ביאור:מ"ג בראשית א כא
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים עריכה
ויברא אלהים וגו'. פירוש הוסיף ה' כח בב' פרטי הבריאה שנבראו מן המים, ומה שחזר לומר ואת כל נפש החיה וגו' ולא הספיקו המים להוציאם מה שלא מצינו שעשתה האדמה בהוצאת הדשאים והעשבים שהספיקה אמרת ה' לה. דע כי אין המצמיח ולא הבורא בורא יותר ממה שיש בכח תולדתו כי איך יתן אדם מה שאין בו, והנה המים והעפר הם מחוסרי רוח החיונית ומנין להם רוח לתת בברואיהם. והגם כי הארץ והמים יש בהם חיוניות דק עד מאד, הגם שיתנו ממנו לא יתנו יותר ממה שבהם וזה לא יספיק לדגים ולעופות, אשר על כן לא הספיק כחם והוצרך ה' לברוא להם רוח החיונית והוא אומרו ויברא וגו' את כל נפש וגו'. והגם שבצוותו למים אמר ישרצו שרץ נפש חיה, פירוש שרץ שתהיה בו הכנה לקבל נפש חיה, כי יש לך לדעת כי החיוני ירצה הכנה והוא אמצעי בינו לבין החומר וזה ישנו בכח המים לעשותו כמו שאמרנו שיש בכחם כח רוחני דק,
ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ע"ד הפשט דגים הם ולהפלגת גודל גופם ייחס הבריאה לאלהים, כשם שתמצא באדם למעלתו שיחס הכתוב בריאותו לאלהים הוא שכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו, והכונה כי הבורא יתברך המציא הגופים הגדולים ההם יש מאין, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס' ב"ב והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר ההוא כוורא דסליק וניים עיילי אכלא טינא באוסייה ומת ושדייה ימא אגודא וחרוב מיניה שתין מחוזי אכול מיני' שתין מחוזי ומלחו מיני' שתין מחוזי ומחד גלגלא דעיני' עבדו תלת מאה גרבי דמשחא, לשנה כי הדרינן בתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוו מנסרי כשורי מגרמיה למבני ביה הנך מחוזי, ועוד העיד החכם הזה בעצמו הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן לההוא כוורא דיתיב חלא אגבי' וקדח עלי' עשבי סברינן יבישתא הוא סלקינן ואפינן ובשלינן כי חם גביה התהפיך ואי לא מקרבא ספינתא הוה טבענא וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא (תהלים קז כז) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו':
ויברא אלהים את התנינם. שלא הספיק הכח המוליד המסדר במים להמציא התנינם הראשונים בלי זרע, עד שברא אז כח מספיק לזה.
ויברא וגו' למינהם. הודיע הכתוב דאע"ג דבשעת מאמר הקב"ה. יצאו כמה מיני בריות במים ובעוף. מ"מ גם אח"כ הוסיף הקב"ה לברוא מאלו אשר יצאו כבר במאמר כמה מינים. כגון תרנגול שיצא במאמר ברא בו ה' כמה מינים באותו תכונה של תרנגול וכולם מין א' לענין הרכבה כידוע. וכן בכל הנזכרים בזה המקרא הוא כן:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] וביאר הכתוב דמלבד שבשעת מאמר ה' יצא האריה ובו נכללו כמה מיני אריות בצורתם החיצונה. עוד עשה ה' את צורתם הפנימית למינם. שאין טבע כל מין אריה שוה בשלימות למין אריה השני. ומ"מ כולם מין אריה בפרט אחד השוה בכולם. אשר ע"ז הפרט נקראים בשם אריה. וכן הוא בשור וכדומה. כ"ז הוא בברואי היבשה. משא"כ בברואי המים לא היה כן. וכל מיני תרנגולים שוה תכונתם בשלימות ואין ביניהם אלא צורה החיצונה שנראו כשני מיני תרנגולים. והבורא ית' יודע טעמי הבריאה מדוע נשתנו בריאת בריות היבשה בא"א מבריות המים:
אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים עריכה
התנינם. דגים גדולים שבים.
ויברא אלהים את התנינים הגדולים. בעבור גודל הנבראים האלה שיש מהם אורכם פרסאות רבות, הגידו היונים בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, ורבותינו גם כן הפליגו בהם (עיין ב"ב עג:), בעבור זה ייחס בהם הבריאה לאלהים, כי הוא שהמציאם מאין מבראשית, כאשר פירשתי לשון בריאה (לעיל פסוק א). וכן יעשה באדם למעלתו, להודיע כי הוא מוצא מאין עם דעתו ושכלו:
התנינים הגדולים. אע"פ שאמר הקב"ה ישרצו, שהם דגים שאינם גדולים כל כך, אעפ"כ גם התנינים הנזכרים במקום אחר ברא עמהם, לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון האמורים בנביאים, והאמור באיוב תמשוך לויתן בחכה:
ובתנינים הגדולים עשה ה' שינוי בבריאתם כמו שאמרנו, ולא אמר בדרך כלל ויברא נפש התנינים ואת כל נפש וגו' בזה גילה הכתוב כי משונים הם מכל מה שבים שמלבד שהוליד בהם נפש גם בכח בריאתם עצמה ברא ה' בהם כח נוסף אשר אין כח בים לעשותו כמו שאמרנו, וזה הוא הדג המופלא לויתן זה, וכבר דבריו מפורשים בדבריהם ז"ל (ב"ב עד:).
ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ע"ד הפשט דגים הם ולהפלגת גודל גופם ייחס הבריאה לאלהים, (...)וע"ד הקבלה ויברא אלהים את התנינים הגדולים, כבר ידעת מאמר רז"ל שהמלאכים נבראו ביום חמישי, והתנינים הגדולים הן ארבע מחנות שכינה שהן מחול לשכינתו של הקב"ה לקלסו ולרוממו בשירות ותשבחות מלשון (שופטים ה יא) שם יתנו צדקות ה', וכבר הזכיר ועוף יעופף שהכוונה על המלאכים שכתוב בהם ובשתים יעופף, ועל כן נקרא עוף שכנפיו כפולים לשתים ומעופף בשתים ותרגום וכפלת ותעוף והא למדת כי שם העוף הוא הנקרא לכל מעופף בשתים הן גופני הן רוחני, ואמר על הארץ על המקום שהוא הדום רגליו:
ובדברי אגדה (ב"ב עד:) הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם, התנינם כתיב:
את התנינם. חסר יו"ד, רמז למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא עד, ב) שהרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא:
וע"ד המדרש התנינים הגדולים זה לויתן ובת זוגו והזכיר הגדולים להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון המאורות הגדולים שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ, אפשר כי מפני זה לא נאמר בו ויהי כן כי לא עמד הקיום בשניהם שהרי אמרו רז"ל בפ' המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו, מה עשה הקב"ה סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז) והרג את התנין אשר בים, ופסוק זה יוכיח בלויתן שב' היו וזהו שאמר (ישעיה שם) על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, ומה שאמר והרג את התנין יורה שנשאר יחידי מבת זוגו, וכן אמר דוד (תהלים קצ כו) לויתן זה יצרת לשחק בו כלומר שהוא מצחק בים אוקינוס, ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ כה) התמשוך לויתן בחכה, ומ"ש את התנינים לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים ברבוי את, ואולי הם מזונות ללויתן: והרב הגדול מורי ר' שלמה נ"י פי' ענין המדרש הזה שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים שבאו לרבותינו במדרשים והגדות, וכמו שדרשו רז"ל ר' ברכיה בשם ר' יצחק אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, פי' אריסטון סעודה, וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנו לעולם הבא הה"ד (ויקרא ז כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וגו', גם בפ' המוכר (דף עה) מצינו עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן לא אמר מלויתן אלא מבשרו, ואין תכלית הכונה באותה סעודה כונת המאכל והמשתה לבד למלוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון שאין זה ענין העוה"ב אלא שכבר נודע שבסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו ג"כ כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה, ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות, וכענין האמור באלישע (מלכים ב ג') קחו לי מנגן, ודרשו ז"ל אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה וכענין המטעמים ששאל יצחק ובאר הכונה בעבור תברכך נפשי, ל"א בעבור אברכך, כענין סעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים, וכענין סעודת שמואל, וכתיב בני הנביאים עומדים ומתנבאים לפניו, וכן יתכן להיות הסעודות ההן לצדיקים בבשר ודגים נבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה בתכלית העונג שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעה"ב ואותן שהן מזומנים לאותן סעודות שהן תכלית המבוקש למין האנושי, ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להיות מרבים השכל בטבע כענין שכתוב ונחמד העץ להשכיל, גם ידוע היום במקצת המסעדים והסמים שהם בטבעם מועילים לזה כל שכן אותן שנבראו מששת ימי בראשית אולי לכונה הזאת, וכענין שאירע במה שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל, והוא שאמרו ז"ל שהיה כלו נבלע באברים, ודרשו רז"ל (תהלים עח כה) לחם אבירים אכל איש לחם הנבלע באברים, וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא באמרם בחגיגה הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים, ואולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ומתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת אלא שזה תשלום זמן הקדש וזה תשלום זמן החול: וע"ד השכל ענין לויתן זכר ונקבה בראם ירמוז לענין השכל והנפש, ובארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכונה שנברא בעבורה שהיא עבודת הש"י וידיעת אמתתו שהיא פעולת השכל, ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה והנפש כחומר והשכל לה צורה, לכן נקרא השכל זכר והנפש נקבה, ולויתן ענין חבור מלשון ילוה אישי אלי (בראשית כט לד) גם ענין פאר מלשון לוית חן שמתלוה אל הנפש וכשהיא נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא נזקקת לו ומתלוה אליו תשוב להיות כמוהו, יקראהו לויתן זכר ונקבה כאלו הם מין אחד וענין אחד זולתי שזה זכר פועל וזה נקבה מקבלת הפעולה, ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה, ופעמים יקראו אותן לויתן מפני שהם מתחברים ומתלוים בגוף, והנה האדם אחר שנתהוה על הכונה הזאת שאמרנו למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים, וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כלו לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו, מה עשה סרס את הזכר והרג את הנקבה, הסרוס הזה העדר כח ההולדה גם ההריגה העדר החיים, ולפיכך כנו אסיפת הדבר והעדרו לסרוס והריגה, ומלחה לצדיקים לעתיד לבא הדבר המעמיד כנוהו במליחה כאמרו מלח ממונא חסר וממנו ברית מלח עולם, מפני שהמלח מעמידם מלקבל הפסד, והכוונה בכל זה כי הסרוס השחתת כלי ההולדה והעדר הכח מהם והוא סבת רחוק הזכר מן הנקבה וסבת הפסד בעלי חיים, ועל כן אמר ומלחה רמז כי יש לנפש הצדיקים השארות והיא קיימת לעולם הבא ולפי שהנפש והשכל לקוחים מים החכמה והם דברים נעלמים המשילו וכנו אותה כדגים שנבראו מן הים עכ"ל הרב הגדול מורי נ"י:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"ט פסוק מ'] בחמישי (תהלים פא) למנצח על הגתית לאסף הרנינו לאלהים עוזנו וכתיב בו המעלך מארץ מצרים, והיה פרעה דומה לתנין שנאמר (יחזקאל כט) התנים הגדול ובו ביום כתיב (בראשית א) ויברא אלהים את התנינים הגדולים.
וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ עריכה
נפש חיה. נפש שיש בה חיות:
ויברא. הרומשת. כטעם הולכת. ויש אומרים שהשי"ן תחת הסמ"ך:
וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: עריכה
ואני תמה למה לא אמר ביום הזה "ויהי כן". ואולי לא יתכן להזכיר "ויברא" אחרי "ויהי כן", כי מבראשונה ידבר. ורבותינו אמרו (בבא בתרא עד:) כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו שבראם זכר ונקבה, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. ואפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם "ויהי כן", כי לא עמדו עוד:
וטעם שלא אמר בבריאה זו ויהי כן, אין לו מקום כי לא יצטרך לומר ויהי כן אלא כשלא יוזכר אלא אמרות ה' לבד תגיד התורה ויהי כן כי אמר ותהי מה שאין כן כשאומר ויברא יש בכללו אמירה יש בכללו הויה:
וע"ד המדרש התנינים הגדולים זה לויתן ובת זוגו והזכיר הגדולים להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון המאורות הגדולים שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ, אפשר כי מפני זה לא נאמר בו ויהי כן כי לא עמד הקיום בשניהם שהרי אמרו רז"ל בפ' המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו, מה עשה הקב"ה סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז) והרג את התנין אשר בים, ופסוק זה יוכיח בלויתן שב' היו וזהו שאמר (ישעיה שם) על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, ומה שאמר והרג את התנין יורה שנשאר יחידי מבת זוגו, וכן אמר דוד (תהלים קצ כו) לויתן זה יצרת לשחק בו כלומר שהוא מצחק בים אוקינוס, ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ כה) התמשוך לויתן בחכה, ומ"ש את התנינים לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים ברבוי את, ואולי הם מזונות ללויתן: