ביאור:יהושע ז א

יהושע ז א: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם. וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה, מִן הַחֵרֶם, וַיִּחַר אַף יְהוָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ז א.


וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶםעריכה

וַיִּמְעֲלוּעריכה

"וַיִּמְעֲלוּ" - שורש 'מעל' - בגד באמון, הונה (מילוג).

לפני ההתקפה על יריחו, יהושע פקד על בני ישראל: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם, הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה" (ביאור:יהושע ו יז).
והנה נאמר: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל". הכתוב מדבר ברבים, למרות שמוזכר רק "עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה". סביר שהוא לא היה היחיד, והרבה מאוד אנשים ראו חפצים שהיה חבל להם להחרים, ולשרוף (ביאור:יהושע ו כד), הן מה התועלת שיש לאלוהים וליהושע ש"אַדֶּרֶת שִׁנְעָר" לא הושמדה.

יהושע פקד בשם אלוהים שחובה להחרים את העיר, ועוד הוא הזהיר בפרוש: "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם, פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם; וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם, וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" (ביאור:יהושע ו יח). כאשר בני ישראל לקחו מהחרם הם הראו חוסר כבוד ליהושע ולאלוהים. הם הראו שהם לא מתכוונים לקיים את חוקי אלוהים, ויעשו כרצונם, כפי שאלוהים אמר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ביאור:בראשית ח כא), אולם אי אפשר שהם יחטאו ולא יענשו.

סביר שעכן לא היה היחידי, ואפילו בני ביתו וילדיו ראו שהוא שב מהמלחמה עם "אַדֶּרֶת שִׁנְעָר", שאי אפשר להחביא אותה בכיס. למעשה בני ביתו חטאו איתו כאשר הם לא הזהירו אותו לתת את החרם ליהושע. אם ברגע זה הוא היה ממשיך ונותן את הכסף והזהב לאוצר אלוהים, לא היו יודעים שהוא התכוון למעול, אולם כאשר הוא סרב להודות במעל, ואחרי התבוסה בעי, ואחרי שיהושע התחיל להפיל את הגורל, כבר היה מאוחר מדי, וגורלו נחרץ.

סביר שהיו אנשים רבים שמעלו בחרם, אולם הם לא עלו בגורל, יהושע לא חיפש אנשים נוספים, ואלוהים סלח לבני ישראל. לא ברור מה החוטאים הרגישו:

  • האם אלוהים לא מסוגל למצוא גם אותם?
  • האם אלוהים לא מקפיד, וגם בעתיד הוא יסתפק בהענשת איש אחד, שעיר לעזאזל, וכל השאר פטורים?
  • האם הם נשבעו שהם לא יעברו על פקודות יהושע ואלוהים, ואלוהים נתן להם הזדמנויות בערים האחרות להראות את נאמנותם?

וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָהעריכה

ליהודה נולדו שני בנים מתמר: פרץ וזרח, ככתוב: "וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח" (ביאור:בראשית לח ל).
בתאור היוחסין של עכן לא נאמר 'זרח בן יהודה'. רק נאמר שהוא משבט יהודה. לכן סביר שעכן היה "מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי" (ביאור:יהושע ז יז) אולם לא בנו של יהודה, כי מאז שזרח נולד עד יציאת מצרים ועד עכן עברו יותר מאשר ארבע דורות מיהודה בן יעקב.

עכן היה אדם ממשפחה חשובה, וסביר שזרח סבו נשא את בכורת משפחת הזרחי, במטה יהודה. לא סביר שהוא היה צריך רכוש נוסף או שנדחף לגנבה בגלל עוני או רעב.

וַיִּקַּחעריכה

סביר שעכן היה בלוחמים, בן עשרים ומעלה, ולפי הכתוב היו לו בנים ובנות, ככתוב: "וְאֶת בָּנָיו, וְאֶת בְּנֹתָיו, וְאֶת שׁוֹרוֹ, וְאֶת חֲמֹרוֹ, וְאֶת צֹאנוֹ, וְאֶת אָהֳלוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (ביאור: יהושע ז כד). סביר שעכן נכנס ליריחו לאחר הפלא הגדול שחומות יריחו נפלו לפני אלוהים, ובמקום להלחם, סביר שהוא דרש מאנשי יריחו שיתנו לו כסף ובתמורה הוא יציל אותם, הן לא היה לו זמן לחפש בארונות ובכוכים. לאחר שהוא קיבל את הרכוש הוא הפקיר אותם שאחרים יהרגו אותם, הן הוא לא היה יכול לקיים את הבטחתו. לא ברור אם חיילים אחרים ראו מה הוא עושה, אולם ברור שאף אחד לא הלשין עליו.

עכן לקח "מָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף, וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ" (ביאור:יהושע ז כא), שזה משקל של בערך משקל של 6.25 ק"ג (אם כל מטבע היא 25 גרם). משקל כזה צריך לשים בתרמיל ולא כל כך קל לסחוב בכיס במדים. כדי להסתיר את העומס, עכן לקח את האדרת ועטף וכיסה את המטבעות.

וַיִּחַר אַף יְהוָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵלעריכה

אלוהים ראה את מעשיו של עכן, וכעס מאוד.

אלוהים לא הודיע ליהושע. זה לא תפקידו של אלוהים לרגל ולהלשין. עכן מעל בחרם וגרם שכל המחנה יחטא, לכן כולם יוזהרו שיש עונש לחטא, אפילו אם החטא של עכן, כאילו, לא פגע באף אחד מבני ישראל, ואם יהושע לא היה יודע, אז זה גם לא היה פוגע בו.

אנשים ידעו שעכן חטא ושתקו, לכן כל בני ישראל חטאו, ואם אלוהים לא יעצור את ההתנהגות הזאת זה יתפשט בעם, והאנשים הישרים יהפכו לשוטים עניים, כאשר הרשעים מתעשרים על חשבונם.