קטגוריה:דברים כב כב

מלבי"ם - התורה והמצוה

קב.

כי ימצא איש . מבואר לעיל בפ' שופטים (יז ב) ( שופטים ט ) , שכל מקום שנא' " ימצא " בדבר הנמסר לב"ד, הוא בעדים. ואמר בספרי כאן "בעדים", ר"ל שלא נטעה לומר, שהכתוב מדבר בכל מי שימצא אותם, שיהרגם, ע"ד (=על דרך) שאמרו, "קנאין פוגעין בו". דהלכה זו, רק בבועל ארמית דוקא, אבל בשארי עריות נמסר משפטם רק לב"ד; כדכתיב ובערת הרע , שהוא מצוה רק על הבית דין.

והא דאמרינן שעריות ניתן להצילה בנפשו, (כמבואר בסמוך, בדין נערה המאורשה) זה דוקא קודם המעשה; שניתן להצילה שלא יבא לידי מעשה, וגם אם היא אנוסה. אבל אם מתרצית, א"ר (=אינו רשאי) לפגוע בהם. (וע"ל (=ועיין לעיל) בספרי ( תצא קז ) , פרט לשאמרה "הנח לו").

שוכב עם אשה בעולת בעל . האזהרה על א"א (=אשת איש) , כבר נאמרה בעשרת הדברות - "לא תנאף", שפי' חז"ל בא"א. ופ' אחרי יח כ ואל אשת עמיתך כו' , ובפ' קדושים כ י ואיש אשר ינאף את אשת רעהו .

ונקדים לומר, כי הוראת שרש נ.א.ף. יורה על איש או על אשה, אשר פרוצים מאד בדבר ערוה, עד שמכניסים את עצמם בסכנה. ובאים מזה לידי כשוף וע"ז ושפיכות דמים, בכדי שיוכלו למלאות תאותם. (וע' בנ"ך, בכל מקום שבא שרש נ.א.ף. ותמצא שכן הוא). ולכן האשה אשר היא תחת בעלה, אם תבעל לאיש אחר ברצונה, היא נקראת "נואפת" -

• א'. מפני שהיא יוצאת מגדר טבע אשה אשר לה בעל, שלא תחמוד לאיש אחר.

• ב'. שהיא מכנסת א"ע(=את עצמה) בסכנה - העונש מב"ד ומבעלה. כי אם יודע לו הדבר, יהיה גורלה מר.

וכן האיש, אשר יסבב היות נפתה לו אשה שי"ל (=שיש לה) בעל, יצא מגדר הטבע, והכניס א"ע בסכנה - עונש ב"ד ובעלה; שאם יודע לו, יקח נקמתו ממנו. ולכן יקרא בשם "מנאף" (וע' בהתוה"מ פ' קדושים (כ י) ( קדושים קח ) , שכ' שע"ש שמעלה אף בעלה (=מרגיזו) נקרא כן. ויונתן תרגם מלת "נאף", "גיורא". והוא מלשון לא תתגר , פי' שהנואף מתגרה עם בעלה).

ועתה נבא לבאר הכתובים. האזהרה העקרית על א"א, בין על האיש ובין על האשה, הוא מ לא תנאף הנאמר בעשרת הדברות. כמ"ש במכלתא שמות (כ יג). ואשר שנה בסדר אחרי, ועל אשת עמיתך כו' , בא ללמד על דבר חדש. דיש לדקדק,

• א'. מדוע לא נזכר כאן האזהרה גם על האשה?

• ב'. הלשון לא תתן שכבתך , שלא נאמר בשום א' מהעריות, רק בבהמה!

• ג'. מדוע לא הזכיר שם נאוף?

לזאת נראה לומר, שהכתוב בא להזהיר על האיש, שלא יבא על א"א בלתי ידיעתה, כגון שתדמה לה שהוא בעלה. ובא להשמיענו, שלא נאמר שהאיסור הוא, מפני שמסיר את לב האשה מבעלה, כי סוף סוף תקוץ בו לגמרי. ולכן כשאין האשה יודעת, הייתי אומר שהוא מותר, שאין כאן טעם הנ"ל. לכן אמר לזרע לטמאה בה . (א) שאף שהיא אינה יודעת, הרי הוא נותן את זרעו בה ומטמאה. (ב) ולזה נכתב בלשון שנכתב בבהמה, מפני שבא עליה בלא דעתה, כעל בהמה. (ג) וגם לזה לא הזכיר שם "נאוף", מפני שזה הדבר נעשה בהצנע ובזריזות, שלא יודע להאשה, לכן לא יקרא בשם נאוף.

ובסדר קדושים, שביאר עונש מיתת האיש והאשה, שהוא כשנעשה ברצון שניהם, וע"פ עדים והתראה; אמר שם, " הנואף והנואפת ". וכאן בפ' תצא, כיון שלא אמר, לא "אשת עמיתך", ולא "א"א" או "אשת רעהו", גם לא נזכר שם נאוף; נראה שמדבר הכתוב באשה, שאינה עדיין ברשות בעלה, והיא הארוסה. (דלא יתכן שהכתוב מדבר מאשה פנויה, שאין עליה רשות בעל; כי אז לא יצוה להמית אותם!). וזה מבואר בספרי כאן. ובזה י"ל סמיכות פ' זו לפ' מוציא ש"ר (=שם רע) , דיש לדקדק שהי"ל לסמוך אחר פ' מוש"ר (=מוציא שם רע) , דין נערה המאורשה! שפ' נערה המאורשה, הוא רק באור לפ' מוציא ש"ר. שבמ"ש ואם אמת היה הדבר , מבאר ההפרש שבין עיר ובין שדה. והכתוב מפסיק בינתים, בדין בעולת בעל!

לזאת נראה לומר, שגם הפ' הזאת שייך לענין מוש"ר. אך למעלה במוש"ר, מדבר שהבעל אומר שבא עליה אחר הנשואין, ולא היו לה בתולים. וחקר סבת הדבר, ונתברר לו בעדים שנבעלה לאחד, אחר האירוסין בעודה בתולה. והאב או היא, אומרת ששקר הדבר, והבעל משנאתו יאמר כן. ובא הדין, אם אמת בפי האב או בפי הבעל.

ובפרשה זו מבאר באופן אחר, ששניהם אומרים אמת וגם שקר. היינו שהבעל בא עליה בעודה ארוסה, בהיותה בתולה; ואיש אחד, בא עליה אחרי כן. שאז הוקל עונשה בחנק. ומ"ש " בעולת בעל ", ולא אמר סתם "בעלה"? דגם אם נבעלה בבתוליה לאחד (באונס או בלא התראה), ואח"כ בא עליה אחר, אין מיתתם אלא בחנק.

אך הנה אמרו במס' סוטה, "כשאין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין אותה", שנא' ונקה האיש כו' לא אפקוד על בנותיכם כו' . וזה שבא עליה שלא כדת משה וישראל, בעודה ארוסה בלא חופה, הייתי אומר שהדין נשתנה! לכן משמיענו שאין נפקא מינה.

ומ"ש בספרי "ד"א כו' ללמדך על היבמה". דלא תימא כיון דזקוקה ליבום, והיבם א"צ לקדשה, ה"א (=הייתי אומר) שדינה כארוסה. ואם היתה עדיין בתולה, שלא נבעלה להמת - דינה בסקילה. ואם בא עליה המת, דינה כארוסה בעולה, בחנק. לכך אמר " בעולת בעל ", שאין חייבים עליה, עד שתבעל להיבם; ואז היא כשאר א"א.

ומתו גם שניהם . כיון דכתיב " ומתו " בל' רבים, א"כ מיותר תיבת " שניהם "! לכן דריש למעט מעשה חידודין. דדריש " שניהם ", אם המה שוים בהנאתם; ובמעשה חידודין, אין האשה נהנית כלל. ומתיבת " גם " שהוא בכ"מ רבוי, מרבה שלא כדרכה, אף שכבר רבה ממשכבי אשה הנאמר בפ' אחרי. רק מדכתיב כאן " שניהם ", ה"א שאינו חייב בשלא כדרכה. שגם בשלא כדרכה, אין האשה נהנית, להכי צריך לרבות. והא דמרבי' שלא כדרכה, וממעטינן מעשה חידודין - משום דשלא כדרכה מקרי "שכיבה", אבל מעשה חידודין, לא מקרי "שכיבה" כלל.

ויש גורסים "אחריהם". ופי', אחר שנגמר דינם למיתה, זנה הוא עם אחרת והיא עם אחר, לא תימא שנחשבים כ"גברא קטילא" (וע' ברש"י וש"ח).

האיש כו' והאשה . הוא מיותר, דכתיב כבר ומתו גם שניהם ! לרבות שלפעמים לא יומת רק האיש, כגון שהיא קטנה; ולפעמים רק האשה, אם הוא קטן. ("קטן" הוא הפחות מבן ט' שנים ויום א'. ו"קטנה" הפחותה מבת ג' שנים ויום א').

ובערת הרע . תיבת " הרע ", מורה בכ"מ על הרע בעצמו, ולא על עושי הרע. ובאר בספרי, שכאן מדבר על עושי הרעות. וע"ד (=ועל דרך) דרש יתכן לומר, שהכתוב מזהיר את הב"ד, שיראו לבער הרעות בעצמם שלא יבואו לידי עבירה, ולא יצטרכו לדונם. כמ"ש בסמוך אזהרה לב"ד, ש לא יהיה קדש בבני ישראל ולא תהיה קדשה בבנות ישראל .