רי"ף על הש"ס/ברכות/פרק ב

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

מתניתין:

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיוון ליבו יצא, ואם לאו לא יצא. בפרקים, שואל מפני הכבוד ומשיב; ובאמצע, שואל מפני היראה ומשיב - דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד; ובפרקים, שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

גמרא:

תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה, דברי רבי. וחכמים אומרים, בכל לשון. מאי טעמיה דרבי? אמר קרא: "והיו", בהוייתן יהו. ורבנן מאי טעמייהו? דאמר קרא: "שמע", בכל לשון שאתה שומע; אבל "והיו", שלא יקרא למפרע הוא דאתא. וקיימא לן כרבנן. חדא, דיחיד ורבים - הלכה כרבים. ועוד, דסתם לן תנא דמתניתין כוותיהו, דתנן (משנה סוטה ז א): "ואלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, וקריאת שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון"; וקיימא לן דסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא, הלכה כסתם מתניתין.

והא דקתני, תפילה בכל לשון - הני מילי בציבור, אבל ביחיד לא, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי; ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית.

תנו רבנן: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריכה כוונת הלב - דברי רבי מאיר. אמר רבא, הלכה כרבי מאיר. תניא, סומכוס בן יוסף אומר: כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב: ובדלי"ת מאריך. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא. חזייה דהוה קא מאריך טובא. אמר ליה: למה לך כולי האי? אמר ליה: ואלא עד כמה? אמר ליה: כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם.

אמר רב נתן בר מר עוקבא, אמר רב יהודה: עד "על לבבך" - בעמידה. שאם היה מהלך, והתחיל בקריאת שמע, צריך שיעמוד עד "על לבבך" ואחר כך מהלך. ומפרש בירושלמי: רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרי: צריך לקבל עליו עול מלכות שמיים מעומד. לא שאם היה יושב - עומד, אלא אם היה מהלך - עומד. ורבי יוחנן אומר, כל הפרשה כולה בעמידה.

ולית הלכתא, לא כרב נתן ולא כרבי יוחנן, דקיימא לן כרבא, דהוא בתרא, דפסק הלכתא כרבי מאיר, דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון. הלכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד. וכבר ראינו מי שדחה דברי רבי יוחנן, מדפסק רבא הלכה כרבי מאיר; ופסק כרב נתן, דאמר עד "על לבבך" בעמידה. והדין פסקא לאו מעליא הוא, דכי היכי דדחו דברי רבא - דברי רבי יוחנן, הכי נמי דחו דברי רב נתן.

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ונאנס בשינה - יצא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: בפסוקא קמא צערן, מכאן ואילך לא תצערן. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבא: אבוך היכי עביד? אמר ליה: בפסוקא קמא מצער נפשיה; מכאן ואילך לא מצער נפשיה.

אמר רב יוסף: פרקדן לא יקרא קריאת שמע. קריאת שמע הוא דלא ליקרי, הא מיגנא שפיר דמי? והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד! כי מצלי פורתא, שפיר דמי (למיגנא); מיקרי, אף על גב דמצלי אסור. והא רבי יוחנן מצלי וקרי? שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה.

בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב - תנו רבנן: היה קורא קריאת שמע, ופגע בו רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה: בפרקים - שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שהוא משיב, ובאמצע - שואל מפני היראה, ואין צריך לומר שהוא משיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע - שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד; ובפרקים - שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם. וכן הלכתא.

בעא מיניה אחאי, תנא דרבי חייא, מרבי חייא: בהלל ובמגילה מהו שיפסיק? מי אמרינן: קריאת שמע דאורריתא פוסק, הלל דרבנן מבעיא? או דלמא פרסומי ניסא עדיף? אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום. אמר רבא: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, בין פרק לפרק - פוסק, באמצע הפרק - אינו פוסק. ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, אפילו באמצע הפרק - פוסק. והלכתא כרבא.

ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, כתבנום בעניין חנוכה (רי"ף שבת פרק ב).

אמר רב: כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, כאלו עשאו במה, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" (ישעיהו פרק ב,כב), אל תקרי בַמֶּה אלא בָּמָה. והני מילי במשכים לפתחו; אבל בשאינו משכים לפתחו, שרי, דתנן: בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

אמר רבי יצחק בר אשיאן: אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל, שנאמר: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" (תהילים פה). אמר רב אידי בר אבין: כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".

מתניתין:

אלו הן ביו הפרקים: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה ל"שמע", בין "שמע" ל"והיה אם שמוע", בין "והיה אם שמוע" ל"ויאמר", בין "ויאמר" ל"אמת ויציב". רבי יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב", לא יפסיק.

גמרא:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה. ואמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב: "וה' אלהים אמת" (ירמיה י). חוזר ואומר אמת, או אינו חוזר ואומר אמת? רבי יוחנן אמר: חוזר ואומר אמת, ורבא אמר: אינו חוזר ואומר אמת. והלכתא כרבא.

מתניתין:

אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. "והיה אם שמוע" ל"ויאמר"? מפני ש"והיה אם שמוע" נוהג בין ביום בין בלילה; "ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.

גמרא:

אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כאילו הקריב תודה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. ואמר רבי יוחנן: הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמיים שלימה, יפנה, ונוטל ידיו, ומניח תפילין, וקורא קריאת שמע ומתפלל, וזו היא מלכות שמיים שלימה. וכל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'" (תהלים כו).

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: חזי מר ההוא צורבא מרבנן, דאתא ממערבא, ואמר: מי שאין לו מים ליטול, יקנח ידיו בצרור ובעפר ובקיסמים? אמר ליה: שפיר קאמר! מי כתיב "במים"? "בנקיון" כתיב, כל מידי דמנקי. לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. והני מילי לקריאת שמע, אבל לתפילה - בעי להדורי. ועד כמה? עד פרסה. והני מילי לקמיה, אבל לאחוריה - אפילו מיל אינו חוזר. ושמע מינה מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר.

מתניתין:

הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו, יצא - דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: לא יצא. קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא. הקורא למפרע, לא יצא. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה.

גמרא:

אמר רב יוסף: מחלוקת בקריאת שמע, אבל בשאר מצוות - דברי הכל יצא. דתניא, לא יברך אדם ברכת המזון בליבו, ואם בירך - יצא.

קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא - אמר רבי יאשיה: הלכה כדברי שניהם להקל, שאם לא השמיע לאוזנו - יצא, ואם לא דקדק באותיותיה - יצא. ודווקא בדיעבד, אבל לכתחילה לא.

תני רב עובדיה קמיה דרבא: "וְלִמַדְתֶּם" - שיהא לימודך תם, כדי ליתן ריווח בין הדבקים. עני רבא בתריה: כגון "בכל לבבך", "על לבבך", "בכל לבבכם", עשב בשדך", "ואבדתם מהרה", "על לבבכם", "הכנף פתיל", "אתכם מארץ".

ירושלמי. רבי לוי ורבי אייבו דמן חיפה, בשם רבי סיסי: צריך להתיז זיי"ן של "למען תזכרו". רבי יונה בשם רב חסדא אמר: צריך להתיז "כי לעולם חסדו".

גרסינן בפרק מקום שנהגו, בעניין "ששה דברים עשו אנשי יריחו" וכו' - "וכורכין את שמע". היכי עבוד? אמר רב יהודה: אומרים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ולא היו מפסיקין. רבא אמר: מפסיקין היו, אלא שהיו אומרים "היום על לבבך" - דמשמע היום על לבבך, ולא למחר על לבבך. תנו רבנן: כיצד כורכין את שמע? אומרים "שמע" וגו' ולא היו מפסיקין - דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואנן, מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן פזי: "ויקרא יעקב" וגו' "ראובן בכורי אתה" (בראשית מט) ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא יש במיטתי פסול, כאברהם אֲבי אָבי, שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבי, שיצא ממנו עשיו? אמרו לו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"; כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרי רבנן, היכי נעביד? נימריה? לא אמריה משה; לא נימריה? אמריה יעקב! התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רב יצחק דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי.

קרא וטעה יחזור למקום שטעה – תני תנא קמיה דרבי יוחנן: טעה בין פרק לפרק, ואינו יודע באיזה פרק טעה – חוזר לפרק ראשון. באמצע - חוזר לתחילת הפרק. בין כתיבה לכתיבה - חוזר לכתיבה ראשונה. אמר ליה רבי יוחנן: לא שנו אלא דלא אמר "למען ירבו ימיכם"; אבל אמר "למען ירבו ימיכם", סירכיה נקט ואתי.

מתניתין:

האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה.

גמרא:

תנו רבנן: האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך. ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה; ובשאר כל האילנות, יורדין למטה ומתפללין. ובעל הבית, בין כך ובין כך ירד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו.

ירושלמי: למה לי בראש הזית ובראש התאנה? רבי אבא ורבי סימון תרויהון אמרין: מפני שטרחותן מרובה.

ראמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא: תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, למימרא דלא בעינן כוונה. ורמינהו: רבי שמעון בן יוחאי אומר, "הקורא את שמע צריך שיכוון את לבו, שנאמר: 'שמע ישראל', ולהלן הוא אומר: 'הסכת ושמע ישראל' (דברים כז), מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת"! אשתיק. אמר ליה: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: בטלין ממלאכתן וקורין. והתניא, "בית הלל אומרים: עוסקין במלאכתן וקורין"? לא קשיא, כאן בפרק ראשון, כאן בפרק שני.

האי פירוקא, לדברי רבי יוחנן היא, דסבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון, כדכתבינן לעיל. אבל לרבא, לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמר ד'בטלין ממלאכתן', אלא משום דלא לשוי לה עראי הוא. כי הא דגרסינן ביומא בפרק קמא, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הקורא את שמע, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו. ותניא, רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקריץ שפתיו ומראה באצבעותיו - עליו הכתוב אומר: "ולא אותי קראת יעקב" וגו' (ישעיה מג). ואוקימנא בפרק ראשון, ופרשי לה רבנן, משום דקא משוי לה עראי. הכי נמי, אי לא בטיל ליה ממלאכה, קא משוי לה עראי. דאי לא תימא הכי, קשיא דרבא אדרבא; דהתם אמר רבא: הלכה כרבי מאיר, והכא קאמר דבעינן כוונה בפרק ראשון, אלא לאו שמע מינה כדאמרינן, כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא.

תנו רבנן: "ודברת בם", בם - ולא בתפילה; בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים; "ודברת בם" - עשה אותם קבע.

תנו רבנן: הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, קורין קריאת שמע ומתפללין, ואוכלין פיתן ומברכין לפניה, ולאחריה שתי ברכות. שתי ברכות, כיצד? ברכה ראשונה כתקנה. שנייה, פותח ברכת הארץ, וכולל לבונה ירושלים בברכת הארץ, וחותם בברכת הארץ. במה דברים אמורים, כשעושין בשכרן; אבל בעושין בסעודתן, או שהיה בעל הבית מסב עמהם - מברכין כתקנן ארבע.

מתניתין:

חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון, עד מוצאי שבת - אם לא עשה מעשה. ומעשה ברבן גמליאל שנשא אישה, וקרא לילה הראשון שנשא. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמיים, אפילו שעה אחת.

גמרא:

מנא הני מילי? דתנו רבנן: "בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצווה; "ובלכתך בדרך" - פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב, דלא טריד.

מתניתין:

רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם: איני כשאר כל אדם; אסטניס אני.

גמרא:

מאי טעמא? אנינות דאורייתא ביום הוא, דכתיב: "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח), ורבנן הוא דגזרו בלילה; ובאסטניס לא גזרו רבנן.

וחזינן למקצת רבוואתא דקא כתבי: הא דרבן גמליאל דקסבר אנינות בלילה דרבנן היא, לא קיימא לן כוותיה; ואף על גב דכתיב "שבעה ימים" - לילות בכלל ימים. ומחזיא מילתא דסבירא להו להני רבוואתא, דשבעת ימי אבלות דאורייתא נינהו, וגמרי להא מילתא מדכתיב: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ,י). ולאו הכין מילתא, דהא בהדיא אמרינן בפרק טבול יום ומחוסר כיפורים, "הן היום הקריבו את חטאתם" (ויקרא י): אני היום אסור ובלילה מותר, אבל לדורות - בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. ואמרינן נמי התם: עד מתי מתאוננין עליו? כל אותו היום בלא לילו. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, תופס לילו. אמרוה רבנן קמיה דרבא, ואמר: מדאמר רבי, יום קבורה תופס לילו עמו מדרבנן, מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא. וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא? והתניא: "הן היום הקריבו את חטאתם", אני היום אסור ובלילה מותר, ולדורות - בין ביום ובין בלילה אסור, דברי רבי יהודה. רבי אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. אימא לך, אנינות לילה אינה מדברי תורה, אלא דרבנן היא, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וגרסינן נמי בפסחים: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, קסבר אנינות לילה דרבנן, וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקם כרת.

וכיוון דאשכחינן הני כולהו תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא, אבל לילו, דהוא יום שני למיתה, לא תפיס אלא מדרבנן; ורבי יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא - שמעינן דלית הלכתא כוותיה, דקיימא לן: יחיד ורבים - הלכה כרבים. הלכך יום ראשון, דהוא יום מיתה, הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא. אבל מליל יום שני ואילך, דרבנן נינהו. והיינו סברא דרבן גמליאל, דקסבר אנינות לילה דרבנן היא, והלכתא כוותיה.

והני שבעה יומי גופייהו - לאו על "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" אסמכינהו רבנן, אלא אהאי קרא אסמכינהו רבנן, דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח); מה חג שבעה, אף אבילות שבעה. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן במסכת מועד קטן בפרק ואלו מגלחין: "אָבֵל אינו נוהג אבלותו ברגל, דכתיב: 'ושמחת בחגך' (דברים טז); אי אבלות דמעיקרא היא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". ושמע מינה דאיכא חיובא דאורייתא בתר דנפיק ליה יומא קמא, דהוא יום מיתה! - ההיא לא קשיא מידי, דהכי קאמר: אבל אינו נוהג אבלותו ברגל לדברי הכל, ואפילו למאן דאמר יום ראשון תופס את לילו מדאורייתא, דאי אבלות דמעיקרא היא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד.

מתניתין:

וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.

גמרא:

תנו רבנן: העבדים והשפחות - אין עומדין עליהן בשורה, ואין אומרים עליהן, לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ומעשה שמתה שפחתו של רבי אלעזר בן עזריה, ונכנסו תלמידיו לנחמו. כיון שראה אותם, עלה לעליה; עלו אחריו. נכנס לאנפילין, נכנסו אחריו. נכנס לטרקלין, נכנסו אחריו. אמר להם: כמדומה שאתם נכווין בפושרין, ועכשיו אפילו בחמין אי אתם נכווין! לא כך שניתי לכם: העבדים והשפחות - אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אלא כשם שאומרין לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: "המקום ימלא חסרונך" - כך אומרים לו לאדם על עבדו ועל שפחתו שמתו: "המקום ימלא חסרונך". והעבדים והשפחות - אין מספידין עליהן, ואין קורין אותם, לא אבא פלוני ולא אימא פלונית. ואין קורין אבות אלא לשלושה, שהם אברהם יצחק ויעקב, ואין קורין אימהות אלא לארבע, שהן שרה רבקה רחל ולאה.

מתניתין:

חתן, אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשון - קורא. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם יטול.

והלכתא כתנא קמא.

הדרן עלך היה קורא