מפרשי רש"י על דברים לג טז
רש"י
"ורצון שוכני סנה" - כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוח של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה
"רצון" - נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שמבקרא
"נזיר אחיו" - שהופרש מאחיו במכירתו
רש"י מנוקד ומעוצב
וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה – כְּמוֹ 'שׁוֹכֵן סְנֶה': וּתְהֵא אַרְצוֹ מְבֹרֶכֶת מֵרְצוֹנוֹ וְנַחַת רוּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַנִּגְלֶה עָלַי תְּחִלָּה בַּסְּנֶה (אונקלוס; ספרי שנג).
רְצוֹן – נַחַת רוּחַ וּפִיּוּס; וְכֵן כָּל 'רָצוֹן' שֶׁבַּמִּקְרָא.
תָּבוֹאתָה – בְּרָכָה זוֹ לְרֹאשׁ יוֹסֵף.
נְזִיר אֶחָיו – שֶׁהֻפְרַשׁ מֵאֶחָיו בִּמְכִירָתוֹ (שם ושם).
מפרשי רש"י
[יא] הנגלה אלי תחלה בסנה וכו'. ונראה שעל דעת רש"י זכר דבר זה שנגלה אליו בסנה, שמאחר שנגלה לו בסנה על שם "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א, ט"ו), אין לך רצון יותר מזה. והיו"ד ב"שוכני" יתור, כאילו כתיב 'ורצון שוכן סנה':
[יב] תבאתה ברכה זו לראש יוסף. כי "תבאתה" מלשון "תבא". וכתב הראב"ע שבאה התי"ו בשני סימנין, בתי"ו וה"א, כמו "עזרתה" (תהלים מ"ד, כ"ז), "ישועתה" (שם ג, ג). וצריך לומר לפי זה כי הוא שם דבר בלשון נקבה, ובא בשני סימנין. שאם "תבאתה" הוא לשון עתיד לנקבה, אין צריך תי"ו ולא ה"א בסוף. ואפשר כי הוא שם דבר לנקבה, וה"א נוספת, וכן "עזרתה" עזרה ליחידה, והה"א נוספת: