קטגוריה:בראשית לח כג
ויאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַ/יֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔/הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָ/ב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַ/גְּדִ֣י הַ/זֶּ֔ה וְ/אַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽ/הּ׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַּב לַהּ דִּלְמָא נְהֵי חוֹךְ הָא שַׁדַּרִית גַּדְיָא הָדֵין וְאַתְּ לָא אַשְׁכַּחְתַּהּ׃ |
ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַב לָהּ מַשְׁכּוֹנְיָא דִילְמָא נֶהֱוֵי לִגְחוּךְ הָא שַׁדְרִית יַת גַדְיָא הָדֵין וְאַנְתְּ לָא אַשְׁכַּחְתָּהּ: |
רש"י
"תקח לה" - יהיה שלה מה שבידה פן נהיה לבוז אם תבקשנה עוד יתפרסם הדבר ויהיה גנאי כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי
"הנה שלחתי הגדי הזה" - לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים שהטביל כתנת יוסף בדמו רמוהו גם אותו בגדי עזים (ב"ר)
מפרשי רש"י
[יג] פן נהיה לבוז אם תבקשנה וכו'. אבל אין פירושו אם תקח אותם מידה נהיה לבוז, דזה אדרבה, דיותר טוב שלא יהיה בידה חותמו ושאר דברים שלו - שלא יכירו אותם:
[יד] כי מה עלי לעשות כו'. דאם לא כן מה הוצרך יהודה לומר "הנה שלחתי וכו'", אם בא לומר לכך אניח המשכון בידה אחר ששלחתי לה ואתה לא מצאתה - אם יהודה היה מוחל על המשכון מה הוצרך לומר "הנה שלחתי וגו'", שיכול האדם למחול על שלו. ומפני שהוקשה לרז"ל (ב"ר פה, ט) למה הוצרך הכתוב להאריך בזה ולומר "וישלח יהודה את גדי העזים וגו'" דמה איכפת ליה אם שלח גדי העזים או שלח ממון לפייסה, לא הוי למכתב רק 'וישלח יהודה ליקח העירבון' ובודאי לא תתן לו בלא פיוס, אלא להגיד לך כי בגדי העזים הזה ראוי ליהודה שתרמה אותו, כי רמה את אביו גם כן בגדי העזים, וללמדך כי מדותיו של הקב"ה לשלם לאדם במדה שמדד בה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
פֶּן נִהְיֶה לָבוּז – אִם תְּבַקְּשֶׁנָּה עוֹד, יִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר וְיִהְיֶה גְּנַאי; כִּי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת עוֹד לְאַמֵּת דְּבָרַי?
הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה – וּלְפִי שֶׁרִמָּה יְהוּדָה אֶת אָבִיו בִּגְדִי עִזִּים, שֶׁהִטְבִּיל כְּתֹנֶת יוֹסֵף בְּדָמוֹ, רִמּוּהוּ גַּם הוּא בִּגְדִי עִזִּים (ב"ר פה,ט).
רשב"ם
מתוך: רשב"ם על בראשית לח (עריכה)
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
תקח לה — עזוב אותה ותקח הערבון.
פן נהיה לבוז — ללעג, שנתתי חותם ופתיל ומטה ערבון על דבר קל כזה.
ואני הנה שלחתי את הגדי הזה ואתה לא מצאתה, וזה אות כי תקח לה הערבון:ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
(כ - כג) "וישלח יהודה". הנה במה ששלח יהודה י"ל שהיה תכליתו למלא את דברו והבטחתו, וי"ל שהיה העקר בעיניו לקחת את הערבון מידה, ויש נ"מ ביניהם אם היה העקר למלא דברו א"צ לחפש אחריה, כי עליה היה מוטל שתמצא שם בפתח עינים לקחת הגדי, ואם הוא שלח והיא לא נמצאה במקום המיועד כבר קיים את הבטחתו מצדו, והיא שנתה במה שלקחה לעצמה את הערבון תחת הגדי; אבל אם עקר כוונתו לקחת הערבון, צריך הוא לחפש אחריה, ובזה יש ג"כ חילוק אם היה כוונתו לקחת הערבון מפני שחותמו ופתילו יקרים בעיניו, ובפרט שחותם וטבעת לא מושלי אינשי שהוא סימן רע, כמ"ש חז"ל בזה, היה צריך לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה אף שיסובב ממנו בזיון שנמצאו חפציו ביד זונה, אבל אם תכלית כוונתו לקחת הערבון כדי שלא ימצא ביד האשה פן תתפאר שי"ל חותמו של יהודה באתננה, לא היה לו לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה, שלהסיר ספק בזיון אין מן העצה שיבזהו תיכף, שהדרישה אחריה היא עצמה מפרסם הדבר והנה יהודה שלח על הכוונה "לקחת הערבון מיד האשה", היינו שלא ימצא הערבון בידה שתתפאר בו, ורעהו העדולמי לא דייק את דבריו וחשב שעקר מגמת יהודה שרוצה בהערבון עצמו שהוא יקר בעיניו, ולכן שאל את אנשי מקומה, וספר ליהודה שלא מצא אותה, וגם דרש עליה מאת אנשי מקומה ואמרו לא היתה בזה קדשה, ע"ז אמר יהודה שלא שלח מפני שרוצה דוקא בהערבון שאינו חשוב בעיניו, ועז"א תקח לה, רק ששלח כדי שלא יהיה בידה, פן תפרסם הדבר ותראה את חותמו ומטהו, וא"כ אין טוב לשאל עליה, שעי"ז בעצמו "נהיה לבוז" תכף ומה שנוגע מה שהבטחתי לה ומוצא שפתי לא אשנה, "הנה שלחתי הגדי הזה" ושמרתי הבטחתי, רק "אתה לא מצאתה" במקום שהיה ראוי שתהיה שם והיא שנתה לא אנכי:
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח כג.
תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז
תִּקַּח לָהּ את הערבון
"תִּקַּח לָהּ" – יהודה הפקיר את חפציו, וביטל את תשלום הגדי והציע שהיא תיקח את הערבון. כל אחד ישמור מה שיש בידו. יהודה לא הבין שקרה לו מה שקרה ללוט עם בנותיו.
הצהרתו של יהודה היא חסרת ערך חוקי להכריח את תמר לקחת את הערבון כתשלום. תמר לא הסכימה לשנות את תנאי ההסכם בצורה חד צדדית. תמר נשארה שומר חינם של הערבון, ואכן היא השיבה את הערבון לבעליו בשלמותו.
היו כאן שתי עיסקות שיהודה ותמר עשו:
- החפצים של יהודה היו הערבון לגדי תמורת משכב.
- הזרע מיהודה היה הערבון לוויתור על חובתו של שלה ליבם אותה.
יהודה לא הבין את 'משל הגדי'. הוא לא הבין שהגדי היה בנו שלה, שהוא לא שלח לייבם את תמר. עכשו הוא ייבם את תמר, ולתמר אין יותר צורך בגדי, היא קיבלה את האיל. יש בידיה את אותות השלטון של יהודה, ויהודה עצמו שייך לה. שלטונו יעבור לבניה.
הערבון היה אישי וחשוב ליהודה, אבל אין ספק שהוא יכול לעשות לעצמו מטה, חגורה וחותם חדשים. ליהודה החפצים האלה אינם מיוחדים שאי אפשר להחליפם.
לזונה רגילה הערבון היה חסר ערך, תשלום של לא כלום. הזונה לא יכולה להשתמש בחפצים. אם היא תשתמש בהם, יהודה יגלה שמישהו משתמש בחותמו והוא יתפוס את הפושע.
יהודה יודע שהאישה יודעת את זהותו, ואם היא רוצה את הגדי היא יכולה לבוא אליו. ואם היא לא באה, סימן שהיא מרוצה מהעסקה, ושכך זה ישאר.
יהודה היה חייב לחשוב: 'אישה, בחרה רק אותי, נתנה לי את גופה, לא רוצה תשלום, יודעת את זהותי, לקחה ערבון שמזהה אותי, נתתי לה זרע. אם איזו אישה כזו, בחיי, יש לי בעיות?
יהודה לא חשב כל כך הרבה, ואפילו כאשר: אישה, בחייו, שעושה לו כאב ראש, נכנסה להריון מפתיע לפני מספר חודשים, הוא לא קישר את העניינים.
פֶּן נִהְיֶה לָבוּז
"פֶּן נִהְיֶה", למה ברבים? הרי רק יהודה יהיה לצחוק?
אנו רואים או שיהודה חשב על עצמו ברבים, או שהוא מסביר לחירה ששניהם יהיו לצחוק עם חירה ימשיך לחקור ולחפש, וכך יפרסם מה קרה.
- מה יש לבוז ליהודה?
- שהוא הלך לזונה?
- שהוא מנצל את מנהגי הגוים והלך לקדשה?
- שהוא הלך לזונה בלי כסף?
- שהוא נתן ערבון דברים כה חשובים המסמלים את גדולתו?
- שעבור משכב אחד הוא שילם כך הרבה?
- שהוא לא יכול למצוא את הזונה ולשלם לה?
- שהוא מחפש זונות?
- שהוא חסר אונים?
- נשים בהריון יתחילו לבוא אליו ולטעון שהוא שכב איתן.
- ילדים יתחילו לבוא להגיד לו שהוא אביהם.
- גברים יתגאו שגם הם שכבו עם הזונה של יהודה.
- שהוא לא שילם עבור הזונה, ועד שהוא רצה לשלם היא עברה מקום.
- מקדשים ידרשו ממנו תשלום עבור שרותי הקדשה.
בקיצור לא חסר בדיחות לצחוק על יהודה.
למזלו של יהודה, הוא יכול לשאול כל אישה שתטען שהוא בעלה, איך הוא שילם לה, ורק תמר תדע את התשובה הנכונה.
רואים שליהודה היה חשוב לשמור את הסיפור הזה בסוד, והוא מודיע לחירה לזכור ולהסתיר. בהמשך תמר תאמר לו: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה" (ביאור:בראשית לח כה), וכך תמר שמרה על כבודו של יהודה ולא עשתה ממנו צחוק, ויהודה יגיב ויענה, כך שאנשים זרים לא יבינו מה באמת קרה.
הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ
יהודה מוודא שחירה יהיה עד למה שקרה, וכך לא יאשימו אותו שהוא לא התאמץ לשלם בכבוד.
יהודה לא הבין שחירה הוא עד ההגנה של תמר: שיהודה בא לשכב עם זונה, נתן ערבון, לא שילם גדי כפי שהוא הבטיח. כשהערבון הושב חירה מיד הבין שתמר היתה הקדשה שנעלמה. יהודה ידע שחירה יודע, ובנוסף לזה שהוא לא רצה בן אחד בלבד, ולא רצה להרוג את העובר של תמר, יהודה ידע שקיימת סכנה שחירה יכעס עליו ויפרסם את האמת.
יהודה מצביע על הגדי "הַזֶּה" כי תוך זמן קצר הגדי יגדל. יהודה נעשה שומר בחינם לגדי של האישה. הגדי חייב לקבל אוכל. האישה לא קיבלה את התשלום ועכשו מצטברת רבית על רכושה. יהודה לא רצה לשמור את הגדי הזה. הוא לבטח העדיף לתת לה גדי אחר אם היא תופיע ותחזיר לו את חפציו.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית לח כג"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.