י נמי יש ליישב למאי דפרישית בסמוך דמצינן למימר לרפרם גופא נמי איפכא דיכולה למאן היינו נמי נערה ואפ"ה אין לה קנס משום דס"ל דיתומה אין לה קנס וכמ"ש התוס' לקמן דף מ"ד דפלוגתא דתנאי היא. ונהי דרפרם לא בעי לאוקמי הכי דסיפא דאיילונית ס"ל כר"מ ופליג אדר"מ לענין מיאון דנערה. אכתי מגופא דברייתא לא שמעינן כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא והאי מאי רומיא הא ר"מ הא רבנן ודקארי לה מאי קארי לה. יש לדקדק דבדוכתי טובא אשכחן דמקשה הש"ס מתני' וברייתא אהדדי אע"ג דאיכא לאוקמי כתנאי ולא מתמה הש"ס ודקארי ליה וכו' וכ"ש דאיכא למימר דקס"ד דאפילו ר"מ דפליג בקטנה מודה באיילונית ולית ליה האי סברא דמקטנותה יצאה לבגר וכמ"ש לעיל בסמוך מסוגיא דיבמות דרב יוסף נמי קטעי בהא מעיקרא וא"כ איכא למימר דהמקשה ס"ד דהא מילתא גופא פלוגתא דתנאי היא. ונלע"ד משום דהאי ברייתא דאיילונית יש לה קנס בלא"ה לא מיתוקמא כר"מ אלא כרבנן מדקתני החרשת והשוטה יש להן קנס ולמאי דמסקינן לקמן דף מ' ע"ב דטעמא דר"מ דקטנה אין לה קנס היינו מדכתיב ולו תהיה לאשה במהווה עצמה הכתוב מדבר וא"כ מה"ט גופא שייך למעט נמי חרשת ושוטה דאינן יכולות להוות עצמן ולפ"ז ממילא מדקתני החרשת והשוטה יש להן קנס אלמא דקטנה נמי יש לה קנס וא"כ כ"ש הא דקתני איילונית יש לה קנס ע"כ כרבנן מיתוקמא וההיא ברייתא דאיילונית אין לה קנס וכ"ש קטנה היינו כר"מ ומש"ה מתמה שפיר והאי מאי רומיא ודקארי ליה מאי קארי ליה דבלא"ה הא ר"מ והא רבנן כנ"ל ודו"ק:

שם משום דאיכא למרמי אחריתי עלה ופרש"י דלכך הובאה הברייתא לבית המדרש. וזה דוחק דאכתי אמאי הקשו מעיקרא רומיא דאיילונית דלאו קשיא היא כדי לאקשויי רומיא דחרשת ושוטה ואמאי לא מקשו תיכף האי רומיא בתרייתא ואף שמצאנו כזו בדוכתי אחריתי כבר כתבתי ליישב קצתן וכל היכא דאיכא לשנויי משנינן. והנלע"ד דאכתי ברומיא קמייתא דאיילונית קאי אלא על מאי דאמרינן האי מאי רומיא הא ר"מ והא רבנן ע"ז מסיק משום דאיכא למירמי אחריתי החרשת והשוטה וממ"נ קשיא חדא מינייהו. ותחלה אפרש דלכל הפירושים אפילו לפרש"י נמי ע"כ לסברת המקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה מילתא דר"ג ור' יהושע ע"כ הוי סבר דטעמא דמ"ד חרשת ושוטה אין להם טענת בתולים היינו משום דבחזקת מוכת עץ היא. וכמו שאפרש בשיטת התוס' וא"כ דמטעמא דמוכת עץ היא ממילא דענין קנס נמי בהא תליא וכמ"ש התו'. עוד ראוי לנו לבאר דמאי דפשיטא להתוס' דמוכת עץ אין לה קנס לכ"ע ולדידי מספקא טובא דנראה לענ"ד לר"מ דאית ליה מ"ע כתובתה מאתים ושמעינן נמי לר"מ לקמן בפ' אע"פ דס"ל כתובה דאורייתא ויליף לה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות כדאיתא בפ"ק דף י' וא"כ ע"כ לר"מ מוכת עץ בכלל מוהר הבתולות היא וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דמוכת עץ אית לה קנס דהא ההיא כמוהר הבתולו' דרשינן בריש פרקין לענין קנס נמי אלמא דלר"מ אתרווייהו קאי פשטא דהבתולות בין אקנס בין אכתובה וא"כ מ"ש כתובה דמרבה לה ר"מ ומ"ש לענין קנס דממעט לה אע"כ דשקולין הם. ועוד מאן דס"ל כתובה דאוריי' ודרש כמוהר הבתולות א"כ היקש גמור הוא קנס וכתובה וקי"ל דאין היקש למחצה. ועוד דבלא"ה לית לן למימר אליבא דר"מ דממעטינן מוכת עץ מקנס משום דכתיב בתולה ולא מוכת עץ דהא שמעינן לר"מ ביבמות דף נ"ט דדרש כל היכא דכתיב בתולה אפילו מקצת בתולה משמע ושם בדף ס' משמע נמי דמוכת עץ מקצת בתולה היא וכ"ש לפר"ח דבסמוך בתוס' בד"ה אי דקא טעין דמוכת עץ פתחה נעול א"כ הרי מקצת בתולה היא ודמיא לבוגרת וכל שכן לרבי מאיר דלענין כתובה מדמה לה בהדיא לבוגרת וכמו שאפרש בסמוך בל' התוספות. סוף דבר העולה מדברינו דמשמע להדיא דהא דמוכת עץ לענין קנס תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן ואע"ג דבוגרת אין לה קנס אפילו לר"מ התם לאו מבתולה ממעטינן לה אלא מנערה ולא בוגרת תדע דהא נערה לא איצטריך לר"מ למעט קטנה דהא מולו תהיה לאשה ממעט לה לקמן דבמהווה עצמה הכתוב מדבר אע"כ דנערה למעוטי בוגרת אתא דמבתולה לא ממעטינן לה דבתולה מקצת בתולה במשמע כדאיתא ביבמות לענין בוגרת וא"כ מהכא גופא מוכח דמוכת עץ יש לה קנס לר"מ דקרינן בה בתולה נערה והשתא מקשה שפיר ממ"נ דקשיין הנך דחרשת ושוטה אהדדי אע"כ דההיא דיש להן קנס אתיא כר"מ דמוכת עץ גופא יש לה קנס וא"כ דההיא ר"מ וקתני נמי דאיילונית יש לה קנס אלמא דאפי' לר"מ דקטנה אין לה קנס אפ"ה מודה באיילונית דלא אמרינן מקטנותה יצתה לבגר א"כ קשיא אהך ברייתא דקתני איילונית אין לה קנס ואמאן תרמייה. ואע"ג דפרישית בסמוך דא"א לאוקמי ההיא דחרשת ושוטה יש להן קנס כר"מ דכקטנה דמו דמימעטו מולו תהיה לאשה דמהאי סברא מקשה והאי מאי רומיא מ"מ עכשיו משום דבעיא למירמי אחריתי ע"כ בעי לאכוחי דליתא להאי סברא דקטנה לר"מ לאו מולו תהיה לאשה מימעטא אלא ממיעוטא אחרינא כנ"ל נכון. כל זה כתבתי לפי גרסת הספרים שכתבו התוס' דבברייתא קמייתא לא גרסינן אלא יש להם קנס ורמי קנס אבתולים. אבל לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן בקמייתא נמי יש להן טענת בתולין יש ליישב בע"א דמשום רומיא דבתולים גופא צריך לאוקמי קמייתא כר"מ והיינו לפירוש ר' חננאל שהביאו תוס' דמוכת עץ פתחה נעול והיינו דקתני יש להן טענת פ"פ נמצא דאיהי תבעה מאתים דבחזק' מוכת עץ נשאה ולר"מ מ"ע מאתים וכיון שטוען פ"פ הרי היא בעולה ומפסדת מנה ואידך ברייתא דאין לה טענת בתולים כרבנן דמ"ע מנה ואף שטוען פ"פ והיא בעולה אכתי יש לה מנה מש"ה קפסיק ותני אין לה טענת בתולים וכיון דקמייתא כר"מ מקשה ממה נפשך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): החרשת והשוטה יש להן קנס כו' ומשמע משיטת התוספות דמוכת עץ אין לה קנס לכ"ע ואני כתבתי דלענ"ד תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן לענין כתובה אמנם ראיתי בספר משנה למלך שהאריך מאד בתכלית האריכות בהלכות אישות ובכלל דבריו כתב דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג מוכת עץ יש לה קנס אלא שלא נתפרש הטעם ולענ"ד ודאי צ"ע דכיון דבהדיא כתיב בתולה ומ"ע לרבנן לאו בתולה שלימה היא דביבמות לענין לטמאות לה איצטריך לרבויי מדכתיב אשר לא היתה לאיש אלמא דאי לאו האי ריבוייא לאו בכלל בתולה היא ובלא"ה שיטת הרמב"ם ז"ל תמוה לפ"ז דמ"ע גופא יש לה קנס ובחרשת ושוטה פסק דאין להן קנס והנלע"ד בדבריו אין כאן מקומו אמנם לפי מאי דפרישית דמ"ע אי יש לה קנס תליא בפלוגתא דר' מאיר ורבנן נתיישב לי מה ששנינו בתוספתא בפירקין הביאו הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות דהבא על החרשת ועל השוטה ועל מ"ע אין להן קנס וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דסמכא היא כיון דלא מקשו מיניה בשמעתין ברייתות אהדדי ולמאי דפרישית אתי שפיר דבפשיטות מצינן למימר הא ר' מאיר הא רבנן ואע"ג דהך דקתני יש להן קנס לא מיתוקמא כר' מאיר לענין איילונית אפ"ה איכא למימר דתנא דברייתא ס"ל כר"מ בחדא לענין מ"ע ופליג בחדא לענין איילונית ובכך נתיישב לי ג"כ שיטת הרב המגיד שהביא הרמב"ן ז"ל בחידושיו והובא בספר משנה למלך דגריס בהדיא בשמעתין הא ר' מאיר אליבא דר' יהושע והיינו הך קמייתא והקשה בספר משנה למלך מאיילונית ולמאי דפרישית לא קשה מידי ודו"ק:

בתוספות בד"ה החרשת וכו' וקשה לר"י דהיכא טענינן לה הכי מספק לאפוקי ממונא וכו' דחזק' גופא איתרעי עכ"ל. ואע"ג דבפ"ק דף י"ב ע"ב הא דקאמר ר"ג נאמנת מסיק הש"ס ללישנא בתרא דטעמא דר"ג משום דאיכא חזקה סבר ר"י עכשיו דהתם שאני משום דאיכא נמי ברי ושמא. ואע"ג דבעלמא בברי ושמא נמי לא מפקינן ממונא אפ"ה כיון דאיכא הכא נמי האי חזקה בהדי ברי ושמא מפקינן ממונא. ולפ"ז מקשה ר"י שפיר דאף דקושיית ר"י היא קושי' המקשה בסמוך אימר דאמר ר"ג אפ"ה קשיא לי' לר"י דלא משני מידי כגון זה פתח פיך לאלם הוא ואמאי הא לא מהני טענתא אלא משום ברי ושמא כן סבר ר"י מעיקרא. ואח"ז כתב ומיהו מצא ראיה לפי' הקונטרס מפ' המדיר וכו' ועכשיו ר"ל דנהי דלעיל דף י"ב הוי ס"ד מעיקרא דטעמא דר"ג משום ברי ושמא מיהו לבתר דדחי דטעמא משום חזקה היינו משום חזקה לחוד וע"ש בחדושינו ובר"פ האשה שנתארמלה כנ"ל לכאורה בשיטת ר"י ותוכן דברי בדיני חזקה כבר הארכתי בכמה מקומות ועוד אבאר בס"פ המדיר בעז"ה ועיין בסמוך:

בא"ד ולר"י נראה לפרש וכו' לפי שבחזקת מ"ע היא. ולפ"ז צ"ל דהא דמשני בגמ' הא ר"ג הא ר"י היינו מאידך מתני' דהיא אומרת מ"ע אני ומשמע ליה הכא דפלוגתא דר"ג ור"י דר"ג סובר מ"ע שכיח ור"י סבר לא שכיח וכ"כ ר"י להדיא בפ"ק דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב ע"ש שהביא ראיה מכאן. אבל אכתי אינו מיושב לפ"ז לשון הגמרא דמקשה אימר דאמר ר"ג היכא דקא טענה וכן ל' התרצן דקאמר כגון זו פתח פיך לאלם ואי משום דבחזקת מ"ע נשאה לא שייך פתחון פה כלל תו קשיא לי נהי דמדרבי יהושע שמעינן דמ"ע לא שכיח כמ"ש ר"י בפ"ק דף י"ב אבל בהא דסובר ר"ג דמ"ע שכיח לא ידענא היכן רמיזא דודאי טעמא דר"ג בהא משום ברי ושמא או משום חזקה ויש ליישב בדוחק לפמ"ש שם בחדושינו אבל לכאורה ר"י לא נחית להכי. לכך נלע"ד שדברי ר"י בכל זה הדיבור אינו אלא לדברי המקשה דלא מסיק אדעתא מלתא דר"ג ור"י וכן מאי דמקשה בתר הכי אימר דאמר ר"ג משמע דלא קשיא ליה אלא רומיא דברייתא אהדדי וקשיא לר"י בלא"ה היאך אתי ליה שפיר האי ברייתא לחוד דאין לה טענת בתולים מ"ט. על זה מפרש ר"י דקסלקא דעתך בחזקת מ"ע נשאה מה שאין כן למסקנא דמייתי פלוגתא דרבן גמליאל ור"י ודאי האי טעמא דטענינן לה כל מאי דאיהו מצי למיטען משום דכגון זה פתח פיך לאלם ולפי זה פי' רש"י ופי' ר"י אחד הן אלא דבמה שכתב רש"י בדברי התרצן דטענינן משארסתני נאנסתי פירש ר"י דטענינן מ"ע היא ולרש"י נמי יש לקיים הגרסא שהביאו התוס' בסמוך ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד וכן נראה דברוב ספרים ל"ג כו' אלא יש להן קנס ותו לא וכו' ולפי' ר"י פריך שפיר עכ"ל. לענ"ד יש לתמוה דא"כ מאי משני הש"ס הא ר"ג והא רבנן ומשמע דיש לה קנס היינו כר"י דוקא דמ"ע לא שכיח אבל לר"ג דשכיח אין לה קנס דבחזקת מ"ע היא א"כ כל הנערות אמאי יש להן קנס הא חבוטי מחבטן ובחזקת מ"ע היא והאיך מפקי' ממונא ואי כדמשני לקמן כולן רואות ומראות לאמן הא פי' ר"י לקמן דאמן מגידות להן ויודעין לטעון וא"כ הכא לענין קנס מאי מהני האי טעמא דברצון אינן רוצין לטעון מ"ע אני להפסיד הקנס וא"כ מ"ש חרשת ושוטה מפקחת מכל זה נראה מבואר דגירסת ר"י נמי כגירסא שלנו ועיקר פירושו אינו אלא לסברת המקשה וכדפרישית אבל לסברת התרצן משום טענה הוא. אלא דאכתי מדמוקמינן לההיא דיש לה טענת בתולים כר"י ולא אמרינן דבחזקת מ"ע נשאה מכאן מוכיח ר"י לעיל דף י"ב דלר' יהושע מיהא ע"כ מ"ע לא שכיח ומל' ר"י שם נמי נראה דגריס יש לה טענת בתולים ע"ש ודו"ק. והתוספות שרצו לפרש דמקנס אבתולים פריך ומשמע דמחלקי בין חרשת ושוטה לשאר נערות לענין קנס צ"ל דכולהו דחבוטי מחבטי מגידות לאמן ויש להן קול משא"כ בהנך וזה דוחק והוא ג"כ דלא כפי' ר"י בסמוך בד"ה כולהו חבוטי ודו"ק:

