מ"ג בראשית לח כג

מקראות גדולות בראשית


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַּב לַהּ דִּלְמָא נְהֵי חוֹךְ הָא שַׁדַּרִית גַּדְיָא הָדֵין וְאַתְּ לָא אַשְׁכַּחְתַּהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַב לָהּ מַשְׁכּוֹנְיָא דִילְמָא נֶהֱוֵי לִגְחוּךְ הָא שַׁדְרִית יַת גַדְיָא הָדֵין וְאַנְתְּ לָא אַשְׁכַּחְתָּהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"תקח לה" - יהיה שלה מה שבידה פן נהיה לבוז אם תבקשנה עוד יתפרסם הדבר ויהיה גנאי כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי

"הנה שלחתי הגדי הזה" - לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים שהטביל כתנת יוסף בדמו רמוהו גם אותו בגדי עזים (ב"ר)

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג). תקח לה: מה שבידה, כי לא אשלח עוד אליה, פן נהיה לבוז לחזר אחר הקדשות:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

תקח לה — עזוב אותה ותקח הערבון.

פן נהיה לבוז — ללעג, שנתתי חותם ופתיל ומטה ערבון על דבר קל כזה.

ואני הנה שלחתי את הגדי הזה ואתה לא מצאתה, וזה אות כי תקח לה הערבון:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ - כג) "וישלח יהודה". הנה במה ששלח יהודה י"ל שהיה תכליתו למלא את דברו והבטחתו, וי"ל שהיה העקר בעיניו לקחת את הערבון מידה, ויש נ"מ ביניהם אם היה העקר למלא דברו א"צ לחפש אחריה, כי עליה היה מוטל שתמצא שם בפתח עינים לקחת הגדי, ואם הוא שלח והיא לא נמצאה במקום המיועד כבר קיים את הבטחתו מצדו, והיא שנתה במה שלקחה לעצמה את הערבון תחת הגדי; אבל אם עקר כוונתו לקחת הערבון, צריך הוא לחפש אחריה, ובזה יש ג"כ חילוק אם היה כוונתו לקחת הערבון מפני שחותמו ופתילו יקרים בעיניו, ובפרט שחותם וטבעת לא מושלי אינשי שהוא סימן רע, כמ"ש חז"ל בזה, היה צריך לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה אף שיסובב ממנו בזיון שנמצאו חפציו ביד זונה, אבל אם תכלית כוונתו לקחת הערבון כדי שלא ימצא ביד האשה פן תתפאר שי"ל חותמו של יהודה באתננה, לא היה לו לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה, שלהסיר ספק בזיון אין מן העצה שיבזהו תיכף, שהדרישה אחריה היא עצמה מפרסם הדבר והנה יהודה שלח על הכוונה "לקחת הערבון מיד האשה", היינו שלא ימצא הערבון בידה שתתפאר בו, ורעהו העדולמי לא דייק את דבריו וחשב שעקר מגמת יהודה שרוצה בהערבון עצמו שהוא יקר בעיניו, ולכן שאל את אנשי מקומה, וספר ליהודה שלא מצא אותה, וגם דרש עליה מאת אנשי מקומה ואמרו לא היתה בזה קדשה, ע"ז אמר יהודה שלא שלח מפני שרוצה דוקא בהערבון שאינו חשוב בעיניו, ועז"א תקח לה, רק ששלח כדי שלא יהיה בידה, פן תפרסם הדבר ותראה את חותמו ומטהו, וא"כ אין טוב לשאל עליה, שעי"ז בעצמו "נהיה לבוז" תכף ומה שנוגע מה שהבטחתי לה ומוצא שפתי לא אשנה, "הנה שלחתי הגדי הזה" ושמרתי הבטחתי, רק "אתה לא מצאתה" במקום שהיה ראוי שתהיה שם והיא שנתה לא אנכי: