מ"ג בראשית א כב
<< · מ"ג בראשית · א · כב · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּבָרֵיךְ יָתְהוֹן יְיָ לְמֵימַר פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יָת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּבְרִיךְ יַתְהוֹן יְיָ לְמֵימָר פּוּשׁוּ וּסְגוֹ וּמְלוֹ יַת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּבָרִיךְ יַתְהוֹן יְיָ לְמֵימָר פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יַת מַיָא בְּיַמְמַיָא וְעוֹפָא יַפְשֵׁי בְּאַרְעָא: |
רש"י
"פְּרוּ" - לשון פרי כלומר עשו פירות
"וּרְבוּ" - אם לא אמר אלא פְּרוּ היה אחד מוליד א' ולא יותר ובא וּרְבוּ שאחד מוליד הרבה
- כתב הרא״ם:
- אבל לא ידעתי מה טעם יתן בברכת האדם שאין מחסרין אותן, ולא הספיק להם רצון יוצרם, עכ"ל.
- ועל קושיא זאת כתב הגור אריה:
- כיון שהאדם בר דעת ובחירה ובכוונה יכול להתבטל מפריה ורביה מאיזה טעם, לכך נתברך שלא ישב בטל, ע״כ.
ואינו נראה, כי אין עניין זה סובל לשון ברכה, אלא לשון ציווי. וכבר כתב בפרשת נח: הראשון לברכה והשני לציווי, ולפי תירוצו, מה בין "פרו ורבו" הראשון לשני, והשני למה לי? לכך נראה לי שגם האדם צריך לברכה, אף על פי שאין צדין מהם, מכל מקום מחסרין הם עצמם זה את זה בהריגות ובמלחמות. ותדע, שהרי כמה מיני חיות רעות יש שאין צדין מהם לרוב גבורתם ואימתם על הבריות, או שאינן צריך לבריות לא מעורן ולא מבשרן ולא משום דבר שבהם, ואפילו הכי נכללו בכלל הברכה. אלא מטעם שהקיבוץ להם הוא רע, מפני שהן עצמן טורפין והורגין זו את זו על הטרוף, וזה דומה למלחמות שבין בני האדם, ולכך צריך ברכה. ובפרט שגלוי וידוע היה לפניו עניין הפלגה והפרדותיהם בארצות ומלכיות ולשונות, שעל ידה שונאים האומות זו לזו כאלו לא היו מין אחד, ומעוררים מלחמות והריגות. אבל בבהמות או בחיות שאינם טורפות זו את זו, ואדרבה הקיבוץ הוא להם הנאה ונח, צריך טעם לברכותיהם, ואמר לפי שצדין מהם כו' והם הרוב שבבעלי חיים, נראה לי:
פרו לשון פרי כלומר עשו פירות ורבו —
- לשון הרב גור אריה:
- לא שרש״י סובר כי "פרו" הוא שם נגזר מ"פרי" שהוא שם העצם, כמו שסובר הרא"ם. דזה אינו, רק שם "פרי" נגזר מן "פרו" ומן "ופרינו בארץ" שנאמר על יציאת התולדות כו', עכ"ל.
בד"ה לפי שמחסרין כו' הוצרכו לברכה כו' נ"ב דאל"כ מ"ש הני וק"ל מהרש"ל: בד"ה אלא מפני כו' לאקשוי מן החיה נ"ב ולי נראה בודאי אינם כ"כ בריבוי כמו הדגים ומה שבירך האדם הוא לרוב מעלתו ומה שהיו במצרים מתרבי' אינו בדרך טבע ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
פְּרוּ – לְשׁוֹן פְּרִי, כְּלוֹמַר: "עֲשׂוּ פֵּרוֹת".
וּרְבוּ – אִם לֹא אָמַר אֶלָּא "פְּרוּ" הָיָה אֶחָד מוֹלִיד אֶחָד וְלֹא יוֹתֵר, וּבָא "וּרְבוּ" שֶׁאֶחָד מוֹלִיד הַרְבֵּה.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
והנה אין בזה די תקון כל אשר הערנו. ועוד נשים לב אל מלת לאמר ויברך אותם אלהים לאמר, כי אינו לאמר לזולת:
והנה אחשוב כי כאשר האדם שהוא תכלית ועיקר הבריאה נתברך, כך אלו שני מינים אשר יש לאדם הנאה ולא היזק מהם, שהם דגים ועופות נתברכו גם המה, מה שאין כן יתר בהמות וחיות ושרצים אשר בתוכן אבות נזיקין, בפרט קרן ותולדותיו שמתכוונים להזיק, והארי והדוב והזאב והנמר והברדלס והנחש ושרף ועקרב וצפעונים וכיוצא באלו, לא נתברכו מיניהם:
ואשר דבר בדגים לנוכח, וגם הרבה בהם יותר מבעוף, יהיה כי למה שהוא יתברך שונא זמה, וצפה שיהיו עתידים כל בהמה חיה ועוף ליזקק לשאינן מינן, כמאמרם ז"ל (סנהדרין קח א) על כי השחית כל בשר את דרכו כו', מה שאין כן בדגים. וגם יש בדגים לויתן שיצר לשחק בו, על כן בהן בלבד דבר לנוכח, וגם הרבה לברכן יותר מאל העוף. והן זאת תהיה כוונת אומרו "לאמר", כלומר "ויברך אותם אלהים" את דגים ועופות הנזכר, אך מה שראוי "לומר", הוא "פרו ורבו" כו' לדגים שהוא ברבוי ולנוכח, אך לעוף לא כן כי אם "ירב בארץ", והוא מהטעמים שכתבנו:
(כד - כה) "ויאמר אלהים תצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא אלהים כי טוב". :
ראוי לשית לב שאומרו נפש חיה ואומרו חיתו ארץ, נראה דבר אחד והוא כפול. ועוד למה באחרונה ייחס החיה אל הארץ, ובראשונה אמר נפש חיה סתם. ועוד שאחר כך הוא מזכיר שעשה אלהים שלש אחרונות, חית הארץ שהיא חיתו ארץ ובהמה ורמש, ואת נפש חיה לא הזכיר. ועוד שאחר אומרו ויהי כן, למה חזר ואמר ויעש אלהים וכו'. והנה יש מרבותינו ז"ל (בראשית רבה ז, ז) שאמרו תוצא הארץ נפש חיה זה רוחו של אדם, וקשה כי הלא אחר כך נאמר ויפח באפיו וכו' ואיך יצאה מהארץ. ועוד איך מחומר קורצה נפש אדם יציר כפיו יתברך:
(כד) אך הנה בפסוק ויפח כו' כתבנו לאחד מהדרכים שאומרו ויהי האדם לנפש חיה, הוא שמקודם נפיחת הנשמה היה האדם מצד עצמו לנפש חיה. שהוא כי היתה בו נפש חיונית הקרובה אל החומר, והיא הנפש חיה האמורה בו לדעת הסברא ההיא.
והענין, במה שכתבנו למעלה, כי הוא יתברך את הכל עשה יפה בעתו, בעת ראשונה שברא את העולם, אלא שהיו הדברים כמופקדים בשמים ובארץ, והיה כל דבר ודבר יוצא לחוץ דבר יום ביומו. והנה נפש החיונית הדבקה בחומרו הופקדה בכח לארץ, אשר ביום האחד היה בה רוחניות, כי היה מהמאמר העליון הנקרא מחשבה כמדובר למעלה. ועליה אמר "תוצא הארץ נפש" כו', כי לא תדמה אל הבריות שהוציאה, זולת "נפש" אדם כי זו "נפש" חיות בעצם. על כן זו תצא ראשונה. ובהתרוקנה מאיכות הקדוש הזה אשר הופקד אתה, אז מכח חיוניות שניתן ונשאר בארץ להוציא ממנה הבריות הנזכרות, הוציאה "בהמה ורמש וחיתו ארץ" הם ארציות, מה שאין כן נפש חיה האמורה למעלה. ולהורות הפרש נפש חיה שהזכיר לבהמה ורמש וחיתו ארץ, אמר (כה) "ויעש" כו' לומר כי בשלשה אלה היתה עשיה שהיו גופים עם רוחם, כי נפשם וגופם קרובים באיכות. אך לא כאלה חלק נפש חיה, כי רוחניות בעצם היא, בלתי נעשית עם גוף, כי אינם מסוג אלו חלילה:
או יאמר אל תתמה על צאת נפש אדם מהארץ, כי הלא אין צריך לומר זו כי אם אפילו חית הארץ כו' האלהים עשאן. כי הנה "ויעש אלהים את וכו' ואת" כו' כי אפילו אלה ידו עשה ולא הארץ, ומה גם עתה נפש אדם. אך אמור כי אינו אלא שהיתה כפקדון לארץ כמדובר:
(כו - לא) "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה בר אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ. ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי".:
ראוי להעיר ראשונה אומרו נעשה אדם לשון רבים. ב. אומרו בצלמנו כדמותנו שהם שני דברים, ואחר כך הוא אומר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולא נאמר בדמותו. ג. אומרו וירדו לשון רבים, ומהראוי יאמר וירדה לשון יחיד, כי אחד קראו באומרו נעשה אדם:
והנה מחמת קושיות אלו אחשוב היה מאמר רבי שמלאי (בראשית רבה ח, ח) (ב"ר כב, ד) להפך סדר הכתוב באומרו אדם נברא מאדמה וחוה מאדם, מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו, אין איש בלא אשה ואין אשה בלא איש ואין שניהם בלא שכינה. ע"כ. והנה דבריו אלו יראו הפך הכתוב, כי הלא על בריאת אדם הראשון ידבר, ואיך יאמר מתחלה אדם נברא כו' שמורה כי לא על אדם ידבר. אך שלשת הקושיות האלו הכריחוהו לכך. והוא במה שנאמר בספר הזוהר (דף מז א) כי אומרו בצלמנו הוא סיטרא דדכורא ואומרו כדמותנו הוא דנוקבא, ועל כן אפשר שאומרו כדמותנו ידבר על האשה הבאה מן הדמות. או על דרך רבותינו ז"ל בגמרא (בבא בתרא נח א) שר' בנאה הוה מציין מערתא ונכנס למערת המכפלה וראה את האבות והיה רוצה ליכנס פנימה לראות את אדם, ואמר לו הסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה לא תסתכל. הנה כי לאדם קרא צלם אלהים, ולאבות שאינם רק נמשכים ממנו קרא דמות, שאינם אלא דמות צלמו של אדם. ובזה גם חוה תקרא דמות שהיא נעשית מאדם, כי הוא הדיוקן עצמו, וחוה דמות הדיוקן הוא הצלם. ועל פי הדברים האלה יפרש רבי שמלאי, שאמר הוא יתברך (כו) "נעשה אדם", ופירש איך הוא לשון רבים "בצלמנו" וכו', ואומר הוא יתברך אעשנו בשותפות אדם וחוה. וזהו "בצלמנו" שהוא עם צלמנו הוא אדם, ועם אשר הוא "כדמותנו" היא האשה, שהוא על ידי שלושה שותפין באדם. וזהו אין איש בלא אשה, ואין אשה בלא איש, ואין שניהם בלא שכינה. והבאים משלשתנו "ירדו בדגת הים" וכו'. ועל כן אמר וירדו לשון רבים, כי אומרו נעשה אדם אינו על אדם הראשון, רק על המין העתיד לצאת משלשה שותפין. והוא כי אחרי אומרו כל חלקי הברואים, אמרה תורה הלא יראו כי הוא יתברך יוצר אדם ומניחו בגן עדן, ואם היה זוכה היה נשאר שם, ומה יעשה מכל מה שנברא בארץ כלליה ופרטיה, לזה אמר דע כי "ויאמר אלהים" הנני עתיד להשתתף עם שניהם ונעשה אדם בשלשתנו, ועם מי אתחבר הלא הוא "בצלמנו" וכו' שהם אדם וחוה, והבאים משלשתנו "ירדו" בכל הנברא שהם "בדגת" וכו':
(כז) ושמא תאמר היכן הם אלו שברא תחלה שאחר כך מתחבר אתם, הלא הוא כי "ויברא אלהים" כו' לומר כי מה שאמר עד כה הוא אחר שויברא אלהים את האדם בצלמו וכו', ועל כן לא נאמרו בדמותו, כי אדם עצמו לא נברא רק בצלם כי לא בא מאשה. גם כוונת הענין להסיר תועה מאיש שוגה, פן יאמר כי מתחלה רצה יתברך לברא אנשים בלי שיתוף זכר ונקבה, ואחר כך נשתנה דעתו, וחלילה לאל משנוי, כי אין עתיד נעלם ממנו. על כן הקדים יתברך טרם יברא אדם יציר כפיו, דעו כי {צ|נעשה אדם בצלמנו}}, בשיתוף צלמנו שאעשה, עם שתוף אשתו שהיא "כדמותנו", והיכן הוא צלמנו, הלא הוא כי "ויברא" כו' בעצמו בלבד:
או שיעור הכתוב, "ויאמר אלהים נעשה", ומתי אמר כך, אחר שויברא כבר "את האדם בצלמו" שהוא עכשיו אדם מאדמה וכו' מכאן ואילך וכו'. ועל כן בהולד שת נאמר ויולד בדמותו כצלמו שהיה מאדם וחוה, והקדים הדמות על כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ועוד נרחיב ביאור מאמר זה בשערים בס"ד. זה הוא לדעת ר' שמלאי, שדעתו שאומרו ויברא אלהים הוא על מה שנברא קודם לענין נעשה אדם הנזכר:
ועל דרך הפשט נעלה ארוכת קושיותינו האלו בדרך אשר נדרוך להשיב גם על הקושיות הבאות האלה והן.
- היתכן כי כל אשר ברא אלהים לעשות את האדם, והאדם עצמו לא היה ולא נברא אם לא לציידי דגים ועופות ולמשול בכל רמש האדמה, שנאמר נעשה אדם כו' וירדו בדגת הים ובעוף השמים וכו'. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה ח, ג) שבמלאכי השרת נמלך, ולמה חרד את כל החרדה ההיא לברא צידים ורועים ומושלי רמשים.
- אומרו את האדם מה ריבה האת, אם הוא את האשה, למה העלימה ולא פירשה כאשר בסוף הפסוק באומרו זכר ונקבה ברא אותם.
- למה כפל אותם, שאחרי אומרו ויברא בצלמו חזר ואמר בצלם אלהים ברא אותו.
- אומרו זכר ונקבה ברא אותם, אם הוא פירוש הקודם לשתוק ממנו, ואם אינו פירוש הוא סותר ראשית הכתוב בסופו.
- אומרו ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו כו', כי הלא האמירה היא הברכה, נמצא כי אומרו ויאמר להם ואומרו אלהים שנית הוא מיותר.
- אומרו וכבשה, מה הוא הכיבוש הזה, ומיד מי יכבשוה. וגם אומרו ובכל חיה מה שלא נזכרה למעלה, זולתי דגת הים ועוף השמים ובהמה ורמש.
- למה חוזר בו, כי אחרי אומרו ורדו בדגת הים וכו' הוא אומר ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב וכו', הנה שאוסר להם הבשר, ואם כן איה איפה אשר הם רודים בבעלי חיים. וגם למה מודיעם מה שיאכלו הבעלי חיים באומרו ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק כו'.
- אומרו וירא אלהים את כל אשר עשה כו' מה זה היה פה שנאמר טוב מאד, מכל הפעמים הקודמות שלא נאמר רק כי טוב. ואם על חתימת העולם והכנסת שבת, הלא לעומת זה הוא רע ומר ממות על אשר בו חטא אדם, ונוטל זיוו וחייו וקומתו ומאורות ופירות הארץ ופירות האילן, ואיך הוא טוב מאד:
אמנם הנה נא ידענו כי הן האדם נברא לקיום העולם כאשר הארכנו בשער מהות האדם. כי הלא כאשר אין איש מתקיים אם לא בעוד רוח אלהים בקרבו, כי כן טבע החומר להיות הווה ונפסד, ולולא נפשו בו לא יתקיים, כן כל כללות העולם החמרי הלז אי אפשר להתקיים אם לא על ידי שפע רוחני מהעולם העליון. ואם כן אמור מעתה מי יעלה לו השמימה ויקחהו לו, וגם איזה הדרך תרד שפע אש מן השמים עד למטה לארץ. על כן מה עשה הוא יתברך, עשה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, למען על ידי מדרגות הסולם ישתלשל שפע עליון קו לקו יורד ומתעבה, עד יוכן להתקבל עד מטה מטה. הלא המה שלש עולמות, עולם השפל, ועולם הגלגלים, ועולם המלאכים, ולמעלה מהם עולם העליון, כי משם ישתלשל השפע דרך העולמות.
ועדיין צריך אשר יהיה מוציא ומביא השפע מלמעלה למטה, כי לא יצא מאליו, על כן מה עשה הוא יתברך, ברא אדם על הארץ אשר יוציאהו ואשר יביאהו. כי עשאו ויכוננהו כלול מארבע עולמות. הגוף מהשפל, והנפש המתנועעת מעולם הגלגלים בעלי התנועה, והרוח מעולם המלאכים כד"א (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות, והנשמה מעולם העליון. למען על ידי עשות רצון קונו, יתקדשו ארבע חלקיו יחד אשר מארבע העולמות, אשר שרשי נפשו ורוחו ונשמתו עודם בהם, ויתעורר עולם העליון להריק שפע, דרך העולמות אשר נתקדשו ונתקשרו על ידו. וכל זה על ידי קיום התורה אשר גם בה ארבע בחינות אלה שקשורים זו עם זו, הפשט כנגד עולם השפל, רמז כנגד השני, דרש כנגד השלישי, סוד כנגד העליון, כמפורש שם בארוכה. הן זאת היתה כונתו יתברך באומרו נעשה אדם לשון רבים, כמדבר אל כל ארבע עולמות שבהתחברות כלם יעשה אדם כאשר יבא בס"ד:
ונבא אל הענין. והוא כי הנה ידענו מרבותינו ז"ל (בראשית רבה ח, ה) מה גדלו קטרוגי מלאכי השרת על בריאת אדם, באומרם אליו יתברך מה אנוש כי תזכרנו וכו'. והוא על היותו מעותד לחטא, ועל כן בדור המבול שבו על משמרתם לדבר ולומר לפניו יתברך, הלא נמצאו דברינו, כי הנה הרבו לפשוע ומאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. על כן אומר כי בא לשים לפניהם כוונת הבראו ואיך הוא תועלת גם למלאכי השרת. כי מלאכתם - להיות צנורות להריק שפע ברכה לקיים עולם - גם הוא לא יהיה אלמלא אדם, כי בלעדו איזה חבל אשר יקשר העולם השפל החומרי, אף עם אשר עליו והוא עולם הגלגלים, ומה גם עתה עם עולם המלאכים וכל שכן עם עולם העליון, להשתלשל השפע כסידרן והלכתן אם לא על ידי האדם המקיים את התורה, ככל הכתוב למעלה. כי הוא כולל ארבע העולמות, השפל, והשני של גלגלים, ושל מלאכים, ועולם הנשמות. וגם התורה כוללת כולם בארבע בחינותיה כמדובר למעלה. שעל ידי כן יתאחדו ויתקשרו העולמות ותורק ברכה ושפע מעולם העליון דרך המדרגות. ואלמלא הוא לא היה מבוא אל השפע העליון לבא אל הארץ, ומה גם אל שלש יסודותיה השפלים יותר, הם יסוד המים ורוח ועפר. ולשמא ישיבו אמרים אמת כי למה שהבחירה חפשית, הלא כמו שיתעתד האדם לקיים עולם, גם יתקיים ויתעתד לאבדו. על כן בהמשך הכתובים הורה הוא יתברך תועלת אדם אל שפע וקיום העולמות, ולתת טוב טעם לפניהם להעלות ארוכה ומרפא אל הקושי הלז. והיחל ואמר למלאכיו יתברך "נעשה אדם", לומר הנה בין כולנו - הוא כללות העולמות - "נעשה אדם" כלומר מאדמה שהוא החומר מעולם השפל, משותף "בצלמינו" שלי ושלכם, שכולל עולם העליון שהוא על הנשמה ועולם המלאכים על הרוח, כי גם הם נבראו בצלם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם). וגם "בדמותנו" הוא על הדומה לנו בצד מה, והוא הנפש מעולם הגלגלים ככל הכתוב למעלה. וכל זה לקיים עולם. כי על ידי כן ימשך כי צלמנו ודמותנו הנזכרים הכוללים שלשת העולמות העליונים, אין צריך לומר "ירדו" וישפיעו עד יסוד האש הקרוב אל הרוחניות, כי אם גם "ירדו" בדגת "הים" הוא יסוד המים אפילו שמתחת לארץ, "ובעוף השמים" הוא יסוד האויר, "ובבהמה" וכו' הוא יסוד הארץ, עד היותר שפל באיכות הוא "הרמש הרומש על הארץ". כי אלמלא האדם המקשרן ומאחדן, לא היה רדוי העולמות העליונים משתלשל עד למטה לארץ, ומה גם על רמש האדמה:
והנה ידוע כי אין נפש רוח ונשמה באות כאחת על אדם ילוד אשה, כי אם נפש, ועל ידי זכיות ניתן בו רוח, ואחר הפליגו בשלמות נותנין לו נשמה, אמר כי אז מיד זכה לנשמה ולא בלבד הוא, כי אם גם חוה. וזהו "ויברא אלהים את האדם" שמרבה האת את חוה. "בצלמו" היא נשמה מאתו יתברך וכל שכן רוח ונפש. ואל תתמה איך גם האשה זכתה לכך מיד, כי הלא לא היה עיקר הדבר כי אם עליו, כי הנה "בצלם אלהים ברא אותו", אלא שעל שהיו גוף אחד, כי דו פרצופין נבראו (בראשית רבה ח, א) (ברכות סא, א), נכללה גם היא בדבר, וזהו "זכר ונקבה ברא אותם". ושמא תאמרו הלא כמו שיתעתד האדם להריק שפע טובה, גם יתעתד אף להרע ולאבד עולם, כי כאשר היות בו חלק מעולם העליון הוא סיבה להמשיך קדושה מלמעלה, ולחול גם על חלקיו השפלים ולקדש גם את חומרו, ולהיות גדרו על שרפי קדש. גם עודנו מלובש בחומר, גם מעותד להשפיל חלק קדושתו העליונה ולדמותה אל חומרו התחתון. כי על כן נברא מארבע עולמות, להרים גם התחתון לאיכות העליון, או להשפיל העליון על התחתון. והוא מאמרם ז"ל (בראשית רבה ח, יא) שהזכרנו שנברא מן העליונים ומן התחתונים, שאם יזכה יחיה, ואם יחטא ימות והוא האמור. לזה אמר "ויברך אותם אלהים", על ידי מה שויאמר להם, מה שברכם הוא "פרו ורבו ומלאו את הארץ", ומה שויאמר להם הוא "וכבשה":
והענין כי אמר הנני מברך אתכם שתפרו ותרבו, אך בזאת שתהיו צדיקים ותכבשו את הארץ. והוא כי עושי רצונו יתברך הם מושלים בעולם, לשנות הטבעים עושי פלא, כי צדיק מושל ביראת אלהים (שמואל ב כג), כאילו כל העולם כבוש תחתיו, ככל הכתוב למעלה. הפך הבלתי כשרים שהם משועבדים תחת העולם אל הטבעים ואל המקרים ואותות השמים כנודע. וזהו אומרו "וכבשה" כלומר שעל ידי כן שתכבשוה תבורכו, אך בהעוותכם תהפך הברכה, והוא כענין אם בחוקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם וכו' ואם לא תשמעו לי וכו'. והוא למה שעל ידי כן יחזיקו בתורה ומוסר לא יטו מני אורח לאבד עולם, וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת לא ב) על פסוק (קהלת ג) והאלהים עשה שייראו מלפניו. באופן שזה יהיה להם למשמרת ליראה מזעמו להשכיל להטיב:
ופירש איך יהיה הכבוש, שהוא "ורדו בדגת הים" וכו' היא דגה שבים, הוא לויתן שירדו בו ישראל צדיקים, וגם כענין יונה במעי הדגה. וגם בקצה האחר הוא "עוף השמים" שהם מלאכים, כד"א (קהלת י) כי "עוף השמים" יוליך את הקול. וכן נרמזה יצירת המלאכים ובעוף יעופף כמאמר רבותינו ז"ל, וצדיקים רודים בהם כיעקב ששלחם לשליחותו. ואחר אומרו השני קצוות אמר על מה שבנתים שהוא "ובכל חיה", שהוא כי חיות היער כאריות ונמרים ודומיהם, שמוראם וחתיתם תהי עליהם. וזה הוראה היותר גדולה שבעולם על היותם מושלים בעולם, כי הלא לא ימשול בחיות ההם, אם לא אשר ה' אתו וצלם אלהים על פניו בקדושה וטהרה רבה, כנודע בענין יוסף בבור נחשים ועקרבים, ודניאל בגובא די אריותא, כי באשר ה' אתם וצלם אלהים על פניהם בקדושה ובטהרה, תפול חתיתו על כל חית השדה. וזה הוראה על היות העולם משועבד תחתם. וזה מאמר הכתוב פה "וכבשה" על ידי כשרון שיהיה העולם כבוש תחתיכם, באופן שתהיה חיתתכם "בדגת הים ובעוף השמים". וגם תהיה "בחיה" כו', וזהו "ורדו בדגת הים ובכל חיה הרומשת" כו' שהוא ניכר בארץ ומופת על השאר. ועל כן הוזכרה חיה בפסוק זה מה שאין כן בקודם:
(כט) ואחרי ההתראה הזאת הורה איך קיים הדבר כי בהיותו עושה רצונו יתברך, הוא מושל בכל בהמה וחיה, כי לחמו המה והם לחם שולחנו. אך בהעוותו הוא קטן מהבעלי חיים, כי על שתי בחינות אלה נברא אחריהם כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ח, א).
והוא באומרו "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" וכו'. והוא בשום לב אל אומרו ויאמר פעם שנית באמצע מאמרו יתברך אליהם, וגם אל מלת הנה, כי היא מיותרת. וגם אין דרכה לשמש אלא בדבר שנזדמן מחדש. אמנם היא על הויה חדשה שנתחדשה משעה לחברתה. והוא כנודע מרבותינו ז"ל (סנהדרין לח ב) כי מלבד שלא לן כבודו עמו, גם מנו שעותיו, ואמרו שעה פלונית צבר עפרו, ובשעה האחרת נעשה גולם, שעה פלונית נזרקה בו נשמה, ובשעה פלונית נצטוה, ובשעה פלונית עבר על ציוויו. נמצא כי משנצטוה עד שעבר, לא היה כי אם שעה אחת:
ונבא אל הענין, והוא כי הנה בפסוק הקודם סיפר הציווי, ובזה שאחריו סיפר מה שהיה מדי עברו. ועל כן נאמר "ויאמר" פעם שנית, כנודע, כי כל מה שכתוב אחר פרשה זו, שיצר אותו ה' וקחתו את חוה וחטאתם ועונשם, הכל היה בששי, ונכלל בספור יום ששי מראש ועד סוף. ואמר לשון "הנה" לומר "הנה" על מה שנתחדש בעת שחטאת, אני גוזר תרד מטה מטה מהבעל חי, תחת היותך רודה בהם. והוא כי לא תהיה יתרונך רק על הצומח אך לא על הבעלי חיים, כי לא תאכל רק את "עשב" וכו'. וגם רמז באומרו "הנה", שלא נאמר הלא מתחלה ידע הוא יתברך אשר יחטא ולמה יאשם, לזה אמר "הנה" לומר איני דן רק באשר הוא שם, לומר על מה שנזדמן הנה כה משפטיך. ועוד אגרע ערכך מהבעל חי, והוא מאמרם ז"ל (קידושין פב ב) מעולם לא ראינו ארי סבל וצבי קייץ ושועל חנוני ומתפרנסים שלא בצער, ואני מתפרנס בצער, אלא אני הוא שחטאתי וקפחתי את מזונותי, כלומר מה שאין כן לבעל חי שלא יחטא, ועל כן הוא יתברך מזמין להם שלא בצער. וזה יאמר "הנה" אתה תאכל "את כל עשב זורע זרע" שתיגע ותזרע, אך בעלי חיים לא כן רק מאליהם:
(ל) כי הנה "ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה", שאצמיח מעצמי עשב, שלא יצטרכו כי אם "לאכלה" בלבד בלי צער, הפך בני אדם שיטרחו לזרוע זרע. ועל כן נאמר באדם זורע זרע מה שאין כן בבעלי חיים. והוא שכתבנו למעלה כי מהיותו כולל הארבע עולמות, לפעמים עולה אל העליונים ולפעמים אל התחתונים כפי מעשיו:
או טעם נוסף אל האמור, למה מנע ממנו אכילת בשר שהתיר לנח ולבניו. שיתכן כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ח א, סנהדרין לח א) כי ברא הקב"ה את האדם אחר כל בהמה חיה ועוף כמכין לו שולחן לאכול, ושאם יחטא לומר לו יתוש קדמך, כלומר כי הם טובים ממך. ובזה אחשוב שעל כן בהעותו מנעו מלאוכלם, לומר הנה ערכתי לך שולחן מהם ועתה מהם לא תאכל כאילו גדלו ממך. אך ניחמו על זה באומרו "הנה נתתי לכם" וכו', לומר כי הבעלי חיים אוכלים עשב השדה הבלתי עושה זרע ליזרע, אך הוא יאכל ירקות הנזרעות. וזהו אמרו כמנחמו "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" כו' אך "ולכל חית הארץ כו' כל ירק עשב לאכלה". ושמא תאמר הלא אכל עץ הדעת טוב ורע ובאה בו זוהמת נחש ונגרע, ואיכה יוכל נקיון מדור דור, ונמצא כל מעשה אלהים אשר ברא בששת ימי בראשית לבטלה, חלילה לבורא עולם יעשה כדבר הזה. על כן אמרה תורתו יתברך "וירא אלהים את כל אשר עשה", ובכלל ראייתו הוא העתיד במעשה בני אדם. וזהו שני רבויים, "את, כל", לרבות שני סוגי עתידות, הטבעי אל העולם, והבחיריי אל בני האדם. ועם כל זה אין פחד קלקול כי הלא "והנה טוב מאד", כלומר כי גם שיש באדם מעץ הדעת טוב ורע, הנה חלק הטוב הוא "מאד" מהרע, ויכריע את כף הטוב והזכות. וכל ישראל עתידים לשוב קצתם בכל דור ודור וכלם לעת קץ, או מאליהם או על ידי חבלי משיחנו, ואין פחד שיוחלט קלקול. והוא מאמרם ז"ל שהוא יתברך הבטיח את ישראל שעל כל פנים ישובו באחרית הימים, כד"א (דברים ל) והיה כי יבאו עליך כו' ושבת עד ה' כו'. והוא מאמר התיקונים באומרו וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא כי לעומת שאור שבעיסה שמפאת הרע, יש יתרון בטוב כמדובר שהוא מאד:
(לא) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" :
הנה כתבנו ענין הכתוב. והנה באומרו "הששי" בה"א הידיעה, אמרו רבותינו ז"ל (שבת פח א) שהוא על יום "הששי" לסיון של מתן תורה, שכל מעשה בראשית תלוי ביום ההוא, אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו אין עולם. ואפשר יאמר ענין מאמרם ז"ל (בראשית רבה יב, ה) כי אור שגנז הקב"ה שימש מבקר יום ששי עד מוצאי שבת שהוא ל"ו שעות, ושעל כן לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי. וזה אפשר גם פה, והוא כי בכל הימים שאומר ויהי בקר יום אחד או יום שני, לא היה נקרא בקר כל היום, כי הלא אחר חצי היום נקרא בין הערבים, ומה גם משקיעת החמה עד הלילה, אך פירושו הוא ויהי בקר ונמשך יום אחד, וכן יום שני ושלישי וכו'. אך זה לא כן הוא, אלא "ויהי בקר יום הששי" כלומר כולו, כי כל יום הששי בקר, כי לא נשתנה אור בין הערבים שלו מאור הבקר, כי אין באור ההוא שינוי, עד שנסתלק במוצאי שבת:
או יאמר כי הנה יום זה היה סיבת קיום כל כללות מעשה בראשית, כי מבין הערבים של ששי שהתחיל להאיר תוספת שבת, הליץ הארת שבת לאדם שלא ימות בו ב"יום" ויתבטל כל מעשה בראשית. נמצא כי "יום" ששי הועיל לכל הימים. וזהו אומרו "יום הששי", שהה"א היא רמז שאר החמשה ימים שנכללו בששי הזה, כאילו עכשיו היו ונבראו, שאלמלא זכות יום זה שהגין נתבטלו כלם. וזהו "ויהי כו' יום הששי", כי ששי והחמשה היו עתה כאילו היום נתחדשה הוייתם: או מעין זה שלהיות בריאת אדם בששי בשבילו נברא כל מעשה בראשית. נמצא שיום ששי כולל עצמו וכל שאר החמשה ימים, וזהו אומרו "הששי" לכלול עמו גם החמשה ימים:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · א · כב · >>
- ^ בראשית א כב.
- ^ בראשית מ יז
- ^ ויקרא יא מו.
- ^ חולין סג:
- ^ בראשית א כב.
- ^ כלומר, מרובה בכמות מסויימת על העופות הטמאים.
- ^ בראשית מ יז קטגוריה
- ^ הבהמה והעוף (ויקרא יא מו).
- ^ בראשית א כב.
- ^ בראשית מ יז
- ^ ויקרא יא מו.
- ^ חולין סג:
- ^ בראשית א כב.
- ^ כלומר, מרובה בכמות מסויימת על העופות הטמאים.
- ^ בראשית מ יז קטגוריה
- ^ הבהמה והעוף (ויקרא יא מו).