בא"ד ורשב"א הקשה לפר"י דאמאי לא משני וכו' כר"מ דאמר בפ"ק. פי' דבלא"ה משנינן לעיל הא ר"מ והא רבנן מיהו יש ליישב אליבא דר"י דלא ניחא לאוקמי ההוא דאין להם ט"ב כר"מ מדנקט נמי סומא ור"מ הא פליג בסומא מדוחק לאוקמי תרי תנאי אליבא דר"מ רישא וסיפא ר"מ ומציעתא רבנן. ומ"ש מהרש"ל דקושיית רשב"א עליה דר"י ליתא לפי גרסא שהביאו התוס' דמקנס אבתולים קרמי דבריו ברורין. אלא דאכתי קשיא ליה למהרש"ל דאפילו לפי גרסא שלנו דגרסינן תרוייהו יש להן קנס ויש להן ט"ב נמי לא מקשה הרשב"א מידי דלישני הא ר"מ והא רבנן דסוף סוף תקשי מקנס אבתולה וע"ז כתב מהרש"ל דלהרשב"א לא ס"ל כלל לדמות קנס לבתולה זה ברור בכוונת מהרש"ל ודלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל בדבריו מיהו למאי דפרישית בסמוך בלא"ה הא דמשני הא ר"ג הא ר' יהושע נמי לאו לתרוצי קנס אבתולה קאי לפי פי' ר"י עצמו וכן מ"ש מהרש"ל שר"י מצא הגירסא בספרים כבר הוכחתי בסמוך דר"י גופא לא גריס לה אלא בעלי התוס' האחרונים רצו לפרש כן פי' ר"י וא"כ מקשה הרשב"א שפיר על פי' ר"י בעצמו ודו"ק:

(קונטרס אחרון): רב ששת הא ר"ג הא ר"י. וכתבתי בחיבורי דלפרש"י טענינן משארסה נאנסה ולפר"י טענינן מ"ע והא דלא ניחא לרש"י לפרש משום מ"ע היינו משום דהשתא דלא אסיק אדעתיה דחבוטי מיחבטן ורואה ומגידה לאמה ונמצא דלכאורה מפרש"י מוכח דלמאי דקי"ל כר"ג היינו אף בדלא טענה ברי אלא דחזקת הגוף לחוד מהני להוציא ממון וכמו שהביא ר"י ראיה מפרק המדיר ולפ"ז נ"ל דהא דמסקינן בר"פ האשה שנתארמלה דלר"ג חזקת הגוף לחוד לא מהני היינו בברי וברי שהמוחזק טוען ברי אבל בשמא ושמא מהני כמו בברי ושמא שהמוחזק טוען שמא והמוציא ברי מיהו לפירוש ר"י בשמעתין אין זה מוכרח דאף למאי דפרישית דלפרש"י נמי למסקנא דמוקי לה כר"ג היינו משום דטענינן שמא מ"ע היא אפ"ה איכא למימר דמ"ע ודאי טענה אלימתא היא וקרוב לודאי כיון דאיכא חזקת הגוף וחזקת כשרות והו"ל חזקות דלא איתרעי כלל דמהיכי תיתי נחוש לזנות וחזקה כי האי ודאי עדיף מרובא כדפרישית בכמה דוכתי וא"כ לעולם דשאר חזקת הגוף לחוד לא מהני כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ורובא וחזקה רובא עדיף כ"ש דלא אזלינן נמי בתר חזקה לחוד ונראה דמשום הכי לא רצה ר"י כאן לפרש כפרש"י ומסוגיא דפ' המדיר נמי לא מוכרח כ"כ כמו שביארתי במקומו בפ' המדיר. אמנם לענ"ד נראה עוד דלפרש"י נמי לא פשיטא להכריח מכאן דחזקת הגוף לחוד מהני מדטענינן הכא דמשארסה נאנסה דשאני הכא בחרשת ושוטה שאין להן דעת לטעון א"כ ודאי הב"ד טוענין עבורם דמסתמא משנתארסה נאנסה דהא קי"ל דאזלינן בתר חזקה שהוא קרוב לודאי וא"כ בודאי אילו היה להם פה לטעון היו טוענין כך בברי והכי משמע להדיא מדאמרינן כגון זה פתח פיך לאלם משא"כ בעלמא אפילו בשמא ושמא לעולם לא אזלינן בתר חזקה ולא בתר רובא אם לא היכא שטוען ברי ועיקר הטעם דנהי דחזקה או רובא קרובין לודאי אפ"ה ודאי גמור לא הוי ואין אדם יכול להחזיק בממון חבירו להוציא ממון דאיכא צד ספק והיינו דאמרינן זה כלל גדול בדין המע"ה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י בענין זה ולענ"ד הוא המאושר שבדרכים ובפ' המדיר אבאר עוד בזה:

דף לו עמוד ב

בד"ה אי דקא טעין וכו' קצת קשה לפי' ר"ח וכו' דהו"מ לשנויי הא דקטעין עכ"ל. וביאור קושייתם לפר"י דלעיל דחרשת ושוטה אין להם ט"ב משום דבחזקת מ"ע נינהו משא"כ לפרש"י אין מקום לקושיא זו וא"כ איכא למימר דר"ח מפרש כפרש"י דהא ר"י גופא הביא ראייה לפי' הקונטרס מכ"ש למאי דפרישית לעיל דפירוש ר"י גופא אינו אלא למאי דס"ד מעיקרא ומכ"ש לאותה גירסא שהביאו התוס' לעיל בסמוך דמקנס אבתולים רמי אהדדי א"כ ודאי לא מצי לשנויי הכי דהא מדקתני באידך ברייתא אין להם ט"ב משום דבחזקת מ"ע נינהו וא"כ אמאי קתני בברייתא קמייתא דיש להן קנס. ואפי' לפי גרסת הספרים שלנו אם נאמר דמדמה קנס לבתולים אכתי לא הוי מצי לשנויי הכי דמ"מ תיקשי מקנס מש"ה הוצרך לשנויי הא ר"ג הא ר' יהושע דפליגי אי מ"ע שכיח או לא וכדפרישית וא"כ קושית התוס' אין לה מקום אלא לפר"י וכגרסא שלנו ולא מדמה קנס לבתולים והיינו כפירוש מהרש"ל ז"ל מיהו יש לקיים קושית התוס' לפר"ח אפילו לפרש"י דמשמע להתוס' דהא דקאמר ר' יהושע במשארסתני נאנסתי דאינה נאמנת משום דחזקה גרועה היא דהרי בעולה לפניך וכמו שהקשה ר"י לעיל בסמוך דחזקה דגופא איתרע משא"כ במ"ע מודה ר' יהושע דהאיכא חזקה מעלייתא חזקת הגוף שלא נבעלה וכדפרישית נמי לעיל דף י"ב וי"ג והא דקאמר ר' יהושע במ"ע דאינה נאמנת היינו נמי משום דטענה גרועה היא משום דרואות ומראות לאמן ופוסקות עליהן כמו שפרש"י גופא בסמוך וא"כ בחרשת ושוטה דלא שייך האי טעמא דמגידות לאמן מצי לאוקמי ככ"ע והא דקטעין טענת פ"פ והא דקטעין טענת דמים כנ"ל ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): כולהו נמי חבוטי מיחבטן כולהו רואות ומראות לאמן והוכיחו התוספות בפ"ק בסוגיא דפ"פ דמ"ע שכיח אלא דלעיל בק"א (סימן ל') כתבתי בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דלסומכוס לחוד הוא דאמרינן הכי אבל לרבנן דסומכוס לעולם דמ"ע לא שכיח והביאו ראייה מהירושלמי דריש פרק האשה שנתארמלה וכתבתי שם דמהירושלמי ליכא ראיה כלל ומלבד זה אין שום סברא לומר דפליגי סומכוס ורבנן בסברות הפוכות דאליבא דסומכוס מקשינן בפשיטות כולהו חבוטי מיחבטן והחבטה גורם להיות מ"ע ולרבנן נאמר דלא שכיח כלל ולפ"ז נראה יותר לומר דתלמודא דידן ודאי סובר בפשיטות דמ"ע שכיח דמדסומכוס נשמע לרבנן אלא דהירושלמי דשמעתין לא ניחא ליה בהכי ומש"ה מפרש טעמא דסומכוס בענין אחר דסומא אין לה ט"ב שתולה לומר מצא ואיבד ע"ש. ולפ"ז נראה יותר מה שכתבתי בחיבורי בסוגיא דפ"פ דמה שכתב הר"ן והרב המגיד ז"ל דמ"ע לא שכיח היינו מה"ט גופא כיון דכולהו רואות ומראות לאמן ופוסקים עליהן ויש להן קול וא"כ אותן שאין להן קול ולא נישאו בחזקת מ"ע לא שכיח ובכך יש לפרש ג"כ שיטת הירושלמי דר"פ האשה שנתארמלה אע"פ שאין צורך לכך דבלא"ה פירשתי יפה בפשיטות מ"מ בהכי ניחא לי נמי ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל ממה שהקשה עליו בספר מש"ל דבפ"ק כתב הרמב"ן ז"ל דמ"ע לא שכיח והביא ראיה מהירושלמי וכאן לענין פירושא דשמעתין כתב בחידושיו דטענינן לחרשת ושוטה דמ"ע נינהו ולפמ"ש לא קשה מידי ודו"ק:

ברש"י בד"ה כולהו רואות ומראות לאמן ופוסקות עליהן עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דאכתי כולהו מצי למימר מ"ע אני תחתיך בשלמא לפר"י א"ש דאין ה"נ דאי טענה מהימנא כר"ג והכא בדלא טענה איירי. משא"כ לפרש"י תקשי ואפשר דלא שייך חבוטי מיחבטן אלא בקטנות ממש ואין רגילות להתארס בקטנות ואפשר עוד דמ"ש רש"י ופוסקות עליהן היינו קודם נשואין להוציאן מידי חשד וע"ז כתב רש"י שפיר ואם לא הודיעתו הטעתו לפי שאין מאמין לה עוד ומסתמא בעולה היא והרי הטעתו ובזה נתיישב ג"כ קושיית התוספות אלא דאכתי יש לדקדק לפרש"י מ"ט דר"ג דאמר נאמנת כשאומרת מ"ע אני. ואפשר דסומכוס משמיה דר"מ כר' יהושע ס"ל ור"ג לית ליה כלל האי סברא. ופר"י הוי איפכא דסומכוס ע"כ כר"ג ולא כר"י אלא דאכתי קשה לפרש"י כיון דאוקימנא לתנא קמא דסומכוס דאמר בחרשת ושוטה דאין לה ט"ב כר"ג וא"כ אי ס"ד דסומכוס כר"י אדמפלגי בסומא דאין לה ליפלוג בחרשת ושוטה ולימא דיש לה ט"ב כיון דלפרש"י בחרשת ושוטה לאו בחזקת מ"ע נשאה. והיינו ע"כ דשייך בהו נמי מראות לאמן ואנן נמי לא טענינן להו כיון דלרבי יהושע אינן נאמנות לא בטענת משארסתני נאנסתי ולא בטענת מ"ע הייתי כ"ש דאנן לא טענינן להו ויש ליישב דהא לפרש"י בחרשת ושוטה לאו בחזקת מ"ע נשאה מדאיצטריך לאוקמי כר"ג היינו משום דת"ק דסומכוס לא משמע ליה האי סברא לחלק בין מראות לאמן או לא משא"כ לסומכוס ודאי חרשת ושוטה כסומא דמי כנ"ל ודוק ועי"ל דהא דמקשינן הכא כולהו חבוטי מחבטי לאו בדטענה מ"ע אני איירי דאה"נ דמהימנא כר"ג אלא בדלא טענה מקשה דאנן נטעון. וע"ז משני כולהו רואות ומראות לאמן ולאו דוקא כולהו אלא רובייהו. ומש"ה לא טענינן דהו"ל מלתא דלא שכיחא אבל בדטענה מהימנא. ועי"ל דמהימנא במיגו דמ"ע אני תחתיך אם נאמר דלאח"כ לא שייך לומר דמראות לאמן ופוסקות עליהן כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה ואלו שאין להם קנס וכו' אע"ג דמדאורייתא שבויה לא הוי בחזקת בעולה כו' מ"מ אין לה קנס דמשום גזירה וכו' עכ"ל וזה דוחק. ולא ידענא מאי קשיא להו דנהי דמדאורייתא מותרת לכהונה. היינו משום דאע"ג דרוב גו' אפ"ה המועט מסייע לחזקת היתר ואיכא נמי ברי ושמא ומש"ה מותרת כדאיתא בפ"ק בסוגיא דראוה מדברת ע"ש בתוספות ובחדושינו משא"כ הכא לענין קנס דהרוב מסייע לחזקת ממון ובכה"ג כ"ע מודו דהולכין בממון אחר הרוב ואיתרע לה חזקת שלא נבעלה וכן נראה להדיא מל' רש"י בסמוך בד"ה אלא בתרומה ע"ש וצ"ע:

תוספות בד"ה מ"מ קשיא אליבא דר' יוחנן פריך וכו' אבל לרבה עכ"ל. לכאורה לרבה נמי פריך דהא ודאי ר' יהודה מודה בודאי נבעלה דאין לה קנס ולא אמרינן שלא יהא חוטא נשכר אע"כ דעיקר טעמא דר"י דמשום האי טעמא דשלא יהא חוטא נשכר אמר דיש קנס לשבויה דאינה מחזיקה כ"כ בחששא דנבעלה כמו לרבנן דחיישי בהא טפי לחששא דנבעלה ופטרי ליה מקנס והתם גבי מעיד בה הוי איפכא דר"י מחמיר טפי מדרבנן בחששא דשבויה לשמא נבעלה וכה"ג כתבו התוספות בדוכתי טובא וק"ל:

דף לז עמוד א

בגמרא וסבר ר"י בקדושתה קיימא והתנן הגיורת וכו' וצריכה להמתין. הא דמקשה מהבחנה אע"ג דע"כ רבי יהודה לאו לכל מילי קאמר דבקדושתה קיימא דהא מודה דאסורה לכהונה. אלא משום דהבחנה חששא בעלמא מדרבנן הוא. מש"ה מדמה לה להנך. ומשמע מהכא דאפילו לשמואל בפרק החולץ דמפיק הבחנה מקרא דלזרעך אחריך אפ"ה לא הוה מדאורייתא דאסמכתא בעלמא היא וכ"כ הבית שמואל. או שנאמר דאליבא דרבא בפ' החולץ מקשה דלית ליה דשמואל ועיין בסמוך אבל ליכא למימר דהמקשה דהכא מסברות הפוכות מקשה דמשמע ליה דר' יוסי היינו חכמים דר' יהודה ומיקל בגיורת ושבוי' טפי מדר"י ובמתני' איפכא דא"כ לא הוי משני מידי ודו"ק:

שם ורמי שבויה אשבויה. ולכאורה הסוגיא תמוה דמעיקרא הו"ל לאקשויי מההיא דתנינן תרווייהו גיורת ושבויה ויש לי ליישב דודאי הוי ידע דאיכא לאוקמי בראוה שנבעלה אלא דקשיא ליה מ"ט דר' יוסי ובהא נמי מצינן למימר דר' יוסי לא פליג אלא בהנך דיתרות מבת ג' שנים דהיינו בקטנות דלאו בנות אולודי נינהו ולא גזר ר' יוסי בגיורת ושבויה ומשוחררת קטנה אטו גדולה כמ"ש התוספות והיינו נמי כלישנא קמא דשמואל בפ' ד' אחין מש"ה מייתי מעיקרא מברייתא דגיורת לחוד דמיקל ר' יוסי בגיורת אפילו בגדולה וא"כ מסתמא איירי התם נמי בגדולה ואי ס"ד בראוה שנבעלה תקשי מ"ט דר' יוסי ולא משמע ליה דפליגי ר' יהודה ור' יוסי בגדולה שלא ראוה שנבעלה ובקטנה שראוה שנבעלה דא"כ פליגי בתרתי ועוד לפ"ז לא הו"ל למיתני סתמא כיון דאיכא למיטעי דהכא נמי פליגי אפילו בגדולה דומיא דהאיך דמחמיר ר' יהודה אפילו בלא ראוה ואי איירי התם נמי בראוה ואפ"ה מיקל ר' יוסי כ"ש דקשה מ"ט דרבי יוסי כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה צריכות להמתין וכו' וקשה לר"י ולר"ת וכו' דהא לרבא דמפרש התם עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דלמאי דמשמע להו דבגיורת שייך טפי טעמא דלהבחין בין זרע שנזרע בקדושה מבישראל א"כ מצינן למימר דרבא נמי אית ליה האי טעמא דלהבחין בין זרע שנזרע בקדושה לגבי גיורת והא דאיצטריך התם לטעמיה שמא ישא וכו' היינו משום ישראל דהתם לא משמע ליה האי טעמא דלהבחין וא"כ לכ"ע יש להחמיר בגר טפי מבישראל אלא דלא משמע להו האי סברא משום דרבא גופא מקשה בפ' החולץ אטעמיה דלהבחין מברייתא דגר וגיורת שצריכין להמתין אלמא דלרבא אדרבה בגיורת לא משמע ליה האי טעמא ואף דלכאורה יש לחלק בין גר וגיורת שנתגיירו יחד לגיורת סתמא שרוצה לינשא לישראל דבהאי שייך טפי טעמא דהבחנה דלזרעך אחריך לידע אם נולד מישראל גמור או מעכו"ם גמור מיהו לא משמע להתוספות לחלק בכך ובלא"ה עיקר קושייתם מאינך קושיות והיינו דבתירוצם דאיירי בראוה שנבעלה אתי להו שפיר דמחמיר ר' יהודה בגיורת טפי מבישראל ולא חיישו להאי קושיא דלרבא הוי איפכא אע"כ כדפרישית כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ועוד דשמואל אית ליה סברא איפכא מדר' יהודה עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דאין כאן סברות הפוכות אלא טעמא רבה איכא דבלא"ה לכל הגרסאות ע"כ שמואל אפילו ללישנא קמא אית ליה טעמא דמתהפכת דאל"כ אמאי מיקל בגיורת קטנה טפי מבישראלית הא שמואל גופא אית ליה טעמא דהבחנה בפ' החולץ מלזרעך אחריך וא"כ להאי טעמא אין שום טעם להקל בגיורת טפי אע"כ דס"ל דגיורת מתהפכת או משמשת במוך והא דאוסר שמואל בגיורת גדולה היינו משום דגזר גיורת מזנה אטו ישראלית נשואה כמ"ש התוספות להדיא בספ"ד אחין וכ"ש דאוסר מה"ט במזנה ישראלית אפי' קטנה דגזר אטו גדולה נשואה או שאוסר בגדולה מזנה משום דלית ליה טעמא דמתהפכת אלא טעמא דמשמשת במוך לחוד וגזר קטנה מזנה אטו גדולה מזנה אבל בגיורת דאפילו בגדולה נשואה לא שייך שום חשש דכיון דיהבה דעתה לאגיורי מתהפכת או משמשת במוך ולא מיתסרא אלא משום ישראלית ומש"ה מתיר שמואל בקטנה גיורת דכולי האי לא גזרינן כסברת התוספות שם משא"כ לר' יהודה דלית ליה כלל סברא דמתהפכת כדמסקינן בסמוך ולית ליה נמי דמשמשת במוך וא"כ ודאי לדידיה חמירא גיורת מישראלית משום דלהבחין שייך טפי בגיורת מבישראלית ושמואל גופא נמי אית ליה האי סברא אלא הא דמיקל בגיורת טפי היינו משום דמתהפכת או משמשת במוך ואפשר דאע"ג דטעמא רבה איכא אפ"ה משמע להתוס' דלא שייך פלוגתא בכה"ג שני הפכים בנושא א' בעיקר הדין דשמואל מיקל בקטנה גיורת טפי מקטנה ישראלית ולר' יהודה איפכא משא"כ בסמוך דמסקו התוספות דללישנא בתרא דספ"ד אחין אע"ג דהוי שמואל איפכא מדרבי יהודה לא איכפת לן היינו משום דהתם אין ההפכים בנושא א' אלא דשמואל מיקל בגיורת גדולה טפי מבישראלית ור"י מחמיר בגיורת קטנה טפי מבישראלית כנ"ל ודו"ק. ועי"ל דהתוספות דהכא לא ס"ל כסברת התוספות דספ"ד אחין דשמואל ס"ל דמתהפכת וגזר בגדולה גיורת אטו ישראלית דמנ"ל האי גזירה והוי דלא כמאן דהא ר' יוסי ודאי לא גזר דמתיר להדיא בגיורת גדולה ור' יהודה נמי דאוסר לאו משום גזירה אסר לה אלא מדינא דלית ליה טעמא דמתהפכת ומש"ה משמע להו הכא דשמואל דאוסר ללישנא קמא בגדולה היינו משום דלית ליה מתהפכת ואפ"ה שרי בקטנה משום דהבחנה דגיורת קיל ליה טפי מהבחנה דישראלית והיינו כי קושיא דרבא בפרק החולץ ובזה נתיישב ג"כ דמקשה מגר וגיורת ונהי דמשנינן דשייך בה נמי הבחנה אכתי קילא מהבחנת ישראלית וא"כ מקשו שפיר דלר' יהודה איפכא וזה נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ומיהו למאי דמוקי להך דהכא בראוה שנבעלה א"ש וכו' עכ"ל. משמע מדבריהם דמילתא דשמואל בספ"ד אחין איכא לאוקמי דוקא בלא ראוה שנבעלה וכן נראה באמת שם בל' רש"י אלא דקשיא לי א"כ ללישנא בתרא דהתם דמתיר שמואל אפילו בגיורת גדולה ומקשינן התם דגיורת ושפחה גדולה דשכיח בה זנות ליגזור ומסקינן הוא דאמר כרבי יוסי ומסקינן דהיינו משום דמשמשת במוך ואמאי לא מוקי מילתא דשמואל ככ"ע והא דשרי בגיורת ושפחה גדולה היינו בלא ראוה שנבעלה דאיכא חשש טובא שמא לא נבעלה כלל ואם תמצא לומר שנבעלה שמא לא נתעברה ובכה"ג לא אשכחן מאן דאסר למסקנא דהכא דר' יהודה ור' יוסי בראוה שנבעלה איירי ומדמקשינן נמי אי הכי מ"ט דר' יוסי משמע להדיא דבלא ראוה שנבעלה הוי אתי ליה שפיר. אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא התם דשמואל אפי' בראוה שנבעלה איירי דומיא דישראלית דאיירי התם א"כ ה"ה ללישנא קמא צריך לפרש כן ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ומיהו בזנות ודאי פליג עד כאן לשונם. פירוש דשמואל פליג אדרבי יוסי דרבי יוסי מתיר בזנות אפילו גדולה ושמואל אוסר בגדולה ומתיר בקטנה ללישנא בתרא והטעם נראה לי דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דאוסר באנוסה ומפותה משום דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה והא דשרי שמואל בגיורת אפילו גדולה היינו משום דמשמשת במוך ובהא ס"ל כר' יוסי כיון דר"י אית ליה דמתהפכת כ"ש דאית ליה דמשמשת במוך כנ"ל ועיין בסמוך ומה שהקשה מהרש"א דר' יוסי ור' מאיר פליגי בסברות הפוכות. נלע"ד דלק"מ דהא כתבו התוספות דלפי לשון אחרון אע"ג דשמואל איפכא מדר' יהודה לא איכפת לן והיינו ע"כ כדפרישית דאע"ג דהוי סברות הפוכות בחד עניינא דר' יהודה מחמיר בגיורת קטנה טפי מבישראלית ושמואל מיקל בגיורת גדולה טפי מישראלית אפ"ה לא מיקרי סברות הפוכות דהתם בגדולה והכא בקטנה וכו' דהכא לר' יוסי ולר"מ לא מיקרי סברות הפוכות דהתם בנשואין והכא בזנות והו"ל תרי עניני ותרי טעמי כן נראה לי נכון ודו"ק:

בגמרא ואידך חיישינן שמא לא נתהפכה יפה יפה. וקשיא לי אמאי איצטריך להאי טעמא הכא ובספ"ד אחין ובפשיטות הו"מ למימר דטעמא דר' יהודא דגזר זנות אטו נשואין כדאמרינן התם לשמואל ללישנא בתרא וכפרש"י שם והוא מוכרח ואי משום דאוסר ר' יהודא בגיורת התם נמי מצינן למימר טעמא דר"י משום דגזר גיורת אטו ישראלית נשואה כמ"ש התוספות שם לשמואל בלישנא קמא ובהכי הוי א"ש טובא מילתא דשמואל בלישנא בתרא דבגיורת ס"ל לגמרי כר' יוסי דלא גזרינן גיורת אטו ישראלית ובזנות ס"ל כרבי יהודא דגזרינן בישראלית גופא זנות אטו נשואין משא"כ בגיורת אפילו נשואה נמי מתהפכת ומשמשת במוך דדעתה לאיגיורי. מיהו לגירסת הספרים שלנו דר' יהודא אוסר בגיורת קטנה א"כ לא משמע לתלמודא לגזור כולי האי גיורת קטנה מזנה אטו ישראלית גדולה נשואה ועוד תקשי מאי טעמא דרבי יהודא דמחמיר בקטנה גיורת טפי מישראלית קטנה נהי דהבחנה שייך טפי בגיורת אכתי לא שייך טעמא דהבחנה כלל בגיורת דמתהפכת אלא משום גזירה דישראלית. אלא על כרחך דרבי יהודא לית ליה טעמא דמתהפכת כלל והשתא אתי שפיר מילתא דרבי יוסי בכולהו והא דמחמיר בגיורת קטנה טפי מישראלית היינו משום דהבחנה שייך בה טפי ולא הוי נמי סברות הפוכות מדשמואל כיון דתרי טעמי נינהו וכדפרישית:

תוס' בד"ה אמר רבה כו' אליבא דר' יוחנן משני דלדידיה כו' עכ"ל. פי' דלרבה גופא איכא לאוקמי פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי בלא ראוה שנבעלה מש"ה מתיר ר' יוסי בגיורת למאי דלא מסיק אדעתיה עכשיו ברייתא דאנוסה וכמ"ש התוספות בסמוך אלא דעיקר דברי התוספות צריכין לי עיון דלפמ"ש בסמוך בד"ה צריכות דלמאי דמסקינן הכא בראוה שנבעלה א"ש וע"כ היינו דמוקמינן לשמואל בלא ראוה שנבעלה ואפ"ה מקשינן התם בפשיטות אמילתא דשמואל גיורת ושפחה דשכיח בהו זנות לגזור אלמא דסובר הש"ס בפשיטות דלא ראוה דגיורת לענין הבחנה הו"ל כראוה שנבעלה ומש"ה מוקמינן התם לשמואל כר' יוסי ואיצטריך ליה לרבה לאוקמי התם מילתא דרבי יוסי מהאי טעמא דמשמשת במוך וא"כ בלא"ה רבה גופא הוצרך לאוקמי בהאי טעמא דלא תקשי עלה כדמקשינן התם לשמואל אלא דהאי מקשה דהכא אי הכי מ"ט דר' יוסי למאי דלא סליק אדעתא טעמא דמשמשת במוך ע"כ הוי סבר דבלא ראוה שנבעלה מיקל ר' יוסי לענין הבחנה משא"כ רבה גופא סובר דאין להקל דהא ודאי ר' יוסי כחכמים דמתני' ס"ל דאפילו שבויה לאו בקדושתה קיימא אפי' לענין קנס ותרומה לרבנן וצ"ע. מיהו הטור א"ע סי' י"ג מביא שתי דיעות לענין שבוייה ע"ש:

בגמרא וצריכא דאי אשמעינן מיתה וממון הו"א משום דאיכא איבוד נשמה. קשיא לי הא מרבינן לעיל חייבי מיתות שוגגין לפטורא מדתנא דבי חזקיה אע"ג דליכא איבוד נשמה ויש ליישב ואין להאריך דבלא"ה נראה דהאי צריכותא לרווחא דמילתא איתמר לא מיבעיא לר' יוחנן דחייבי מיתות שוגגין פטורים וחייבי מלקות שוגגין חייבין א"כ שפיר איצטריכו תרוייהו כיון דלקושטא דמילתא לאו כי הדדי נינהו אלא אפי' לר"ל נמי ע"כ מיהא איצטריך כדי רשעתו לרבנן נמי למיתה ומלקות כמ"ש התוספות בסמוך ועוד איצטריך נמי כדי רשעתו לעדים זוממין גופא דאיתרבו לתשלומין וכן חובל ואיצטריך קרא לפוטרן ממלקות דהא מילתא לא שייך למילף כלל ממיתה וממון וכ"ש למ"ד מלקות חמיר איצטריך קרא כדי רשעתו דלא נימא איתגורי איתגר וכמ"ש בכל זה באריכות לעיל בכמה דוכתי ובהא נתיישבה ג"כ קושית התוס' כאן אמאי לא ילפינן רשע רשע דאכתי איצטריך כדי רשעתו להנך תרי גווני דפרישית וק"ל:

דף לז עמוד ב

בתוספות בד"ה לא תשקול וכו' קשה לרשב"א דלמה לי קרא מדתנא דב"ח נפקא וכו'. ולולי דבריהם היה נ"ל דאי לאו האי קרא לענין חייבי גליות ה"א דהאי קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות אפקיה מהיקשא דבהדיא משמע דדוקא לאשר הוא רשע למות לא תקחו כופר אבל אתה לוקח כופר למי שאינו רשע למות כי היכי דדרשינן כה"ג לענין ראשי איברים שאינן חוזרין ואי משום דחייבי גלויות איתקוש לחייבי מיתות בג"ש דרוצח רוצח א"כ עדיפא הו"ל לתוספות לאקשויי מהאי ג"ש. אע"כ דאכתי איכא למימר דפשטא דקרא אפקא מכולהו אלא הא דמקשינן הכא תרי קראי ל"ל היינו למאי דס"ד דחייבי גליות יש ללמוד בק"ו מחייבי מיתות ולפום האי סברא ליכא פשטא דקרא להכי כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה יכול אף בידי אדם כן יש תימה דהיכי בעי למילף וכו' ולענ"ד נראה דהא דקאמר ר' ישמעאל לפי שמצינו לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דאשכחן מיהא דשייך חיוב ממון בשביל אדם הנהרג שיותן ליורשים דאע"ג דשייך נמי מיתה בידי שמים לבעלים על רציחת שורו אפ"ה אקיל רחמנא לגביה שיפדה בממון וכיון דאשכחן כה"ג דאקיל רחמנא על המחוייב מיתה וחס על יורשי המת א"כ סד"א דמדאיצטריך קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח לאפוקי מהנך סברות א"כ איכא לאוקמי קרא דלא תקחו כופר בדדמי דוקא להרגו דרך עליה כנ"ל ומורי זקיני בס' מג"ש האריך בזה:

בגמרא ואין לי אלא מיתות חמורות וכו' מיתות קלות מניין ת"ל כל חרם. וקשיא לי כיון דאיצטריכו כל הני קראי דלא תשקול מיניה ממון ונפטריה לענין חייבי מיתות חמורות ומיתות קלות ולענין גלות א"כ אכתי בחייבי מלקות מנא לן דלא נישקול מיניה ממון וניפטריה דהא מכדי רשעתו לא ילפינן אלא דלא לעביד תרתי ומדסמיך ליה ארבעים יכנו נמי ליכא למילף דלמא אי בעי האי יהיב וכו' ונהי שכתבתי לעיל דף ל"ב ול"ג בזה אכתי אינו מוכרח. וצריך לומר דילפינן רשע רשע חייבי מלקות מחייבי מיתות כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ה דכ"ע אית להו האי ג"ש אלא שכתבו שם דר' יוחנן ורבא לא משמע להו האי ג"ש לענין ממון היינו לפטור מממון כמ"ש שם דבהא לא איירי קרא משא"כ לענין דלא מיפטר ע"י ממון ממלקות שייך שפיר האי ג"ש כי היכי דלא מיפטר ממיתה ע"י ממון ואדרבא עיקר ג"ש דרשע רשע כתיב בקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. והתם נמי סמוך לכדי רשעתו כתיב והיה אם בן הכות הרשע דמהכא ילפינן הג"ש כנ"ל נכון. אלא דלפ"ז קשיא לי אמאי איצטריך קרא דלא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו ואמאי לא ילפינן בג"ש מחייבי מיתות דכ"ע אית להו ג"ש דרוצח רוצח. ובשלמא לר' יוחנן ורבא א"ל דאיצטריך קרא בחייבי גלות דלא נעביד תרתי דכה"ג לא שייך ג"ש כסברת התוס' דף ל"ה אבל לאביי אליבא דר"ל דשייך ג"ש בכה"ג לענין מלקות א"כ לענין גלות נמי נילף בג"ש וקרא ל"ל. ויש ליישב לפמ"ש דסד"א דפשטא דקרא דאשר הוא רשע למות ממעט חייבי גלות דכתיב בהאי פרשה וכי היכי דלא נימא דחייבי גלות נמי בכלל לנפש רוצח הוא דהא חייב גלות נמי רוצח מקרי להכי כתיב אשר הוא רשע למות למעוטי משא"כ לענין חייבי מלקות לא שייך לומר כן כיון דעיקר ג"ש בהכי איירי כדפרישית כנ"ל ודו"ק:

שם ולאו ממילא מלא תקחו כופר שמעת מינה לא תשקול מיניה ממונא ותפטרי' כבר קדמני מורי זקיני בס' מג"ש דלישנא דלאו ממילא ש"מ משמע דעיקר קושיא ארוצח גופא קאי דהיינו מיתות קלות וכפרש"י וכן נראה מל' הרא"ה ז"ל אמנם אוסיף נופך משלי דלפי שיטתינו נדרש כמין חומר ויתיישב קושיית התוס' לפמ"ש דעיקר קרא דחרם לא יפדה בלא"ה לא איצטריך אלא לבתר דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח והאי נפש רוצח מיעוטא משמע כדדרשינן בפ' החובל לענין ראשי איברים מיהו אי לאו חרם לא יפדה הוי דרשינן מיעוטא דלנפש רוצח כפשטא לגמרי דוקא לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לא תקחו כופר אבל אתה לוקח כופר לשאר חייבי מיתות כיון דאשכחן כופר בחייבי מיתות בידי שמים אלמא דסברא הוא דאקיל רחמנא בחייבי מיתות מש"ה איצטריך קרא דחרם לא יפדה לרבות שאר חייבי מיתות וא"כ לא שייך להקשות אקרא דחרם לא יפדה ל"ל מלא תקחו כופר נפקא דאדרבא מש"ה איצטריך אלא עיקר קושיית הגמרא אריבויא דכל חרם לרבות מיתות קלות דומיא דרוצח ע"ז מקשו שפיר האיך קאמר אין לי אלא מיתות חמורות מיתות קלות מנין אדרבא קלות הוי דומיא דרוצח ואיפכא אית לן למימר דלא תקחו כופר לנפש רוצח לגופא איצטריך דאפי' לנפש רוצח ודכוותה דקלות נינהו אפ"ה לא תקחו כופר כנ"ל נכון בעזה"י לפי פשט השמועה וליישב קושית התוס' ודו"ק:

דף לח עמוד א

בתוספות בד"ה אבל סומא וכו' קשה לרשב"א וכו' עכ"ל. גם בזה כבר קדמני מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש דרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב דאיצטריך חד מהני קראי וכו' וכוונתו דאיכא למימר איפכא ודאי קרא דכל חרם לא יפדה מלפטרו ממיתה איירי ע"י פדיון אלא קרא דלא תקחו כופר איצטריך לסימא את עינו והרגו בדבר אחר דלא נעביד תרתי דמלא יהיה אסון לא שמעינן וכ"כ מהר"מ מלובלין בחדושיו אבל לתוספות לא משמע להו הכי מלישנא דגמרא. לכך הוצרך הרשב"א לפרש בע"א ולדבריו ודאי קשה דבפשיטות הו"מ לשנויי דר' חנניא ב"ע לית ליה דתנא דב"ח כר' ישמעאל ותנא דב"ח ס"ל כת"ק דר"ח ב"ע וכמ"ש מהרש"א ז"ל וצ"ע:

בד"ה הא נמי וכו' וא"ת והא מילתא נמי וכו' דמה מכה בהמה לא חלקת עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטותא דהא במכה בהמה גופא לא אשכחן דמיחייב בממון היכא שנתחייבה מיתה מצד אחר כדאמרינן לעיל דלמא בשבת כתיב ומשנינן לא ס"ד אלמא דהא דמכה בהמה ישלמנה ולא חלקת לא איירי אלא בענין אחד דל"ש בבהמה מיתה וממון בענין אחד לגמרי ומשני מיני חיובים לא איירי כ"ש דלא שייך בהאי הקישא סימא עינו והרגו בדבר אחר דשני עניינים ושני חיובים הם כנ"ל נכון:

בד"ה א"ר אשי איצטריך וכו' תימא דמשמע וכו' ולעיל פטר אביי זר שאכל תרומה וקרע שיראין עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות אליבא דאביי ודאי יש לפטור בכה"ג כיון דאית ליה לעיל דף ל"ה ג"ש דרשע רשע נמי לענין ממון וא"כ כיון דבחייבי מלקות ודאי פטור בכה"ג מכדי רשעתו דכתיב בעדים זוממין שהעידו בבן גרושה כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ב בד"ה דאין לוקה דמה"ט ע"כ מקרא מלא דיבר דהא לא אשכחן בבן גרושה חיוב ממון אע"כ דממון אחר שנתחייב בשעה שהעידו פטריה רחמנא מממון וא"כ ילפינן בג"ש דרשע רשע חייבי מיתות מחייבי מלקות והא דאמר רמי בר חמא הכא דאיצטריך קרא לסימא עינו והרגו בדבר אחר היינו משום דלית ליה ג"ש דרשע רשע לענין פטור ממון. וא"כ איכא למימר נהי דבחייבי מלקות פטור כה"ג אפ"ה לא ידעינן בחייבי מיתות כה"ג דהא עבדינן לעיל צריכותא כנ"ל ליישב כל קושית התוספות בזה הדיבור ודו"ק:

בגמרא סד"א חידוש הוא שחדשה התורה בקנס וכו' ויש להקשות א"כ לת"ק דרבי חנניא ב"ע הא מילתא מנ"ל ויש ליישב דס"ל עדים זוממין קנסא ואפ"ה כתיב כדי רשעתו אלמא דאין חילוק בין ממון לקנס בזה וממילא דה"ה וכ"ש לחייבי מיתות דגילוי מילתא בעלמא הוא. ועוד מצינו למימר דר"ח ב"ע דאיצטריך קרא להכי היינו משום דס"ל כר"מ דמחלק בין ממון וקנס לענין מלקות אבל לת"ק דר"ח ב"ע דלית ליה דר"מ לא איצטריך קרא כנ"ל ובזה נתיישב' ג"כ קושיית התוספות בד"ה סד"א ודו"ק:

במשנה נערה שנתארסה ונתגרשה ר' יוסי הגלילי אומר אין לה קנס ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה. וכתב הרמב"ם דבושת ופגם מיהא ודאי לאביה דלא גרע משאר חבלות והרא"ש ז"ל כתב דבושת ופגם איתקש להדדי דלמי שזה ניתן זה ניתן וכ"נ מל' התוספות לקמן בשמעתין ד"ה יש בגר ובר"פ נערה שנתפתתה ונראה דכל זה דווקא אליבא דר"ע משא"כ לר"י הגלילי דאמר אין לה קנס כלל מודה מיהא בבושת ופגם דלאבי' דהא לכ"ע לא איתקש בשת ופגם לקנס אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן אבל לא למיפטר לגמרי כמ"ש התוס' לקמן ועמ"ש בזה בסמוך ולקמן במשנה דיתומה שנתארסה:

בגמרא מ"ט דר"י הגלילי אמר קרא אשר לא אורסה הא אורסה אין לה קנס. וקשיא לי אכתי לר"י הגלילי ל"ל דכתב רחמנא תרי זימני אשר לא אורסה חדא באונס וחדא במפותה דבחדא סגי ונהי דאונס ומפתה בכה"ג לא ילפי מהדדי בבנין אב משום דאיכא שום פירכא אכתי אית ליה לר"י הגלילי ג"ש דבתולה לקמן בשמעתין וכדאיתא נמי בריש פרקין ועיין בחדושינו שם דאליבא דר"י הגלילי איירי א"כ הא קי"ל אין ג"ש למחצה. ונלע"ד דטעמא דר"י דאמר אין לה כלל נמי מהכא דאי כתב חדא הו"א דלעצמה ואשמעינן אידך קרא דאין לה כלום וכמו שיתבאר בסמוך בשם הספרי ותדע דהכי הוא דהא בריש פרקין דיליף ר"פ מבתולה בתולות הבתולות והיינו תלתא דכתיבי במפתה כפרש"י ותוס' שם. ואמאי לא דריש נמי בתולה דכתיב באונס דהא ע"כ לגופיה לא איצטריך דע"כ אית לן ג"ש כמבואר שם בחדושינו וכמו שאפרש בסמוך בל' התוס' בד"ה אימא בתולה וכו' אע"כ כדפרישית דלמעט בתולה ולא בעולה נמי צריכי תרי קראי לאשמעינן דאין לה כלום דמחדא הו"א לעצמה כנ"ל ועיין בסמוך:

שם אלא מעתה נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה ה"נ דלעצמה. ולכאורה מבוגרת לק"מ דהתם ע"כ לגמרי ממעט לה דאי לאשמעינן דלעצמה ל"ל קרא פשיטא דבוגרת יצאה מרשות אביה לגמרי לכל מילי כ"ש לקנס שאין לאביה זכות בה כדאיתא בריש פרק נערה וליכא למימר דאה"נ דקשיא ליה כיון דבע"כ בבוגרת ובעולה לגמרי ממעט ה"נ בנתארסה ונתגרשה דהא כולהו כהדדי ממעט להו ליתא דלפ"ז לא הוי משני מידי. ובלא"ה נמי קשיא לי אהא דמשני ההיא מיבעיא ליה לכדתניא ותיפוק ליה דבלא"ה איצטריך אשר לא אורסה לאשמעינן דלעצמה ולכאורה היה נ"ל בזה דבשלמא בתולה ולא בעולה כיון דלא איצטריך אלא למעוטי אית לן למימר דמסתמא לגמרי ממעט לה דומיא דבוגרת משא"כ אשר לא אורסה דאיצטריך לג"ש אלא דבעינן לקיומי נמי פשטא דקרא מסתיין למימר דלעצמה אלא מלבד שזה דוחק יש להקשות נמי דאכתי לא משני מידי דהיא גופא תיקשי מנ"ל לר"ע דמתני' לדרוש אשר לא אורסה לג"ש דלמא אתא לאשמעינן דאין לה כלום דומיא דבתולה ולא בעולה כמו שהקשו התוס' בד"ה ואימא כו' ולשיטתינו דבסמוך נתיישב דהכי מקשה אלא מעתה נערה ולא בוגרת דאע"ג דלא כתיב אלא חד זימנא אפ"ה אין לה כלום משום דלעצמה לא איצטריך וכה"ג בתולה ולא בעולה נמי לא אמרינן דלעצמה דאכתי ל"ל תרי קראי באונס ובמפתה דבחדא סגי כדפרישית אע"כ דאיצטריך תרי קראי לאשמעינן דאין לה כלום א"כ באשר לא אורסה נמי היאך קאמר דנתארסה ונתגרשה לעצמה דא"כ תרי זימני אשר לא אורסה ל"ל וע"ז משני שפיר ההיא מיבעי ליה לכדתניא והיינו לגזירה שוה ומש"ה שפיר איצטריכו תרי קראי לג"ש ולעולם דלעצמה משא"כ בעולה ע"כ לגמרי ממעט מדכתיבי תרי מיעוטי כנ"ל נכון בעזה"י ועיין בסמוך. ואחר שכתבתי כל זה ראיתי בילקוט בשם ספרי דמדכתיב תרי זמני אשר לא אורסה ילפינן דאין לה כלום ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדרך האמת:

שם ר"ע אומר יש לה קנס וקנסה לאביה והדין נותן וכו' מה כסף קדושיה אע"פ שנתארסה ונתגרשה לאביה ופרש"י דהא גבי קידושין לא כתיב אשר לא אורסה עכ"ל. והסוגיא תמוה דלא אשכחן כה"ג דעוקר פשטא דקרא במידי דכתיב ותליא לה במאי דלא כתיב ואדרבא איפכא הוי לן למימר דילפינן כסף קדושין מקנס. ותו קשיא לי דהא לקמן דף מ"ו ע"ב בעיקר כסף קדושין דלאבי' אמרינן התם דממונא מקנסא לא ילפינן ואם כן ה"ה איפכא. והנלע"ד דהא דקאמר ר"ע והדין נותן לאו מילף הוא אלא ה"ק ליה לר"י הגלילי והדין נותן דהא מודית לי בכסף קדושין וע"כ משום ילפותא וא"כ דכסף קדושין לאביה ע"כ יכול לקדשה לכל מי שירצה כדאמרינן לקמן דף מ"ו ע"ב השתא אביה מקבל קדושין ואיהי שקלא כספא דהא בהא תליא וכמו שאבאר שם בעזה"י. ולפ"ז מודית לי נמי דבושת ופגם לאביה כדפרישית במתני' דהא יכול לביישה ולמוסרה נמי עכשיו לאחר שנתארסה ונתגרשה למנוול ולמוכה שחין כדאיתא לקמן דבושת פגם לאביה מהאי טעמא וכיון דמודית לי דבושת ופגם לאביה ע"כ כסף קנסה נמי לאביה דהא איתקש בושת ופגם לקנס דלמי שזה ניתן זה ניתן כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

שם והדין נותן וכו' א"כ מה ת"ל אשר לא אורסה מופנה וכו'. ויש לתמוה טובא דלכאורה נראה ברור דלא שייך האי ילפותא והדין נותן אלא לענין דזכותא שיש לה בקנס הוא לאביה משא"כ לענין עיקרא דדינא אם חייב הלה בקנס בנערה שנתארסה ונתגרשה או דנימא שהתורה פטרתו לגמרי. הא מילתא לא שייך למילף מכסף קדושין בשום ענין ותדע דאלת"ה א"כ בעולה נמי נילף מהאי דינא וא"כ מאי מהדר ליה ר"ע לר"י הגלילי דקאמר אין לה כלום ומאי קאמר נמי א"כ מה ת"ל אשר לא אורסה דהאיכא לאוקמי שפיר כפשטא דקרא דאין לה כלום. ובלא"ה נמי קשה מ"ש בעולה מנתארסה ונתגרשה דבעולה נמי כסף קדושין לאביה:

אמנם למאי דפרישית בשיטת שמועתינו א"ש דר"י הגלילי גופא לא קאמר דאין לה כלום אלא מדכתיב תרי זימני אשר לא אורסה כדפרישית וע"ז מהדר ליה ר"ע שפיר להיפך דאי ס"ד כדקאמרת דאין לה כלום לכתוב חד ואנא ידענא דאין לה כלום דהא לעצמה ליכא למימר בשום ענין דהדין נותן דאם יש לה קנס הוא לאביה והיינו כדפרישית דהא ע"כ בושת ופגם ודאי לאביה כיון דכסף קדושין שלו ויכול למוסרה למנוול ולמוכה שחין. וכיון דבושת ופגם ע"כ לאביה קנסא נמי לאביה דאיתקשו להדדי למי שזה ניתן זה ניתן וא"כ מה ת"ל אשר לא אורסה תרי זימני דבחדא סגי אע"כ דמופנה לג"ש והשתא אית לן למימר טפי דתרוויהו לג"ש וא"כ קרינן ביה אשר לא אורסה לקיים פשטא דקרא כדלקמן במסקנא משא"כ בבעולה לא שייך האי מילתא דר"ע כלל לומר שיהא לה קנס וקנסה לאביה דא"כ מיעקרא לפשטא דקרא לגמרי. אע"כ דאין לה כלום. ואי תיקשי א"כ תרי זימני בתולה ל"ל דמחדא נמי ידעינן דאין לה כלום דאי ס"ד דאית לה הוי לאביה מהאי דינא דכסף קדושין. איברא דלק"מ דהא בלא"ה אייתרא לה נמי אידך קרא דהבתולה דמפיק ליה ר"י הגלילי לג"ש ולר"ע לא איצטריך אע"כ כמ"ש רבינו אהרן הלוי בריש פרקין דר"ע לא דריש לה"א דהבתולה וא"כ לא דריש נמי לה"א דהנערה ומיבעיא ליה בתולה יתירא דנדרוש חד לחייבי לאוין או עשה וחד לחייבי כריתות כדאיתא ריש פירקין ועמ"ש בחדושינו ובהרא"ה ז"ל ודו"ק:

דף לח עמוד ב

בגמרא אימא בתולה לג"ש ואשר לא אורסה לגופיה ופרש"י ויהא קנס לבעולה. ולכאורה לר"ע דברייתא לא שייך להקשות כן דהא אם יהיה לבעולה קנס יהיה לאביה מהאי דינא גופא דכסף קדושין וא"כ עקרת לפשטא דקרא לגמרי משא"כ באשר לא אורסה לא עקרינן מפשטא לגמרי דקרינן ביה אשר לא ארוסה כדמסיק אע"כ דאדר"ע דמתני' מקשה מאי חזית כנ"ל:

בתוספות בד"ה אימא בתולה לג"ש תימא דתקשי ליה אימא תרוייהו לגופא עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות לפמ"ש בריש פרקין דע"כ איכא ג"ש מפתה לאונס. דאל"כ לא איצטריך שום ריבוי דהבתולות במפתה לרבויי חייבי לאוין וחייבי כריתות לאפוקי מדרשא דולו תהיה לאשה. הא לא כתיב אלא באונס אע"כ דאיכא שום ג"ש אונס למפתה ומש"ה איצטריך לרבויי חייבי לאוין כנ"ל נכון ואף למאי דפרישית בסמוך דלא דריש ה"א דהבתולה וא"כ ליכא במפותה אלא תרי קראי נמי ל"ל דליכא ג"ש ואיצטריכו הני קראי לאשמעי' דאין לה כלום דמחד ה"א דלעצמה. דהא במפתה לא שייך לעצמה דאכתי אין לה כלום דהא מחלה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לא אתיא ג"ש וכו' וחד מתרווייהו לאפנויי א"נ לא מופנה ליכא למיפרך מידי עכ"ל. נראה דמספקא ליה אי איצטריכו תרי קראי להכי חדא באונס וחדא במפתה משום דודאי איכא שום פירכא. או דלמא דנהי דבעיקר מילתא איכא פירכא מ"מ לענין זכות אביה בקנס דנתארסה ונתגרשה אפשר דגילוי מילתא בעלמא הוא וילפינן קנסא מקנסא ואע"ג דבמוציא ש"ר דהוי נמי קנסא לא ממעטינן נתארסה ונתגרשה דלמא שאני התם דחידוש הוא שהאב זוכה בקנס אע"ג דעכשיו נשואה היא כן נראה לי וק"ל:

שם בגמ' ולרבה דאמר חידוש הוא מאי איכא למימר. וליכא למימר דאפ"ה גזירת הכתוב הוא דבא על נערה המאורסה פטור מקנס דא"כ נילף מיניה בעלמא דכל חייבי מיתות פטורין מקנס. דהאי קרא דאשר לא אורסה אפקא מסברא דחידוש כנ"ל אלא דלפמ"ש לעיל דהא דהדין נותן היינו מבושת ופגם א"כ מאי מקשה הכא. לימא דהכי דרשינן אשר לא ארוסה לאביה הא ארוסה לעצמה דהא לא שייך הכא למי שזה ניתן כו' כיון דליכא הכא בושת ופגם דבת סקילה היא. אלא קנס לחוד הוי חידוש וצ"ע ודוק:

בתוספו' בד"ה ארוסה בת סקילה היא. וא"ת מאי קשיא ליה וכו' כ"ש דניחא טפי דג"ש מופנה עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל משום דליהוי מופנה לא הוי איצטריך למיכתב תרי זימני אשר לא אורסה אלא הו"ל למיכתב חד נערה במפותה דלא כתיב ביה כלל והוי דרשינן שפיר ג"ש נערה נערה אע"כ דאיצטריך נמי קצת לגופא:

בגמרא אמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה וכו' לעיל בריש פרקין משמע להדיא דמקרא יתירא קדריש ואע"ג דאיצטריך לאבי הנערה למידרש מיניה לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת דלעצמה. נראה דלאביי לא איצטריך קרא להכי דאפי' אי הוי כתיב ונתן לאביה שפיר שמעינן להא מילתא דלא זיכתה התורה לאב אלא משעת נתינה דהיינו העמדה בדין וכדפרישית בריש פרק נערה בשם הרא"ה ז"ל והיינו דקשיא להו עשרין ותרתין שנין בר"פ נערה בטעמא דרבי שמעון ולא משמע להו למדרש ונתן לשעת נתינה. משא"כ לרבא דיליף התם טעמא דר"ש מונתן היינו שעת נתינה תו לא משמע ליה דלידרשו רבנן ונתן אהעמדה בדין וא"כ איצטריך ליה קרא למידרש לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת והיינו דמספקא ליה במילתא דאביי ובסמוך אפרש בענין אחר:

בתוספות בד"ה יש בגר בקבר וא"ת וכו' הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדאמרינן ריש פרק נערה עכ"ל. ואע"ג דמגופא דמתני' דקתני לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה לא מוכח מידי דהתם טעמא אחרינא איכא דהנערה גופא יש לה יד אפילו בחיי אביה אלא דיד אביה עדיפא מידה וכשמת אביה ידה במקומה דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו כפרש"י בר"פ נערה וכמ"ש שם בחדושינו אלא דאכתי מסוגיא דשמעתין דהתם דקאמר כי קאמר ממונא הוי להוריש לבניו משמע דקנס אין מוריש לר"ש כשעמד בדין. וממילא דה"ה לרבנן כשלא עמד ומה"ט גופא פסיקא להו בסמוך דמקשו מההיא דמרובה משום דמסוגיא דר"פ נערה משמע לרבנן אין לחלק בין קנס דנערה לשאר קנסות ועוד אבאר בזה בסמוך:

בא"ד ובסמוך נמי אמר וכו' ואין אדם מוריש קנס עכ"ל. ולכאורה היה אפשר ליישב קושיא זו דלמאי דבעי לאוקמי איבעיא דרבא אי יש בגר בקבר לענין דמספקא ליה אי דאבוה הוי או דבנה הוי שייכא אפילו באונס אי אמרינן דאדם מוריש קנס לבניו משא"כ לבתר דמסקינן דא"א לאוקמי איבעיא דרבא בכה"ג כיון דלא מיעברא וע"כ צריך לאוקמי איבעיא דרבא לענין אי פקע אב שפיר מצינן לאוקמי איבעיא דרבא במפותה לחוד ומש"ה פקע אב לגמרי דאי יש בגר בקבר ודידה הוי א"כ הא מחלה מעיקרא ותו לא זכה האב אפילו בתורת ירושה. אלא דמלשון הר"ן נראה דבכה"ג לא מהני מחילה דידה משעת ביאה כיון דבאותו זמן לא היה הקנס שלה ואם בגרה אח"כ זכתה בקנס. אבל הרא"ה ז"ל בחדושיו כתב דמהני מחילה דידה וכנ"ל משיטת הראב"ד בפ"ב מהל' נערה בתולה ובזה מוצל אותו צדיק ממה שהקשה עליו הכ"מ. דלפ"ז מתני' דר"פ נערה באונס לחוד קתני לעצמה אבל במפותה פטור לגמרי וכמ"ש באריכות בר"פ נערה עיין שם ועיין עוד בסמוך בלשון הגמרא גבי פקע אב ושם איישב בע"א:

(קונטרס אחרון): ע"ב בל' התוספות בד"ה יש בגר בקבר הבאתי דעת הרא"ה ז"ל דמפותה נערה שלא עמדה בדין עד שבגרה פטור המפתה דהא מחלה ודעת הר"ן ז"ל דלא מהני מחילה בכה"ג כיון דבשעת ביאה לא היה הממון שלה וכתבתי דדעת הראב"ד ז"ל כדעת הרא"ה ז"ל ומפני כך השיג על הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נערה בתולה דין ט"ו וכתב וכי בת יורשת אביה היא כו' וכתב עליו בעל כסף משנה שותא דמרן הראב"ד ז"ל לא ידענא שהרי משנה שלימה דפ' נערה מת האב הרי הוא של עצמה כו' ע"ש ולענ"ד יש לתמוה בהיפך דשותא דמרן בעל כ"מ לא ידענא שהרי הראב"ד ז"ל פירש דבריו בהשגתו דאמפותה לחוד קשיא ליה והיינו כדפרישית כיון דלא יורשת אביה היא אלא שבאתה לזכות מצד עצמה וקשיא ליה דהא מחלה וס"ל כשיטת הרא"ה ז"ל ולפ"ז פשיטא דהראב"ד מוקי למתניתין דר"פ נערה באונס דוקא וכ"כ בחיבורי ר"פ נערה בלשון הגמרא ואחר שכתבתי כל זה מצאתי שגם בספר משנה למלך תמה על מרן הכ"מ בזה דמילתא דפשיטא היא שכך כוונת הראב"ד ז"ל ונ"מ טובא לענין דיני ממונות אי מהני קודם שנתחייב ועיין בס' בני יעקב על ספר העיטור:

בא"ד ור"י מוקי הך איבעיא דהכא בבושת ופגם דממונא הוי עכ"ל. ואפ"ה מיבעיא ליה אי יש בגר בקבר ודבנה הוי דאע"ג דממונא הוי אפ"ה לא זכה האב משעת ביאה לגבי דידה כמו שמסיק ר"י דלענין זה איתקש בושת ופגם לקנס דלמי שזה ניתן זה ניתן וכיון דלענין קנס לא זכה האב אלא משעת נתינה כדילפינן לקמן בשמעתין מלאבי הנערה ולא לאבי בוגרת דלעצמה ה"ה לבושת ופגם משא"כ לענין דאינו מוריש לבניו ויפטור הבועל לגמרי להא לא איתקש. אלא דלפ"ז יש לדקדק מ"ש התוס' דתנן בר"פ נערה וכו' ואבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן ולמאי הוצרכו לדקדק מלשון הן דאיכא למידחי כמ"ש לקמן בר"פ נערה דכמה רבוותא לא חיישו להאי דיוקא ותיפוק ליה דמאיבעיא דרבא גופא מוכח דבושת ופגם איתקש לקנס להא מילתא דלמי שזה ניתן זה ניתן מדלא זכה האב בשעת ביאה אלא דניחא להו לאתויי מר"פ נערה דאיירי מענין ירושה ודו"ק:

בא"ד אבל הקשה ריב"ם דאמרינן במרובה עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דהכא לא משמע להו לחלק בין פיתוי הבת לשאר קנסות כדמחלקו שם בפרק מרובה משום דלקמן בר"פ נערה משמע דאין לחלק מדמסיק רבא משמי' דרב יוסף אליבא דרבא כי קאמר ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות משמע דקודם שעמד בדין דלכ"ע קנסא הוי אינו מוריש ומש"ה הוצרכו לפ' בפ' מרובה דרבא ורב נחמן דמרובה לית להו האי סוגיא דר"פ נערה ומחלקים בין פיתוי הבת לשאר קנסות וכאן לא משמע להו האי תירוצא ובאמת לענ"ד דוחק גדול הוא כיון דרבא גופיה דאיירי במרובה איירי נמי בר"פ נערה אבל לא ידענא מי הכריחם לפ' בפרק מרובה דהסוגיות פליגות דלפי מה שרצו שם לחלק בין פיתוי הבת לשאר קנסות משום שאין האחין יורשין גוף הבת א"כ הוי מצי לפרושי נמי הסוגיא דפרק נערה דהא דמסיק התם כי קאמר רבה ממונא הוא להוריש לבניו בשאר קנסות היינו דאפי' בשאר קנסות דומיא דפיתוי הבת כגון קנס דמוציא ש"ר דאע"ג שאין יורשין גוף הבת אפ"ה זכו בקנס כיון שכבר עמד בדין. ודוקא בפיתוי הבת לחוד גלי קרא מונתן דלר"ש היינו נתינה ממש משא"כ במוציא ש"ר דכתיב ונתנו כמ"ש התוס' להדיא בפרק נערה בד"ה ונתן לחוד וכ"ש בשאר קנסות דאפילו קודם שעמד בדין יכול להוריש. ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטתינו דטעמא דרבנן דקודם שעמד בדין אינו מוריש קנס דפיתוי הבת היינו מקרא דונתן דמשמע דלא זכה האב אלא משעת נתינה דהיינו העמדה בדין כמ"ש בלשון הגמרא ויבואר עוד בסמוך ובר"פ נערה באריכות וכ"כ הרא"ה ז"ל. ולפ"ז כי היכי דמסקינן בר"פ נערה אליבא דר"ש דמחלק לאחר שעמד בדין בין פיתוי הבת לשאר קנסות לענין להורישו דשאני קנס הבת דכתיב ונתן ולא יליף מיניה לשאר קנסות א"כ ה"ה לרבנן קודם שעמד בדין דטעמא דידהו נמי מונתן משמע דוקא בקנס הבת אינו מוריש משא"כ בשאר קנסות מוריש דלא יליף מהדדי ודוקא למאי דלא מסיק אדעתיה מעיקרא דטעמא דר"ש מוכיחש אלא מסברא דס"ל דלהורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר כמ"ש התוס' שם או בקרבן שבועה לפי שיטתם שם. א"כ מה"ט גופא אין לחלק בין פיתוי הבת לשאר קנסות ומיניה דקודם שעמד בדין כיון דאי מודה מיפטר בכולהו קנסות ולא מייתי קרבן שבועה מש"ה אין יכול להוריש. משא"כ למסקנא דלהורישו לבניו לא תליא כלל באי מודה מיפטר ולא בקרבן שבועה כדמוכח מר"ש דדוקא בפיתוי הבת ס"ל דאינו מוריש מגזירת הכתוב א"כ מדר"ש נשמע לרבנן והדרין לסברתו דכל דבר שבעולם אדם מוריש לבניו אפילו קודם שעמד בדין ודוקא גבי פיתוי הבת ס"ל לרבנן דאינו מוריש מגזירת הכתוב דונתן כן נ"ל נכון בעזה"י ובר"פ נערה אפרש בל הסוגיא בשיטה זו ע"ש ודו"ק:

בא"ד ור"י הלבן תירץ דההיא דפרק נערה כו' משמע להדיא דלר"י הלבן כל הקנסות אדם מוריש לבניו אף קודם שעמד בדין אע"ג דאי מודה מיפטר. ולפ"ז אכתי קשה מ"ט דרבנן בר"פ נערה במת האב קודם שעמד בדין דלעצמה. והרא"ה ז"ל בחדושיו כתב דר"י הלבן נמי מחלק בין פיתוי הבת לשאר קנסות. מטעם שפי' ריב"א בפרק מרובה. ומל' התוס' כאן ובפרק מרובה לא משמע הכי דהא לא תירץ ר"י הלבן כל זה אלא לשנויי ההיא דמרובה. ואי ס"ל כתירוץ ריב"א א"צ להאריך עוד. לכך נלע"ד דר"י הלבן סובר דההיא דפרק נערה היינו משום דרבנן נמי דרשו ונתן לשעת העמדה בדין לענין דקודם העמדה בדין הוא לעצמה כנ"ל. אבל כיון שהרא"ה ז"ל כתב בענין אחר אולי הוי קים ליה טפי שיטת ר"י הלבן. ואבטל דעתי מפני דעתו הרחבה והנלע"ד כתבתי:

דף לט עמוד א

בגמרא ומי מיעברא והתניא וכו' ואע"ג דבפ"ק דיבמות דף י"ב ע"ב מסקינן בההיא דרב ביבי שמא תתעבר ושמא תמות ולעולם דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ"מ הא מסקינן התם דלא מצינו חמותו ממאנת ע"כ משום דבנים הרי הם כסימנים וכתבו שם התוס' דמשעת עיבור הוי כסימנים וא"כ בשעת לידה היא בוגרת והדרא קושיית הש"ס לדוכתא וכ"כ הרא"ה ז"ל בחידושיו ושמחתי שכוונתי לדעתו:

בפרש"י בד"ה משמשת במוך מותר להן לשמש עכ"ל. הא פשיטא דלפרש"י נמי צריכות לשמש במוך כיון דאיכא סכנה אלא דניחא ליה לפרש מילתא דרב ביבי דלענין דינא תנן דמותר לשמש ולא משום עצה טובה לחוד ובהכי ניחא נמי הא דקתני פחות מיכן ויתר על כן משמשת כדרכה מאי קמ"ל הא בהדיא קתני שלש נשים וקחשיב קטנה ותני עלה ואיזוהו קטנה מבת י"א עד י"ב וכו' וא"כ הא שמעינן להדיא דבאותה שנה לחוד משמשת במוך אע"כ דאיצטריך סיפא נמי לאשמעינן דפחות מיכן ויתר על כן איסורא נמי איכא ומשמשת כדרכה דוקא ואפילו בפחות מיכן דקס"ד כיון דבלא"ה לאו בת אולודי היא אין כאן איסור השחתת זרע כמ"ש התוס' קמ"ל דפחות מיכן כיתר ע"כ כנ"ל ולשיטת ר"ת ההיא דפחות ויתר מיכן ודאי קשה וצ"ע:

בגמרא אלא הכי קמיבעיא ליה יש בגר בקבר ופקע אב ופרש"י דקנס לאו ממון להורישו לבניו וכו'. וכבר כתבתי לעיל בלשון התוס' בד"ה יש בגר מה שנלע"ד בזה ועוד כתבתי בחדושי לב"ק פ' מרובה דלפמ"ש שם דהא מילתא אי מוריש קנס לבניו הוי פלוגתא דאמוראי א"כ ללישנא קמא דקס"ד דהא דבעי רבא יש בגר בקבר או לא היינו לענין ירושת הבן הוי בעי למימר דרבא ס"ל דקנס יכול להוריש. אבל למאי דמסיק דלאו בת אולודי היא וע"כ דאיבעיא דרבא היינו אי פקע אב ס"ל דלאו ממונא הוא להורישו לבניו ועוד נ"ל דלמאי דמשמע הכא דרבא לית ליה דרשא דאביי לאבי הנערה ולא לאבי המתה וכבר כתבתי דע"כ איצטריך ליה קרא דאבי הנערה למידרש ולא לאבי הבוגרת ואביי דלא איצטריך ליה קרא להכי היינו משום דמונתן נפקא לי' כדפרישית או כדמשמע מפרש"י ותוספות ר"פ נערה דמסברא פשיטא להו לרבנן דקודם שעמד בדין לא הוי ממון כלל להורישו וא"כ פשיטא דבא עליה ובגרה לעצמה כדמוכח להדיא שם מלשון התוספות בד"ה דאחין בעי מיהוי דאין לחלק בין היכא שהבת קיימת או לא. ולפ"ז מצינן למימר דרבא נמי פשיטא ליה דלאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת לא איצטריך וכיון דע"כ מייתר האי הנערה כדמוכח מריש פרקין דשיתא קראי כתיבי א"כ ע"כ מיבעיא ליה לאוקמי דממעט ולא לאבי הבוגרת דאפילו בתורת ירושה נמי לא שקיל והיינו דקמיבעיא ליה ללישנא קמא אי אמרינן דבנה הוי וללישנא בתרא לענין אי פקע אב ודו"ק:

רש"י בד"ה מר בר רב אשי וכו' ולהאי לישנא וכו' אמרו לעיל מילתא דפשיטא לאביי מיבעיא לרבא דאילו ללישנא קמא כו' עכ"ל. ולכאורה הסוגיא תמוה לפי פירושו דהו"ל למימר והוינן בה מי מיעברא ומשנינן מר בר רב אשי וכו' ולא ידעתי מי הכריחו לכך דהא ללישנא קמא נמי לא הוי מוכרח דפשיטא ליה לרבא אלא דאפשר דחדא מיגו חדא קמיבעיא ליה לרבא ואם תמצא לומר קאמר וכה"ג אשכחן טובא בש"ס. מיהו למאי דפירש ר"י לעיל בד"ה יש בגר דאבושת ופגם קמיבעיא ליה לעיל א"כ י"ל דרבא נמי אית ליה דאביי לאבי הנערה ולא לאבי מתה והא דקמיבעיא ליה הכא אי יש בגר בקבר היינו נמי לענין בושת ופגם דלא שייך למעט מלאבי הנערה ולא לאבי מתה דכתיב בקנס דלהא לא איתקש שיפטור לגמרי כשיטת ר"י ואפ"ה מיבעיא ליה אי יש בגר בקבר ופקע אב אפילו מבושת ופגם. לענין שנוטלין הבעלי חובות כמ"ש התוספות לעיל. או לענין מפותה לשיטת הסוברים דבכה"ג מהני מחילה דידה. ולפ"ז בלא"ה ע"כ הא דקאמר לעיל מילתא דפשיטא לאביי מיבעיא לרבא היינו למר בר רב אשי דוקא:

אמנם למאי דפרישית בסמוך דאפילו לרבא נמי לא מצי למימר דפשיטא ליה דלא כאביי דאיכא למימר כדפרישית. והא דקאמר מיבעיא ליה מוכח שפיר. דל"ל דס"ל לגמרי כאביי. ופשיטא ליה למאי דבעי למימר דיש בגר בקבר היינו משום דיליף לה מלאבי נערה ולא לאבי הבוגרת וא"כ תו לא מייתר ליה קרא לכדאביי ודוק היטב:

בתוספות בד"ה בא עליה ונתארסה מהו לר"ע דמתני' וכו' דמי אמרינן כיון שיצתה וכו' עכ"ל. כוונתם בזה דאע"ג דמיעוטא דאשר לא אורסה לא כתיב אלא ברישא דקרא כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורסה ושכב עמה משמע דאשעת ביאה קפיד קרא מ"מ מסברא איכא למימר דאשעת נתינה נמי קפיד כיון דיצאתה מרשות אב באירוסין לענין קנס. ואפ"ה מהדר ליה אביי דאי איתא דמשעת נתינה נמי קפיד הו"ל למיכתב בסיפא דקרא גבי נתינה אשר לא אורסה משא"כ לרבי יוסי הגלילי דאמר אין לה כלל דגזירת הכתוב הוא א"כ פשיטא דדוקא אשעת ביאה קפיד קרא מדכתיב מיעוטא ברישא דקרא דהיינו שעת ביאה ובשעת נתינה ליכא שום סברא כנ"ל בכוונתם:

ברש"י בד"ה בגרות מוציאה דלא מצינו וכו' ושאר שבח כגון קנסה ומעשה ידיה וכו' עכ"ל. ובד"ה נשואין מוציאין כתב כדאשכחן בהפרת נדרים וכו'. ולכאורה יש לתמוה אמאי לא מייתי לענין בוגרת נמי מהפרת נדרים דכתיב תרי זימני בנעוריה וליכא למימר דבבוגרת ניחא ליה לאתויי מאי דכתיב בגופה הא ליתא דהא לענין קנס בנשואה נמי כתיב מיעוטא בגופה אשר לא אורסה ואי לענין מעשה ידיה בבוגרת נמי לא כתיב מיעוטא בגופה דהא מהקישא דלאמה ילפינן לה לקמן באם אין ענין לקטנה מוקמי' לנערה ואי לאו דאשכחן בעלמא דמחלקינן בין נערה לבוגרת במעשה ידיה נמי מנ"ל לחלק. והנראה בזה דעיקר מילתא אקנס קאי דבוגרת מימעט בהדיא וכיון דהכי הוא ממילא דלענין מעשה ידיה נמי מוקמינן הקישא דלאמה בדדמי בנערה ולא בבוגרת. משא"כ לענין נשואין דפשיטא לן הכא בשמעתין דמוציאין טפי מארוסה קשיא ליה לרש"י היכא אשכחן דהא לענין קנס גופא אידי ואידי כהדדי מימעטו מאשר לא אורסה וא"כ לענין מעשה ידיה נמי מנ"ל למעט נשואה טפי מארוסה להשוות נמי נשואה לבוגרת לענין בא עליה ונשאת מש"ה הוצרך רש"י לפרש דנשואה ילפינן מהפרת נדרים וכמ"ש התוספות בד"ה הואיל ונשואין ומה שיש לדקדק בלשון התוס' עיין לקמן בחידושינו דף מ"ג במשנה דהמארס ודו"ק:

בתוס' בד"ה מה בוגרת וכו' ונראה דבא עליה ובגרה וכו' דדרשינן מלאבי הנערה ולא לאבי בוגרת עכ"ל. וכן מצאתי להדיא בספרי וע"כ בכה"ג איירי בבא עליה ובגרה דאי בגרה בשעת ביאה בהדי' כתיב נערה. מיהו יש לדקדק לפמ"ש לעיל דהא דדרש אביי מאבי הנערה ולא לאבי מתה ולא מוקי לה למעט אבי בוגרת היינו משום דבא עליה ובגרה ממעט מדכתיב ונתן דלא זכה אלא משעת נתינה. וא"כ בא עליה ונשאת נמי תיפוק ליה מהכא ואפילו בא עליה ונתארסה. ומה אולמא ליה בוגרת טפי מנשואה. ויש ליישב דנראה דודאי אליבא דאביי גופא נשואה ובוגרת שוין ותרוייהו מונתן ילפינן. משא"כ בא עליה ונתארסה לא שייך למעט מונתן כיון דלא נפקא מרשותיה לגמרי לענין נדרים ושעת ביאה גופא חידוש הוא ואין לך אלא חדושו ארוסה בשעת ביאה כדכתיב קרא והא דנקיט אביי במילתיה נשואה ובוגרת היינו לטעמא דרבא דמקשה ליה אלא מעתה נשואה ולרבא לית ליה דרשא דונתן כמ"ש לעיל ואפ"ה מודה בבוגרת מדרשא דלאבי הנערה כנ"ל ודו"ק:

משנה המפתה נותן ג' דברים וכו' מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן. אע"ג דתני לה ברישא הדר תני לה אגב גררא דאינך דברים שבין אונס למפתה ולפי מה שאפרש בסמוך דלמסקנא דשמעתין איירי נמי מצער פיסוק רגלים א"כ איכא למימר דאיצטריך לאשמעינן הא מלתא בסיפא לענין מפתה ואונס את הבעולה דאונס נותן צער פיסוק רגלים ומפתה אינו נותן דמבבא דרישא לא שמעינן הא מילתא כיון דלא איירי אלא באונס ומפתה דבתולה דהא קתני נותן קנס וק"ל:

תוספות בד"ה צער דמאי קשה לר"י וכו' דאיכא כמה תנאי דלא חיישו וכו'. הא דלא משמע לר"י לפרש בפשיטות כפירוש הרשב"א דע"כ תנא דמתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור אלא דאכתי קשיא ליה אהא דמשנינן צער פיסוק רגלים ומפתה פטור דדמי כמי שאומר קרע שיראין שלי והפטר א"כ מאי דוחקיה לאוקמי בצער פיסוק רגלים ואמאי לא מוקי בפשיטות בצער גמור דביאה ראשונה שיש להם צער גדול ושיטת הרשב"א ז"ל יבואר לקמן בדיבור הסמוך:

בא"ד ונראה לר"י וכו' אבל מה שבא לה אח"כ מיפטר דגרמא בעלמא הוא עכ"ל. משמע דלמסקנא נמי קאי הך סברא דמהאי צער אפילו אונס פטור וצער דמתניתין היינו צער פיסוק רגלים ואהא נמי מסקינן דמפותה אין לה אותו צער דפיסוק רגלים אלא כי ריבדא דכוסילתא וכמיא חמימי וכו' אף שהלשון לכאורה לא משמע כן. וזה אין לומר דמ"ש ר"י דגרמא בעלמא הוא היינו לסברת המקשה דמפתה פטור אבל למסקנא דמפותה אין לה צער מוקמינן לצער דמתניתין באותו צער גדול. הא ליתא דא"כ עיקר תירוץ דגמרא למסקנא חסר מהספר. ועוד דהא ר"י בלשון הקושיא אמר להדיא שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה וכמה קטנות חולות מזה אם כן במפותה גופא קאמר שיש להן צער גדול כמו שנראה לעינים ועל כרחך הא דאמרינן במסקנא מפותה אין לה צער אפיסוק רגלים קאי מיהו השתא דאתינן להכי לא הוצרך ר"י לפרש דמאותו צער פטור דגרמא בעלמא הוא דבלא"ה מצינן למימר דאותו צער גדול הוא בכלל הקנס דחמשים כסף כדכתיב בהדיא תחת אשר ענה כמ"ש הרמב"ם להדיא בפי' המשניות ובחבורו פ"ב מהל' נערה בתולה אלא שכתב שם דאונס חייב בצער דכתיב תחת אשר עינה ומפתה פטור דלא כתיב תחת אשר עינה וקשיא לי דא"כ הא משמע מיהו מפשטא דקרא דצער הוא בכלל החמשים כסף דעלה כתיב תחת אשר עינה ואמרינן נמי לקמן אימא חמשים מכל מילי ומשנינן אמר קרא תחת אשר עינה מכלל דאיכא בושת ופגם משמע דהאי דאיירי פשטא דתחת אשר עינה הוא בכלל החמשים ולא ממעטינן אלא בשת ופגם. מיהו הרמב"ם הוצרך לפרש כן כיון דמשמע ליה דמפותה אין לה צער כלל ואפ"ה נותן חמשים כסף אלמא דלבר מצער הוא אבל לשיטת ר"י דפרישית דמפתה ואונס שוין לענין אותו צער גדול א"כ שפיר מצינן למימר דהוא בכלל הנ' כסף כדכתיב באונס תחת אשר עינה וה"ה למפתה דלכולה מילתא הא ילפי מהדדי מאי דשייך בהו ודו"ק:

דף לט עמוד ב

בתוספות בד"ה אי הכי מפותה נמי וכו' ואמאי קאמר אין דומה וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהין מאד והקושיא יבואר מתוך דברי והנלע"ד בכוונתם דוודאי עיקר קושית הגמרא א"ה מפותה נמי אמתני' קאי דפוטר' במפותה. אלא משום דלכאורה לק"מ אמתני' דהא מפרש טעמא בברייתא דאינו דומה משמע דמפותה אין לה צער ע"ז כתבו ואכתי היא גופא קשיא נמי אברייתא דלא שייך האי טעמא לפטור את האונס וע"ז כתבו שאמר דודו הרב זצ"ל דאמתני' לא שייך להקשות כה"ג אמאי אונס חייב והיינו משום דבשיטת הרשב"א שבדיבור הקודם קאי דכל האי שקלא וטריא דגמרא היינו משום דע"כ תנא דמתניתין חייש לכחש גופנא וא"כ מאותה סברא גופא הו"מ לאקשויי אמתני' ולא היה צריך לומר א"ה מפותה נמי כיון דמעיקרא מכח האי סברא גופא דמפתה קשיא ליה אאונס. וע"ז כתב דאאונס דמתני' לק"מ דחייב מדינא ולא מהני טעמא דכחש גופנא כיון שלא תרוויח כלום ומש"ה לא מקשה אלא אמפותה דמתני' ואלישנא דברייתא דקתני אינו דומה והא שפיר דומה אלא דמטעמא אחרינא מיחייבינן באונס כיון שלא תרוויח כלום וא"כ הו"ל למימר ה"ט בברייתא כנ"ל בכוונת התוספות ואין צריך להגיה כמו שהגיה מהרש"א ז"ל מיהו בעיקר דברי התוספות קשיא לי דא"כ מ"ט דרשב"י דפוטר באונס משום שסופה להצטער והא אכתי לא תרוויח כלום. תו קשיא לי דמאי משני הש"ס דהוי כמי שאומר קרע שיראין שלי דסוף סוף לא משני מידי אהא דאמר לו אינו דומה דקתני בברייתא. ונ"ל ליישב דהא דקאמר ר"ש ב"י משום ר"ש מפני שסופה להצטער היינו משום שצער זה דפיסוק רגלים לא ניתן לתשלומין כלל כיון שסופה להצטער בכך תמיד תחת בעלה ועלולה לכך לא מיקרי צער. וגדולה מזו מצאנו למסקנת הש"ס דאע"ג דמפותה אית לה צער כריבדא דכוסילתא אפ"ה פטור במתני' כ"ש למאי דס"ד עכשיו דמפותה יש לה צער תמיד תחת בעלה דיש לפטור בתשלומין מה"ט אפילו באונס דלא מיקרי צער כלל. וע"ז מסיק הש"ס שפיר דהוי כאומר קרע שיראין שלי דמה"ט פטור במפתה במתני' וא"ש נמי הא דאמרו לו אינו דומה דלעולם אונס חייב בצער דפיסוק רגלים וניתן לתשלומין היכא דנבעלת באונס ואינו דומה נבעלת ברצון תמיד תחת בעלה דמוחלת לו וע"ז מקשה הש"ס דידה דאבוה הוי וקשיא מיהא מפותה דמתניתין כנ"ל נכון ובתשובת הגאון מהר"צ אשכנזי ז"ל מפ' כל הסוגיא בע"א דפיסוק רגלים אינה אלא בביאה ראשונה ע"ש סי' קמ"ו והתוספות לא כתבו כן:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה צער דמאי כתבתי מה שיש לדקדק בזה בל' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובתיבורו ושם כתבתי ג"כ לפרש הסוגיא בפשיטות וליישב מה שהקשה הגאון מהרר"צ אשכנזי סי' קמ"ו:

גמרא דאבוה נינהו. אע"ג דבהחובל דף פ"ח אמרינן דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא מ"מ לענין צער ביאה ודאי דאבוה הוי כדמשמע להדיא מל' המשנה דר"פ נערה. והטעם נראה משום שביד אביה לצערה בכך כשמסרה לבעל. אלא דלפ"ז קשה הא מסקינן דמפותה אין לה צער וא"כ אין ביד אביה לצערה בכך וא"כ תקשי מתני' דר"פ נערה אמאי צער אנוסה לאביה. ולמאי דפרישית א"ש נהי דמפותה אין לה צער היינו צער פיסוק רגלים אבל אותו צער גדול שיש לכל הבתולות בביאה ראשונה ודאי למפותה נמי יש לה כמו שהקשה ר"י לעיל בד"ה צער וכו' דדבר ברור לעינים הוא וא"כ ביד האב לצערה אפילו באותו צער גדול וא"כ צער ביאה בכל ענין זכי ליה רחמנא כנ"ל נכון ובתשובת מהרר"צ הנ"ל כתב בענין אחר לפי שיטת הראב"ד ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה בשת ופגם וכו' אף ע"ג דאיתקש לקנס וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה מסברא דנפשיה כתבו האי היקשא משום דהכי משמע להו ממתני' דר"פ נערה דאבשת ופגם נמי קאי. אע"ג דלא שייך בהו אי מודה מפטר כמו שדקדק ר"י ז"ל לעיל בדף ל"ח ע"ב בד"ה יש בגר בקבר ע"ש וכן דקדק ג"כ הרא"ה לקמן בסמוך מסוגיא דיתומה שנתארסה ונתגרשה. לכך הוצרכו לפרש כאן דהאי היקשא לא שייך אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן. ואע"ג דקי"ל אין היקש למחצה כבר כתבו התוספות בכמה דוכתי דהיינו לענין אי עיקר היקשא נכתב לחדא קולא ילפינן מיניה כל הקולות דוקא ולא שום חומרא וה"ה איפכא. וא"כ ה"נ איכא למימר כיון דעיקר היקשא לא נאמר אלא בענין דברים שבין האב לבתו דעל אבי הנערה קאי לא ילפינן מיניה שום קולא או חומרא לגבי הבועל כן שיטת התוס' אבל הרמב"ם בחבורו כתב לגמרי להיפך דבדברים שבין האב לבועל אי חייב או פטור לגמרי הוקשו בשת ופגם לקנס אבל בדברים שבינו לבין אביה בושת ופגם לעולם לאביה כבשת ופגם דעלמא. ואפ"ה אתיא ליה שפיר ההיא דהכא דאדרבא לענין בשת ופגם מפתה נמי נותן מיד כמו באונס דכתיב בהדיא ולכל מילי הא גמרי מהדדי כדאיתא בסמוך. וכשהוציא הכתוב מפתה דאינו נותן אלא לכשלא יכנוס כדכתיב אם מאן ימאן לענין קנס לחוד איירי כדכתיב בהדיא כסף ישקול כמוהר הבתולות ובשת ופגם במילתיה קאי וכן נראה לי להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שם. ובהכי ניחא לי נמי לפי השיטה שכתבתי לעיל בדף הקודם גבי ולא לאבי מתה לענין בגר בקבר וכן לקמן בר"פ נערה דטעמא דרבנן בההיא דר"פ נערה דלעצמה היינו משום דכתיב ונתן דהיינו העמדה בדין וכשיטת הרא"ה ז"ל. ולפ"ז אין לנו שום הכרח להאי היקשא אלא כל מילי דמתרבי או מימעט בהאי פרשה אכולהו קאי בין אקנס ובין אבושת ופגם. ובהכי רווחא שמעתתא כמו שהארכתי בר"פ נערה וההיא דהכא היינו נמי כמו שפירשתי לשיטת הרמב"ם כנ"ל נכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב בל' התוס' בד"ה בושת ופגם שכתבו התוספות דלא איתקש בושת ופגם לקנס אלא למי שזה ניתן זה ניתן וכתבתי שהרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לגמרי להיפך ממש דלענין חיוב ופטורא דהבועל הוא דאיתקשו ולא לענין דברים שבין האב לבתו וכתבתי ליישב הסוגייא לשיטתו:

בד"ה אין לי אלא אבי כו' תימא לר"י וכו' וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי עכ"ל. וכתב מ"ז בס' מג"ש שיש לתמוה מאד על תמיהת ר"י ותירוצו שזה ממש קושיית הגמרא בפרק האיש מקדש דף מ"ו דמקשה פיתה שלא לשם אישות קרא בעי ומשני לומר שמשלם קנס במפותה והיינו כתירוץ ר"י ממש ואליבא דרב התם דאיירי בפיתה לשם אישות כ"ש דלא קשה כלל קושיית התוספות כל זה מלשון מ"ז זצ"ל. מיהו בהא דמקשה ר"י לענין מיאון דידה נ"ל ליישב דאהא גופא קשיא ליה דכיון דאינה יכולה למאן כלל והאב יכול למוסרה בע"כ. א"כ למה ישלם קנס ובפרק האיש מקדש נמי לא משנינן שמשלם קנס במפותה אלא לענין מיאון האב. ולמאי דמוקמינן לה במפותה שלא לשום אישות אליבא דרבי אסי דמש"ה איצטריך קרא יתירא אבל פשטא דקרא ודאי איירי לענין מיאון שיכולין לעכב. וע"ז מתרץ ר"י שפיר דפשטא דקרא לענין מיאון דידה נמי לא איירי אלא לענין קנס. אבל אכתי מה שהקשה ר"י לאביה נמי אמאי צריך קרא לאביי וודאי קשה דהיינו קושיית הגמרא ממש ותירוצו בפרק האיש מקדש ונראה לי דנהי דמשנינן התם דקרא איצטריך להכי אכתי משמע לר"י דכל השקלא וטריא דשמעתין וברייתא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב איירי לענין עיכוב נישואין ממש כדמשמע לכאורה מלישנא דשמעתין דקאמר בשלמא מפתה וכו' אלא אונס בשלמא איהו כתיב ולו תהיה לאשה מדעתה משמע דלענין עיכוב נשואין איירי ה"ה נמי הא דמקשה אלא אביה מנ"ל ואהא מלתא גופא משני אביי שלא יהא חוטא נשכר וא"כ שפיר קשיא ליה לר"י לפי לישנא דשמעתין דמאי צריך קרא לענין מיאון דאביה במפותה לאביי וע"ז תירץ ר"י דודאי בשמעתין נמי איירי פשטא דקרא לענין קנס וסוגיא דשמעתין צריך לפרש לפי' ר"י דברייתא דקתני א' האונס וא' המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב היינו כל חד כדאיתא באונס מיאון דאביה לענין עיכוב נישואין בנערה לחוד ומיאון דידה ביתומה או בוגרת לענין עיכוב נישואין ובמפותה מיאון דאביה בנערה לענין עיכוב נישואין ותשלומי קנס ומיאון דידה בנערה שיש לה אב לענין שמשלם קנס לחוד ובבוגרת וביתומה לענין נישואין וקנס ועל זה מקשה הש"ס בשלמא במפתה כולהו כתיבי אלא באונס דעיכוב דנישואין באביה מנ"ל כנ"ל בכוונת פי' ר"י. ומה שהכריחו לר"י לפרש דנערה שיש לה אב מהני מיאון דידה לענין קנס ולא מוקי לכולהו ביתומה או בוגרת ולענין קנס כמ"ש בסוף הדיבור היינו משום דהכי משמע ליה פשטא דלישנא דקרא אם מאן ימאן אביה דכולה ביש לה אב מיירי והכי משמע ליה נמי לישנא דברייתא משא"כ למסקנת התוס' בסוף הדיבור דברייתא דלקמן בפרק נערה מרבינן מהאי קרא יתומה לקנס ע"כ היינו משום דא"א לאוקמי בע"א דיש לה אב דלא מהני מיאון דידה אף לענין קנס וכ"כ מהר"ם. ומהרש"א ז"ל כתב קצת בסגנון אחר:

בד"ה אלא אונס וכו' וא"ת ואיהי גבי אונסים אמאי איצטרי' וכו' וי"ל דולו תהי' לאשה אינו מיותר עכ"ל. כבר כתבתי בריש פירקין גבי והני בני קנסא נינהו דמשמע מאותה סוגיא דולו תהיה לאשה מיותר מיהא לההיא דרשא דמדעתה ולולי דברי התוס' דהכא היה נ"ל דאיצטריך ולו תהיה לאשה מדעתה לענין שאם היא אינה רוצה אף על גב שאביה רוצה פטור המאנס לישאנה ואינו עובר עליה ודוקא היכא שאביה והיא רוצין ישאנה בע"כ כנ"ל וכמדומה לי שראיתי כן מפורש בשום ספר:

בד"ה טעמא מאי וכו' אע"ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימא וכו' עד סוף הדיבור. וכל דבריהם בזה ע"פ שיטתם לעיל דף י' דאליבא דהלכתא כתובה דאורייתא ואפ"ה ההוא דהכא מדרבנן מיהו מלשון המכילתא בפ' משפטים משמע דלא מהני ההוא סברא דבעולה דאפ"ה כתובה זו מדאורייתא וז"ל שם ר"ע אומר וכו' מהר ימהרנה לו לאשה למה נאמר לפי שהוא אומר ונתן האיש השוכב עמה שומע אני כשם שבתפוסה נותן מיד כך במפותה נותן מיד ת"ל מהר ימהרנה לו לאשה מגיד שהוא עושה עליה מוהר ואין מוהר אלא כתובה עכ"ל הרי למדנו דאע"ג דכבר היא בעולה אפ"ה כתובתה מאתים ומן התורה דעלה כתיב אם מאן ימאן כסף ישקול כמהר הבתולות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוספות בזה הדיבור דהא דקאמרי רבנן יצא כסף קנסה בכתובתה היינו מדאורייתא דקנס היינו ממש תמורת הכתובה כדאשכחן במפתה אלא שעיקר החילוק ביניהם דבאונס זה עיקר הקנס שצריך ליתן לה כתובתה מיד ומפתה אם רוצה לישאנה עושה הקנס עליו מהר כשאר כל הנשים אלא דאפ"ה קנס קנסו הכתוב שיתן מאתים ואזלינן ביה בתר ביאה דמעיקרא וכן נראה להדיא מלשון פרש"י בחומש פרשת משפטים. ולפ"ז הא דמסיק תלמודא הכא דטעמא מאי תקנו רבנן כתובה וכו' והא לא מצי מפיק לה לאו אטעמא דעיקר כתובה קאי דהא מדאורייתא קאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה אלא דבעי לאסוקי מילתא דרבנן דהכא ככ"ע אפילו למ"ד כתובה דרבנן ולר"מ נמי דקי"ל כוותיה לשיטת התוספות וסיעתייהו דכתובה דאורייתא אפ"ה איצטריך הכא להאי טעמא דהא קיי"ל נמי כר"מ דאסור להשהות את אשתו שעה א' בלא כתובה ואפי' התקבלתי לא מהני כדאמרינן בר"פ אע"פ. וכולה משום האי טעמא דמסיק הכא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולפ"ז לא הוי מהני באונס שיצא כסף קנסה בכתובה שנתן לה הכתובה קודם החופה דאפ"ה צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תהא קלה להוציאה וע"ז מסיק שפיר דהא לא מצי מפיק לה. ובזה כוונתי לדעת הגדול מ"ז ז"ל בספר מג"ש ותיתי לי שכל מה שכתבתי כאן קימתינהו לכולהו מסברא דנפשאי אלא שהאיר ה' עיני ומצאתי ראיה מלשון המכילתא דאיתמר משמיה דר"ע בן יוסף כוותיה מיהו לשיטת התוספות היה אפשר ליישב שיטת המכילתא דהא דקאמר התם דכתובת מפותה מדאורייתא היינו בפיתה מעיקרא לשם אישות אלא דאכתי למאן דמוקי קרא דוקא בפיתה שלא לשם אישות בפרק האיש מקדש תקשי. ואפשר דלהתוס' האי דרשא דמכילתא אסמכתא בעלמא היא כדאשכחן בכמה דוכתי ודוק:

בא"ד תימא לר"י כיון דטעמא וכו' אלמנה אמאי תקנו וכו' עכ"ל. ולמאי דפרישי' בסמוך יש ליישב ג"כ דלמ"ד כתובה דרבנן נמי עיקר תקנתא דכתובה לאו משום האי תקנתא דשלא תהא קלה בעיניו תקנו אלא משום חינא בין באלמנה בין בבתולה ולמ"ד כתובת בתולה דאורייתא באלמנה משום חינא אלא הא דמסקינן בכמה דוכתי טעמא מאי תקנו חכמים כתובה שלא תהא קלה להוציאה היינו לענין שאסור לשהות עמה בלא כתובה ושלא ליחד לה מטלטלים בכתובה ושלא תמחול כן נראה לי ודו"ק:

דף מ עמוד א

בתוס' בד"ה ליתי עשה וכו' וא"ת ומאי פריך וכו' הא דריש מקרא בהדיא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דלמא קרא לחייבי עשה אתא דלא שייך לומר אתי עשה ודחי עשה מה שאין כן בחייבי לאווין שפיר מצינן למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ונ"ל מזה דכיון דחייבי עשה דהיינו מצרי ואדומי לאו עשה גמור נינהו אלא לאו הבא מכלל עשה. וא"כ לא עדיף האי עשה מלאו גמור והא דעשה עדיף מל"ת היינו עשה גמור שיש בו קום עשה כנ"ל. ואף דמלשון התוספות ביבמות דף כ' בסוף ד"ה אי הכי בד"ה גזירה ביאה ראשונה משמע לכאורה דבחייבי עשה כה"ג אמרינן לא אתי עשה ודחי עשה אפילו בעשה דיבום מ"מ כבר העליתי שם דחייבי עשה שכתבו התוספות שם היינו באלמנה לכ"ג דאיירי התם לענין דהוי עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה כגון מילה בצרעת וכו' ואומר ר"ת דלסימנא בעלמא נקט עכ"ל. נראה דהא דמשמע הכא דמייתי מילה בצרעת לילפותא הא ליתא אלא לסימנא בעלמא דעיקר ילפותא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית אלא דאכתי לא מצי לאתויי הכא כגון כלאים בציצית משום דלא פסיקא מילתא כ"כ דמיקרי לא אפשר דאדרבא לכאורה מיקרי אפשר כמו שדקדקו התוספות מש"ה מייתי לסימנא מילה בצרעת וק"ל:

(קונטרס אחרון): תוספות ניתי עשה ונידחי ל"ת כתבתי דנראה לענ"ד דהא דאמרינן בעלמא דעשה דוחה לא תעשה היינו דוקא בעשה גמור שיש בה קום עשה משא"כ בלאו הבא מכלל עשה אע"ג דקי"ל דעשה היא אפ"ה לא אלימא האי עשה לדחות הלאו כיון שאין בה קום עשה ולענ"ד דברים ברורים הם ונכונין בטעמן ועיין מה שכתבתי בפנים אח"ז מצאתי שבס' משנה למלך הלכות נערה בתולה כתב סברא זו בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו ואנכי לא מצאתי:

בא"ד וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש וכו' דאין זה חשוב אפשר עכ"ל. לכאורה נראה דהא דלא חשיב אפשר כיון דמידי דקפדי עלה אינשי הוא ויש רוצה דוקא בטלית של פשתן משא"כ לענין ציצית אם יהיה של צמר או פשתן לא קפדי אינשי ומש"ה מיקרי אפשר היכא דליכא תכלת ואפשר לקיים בלבן מיהו לפ"ז קשה קצת מהאי דשמעתין דאע"ג דשניהם רוצים בנשואין אפ"ה מלמדין אותה לומר לא בעינא ליה ומש"ה מיקרי אפשר וא"כ בכלאים בציצית נמי אמאי אין מלמדין אותו שלא ילבוש בגד של פשתן דאפשר בבגד אחר ויש ליישב ולחלק ועיין בסמוך בל' גמרא וברש"י ובתוס' ישנים שנדפס בש"ס החדשים בדפוס פפד"מ מיהו מל' המרדכי בהלכות ציצית הביאו הב"י בא"ח סימן י"ג למדתי תירוץ אחר דעל מ"ש בשם הר"ר שלמה מדרוי"ש שאם לבש בשבת טלית שנפסקו הציצית עובר בעשה דציצית והשיב ר"י בעל התוספות דליתא דלא אשכחן דאמר רחמנא לא תלבש בגד בלא ציצית אלא דמצות עשה היא לעשות ציצית היכא דאפשר והיכא דלא אפשר אינו עובר בלבישתו ולפ"ז נראין הדברים ק"ו בההיא דהכא דהא ודאי אין לנו לאסור ללבוש סדין של פשתן והתורה התירה בפירוש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וסתם בגדים בתורה היינו צמר ופשתן אלא שאנו רוצין לומר דנילף מהכא דעשה דוחה ל"ת אפילו היכא דאפשר לקיים שניהם מדצותה התורה לעשות ציצית בטלית של פשתן ולפ"ז לא שייך לומר כלל מדהתירה התורה ללבוש טלית של פשתן דמה איסור יש בלבישה שאם לא נאמרה מצות ציצית בשל פשתן היה מותר ללובשו בלא ציצית ולענין עשיית הציצית ודאי מיקרי לא אפשר כנ"ל נכון ולפ"ז צ"ל דר"י בתירוצו כאן נמי נתכוון לכך לפמ"ש המרדכי בשמו ודו"ק:

(קונטרס אחרון): בתוס' בד"ה כגון מילה בצרעת כו' שם כתבתי טעם מספיק בהא דשרינן כלאים בציצית דאתי עשה ודוחה לא תעשה ולא אמרינן דאפשר בטלית שאינו של כלאים והיינו כשיטת ה"ר שלמה מדרוי"ש ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי מסכת ביצה פ"ק לענין עשה דכיסוי הדם דמשמע דקודם ששוחט לא שרינן ליה לשחוט ולכסות משום דליכא עשה דלא לישחוט ולא ליכסי ולסברת הר"ש מדרוי"ש לא יתכן וצ"ע:

בגמרא אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל ופרש"י השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה עכ"ל. ולכאורה קשיא לי מהכא על מ"ש רש"י ביבמות דף ל"ט ע"ב דביבמה נמי אי אמרה לא בעינא ליה ונותנת אמתלא לדבריה לא כפינן לה אלא אדרבא כפינן ליה שיחלוץ דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין לאו דוקא אלא כל היכא דאמרה לא בעינא ליה. ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס ביבמות פ"ק דאפילו ל"ת שיש בה כרת מנ"ל דלא דחי ואיצטריך למילף מקרא ואמאי לא אמרינן כי הכא דליתא לעשה כלל דמלמדין אותה לומר איני רוצה. מיהו יש לחלק דשאני התם דאין מלמדין אותה לכתחילה לעקור מצות יבום כיון שאין נותנת אמתלא ברורה לדבריה ועוד דבמצות יבום איהי נמי מוזהרת שתקיים העשה משא"כ הכא בדידיה תליא מילתא דוקא. ולכתחילה נמי אם מלמדין אותה לומר איני רוצה אין כאן עקירת מצוה דעיקר המצוה לא נאמרה אלא מדעתה אם אומרת בפירוש שרוצית להנשא לו כנ"ל. אלא דלפ"ז לא הוצרך רש"י לפרש דמלמדין אותה. אלא דבלא"ה כיון דאיהי נמי מיזדהרא על כל איסורי ל"ת דאיסורי ביאה ואיסור עשה דולו תהיה לאשה לא קאי עלה דהא כתיב ולו תהיה מדעתה א"כ אפילו אם רוצית מי צייתינא לה לעבור על ל"ת היכא דליכא עשה גבה ובזה נ"ל ברור ליישב שיטת הרמב"ם דאפילו בשניות מד"ס אסורה להינשא לו והיינו נמי מה"ט דפרישית ואין צורך למ"ש הכ"מ שם אלא דמלשון הגמרא דאמר כגון מילה בצרעת לכאורה לא משמע הכי ועדיין צ"ע ודו"ק:

משנה יתומה שנתארסה ונתגרשה ר"א אומר המפתה פטור והאונס חייב ופרש"י דמפתה הא מחלה. וא"כ משמע לכאורה להדיא דקנס נמי יכולה למחול וכדאיתא להדיא לעיל דף ל"ב דמוקמינן לעולא מתני' דאלו הן הלוקין ביתומה ומפותה אבל שיטת הירושלמי שהביאו התוס' במשנה דריש פרקין בד"ה ועל אשת אחיו דקנס אינה יכולה למחול ע"כ מוקי להאי פטור במפתה דהכא לענין בושת ופגם לחוד וזה דלא כשיטת הרמב"ם שהביא הרא"ש דנתארסה ונתגרשה אליבא דכ"ע בושת ופגם לאביה וא"כ אמאי פטור במפתה וכבר האריך בעל תי"ט ע"ש אבל בלא"ה קשיא לי על שיטת הרמב"ם דהא מסקינן בשמעתין דלא נקט יתומה הכא אלא לאשמעינן דנתארסה ונתגרשה הרי היא כיתומה וא"כ כי היכי דביתומה פטור לגמרי במפתה אפילו מבושת ופגם ה"ה לנתארסה ונתגרשה ואפשר דמתני' לא איירי אלא מקנס:

(קונטרס אחרון): בגמרא אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל ופרש"י דמלמדין אותה ומתון מה שהקשיתי על פרש"י בסוגיא דיבמות נתחדש לי בביאור טעמא דגמרא כיון דלגבי דידה נמי איכא איסורא ולא שייך כלל לגבה דידה מצות עשה דולו תהיה לאשה כיון דבעינן מדעתה ובזה נתיישב לי היטב לשון הרמב"ם ז"ל דבשניות מדברי סופרים נמי אסור לקיימה ולא אמרינן דאתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי איסור דרבנן כיון דשייך מיהא איסורא גבי דידה מלמדין אותה לומר איני רוצה עד שאני תמה על מרן הכסף משנה שביקש טעמים אחרים לדין הרמב"ם ז"ל ויותר יש לתמוה על בעל משנה למלך בפ"ב מהל' נערה בתולה שהאריך מאד בענין זה וכתב ג"כ באריכות בשם ר' אהרן ששון ז"ל ולע"ד אין צורך לכל זה דשפיר יש לפרש כדפרישית ולענ"ד שדברים ברורין הן:

(קונטרס אחרון): במשנה יתומה שנתארסה ונתגרשה ר"א אומר המפתה פטור ופרש"י דהא מחלה וא"כ מבואר להדיא דקנס יכולה למחול ודלא כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות בריש פירקין דקנס לא מציא למחול אלא דהירושלמי מוקי למתניתין לענין בושת ופגם וא"כ משמע דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל דבושת ופגם בנתארסה ונתגרשה לאביה ועוד הקשיתי מסוגיא דשמעתין על שיטת הרמב"ם ז"ל וצ"ע ליישב:

בגמרא ממאי מדקתני וכו' יתומה פשיטא אלא וכו'. מפשט ל' התוספות משמע דהא דקאמר ממאי היינו לאוכוחי דלא סבר ר"א כר"ע דברייתא דנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה והא דקתני מפותה פטור היינו משום שהיא ג"כ יתומה. ע"ז מסיק דיתומה לחוד פשיטא שהיא לעצמה וא"כ ע"כ דהא דקתני יתומה שנתארסה ונתגרשה יתומה או שנתארסה ונתגרשה קאמר או כפרש"י דכולה חדא מילתא היא דנתארסה ונתגרשה קרי לה יתומה לאשמעינן דלעצמה וטעמא קאמר דהרי היא כיתומה וכמ"ש מהרש"א וכ"כ הרא"ה ז"ל בחדושיו אבל לאפוקי מדר' יוסי הגלילי לא איצטריך לאוכוחי דמגופא דמתני' שמעינן לה מדקתני האונס חייב ולר"י הגלילי דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס ה"ה ביתומה ונתארסה ונתגרשה נמי אין לה דמ"ש. אלא דיש לי לדקדק מאי מקשה יתומה פשיטא הא אשכחן לקמן בברייתא דף מ"ג ע"ב דדריש ר"י אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס ובמפותה כתיב ונהי דהש"ס מדייק שפיר דאכתי מאי מהני דנתארסה ונתגרשה מ"מ לשון פשיטא אינו מיושב מיהו למאי דפרישית לקמן דר"י איירי בקטנה דלאו בת מחילה היא א"ש דהכא ע"כ בגדולה איירי מדקתני פטור וא"כ שפיר מקשה פשיטא אבל למ"ש שם הרמב"ן דר"י הגלילי סבר דקנס לא מצי מחלה וכ"כ הרא"ה ז"ל בשמעתין בשם התוס' לפי האמת והא דקתני מתני' מפתה פטור אבושת ופגם קאי ושכן הוא בירושלמי א"כ מאי מדקדק הכא כלל דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דלמא לעולם כר"י דאין לה קנס כלל דכתיב אשר לא אורסה והא דקתני האונס חייב היינו בושת ופגם וכפי שיטת התוספות לעיל דלא איתקש בושת ופגם לקנס אלא למי שזה ניתן זה ניתן אבל היכא דפטור מקנס לגמרי אין לפטרו מבושת ופגם וא"כ א"ש כולה מתניתין כר"י ודוקא יתומה שנתארסה ונתגרשה קתני דמפתה פטור לגמרי. מקנס פטור כיון דנתארסה ונתגרשה ומבושת ופגם פטור משום שהיא יתומה והא מחלה אבל ביתומה לחוד נהי דפוטר מבושת ופגם אכתי חייב קנס דלא מצי מחלה ובנתארסה ונתגרשה נהי דפטור מקנס אכתי חייב בבושת ופגם. ויש ליישב דאכתי מקשה שפיר כיון דלא נקט יתומה אלא לאשמעינן דפטור מבושת ופגם א"כ מאי קמ"ל פשיטא ואי כר"י הגלילי ליתני נתארסה ונתגרשה לחוד. ומיהו לפמ"ש התוספת לקמן דף מ"ג בד"ה בתולת ישראל ולא בתולת גרים דלמסקנא נמי איצטריך לרבויי יתומה לקנס לר"י דלא נמעט יתומה מלאבי הנערה א"כ ודאי איצטריך לאשמעינן יתומה דאונס חייב. וע"כ דלפ"ז לא נחית הש"ס כלל להאי סברא דירושלמי לאוקמי מתני' בבושת ופגם שאינה יכולה למחול קנס וכדפרישית במתניתין ודו"ק:

דף מ עמוד ב

בגמרא ואימא לדידה. וקשיא לי אי ס"ד דלדידה א"כ אמאי איצטריך קרא דבושת ופגם לא הוי בכלל חמשים כסף דהא החמשים כסף לאביה בהדיא כתיב והנך לדידה ויש ליישב דאכתי מצינן למימר דלדידה משום דמסברא איכא למימר הכי דצערה דידה לא זכי ליה רחמנא כדאיתא בהחובל וקרא דאביי ורבא ע"כ הוי מוקמינן לה דאיצטריך לאקושי בושת ופגם לקנס לענין היכא דפטור מקנס פטור נמי מבושת ופגם. אבל לבתר דקים לן מסברא דבושת ופגם נמי לאביה מוקמינן הקישא איפכא דוקא למי שזה ניתן זה ניתן ולא לענין חיוב ופטור כמ"ש התוספות בד"ה ואימא לדידה. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם שהבאתי בדף הקודם בלשון התוספות בד"ה בושת ופגם דלקושטא דמילתא דוקא לענין חיוב ופטור הוקשו בושת ופגם לקנס וכן לפמ"ש מסברא דנפשאי דבלא הקישא נמי פשטא דקרא לענין חיוב ופטור דאכולהו קאי והיינו לבתר דכתיב בושת ופגם בהאי פרשה גופא ומש"ה איצטריך קרא ודו"ק:

בתוספות בד"ה דאי בעי מסר לה וכו' תימא דהכא לא קים לן וכו' ואור"י וכו' א"נ בעי למילף קדושי נערה מבושת ופגם של קטנה וכו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דשפיר מצינן למילף קדושי נערה מבושת ופגם של נערה דהא פשיטא לן שיכול לקדשה כשהיא קטנה למנוול ולמוכה שחין ולמוסרה לו כשהיא גדולה לחופה דבהכי איירי קרא כמ"ש רש"י לקמן דף מ"ו ע"ב דל' נתתי לאיש הזה אמסירה לחופה קאי וא"כ בהאי שעתא בידו לביישה ולפוגמה דנראה מל' הגמרא דעיקר הבזיון דלמנוול ומוכה שחין לאו בשעת קדושין הוא אלא כשנמסרת לו לחופה ונשואין דהכי משמע לישנא דגמרא דאי בעי מסר לה ולא קאמר דאי בעי לקדש לה כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא כ"כ עיין בחדושינו לקמן ובפרק קמא דקדושין:

בד"ה הא לאו הכי וכו' ותימא לר"י מה בכך עכ"ל. לקמן דף מ"ד ע"ב בד"ה הא לאו הכי כתב ר"י גופא דאלשון נערה לחוד קשיא ליה דאף ע"ג דכתיב והוציאו את הנערה בלא ה"א אפ"ה משמע בגדולה דוקא וכן משמע להדיא בירושלמי כאן מיהו קושיית ר"י כאן היינו לפי פירושו השני שם בד"ה א"כ בישראל ע"ש בל' התוס' ובחידושינו:

בא"ד אי נמי דוקא במוציא ש"ר סברא הוא כו' עכ"ל. מיהו בהאי סברא לחוד לא הוי פשיטא ליה לאקשויי טעמא דכתיב נערה דודאי אי כתב רחמנא נערה בלא ה"א דהוי פשטא דקרא אפילו קטנה תו לא הוי ממעטי' לה מקנסא דמשום האי סברא לא הוי מפקינן לקרא מפשטיה אלא עיקר קושיית הגמרא כיון דחזינן דפשטא דקרא לא איירי בכל מילי מקטנה ג"כ דהא לאו בת עונשין היא. אע"כ קטנה לאו אכולה מילתא דכתיבי התם קאמר וא"כ שפיר הוי ממעטי' לה נמי מקנס כיון דסברא הוא. והא דנערה אפילו קטנה במשמע הוי מוקמינן לענין קטלא דהבועל בכלל החיובים דשייכי ביה לענין מיתה כנ"ל בכוונת התוספות:

דף מא עמוד א

בתוספות בד"ה וליתני אנסתי דהוי רבותא טפי כו' עכ"ל הא דלא ניחא להו לפרש קושיית המקשה דליתני אנסתי ופתיתי כדקתני בכמה דוכתי וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחדושיו. אלא דלפ"ז לא הוי משני הש"ס מידי לא מיבעיא קאמר דאכתי קשה טפי ליתני תרוייהו כדקתני בכ"ד דהוי לא זו אף זו. ועוד נ"ל דהכא לא שייך למיתני תרווייהו. דא"כ היה צריך להאריך ולמיתני דבאנסתי משלם נמי צער ע"פ עצמו. משא"כ במפתה אינו נותן צער דהא מוקי מתני' דלא כר"ש ב"י דאמר לעיל דאונס נמי אינו משלם צער. מיהו השתא דאתינן להכא מצינן לפרש בפשיטות דמקשה וליתני אנסתי וליתני נמי דמשלם צער ע"פ עצמו כן נ"ל ודו"ק:

סליק פרק אלו נערות