מ"ג בראשית א כא


<< · מ"ג בראשית · א · כא · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וּבְרָא יְיָ יָת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיָת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּרָחֲשָׁא דְּאַרְחִישׁוּ מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיָת כָּל עוֹפָא דְּפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב׃
אונקלוס (דפוס):
וּבְרָא יְיָ יַת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיַת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּרַחְשָׁא [נ"א דְּרָחִישָׁא] דְּאַרְחִישׁ [נ"א דִּי אַרְחִישׁוּ] מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיַת כָּל עוֹפָא דְּפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְרָא יְיָ יַת תַּנִינַיָא רַבְרְבַיָא יַת לִוְיָתָן וּבַר זוּגֵיהּ דְמִתְעַתְּדִין לְיוֹם נֶחֱמָתָא וְיַת כָּל נַפְשָׁתָא חַיְתָא דְרִיחֲשָׁא דְאַרְחִישׁוּ מַיָא צְלִילְתָּא לִזְנֵיהוֹן זְנֵי דַכְיָין וּזְנֵי דְלָא דַכְיָין וְיַת כָּל עוֹף דְטַיֵיס בְּגַדְפִין לִזְנוֹהִי זְנֵי דַכְיָין וּזְנֵי דְלָא דַכְיָין וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם טָב:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הַתַּנִּינִם" - דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה (בבא בתרא עד ב), הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא; שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב.

"נֶפֶשׁ חַיָּה" - נֶפֶשׁ שיש בה חיות. 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הַתַּנִּינִם – דָּגִים גְּדוֹלִים שֶׁבַּיָּם. וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה (בבא בתרא ע"ד ע"ב) הוּא לִוְיָתָן וּבֶן זוּגוֹ שֶׁבְּרָאָם זָכָר וּנְקֵבָה, וְהָרַג אֶת הַנְּקֵבָה וּמְלָחָהּ לַצַּדִּיקִים לְעָתִיד לָבֹא, שֶׁאִם יִפְרוּ וְיִרְבּוּ לֹא יִתְקַיֵּים הָעוֹלָם בִּפְנֵיהֶם.
נֶפֶשׁ הַחַיָּה – נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַיּוּת.

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויברא. הרומשת — כטעם 'הולכת'. ויש אומרים שהשי"ן תחת הסמ"ך.

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" - בעבור גודל הנבראים האלה שיש מהם אורכם פרסאות רבות הגידו היונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה ורבותינו גם כן הפליגו בהם (עיין ב"ב עג) בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים כי הוא שהמציאם מאין מבראשית כאשר פירשתי לשון בריאה (לעיל פסוק א) וכן יעשה באדם למעלתו להודיע כי הוא מוצא מאין עם דעתו ושכלו ואני תמה למה לא אמר ביום הזה "וַיְהִי-כֵן" ואולי לא יתכן להזכיר "וַיִּבְרָא" אחרי "וַיְהִי-כֵן" כי מבראשונה ידבר ורבותינו אמרו (בבא בתרא עד) כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו שבראם זכר ונקבה והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא ואפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם "וַיְהִי-כֵן" כי לא עמדו עוד

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כא) "ויברא אלהים את התנינים הגדולים": על דרך הפשט דגים הם ולהפלגת גודל גופם ייחס הבריאה לאלהים כשם שתמצא באדם למעלתו שיחס הכתוב בריאתו לאלהים, הוא שכתוב "ויברא אלהים את האדם בצלמו". והכונה כי הבורא ית' המציא הגופים הגדולים ההם יש מאין. וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם, ארוכים חמש מאות פרסה. גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס' ב"ב. והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר ההוא כוורא דסליק וניים עיילי אכלא טינא באוסייה ומת ושדייה ימא אגודא וחרוב מיני שתין מחוזי אכול מיני שתין מחוזי ומלחו מיניה שתין מחוזי ומחד גלגלא דעיניה עבדו תלת מאה גרבי דמשחא. לשנה כי הדרינן בתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוו מנסרי כשורי מגרמיה למבני ביה הנך מחוזי.  ועוד העיד החכם הזה בעצמו הוא קא אזלינן בספינתא וחזינן לההוא כוורא דיתיב חלה אגביה וקדח עליה עשבי. סברינן יבישתא הוא. סלקינן ואפינן ובשלינן. כי חם גביה התהפיך ואי לא מקרבא ספינתא הוה טבענא. וכאלה רבות. ופסוק מלא הוא (תהלים קז כז) "יורדי הים באנית עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגומר".

ועל דרך המדרש ה"תנינים הגדולים" זה לויתן ובת זוגו. והזכיר "הגדולים" להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון "המאורות הגדולים" שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ. אפשר כי מפני זה לא נאמר בו "ויהי כן" כי עמד הקיום בשניהם, שהרי אמרו רז"ל בפ' המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראה ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו. מה עשה הקב"ה? סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז) "והרג את התנין אשר בים". ופסוק זה יוכיח בלויתן שב' היו, וזהו שאמר (ישעיה שם) על "לויתן נחש בריח" ועל "לויתן נחש עקלתון". ומה שאמר "והרג את התנין" יורה שנשאר יחידי מבת זוגו. וכן אמר דוד (תהלים כד כז) "לויתן זה יצרת לשחק בו" כלומר שהוא מצחק בים אוקיניס. ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ כ) "התמשוך לויתן בחכה". ומה שכתב "את התנינים" לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים בריבוי "את", ואולי הם מזונות ללויתן.

והרב הגדול מורי, ר' שלמה נ"י פירש ענין המדרש הזה שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים שבאו לרבותינו במדרשיה והגדות, וכמו שדרשו רז"ל ר' ברכיה בשם ר' יצחק, אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, פירוש "אריסטון" סעודה. וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנה לעולם הבא, הה"ד (ויקרא ז כד) "וחלב נבלה וחלב טרפה..". גם בפ' המוכר (דף עה) מצינו עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, לא אמר "מלויתן" אלא "מבשרו". ואין תכלית הכונה באותה סעודה כונת המאכל והמשתה לבד, למילוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון, שאין זה ענין העולם הבא, אלא שכבר נודע שבסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו גם כן כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו, לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה. ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות. וכענין האמור באלישע (מלכים ב ג) "קחו לי מנגן.." ודרשו ז"ל אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה. וכענין המטעמים ששאל יצחק ובאר הכונה -- "בעבור תברכך נפשי", לא אמר "בעבור אברכך". כענין סעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים. וכענין סעודת שמואל וכתיב "בני הנביאים עומדים ומתנבאים לפניו". וכן יתכן להיות הסעודות ההן לצדיקים בבשר ודגים נבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה בתכלית העונג שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעולם הבא. ואותן שהן מזומנים לאותן סעודות שהן תכלית המבוקש למין האנושי. ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להיות מרבים השכל בטבע כענין שכתוב "ונחמד העץ להשכיל". גם ידוע היום במקצת המסעדים והסמים שהם בטבעם מועילים לזה, כל שכן אותן שנבראו מששת ימי בראשית, אולי לכונה הזאת. וכענין שאירע במן שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים, ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל. והוא שאמרו ז"ל שהיה כולו נבלע באברים. ודרשו רז"ל (תהלים עח כה) "לכם אבירים אכל איש" — לחם הנבלע באברים. וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא באמרם בחגיגה הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים. ואולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ובתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת אלא שזה תשלום זמן הקדש וזה תשלום זמן החול.
ועל דרך השכל ענין לויתן, זכר ונקבה בראם, ירמוז לענין השכל והנפש. ובארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכונה שנברא בעבורה שהיא עבודת הש"י וידיעת אמתתו שהיא פעולת השכל; ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה, וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה והנפש כחומר והשכל לה צורה. לכן נקרא השכל "זכר" והנפש "נקבה". ולויתן ענין חיבור מלשון "ילוה אישי אלי" (בראשית כט, לד), גם ענין פאר מלשון "לוית חן", שמתלוה אל הנפש וכשהיא נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא נזקקת לו ומתלוה אליו תשוב להיות כמוהו. יקראהו לויתן זכר ונקבה כאילו הם מין אחד וענין אחד, זולתי שזה זכר פועל וזה נקבה מקבלת הפעולה. ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה, ופעמים יקראו אותן לויתן מפני שהם מתחברים ומתלוים בגוף.
והנה האדם אחר שנהוה על הכונה הזאת שאמרנו למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים? וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כולו לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה. וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו. מה עשה? סרס את הזכר והרג את הנקבה. הסרוס הזה — העדר כח ההולדה, גם ההריגה העדר החיים. ולפיכך כינו אסיפת הדבר והעדרו ל"סירוס" ו"הריגה". ומלחה לצדיקים לעתיד לבא — הדבר המעמיד כינוהו במליחה כאמרו מלח ממונא חסר וממנו ברית מלח עולם. ומפני שהמלח מעמידם מלקבל הפסד. והכוונה בכל זה כי הסירוס השחתת כלי ההולדה והעדר הכח מהם והוא סיבת ריחוק הזכר מן הנקבה וסיבת הפסד בעלי חיים. ועל כן אמר "ומלחה", רמז כי יש לנפש הצדיקים השארות והיה קיימת לעולם הבא. ולפי שהנפש והשכל לקוחים מים החכמה והם דברים נעלמים, המשילו וכינו אותה כדגים שנבראו מן המים, עד כאן לשון הרב הגדול מורי נ"י.

ועל דרך הקבלה, "ויברא אלהים את התנינים הגדולים" — כבר ידעת מאמר רז"ל שהמלאכים נבראו ביום חמישי. והתנינים הגדולים הן ארבע מחנות שכינה שהן מחול לשכינתו של הקב"ה לקלסו ולרוממו בשירות ותשבחות מלשון (שופטים ה, יא) "שם יתנו צדקות ה' ". וכבר הזכיר "ועוף יעופף" שהכוונה על המלאכים שכתוב בהם "ובשתים יעופף" ועל כן נקרא עוף שכנפיו כפולים לשתים "ומועפף", בשתים. ותרגום "וכפלת" ותעיף. והא למדת כי שם העוף הוא הנקרא לכל מעופף בשתים הן גופני הן רוחני. ואמר "על הארץ" על המקום שהוא הדום רגליו.

ויש לך להתבונן איך הוסיף ביאור ואמר "על הארץ על פני רקיע השמים". וכאילו אמר, מה שהוא אומר "על הארץ, פירושו "על פני רקיע השמים", והוא כלשון (יחזקאל טו) "והנה אופן אחד בארץ" שפירושו בשטח קרקעית הגלגל, וכן תרגם יונתן מלרע לרום שמיא.   ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ראיתי: "ועוף" — זה מיכאל שנאמר (ישעיה ו ז) "ויעף אלי"; "יעופף" — זה גבריאל שנאמר (דניאל ט כב) "מועף ביעף"; "על הארץ" — זה רפאל; "על פני רקיע השמים" — זה אוריאל, עד כאן. וזהו סוד (שיר ג י) "מרכבו ארגמן, והמשכיל יבין.  ואת כל נפש החיה הרומשת היא החיה המרובעת פנים, היא שהזכיר עליה יחזקאל (יחזקאל יב) "היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר" ומזה אמר "אשר שרצו המים" כמו שאמר בנהר כבר.  ואת כל עוף כנף למינהו באר כי המלאכים הנבראים ביום חמישי הם מינים חלוקים, מדרגות מדרגות, זו למעלה מזו. יש מהם ממים, ויש מהם מאש, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש, והבן זה.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויברא אלהים את התנינים" שלא הספיק הכח המוליד המסודר במים להמציא התנינים הראשונים בלי זרע עד שברא אז כח מספיק לזה:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויברא אלהים התנינים וגומר עד סוף הפרשה. כמו שבאמירה האלהית של זה היום יוכללו כמו שפירשתי ג' סוגים מהב"ח הא' שרץ הים והם התולעים הקטנים וקשים בתולדותם. והב' הדגים שקרא נפש חיה. והג' העוף כן בזכרון המעשה נזכרו כלם כי נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים והם הדגים שקרא' גדולים בערך השרץ שהם קטנים ולמדתנו התורה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית בקומתן נבראו כי לא נבראו בששת ימי בראשית הדגים קטנים ורזים וגדלו אחר כך בגופיהם כמו שיקרא בהויה הטבעית לא היה כן כי הם כשנבראו גדולים ושמנים היו וזהו את התנינים גדולים. ועל השרץ נאמר ואת כל שרץ החיה הרומשת אשר שרצו המים ועל אלו אמר למיניהם ר"ל שברא אותם זכר ונקבה לקיים מיניהם. ועל העוף אמר ואת כל עוף כנף למינהו. ואם כלל הכתוב השרץ והדגה כאחד יאמר הכתוב שברא השם בהם מינים מתחלפים כי יש מהם תנינים גדולים וכמו שאמרו בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע"ג ע"א) אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה קא אזילנא בספינתא וחזינא לההוא כוורא דיתבא ליה תלתא על גביה וקדחא אגמא עלויה סברינן די יבשתא היא וסלקינן ויתבינן ובשלינה חם גביה דכוורא ואיתהפיך ואי לא דהוה ספינתא מקרבא לן הוה מטבע לן. וכיוצא בזה יספרו גם היום יורדי הים באניות. ואולי שלויתן ובת זוגו שזכרו רבותינו (שם עד עב) מאלה היו עם היות שהפלוסופים מבני עמנו ייחסו לאות' הגדה ענינים עמוקים מהחכמה ואין צורך אליהם במקום הזה. והנה זכר לשון בריאה בזה לא מפני גודל התנינים כמו שכתבו המפרשים כי מלת ויברא לא לבד על התנינים נאמרה כי אם גם כן על השרץ ונפש החיה אבל מפני הנפש המרגשת שנבראת לא מדבר הושפעה ראשונה ביום הזה לכן נאמר בבחינת' ויברא אלהים כי ברא אז אותם הנפשות המרגישות בב"ח המרגישים מהאין הגמור האמנם במלאכת היום הששי לא נאמר לשון בריאה כי אם עשייה ויעש אלהים לפי שההשפעה הראשונה שהושפעה בעולם הנפש המרגשת החליט לשון בריאה לפי שאז נבראה ראשונה לא מדבר. ואחרי שהושפעה בשרצים ובדגים ובעוף לא אמר בהם עוד לשון בריאה כי אם עשייה שעשה בהשפעת הצורה המרגשת בחיה ובבהמה ממין מה שכבר היה והותרה בזה השאל' הד'. ואמנם אמרו וירא אלהים כי טוב אפשר לפרשו על התנינים הגדולים ועל כל שרץ הים שעם היותם נמצאים ללא הועיל אלו לגדלם ואלו לקטנם ואינם נאותים לאכילה שבעבור זה אולי יחשוב אדם שלא היתה בריאתם טובה הגיד הכתוב שאין הדבר כן כי הנה האל ית' יודע כליות ולב וסתרי הדברים הטבעיים ראה שהיה מציאותם ותולדתם כפי הצורך אליהם והטוב המגיע מהם עם היות שאנחנו נסכל בתועלותיה' גם אמר זה על בריאת העוף מהמים או מן הרקק שלא התמידה כן הויתם כי אם בארץ שראה ית' שכן היה טוב להיות בתחלת הבריאה. ואמנם ברכת פריה ורבי' שאמר בדגים סבתה אצלי שהעוכות והדגים אינם מולידים כשיספיק כחם וזרעם לעשות כמותם אבל יולידו בצים שמהם תהי' אחרי כן התולד' לכן הוצרכו אל הברכה כי הוא מהפלא מהביצה אחרי הפרדה מהמולידים תעשה בעל חי כדמות המוליד. ולא הוצרך לברך הב"ח שביבש' לפי שכחם קרוב להולדה והנקבה תקבל בקלות צורות החי מצד כח זרע הזכר והנקבה תהוה אותו בשלמותו והוא אמרו בברכת הדגים והעופות ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ואין פירוש לאמר שאמר להם זה כי אינם בעלי שכל לשידבר עמהם אבל ענין הברכ' הוא שנתן האל כח להוליד בדומה באמצעות הבצים שעשו וכנגד כלם אמר פרו ורבו וביאר כנגד השרץ והדגים ומלאו את המים בימים כלומר שחיותם יהיה בתוך המים ולרבוי תולדותם אמר בהם ומלאו. אמנם בעוף שלא יוליד באותו מלוי מופלג כדגים אמר נגדם והעוף ירב בארץ כלומר שיגדל וירבה בתולדתו בארץ לא בים והותר' בזה השאל' הה'. ובעבור שנבראו ביום החמישי הזה שני סוגים מהב"ח המימיי והוא היותר פחות בטבעו והעוף שהוא יותר נכבד ממנו אמר ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי ויחס הערב להוית החי המימיי והבקר להוית העוף:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות

(כא – כה)    למה אמר ויברא אלהים שברא הוא בריאה יש מאין מה שלא אמר כן בחית הארץ. ולמה לא נאמר בחית הים ויהי כן. וגם מה שאמר ויברא אלהים ויעש אלהים מיותר. ולמה נבראו בשני ימים וחית הארץ נברא ביום אחד עם האדם. ולמה נתברכו חית הים ולא חית הארץ:

"ויברא אלהים" כבר בארנו כי בריאה מציין בריאת יש מאין ובע"ח נבראו יש מיש כמ"ש ישרצו המים, אמנם המים לא היה בכחם רק להוציא גופי הבע"ח, אבל הנפש החיונית שלהם אין זה בכח המים והיה בריאה יש מאין מה' לבדו, כמ"ש כי רוח מלפני יעטוף, וכתיב נותן נשמה לעם עליה, וכבר באר בע"י שלכן מצאנו באליהו ואלישע שהגם שעשו כמה מופתים בכחם לבד כשהוצרכו להחזיר נשמות לפגרים הוצרכו להתפלל לה' אלהי הרוחות. וע"כ אמר ויברא אלהים שאלהי הרוחות ברא הרוח יש מאין. ואמר את התנינים הגדולים הוא מערכה הג' של הדגים וכל מעשה בראשית בקומתם נבראו ויש במיני הדגים גדולים מאד כנודע ולכן קדמו בבריאתן. ואת כל נפש החיה הם חית הים שהוא המערכה הרביעית, ויען שהם י"ל רגלים מועדת שרומסים בהם אמר הרומשת, ששם רומש בא על הרמיסה ברגליו. ואמר אשר שרצו המים שהגם שמינים אלה חיים גם ביבשה ההשרצה וההפראה שלהם הוא במים. וכמ"ש בחולין (דף קכ"ז) הני ביברי דנרש אינם מן הישוב כי הפרותם הוא במים. ואמר בהם למינהם כי בחית הים שייך בהם הרבעה וכלאים אסור בהם כמ"ש בב"ק משא"כ הדגים. ואת כל עוף כנף הוא המערכה החמישית, ואחר שכל ג' מערכות אלה הם מטילים ביצים רחוקים המה מאדם שמוליד חיים ויונק שממינו הם בהמת וחית הארץ שנבראו בששי, שע"כ יחד להם יום בפ"ע כי הם העומדים בבנין גופם ומעשהו במדרגה אחת עם האדם, וע"כ לא נאמר ויהי כן כי לא נשלם עדיין הוית הבע"ח עד שנבראו בע"ח היונקים שהם העומדים בסולם היצירה תחת האדם, וברואי יום החמישי רק התחלה לאשר יגמר בששי ולא היה כן כי עוד תצעד הבריאה מצעדים עד יהי כן וישלמו הבע"ח בשלמותם, רק אמר וירא אלהים כי טוב שהגם שכל בריאה בא ע"י המרת הצורות וחורבן הצורה הראשונה, שצורת המים נהפך לגופי בע"ח, וכן לעתיד יזונו מן הצמחים ויהפך הצומח לבע"ח, בכ"ז ראה כי טוב כי בזה התעלתה ההויה לצורה יותר שלמה וטובה מהקודמות:

 

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

אמר גם שאמרתי ישרצו המים וכו' שיורה שהמים הם המשריצים, שיראה כדבר טבעי, ומה גם למה שנראה בעינינו כי המים משריצים תמיד, לא כן הוא, ומה גם בראשונה, כי אם "ויברא אלהים כו' אשר שרצו המים", לומר כי אשר שרצו המים לא הם העושים כי אם בריאה ברא ה'. ולראיה הקדים "התנינים הגדולים" שאינן משריצים בטבע, וגם סיים באומרו "ואת כל עוף כנף", כי זה לא מצינו שמים משריצים כי לא טבעם הוא, וגם הפך טבע כל אשר במים הבלתי פורח, אך אין זה רק מאתו יתברך:

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויברא אלהים" וגו'. פירוש הוסיף ה' כח בב' פרטי הבריאה שנבראו מן המים, ומה שחזר לומר ואת כל נפש החיה וגו' ולא הספיקו המים להוציאם מה שלא מצינו שעשתה האדמה בהוצאת הדשאים והעשבים שהספיקה אמרת ה' לה. דע כי אין המצמיח ולא הבורא בורא יותר ממה שיש בכח תולדתו כי איך יתן אדם מה שאין בו, והגה המים והעפר הם מחוסרי רוח החיונית ומנין להם רוח לתת בברואיהם. והגם כי הארץ והמים יש בהם חיוניות דק עד מאד, הגם שיתנו ממנו לא יתנו יותר ממה שבהם וזה לא יספיק לדגים ולעופות, אשר על כן לא הספיק כחם והוצרך ה' לברוא להם רוח החיונית והוא אומרו ויברא וגו' את כל נפש וגו'. והגם שבצוותו למים אמר ישרצו שרץ נפש חיה, פירוש שרץ שתהיה בו הכנה לקבל נפש חיה, כי יש לך לדעת כי החיוני ירצה הכנה והוא אמצעי בינו לבין החומר וזה ישנו בכח המים לעשותו כמו שאמרנו שיש בכחם כח רוחני דק, ובתנינים הגדולים עשה ה' שינוי בבריאתם כמו שאמרנו, ולא אמר בדרך כלל ויברא נפש התנינים ואת כל נפש וגו' בזה גילה הכתוב כי משונים הם מכל מה שבים שמלבד שהוליד בהם נפש גם בכח בריאתם עצמה ברא ה' בהם כח נוסף אשר אין כח בים לעשותו כמו שאמרנו, וזה הוא הדג המופלא לויתן זה, וכבר דבריו מפורשים בדבריהם ז"ל (בבא בתרא דף עד:). וטעם שלא אמר בבריאה זו ויהי כן, אין לו מקום כי לא יצטרך לומר ויהי כן אלא כשלא יוזכר אלא אמרות ה' לבד תגיד התורה ויהי כן כי אמר ותהי מה שאין כן כשאומר ויברא יש בכללו אמירה יש בכללו הויה:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אורזילי דימא. רבי יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: "יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" וכו', ע"ש:

תנינם כתיב, זהו לויתן ובהמות, שאין להן זוגות. אמר ריש לקיש: בהמות יש לו בן זוג אבל אין לו תאוה, שנאמר: "גידי פחדיו ישורגו".

רבי ירמיה, כהנא שאליה לריש לקיש: המרביע מחית הים מהו? אמר ליה: אף הן כתיב בהן "למינהו". מעתה כלאים נוהג בהם? והלא דגים כתיב בהן "למינהו". ואיך עבידא? אמר רבי יונה: יכיל אנא מקיים ליה משום מנהיג; אביא שני דגים, חד אוכם וחד חוור, וקושרם בגמי וממשיכה, דתנינא: אסור לחרוש ולמשוך ולהנהיג.

ואת כל עוף כנף, זה טווס.

<< · מ"ג בראשית · א · כא · >>