ביאור:מעומד/מקרא/כתובים/משלי/יב
(הופנה מהדף ביאור:משלי יב - מעומד)
המשך משלי שלמה
עריכההטובים והרעים
עריכה- אֹהֵב מוּסָר? - אֹהֵב דָּעַת. וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת? - בָּעַר.
- טוֹב - יָפִיק יוציא (שורש ארמי נפק, מלשון הפקה - הוצאה) רָצוֹן ריצוי מֵיְהוָה, וְאִישׁ מְזִמּוֹת הזומם ומתכנן לעשות רע יַרְשִׁיעַ ה', כלומר הקב"ה יראה בו רשע, אף על פי שלא עשה מעשה.
- לֹא יִכּוֹן ישאר על עמדו, שורש כנן, מלשון לכונן - להעמיד אָדָם בְּרֶשַׁע כלומר זה לא מצב מתקיים לאורך זמן וְשֹׁרֶשׁ כביכול נטוע באדמה כצמח רב שנתי שאינו נעקר צַדִּיקִים הישרים, הפועלים על פי הצדק בַּל יִמּוֹט לא יפול ויתמוטט, משורש מוט ודומה לשורש נטה. בל ימוט - ישאר על עמדו ולא יאבד את שיווי המשקל.
- אֵשֶׁת חַיִל - עֲטֶרֶת זר כבוד סביב המצח בַּעְלָהּ, וּכְרָקָב הכוונה כנראה לזיהום בְּעַצְמוֹתָיו הגורם להתפוררות העצם ולפגיעה בבשר השרירים והסחוס שבקרבתו - מְבִישָׁה אישה מבישה, הגורמת בושה, או העושה מעשי בְּאָשָׁה - אשר ריחם רע..
- מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים עושי הצדק - מִשְׁפָּט לפי החוק, או: מבקשים לאכוף את החוקים על ידי מערכת משפטית ישרה תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים - מִרְמָה.
- דִּבְרֵי רְשָׁעִים - אֱרָב דָּם הם מארב לצורך רצח, וּפִי יְשָׁרִים - יַצִּילֵם את עצמם, או הכוונה שהפה של אנשי היושר יציל את אלה שאורבים לדמם.
- הָפוֹךְ כלומר עזוב אותם לרגע בו הם מפנים את פניהם ממך רְשָׁעִים - וְאֵינָם. וּבֵית צַדִּיקִים - יַעֲמֹד ישאר עומד במקומו ולא יֵעָלֵם.
- לְפִי על פי, כלומר: בגלל שִׂכְלוֹ הבנתו. כאן אולי במובן חיובי. או שזו ביקורת על ההלל האנושי - יְהֻלַּל מקורו מצליל קולות יללות שמחה "לולולו" אִישׁ, וְנַעֲוֵה לֵב מלשון עיוות וקימוט - ודומה לו אימץ לבבו: כיווץ הגוף בעת הנחישות לעשות מעשה, וכאן בהקשר למעשה רע. (רש"י ע"פ חז"ל: נע בעקבות לבו ועזב את דרך הישר) - יִהְיֶה לָבוּז.
- טוֹב נִקְלֶה מקולל, או הופך ל"קל" בפי אחרים. ונראה ששניהם מקורם בצלילי הקללות המושמעים בידי המקללים ודומה לו "ארור" וְעֶבֶד לוֹ, מִמְּתַכַּבֵּד אדם שאומרים לו שהוא "כבד" (ההפך מקל) - וַחֲסַר לָחֶם.
- יוֹדֵעַ צַדִּיק האדם הישר הפועל לפי הצדק נֶפֶשׁ נשיפה - מקורו מצלילי הנשיפה היוצאים מן האף. וכאן בהשאלה: את הצרכים הבסיסיים של בְּהֶמְתּוֹ ומכיר מה הבהמה שלו חשה, ובהשאלה: אכפת לו אפילו על הבהמה. אבל:, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים? - אַכְזָרִי!
- עֹבֵד אַדְמָתוֹ? - יִשְׂבַּע לָחֶם! וּמְרַדֵּף רֵיקִים? המחפש ידידים "ריקים ופוחזים" ומסתובב בלי לעבד את האדמה - חֲסַר לֵב! אינו מתחשב באחרים (באמצעות ליבו, איבר הרגש והתכנון, הפועם בקצב גבוה כשצריך)
|
להשלים: וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן - דרוש פירוש מסתבר יותר המחובר לחלקו הראשון של המשל |
- חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים את מה שהושג בדרך מרושעת, וְשֹׁרֶשׁ - צַדִּיקִים (ולפי חז"ל ובעקבותיהם רש"י: שורש-הצדיקים - הצד האמיתי והמעמיק שלהם הוא מה ש יִתֵּן.
- בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם - מוֹקֵשׁ רָע, וַיֵּצֵא מִצָּרָה בלי להידרש לשקרים - צַדִּיק! או: אבל הצדיק הנאלץ לשקר לא ינזק מכך
- מִפְּרִי פִי אִישׁ - יִשְׂבַּע טוֹב, וּגְמוּל - יְדֵי אָדָם יָשִׁוב לוֹ.
- דֶּרֶךְ אֱוִיל? - יָשָׁר בְּעֵינָיו! וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה? - חָכָם!
- אֱוִיל? - בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ! וְכֹסֶה קָלוֹן - עָרוּם!
- יָפִיחַ יִנְשוֹף נשיפה, מלשון מפוח, כלומר יעורר אֱמוּנָה אמון, יגרום לאנשים להאמין בו - יַגִּיד צֶדֶק אומר הצדק, האיש האומר את הצד הצודק במשפט. ולעומתו... ... וְעֵד שְׁקָרִים? - מִרְמָה! יפיח ויפיק רק עוד ועוד שקרים
- יֵשׁ בּוֹטֶה אומר ביטוי. וראו: בוטה - ברשימת מושגי המקרא - כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב! וּלְשׁוֹן חֲכָמִים ולעומת זאת אמירה מחושבת ומתחשבת. זהו מקורו של המונח הבלשני לשון חז"ל או לשון חכמים (שפת המשנה והתלמוד) - מַרְפֵּא מרגיע - מלשון רפיון ודבר רפוי, או: משמש כתרופה לרפואה ופתרון הבעיה.
- שְׂפַת אֱמֶת - תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה אבל רגע אחד - זמן קצר, עד שאנשום נשימה רגועה אחת, או אמתין זמן קצר "ברגיעה" (למעשה נשמע שרגיעה הגיעה מרגע). ובזמננו נקרא "שניה אחת" - לְשׁוֹן שָׁקֶר.
- מִרְמָה - בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע הרמאים חושבים שמרמים אותם, וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם - שִׂמְחָה חיוך אמיתי יש וגם מקבל מי שאינו מחפש מריבות, ואינו מצוי במלחמה מתמדת.
- לֹא יְאֻנֶּה יארע, יקרה. יבוא אליו בדרך מקרה. מלשון מילת השאלה "אנה?" לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן! תאונה, עוול, כלומר בעיה רעה. ומשחק מלים עם "יאונה". ואולי הכוונה שהישר לא מעוות ולכן רואה לאן הולך ולא תועה בדרך מקרה וּרְשָׁעִים? מָלְאוּ רָע! נמצאים בסביבה של רוע ולכן גם נפגעים ממנו
- תּוֹעֲבַת יְהוָה - שִׂפְתֵי שָׁקֶר, וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה - רְצוֹנוֹ זהו הריצוי שלו. ובשונה מעט ממשמעות רצון בעברית החדשה של ימינו, שמקורה אמנם כאן ובספרות ההגות בימי תקופת הראשונים.
|
יתכן שכאן מאמר שאין להעלים את החכמה והידיעה שלך, ודומה לו פתגם אמהרי: יהוד ברהט - יגון מברט. כמו אור בתוך כד, מי שמשאיר את חכמתו ברפת. אך יתכן שהמשל הפוך, ואומר שאדם הפועל בחכמה צריך לפעמים להסתיר חלק מידיעותיו ולא לשפוך הכל בלי הכרה. ולעומתו הכסיל בלי לפתוח את פיו, "לבו" כבר אומר לנו בשמו "זו שטות!" וראו הביאור בהרחבה ברשימת מושגי המקרא, לגבי: |
- אָדָם עָרוּם הפועל בעורמה ובחכמה, או: מערים על אחרים ומרושע - כֹּסֶה דָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא: "אִוֶּלֶת!!".
- יַד חָרוּצִים אנשים הפורסים "חריצי" לחם לאחרים, ומחלקים באופן הוגן. וכל רבותינו פרשו חרוץ: זריזות, מלשון ריצה והאצה. וראו הקישור בצד הגליון - תִּמְשׁוֹל, וּרְמִיָּה - תִּהְיֶה לָמַס משחק מלים עם רימה מיאוס והמסה משורש נמס - לפי רבנו לוי בן גרשם הרלב"ג.
- דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה יגרום לה לשוח, מתכופף - כמו משתחווה, וכמו שוחה - חפירה שנאלצים להשתוחח ולהתכופף בו, וְדָבָר טוֹב? - יְשַׂמְּחֶנָּה!
- יָתֵר מֵרֵעֵהוּ הצדיק הוא המיתר המוביל את הדרך בחשיכה. ורבותינו הראשונים פרשוהו יותר, יתור יחפש וילמד, או ילמד לפתור ויפתח את אזיקי החבר הצדיק גם הוא. כלומר הוא נעזר בחברו - צַדִּיק, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים למרות שיש להם לכאורה תכניות ודרך סלולה, דווקא זו - תַּתְעֵם.
- לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה - צֵידוֹ, וְהוֹן אָדָם - יָקָר חָרוּץ לפי מקבילות ברחבי משלי: חרוץ מקביל לפז, זהב וכסף, ואולי משמעותו לוחות נחושת או ברזל.
- בְּאֹרַח בדרך, והמתארח נקרא כך על שם הדרך ממנה בא וראו רח ברשימת המושגים המקראיים צְדָקָה - חַיִּים, וְדֶרֶךְ נְתִיבָה מפולסת, שטוחה, כנראה מלשון נוטה-קוו מכשיר שבו מיישרים (כלומר מסתכלים מלשון שׁוּר ומוצאים את השורה הישרה) - אַל מָוֶת.