כתובות לא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
פטור אדתני היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור נפלוג וניתני בדידה במה דברי' אמורים בעומד לפוש אבל לכתף פטור אלא הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי אבל זורק מאי פטור ניפלוג [וניתני] בדידה במה דברים אמורים במהלך אבל זורק פטור מגרר ויוצא איצטריכא ליה ס"ד אמינא אין דרך הוצאה בכך קמ"ל ובמאי אי ברברבי אורחיה הוא אי בזוטרי לאו אורחיה הוא אלא במיצעי ודאפקיה להיכא אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי דאפקיה לרשות היחיד איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא לא צריכא דאפקיה לצידי רשות הרבים וכמאן אי כר' אליעזר דאמר צידי רה"ר כרה"ר דמו איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא אי כרבנן דאמרי צידי רה"ר לאו כרה"ר דמו איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא לעולם כר' אליעזר וכי אמר ר"א צידי רה"ר כרה"ר דמו הני מילי לענין חיובא דשבת דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם אבל לענין מיקנא קני מ"ט דהא לא שכיחי רבים רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקיבלו כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה רב אחא מתני הכי רבינא מתני לעולם דאפקיה לרה"ר וברה"ר נמי קנה ותרוייהו בדיוקא דהא מתני' קמיפלגי דתנן היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב רבינא דייק מרישא רב אחא דייק מסיפא רבינא דייק מרישא היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור טעמא דמת ברשות בעלים הא הוציאו מרשות בעלים ומת חייב רב אחא דייק מסיפא הגביהו או שהוציאו הוצאה דומיא דהגבהה מה הגבהה דאתי לרשותיה אף הוצאה נמי דאתי לרשותיה לרב אחא קשיא רישא לרבינא קשיא סיפא רישא לרב אחא לא קשיא כמה דלא אתי לרשותיה רשות בעלים קרינא ביה סיפא לרבינא לא קשיא הוצאה דומיא דהגבהה לא אמרינן:
הבא על אחותו ועל אחות אביו כו':
ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה
רש"י
עריכה
פטור - מתשלומין דאתי עליה חיוב שבת מחמת הגבהה ראשונה שבה נקנה לו הכיס ומיתה ותשלומין באין כאחד:
ניפלוג בדידה - במגביה עצמו יכול לשנות בו חיוב ופטור:
אלא - לא תוקמה כשעמד ואפ"ה חיוב שבת דעקירה לאו מחמת עקירה ראשונה דהגבהה אתיא ליה אלא בעקירת גופו של פסיעה אחרונה כשיוצא מן הבית ובן עזאי היא:
דאמר - בפ"ק דשבת:
מהלך כעומד דמי - ועקירת כל פסיעה הויא עקירה והנחת הרגל היא הנחה הלכך קניה משעת הגבהה וחיוב מיתה בפסיעה בתרייתא קא אתיא ליה:
אבל זורק מאי - הגביהו וזרקו:
פטור - מתשלומין דאתיא ליה חיוב שבת ע"י חיוב הגבהה דתו ליתא עקירה אחריתי:
אין דרך הוצאה בכך - ואין כאן חיוב שבת:
ובמאי - איצטריך לאשמועינן דדרך הוצאה בכך:
אי ברברבי - כיס גדול שיש בו משוי להגביהו:
אורחיה הוא - לגררו ופשיטא דהוצאה היא: לאו אורחיה הוא ואמאי חייב משום שבת:
איסור גניבה ליכא - דמשיכה בלא הגבהה קס"ד דלא קניא ברה"ר:
לרשות היחיד - לרשותו שהיתה חצירו סמוכה לחצר הבעלים:
צידי רה"ר - סמוך לבתים שנותנין להלן מן הבתים אבנים ומכשולין להרחיק חיכוך העגלות ומאותן חיפופי ולפנים קרי צידי רה"ר: פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעירובין בפרק כל גגות:
דהא לא שכיחי רבים - והוי ליה כסימטא דתיקון בה משיכה:
רב אשי אמר - מגרר ויוצא דקאמר פטור לעולם ברשות הרבים ודקשיא לך איסור גניבה ליכא:
כגון שצירף ידו - השניה לפחות משלשה סמוך לקרקע ובידו אחת גיררה ונפלה לתוך חברתה וידו קניא ליה:
כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה - לענין הנחת שבת כמקום ארבעה על ארבעה וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין מיקנא נמי חשוב מקום למיקני כאילו הגביהה למעלה משלשה ומיהו ברשות היחיד לא אגבהה דתיקני ליה מקמי דליתי חיוב שבת עליה וביאתה לרה"ר וקנייתה באין כאחד ולהכי משני כשצירף דלא תיהוי הגבהה ברשות היחיד כדקתני מגרר ויוצא:
רב אחא מתני הכי - כדאמרן דמשיכה ברשות הרבים לא קני ומוקים לה כשצירף ידו וקיבלה לתוכה:
היה מושכו - בגונב בהמה ברשות בעלים קאי בפרק מרובה:
ומת - השור:
ברשות הבעלים פטור - הגנב מלשלם כלום דלא קני להתחייב באונסין:
הגביהו - אפי' ברשות הבעלים:
הא הוציאו - כל היכא דאפקיה ואפי' לרה"ר:
אלו הן הלוקין - אם התרו בהן:
וקיימא לן דאין לוקה ומשלם - דנפקא לן לקמן מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות:
תוספות
עריכה
מהלך כעומד דמי. ומעביר ארבע אמות דחייב ברה"ר הלכתא גמירי לה כדאמרינן בהזורק (שבת דף צו:) ולא ילפינן מינה דהתם מקום חיובא הוא אבל בן עזאי מיירי במהלך מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא מקום פטור ובירושלמי פריך לבן עזאי היכי משכחת מעביר ד"א ברה"ר דמיחייב ומשני בקופץ.:
אבל זורק מאי פטור ליפלוג וליתני בדידה. משום הכי חשיב זורק בדידה טפי ממגרר משום דבמוציא ובזורק בשניהם בא בהגבהה הקנין קודם שיבא חיוב הוצאה אבל במגרר ההוצאה והקנין באין כאחד:
מגרר ויוצא איצטריך ליה. לעיל דפריך דליפלוג בין לפוש ובין לכתף לא בעי לשנויי הכי משום דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר [ועוד דהכא לא הוי לגמרי בדידה אבל לעיל דהוי ממש בדידה לא שייך לשנויי הכי]:
אי דאפקיה לרה"ר איסור גניבה ליכא. אף על גב דאיכא למ"ד בפ"ק דב"מ (דף י. ושם) דד' אמות קונות לו לאדם אפילו ברה"ר ה"מ גבי מציאה דלא ליתו לאינצויי ובגט משום עיגונא אבל לגנב לא תקינו שיקנו לו ד' אמות:
אלא במיצעי. תימה לר"י דבפרק הספינה (ב"ב דף פו. ושם) גבי דברים שדרכן להגביהן אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה ופריך מהגונב כיס דבר הגבהה הוא ומשני במידי דבעי מיתנא משמע דאי הוה אמר דבר הגבהה נמי נקנה במשיכה הוה אתי ליה שפיר אפילו בזוטרי ואמאי הא על כרחך לא מצי איירי בזוטרי דא"כ היכי מיחייב לענין שבת בגרירה דאין דרך הוצאה בכך וי"ל דאפשר שיהא דרך הוצאה בכך אפילו בזוטרי כגון שמוציאו דרך מחתרת דדרכו בגרירה ואינו נקנה אלא בהגבהה אי נמי הוה מצי למימר ולטעמיך ולא פריך וכן דרך הש"ס בכמה מקומות:
רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלה וכדרבא. פירש בקונטרס דקאי אמאי דפריך לעיל איסור גניבה ליכא והשתא משני דאיכא נמי איסור גניבה כדרבא וקשה לר"י חדא דמה ענין חשיבות מקום ד' דלענין שבת לקנין ועוד דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא כדפרישית לעיל ועוד דאמאי לא מוקי אפילו כשצירף ידו למעלה מג' כגון שהאסקופה גבוהה ג' דליכא הגבהה ברה"י והוה מייתי מדרבא אקנין ואשבת ונראה כגירסת הספר שמצא ר"י בן רבינו מאיר בספרי אשכנז דגרס אי נמי כדרבא וכולה מילתא אשבת קאי כשצירף ידו למטה מג' דאע"ג דלא חשיבא לענין שבת הנחה אלא על גבי מקום ד' איכא הכא חיוב שבת כשצירף ידו למטה מג' דלמטה מג' לא בעינן מקום ד' דכלבוד דמי. וכמונחת אארעא דמיא אי נמי אפי' צירף ידו למעלה מג' וכדרבא דידו חשובה כד' על ד' ור"ת ל"ג דאמר רבא ידו של אדם אלא וכדרבא ותו לא ואתא לשנויי דמגרר ויוצא איצטריך ליה לאשמועינן דאגד יד לא שמיה אגד ואהא מייתי כדרבא דאמר בהמצניע (שבת דף צב.) דאגד יד לא שמיה אגד ומיירי כשהוא נשאר בפנים והוציא ידו אחת ובאחרת מגרר לתוכה ודוקא צירף למטה מג' דלמעלה משלשה שמיה אגד דבתר גופו גרירא [ולפי' קמא קשה דלשנויא קמא לית ליה דרבא וכולהו מתנייתא דשבת וכן ר' יוחנן (שבת ה.) אתו כרבא]:
וברשות הרבים נמי קנה. והא דאמר בהמוכר את הספינה (ב"ב פד:) דאביי ורבא דאמרי תרוייהו דמשיכה לא קניא ברה"ר אומר ר"י דלא פליגי אדרבינא דהכא דהא דקאמר דקני היינו לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי וריצב"א נראה לו דפליג דהא במרובה (ב"ק דף עט. ושם) גבי נתנה לבכורות בנו דקתני סיפא איכא נמי למידק כמו שמדקדק כאן והתם לענין משיכה דקנין איירי ללשון ראשון שפי' שם בקונט' ואפילו ללשון שני הא מוכח התם בגמ' (דף סה.) שאין לגנב להתחייב אלא במשיכה הראויה לקנין:
ורמינהי אלו הן הלוקין הבא על אחותו. ארישא דמתניתין הוה מצי למיפרך דקתני הבא על הממזרת יש לה קנס והתם קתני דלקי עלה אלא נטר הכא עד הבא על אחותו למיפרך מרישא דמתניתין דהתם דחייבי לאוין שנויין שם בתר חייבי כריתות והיה צריך להביא כל המשנה עד הבא על הממזרת:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ג (עריכה)
יג א מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף י"ד:
יד ב מיי' פי"ג מהל' שבת הלכה ט"ו:
טו ג מיי' פ"ג מהל' גניבה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' שנ"א:
טז ד ה מיי' פ"ב מהל' גניבה הלכה ט"ז, סמג עשין עא, טור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ח סעיף ד':
ראשונים נוספים
אלא הא מני בן עזאי היא, דאמר מהלך כעומד דמי: ואם תאמר, לבן עזאי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב היכי משכחת לה, דהא הוה ליה מוליך פחות פחות מד' אמות. יש לומר, דהלכתא גמירי לה (עי' שבת צו, ב). אי נמי יש לומר, דלא אמר בן עזאי אלא במהלך ברשות היחיד, אי נמי במקום פטור [תדע לך דהא לא מייתי לה הכא אלא עלה דמי שהגביה ברשות אבל במעביר ברשות הרבים דחייב לא אמר בן עזאי דלא עדיף מעומד לכתף. כן תירץ הראב"ד ז"ל.
מגרר ויוצא איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא אין דרך הוצאה בכך קא משמע לן: והשתא דאתית להכי תו לא איצטריכא לאוקמא כבן עזאי, אלא אפילו כרבנן נמי, ומאי קושיא לפלוג בין עומד לכתף ולעומד לפוש, מגרר ויוצא איצטריכא ליה אלא דקשיא לי, אמאי לא אמר אלא מגרר ויוצא איצטריכא ואיכא למימר, דהאי פירוקא סליק אליבא דכולהו, בין כשתמצא לומר כבן עזאי בין כשתמצא לומר כרבנן.
אלא במיצעי: ואם תאמר, והא אמרינן בפרק הספינה (ב"ב פו, א) גבי מתניתין דתנן בהאשה נקנית (קידושין כה, ב), ומייתי לה התם שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, לא שנו אלא דברים שאין דרכם להגביה, אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ואקשי עליה מהא, היה מגרר ויוצא דאלמא במשיכה נמי קנה, ואוקימנא במידי דבעי מיתנא דהיינו רברבי, הא מציעי אינן ניקנין אלא בהגבהה דהא דרכן להגביה, ואין לומר דכל שדרכו למשכו לפעמים אף על פי שדרכו להגביה קנה בין בהגבהה בין במשיכה, ולא אמרו דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא, אלא במה שדרכו לעולם בשליפי זוטרי, אבל מציעי לא דהא ליתא, מדאקשינן התם מדתנן וחכמים אומרים אף בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה דבת הגבהה היא, ומפרקינן: משום דמסרכא, אלמא כל שראוי להגביה קאמר.
ואיכא למימר דמאן דאית ליה סוגיא דהתם מוקי לה בעומד לפוש, כלומר בשלפי רברבי, וצריך למיתני וכשהוציאו לצידי רשות הרבים וכר' אליעזר כדאיתא הכא, ולא דחייב למאי דאקשינן הכא לפלוג וליתני בדידה. והוא הדין דהוה מצי מוקי לה התם בשליפי מציעי ומדין הגבהה וכגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלה כרב אשי דהכא, אבל מאן דמוקי לה בשליפי מציעי ובצידי רשות הרבים כאוקימתא דהכא לית ליה דינא דהתם, אלא כל שדרכו לעפעמים במשיכה נקנה אפילו במשיכה, ואנן דקיימא כדינא דהתם דכל שדרכו בהגבהה אין נקנה אלא בהגבהה מוקמינן לה במידי דבעי מיתנא כי התם. אי נמי, בשליפי מציעי וכשצירף ידו למטה משלשה וקבלה כאוקימתא דרב יוסף דהכא.
ולמאי דקיי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק המצניע בשבת (צב, א) דאגד כלי שמיה אגד, וכרבא דקאי כוותיה מוקמינן לה כשהוציאו דרך שוליו ובנסכא ובשנציו כרוכין עליו מלמעלה כדאיתא התם, הא הוציאן דרך פיו שיכול ליטול ממנה מה שיצא במקצת הכלי היוצא ראשון לא, לפי שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת, כיון דאכתי אגדיה בכלי מלגיו כדאיתא התם. ואי נמי, אפילו הוציאו דרך שוליו ושנציו לפנים חייב, משום דמפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנציו אגידי מלגו וכולה, כדאיתא התם.
הכי גרסינן: רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלו וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה: ופירש רש"י ז"ל: שצירף ידו תוך שלשה לקרקע וידו קניא ליה כדרבא, דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו לענין הנחת שבת למקום ארבעה על ארבעה, וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום, לענין מיקנא נמי חשוב מקום כאלו הגביה למעלה משלשה, עד כאן.
ואינו מחוור, דאילו משום קניה לא איצטריך למימר דחשובה כארבעה על ארבעה, דאפילו במקום כל דהוא והוא דמנטר קני. ועוד, דידו ודאי לענין מיקנא פשיטא, דאלו ידו לא קניא ליה מאי קני ליה, וכתיב ונתן בידה. ועוד, דהא פירש הוא ז"ל, כגון שצירף ידו למטה משלשה סמוך לקרקע, ואם כן אפילו תמצא לומר דבעלמא בעינן מקום חשוב, הכא כיון דסמוך לקרקע ג' כקרקע דמי. ועוד, דכיון דידו חשיבא לו כד' על ד' לענין שבת, למה לי סמוך לקרקע אפילו למעלה מג' נמי, הא כמונחת דמי בין לענין שבת בין לענין קניה.
ולי נראה, שלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש כאן, שתהא ידו חשובה כארבעה לענין קניה, אלא כדי שתחלוק רשות לעצמה, שאלו לא היתה ידו חשובה לחלק רשות לעצמה, כיון שהיא סמוכה לקרקע תוך שלשה, הרי הוא כאלו לא הגביה מן הקרקע ולא קנה, וזה כשיטתו ז"ל (בב"ק כט, ב) שמצריך ג' להגבהה, והא דנקט שצירף ידו למטה משלשה לרבותא נקטיה, כלומר, אפילו צירף ידו למטה מג' דידו חשובה לו כרשות בפני עצמה, בין לענין שבת בין לענין קניה, ואף על פי שהוא תוך שלשה לקרקע, אלא דעדיין קשה, דלענין קניה לא בעינן הגבהה מן הקרקע שלשה, אלא אפילו בכל דהו קני, וכמו שכתבנו למעלה, אלא הכא לענין הנחה איצטריך, דצירף ידו למטה מג' לאו סמוך לקרקע קאמר, דאי תוך שלשה כקרקע אפילו בהנחה על גבי משהו סגי, כדאיתא בפרק הזורק (שבת צב, א) אלא למטה משלשה לאסקופה ולמעלה מג' לקרקע קאמר, וכגון שהיה השקוף גבוה מן הרשות יותר מששה טפחים, וזה השפיל ידו מן השקוף כלפי קרקע למטה משלשה טפחים, דאלו היתה ידו תוך שלשה לשקוף הרי זה כאלו לא יצא מן הפתח לענין איסור שבת, דכל שתוך שלשה לפתח כפתח דמי. וכדאמרינן בערובין פרק בתרא (צט, ב) , כל תוך שלשה סמוך לגג כגג דמי, ואם תאמר, מכל מקום איסור גנבה איכא איסור שבת ליכא, דהא לא נח במקום חשוב, לכך איצטריך כדרבא, דאמר ידו של אדם חשיבא ליה לענין הנחה כד' על ד', והוא הדין דהוה מצי לאוקמיה כגון שצירף ידו למטה תוך ג' לקרקע, אלא דאגב אורחיה קא משמע לן דקיימא לן כרבא.
רבינא מתני לעולם דאפקיה לרשות הרבים וברשות הרבים נמי קנה: פירוש: לאו קניה ממש לקנות מחבירו אלא לקנות להתחייב ולהיות כשלו לענין גנבה ותשלומין.
ורמינהו אלו הן הלוקין, הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו': ואם תאמר, למה ליה דנטר למיפרך אסיפא, דאם נפרוקה כדרבי יצחק, דאמר אין מלקות בחייבי כריתות, ליפרוך ארישא דקתני הבא על הממזרת דלכולי עלמא לוקה. איכא למימר, משום דהוה מצי לאוקמה בממזר שבא על הממזרת וכדמוקי לה בירושלמי (סה"א). אי נמי, איכא למימר, משום דרישא קא אוקימנא לה כר' מאיר בריש פירקין (לעיל כט, א) ולר' מאיר לוקה ומשלם אית ליה כדאיתא בסמוך, משום הכי פריך מסיפא דלא אתיא כר' מאיר, מדלא קתני נמי בתו, דאלו לר' מאיר אפילו בבתו משלם קנס לרבה דאמר (לקמן לה, ב) חדוש הוא שחדשה תורה בקנס, אי נמי, למאי דסלקא דעתך לקמן דר' מאיר כי היכי דלוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם נמי אית ליה.
אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו': פירוש ולעולם כדתנן מתוקמי וכשעמד ואיכא דלא גרסינן אלא דהשתא דוקא לבן עזאי עבדינן האי צריכותא דלדידי הוי סלקא דעתין שאין דרך הוצאה בכך דמיקל לומר דמהלך כעומד דמי אבל לרבנן לא הוי צריכותא ולא נהירא. ולענין שבת לא מחייב פירש כאן לענין גניבה אין לחייבו אלא כשהוציאה דרך המוציאן ומ"ה נקטינן לענין שבת:
ובמאי בשליפי רברבי הוא: פי' בין למהוי הוצאה בשבת בין לקנות' מדין משיכה ואי בזוטרא לאו אורח' הוא הוי. פי' וכיון שלא הוציא כדרך המוציאן פטור לשבת ואין קונה במשיכה שהרי דרכו בהגבהה. אלא באמצעי. והא סוגיין פליגי אסוגיין בפרק המוכר את הספינה דהתם אסקוהו אפילו במצעי אינו קונה במשיכה אלא בהגבהה דכל שאפשר בהגבהה אע"פ שדרכו לפעמים במשיכה אינו קונה אלא בהגבהה ואוקימנ' במידי דבעי מתנאי וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והלכות סוגית דהתם כדכתיבנא התם בס"ד. וא"ת ולסוגיין דהתם הדרא קושי' לדוכתי' אי בשליפי רברבי פשיטא דאורח' בכך וי"ל דהתם ס"ל כרב אשי דלקמן בשצירף ידו:
איסור גניבה : וא"ת לקני ליה ד' אמות יש לו בריה כדאיתא בפ"ק דב"מ. וי"ל שלא תקנו ד' אמות אלא לענין מציאה דלא אתי לאנצויי אי נמי לענין גיט' משום עגונה כדפירש"י התם בס"ד:
רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקבלו וכדאמר רבא ידו של אדם חשוב כד' על ד' : פירש"י ז"ל שלשל ידו למטה על פחות מג' כלבוד דמי ולענין מקנה קני מדרבא דאמר לענין שבת ידו חשובה לו כד' על ד' וה"ה שהיא חשובה לקנות בה ואע"פ שלא הגביה ג' טפחים הן הקרקע וא"ת למה לי שצירף ידו למטה מג' דהא לענין שבת הוי הנחה אפילו היה גובה כמה דאתמר עלה מימרא דרבא וי"ל דאי הוי מוקים ידו בחוץ למעלה מג' ה"ה לידו בפנים א"כ קנייה בהגבהה בפנים ואין עתה מיתה וממון באים כאחד וזה דוחק. ועוד דלענין קטן למה ליה לרבא תיפוק ליה מדכתיב בהדיא ונתן בידה ותו היכי ילפינן מרבא דאתמר לענין שבת להא דקנין וכי מה ענין זה אצל זה ועוד בלא הגבהה בכל שהוא סגי כדכתיב' לעיל וכתב ז"ל גרסא וכן מצא רבינו מאיר כתוב בספרים ישינים כגון שמצרף ידו וקבלה אי נמי כדרבא וחיוב שבת אתא לפרושי דאתא:
בצירף ידו פחות מג'. דה"ל כלבוד ומונחת על גבי קרקע א"נ אפילו גבוה צריך וכדרבא דאלו לענין מקנה פשיטא דקני כדכתיב ונתן בידה. ויש שפירש לפי גירסות הספרים דכוליה לענין שבת וה"ק כגון שצירף ידו למטה מג' למפתן הבית כי היכי דתהוי עקירה לענין שבת והוה הנחה בידו מדרבא ואפילו גבוה מן הקרקע כמה שהיה מפתן גבוה ד' טפחים או יותר ולישנא דלמטה מג' אתי שפיר. להכי נראה כפירוש דלעיל דמפרש דמגרר ויוצא עקירות ג' טפחים מן הקרקע וברשות הרבים נמי קנו. פירוש דהא אמרינן בפרק הספינה דאין משיכה קונה בר"ה לענין מקח וממכר לקנותה לגמרי אבל לענין גובה לחייבו באונסין קנו אי נמי קס"ד דההיא בשכל מעשה המשיכה בר"ה אבל במוציא מרשות הבעלים לר"ה משיכה היא:
לרב אחא קשיא רישא אסיפא וכו': וה"ה דהוי מצי למפרך דריש' אסיפא אלא דנקטינן הכא רב אחא ורבינ' דאיהו דייק למתני הכי:
כל כמה דלא אתיא לרשותו רשות בעלים קרינן ביה : פי' למאי רשות הבעלים לא לרשותם ממש אבל בחזקתם כל זמן שלא עשה בה גונב קנין ברור:
ורמינהו אלו הן הלוקין דק"ל דלוקה ומשלם וקס"ד דליכ' לאוקמי מתניתין כר"מ דסבר אדם לוקה ומשלם דא"כ קשיא כדפרכינן לקמן וליכא למימר נמי דמתני' כר"י דסבר חייבי כריתות אין בהם מלקות דמ"מ אכתי קשיא ממזרת ונתינה כדפרכינן לקמן וקשיא אינה אלא על מלקות כיון דמשלם האיך לוקה דאלו תשלומין גזרות הכתוב היא דכתיב נערה הנערה:
ובמאי. פי' ובמאי איצטריך לאשמועינן דדרך הוצאה בכך אי בגדול שיש בו משוי להגביה אורחיה הוא לגוררו ופשיטא דהוצאה היא ואי בזוטרא לאו אורחי' הוא ואמאי חייב משום שבת (איסור גניבה ליכא דמשיכה בלא הגבהה לא קניא ברה"ר) אלא במיצעי. פי' אם היה הכיס קטן שדרכו להוציאו בהגבהה והוציאו בגרירה פטור לענין שבת דהוצאה כלאחר יד הוא. וגם לענין קני' נמי אמרינן בפ' המוכר את הספינה דדברים שדרכן להגביהן אינן נקנים אלא בהגבהה לא במשיכה ומוקמי להא דתני היה מגרר ויוצא במידי דצריך מיתנא. ודאפקוה היכא אי דאפקי' לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא פי' (אי) דמשיכה [אינה] קונה ברה"ר ואי דאפקה לרה"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא ר"א אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקבלה. פי' מכי נפלה לתוך ידו איכא איסור גניבה שידו קונה לו ואיכא איסור שבת שכל פחות מג' כלבוד דמי וכאילו נחה ברשות הרבים דמי פי' המורה:
לעולם הא דקתני מגרר ויוצא פטור לעולם דאפקה לרה"ר ודק' לך איסור גניבה ליכא איכא ודאי כגון שצירף ידו השנית לפחות מג' סמוך לקרקע ובידו הא' גיררה והפילה לתוך יד חברתה וידו של אדם קני' ליה כדרבא דאמר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. פי' לענין הנחת שבת וכי היכי דלענין שבת חשיבא מקום לענין מיקנא נמי חשיב מקום למיקני' כאילו הגביה למעלה מג' מיהו ברה"י לא אגביה דתיקני לי' מקמי דליתי חיוב שבת עלי' ויציאתה וביאתה לרה"ר וקנייתה באין כא' ולהכי משני כשצירף דלא תהוי הגבהה ברשות היחיד כדקתני היה (מכניס) [מגרר] ויוצא. א"נ כדרבא דאמר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. פי' ואע"פ שהיתה למעלה מג' יש בה איסור שבת דידו של אדם פי' לענין שבת בעינן שיעשה הנחה ע"ג מקום חשוב שיש בו ד' על ד' והיד היא חשובה כד' על ד':
רב אחא מתני הכי פי' כדאמרי' דמשיכ' ברה"ר לא קניא ומוקי לה כשצירף ידו וקבלה לתוכה. רבינא מתני לעולם דאפקיה לרה"ר וברה"ר נמי קני. פי' דמשיכה ברה"ר קונה. ואע"ג דקיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כרבינא. הכא הלכתא כר"א משום דקיימו כוותיה אביי ורבא בפרק המוכר את הספינה ואמרי שאין משיכה קונה ברה"ר. ותלמודא נמי מקשה ממילתיה וקיי"ל שאין התלמוד מקשה אלא מהלכה פסוקה:
הבא על אחותו וכו'. ורמינהו אלו הן חלוקין הבא על אחותו וכו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. פי' דנפקא לן מכדי רשעתו משום רשעה א' אתה מחייבו ולא משום ב' רשעיות. פי' המורה והא דאוקי מתני' דמכות בבוגרת ולא אוקי מתני' דהכא בשלא היתרו בו ש"מ אפילו איתרו ביה נמי ממונא משלם וכו':
אלא הא מני בן עזאי היא הא כתיבנא לעיל שכתבו התוספו' ז"ל בפ"ק דשבת דרבי יוחנן דאמר לעיל המפנה חפציו מזוית וכו'. לית ליה דבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי הוה חייב וכתבו ז"ל התם דכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות. ומעתה היה נראה לפרש דהכא נמי ה"ק אלא הא מני בן עזאי היא פי' לעולם כשהגביהו ע"מ להצניעו וכו' ודקא קשיא לך אהיא דרבי יוחנן הא מני בן עזאי היא והא דלא אוקימנא לה אפי' על מנת להוציאו ואפי' הכי חייב דחיוב שבת דעקירה לאו מחמת הגבהה ראשונה וכו' וכדפירש רש"י ז"ל משום דמשמע לן דע"כ לא קאמר בן עזאי אלא כשיש מקום פטור באמצע וכדקתני להדיא בפלוגתיה המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו וכו' והיינו דאפי' לדידיה מעביר ד' אמות בר"ה חייב ומיהו בההיא דר' יוחנן דהמפנה חפציו מזוית לזוית וכו' קא מחייב דלא חשבינן עקירה ראשונה למידי כיון דהיתה עקירה לפטורא וחיובו אתיא ליה משעה שנמלך להוציא דמהלך כעומד דמי ודמי לההיא דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו וכו' דמה לי הפטור באמצע או בתחלה אלא שזה לפטורא וזה לחיובא והכל עולה לטעם אחד אבל המוציא מרשות לרשות ומתחלה עקר ע"מ להוציא אפי' לבן עזאי לא אתיא חיובא דעקירה אלא מחמת עקירה ראשונה דלא שבקינן עקירה דלהדיא משום עקירה דמדמיא דהמהלך כעומד כיון דעקירה ראשונה הויא דחיובא. ופריך תלמודא אבל זורק מאי פטור פי' דוקא הגביהו ע"מ להוציאו והלך הוא דחייב משום שבת אבל זורק פטור פי' עקר ע"מ להצניעו ונמלך וזרקו פטור מחיוב שבת דעקירה והנחה בעינן ואין כאן אלא עקירה ראשונה דלהצניע דהא לא הלך הוא כדי שנאמר מהלך כעומד דמי ושוב הוי ליה עקירה דלהוציא ואם תשאל ומאי ענין האי חלוקא למאי דמפליג בברייתא דבברייתא מפליג ותני היה מגרר ויוצא כו' לענין קלב"מ והא דפריך תלמודא אינו מאותו השם כלל דפלוגתיה היינו לענין חיובא דשבת ופטורא דשבת וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל. תשובתך פשיטא ודאי דהא דקתני בברייתא היה מגרר ויוצא כו' לאו היינו עיקר חדושו לענין קלב"מ דפשיטא ודאי דפטור משום דקלב"מ דהא מיתה ותשלומין באין כאחד אלא ודאי עיקר חידושיה היינו דמיתה כי האי פוטרת דהוה אמינא דלא תפטר את התשלומין קמ"ל דעדיפא האי חיובא ופוטרת ועיקר חידושיה דקלב"מ היינו ברישא דחייב דלא אמרינן קלב"מ אבל חידושא דסיפא היינו לאשמועינן חיובא דשבת ואיידי דאיירי רישא בדינא דקלב"מ איירי נמי בסיפא דקלב"מ והלכך פריך שפיר דלשמעינן הך חידושא דפטור מחיובא דשבת בזורק ומשני ליה דעדיפא ליה לאשמועינן דמגרר ויוצא חייב לענין שבת דסד"א אין דרך הוצאה בכך ופטור מחיוב שבת קמ"ל דלא. כך היה נראה לפרש וא"ש דלעיל קאמר אדתני היה מגרר ויוצא כו' בד"א בעומד לפוש כו' והכא לא קאמר אדתני היה מגרר וכו' והיינו משום דלעיל פריך דלפלוג בדינא דקלב"מ וכדקתני בברייתא היה מגרר כו' והכא פריך דלפלוג לענין שבת וכדכתיבנא. ויש בקצת נוסחאות אבל זורק מאי פטור ולפלוג בדידה בד"א כו' וניחא נמי דהכא משני מגרר ויוצא איצטריכא ליה ולעיל לא משני הכי משום דלעיל דפריך דלפלוג בדינא דקלב"מ כו' לא בעי לשנויי מגרר ויוצא איצטריכא ליה דעיקר חידושיה בברייתא לענין תשלומין ולא עסיק כלל בענין חיובא דשבת והלכך היכי מצינן לשנויי מגרר ויוצא איצטריכא ליה כנ"ל ומיהו רש"י לא פירש כן והוא הנכון וכבר הארכנו בזה לעיל עיין שם:
וז"ל שיטה ישנה הא מני בן עזאי היא כו'. וא"ת לבן עזאי מעביר ד' אמות ברה"ר דחייב היכי משכחת לה וכ"ת לא אמרה בן עזאי אלא כשעמד במקום פטור הא אמרינן לה הכא במהלך בתוך הבית יש לומר לא אמרה בן עזאי לעקור חיוב מן התורה ברשות אחת וי"א ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה ובירושלמי מוקי לה בקופץ. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואם תאמר לבן עזאי מעביר ד' אמות בר"ה דחייב היכי משכחת לה דהא הוה ליה מוליך פחות מד' אמות יש לומר דהלכתא גמירי לה א"נ יש לומר דלא אמר בן עזאי אלא במהלך ברה"י או במקום פטור תדע לך דהא לא מייתי לה הכא אלא עלה דמי שהגביה ברה"י אבל ברה"ר לא אמר בן עזאי דלא עדיף מעומד לכתף כן תירץ הראב"ד ז"ל. ע"כ:
אבל זורק אמאי פטור פרש"י ז"ל הגביהו וזרקו. פי' לפירושו ז"ל כי היכי דלהוי בדידה דהיינו הכל בהגבהה ואין להקשות דאכתי לא אתי חיוב שבת על ידי הגבהה דבשעה שהגביהו קניה וכלת' עקירה ראשונה וכשזרקו הרי כאן עקירה אחרת שנעקר החפץ ממנו דומיא דזורק חפץ וי"ל דמיירי כגון שבהגבהתו זרקו ולא נח כלל בידו וזהו שכתב רש"י פטור מתשלומין כו' דתו ליכא עקירה אחריתי. ע"כ. ומ"מ לשיטת רש"י ז"ל לעיל הוי בדידה ממש וזהו שכתב רש"י ז"ל נפלוג בדידה. במגביה עצמו יכול לשנות חיוב ופטור. כן כתוב ברש"י כתיבת יד. והכא לא הוי בדידה ממש אלא משום דהוי בהגבהה ולהכי דחינן בקל הכא קושיא זו ואמרינן מגרר אצטריכא ליה דלאו תירוצא מעליא הוא דאטו תנא עסיק בדינא דקלב"מ וקאמר דבעי לאשמועינן רבותא בדינא דשבת אלא משום דלא הוי בדינא ממש להכי סגי בהאי דחויא אבל לעיל דהוי בדידה ממש לא סגי בהאי תירוצא וכן תירצו בגליון התוס' דהכא לא הוי לגמרי בדידה אבל לעיל דהוי ממש בדידה לא שייך לשנויי הכי. ע"כ. וכן תירץ הרא"ש ז"ל והכין משמע לי לשיטתו של רש"י וכדכתיבנא ומיהו התוס' לא פירשו כן אלא דהכא נמי הויא בדידה ממש שכתבו ז"ל דמ"ה חשיב זורק בדידה טפי ממגרר משום דבמוציא ובזורק בשניהם באה הקנין בהגבהה קודם שיבא חיוב ההוצאה אבל במגרר ההוצאה והקנין באין כאחד ואנן הא כתבינן לעיל דכי קאמר אבל לכתף מאי פטור פירושו אפי' דנודה לך דאין חילוק בין כשההוצאה והקנין באין כאחד להיכא דבא החיוב בהגבהה קודם שיגמור חיוב ההוצאה מכל מקום תקשי דלפלוג ולתני בדידה דאי הוה משוינן חילוקא בינייהו דעדיפא מינה הוה מצי לאקשויי דתקשי ליה להדיא מסיפא דמשמע דדוקא משום דהגנבה וההוצאה באו כאחד הוא דפטור אבל היכא דקדים הגנבה בכל גוונא חייב אלא ודאי דה"פ אפי' דנודה לך דאין חילוק בינייהו מטעמא דכתיבנא לעיל אכתי תקשי דלפלוג ולתני בדידה וכיון דאהא קיימינן ולא משוינן הך חילוקא כלל מעתה אין לך לפרש בשיטת התוס' ז"ל אלא כפירושו של רש"י דלהכי חשיב זורק בדידה משום דהויא הכל בהגבהה מה שאין כן במגרר דהויא ע"י גירור וכדכתי'. ואם תאמר ולשיטת התוס' כיון דהויא הכא נמי בדידה ממש וכדכתיבנא אמאי משני הכא מגרר ויוצא איצטריכא ליה ולא תירץ כן לעיל ותירצו בתוס' משום דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר. ולרש"י ז"ל ניחא טפי וכדכתיבנא. ודע דלקמן פריך תלמודא ודאפקיה להיכא אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא ואיכא למידק אמאי פשיט ליה כולי האי דלא יתחייב ברשות הרבים באונסין דילמא אע"ג דס"ל לאביי ורבא דמשיכה לא קניא ברה"ר היינו לענין קנין שיהא שלו לגמרי אבל להתחייב באונסין מנא לן דלא יתחייב אפילו ברה"ר. ועוד הקשו בתוס' דאמאי פשיט ליה כולי האי דאיסור גנבה ליכא דהא איכא מ"ד ארבע אמות קונות לו לאדם בכל מקום אפילו לרשות הרבים ואי פריך למ"ד אין קונות לו ברה"ר הוה ליה למימר הניחא למ"ד וכו' ועוד דלישנא דבכל מקום דקאמרי כוותיה דמ"ד אפי' ברה"ר דיקא והוה יכלינן לפרושי דהכי פריך אי דאפקריה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא פי' ממה נפשך קא פריך דאי אמרת דאין חילוק בין לקנות לגמרי להתחייב באונסין ותאמר ג"כ דארבע אמות אינן קונות לו ברה"ר הא ודאי קשיא דאיסור גניבה ליכא ואפילו אם תרצה לחלק בין להתחייב באונסין לקנותו לגמרי ותאמר דאין ארבע אמות קונות לו ברה"ר אכתי תקשי לך אמאי קאמרת מגרר איצטריכא ליה דהיינו לענין חיובא דשבת ובהכי לא מצית לתרוצי אלא האי דלא הויא בדידה ממש וכדכתיבנא לשיטת רש"י ז"ל היה לך לתרוצי דהיינו רבותיה דאף ע"ג לרה"ר לא תימא דאין כאן חיובא דממון כלל משום דמשיכה לא קניא בר"ה וד' אמות אין קונות ברה"ר אלא קמ"ל דהרי כאן חיוב ממון אי משום להתחייב באונסין מיהא קניא בר"ה אי משום דד"א קונות בר"ה ודלא כמ"ד אין קונות ברה"ר ולא פטרינן לה אלא משום דקלב"מ והך רבותא עדיפא טפי דאשמועינן רבותא לענין חיובא דממון דמיירי בה ברייתא והויא רבותא דמיירי בה אמוראי מאי דקאמר מגרר איצטריכא ליה רבותא היינו לענין שבת ולא שמעינן בשום דוכתא מאן דמגרע הוצאה בגרירה ובהך רבותא הוה סגי לתרוצי אפי' הויא פלוגתא בדידה ממש ומשני תלמודא לעולם כר' אליעזר כו' אבל לעולם מקנא קני מ"ט דהא לא שכיחי בה רבים פי' ולא הויא חידושא כלל דפשיטא דכיון דלא שכיחי בה רבים דקני בה משיכה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לקמן דהא לא שכיחי בה רבים. והוה ליה כסימטא דתקון בה משיכה. ע"כ. פי' להכי האריך הרב וכתב והוה ליה כסימטא דתקון כו' לומר דמ"ה פשיטא מילתא טובא ולא יצטרך תנא לאשמועי' לה דדינא דסימטא כבר שמעינן לה ולא יצטרך תנא לאשמועינן לה הכא הכין הוה מצינן לפרושי שמעתין ומיהו לשיטת התוספות ז"ל לא יכלינן לפרושי הכין דהא לדידהו ז"ל הא דפריך אבל זורק מאי פטור היינו בדידה ממש והא דמשני תלמודא הכא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו' ולא משנינן לעיל משום דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחדוש דמגרר וכדכתיבנא והכי נמי אית לן למימר דחידושיה דמגרר נראה לו חידושא טפי מחידושא דזורק ולהכי משני מגרר איצטריכא ליה מעתה היכי מצינן לפרושי דלפרוך תלמודא דלשמועינן טפי הך רבותא דקנין דילמא תלמודא נראה לו רבותא דמגרר חידושא טפי מאידך חידושא דקנין דע"כ לשיטת התוספות חידושא דמגרר הוא חידוש טפי ומיישבא שפיר הברייתא בהכי אלא דחידושא דלכתף נראה לו חידושא טפי וכדכתיבנא ואם כן לא מצינן לפרושי הך פירושא כלל וע"כ יש לך לפרש דכי פריך תלמודא איסור גנבה ליכא היינו כפשוטו דקא בעי היכי משכחת לה קנין בר"ה ולהכי קשיא להו דהא איכא למאן דאמר בפ"ק דב"מ דד' אמות קונות לו לאדם בכל מקום אפי' בר"ה כנ"ל. והארכתי בזה כדי ליישב לך מה שהפכו התוס' וכתבו אי דאפקיה לר"ה וכו' קודם דבור אלא במיצעי וכו' ובמאי דכתי' ניחא דמאי דכתבו בדבור אי דאפקי' לר"ה וכו' הוא נמשך עם מאי דלעיל מיניה דוק ותשכח:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו'. והשתא דאתית להכי תו לא איצטריכא לאוקמי כבן עזאי אלא אפילו כרבנן נמי אי קשיא ליפלוג בין עומד לכתף לעומד לפוש מגרר ויוצא איצטריכא ליה אלא דקשיא לי אמאי לא אמר אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה ואיכא למימר דהאי פירוקא סליק אליבא דכלהו בין כשת"ל כבן עזאי בין כשת"ל כרבנן. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו'. פירוש ולעולם כרבנן מתוקמא וכשעמד ואיכא נוסחי דלא גרסי אלא דהשתא דוקא לבן עזאי עבדינן האי צריכותא דלדידיה הוה ס"ד שאין דרך הוצאה בכך כדמקי' ואומר דמהלך כעומד דמי אבל לרבנן לא הוי צריכותא ולא נהירא. ולענין שבת נמי לא לחייב פי' דאף לענין גנבה אין לחייב אלא כשהוציא כדרך המוציאין ומשום הכי נקטינן לענין שבת ודוק. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ואין בספרינו כתוב זה הלשון שכתב הרב ז"ל ולענין שבת וכו' גם לא מצאתי נוסחא זו בכל הספרי יד ישנים ודוקני אשר בידי וגם רש"י ז"ל כתב אין דרך הוצאה בכך. ואין כאן חיוב שבת. ע"כ:
ובמאי אי ברברבי וכו'. פי' השתא דאמרת מגרר ויוצא איצטריכא ליה תו לא מצינן לאוקמה ברברבי דאם כן פשיטא ומאי אתא לאשמועינן במאי דתני מגרר ויוצא וזהו שכתב רש"י ובמאי. איצטריך לאשמועינן דדרך הוצאה בכך. ע"כ כנ"ל:
אורחיה הוא פי' בין למהוי הוצאת שבת בין להקנותה מדין משיכה ואז בזוטרא לאו אורחיה הוא פי' וכיון שלא הוציא כדרך המוציאין פטור לשבת ואינו קונה במשיכה שהרי דרכו בהגבהה. הריטב"א ז"ל. ואזיל לשיטתיה ז"ל ומיהו רש"י ז"ל לא פירשה אלא לענין שבת וכדכתי' ועוד כתב הריטב"א ז"ל אלא במיצעי והאי סוגיא פליגי אסוגיין דפ' הספינה דהתם אסיקנא דאפי' אמיצעי אינו קונה במשיכה אלא בהגבהה דכל שאפשר בהגבהה כלל אף ע"פ שדרכו לפעמים במשיכה אינו קונה אלא בהגבהה ואוקימנא במידי דבעי מתנא וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והלכתא כסוגיא דהתם כדכתיבנא התם בס"ד ואם תאמר לסוגיין דהתם הדרא קושיין לדוכתין דאי בשליפי רברבי פשיטא דאורחיה הוא ויש לומר דהתם סביר לן כרב אשי דלקמן בשצירף ידו וכו'. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל אלא במציעי איכא למידק הכא מההיא דגרסינן בפ' המוכר את הספינה [פא א'] גבי מתני' דתנן בהאשה נקנית ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה לא שנו אלא בדברים וכו'. אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ואקשינן היה מגרר ויוצא ואוקימנא במידי דבעי מתנא דהיינו רברבי והכא היכי מתוקמא במיצעי דהא לא מקני אלא בהגבהה והיכי קני ליה במשיכה ומשום הכי טעו מקצת אינשי ואמרי דהתם הכי קאמר לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה כל שעה אבל דברים שדרכן להגביה כל שעה לעולם כגון זוטרי לא ולאו מילתא היא חדא דלישנא דגמרא ליתא הכי ועוד מידי דבעי מתנא רברבי הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בשליפי רברבי אלמא מציעי לא. ועוד דאקשינן נמי התם והא בהמה דקה דבת הגבהה היא ומפרקינן משום דמסרבא אלמא כל שראוי להגבהה לא מקני כלל במשיכה ובלא סוגיא דהתם דייקא כדאמרן וקושין הכי דחינן לה דהך אוקמתא דהכא לאו דסמכא היא דאפשר דמאן דס"ל האי טעמא דהגבהה צורך הוצאה היא לא ס"ל ההיא שמעתתא דהתם א"נ אית ליה ומוקים לה כרבינא דלענין גנבה הוא דמחייב בתשלומין ולאו מקנא ממש וההיא סוגיא דהתם ודאי לא מתוקמא אלא אליבא מאן דמפרש לה הכא אליבא דר"א בצידי ר"ה ולענין מקנא ממש אבל (לענין גנבה) למאן דמפרש בשלשל ידו למטה משלשה לא דהא לאו במשיכה קני ליה וכ"ש למאן דאמר ברה"ר נמי קנה להתחייב באונסין וכך כתב הרב ר' יוסף הלוי בפירושי בתרא שלו ע"כ. והתוס' ז"ל הקשו דהיכי מצינן למימר התם בפרק הספינה דמיירי בכיס דבר הגבהה דאם כן היכי מחייב לענין שבת והא אין דרך הוצאה בכך ותירצו התוס' התם בפרק הספינה דיש דברים שדרך הוצאה בכך לענין שבת ואפ"ה אינן נקנין אלא בהגבהה שדרכן להגביה והיינו לשיטתו של רש"י דלא שקיל וטרי תלמודא הכא אלא לענין שבת והריטב"א לא פירש כן וכדכתיבנא ועוד תירצו בתוס' כגון שמוציאין דרך מחתרת דדרכו בגרירה ואפ"ה אינו נקנה אלא בהגבהה ולא אוקי לה תלמודא בהכין דאיכא לדחויי כדדחינן ההיא דרברבי דפשיטא דאורחיה הוא והוצאה היא:
ודאפקיה להיכא כו' פי' השתא דאמרת מגרר ויוצא איצטריכא ליה לא אשכחן איסור שבת ואיסור גנבה בהדי הדדי דאילולי כן הוה אוקימנא לה כגון שרה"י היתה גבוהה על רשות הרבים טפי קימעא על ג' טפחים וזה הוציאה מרה"י לרה"ר דבשעה שהורידה מרה"י הרי קנאה בהגבהה דהגבהה קונה בכל מקום והרי הקנייה וההוצאה מרשות לרשות באין כאחד ומיהו השתא דאמרינן מגרר ויוצא איצטריכא ליה משמע דמיירי דההוצאה מרשות לרשות היתה בגרירה ולא בהגבהה כי היכי דלשמעינן רבותא דדרך הוצאה בכך והלכך קשיא דהיכי מצינן לאשכוחי בגרירה דהיינו משיכה איסור שבת ואיסור גנבה בהדי הדדי כנ"ל:
דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא כו'. לכך האריך לומר איסור שבת איכא כו' דהוה ליה למימר בקוצר איסור גנבה ליכא הא אתא לשלול דלא נימא כגון דאפקיה מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע להכי פריך דאכתי קדים איסור שבת ואילו אנן בעינן שיבאו שניהם יחד והיינו דקאמר איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא אי דאפקיה לרה"י אע"ג דשוב הוציאו לר"ה מ"מ הרי קדים איסור גנבה ואיסור גנבה איכא איסור שבת ליכא כנ"ל. ושוב מצאתי בשיטה ישנה שהקשו ותירצו כן וז"ל ואם תאמר ואמאי לא אוקמה כגון דאפק' מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע ויש לומר משום דכיון דאפקי' עד ר"ה איחייב ליה איסור גנבה לא הוי עד דמטי לרה"י ולא מפטר אלא אם כן שניהם כאחד ע"כ:
איסור גנבה ליכא לשון איסור גנבה לא דייק שפיר דה"ל למימר חיוב גנבה ואפשר דאתא לרמוזי לן דלא תימא דתקנה לו ד' אמות וכמ"ד ד"א קונות ברה"ר להכי קאמר איסור גנבה לומר דבמקום איסור לא תקינו רבנן להביא את האדם לידי איסור שאם תאמר קנה לו ד' אמותיו הרי עבד איסורא עד דלא עביד שום דרך מדרכי הקניה ובהכי לא תקינו רבנן מידי שאין זו תקנה אלא תקלה ולא תקנו ד"א אלא דוקא במציאה כי היכי דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונא וכן כתבו בתוס' וכדכתיבנא כנ"ל:
לא צריכא דאפקיה לצידי ר"ה והתם במסכת שבת פ' המצניע מקשינן למאי דאמרינן התם אגד כלי שמיה אגד מכי נפיק ליה פורתא קנייה איסור שבת לא הוי עד דמפיק לכוליה ומתרץ לה בנסכא ובדליכא שנצין. שיטה ישנה:
וכתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל ומדאוקימנא דאפקיה לרה"ר ובמשיכה קני שמעינן דכל שהוא מונח ברשות מוכר או ברשות הרבים משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד שהרי משעה שהוציאו לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת ואיסור גנבה לא בא לו עד שימשוך אותו במילואו בסימטא וכן משמע מדאמרי' בבתרא עד שימשכנו מרה"ר לסימטא. ע"כ:
רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה פרש"י ז"ל דקאי אמאי דפריך לעיל איסור גנבה ליכא והשתא משני דאיכא נמי איסור גנבה כדרבא והקשו בתוס' דההיא דרבא מרחיב את היד כאילו הוא מקום ד' דלענין שבת בעינן מקום ד' על ד' וכיון שכן מה ענין הרחבת מקום דשבת לענין קנייה ואין חילוק בין הרוחב לגובה והקשו עוד דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא ויש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו שלשה טפחים מן הארץ וההיא דקלתה שאני משום דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשותא אבל כשידה סמוך לארץ הוה אמינא כלבוד דמי ובטיל אגב ארעא וכן פירשו המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. והקשו עוד על רש"י ז"ל דאמאי לא מוקי אפי' כשצירף ידו למעלה מג' כגון שהאסקופה גבוה ג' וצירף ידו סמוך לאסקופה בראשה דהשתא ליכא הגבהה בר"ה. והוה מייתי מדרבא אקניין ואשבת ויש לדייק מאי הוה מייתי לקנין פשיטא ודאי דכיון דהיד גבוה מן הארץ שלשה טפחים דקניא ויש לומר דאי מייתי מדרבא לשבת ממילא מייתי נמי לקנין דאי לאו דחשיבא לענין שבת ע"כ נצטרך לומר דכי גררה בידו אחת ונפלה לתוך חברתה קניא ואיסור שבת לא אתי עד שישפיל ידו בתוך שלשה ונמצא שחייב בתשלומין אבל השתא דאמרינן דידו של אדם חשובה לענין הנחת שבת כמקום ארבעה על ארבעה הילכך פטור על התשלומין דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד ומכל מקום לעיקר קושית התוס' יש לתרץ דרב אשי מהדר לאוקמי בדאפקיה ברשות הרבים וכל כמה דידו מונח סמוך לרשות הרבים עדיף ליה להכי לא בעי לאוקמיה אלא בצירף ידו למטה משלשה טפחים וזהו שכתב רש"י ז"ל רב אשי אמר. מגרר ויוצא דקאמר פטור לעולם בר"ה ודקשיא לך וכו' כנ"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל והא דאמרינן הכא כגון שצירף ידו למטה מג' וכדרבא ק"ל עלה כיון דפחות מג' כלבוד דמי למאי איצטרכינן לדרבא ועוד כיון דאית לן לרבא אפילו למעלה מג' נמי כדאמרינן בפרק קמא דשבת אמר רבי אבהו כגון ששלשל ידו למטה משלשה ודחה רבא ואמר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ואפי' למעלה מג' נמי חייב ומה שפירש רש"י ז"ל כי היכי דלענין שבת הוי מקום חשוב הכי נמי לענין מקנה אלמא לאו משום שבת איצטריך אלא משום דקני ליה ידו לא מחוור אטו ידו לא קני ליה הא ודאי פשיטא אי ידו לא קני אלא מאי קני הרי קרא כתיב וכתב לה [ספר כריתות ונתן בידה, ולפיכך הוצרך הרב ז"ל לומר דהוי מקום חשוב כאלו הגביהו למעלה מג', פי' לפירושו דאי לאו דרבא הו"א כי כתב קרא ה"מ במגביה שלשה אבל פחות מג' דלאו הגבהה היא לא קני קמ"ל דרבא דכי היכי דלענין שבת מקום חשוב לענין מקני נמי מקום חשוב הוא, ומיהו אכתי לא מחוור דמ"מ קשיא מאי דאמרן למה לי למטה מג' כיון דהא דרבא דהכא לענין שבת אתמר אפילו למעלה מג' נמי דכד' על ד' דמי ואיכא הנחה ורה"ר הוא, ועוד דבידו לא צריכינן טעמא דרבא דהא אפילו קלתה נגררת על גבי קרקע כיון שתלויה בה קניא כדאיתא בגיטין (ע"ח א') ולא שייך נמי חשיבות לענין קנייה, ואיכא דגריס הכי א"נ כדרבא כלומר א"נ למעלה מג' ואיכא מקום הנחה כדרבא, וזה היה נכון אלא שאין הנוסחא כך בספרינו ובספרי ספרד, ור"ת גורס וכדרבא, ותו לא, ומפרש כגון ששלשל ידו כשהיה מגררו ויוצא למטה מג' בבית וקבלה וכדרבא דאמר בפרק המוציא אגד יד לא שמיה אגד, גם זה אינו נכון, לפי שאין הגירסא כך בספרים ובנוסחי הגאונים ועוד דלמה ליה למינקט בהכי. ולי נראה כגון ששלשל ידו למטה מג' לפתח הבית קאמר, כגון שהיה קרקע הבית גבוה ורה"ר נמוך הרבה ושלשל ידו למטה מן הפתח ג' כי היכי דתהוי עקירה כשנופלת מן הפתח לידו וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' ואפילו למעלה מר"ה ג' הוי הנחה, וה"ה דהוי מצי לאוקמי בשאין ר"ה גבוה מידו ג', אלא דרבא ניחא ליה ורויחא ליה, והא דאיכפל רב אשי לתרוצי עקירה דלא דייקי' עלה בשמעתין, משום דסתמא דמלתא רה"ר נמוך הוא מן הפתח ולמאי דמוקמינן לה במוציא לרה"ר ולצידי רה"ר איכא ודאי עקירה אבל במשלשל ידו צריך הוא לפרש ששלשלה למטה מג' דתהוי עקירה כדפרישית דפחות מג' לאו עקירה היא, דהא הנחה נמי חשיבה במעביר, וגבי כוורת נמי חשיבא הנחה בפ"ק דשבת, וה"ר משה הספרדי ז"ל אינו סובר כן אלא כל מגרר הוא מחייב כעוקר גמור, וצ"ע הטעם שפי', ומ"ש רש"י ז"ל בכלל דבריו דהגבהה אינה אלא למעלה מג' אינו כן וכבר כתבתיה במסכת קדושין בס"ד:]
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה