מהרש"ל על הש"ס/כתובות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כט עמוד א

תוס' בד"ה אלו נערות כו' דתנן לישא שפחה כו' כצ"ל. ונ"ב בחציו עבד וחציו בן חורין:

בא"ד שלשה סימנים הללו ראוי לדבק בהן. נ"ב רחמנים ביישנין גומלי חסדים:

בא"ד וגזרת יהושע ודוד כו'. נ"ב פי' דלא תקשי מירושלמי אף לפרש"י שפירש דוד גזר עליהן והתם אמר יהושע גזר עליהן מש"ה אמר שחדא גזירה היא אי נמי דלא תימא מאחר דיהושע לא גזר אלא בזמן הבית כדאיתא להדיא ביבמות א"כ מאי דייק אלא מעתה לא יהא להם קנס דלמא אחר החורבן לא הוו כעבדים ודוד גזר עליהם ע"א לכך אמר גזירה אחת היא ודוד גזר אף לאחר החורבן כדאיתא התם ודו"ק:

בד"ה ועל הכותית כו' וא"ת למ"ד בפרק עשרה יוחסין כו'. נ"ב פירוש הוא רבא וקאי אמה דאמרינן התם כותי לא ישא כותית כו' ורבה מפרש לעיל משום ממזרת שנתערב בהן ומאחר שהיה קשה לרבה מתחלה מאי קמ"ל דיש להם קנס מאחר דישראלית גמורה היא דאין לומר מאחר שנתערב בהן ממזרת הא קתני הכא בהדיא דאפילו ודאי ממזרת יש לה קנס פריך השתא לרבא דאמר ענד ושפחה נתערבו בהן אמאי יש להן קנס וכן משמע להדיא בתוס' דפרק ד' וה':

בד"ה ועל אשת אחיו כו' ומיהו בירושלמי מוקי לה כו'. נ"ב להא מתניתא דפטור בבתו כו' ואיירי שבא עליה אביה ואח"כ מת קודם העמדת דין והכי פי' דאילו בא עליה אחר עד שלא מת אביה ואח"כ מת הוה לדידה קמ"ל דבבתו פטורים היורשים והשתא ליכא למפרך אילו בא עליה אחר ודו"ק:

בד"ה נערה אין כו' דאסיפא דמתני' סמיך כו'. נ"ב ול"נ לפרש דדייק שפיר מדקתני במתני' אלו נערות ולא קתני אלו בתולות שהרי עיקר הקנס על ענין בתולים הוא ועוד בקרא דמפותה לא הוזכר אלא בתולה והיה לו להזכיר הלשון הנאמר בשניהם אלא דבא להשמיע לנו חדוש אלו נערות ולא קטנות שלא תאמר דקרא לא קפיד אלא אנערות ולא בוגרת ודו"ק:

דף כט עמוד ב

תוס' בד"ה חילולין הוא עושה כו' כי משכח דלא תפסי קדושין באשת אב כו'. נ"ב פי' ובעי לאשכוחי עוד קרא אחרינא בשאר עריות כדי דתילף מיניה דאין קדושין תופסין בעריות ופריך כו':

בא"ד לא יליף מיניה. נ"ב ס"א הכי:

דף ל עמוד א

רש"י בד"ה בעולה לכה"ג כו' ובבעולה שלא כדרכה איירי דאי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי לאפוקי כו' וכן פי' ר"ח דהיינו לאו שחלץ לאחת שוב כו' לא יבנה הכי נמי כיון שבנה כו' כצ"ל. בד"ה הכל מודים כו' דחייבי כריתות יש להן קנס כו'. נ"ב ול"נ דשפיר פרש"י דקאי אמתניתין דמחייב קנס באחותו דמפקא מדר' נחוניא בן הקנה ולא תקשי דשמא אף ר' נחוניא בן הקנה מודה לענין קנס דמחייב מרבוי דנערה זה אינו דא"כ מנלן דמרבה כל חייבי כריתות דלמא לא נרבה אלא נדה דל"ת דלפטר מדרבי נחוניא בן הקנה שאין תשלומין בכרת אפילו הכי חייב קנס אבל שאר כריתות שאין בהן הויה כלל מנ"ל דמרבי לן קרא והשתא מיושב שפיר לפרש"י דקאמר ומפקא מדר' נחוניא כו' אחר הא דרב חסדא ודו"ק:

דף ל עמוד ב

רש"י בד"ה ע"י הדחק כו' ולא אחזיא לבעלה כו'. ונ"ב ס"א לבעלים:

בא"ד אהנאת גרונו ומעיו כצ"ל:

תוס' בד"ה זר שאכל תרומה כו' לרבי דאמר במיתה דחייב כו'. נ"ב פי' במזיד אפ"ה בשוגג מעל ודחייב דקאמר התוס' קאי על שגגי תרומות ושגגי הקדש וק"ל:

בא"ד דתנן התם האוכל תרומה כו'. נ"ב והוא הדין דקשה מתניתא דהאוכל חמץ של הקדש כו' אמתני' דהאוכל תרומת חמץ אי ר' נחוניא סבר כרבי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה לא צריכא כו' דשלא בפניו מיחזא חזייא כו'. נ"ב פי' כשלא ראה שבלעה אינה מאוסה לפניו אח"כ אם מחזירה וחזיא הוא וק"ל:

בד"ה רב אשי אמר כו' ופליג אדרבא כו'. נ"ב ותימה א"כ מאי איכא בין רבא לאביי מאחר דס"ל לרבא ממון לזה ונפשות לזה חייב ובפ"ק דסנהדרין גרסי' להדיא רבא כמו הכא כמו שכתבו התוס' לקמן וצ"ל דא"ב אליבא מאן דס"ל ממון לזה ונפשות לזה פטור כמו לרבה בפ' בן סורר ומורה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף לא עמוד א

תוס' בד"ה נימא הגבהה כו' העביר חצי גרוגרת דרך עליה כו' כצ"ל. נ"ב פי' שהעביר כבר חצי גרוגרת ואח"כ חצי השניה והעביר אותה שניה דרך עליה למטה מג' דהוי כלבוד וכאילו השניה ג"כ נחה במקום הראשונה וק"ל:

דף לא עמוד ב

גמ' לפלוג ונתני בדידה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רב אשי אמר כו' ואתא לשנויי דמגרר ויוצא כו'. נ"ב ומ"מ נראה לפרש דלאו דוקא בא לשנויי הא לחוד דא"כ איך סידר בעל התלמוד שינויא דרב אשי בין הני שינויי דכולהו משני הא דאקשי לעיל דאפקא להיכא כו' לכן נ"ל דהוא נמי מפרש הך קושיא לעולם דאפקי' לר"ה ואיסור גניבה איכא מאחר שתפס בידיו ואיירי ג"כ שהוא נשאר בפנים כדי שיהיה מיושב נמי במאי דמצריך מגרר ויוצא ודו"ק ולפי זה מאי שמסקי התוס' ודוקא צירף למטה כו' הוא דברי התוס' מעצמם לאמיתה הענין ולאו דברי התרצן הוא דמשום הכי משני בפחות מג' כו' הא בלאו הכי בעינא פחות מג' מאחר דבא לשנויי הא קושיא גופא לעולם דאפקיה לר"ה כו' ודו"ק היטב:

דף לב עמוד א

רש"י בד"ה בושת ופגם כו' הוא ופגם כו' הד"א:

בד"ה ואי ממונא כו' לא הותרו מכללו לב"ד. נ"ב פי' הלאו שלהן וק"ל:

בד"ה מלקות צ"ל ומלקות:

תוס' בד"ה דאין לוקה ומשלם כו' דמבושת ופגם שהן ממון כו'. נ"ב פירושו ס"ל כל היכא שאמור במשנה משלם קנס סתמא היינו כל מה ששייך עם הקנס דהיינו בושת ופגם וכל השייך עמו ודו"ק:

בא"ד מכדי רשעתו השתא אית כו' כצ"ל:

בא"ד בסופו דסבר לוקה ומשלם כו'. נ"ב פי' אפילו בקנס:

בד"ה שכן יש בהן כו' קשה דא"כ כו'. נ"ב ול"נ ליישב דמשום הכי פרכי' הכא צד חמור לפי שלא באנו למילף שום דין מחדש אלא דלא ידעינן הי מתרתי נעביד החמור או הקל ומש"ה פרכינן שפיר הצד השוה שבהן שיש בהן צד חמור ומש"ה עבדינן החמור או איפכא משום צד הקל שבהן עבדי' הקל ומש"ה מיושב שפיר דפריך הכא מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד חמור והתם בסוטה מסיק להדיא ורבי יוחנן בן זכאי צד חמור לא פריך וכן במכות אליבא דרבי יוחנן וא"כ אמאי פריך הכא בסתמא ולא אמר הניחא אלא כדפרישית ודו"ק:

בא"ד הואיל וישנן בראיה כו'. נ"ב פ' ד' מיתות והכי פירושו שלא עשו שום מעשה אלא שמעידים שכך ראו וק"ל:

דף לב עמוד ב

גמ' תחת תחת גמר כתיב הכא כו'. נ"ב וליכא להקשות א"כ למה נבעי תרי קראי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות תיפוק ליה חייבי לאוין מהכא דהא ילפינן בגזרה שוה דתחת דמשלם ולא לוקה אלמא דחייב אף אחייבי לאוין ונראה דלק"מ דמהכא לא הוה ילפינן שחייב בבעל איסור חייבי לאוין שאינה ראויה לקיימה אלא ה"א כל שאינה ראויה לקיימה פטור וג"ש יליף היכא דבעל נדה שהוא חייב מלקות אפילו הכי משלם ולא לוקה משום שראויה לקיימה ודו"ק. (עי' מהרש"א):

תוס' בד"ה מכדי כתיב ועשיתם כו' כדנפקא לן בחובל מעין תחת עין כו'. נ"ב פי' שאינו ממש אלא ממון וה"ה יד ביד:

בא"ד נפקא בהחובל נזק כו'. נ"ב פי' תשלומי ממון:

בא"ד עין תחת עין ממש. נ"ב פי' גבי חובל:

בא"ד אלא אייתר יד ביד כו'. נ"ב ואיידי דכתב יד ביד כתב נמי רגל ברגל עין בעין גמרא:

דף לג עמוד א

גמ' ומותרה לדבר חמור הוי מותרה כו'. נ"ב ותימה נהי דאמרינן מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל מ"מ הכא אמאי חייב שיכול לומר לא הייתי יודע שיש מלקות בהכאה שאין בה מיתה וצ"ל דמסתמא איירי בסתם בני אדם שיודעים שיש לאו בהכאה ואפילו הכי בעי התראה כדי שיתיר עצמו לכך ולא כר' יהודה דאמר חבר א"צ התראה אלא כרבנן דרבי יהודה דכולהו בעי התראה ומשום הכי אמרינן מותרה לדבר חמור כלומר שהתיר עצמו לדבר חמור כ"ש שהתיר עצמו לדבר קל ודו"ק:

רש"י בד"ה לכדאביי כו' נתחדשו תחת כו'. נ"ב ס"א נתחייבו תחת:

דף לג עמוד ב

רש"י בד"ה דלמא בשוגג כו' נמי לא קטלא אלא כו' כצ"ל:

דף לד עמוד א

גמ' מאי טעמא דרבנן דפטרי כו'. נ"ב וצ"ע מ"ש דהמקדש באסורי הנאה דרבנן דאינה מקודשת ומפקיעין איסור אשת איש משום דלא הוי ממון א"כ ה"נ נימא דהוי שחיטה שאינה ראויה ולפי דברי הרא"ש שחילק דוקא בחמץ משש שעות ולמעלה דשייך ביה איסור דאורייתא כו' הכי נמי יש ליישב הכא כה"ג אבל לדעת הרמב"ם שמשוה כל איסורי דרבנן ואינו מחלק צ"ע ודו"ק:

דף לד עמוד ב

רש"י בד"ה פטור דקיי"ל כו' ולא ס"ל כר' נתן כו'. נ"ב וליכא למימר מכיון דאגבהה נתחייב בקרן דהא מסקינן לעיל דף ל"א דאמרינן הגבהה צורך הוצאה היא ופטור אם לא שעמד כו' ור"ל:

תוס' בד"ה אבל ארישא לא כו'. וי"ל דהתם פשע בה האב שהיה כו' כצ"ל:

דף לה עמוד א

גמ' בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו והאי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מה מכה בהמה אין לך בו חילוק לפטור אף מכה אדם אין לך בו חילוק לחיוב כצ"ל. ונ"ב ס"א:

תוס' בד"ה ומי איכא למ"ד כו' דמפקא מדרבי ורבנן בכונה מילתא כו'. נ"ב פירוש ולפי זה אתי שפיר אף דמפקא נמי מתנא דר' ישמעאל להדיא דאמתני' סמיך לאפוקי לפי' ר"י צ"ל דמפקא מרבי חגא מדרומה וחזקיה עיקר לגביה ולפי זה אי הוה רבי ישמעאל פליג עליה פשיטא דלא הוה עיקר לגביה ודו"ק:

בד"ה אף מכה אדם כו' להכי איצטריך למיכתב כולהו כו'. נ"ב אבל השתא דאשכחן פטור ממון גבי מיתה מעליו א"כ ע"כ הא דאם לא יהיה אסון ענוש יענש פטורא קאמר הא אם יש אסון לא יענש ולא אמרי' הא אם יש אסון מחייב מיתה וכופר ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה רבא אמר כו' וגמר התם חייבי מיתות ב"ד מרוצח רוצח כו'. נ"ב פי' מיתה מגלות:

דף לה עמוד ב

רש"י בד"ה מאן תנא כו' ונהי נמי דלית להו אסון אסון למיפטריה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מתניתין כמאן כו' משלם ממון ומיפטר ממלקות כו'. נ"ב ההיא סברא לקוחה מחייבי מיתה כגון נתכוין להרוג את חבירו והרג את האשה דלרבי חייב ממון בדמי האשה ופטור מממון אחר כגון דמי ולדות כדפירשו התוס' לעיל בתנא דבי חזקיה ולפי זה הא דמשני לעיל לא [צריכא] דבהדי דמחייה קרעיה לשיראין דיליה תו לא צריך לשנויא דלעיל אם אינו ענין כו' אלא איירי בהכאה שיש בה שוה פרוטה וקרע שיראין דפטור מדמי אחר אף דמשלם ממון של חבלה ומיפטר ממלקות כי הכא גבי קנס וק"ל אבל התוס' אינם מוכרחים פה לחלק בכה"ג והיו יכולין לומר דעולא שפיר סבר כריש לקיש דכל חייבי מלקיות שוגגין פטורין חון מהני תלת דהיינו חובל ועדים זוממים וקנס מג"ש דתחת כמו שפירשו התוס' לעיל ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף לו עמוד א

רש"י בד"ה עריות כו'. בכריתות שניות כו' הד"א:

תוס' בד"ה החרשת והשוטה כו' השתא דמשנתארסו נאנסו ורשב"א הקשה לפי' ר"י כו' כצ"ל. ונ"ב לפי גירסא שמצא ר"י בספרים לא מקשה מידי מאחר דיש להן קנס אלמא דלא מוקמינן לה בחזקת מוכת עץ ויש להם טענת בתולים לכ"ע אלא לפי גירסא שלנו הקשה רשב"א לפי שסבר דיש לחלק שפיר בין קנס לטענת בתולים בשלמא לענין קנס מוקמינן להו אחזקתייהו דאין להו בתולים ואינן מוכת עץ אבל היכא שמצא פתח פתוח טפי אית לן לומר שמוכת עץ מלומר שנבעלה בזנות ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף לו עמוד ב

רש"י בד"ה אלא יצא כו' ולא שאמרו עליה שנבעלה דאם כו' כצ"ל:

בד"ה בשלמא כו' הואי אלא לגבי שטר אם כו' הד"א:

דף לז עמוד א

רש"י בד"ה דייה שעתה כו' גזור מפקידה לפקידה כו'. נ"ב מפקידה לפקידה פי' מבדיקה הראשונה ואם היתה פחותה מעת לעת לא מטמאינן אלא מפקידה לפקידה והיכא שטבלה עצמה מסתמא נמי בדקה מטומאת נדה וחשיב כפקידה אי נמי טבילה חשיב ליה כפקידה דהא קמי טבילה לא מטמאה ודו"ק:

תוס' בד"ה צריכות להמתין כו' כיון דאין הטעם משום דלא גזרינן כו' כצ"ל. ונ"ב פי' דס"ס ר"י גזר בקטנה דגיורת ובקטנה דבת ישראל לא גזר אפילו בנשואין ושמואל גזר בקטנה דבת ישראל בנשואין ובגיורת לא גזר בקטנה ושרי על זה כתבו שאין הטעם משום דלא גזרי' כו' ודו"ק:

דף לז עמוד ב

רש"י בד"ה וצריכי כו' איסוריה אבל כו' הד"א:

תוס' בד"ה ואח"כ כו' מנקם ינקם כו'. נ"ב פי' דכתיב בעבד כנעני וילפינן מחרב נוקמת נקם ברית ואין לומר דבריז ליה מיבריז דכתיב לפי חרב ומנא לן מן הצואר דכתיב ואהבת לרעך ברור לו מיתה יפה וק"ל:

בד"ה לפי שמצינו כו' יסקל כבעלים ולשתוק א"נ וגם כבעליו יומת כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א א"נ לכתוב וגם בעליו ותו לא:

דף לח עמוד א

בד"ה אמר רב אשי כו' נפקי כולהו מתנא דבי חזקיה כו'. נ"ב פי' דיליף ממכה בהמה ודו"ק:

בא"ד לא איצטריך כל חרם להכי כו'. נ"ב פי' ומאחר דלא בעי כל חרם לסימא את עינו והרגו בדבר אחר ונפקא מתנא דבי חזקיה ה"ה דנילף נמי קרע שיראין והכל בכלל מה מכה בהמה כו' בשלמא היכא דילפינן סימא את עינו והרגו בדבר אחר מכל חרם אלמא דלא ילפינן ממכה בהמה אלא מה שהוא בהכאה אחת א"כ כ"ש דשיראין לא נוכל לילף מיניה וא"כ יהיה חייב ובתר הכי פריך וא"ת ונימא דאתי קרא דכל חרם לשיראין ולא נילף ממכה בהמה אלא מה שהוא בהכאה אחת וסימא את. עינו כו' נילף נמי מאידך תנא דבי חזקיה ודו"ק:

דף לט עמוד א

רש"י בד"ה שמא יעשה כו' פוחת השני את צורת הראשון ודומה כו' כצ"ל. ונ"ב כאשר ' הגהתי הוא בפרש"י פרק נושאין על האנוסה דף ק"א ע"ש וכן להדיא בתוס' דהמפלת דף כ"ה ע"ש:

בד"ה פחות כו' שנה הס"ד:

בד"ה ויתר על כן כו' דהא ותמות קתני. נ"ב ותימה הא מסיק בפ"ק דיבמות דשמא תמות אלא עיקר קשיא דבנים הרי הן כסימנין ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף לט עמוד ב

תוס' בד"ה אין לי כו' וה"ה לזה כו'. נ"ב פי' דלא תימא מאחר שבא עליה בזנות יכולה לעכב אפילו נגד אביה ודו"ק:

בא"ד מ"מ מועיל מיאונה כו'. נ"ב פי' אף שאינה יכולה לעכב מ"מ יש לקיים מקרא של עכוב גבי דידה כגון יתומה ובוגרת ולא תקשי פשיטא א"כ יהא חוטא נשכר דקמ"ל אף שהיא מעכבת מ"מ משלם קנס נע"כ וכן העכוב שנכתב גבי אביה לא לאשמועינן שיכול לעכב אלא אף שאביה מעכב מ"מ משלם הוא הקנס וק"ל:

דף מ עמוד ב

רש"י בד"ה מאי נפקא ליה צ"ל [קודם] הדבור לעבדו מאי נ"מ לכל אדם בבעילתה אם בעולה היא הואיל ולמלאכה קיימא [ולעבדו] מאי נפקא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הא לאו הכי כו' בבת עונשין כתיבא. נ"ב כדכתיב ואת הנערה על דבר אשר לא צעקה:

דף מא עמוד א

גמ' מן העליה ואם איתא ליתני נמי הא שהתם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לא ניחא להו כו' וב"ד אין עליהם לעשות דבר כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

בד"ה לאו בחזקת שימור כו' אפילו ניזקא דלאו אורחיה כו'. נ"ב פי' קרן:

בד"ה תשלומי נזק כו' דתנן בבא קמא כו'. נ"ב לפום ריהטא לא דקדק אלא הכי הוא מדלא קתני חבתי בנזקו דמשמע שהמזיק ישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה אלא קתני חבתי בתשלומי נזקו דמשמע השלמה שיטול הניזק את הנבילה והוא ישלים מה שפחתו מיתה אבל ממה שתנא בסיפא משלם תשלומי נזק לא דקדק דא"כ תרוייהו ל"ל ותו בהאי סוגיא גופא דף ט"ו גבי הא תנא ליה רישא תשלומי נזק מלמד שבעלים כו' פרש"י חבתי בתשלומי נזקו כו' נ"ל:

תוס' בד"ה לא נצרכה כו' מ"מ כיון דזכי ליה רחמנא כו'. נ"נ ול"נ אפילו בלא שינויא דתוס' מ"מ הוא בתשלומין דלפעמים הפחת של נבילה הוא יותר הרבה מכל ההיזק וקמל"ן דלא תימא שיאמר הניזק נהי דפטור אתה מן ההיזק מ"מ יהא עליך לטפל בנבילה שהרי סוף סוף ממך בא לי ההיזק וק"ל:

דף מא עמוד ב

תוס' בד"ה ואי תפס כו' ודוחק. נ"ב פי' לחלק כן דכה"ג לא מיקרי דן דיני קנסות כדעת הרא"ש בבבא קמא נ"ל: