גור אריה על רש"י דברים כב

<< · גור אריה על רש"י · דברים · כב · >>

פסוק א

[א] כובש עין וכו'. דאין לפרש שהוא מעלים מלהגיד שמצאה, דאם כן 'והעלמת אותם' הוי למכתב, דהוי משמע שהוא מעלים אותם שהם אצלו. אבל מדכתיב "והתעלמת מהם", משמע שהוא 'כובש עינו וכו:

[ב] לא תראה אותו שתתעלם. פירוש, הא דכתיב "והתעלמת", לא שצוה הכתוב להתעלם, אלא הוא דבק אל "לא תראה". וכך פירוש הכתוב; 'לא תראה אותו שתתעלם':

[ג] פעמים שאתה מתעלם. פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל.). כגון כהן והוא בבית הקברות, או זקן ואינו לפי כבודו (שם):

פסוק ב

[ד] דרשהו שלא יהא רמאי. פירוש, שצריך שיתן סימנים בה. ולפי זה יהיה "אחיך" הוא הפעול, שאחיך הוא הנדרש שלא יהיה רמאי, ו"אותו" קאי על "אחיך", והוא כמו "ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב', ו'), שבא השם עם הכנוי. ובאחד סגי, אלא בא לתוספת ביאור. אך שקשה, כי נזכר השם קודם הכינוי, ואם כתוב 'עד דרוש אותו אחיך' היה שפיר, אבל מאחר שנכתב "עד דרוש אחיך אותו", קשה למה כתב "אותו". ונראה לי כי כך פירושו, 'וכי סלקא דעתך שיתנהו קודם שידרוש אותו, אלא דרשהו כו. כלומר, לכך כתב "דרוש אחיך אותו", שהוא דורש אחר האבידה, ולא שיהיה רמאי מבקש לגזול את חבירו, שזה אינו דורש האבידה כלל. ומפני שקשה, איך ידע אם בא לגזול של חבירו, או שדורש האבידה, אמר 'דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי'. ומה שפירש רש"י 'דרשהו', אינו לשון הכתוב של "דרוש אחיך אותו", דודאי הכתוב הוא כמשמעו, אלא שבא לפרש באיזה ענין ידע שהוא דורש האבידה ואינו גזלן, וקאמר 'דרשהו אם רמאי הוא'. כן יראה:

פסוק ד

[ה] טעינה וכו'. ואם תאמר, ולכתוב טעינה ולא בעי פריקה, ואנא אמינא, מה טעינה שאינה צער בעלי חיים - חייב בה, פריקה - שהיא צער בעלי חיים - לא כל שכן. ותרצו בגמרא (ב"מ סוף לב.) אי לא כתב פריקה, הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה טעינה בשכר, אף פריקה בשכר. לכך כתב פריקה, לומר פריקה בחינם, ומהא שמעינן דטעינה בשכר:

פסוק ה

[ו] שלא ישיר שער בית הערוה. אף על גב דדוקא רבי אליעזר בן יעקב סבירא ליה דהעברת שער מדברי תורה (נזיר דף נט.), אבל תנא קמא סבירא ליה דהעברת שער אינו רק מדברי סופרים (שם). ואין לומר דהאי 'דבר אחר' אליבא דרבי אליעזר היא, אם כן הוי ליה לפרושי "לא יהא כלי גבר על אשה" שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה אליבא דרבי אליעזר (שם), כמו שתרגם אונקלוס. לפיכך נראה דרש"י פירש פשטיה קרא, דכתיב "לא ילבש", משמע כמו דסבירא ליה לרבי אליעזר, דאם לא כן, למה לא כתב גם כן 'לא יהא כלי אשה על איש'. אלא דזה היה משמע שלא יהא עליו כלי אשה, שכן משמע לשון 'לא יהא כלי אשה על איש', וזה אינו, דאיירי שלא ישיר שער בית השחי ובית הערוה, ושייך לומר "לא ילבש", שאין כאן שום כלי אשה על איש, רק שמלביש עצמו מלבוש של אשה, שמעביר שער בית השחי ובית הערוה, אבל אין כאן כלי אשה ממש דשייך לומר 'לא יהא כלי אשה על איש'. (ואחר כך) [וקודם לכך] כתיב "לא יהא כלי גבר על אשה", דמדבר שלא תלבש האשה כליו של איש. וכן יש לפרש לפי פשוטו, דאף על גב דלא הוי העברת שער לתנא קמא רק מדברי סופרים, כיון דפשוטו כך, פירוש פשוטו של מקרא. והשתא אתי שפיר דלא מפרש "כי תועבה היא" רק אליבא דפירוש ראשון, כי גם פירוש השני צריך לפרש "לא יהא כלי גבר על אשה" שלא תלבש אשה בגדי איש לשבת בין האנשים:

פסוק ו

[ז] בעודה על בניה. כלומר, שאין פירוש הכתוב שלא יקח האם על הבנים, אבל האם מותר לו ליקח בלבד, שהרי אחריו כתיב (פסוק ז) "שלח תשלח את האם", שאסר ליקח את האם, אלא פירוש "לא תקח האם על הבנים" בעודה על הבנים, ובא למעוטי אם אין כנפיה נוגעין בקן שהותר לו ליקח אותה (חולין דף קמ:):

פסוק ז

[ח] אם מצוה וכו'. דאם לא כן, למה כתב שכר מצוה בזאת המצוה יותר מבכל המצות שהם בעולם, שלא נכתב שכרה בצדה, אלא לכך כתב כאן ללמוד קל וחומר למצות החמורות, שמתן שכרם גדול:

פסוק ח

[ט] לכך נסמכו וכו'. ויראה שיש טעם הגון לענין זה שמצוה אחת גוררת האחרת; כי מי שמשלח האם הוא מקיים ישוב העולם להשאיר הקן שלא יחרב מכל וכל, ולפיכך זוכה גם כן לישוב העולם, להיות לו בית. ואם יקיים מצות מעקה, דהוא בבית, יזכה גם כן לשדה, שהוא גם כן מישוב העולם, רק שאינו מן ישוב כמו הבית. ואם יקיים מצות התלויות בשדה, יזכה עוד לשור וחמור, שהם גם כן צריכין ליישוב העולם. שכך אמר רבי יוסי (גיטין דף נב.) 'מעולם לא קריתי לשורי שורי, רק קריתי לשורי שדי', מפני שהוא צריך לאדם לצורך חיותו וקיומו בישוב העולם. ואם הוא מקיים מצות בשור וחמור, שהוא צורך חיותו וישובו, הוא זוכה לבגדים, שהם ישוב וקיום העולם אחר שור וחמור. ואם לא ילבש שעטנז, יזכה לטלית העליון, שבו יש גדילים, אף על גב דאינו קיום העולם כמו המלבוש התחתון. לכך כתיב אחריו (פסוק יב) "גדילים תעשה לך". ולעולם זכר דבר שהוא יותר ישוב וצורך העולם ממה שאחריו. שהרי ידוע, כי שלוח הקן הוא דבר שהוא קיום המין לגמרי, וזוכה לבית שהוא ישוב המין, וכן השדה, וכן השור וחמור, וכן בגדים. וזה נכון:

פסוק ט

[י] חטה ושעורה וחרצן וכו'. פירוש, מדכתיב "לא תזרע כרמך כלאים", משמע לא תזרע כרמך - שהוא החרצן - כלאים עמו, דהיינו חטה ושעורה. דלא מקרי 'כרם' בלא חרצן, ואם כן אינו חייב אלא אם זורע חטה ושעורה וחרצן. ואף על גב דכבר כתיב (ויקרא י"ט, י"ט) "שדך לא תזרע כלאים", דאפילו על שני מינים בלבד חייב (קידושין דף לט.), אמרינן בספרי דהזורע כלאים חייב שתים, אחת משום "שדך לא תזרע", ואחת משום "לא תזרע כרמך". כך פירשו התוספות בפרק קמא דקדושין (שם ד"ה לא):

ולי נראה לפרש, דסבירא ליה דלא מקרי זה "כלאים" בחטה וחרצן, שהכרם הוא מין אילן, והזרע אינו מין אילן, ודבר כזה לא מקרי שהוא זורע כלאים. שהרי חרצן בפני עצמו, שהוא מין אילן, ומין זרע בפני עצמו. לכך צריך שיהיה זורע חרצן עם שני מינין, והשתא הוי כלאים כשזורע חטה ושעורה עם חרצן. אי נמי, דלא שייך כלל זריעה בחרצן, רק נטיעה, וכאן כתיב "לא תזרע כרמך כלאים", לכך צריך לפרש שהוא זורע חטה ושעורה, דהוא זריעת כלאים תוך חרצן, שהוא "כרמך":

ו'במפולת יד' דקאמר, לפירוש אשר אמרנו למעלה, שלכך בעי חטה ושעורה משום דלא נקרא "כלאים" אם לא היה רק מין אחד, יש לפרש גם כן, שאם לא היה הכל במפולת יד - שהיה מערב את חטה ושעורה וחרצן וזורע, לא הוי כלל "כלאים" חרצן וחטה ושעורה ביחד, כיון שהם מחולקים, זה מין אילן וזה מין זרע, ולכך בעינן שיהיה מערב חטה ושעורה וחרצן, עד שיהיה "כלאים" נחשב, כך יראה לי. ויש לומר עוד, דהוי למכתב 'כרמך לא תזרע כלאים', כדכתיב (ויקרא י"ט, י"ט) "שדך לא תזרע כלאים", אלא לכך לא כתיב 'כרמך לא תזרע כלאים', שאינו כרם עדיין עד שעת זריעה, דהוא זורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, לכן צריך לכתוב "לא תזרע כרמך כלאים". ועיין בתוספות בפרק קמא דקדושין (לט. ד"ה לא):

פסוק י

[יא] והוא הדין לכל שני מינין. דילפינן (בבא קמא דף נד:) "שור" "שור" משבת, ד"שור" הכתוב בשבת (לעיל ה, יד) הוא הדין לכל בהמה וחיה, דשם כתיב "וכל בהמתך", הוא הדין שור דכלאים - כל שני מינים יש בהם כלאים:

[יב] הוא הדין להנהיגם יחד וכו'. דמה חרישה השתמשות בשור וחמור שהם כלאים, אף כל דבר שהוא השתמשות בכלאים - הוא אסור (ספרי כאן):

פסוק יא

[יג] ורבותינו דרשו וכו'. עיין למעלה בפרשת קדושים (ויקרא פי"ט אות לו), ותמצא מבואר:

פסוק טו

[טו] מי שגדלו גידולים הרעים וכו'. דאם לא כן, למה כתב "אבי הנערה ואמה", אלא שיתבזו עליה. דאין לומר דכך גזירת הכתוב דוקא כשיש לה אב ואם, דבספרי יליף לה דאף כי אין לה אב ואם מקרא דכתיב "והוציאו את בתולי הנערה", דבא לרבות אף על גב אם אין אב ואם לה, ואם כן למה כתוב "אבי הנערה ואמה". דאין לומר מפני שאין רשות לאשה לדבר בפני בעלה, אם כן "אמה" למה לי, הא לא כתב בקרא (פסוק טז) רק "ואמר אבי הנערה":

פסוק יז

[יז] הרי זה משל וכו' יחוורו הדברים. כרבנן דרבי אליעזר בן יעקב (כתובות דף מו.), דאף על גב דלא בעל - הבעל יכול להוציא שם רע. ואם כן הא דכתיב "ופרשו השמלה" היינו שיחוורו הדברים כשמלה חדשה. ומה שלא פירש (רש"י) כפשוטו, משום דהא דכתיב "ופרשו השמלה וגו'", ועל כרחך קרא איירי שהבעל הביא עדים שזנתה תחתיו, דאם לא הביא עדים שמא מוכת עץ היתה, ואינה חייבת סקילה, אלא צריך עדים שזנתה תחתיו, ואם כן מאי מהני שפרשו השמלה, אף על גב דנמצאו בתולים לה על ידי השמלה, כיון שיש עדים שזנתה תחתיו היה לנו לומר שמא הבועל בעל על ידי הטיה, שלא להכחיש העדים, על כרחך אינו רק משל 'יחוורו הדברים כו:

פסוק יח

[יח] ויסרו אותו מלקות. למדנו זה בגזירה שוה בפרק נערה (כתובות דף מו.), למדנו "ויסרו" הכתוב כאן מ"ויסרו" הכתוב בבן סורר ומורה (לעיל כא, יח), ולמדנו "ויסרו" הכתוב בבן סורר ומורה שהוא מלקות בגזירה שוה ד"בן" "בן", כתיב הכא (שם) "בן סורר", וכתיב שם (להלן כה, ב) "והיה אם בן הכות", ושם כתיב בפירוש מלקות בקרא (שם שם ג):

פסוק כ

[יט] ואם אמת בעדים ובהתראה. דאם לא כן, לא היתה חייבת סקילה, שמא מוכת עץ היתה. ואפילו זנתה תחתיו אינה נסקלת בלא התראה, כמו שאר עבירות:

פסוק כא

[כ] במעמד אנשי עירה. דאנשי עירה שיסקלוה ליכא למימר, דהא כתיב (לעיל יז, ז) "יד העדים תהיה בו בראשונה", ואם כן למה כתב כאן "כל אנשי עירה". והטעם הוא לבזות האב על ידי כל אנשי עירה. ואפשר, כי סבירא ליה לרש"י כי לכך צריך כל אנשי העיר, דכיון דהיתה פרוצה ויצאה בעיר, תוך אנשי העיר היפך הבתולות, לכך תהא נסקלת במעמד כל אנשי העיר. והיינו דפירש אחריו מיד "ומצאה איש בעיר" 'פרצה קוראה לגנב כו, ולפיכך תהא נסקלת תוך אנשי העיר. אף על גב דגבי מוציא שם רע לא כתיב "ומצאה איש בעיר", מכל מקום ילפינן דודאי היה זה גם כן על ידי שהיתה בעיר, כדכתיב גבי נערה מאורסה, וקרא דהכא גם כן בנערה המאורסה משתעי, שזנתה מן האירוסין (רש"י פסוק כ):

פסוק כב

[כב] לרבות הבאים אחריהם. פירוש, דכל אותן הבאים עליה בזנות אחריהם גם כן חייבים מיתה, שלא תאמר "אשר ינאף אשת רעהו" (ר' ויקרא כ, י) אמר רחמנא, דמשמע הראויה להיות אשתו, לאפוקי אם זנתה כבר, ואינה ראויה לאשתו, לא יהא חייב עליה, קא משמע לן דאף הבאים אחריהם חייבים:

פסוק כג

[כא] פרצה קוראת לגנב. דאם לא כן, "ומצאה איש בעיר" למה לי:

פסוק כו

[כג] הרי זה בא ללמד ונמצא למד. פירוש, שבא ללמד על נערה המאורסה, דהנערה המאורסה אנוסה היא, כמו שמשמע לפי פשוטו. ואין צריך, דהא בהדיא כתיב בקרא "ולנערה לא תעשה דבר", ומה צריך עוד (רש"י פסחים ריש כה ע"ב). אלא שבא ללמד ונמצא למד, דמה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, דכתיב (פסוק כז) "ואין מושיע", הא יש מושיע יצילה אפילו בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ומה רוצח יהרג ואל יעבור, דאמרינן ליה מאי חזית דדמך סומק טפי, דילמא דמא דהיאך סומק טפי, אף נערה המאורסה יהרג אל תעבור. בפרק כל שעה (פסחים דף כה:):