חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק טו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הא דאיבעיא לן החזיקה היא מלחמה בעולם. כגון שאמרה מקום פלוני משובש הוא בגייסות ובעלי מת סתם אי נמי כגון שאמרה מת במלחמה מי אמרינן מה לי לשקר מרע חזקה. [וקשה] והא אפילו במתניתין שהוחזקה מלחמה בעולם אי בעי אמרה מת על מטתו אי נמי קברתיו והיא מותרת ואף על פי כן כי אמרה מת סתם לא תנשא ואיכא דאמרי שאני התם שהיא צריכה לפרש אבל כאן שהסתם מתירתה אין פירושה אוסר אותה דאמרינן מה לי לשקר אי בעיא שתקה ואיכא דאמרישאני התם דכיון שהוחזקה מלחמה בעולם סבורה היא שיאמינו אותה חכמים אי אמרה מת במלחמה יותר משאלו אמרה מת על מטתו וכי היכא דאיהי אמרה בדדמי סברא דאינהו נמי מהימני בדדמי, ולא איפשט בעיין.
ובפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ז) גבי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי אסיקנא דמה לי לשקר במקום חזקה אמרינן ולא דמי דהתם ידעא וקאמרה אבל הכא כל מה לי [לשקר] דאית לה לא מפקא לה מדדמי וכיון דאיכא למימר בדדמי קאמרה לא מהימנא ועוד דהתם אלו אמרה נחבאתי ודאי יותר היתה הדבר נראה להאמינה וכיון דלא אמרה הכי קושטא קאמרה אבל הכא בהכי ניחא לה משום דדמי.
ובפ"ק דבתרא (דף ה') גבי פרעתיך בתוך זמני לא איפשיט אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה ואע"ג דדמי להא דלא נחבאתי ולא נטמיתי איכא למימר בשבוי' הקלו משום דאיכא חזקה דגופה ומנוולה נפשה אבל התם לא ומיהו כיון דלא איפשיט לקולא לנתבע ופטור ונוסחאות מדוקדקות מצאתי דלא גרסינן גבי לא נחבאתי ולא נטמיתי חזקה כלל דחששא בעלמא הוא.
עד אחד. פי' כשהיתה מלחמה בעולם ואמר עד מת סתם וכן בשאמר מת במלחמה מהו מי אמרינן לא משקר ובדדמי ודאי לא אמר דבשלמא אשה עצמה כיון דדמי לה דודאי מת סברא לא תועגן אבל עד אם איתא דלא חזי ואישתמודע לא הוה אמר או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופה דייקא ומינסבה והכא כיון דמלחמה בעולם לא דייקא דסמכא עלי' דעד בדדמי וכן נמי בשאמר עד מת וקברתיו במלחמה איהי דייקא אם באה עליהם מלחמה כלל ומשיבאו עדים ויאמרו לה שבמלחמה ירד תתלה שודאי מת כדברי העד ושוב לא דייקא הילכך לא תנשא, ואפילו כשאמר עד מת וקברתיו, ואף על גב דאיהי מהימנא.
תדע מדאמרינן ת"ש מעשה דשני תלמידי חכמים, והא מים כמלחמה דמו, פי' מכיון שנשברה ספינתו בים איכא למימר בדדמי, הילכך גבי עד אחד לעולם לא מהימן, ואף על פי שאין האשה יודעת שנשברה ספינתו כדי שתאמין בו שמא יבואו עדים ויעידו כן ושוב לא תחקיר על המיתה, ודחינן ותסברא ולא מים שאין להם סוף נינהו ואפילו בשני עדים אשתו אסורה, אלא ע"כ כשהעלו אותן מן המים וכיון שכן איכא למימר בדאמרין סימני עסקינן, כלומר סימן מובהק כדרך שנותנין סימנין לאבדה ולא שיאמרו פלוני ופלוני ופלוני טבעו והכרנו בהם לכשפלט אותן היםבסימן פלוני שהיו יודעין בהם בפנים או כיוצא בו, דא"כ כ"ש בהיכירא דטביעת עינא דחזו לאלתר דמהימני, אלא משום עדות העד קאמרינן שאין העד נאמן. אלא כגון שלא היו מכירין בהם או שאמרו סימן שיש להם במקום המוצנע שמחזירין אבדה בענין הזה ואין לחוש לרמאי הא לא אמרין סימני לא סמכינן עלייהו משום דחיישינן דלמא סמכא אתתא עלייהו משעה שתדע שטבע בעלה ולא דייקא אם אותו שעלה היה.
וה"ה למים שיש להם סוף שאין עד אחד נאמן, חיישינן שמא תאמר האשה בדמי משטבע ודאי מת ולא דייקא אם שהא כדי שתצא נפשו, הילכך אע"ג דבעיין לא איפשט הכא כיון דחזינן במעשה דחסא דאלו הוו מים שיש להן סוף ודאי התירוה, ש"מ עד אחד במלחמה נאמן אלא דאיכא למימר מים שיש להן סוף ליכא למימר דדמי שאין אדם טועה לומר משטבע שוב אינו עולה, אלא ממתינין הן עד כדי שתצא נפשו, אבל במים שאין להם סוף הוא דאיכא למימר הכי, הלכך במעשה דחסא כיון דכי נשאת עשאום כמים שיש להם סוף עד אחד נמי נאמן בה דלא חיישינן לדדמי אמרינן אפשר הוא דמששהא כדי שתצא נפשו לא עלה.
ומיהו אמר רבינו הגדול ז"ל דאיפשיט בעיין מעובד' (דלקמן יבמות דף קכ"א) דההוא דטבע בדיגלת ואינסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא.
ולדידי איפשיט נמי מהא דתניא (לקמן יבמות דף קכ"ב) חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר ומתו וקברתים דשעת מלחמה לישראל וחרבן היתה ומת סתם במלחמה משמע כ"ש לששים בני אדם כאחת דודאי במלחמה משמע ואפ"ה התירו נשותיהן ע"פ עכו"ם מסיח לפי תומו כ"ש ע"פ עד וא"ת אמאי לא פשטוה בגמרא מיהא איכא למימר משום דלא שמיע להו ושהיוה להו כדשהיוה לאידך תלתא ריגלי ורבא פשט תרווייהו מיהא מתניתא ואנסבינהו לנשי והכי גרסינן אמר רבה אי הכי מ"ש מדינה זו וכן לקמן אמר לי' רבה מי דמי התם קאמרה סימני וכן במקצת נוסחי הלכו' אלא שאין הסופרי' עשוין לדקדק בין רבה לרבא.
אבל דעת רבינו הגדול ז"ל דבעיין בעד אחד, וה"ה לשני עדים בשאמרו מת וקברתיו אבל במלחמה מת סתם כמת במים שאין להן סוף ואשתו אסורה וזו חומרא יתירא וכבר פירשתי שאין לחוש לעד לדדמי.
וירושלמי אית ליה סברא אחריתי דגרסינן התם עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה נשמיעי' מן הדה חד בר נש אתא ביומי דר' אמרין ליה ההוא פלן אמר לון מית ההוא פלן אמר לון מית ואמרין ליה וכולהון מתים אמר לון וכי הוון בחיין לא הוון מייתי ר' ירמיה בשם ר' חנינא מעשה בא לפני ר' ואמר מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא אמר ר' איבא בר נגרי בשעת מלחמה הוזת הדה הוא אמר שעד אחד נאמן בשעת מלחמה ע"כ וזו תשובה על רבינו שאפילו זה שאמר בדדמי אלו הויין בחיין לא היו באים אפילו כן כיון שאמר מת האמינוהו ותלו להקל שודאי מת אלא סניפין לדבריו הי' מביא כדי שיאמינו אותו הא בסתם מת נאמן הוא אבל רבינו חננאל ז"ל כתב ש"מ אשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם מסיח לפי תומו אלמא לא איפשיט לי' בעיין.
ההוא גברא דאפקד שומשמי גבי חבריה. פי' בסהדי אפקיד לי' ואמר לי' שקלתינהו ואמר לי' והא כן וכן הוי ובחביתא רמייאן ואתו סהדי ואמרי דהכי הוא דרמו לי' בחביתא כן וכן שומשמי דאי לאו הכי מצי אמר לי' כדו לא מדידנא כעובדא דרמאי דפומבדיתא דאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ו) ורש"י ז"ל כתב והא כן וכן הוו ובחביתא רמיין וצא ובדוק בה ותמצא כחשבוני.
סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים. והכא נמי לא חיישינן דלמא הני אחריני נינהו הילכך האי סימן משוי לי' ראה וכיון דאיכא עדים וראה לא מצי למימר חזרתי ולקחתים ולא החזרתים לך ומסקנא הכא דכן וכן לאו סימן הוא הא אית לי' סימנא מפיק מינייהו דהוה לי' כאיכא עדים וראה וכי האי גונא מתפרש עובדא דחסא ודר' מיאשא דאיתנהו בפרק הכותב (דף כ"ה) בדאיכא עדים וראה ולא אישתמודעי להו אלא בסימנא וכך למדנו ממה שכתב רבינו הגדול ז"ל בפרק המפקיד.
שלחו מתם יצחק ריש גלותא הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב חיישינן לתרי יצחק. לב' יוסף בן שמעון או לא. פי' נראה לי דשמעתא כולה חד אורחא נקטה ואזלא כי היכי דהתם אמרינן שמא פינן ואחרים הם אף בזו בכך נחלקו אביי סבר חיישינן דהא שיירות מצויות היו וקי"ל מקום שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו חוששין לב' שוירי ולב' יוסף בן שמעון ורבא סבר כיון שהעדים שראו בו שמת העידו שהי' הולך מקורטבא לאספמיא הרי שראו אותו בקורטבא וכיון שכן אומרים כאן נמצא וכאן הי' ואין חוששין שמא ממקום אחר בא לכאן ואותו יצחק שהוא מכאן הלך לו למקום אחר אלא תולין שזה הנמצא שראו אותו עכשיו בקורטבא הוא הידוע שהיה דר בעיר קורטבא וכעובדא דשני ת"ח לרב חסדא דלא אמרינן הני אזול לעלמא והני אחריני נינהו.
ואמר אביי מנא אמינא לה מההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא וכו'. תיבדק נהרדעא כולה כלומר כל ארץ נהרדעא שהיא הרבה עירות עד היכי דסגי קבא דנהרדעא אלמא אין אומרים בנהרדעא היה נמצא ומשם הי' ולא תהא צריך לבדוק אלא אותה העיר והיא לא נסתפק לאבוה דשמואל ורבא אם איתא שכל נהרדעא צריכה בדיקה תבדוק כל העולם שהרי שיירות מצויות בארץ נהרדעא ממקומות רחוקים הרבה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשנחו ליה שלא להחזיקו בטועה ושואל דבר שאינו צריך.
ואמר רבא מנא אמינא. משטרי דנאני בר חבו דשכיחי טובא בנהרדעא ואמרינן ברשותו נמצאו ושלו הי' ואביי התם לנפילה לא חיישינן כיון דלא איתרע לי' אבל נפל או שמת ולא ידעינן מנו חיישינן דליכא חזקה דתפיסה.
ועובדא דענן בר חייא שנא במקום שיירות נמצא אלא שהיו מוחזקים בשני ענן. ולפיכך בדקו עד נהרדעא ולא חששו לב' נהרדעא וכיון דלא אשכחו אלא חדא ולא הוה התם אלא חד דהוי בנהרדעא ליכא למיחש ורבא אמר אפילו לדידי דלא חיישנא דלמא עקר מדוכתא אחריתי ואתא להכא כיוון דתרווייהו מנהרדעא נינהו חיישינן דלמא בגמלא פרחא אי נמי מילי מסר ואפי' הוו סהדי דכולי יומא בנהרדעא הוה ופירשה רב אב ב"ד ז"ל במס' מכות שזה הטעם האחרון עיקר אבל שנים הראשונים סניפין הן לו דהתם (דף ה') אמרינן אפי' בדיני נפשות מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל.
בהא אפי' ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש"י ז"ל דרבנן הימני' לקמא ואין הסוגיא שלו מחוורת אלא ה"ק כל לא מת דצרה בעדות אשה לאו הכחשה כלל היא משום דאמרן לצעורי ולקלקולי.
ואקשינן תנן עד אומר מת וכו' אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא, מאי אשה אילימא דעלמא פשיטא, הא תנא ליה רישא הרי זו לא תצא מהיתירא הראשון הא בבת אחת לא תנשא, אלא לאו בצרות ומשום לתא האשה תנא עד וקתני לא תנשא, בשלמא לר' אלעזר סתמא כר' מאיר דאמר הכחשה דצרות הכחשה היא אלא לרבי יוחנן קשיא. ובירושלמי (טו,ה) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אלעזר מודה בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין ראשונה מה בין שניה ראשונה לא היו דברי' אצל חברת' כלום אמר ר' אלעזר מודה רבי יהודה ור' שמעון בעדים מה בין עדים מה בין צרה צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אמר ר' יוחנן אין אמרה ר' אלעזר מני שמעה ואמרה.
ושוב מצאתי בירושלמי גבי מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' גדול בר מנימן בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש כלומר בעד ועד דמו ואקשו נתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקי תני דבי ר' כן והכי נמי מסתברא דהא איתא בכלל כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים דהא נמי האמינוה ועוד מהא דגרסי בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ג) אני וחברתי טהורה ואמר לה עד את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה חברתה משתריא אפומא דידה מהו דתימא כי מהימנא חברתה במקום עד פסול במקום עד כשר לא מהימנא קמ"ל והתם נמי כשבא המתיר תחלה ואפילו למאן דגריס התם מהו דתימא היכא דפסלא נפש' וכו', מ"מ כיון דאמרינן עד אחד דאפיך משמע עד כשר ולא אשה.
ויש אומרים התם קולא היא לגבי שבויה ואפילו בבת אחת. והרב ר' משה הספרדי ז"ל נמי כתב, אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואינו נכון אבל בהיא עצמה נראין הדברים כמו שאמר שתצא.
ומדקתני מתניתין עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ולא קתני ואם נשאת תצא, לפיכך כתב הרב הנזכר ז"ל הרי זה לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא השוה אותה לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת.
ואני אומר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואפילו נשאת לו תצא ואע"פ שאמרה ברי לי והא דלא קתני ואם נשאת תצא משום דלא קתני בכולה מתני' נשאת באיסור אלא נשאת בהיתר וזו אלו נשאת בהיתר לא תצא מהיתירה הראשון.
וסמך לדבר מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב) אמר ר' יוחנן שנים אומרי' מת וב' אומרי' לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומ' נתגרשה ושני' אומ' לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגימה בעד א' אומ' מת הימנוה רבנן כבתרי כדעולא א"ה אפי' לכתחלה נמי משום דרב אסי מדמוקמי' בהך דוחקא ולא מתרצינן לה כאידך דתני התם [גבי ב' עדים לוקים הכא] בעד א' [קודם שהתירוה] ובשנשאת לעד ואומרת ברי לי וגבי גירושין לא הימנוה ש"מ דאפי' גבי מיתה לעולם תצא דעד א' בהכחשה לאו כלום.
אבל מצאתי בירושלמי (טו,ה) כדברי הרב ז"ל עד א' אומ' מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאה הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתירוה לינשא ולית להו דעולא דר' מנחם בר' יוסי לא מיירי בגמ' דילן אלא בב' עדים ומסתברא מ"מ דודאי תצא כדאמרן.
הא דתנן בקדש א' מחמש נשים דנותן כתובה. משכחת זה בשכתב כתובה סתם לארוסתו ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו שיתן כתובה והלכו להם עדים וכל א' אומרת לי קדש וכתב כתובה או קנו מידו הא לאו הכי קי"ל ארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה, דהכי אסיקנא בפ' אע"פ בכתובות (דף נ"ו) .