ביאור:בראשית א כא

בראשית א כא: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב."

תרגום ויקיטקסט: ואלהים ברא את כל יצורי המים - גם את התנינים (הלוייתנים), בעלי-החיים הגדולים ביותר בעולם; וגם את כל שאר מיני הנפשות החיות הרומשות (מתנועעות) אשר שרצו (הולידו) המים, ואת כל מיני העופות בעלי הכנפיים; ואלהים ראה שעולם חיות המים והעופות, עם כל המינים השונים שיש בו, הוא טוב.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א כא.


מעשה היום החמישי כולל שלושה דברים: התנינים, חיות המים, והעופות. על שלושתם נאמר "ויברא".

מדוע נאמר וַיִּבְרָא דווקא ביום החמישי?עריכה

בריאה היא פעולה אלהית, יצירת יש מאין.

בתחילת התורה נאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ומאז ועד עכשיו - בארבעת הימים הראשונים של מעשה בראשית - לא נזכר הפועל "ברא", אלא רק פעלים כמו "יצר" או "עשה". הסיבה היא, שכל הדברים שנעשו בארבעת הימים הראשונים היו דוממים, העשויים מאותו חומר כמו השמים והארץ, ולכן עשייתם אינה בגדר של "יש מאין" אלא "יש מיש" (ראו רמב"ן על בראשית א א) .

אולם, ביום החמישי ה' יצר דבר חדש, יש מאין: נפש חיה, נפש הנותנת חיות ליצורים חיים; לכן נאמר כאן שוב ויברא.

כך ניתן להבין מדוע ה' אומר למים (בפסוק כ) לשרוץ שרץ של נפש חיה, ומייד אחר-כך נאמר "ויברא אלהים" ולא המים: המים שרצו ויצרו את הגוף - "יש מיש", וה' ברא את הנפש - "יש מאין" (ע"פ נריה קליין, כפית של נח"ת תשרי-חשון ה'תשס"ט, עמ' 24. וכן כתב אברבנאל) .

הפועל ברא מופיע עוד פעם אחת - בקשר לבריאת האדם בפסוק כז. ואכן גם הנשמה האלהית של האדם היא בריאה חדשה - יש מאין.

מדוע נזכרו דווקא הַתַּנִּינִם בשמם?עריכה

בכל הבריאה לא נזכר שם פרטי מסויים לצמח, עוף או חיה מלבד האדם - נזר הבריאה. במה "זכו" התנינים להיות יוצאי דופן?

1. התנינים הם יצורים טורפים המטילים את אימתם גם במים וגם ביבשה. בתרבויות שונות, בפרט במצרים, הם נחשבו לאֵלים (ראו תנין כפשוטו וכמשל). התורה מבקשת להדגיש, כי גם בריות מטילות אימה כתנינים הגדולים אינם אלים עצמאיים אלא יצורים שנבראו יש מאין בידי ה' (ראו קאסוטו, מאדם עד נוח; חנן פורת, "התנין העיוור", הגדת אור ודרור עמ' 148) .

2. בספר תהלים, בפרק המתאר את בריאת העולם, מתוארת חיה מימית גדולה אחרת באופן דומה, (תהלים קד כו): "שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ". לאמור: "אל תתרברב, לויתן ענק! אינך אלא כלי משחק ביד בורא עולם, והוא משתעשע בך כרצונו" (חנן פורת, שם).

3. הלויתן והתנין נזכרו יחד ב(ישעיהו כז א): "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". מתוך ההקבלה, יש שהסיקו שמדובר באותו מין - התנין הוא הלוייתן (רבי יוחנן, בבא בתרא עד ב. וכן רש"י על פסוקנו). ואכן, מכל היצורים שבעולם, יצור זה הכי ראוי לתואר "גדול", שכן לווייתן כחול הוא בעל-החיים הגדול ביותר בעולם.

לעיון נוסף:

וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹבעריכה

הפסוק מתאר את בריאת המינים השונים של עופות ויצורי-מים, ואז אומר שאלהים ראה כי טוב. המשמעות היא שכל המינים השונים של עופות ויצורי-מים הם טובים בעיני הבורא, ולכן ראוי לשמור עליהם, לא להזיק להם ובמיוחד לא לגרום להכחדה של אחד המינים; ראו ביאור:וירא אלהים כי טוב.

פירושי מיליםעריכה