מ"ג בראשית א כא
<< · מ"ג בראשית · א · כא · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּבְרָא יְיָ יָת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיָת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּרָחֲשָׁא דְּאַרְחִישׁוּ מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיָת כָּל עוֹפָא דְּפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּבְרָא יְיָ יַת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיַת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּרַחְשָׁא [נ"א דְּרָחִישָׁא] דְּאַרְחִישׁ [נ"א דִּי אַרְחִישׁוּ] מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיַת כָּל עוֹפָא דְּפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּבְרָא יְיָ יַת תַּנִינַיָא רַבְרְבַיָא יַת לִוְיָתָן וּבַר זוּגֵיהּ דְמִתְעַתְּדִין לְיוֹם נֶחֱמָתָא וְיַת כָּל נַפְשָׁתָא חַיְתָא דְרִיחֲשָׁא דְאַרְחִישׁוּ מַיָא צְלִילְתָּא לִזְנֵיהוֹן זְנֵי דַכְיָין וּזְנֵי דְלָא דַכְיָין וְיַת כָּל עוֹף דְטַיֵיס בְּגַדְפִין לִזְנוֹהִי זְנֵי דַכְיָין וּזְנֵי דְלָא דַכְיָין וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם טָב: |
רש"י
"נֶפֶשׁ חַיָּה" - נֶפֶשׁ שיש בה חיות.
[נב] והרג הנקיבה וכו'. שהרי "תנינם" חסר כתיב. ואין לומר שהרג הזכר, שאמרו בגמ' בבבא בתרא (דף עד:) דכיון דכתיב (תהלים ק"ד, כ"ו) "לויתן זה יצרת לשחק בו", לאו אורחא לשחק עם הנקיבה:
ומפני שרש"י הכניס זה המדרש בפירושו, והרבה בני אדם אשר לא ראו אור החכמה קשה עליהם דבר זה, ולא ידעו נתיבות החכמה, שאילו ידעו לא יחשבו כזאת, והיו נפלאים ומשתוממים על דבר נפלא הפלא ופלא איך חכמה ובינה כזאת נתן אלקים בלב חכמים, והיו אומרים 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו' (ברכות דף נח.), אציע מן המאמר הזה מה שאפשר שיקנה קצת הבנה בזה, ואולי יקנה יותר מעצמו. וכך הוא המאמר בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עד:); 'אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו - זכר ונקיבה בראם, ואף לויתן זכר ונקיבה בראם, ואילו נזקקים זה לזה מחריבין העולם. מה עשה הקב"ה, סירס את הזכר והרג את הנקיבה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבא'. עד כאן המדרש. דע כי בכל מין שברא הקב"ה בעולם - שלימותו הוא הזוג זכר ונקיבה, ונקרא 'זוג' על שם שהם מזדווגין זה לזה. והאדם - אמרו חכמים (יבמות דף סג.) לא נקרא 'אדם' אלא כשיש לו זוג עמו, שנאמר (ר' להלן ה, ב), "זכר ונקיבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם". והנה בא לומר שיש בריות נמצאו בעולם כי למעלתם ולגדולתם אין העולם הזה יכול לקבל אותם מחמת עילוי מדריגתם, ולפיכך אמר שהלויתן 'זכר ונקיבה בראם, ואלמלא מזדווגים זה לזה' כלומר שאם היה הזיווג להם - שבזה היה היצירה שלימה, לא היה אפשר לקיום העולם, כי לא יכול לסבול העולם הזה. (ורש"י) [ורשב"ם] פירש שם מפני כי לא היה יכול העולם להתקיים מפני התולדות, שהיו מולידים רבים. פירש לך פשוטו של המאמר, והוא גם כן נכון. אך עיקר הדבר הוא הזיווג בעצמו, שאין ראוי שיהיו מזדווגים, דאם מזדווגים אין העולם כדאי להם, והיו מחריבים מכח שלהם העולם הזה, אשר לא היה יכול להתקיים מזיווג שלהם כאשר הם יחד. אך בפרטית שלהם, דהיינו הזכר בלבד, אין זה נמנע להיות קיים, כי הזכר בלבד אין לו כח כמו שיש לזיווג:
ואמר ש'מלחה לצדיקים לעתיד לבא'. ובאור דבר הזה מה שאמרו 'ומלחה לצדיקים לעתיד לבא'. שממנו יובן שהצדיקים אוכלים, והנה הרבה בני אדם בהגיעם אל המאמר הזה הם מתמרמרים מאוד נגד המאמר הזה מצד עצם המאמר, שנראה בעיניהם פלא שיהיה דבר שנראה שאינו שלימות - כמו האכילה והשתיה - במקום קדוש, ואנו רואים בעמוד משה בהר "לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות ל"ד, כ"ח), וכן אליהו ז"ל. ועוד כאשר חברו אליו מאמר חכמים במקום אחר (ברכות דף יז.) ש'העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה', לקחו המאמר הזה ונתנו לו פירושים הרבה מאוד, זה אומר בכה וזה אומר בכה, עד שנתרבו הפירושים. ואתה לא כן תעשה, כי בתמים תלך בדברי חכמים, כי המאמר הזה לא הוא בלבד בא בדבר חכמים ז"ל, אלא יש עליו עדים נאמנים שלא יוכלו לפרש אותם לפי פירושם, והוא המאמר במדרש קהלת רבות 'כל הנביאים לא ראו רק את הסעודה, אבל מתן שכרה "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיהו ס"ד, ג') ' עד כאן. ומה שנאמר במקום אחר (ברכות דף יז.) העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, זה נאמר על מתן שכרה, שהוא עולם הבא בודאי, ושם לא תהיה אכילה ושתיה בעולם הבא, רק 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם', כי אז לא יהיו צריכים לאכילה, רוצה לומר הקיום, שכבר קבלו אותו קודם עולם הבא. אבל הסעודה אשר רמזו בכאן שתהיה לצדיקים לעתיד, הוא קודם עולם הבא:
ואל תאמר כי אכילה זאת - שהיא סעודה שתהיה לעתיד - כמו שהוא אכילה זאת שהיא אצלינו, אבל האכילה הזאת לא תהיה אכילה שהיא מן כח המתאוה, אבל תהיה סעודה המקיים וסועד את האדם ונותן לו קיום, לכך תקרא 'סעודה'. ואין לומר אם כן יהיה לו גם כן אכילה ושתיה תאוות הגוף, זה אינו כלל קשיא, כי האכילה ושתיה שהם תאוות הגופניות לא תהיה, כי מדריגות סעודה זאת בלא דברים אלו, אבל ענין הסעודה נאמר על הקיום בלבד, ואין ספק שתתחלף הסעודה הזאת כהחלף המדריגות אשר בין העולם הזה ובין עולם הבא, מכל מקום שם 'סעודה' תהיה שם. ואם יאמר, בשלמא בעולם הזה ימצא שם סעודה בעבור החום הטבעי המעכל, וכיוצא מן טבע הגוף, ולא שייך בזה לעתיד לומר כך, הנה אין זה קשיא, שאם האדם הטבעי הגשמי הוא ניזון בדבר חומרי גופני גשמי, כך נזון הרוחני לפי ענין שלו, רוצה לומר שמקבל קיום ופרנסה, וזהו ה'אכילה והשתיה' של דבר הרוחני, והשתא יהיה הערך שוה. ואיך יהיה דבר זה קשה לך, שהרי בעולם הזה יש חלוף בין הפרנסה; כי האדם ניזון בדבר דק כמו הלחם והבשר, והבהמה נזונת מתבן, וכן כל דבר לפי ענינו ניזון, נמצא כי יש לצדיקים לעתיד סעודה. ואם היו אומרים שתהיה הסעודה בבשר ויין - היה קשה מאד, אבל הם אמרו שהסעודה תהיה בלויתן, וכן בהמות בהררי אלף (בבא בתרא דף עד:), ויין המשומר לעתיד (ברכות דף לד:), וזיז שדי, וכלם הם מציאות ראויים לפי ערך הסעודה:
וראה נא כי רבי עקיבא היה סובר שגם המלאכים אוכלים לחם, כדאמרינן בפרק יום הכפורים (יומא דף עה:) - "לחם אבירים אכל איש" (תהלים ע"ח, כ"ה), 'לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו הדברים לפני ר' ישמעאל אמר להו צאו ואמרו לרבי עקיבא טעות הוא, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם, והלא כתיב (דברים ט', ט') "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"', הרי שרבי עקיבא היה סובר שגם מלאכי השרת יש להם הסעודה הזאת, והם סעודים בדבר שהוא בערך להם, כי הכל צריך להתפרנס מן העלה הראשונה, שבשפע שלו קיימים הכל, והיה סובר שמקבלים קיום. אף על גב דר' ישמעאל פליג, לא פליג אלא במלאכים שאין להם הענין של אדם, כי האדם יש בו ענין אחר שצריך לסעודה, ולא כן המלאכים והבן זה ההפרש. ובזה הם חולקים; כי לדעת רבי עקיבא המלאכים יש להם אכילה זאת, כי האכילה הזאת הוא קיום שלהם, כמו שהיא כל האכילה. ואל תטעה לומר שהמלאכים אוכלים ממש, רק כבר אמרנו לך פעמים הרבה שהכונה בזה הקיום שמקבלים המלאכים. ולדעת רבי (אליעזר) [ישמעאל] לא שייך אכילה רק באדם ולא במלאכים, וזה כי האדם בעבור שהוא מן התחתונים והאדם בריאה חסירה שאפשר להשלים, ולפיכך האכילה היא לאדם להשלים מה שחסר, וצריכים אל האכילה - רוצה לומר הקיום. אבל המלאכים אין הדבר חסר בהם - עד שתאמר שאפשר בהם להשלים עצמם, ולפיכך הם עומדים בקיומם כאשר נברא, ואין צריך להם אכילה - שהיא הקיום. והבן דבר זה היטב:
לפיכך יש אכילה לאדם, ובאכילה זאת יקנו מעלה עליונה אשר אין עוד. ומשה רבינו עליו השלום כאשר עלה לקבל התורה נכנס במחיצת מלאכים (שבת דף פח:), ולפיכך "לחם לא אכל" (שמות ל"ד, כ"ח). ובאליהו נאמר (מלכים-א יט, ח) "וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום", ועתה איך תוכל להקשות על דברי חכמים, והרי אתה רואה בעיניך כי כאשר היה האדם בגן עדן היה עמו אכילה, כדכתיב בפירוש (להלן ב, יז) "מכל עץ הגן אכל תאכל", ואין ספק כי מעלת האדם בגן עדן קודם שחטא היה מאוד מאוד גדולה, והרי היה בו אכילה ושתיה בודאי, והכי נמי יש לומר אצל סעודת הצדיקים, הרי כי האכילה אינה רק הקיום שמקבל הנמצא, ומה חסרנו אם נאמר שהצדיקים יקבלו קיום, ודבר זה הוא פרנסתם. ומה שאמרו (ברכות דף יז.) 'העולם הבא אין בו אכילה ושתייה אלא צדיקים יושבים', כבר בארנו זה. הנה האכילה של אדם מעץ החיים היה גורם לו שחי לעולם (להלן ג, כב), וזה בעבור כי האכילה לאדם הוא קנין מה להשלים עצמו, ויתדבק האוכל במה שהוא נמשך אחריו - אם למות, אם לחיים להשלים, וכל הדברים האלו אשר בהם סעודות הצדיקים - מושפעים מאתו יתברך, זהו הנראה מדברי חכמים כמו שאמרנו למעלה, כי הסעודה קודם העולם הבא, והעולם הבא הוא שכרה, ויהיה הסעודה דומה לסעודה של אדם הראשון בגן עדן. וכן יש בשמות רבה 'עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן'. כלל הדבר כי אלו דברים הם מציאות מושפעים מאתו יתברך, ויהיו דומים לפירות הגן עדן, והצדיקים יהיו סועדים בם, כי הם דברים יקרים עליונים מושפעים מאתו יתברך, וכשיקבל אותם יקנה השלמה וקיום ודבוק בעילה וסבה המקיים הכל, והוא הסעודה באמת בגן עדן:
ואלו ב' דברים, האחד הלויתן, וכן בהמות בהררי אלף, אל תאמר שהם משתתפים בדברים אשר הם לנו עתה, כי כלם מציאות נבדלים ממינים אלו לגמרי, כמו שנבדלים פירות גן עדן - מדברים אשר אצלינו. ומפני שבעולם הזה דברים שהם משלימים האדם הם הרבה, כי לא תמצא דבר אחד שהוא משלים את האדם בכל, כי אין דבר זה כזה, כי צריך הוא לאכילה - והאכילה משלים אותו מה שמשלים אותו, וכן השתיה משלים אותו מה שמשלים אותו השתיה, ולכל אחד יש השלמה בפני עצמו, ולפיכך אמר כי הצדיקים יהיו סועדים דברים אלו, כי על ידי דברים אלו יקנו כל השלמה; כי הלויתן בריאה מתיחסת למים, והבהמה מתיחסת לארץ, והמים והארץ שני מינים מחולקים, אין זה כזה. וזיז שדי הוא באויר השמים. הרי לך מינים מחולקים עד שלא יחסר שום השלמה, שאין ספק כי דברים שהם מחולקים נמשך מזה דברים מחולקים - עד שהם משלימים הכל. ובבריאת עולם אלו שלשה כוללים כל הבריאה; שיש בריאות בים כמו הדגים, ויש ביבשה כמו הבהמות, ויש מן המים ומן האדמה, והוא עוף השמים פורח באויר (רש"י להלן ב, יט). הנה אלו החלקים כוללים הכל. ויש דבר מיוחד בפני עצמו, והוא דבר נולד מן הפרי ונעשה משקה, ענין זולת הראשונים, שהרי הוא ענין אחר במה שהוא משקה. וכשם שאלו דברים הם מחולקים כוללים כל חלקי הבריאה, כך כוללים כל חלקי השלמה עד שהוא מושלם בכל. והאכילה בעולם הזה הוא קנין מה והשלמה, כך האכילה לעתיד הוא קנין והשלמה, אבל החלוף בין האכילה הזאת והאכילה לעתיד - כמו חלוף המדריגות אשר יש בין העולמות אשר הוא עתה והעולם אשר יהיה לעתיד. כמו שיש חלוף בין אכילה זאת ובין אכילת גן עדן, כי האכילה [בעוה"ז] משלמת האדם שלימות לפי הראוי בעולם הזה, והאכילה בעולם הבא השלמת האדם הוא כפי הראוי לעולם הבא. ולפי שלא נראה לאדם רק אכילה גופנית, לכך קשה על האדם לצייר, כמו שרחוק ממנו להשיג ענין עולם הבא, ודי בזה למבין ענין זה:
וכאשר תבין דברים אלו תדע ההבדל שיש בין המלאכים ובין האדם, כי האדם מקבל הקיום מן יוצר הכל, והוא הסעודה שהוא יתברך סועדו ומקיים, ודבר זה מבואר, ומאחר שמקבל הקיום מן השם יתברך, אם כן למה יש לנו לספק בסעודה, הרי כל ענין הסעודה אינו אלא קיום מלשון 'סעד', כי אלו דברים חלקי השפע כל אחד דבר מיוחד, והם הכל, והאדם יקבל שפע הכל, והבן זה:
וכבר אמרנו כי יש בריאות לפי מעלתם אין ראוים שיהיו בשלימות בעולם הזה, לכך הרג הנקבה, שלא יהא הזכר נמצא עם זוג שלו בשלימות. ו'הנקיבה מלחה לצדיקים', פירוש אף כי הנבראים לא נבראו להריגה - וזו הרגה, מפני שעיקר הריגתה הוא לצדיקים לעתיד, והרבה נבראים נבראו ונמצאו בשביל קיום ופרנסת האדם. ודווקא הנקיבה מלחה, מפני שהגיע לה הפסד מצד עצמה ויש לה הכנה לזולתה, והיינו במה שהיא עומדת לסוף לצדיקים לעתיד לבא, והיא מוכנת בכח לדבר שיהיה בסוף, ודבר זה ענין הכח, ושייך דבר זה לנקיבה, פירוש מה שכל נקיבה היא מוכנת לזולתה - והיא בכח לא בפעל, ולכך דבר זה טבעי לנקיבה. והיינו דמשני 'בשרא דנקיבה מלחא מעלי לה', כי דבר שהוא במלח יש לו קיום לזולתו על ידי המלח, והוא בכח מוכן לדבר שהוא בסוף, וכל ענין הכנה ראוי לנקיבה, והיא ענין טבעי מסודר מן השם יתברך. ואילו היו נבראים עם זוג שלהם והיו אומרים שבהם תהיה הסעודה לעתיד - היה קשה, אך מפני שכל הבריות האלו אין בריות שלימות, שהרי אין זיווג להם, מזה תדע כי אינם בריות המתיחסים לעולם הזה, והם מתיחסים לעתיד, לכך כל דבר זה הוא מסודר וראוי, ואין להאריך כאן יותר. והוא יתברך יתן חלקינו בחיים, ולשאוב מים בששון ממעייני הישועה (עפ"י ישעיה יב, ג), ולשמחנו עם המצפים לשמחתו, ויפרוש עלינו מזיו כבודו, ואז נשמח בארבע מינים:
[נג] נפש שיש בה חיות. הוצרך לפרש כאן 'נפש שיש בה חיות', דלמעלה (פסוק כ) שכתב "שרץ נפש חיה" משמע שאינה חיה ממש, שהרי קראו "שרץ" מפני החיות שהוא נע ונד, אבל כאן כתיב "ואת כל נפש חיה הרומשת" והוא אמינא שיש חיה בים, ובשביל שאין לה רגלים גבוהים נקרא "רומשת", ולעולם "חיה" כמשמעו הוא, ולכך הוצרך לפרש שגם כאן "נפש חיה" 'נפש שיש בה חיות', שהרי קאי אשרץ דלעיל, דכתיב "ויברא אלהים וגו'":נפש חיה. נפש שיש בה חיות —- הוצרך רש״י לחזור ולפרש זה פה, מפני שכתב קודם זה "ויברא אלקים את התנינים" וגומר, ואחר כך "ואת כל נפש החיה", והיינו יכולים לטעות ולומר: אם היתה הכוונה על הנפש שיש בה חיות, היה לו להקדים "כל נפש החיה", שהיא כולל כולם, גם התנינים, ואחר כך פרט התנינים; אלא וודאי כוונת הכתוב הוא על כל מיני החיות שבים. לכך כתב: שיש בה חיות, ודבק עם מלת "הרומשת" שאחריו, כלומר, שכולל כל נפש חיה הרומשת כו':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
נֶפֶשׁ הַחַיָּה – נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַיּוּת.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ועל דרך המדרש ה"תנינים הגדולים" זה לויתן ובת זוגו. והזכיר "הגדולים" להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון "המאורות הגדולים" שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ. אפשר כי מפני זה לא נאמר בו "ויהי כן" כי עמד הקיום בשניהם, שהרי אמרו רז"ל בפ' המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראה ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו. מה עשה הקב"ה? סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז) "והרג את התנין אשר בים". ופסוק זה יוכיח בלויתן שב' היו, וזהו שאמר (ישעיה שם) על "לויתן נחש בריח" ועל "לויתן נחש עקלתון". ומה שאמר "והרג את התנין" יורה שנשאר יחידי מבת זוגו. וכן אמר דוד (תהלים כד כז) "לויתן זה יצרת לשחק בו" כלומר שהוא מצחק בים אוקיניס. ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ כ) "התמשוך לויתן בחכה". ומה שכתב "את התנינים" לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים בריבוי "את", ואולי הם מזונות ללויתן.
- והרב הגדול מורי, ר' שלמה נ"י פירש ענין המדרש הזה שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים שבאו לרבותינו במדרשיה והגדות, וכמו שדרשו רז"ל ר' ברכיה בשם ר' יצחק, אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, פירוש "אריסטון" סעודה. וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנה לעולם הבא, הה"ד (ויקרא ז כד) "וחלב נבלה וחלב טרפה..". גם בפ' המוכר (דף עה) מצינו עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, לא אמר "מלויתן" אלא "מבשרו". ואין תכלית הכונה באותה סעודה כונת המאכל והמשתה לבד, למילוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון, שאין זה ענין העולם הבא, אלא שכבר נודע שבסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו גם כן כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו, לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה. ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות. וכענין האמור באלישע (מלכים ב ג) "קחו לי מנגן.." ודרשו ז"ל אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה. וכענין המטעמים ששאל יצחק ובאר הכונה -- "בעבור תברכך נפשי", לא אמר "בעבור אברכך". כענין סעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים. וכענין סעודת שמואל וכתיב "בני הנביאים עומדים ומתנבאים לפניו". וכן יתכן להיות הסעודות ההן לצדיקים בבשר ודגים נבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה בתכלית העונג שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעולם הבא. ואותן שהן מזומנים לאותן סעודות שהן תכלית המבוקש למין האנושי. ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להיות מרבים השכל בטבע כענין שכתוב "ונחמד העץ להשכיל". גם ידוע היום במקצת המסעדים והסמים שהם בטבעם מועילים לזה, כל שכן אותן שנבראו מששת ימי בראשית, אולי לכונה הזאת. וכענין שאירע במן שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים, ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל. והוא שאמרו ז"ל שהיה כולו נבלע באברים. ודרשו רז"ל (תהלים עח כה) "לכם אבירים אכל איש" — לחם הנבלע באברים. וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא באמרם בחגיגה הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים. ואולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ובתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת אלא שזה תשלום זמן הקדש וזה תשלום זמן החול.
- ועל דרך השכל ענין לויתן, זכר ונקבה בראם, ירמוז לענין השכל והנפש. ובארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכונה שנברא בעבורה שהיא עבודת הש"י וידיעת אמתתו שהיא פעולת השכל; ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה, וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה והנפש כחומר והשכל לה צורה. לכן נקרא השכל "זכר" והנפש "נקבה". ולויתן ענין חיבור מלשון "ילוה אישי אלי" (בראשית כט, לד), גם ענין פאר מלשון "לוית חן", שמתלוה אל הנפש וכשהיא נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא נזקקת לו ומתלוה אליו תשוב להיות כמוהו. יקראהו לויתן זכר ונקבה כאילו הם מין אחד וענין אחד, זולתי שזה זכר פועל וזה נקבה מקבלת הפעולה. ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה, ופעמים יקראו אותן לויתן מפני שהם מתחברים ומתלוים בגוף.
- והנה האדם אחר שנהוה על הכונה הזאת שאמרנו למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים? וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כולו לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה. וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו. מה עשה? סרס את הזכר והרג את הנקבה. הסרוס הזה — העדר כח ההולדה, גם ההריגה העדר החיים. ולפיכך כינו אסיפת הדבר והעדרו ל"סירוס" ו"הריגה". ומלחה לצדיקים לעתיד לבא — הדבר המעמיד כינוהו במליחה כאמרו מלח ממונא חסר וממנו ברית מלח עולם. ומפני שהמלח מעמידם מלקבל הפסד. והכוונה בכל זה כי הסירוס השחתת כלי ההולדה והעדר הכח מהם והוא סיבת ריחוק הזכר מן הנקבה וסיבת הפסד בעלי חיים. ועל כן אמר "ומלחה", רמז כי יש לנפש הצדיקים השארות והיה קיימת לעולם הבא. ולפי שהנפש והשכל לקוחים מים החכמה והם דברים נעלמים, המשילו וכינו אותה כדגים שנבראו מן המים, עד כאן לשון הרב הגדול מורי נ"י.
ועל דרך הקבלה, "ויברא אלהים את התנינים הגדולים" — כבר ידעת מאמר רז"ל שהמלאכים נבראו ביום חמישי. והתנינים הגדולים הן ארבע מחנות שכינה שהן מחול לשכינתו של הקב"ה לקלסו ולרוממו בשירות ותשבחות מלשון (שופטים ה, יא) "שם יתנו צדקות ה' ". וכבר הזכיר "ועוף יעופף" שהכוונה על המלאכים שכתוב בהם "ובשתים יעופף" ועל כן נקרא עוף שכנפיו כפולים לשתים "ומועפף", בשתים. ותרגום "וכפלת" ותעיף. והא למדת כי שם העוף הוא הנקרא לכל מעופף בשתים הן גופני הן רוחני. ואמר "על הארץ" על המקום שהוא הדום רגליו.
ויש לך להתבונן איך הוסיף ביאור ואמר "על הארץ על פני רקיע השמים". וכאילו אמר, מה שהוא אומר "על הארץ, פירושו "על פני רקיע השמים", והוא כלשון (יחזקאל טו) "והנה אופן אחד בארץ" שפירושו בשטח קרקעית הגלגל, וכן תרגם יונתן מלרע לרום שמיא. ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ראיתי: "ועוף" — זה מיכאל שנאמר (ישעיה ו ז) "ויעף אלי"; "יעופף" — זה גבריאל שנאמר (דניאל ט כב) "מועף ביעף"; "על הארץ" — זה רפאל; "על פני רקיע השמים" — זה אוריאל, עד כאן. וזהו סוד (שיר ג י) "מרכבו ארגמן, והמשכיל יבין. ואת כל נפש החיה הרומשת היא החיה המרובעת פנים, היא שהזכיר עליה יחזקאל (יחזקאל יב) "היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר" ומזה אמר "אשר שרצו המים" כמו שאמר בנהר כבר. ואת כל עוף כנף למינהו באר כי המלאכים הנבראים ביום חמישי הם מינים חלוקים, מדרגות מדרגות, זו למעלה מזו. יש מהם ממים, ויש מהם מאש, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש, והבן זה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(כא – כה) למה אמר ויברא אלהים שברא הוא בריאה יש מאין מה שלא אמר כן בחית הארץ. ולמה לא נאמר בחית הים ויהי כן. וגם מה שאמר ויברא אלהים ויעש אלהים מיותר. ולמה נבראו בשני ימים וחית הארץ נברא ביום אחד עם האדם. ולמה נתברכו חית הים ולא חית הארץ:
"ויברא אלהים" כבר בארנו כי בריאה מציין בריאת יש מאין ובע"ח נבראו יש מיש כמ"ש ישרצו המים, אמנם המים לא היה בכחם רק להוציא גופי הבע"ח, אבל הנפש החיונית שלהם אין זה בכח המים והיה בריאה יש מאין מה' לבדו, כמ"ש כי רוח מלפני יעטוף, וכתיב נותן נשמה לעם עליה, וכבר באר בע"י שלכן מצאנו באליהו ואלישע שהגם שעשו כמה מופתים בכחם לבד כשהוצרכו להחזיר נשמות לפגרים הוצרכו להתפלל לה' אלהי הרוחות. וע"כ אמר ויברא אלהים שאלהי הרוחות ברא הרוח יש מאין. ואמר את התנינים הגדולים הוא מערכה הג' של הדגים וכל מעשה בראשית בקומתם נבראו ויש במיני הדגים גדולים מאד כנודע ולכן קדמו בבריאתן. ואת כל נפש החיה הם חית הים שהוא המערכה הרביעית, ויען שהם י"ל רגלים מועדת שרומסים בהם אמר הרומשת, ששם רומש בא על הרמיסה ברגליו. ואמר אשר שרצו המים שהגם שמינים אלה חיים גם ביבשה ההשרצה וההפראה שלהם הוא במים. וכמ"ש בחולין (דף קכ"ז) הני ביברי דנרש אינם מן הישוב כי הפרותם הוא במים. ואמר בהם למינהם כי בחית הים שייך בהם הרבעה וכלאים אסור בהם כמ"ש בב"ק משא"כ הדגים. ואת כל עוף כנף הוא המערכה החמישית, ואחר שכל ג' מערכות אלה הם מטילים ביצים רחוקים המה מאדם שמוליד חיים ויונק שממינו הם בהמת וחית הארץ שנבראו בששי, שע"כ יחד להם יום בפ"ע כי הם העומדים בבנין גופם ומעשהו במדרגה אחת עם האדם, וע"כ לא נאמר ויהי כן כי לא נשלם עדיין הוית הבע"ח עד שנבראו בע"ח היונקים שהם העומדים בסולם היצירה תחת האדם, וברואי יום החמישי רק התחלה לאשר יגמר בששי ולא היה כן כי עוד תצעד הבריאה מצעדים עד יהי כן וישלמו הבע"ח בשלמותם, רק אמר וירא אלהים כי טוב שהגם שכל בריאה בא ע"י המרת הצורות וחורבן הצורה הראשונה, שצורת המים נהפך לגופי בע"ח, וכן לעתיד יזונו מן הצמחים ויהפך הצומח לבע"ח, בכ"ז ראה כי טוב כי בזה התעלתה ההויה לצורה יותר שלמה וטובה מהקודמות:
אלשיך
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אורזילי דימא. רבי יוחנן אמר: זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר: "יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים" וכו', ע"ש:
תנינם כתיב, זהו לויתן ובהמות, שאין להן זוגות. אמר ריש לקיש: בהמות יש לו בן זוג אבל אין לו תאוה, שנאמר: "גידי פחדיו ישורגו".
רבי ירמיה, כהנא שאליה לריש לקיש: המרביע מחית הים מהו? אמר ליה: אף הן כתיב בהן "למינהו". מעתה כלאים נוהג בהם? והלא דגים כתיב בהן "למינהו". ואיך עבידא? אמר רבי יונה: יכיל אנא מקיים ליה משום מנהיג; אביא שני דגים, חד אוכם וחד חוור, וקושרם בגמי וממשיכה, דתנינא: אסור לחרוש ולמשוך ולהנהיג.
ואת כל עוף כנף, זה טווס.
<< · מ"ג בראשית · א · כא · >>